קצין חינוך ראשי החדש עשוי לצקת תוכן לתפקיד, בניגוד לכמה מקודמיו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כבר יותר מעשור שחיל החינוך נאבק על מקומו ותפקידו בצבא. מפקדיו נמנעו מ"לעשות גלים" ולכן גם לא השיגו השפעה של ממש. הבחירה באל"מ אופיר ליוויוס לקצין חינוך ראשי הבא עשויה לשנות זאת.

ביום שני פרסם דובר צה"ל את רשימת המינויים הבכירים עליהם החליט הרמטכ"ל, אביב כוכבי, ובהם מינויו של אל"מ אופיר ליוויוס, ראש מחלקת תכנון באג"ת, לקצין חינוך ראשי הבא (קח"ר). כמו קודמיו, גם הוא לא צמח בחיל החינוך אלא בגולני. צה"ל הוא צבא לוחם, האתוס שלו בנוי על עיקרון צבא העם ועל כך שתפקידו בסוף היום להבטיח את קיומנו במקום הזה. בצה"ל מפקד קרבי הוא גם מחנך, ואך טבעי הוא שבראש החיל שעוסק בערכיו ומורשתו יעמוד מי שעשה את רוב שירותו בתפקידי לחימה.

חיל שנאבק על מקומו ותפקידו

חיל החינוך הוקם בתקופה אחרת, שלצה"ל היו עוד תפקידים. בספרו, "המגש והכסף" ( כנרת זמורה-ביתן, 2003), כתב הפרשן הצבאי (ולימים הח"כ) עפר שלח כי ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, "ראה בצה"ל לא רק את הכוח המגן על המדינה, אלא את ליבתו של כור ההיתוך הציוני. צה"ל היה לא רק קבלן הביצוע של חלקים גדולים ממפעל ההתיישבות והחינוך, אלא גם נועד להיות "המשווה הגדול" – זה שמצידו האחד ייכנסו נערים שהגיעו מכל קצוות עולם ומצידו השני יצא אורי, הגיבור האמיתי של הוא הלך בשדות. כך הוקם הנח"ל וגויסו מורות-חיילות ושאר בעלי תפקידים שאין להם דבר עם ייעודו המקורי של צבא. מהיום ראשון נשא צה"ל על שכמו תפקיד חברתי אדיר" (עמודים 20-21).

שלח, בעצמו מ"פ צנחנים במילואים, ציין שהמודל הבן-גוריוני הזה היה מלא חורים כמעט מלכתחילה, ובישראל של שנות האלפיים הוא כבר כמעט בגדר אנכרוניזם מוחלט. הפרויקטים האדירים שאתם התמודד חיל החינוך הסתיימו מזמן. מגרעיני הנח"ל שהקימו היאחזויות יישובים נותרה בעיקר חטיבת חי"ר מעולה. חיל החינוך נאבק מאז על מקומו ותפקידו בצבא, ויהיה מי שיטען שבצה"ל 2019 כלל לא דרוש חיל חינוך (וקצין חינוך ראשי).

בשנים 2010-2006 החלה רבנות הצבאית שבראשה עמד אז תא"ל הרב אביחי רונצקי, להתחרות, הלכה למעשה, בחיל החינוך על תשומת ליבן של היחידות. רונצקי, שהוסמך לרבנות אחרי ששירת כמ"פ בסיירת שקד במלחמת יום הכיפורים, היה שונה מאוד מקודמיו ועסק בתודעה יהודית ורוח לחימה, הרבה יותר מאשר בדיני כשרות והלכות שבת. הרבנות נכנסה אז לוואקום שהותיר חיל החינוך. בהמשך נבלמה פעילות הענף לתודעה יהודית שהקים רונצקי, ובהנחיית הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, באכ"א נקבעו הגדרות וגבולות גזרה ברורים יותר בין הרבנות הצבאית לחיל החינוך. אבל העובדה נותרה שהחיל נשאר אנמי ולא משפיע. 

לא מן הנמנע שתחת קצין חינוך ראשי אחר, שדומה יותר באופיו לקח"ר אלעזר שטרן הדעתן (לימים אלוף וח"כ), החיל היה פחות פאסיבי ודריסת הרגל של הרבנות היתה פחותה. אבל מאז שטרן, שצמח בצנחנים ואף פיקד על בית הספר לקצינים, ולמעשה גם לפניו, לא ששו במטכ"ל למנות לתפקיד קצינים בולטים מליבת הצבא הקרבי. 

אלעזר שטרן, בימיו כקצין חינוך ראשי, (צילום: דו"צ).

בעת ששטרן כיהן בתפקיד הוא יזם קמפיין כנגד השתמטות משירות צבאי, קידם בקיאות בשירה ובזמר עבריים, דחף לקליטת נערי מקא"ם ביחידות קרביות ועסק רבות בדילמות מוסריות ופיקודיות, שבניגוד למי שצמח ביחידות העלית, היו מוכרות לו היטב משירותו בלבנון ובשטחים. הוא זכה לקיתונות של ביקורת על כל צעד ושעל, אבל אי-אפשר היה להתעלם ממנו. כמו צועריו כשהיה מפקד בה"ד 1, מי ששירת בצבא (במיוחד בקרבי) בתקופה שהיה קח"ר, זוכר את שטרן.

שני קציני חינוך הראשיים האחרונים, תא"ל אבנר פז-צוק, יוצא סיירת מטכ"ל שעשה את עיקר שירותו ביחידות הטכנולוגיות של אמ"ן, ומי שמשמש בתפקיד כעת, תא"ל צביקה פייראיזן, בעברו נווט F-15 ומפקד טייסת כטב"מים, היו שונים ממנו מאוד. איש מהם לא "עשה גלים" או סיבך את הצבא עם אמירות מורכבות, וניכר שעשו כל שביכולתם בכדי להימנע מכך.

יתכן וליוויוס יילך בדרכם, אך הוא עשוי גם לפעול אחרת. מה שבטוח, איש לא יוכל לטעון כלפיו, כפי שנטען כלפי שלושת קודמיו בתפקיד, שאינו בקי בקשיים, המורכבויות והשחיקה שמאפיינים את שירותם מפקדי וחיילי צבא היבשה. אף אחד גם לא יטען שהוא קצין קונבנציונלי. מסלול השירות שלו לא אפשר לו להפוך לכזה.

המ"פ מהשריפה בסלוקי

אל"מ ליוויוס, כמח"ט הבקעה, (צילום: דו"צ).

ליוויוס התגייס בשנת 93', הודח לאחר כשנה ממסלול ההכשרה בסיירת מטכ"ל ועבר ליחידת אגוז. לאחר קורס קצינים עשה את רוב תפקידיו בגדוד 13 של חטיבת גולני ובלבנון. ב-28 באוגוסט 1997, כמפקד הפלוגה הרובאית בגדוד, הוביל כוח שארב למחבלי חזבאללה בוואדי סלוקי. הכוח, שהיה ערוך בשלוש עמדות, נתקל בשתי חוליות מחבלים שהגיעו מכיוונים שונים.

ליוויוס הורה לעמדה אחת לרתק את אחת החוליות ועל הכוח שבעמדה אחרת, עליו פיקד המ"מ, דותן דרוק (גם הוא יוצא יחידת אגוז), פקד לפתוח באש על החולייה השנייה. המחבלים נפגעו. חפ"ק המ"פ, ליוויוס, נע לעבר המחבלים שנורו. "זיהיתי מיד שאחד המחבלים מת, והשני זוחל לכיוון שלנו. ירינו בו ובעצם סיימנו את החלק הזה של האירוע", סיפר לימים בראיון. בסיוע מסוקי תקיפה מסוג קוברה הרג כוח גולני את שלושת המחבלים בחוליה השנייה.

עד לאותו הרגע היה מדובר באירוע מוצלח מאוד, אולם אש ארטילרית של צה"ל שנורתה לעבר הוואדי, בעקבות זיהוי המחבלים, הציתה את הצמחייה היבשה (שיא הקיץ) ויצרה דליקה שהלכה והתפשטה. לוחמי גולני נלכדו באש. חלקם נסוג למוצב וחלקם חולץ לבסוף בסיוע יחידת החילוץ של חיל האוויר, 669. כתוצאה מהדליקה שכונתה מאז "אסון השריפה בוואדי סלוקי" נהרגו חמישה לוחמים ונפצעו חמישה נוספים ובהם ליוויוס עצמו. 

העיתונאי חיים הר-זהב, שחקר את שלהי שהיית צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון בספרו (העתיד לראות אור) "לבנון: המלחמה האבודה", כתב שכאשר לוחמי הפלוגה שבו מהלוויות חבריהם ללבנון הפגינו כשלושים מחברי תנועת ארבע אימהות מול משרד הביטחון בתל אביב. המפגינים הניפו שלטים שעליהם הודבקו כתבות אודות האסון והמילה "די" נכתבה באותיות גדולות. ב"מעריב", כתב הר-זהב (ששירת בעצמו בגדוד 931 של הנח"ל ובלבנון), נכתבה על ההפגנה ידיעה בת 23 מילים, ש"אורכה לא שיקף בשום צורה את מבול הפניות שהגיעו למחרת למובילות ארבע אימהות, מצדם של הורים לחיילי גולני ונח"ל שהיו בקו באותה העת". 

האסון היה חלק מגל אסונות שהתרחש באותה (ובכלל זה אסון השייטת ואסון המסוקים), והביא למהפך בתודעת הציבור בישראל לגבי כדאיות השהייה בלבנון. כאמור, למרות התוצאות הקשות של האירוע על התפקוד של ליוויוס במהלכו אין עוררין, ומשיחות עם פקודיו מאותה תקופה הוא זכור כמפקד מצוין.

בהמשך שימש כסגן מפקד גדוד 13, ולקח חלק בפעילות מבצעית ברצועת עזה ובכלל זה במבצע "ימי תשובה". ב-2005 הפעיל מחבל מטען חבלה כנגד שיירת רכבים בה נסע בדרום גוש קטיף. סרן בנג'י הילמן, מ"פ בגדוד, שנסע בשיירה הרג את המחבל וחילץ את ליוויוס שנפצע קשה (הילמן נהרג שנה מאוחר יותר כמ"פ באגוז במלחמת לבנון השנייה). הפציעה הותירה את ליוויוס קטוע רגל מעל לברך. למרות זאת התעקש לשוב לשירות, פיקד על יחידת מיתר, יחידה מובחרת של חיל התותחנים, ועל חטיבת הבקעה.

צבא העם עוד כאן

מח"ט הנח"ל, אל"מ גולדפוס, מאמין במודל צבא העם, (צילום: דו"צ).

השבוע שודר ב"חדשות 13" ראיון שקיים הכתב הצבאי אור הלר עם מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ דן גולדפוס. בראיון השמיע המח"ט, שעשה את רוב שירותו בשייטת 13 (עם גיחות לחטיבה הירוקה, בה פיקד על הסיירת החטיבתית ועל גדוד), כתב הגנה מרשים על מוסד צבא העם"איזו עוד הזדמנות יש להיפגש עם כולם? איזו עוד הזדמנות", שאל את הכתב, בעיצומו של תרגיל חטיבתי בצאלים. "המדינה הזאת הופכת ליותר ויותר קוטבית, אבל יש מקום אחד במדינת ישראל שמאחד את כולם: כולם נפגשים ביחד, כולם משרתים ביחד. זאת אומרת שהסיפור הזה של המדים האלה, במרכאות "אובדן הזהות", יש בזה משהו מאוד מחזק, משהו מאוד ערכי, מאוד מייצר", אמר.

חיזוק והידוק החיבור הזה, של כלל האוכלוסיות החייבות בגיוס (וגם מתגייסות), כמו גם שימת דגש על חשיבות השירות הקרבי והמשמעותי, עשוי להיות התפקיד של חיל החינוך בעת הנוכחית. 

במאמר שכתב ליוויוס ל"מקור ראשון" לפני כחמש שנים, עמד על כך שלמרות שצה"ל נסמך יותר ויותר על טכנולוגיה מתקדמת, "הניצחון בקרב ממשיך להיות תלוי בעיקר בלוחמים ומפקדים חדורי תחושת שליחות ואחריות, חסרי פחד אך מלאים מורא מגודל המשימה, תהיה אשר תהיה". אפשר להתווכח עם ליוויוס בנוגע להערה על היעדר הפחד. ממה שזכור לי על לחימה, הפחד הוא בן לוויה מתמיד, אבל בסך הכל הוא צודק.

ככל שיעמיקו בשיח על שליחות ואחריות כן ייטב. קצין חינוך ראשי הוא בדיוק האיש לכך, בתנאי שלא יברח מהעיסוק בסוגיות המורכבות בשירות הצבאי, ובהן החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים (וגם עם תושבי התנחלויות כמו יצהר), השירות המשותף של נשים וגברים ביחידות קרביות, חשיבות השמירה על מוסר לחימה גבוה, גם כשהאויב הוא ארגון הפועל מלב אוכלוסייה אזרחית. אם יעשה כן הוא עשוי להיזכר כקח"ר שהשפיע. אם לא, הוא יהיה עוד שם בשורה של קצינים טובים שלא הותירו חותם. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 08.08.2019)

מודעות פרסומת

במדינה יש שבטים, בצה"ל מוטב שלא יהיו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ביום העצמאות, למרות המסרים המאחדים היה גם מי שבחר לפלג באמצעות כרוזי נאצה כנגד מח"ט שומרון. הביקור בהר הרצל ביום הזיכרון המחיש, יותר מתמיד, שהמחיר ששילמו הנופלים נועד כדי שנחיה פה יחד לבטח. מי שמנכס לעצמו את צה"ל, או לחלופין אוהד אותו רק שנוח, עושה להם עוול.

הכרזה כנגד מח"ט שומרון, גלעד עמית, (מקור: טוויטר).

יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל היה, ככלות הכל ולמרות רעשי רקע שקדמו לו, יום חג של ממש שהדגיש את המאחד והמחבר בין חלקי העם. למרות זאת, בשוליים היה מי שבחר לתלות כרזות נאצה כנגד מפקד חטיבת שומרון, אל"מ גלעד עמית, בהן נטען כי הוא "יורה ביהודים" ומתנכל להתיישבות. ברקע עמד פינוי מבנה לא חוקי בסוף השבוע שעבר, במאחז ראש יוסף שסמוך לאיתמר. בשל התנגדות התושבים במקום נאלצו חיילי החטיבה המרחבית לירות באוויר, מה שהלהיט את הרוחות והביא, ככל הנראה, לתליית הכרזות ברחבי השומרון. מספר חשודים נעצרו (ושוחררו כעבור מספר שעות) אבל הגיבוי לעמית, יוצא פלס"ר שריון שהצטיין כסמג"ד בנח"ל במלחמת לבנון השנייה, נעצר עד כה במערכת הביטחון. הרמטכ"ל איזנקוט גינה מיד את האירוע, וציין שצר לו "שכך בחרו גורמים קיצוניים לציין את יום העצמאות ה-70 למדינה, אותם גורמים פועלים כנגד מי שמגן עליהם לילות כימים". לפוליטיקאים זה לקח יותר זמן. השר ליברמן פרסם שעות מאוחר יותר הודעת גינוי. האחרים, ובהם ראש הממשלה, שר החינוך, שרת המשפטים והשר לביטחון פנים, נותרו, נכון לזמן כתיבת הדברים, בשתיקתם.

עמית הוא לא המח"ט הראשון שחוטף אש מהמתנחלים בגזרת שכם. כך למשל, ב-2014 בעת שסיור שערך בהתנחלות יצהר, גילה המח"ט דאז, אל"מ יואב ירום, כי צמיגי הגי'פ שלו נוקבו בידי המתיישבים. אז דווקא הזדרז השר בנט לגנות את האירוע ופרסם בפייסבוק פוסט בו כתב לתושבי יצהר כי אינו יודע "מי אתם ומה אתם חושבים שאתם. אינכם ראויים ללוחמים כאלה, והם אינם ראויים לכם. יש מדינה אחת, צבא אחד, ומי שרוצה להקים פלנגות כנגד החיילים שמגינים עליו, שומט את הקרקע מתחת לישיבתנו כאן. הוא ולא אחר". למרות הגינוי האירוע חזר על עצמו שלושה חודשים לאחר מכן ושוב נוקבו צמיגי הג'יפ של ירום, יוצא סיירת גולני שנפצע פעמיים במהלך שירותו הצבאי ובאחת מהן איבד את כף רגלו. אירועים כאלה לא נעצרים בדרג המח"ט ובמרוצת השנים התנכלה ההתיישבות בשטחים גם למפקדי אוגדת איו"ש כמו ניצן אלון ולאלופי פיקוד מרכז כמו גדי שמני. הפעם, נוכח הכרזות כנגד המח"ט, שמר השר בנט, על שתיקה. אולי העדיף להתמקד בהכנות לפרס ישראל ולהדגשת מסר של אחדות ופיוס. מי שיפקיר את צה"ל לבדו במערכה מול הקיצוניים, שלא ייתמם בהמשך.

והזמן חלף

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא תמיד קשה. הוא מתחיל ערב קודם לכן, כשהשירים הכי יפים בעברית מתנגנים ברדיו ואתה נותר עם המחשבות והשאלות: מה היה אילו? ואיך הם היו היום? מה היו חושבים על מי שהפכת להיות? "הוא נשאר בן עשרים, והזמן חלף…" כתב עלי מוהר על חברו לשירות בצנחנים, יורם ביאלר, שנהרג. בעבורי, ככל שאנחנו מתבגרים הופך הביקור השנתי בהר הרצל לקשה יותר. אירועים כמו סיום התואר, נישואין ואבהות כמו מגבירים את ההבנה כמה הם החמיצו.

מתניה צנוירט `

סגן מתניה צנוירט טען שחיילים מחנכים "ברגליים, בחוץ עם המפקדים".

בצפירה בבוקר עמדתי, כמו כל שנה בשנים האחרונות, סמוך לקברו של הסמ"פ שלי בצנחנים, סגן מתניה צנוירט ז"ל. הוא, שהגיע לפלוגה אחרי שהיה מפקד מחלקה בפלוגת החוד (את המסלול עשה בסיירת צנחנים), היה שונה מאוד מן המפקדים שהיו לנו בטירונות. כמי שבא מפלוגה ותיקה הוא לא הקפיד במיוחד על "דיסטאנס" והסביר פנים לכל חייל. אני, בעיקר זוכר אותו מחייך. לאן שלא הלך הלך חיוכו עימו, אפילו לבונקר הפלוגתי, עליו היה אחראי מתוקף תפקידו. ועוד זיכרון ממנו נגע לתרגיל מחלקה בשטח אש בבקעת הירדן, והוא שימש בו בקר וחונך. בסיום התרגיל, שנגמר כמובן בנסיגה ארוכה ומרובת פצועים מדומים, הוא נתן לנו מספר דגשים מקצועיים והזכיר את ההיתקלות המפורסמת של סיירת צנחנים בלבנון ב-99' בה נהרגו מפקד הסיירת, איתן בלחסן, ושני קצינים נוספים. "ואת איתן היה צורך בארבעה אנשים כדי להוציא מן הוואדי", סיפר לנו מתניה, וכולנו הבטנו בו במן יראה שכזו. פתאום נפלה עלינו ההבנה שאלה עלולים להיות אנחנו, בפעם הבאה, באיזה ואדי שכוח אל, תחת אש עם פצועים. אז, אני חושב, הבנתי אולי בפעם הראשונה שהשירות בקרבי הוא עניין רציני ולא משחק.

הוא היה מפקד מעולה וגם מחנך, ולתקופה קצרה, בעת שהתחלף מפקד הפלוגה שלנו באמצע המסלול, היה גם המ"פ בפועל. ביוני 2003, שבוע לפני שהפלוגה סיימה מסלול, כשכבר הייתי מפקד כיתה בעצמי בפלוגת טירונים, בישר לי חברי על מותו בתאונה. באחת האזכרות סיפר הסמג"ד דאז, אליעזר טולדנו (לימים מח"ט הצנחנים ב"צוק איתן" והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה), שמתניה היה "עצמאי מאוד, ובעיקר ידע לקבל אחריות" ועוד ציין שהיה "זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב וקלע טוב – פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד". במהלך תעסוקה מבצעית בטול-כרם, סיפר, הוא נדרש לטפל בתלונת מש"קיות הת"ש והחינוך של הגדוד על שהמ"פ וסגנו לא מתייחסים לבקשותיהן וטוענים ש"בשביל חינוך ות"ש יש מפקדים, ושהכי כדאי שלא נפריע". הוא זימן אליו את מתניה לבירור והנחה אותו ואת המ"פ לעבוד בשיתוף עם המש"קיות, שאכן עושות עבודה חשובה. מתניה, שהיה תחילה נבוך, חייך לבסוף (תמיד, כאמור, היה חיוך נסוך על פניו) ושאל בעדינות את הסמג"ד, "חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים, בחוץ עם המפקדים". הוא באמת היה כזה מפקד.

"קודם כל אדם"

הוסף לסל את כיפה סרוגה נשק בהצלב - סיפור דבורתם של 18 לוחמים, חללי הציונות הדתית / אילן כפיר

הספר נועד להמחיש את תרומתם של בני הציונות הדתית לצה"ל, (מקור: סימניה).

בחלקה שבה הוא קבור, קבורים לא מעט שמות, שעבור בני דורי שחוו את המלחמה הסיזיפית וחסרת השם שכונתה "האנתיפאדה השנייה", מסמלים את הלחימה ההיא ובהם הראל מרמלשטיין מהשייטת, פיני כהן וחגי לב מסיירת גבעתי. חלקם, כמו מתניה, הם בני הציונות הדתית. ספר חדש שיצא באחרונה, "כיפה סרוגה נשק בהצלב" מאת אילן כפיר ודני דור (ידיעות ספרים, 2017), נועד להמחיש את תרומת מגזר זה לצה"ל. הספר עושה זאת באמצעות סיפורם של 18 לוחמים ומפקדים בולטים שנפלו בפעילות מבצעית. כולם בנים למשפחות דתיות, חלק ניכר מהם עוטר לאחר מותם בצל"ש.

אחד הפרקים בספר הוא זה אודות רב-סרן רועי קליין, שנפל כסגן מפקד גדוד 51 של גולני, בקרב בינת' ג'בייל, במהלכו נזרק רימון יד לעבר הכוח בפיקודו וקליין זינק עליו, עצר בגופו את הפיצוץ ונהרג והציל בכך את חיי חייליו. לאחר מותו עוטר בעיטור העוז על גבורתו. קליין, בוגר מכינת עלי, "התנדב לצנחנים והגיע לעורב צנחנים, פלוגת הנ"ט" (עמוד 177). באותה עת הוחלט בצה"ל להקים את יחידת אגוז, יחידה ייעודית ללחימה בחזבאללה, והצוות בו שירת הועבר לאגוז ונדרש להחליף את הכומתה האדומה של הצנחנים בחומה של גולני. הצוות התמרמר ומחא בפני מפקד אגוז, קצין השייטת ארז צוקרמן. קליין חשב אחרת ואמר לצוות ולצוקרמן, "אנחנו הגענו מהצנחנים, אבל אנחנו לא התגייסנו לצנחנים. התגייסנו לצה"ל, התגייסנו למען עם ישראל, ואם עם ישראל זקוק לכך שנהיה כאן – אנחנו נהיה כאן" (עמוד 178).

את ההקדמה לספר כתב שר החינוך נפתלי בנט, ראש מפלגת הבית היהודי. עבורו הספר אינו רק אסופת סיפורים אודות גיבורים מן הציונות הדתית. הפרק הראשון בספר, נוגע בו אישית שכן הוא עוסק בסא"ל "עמנואל מורנו, בן צוות שלי בסיירת מטכ"ל" (עמוד 7), שהיה חברו הקרוב. בהקדמה הדגיש בנט כי "גבורה היא תכונה שצריך לבנות. בכלל, מרבית התכונות הראויות אינן מולדות, אלא ניתנות לבנייה וטיפוח" (עמוד 9), וציין כי למרות סיפורי הגבורה שבספר, "אל יגבה לבבנו. ספר זה אמנם מתמקד בבני הציונות הדתית, אך מובן מאליו שגבורה אינה נחלה של זרם מסוים, דתיים, חילונים או חרדים" (עמוד 7).

הקריאה בספר מרתקת. דור וכפיר, עיתונאי וסופר ותיק שמכיר את התחום הצבאי גם כמי שכצנחן במילואים היה בכוח הראשון שצלח את תעלת סואץ, בחטיבה של דני מט, יודעים לספר סיפור. אולם התזה של הספר מציגה את בני הציונות הדתית ככאלה שהיו מוכנים להקריב יותר למען העם והארץ מכפי שהיו מוכנים בני ובנות מגזרים אחרים. נכון, ישנה נוכחות משמעותית בשלושת העשורים האחרונים של ציבור זה בקרב הקצונה הקרבית של צה"ל, בדגש על חי"ר ויחידות מיוחדות. אבל התיזה שהציג בשעתו הרב הצבאי הראשי תא"ל רונצקי, לפיה "אין ספק שקצין דתי נלחם יותר טוב מחילוני", אינה עומדת במבחן המציאות. כששאל פרשן צבאי את הרבצ"ר, שהיה בעצמו קצין צנחנים ומ"פ בסיירת שקד, כיצד זה מסתדר עם הכישלון במלחמת לבנון השנייה, בה היה מספר הקצינים הדתיים היה גבוה מאי פעם? הוא לא ידע להסביר. במבצע "צוק איתן" היתה נוכחות הציונות הדתית בקרב הקצונה הבכירה בולטת עוד יותר והתוצאות נשארו רחוקות מלהשביע רצון. גם הבחירה להציג רק חיילים ומפקדים שנפלו, שגויה. ישראל היא מדינה שמקדשת את החיים ולא את המוות, כמו כמה מהארגונים שכנגדם לוחם צה"ל. מוטב היה לבחור גם (לא רק) סיפורים אודות דמויות מופת שעודן מהלכות בינינו. 

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל.

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל, (מקור: דו"צ).

פרק נוסף בספר נוגע בדמותו של רב-סרן נדב מלוא, מפקד פלוגת ההנדסה של הצנחנים שנפל ב-97' בלבנון. מלוא, שנהג לומר כי "צנחן הוא זה שהוא קודם כל אדם ורק אחר כך חייל" (עמוד 55), נחשב למפקד מיוחד ואין כמעט שנה ששמו לא נזכר בטורי ההספדים של מפקדים יוצאי החטיבה. אבל הקריאה אודותיו, במיוחד השבוע, הזכירה לי דווקא אמירה אחרת שלו, שאינה מופיעה בספר. העיתונאי נחום ברנע מתאר בספרו, "ימי נתניהו" (הוצאת זמורה ביתן, 1999), כיצד ירד בשעתו לשטחי האש בבקעת הירדן, אותם שטחי אש בהם חנך אותנו מתניה, ושוחח עם מלוא, אז מ"פ פלוגת מסלול בגדוד 101. זה האחרון, כך התברר, התבייש אז מנסיבות הזמן ומכך שפעם דברים היו מובנים מאליהם ועתה הם אינם כאלה. מה למשל? שאל ברנע. "פעם היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל" (עמוד 306). הזמנים בהחלט השתנו. מחוץ לצבא ישראל מפולגת כל העת לשבטים מסוגים שונים: החרדים, החילונים, הדתיים-לאומיים ועוד. זר שיסייר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל ויביט במצבות לא ידע מי דתי, מי חלוני, מי האמין בשלמות הארץ ומי בפשרה טריטוריאלית. שם, כולם שבט אחד. אולי כדאי לזכור את זה גם בנוגע לחיים. בנאום הפרישה שלו מצה"ל כסגן רמטכ"ל (כלומר רגע לפני שמונה לרמטכ"ל), אמר בני גנץ, כי הוא מוצא את עצמו "בזמן האחרון חושב בעיקר על החברים שלנו שנפלו. על מה האנשים הללו נהרגו והאם אנחנו עדיין ראויים להם?" זו שאלה שאנחנו, שנשארנו, צריכים לשאול עצמנו כל העת. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.04.2018)

 

"כוהן משוח מלחמה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרב רונצקי שנפטר השבוע היה אולי הרב הצבאי הראשי הבולט והמשפיע ביותר מאז שלמה גורן. בין שתמכו בו ובין שביקרו אותו, אי-אפשר היה להישאר אדיש לרב (והקצין הבכיר) שחזר בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים

הרב הצבאי הראשי, האלוף שלמה גורן, תוקע בשופר בכותל המערבי במלחמת ששת הימים, (מקור: ויקיפדיה).

השבוע נפטר הרב הצבאי הראשי (רבצ"ר) לשעבר, תא"ל (מיל') אביחי רונצקי, מי שהיה ככל הנראה הרב הצבאי הראשי הבולט ביותר בתפקיד מאז האלוף שלמה גורן. שלא כמו קודמיו היה רונצקי חילוני שחזר בתשובה וקצין קרבי במילואים, ששימש כראש מטה חטיבת שומרון, ובדומה מאוד לאלעזר שטרן כקצין חינוך ראשי, ספג רונצקי ביקורת מימין ומשמאל על מהלכיו והתבטאויותיו כרבצ"ר. נראה שהיתה לו עמדה בכל עניין (צבאי או לא), והוא לא חשש להביע אותה. הרבנות הצבאית בתקופתו גם לא הסתפקה בתפקיד "נגד כשרות בכיר" ואנשיה, בהובלתו, עסקו בחינוך ובהרצאות על גבורה יהודית וחשיבות הדת לכוחות הלוחמים. בקיצור, אי אפשר היה להישאר אדיש אליו.

המ"פ החילוני מסיירת שקד

רונצקי גדל בחיפה ולמד בפנימייה הצבאית בבית הספר הריאלי, במחזור ט"ו בו למדו גם האלוף דורון אלמוג (מיל') והעיתונאי לשעבר אביחי בקר. בתחילה התגייס לקומנדו הימי, אך באמצע המסלול עבר לצנחנים. במלחמת יום הכיפורים שימש כמפקד פלוגה בסיירת שקד ולחם בסיני. לימים כתב כי בטרם המלחמה, "עסקה פלוגה ה' של סיירת שקד, שעליה פיקדתי בתעסוקה מבצעית לאורך חוף מפרץ סואץ". התחושה, סיפר, היתה שאין בסך הכל ממה לחשוש והוא ואנשיו ניצלו את הזמן הפנוי לדיג וטיולים בסיני.

רונצקי, כמ"פ בסיירת שקד, (מקור: פייסבוק).

המלחמה נחתה עליו כרעם ביום בהיר בבוקר ה-6 באוקטובר, כאשר הבחין ב"מבנה גדול של מטוסים מתקרב לעברנו מכיון התעלה. הערתי את תשומת לב המפקד לכך שסוג המטוסים אינו מוכר לנו, ואכן היו אלה מיגים מצריים", שתקפו את הגזרה. הפלוגה של רונצקי נדדה במרחבי סיני ולמחרת, כתב, "חברה אלינו פלוגת המסלול של גדוד 890 בפיקודו של עמנואל בן ישי (בנישו) הי"ד מניר עציון. בסיוע שני מסוקי בל תקפנו כוח קומנדו גדול שהתמקם על שתי שלוחות שהיו משני צדי ואדי ע'רנדל, מדרום לראס-סודר". המלחמה היוותה קו פרשת מים עבור רונצקי, שחזר בעקבותיה בתשובה ונעשה לרב, ולמעשה עבור כל מחזורו מהפנימיה הצבאית. הם, שבטרם גיוסם כתבו "להתראות בישיבות המטכ"ל" בספר המחזור, איבדו שישה מחבריהם בקרבות. למטה הכללי הגיעו רק אלמוג, שעשה את המלחמה כמ"פ צנחנים, ומאוחר יותר רונצקי כרבצ"ר.

לתפקיד הרב הצבאי הראשי הוא מונה מספר חודשים לאחר מלחמת לבנון השנייה בידי הרמטכ"ל, דן חלוץ, ובהמלצת ראש אכ"א דאז, האלוף אלעזר שטרן, במטרה להתמודד עם השבר שחוללה ההתנתקות בין הצבא לציונות הדתית. שלא כמו קודמו, הרב ישראל וייס, הביע באותה תקופה רונצקי, שכיהן כראש הישיבה הגבוהה בהתנחלות איתמר בה התגורר, עמדה עקבית ומוצהרת כנגד סירוב פקודה. עמדה אמיצה בהתחשב במקום מגוריו ובסביבתו האידאולוגית. בניגוד לכלל הרבנים ששימשו בתפקיד לפניו (מאז הרב גורן) היה לרונצקי רקע קרבי נרחב והוא ראה את עצמו כ"כוהן משוח מלחמה", שעליו לספק סיוע רוחני, ערכי ומורלי לכוחות הלוחמים.

הרבצ"ר הבולט ביותר מאז הרב גורן

משמאל: הרמטכ"ל חלוץ מעניק דרגת תא"ל לרבצ"ר הנכנס, רונצקי, (מקור: דו"צ).

ואכן, כרבצ"ר היה רונצקי שונה מאוד מקודמיו ועסק בתודעה יהודית ורוח לחימה הרבה יותר מאשר בדיני כשרות והלכות שבת. כך למשל, החזיר לשירות רבנים שבעברם שימשו כמפקדים קרביים, ובהם הרב אייל קרים, קצין צנחנים שפיקד בעבר על הסיירת החטיבתית ולימים הרבצ"ר הנוכחי, והרב צדוק "דוקי" בן-ארצי, נווט קרב בחיל האוויר. תחת רונצקי שימש בן ארצי כראש ענף תודעה יהודית, שעסק (לא ברור מדוע) בערכי מוסר לחימה והתחרה בהצלחה מרשימה בחיל החינוך על תשומת ליבן של היחידות. הפעילות הזו כלל הרבה מאוד היבטים מיסיונריים באופיים. משה טור-פז, שפיקד על גדוד צנחנים במילואים, אף כתב בפייסבוק השבוע, בפוסט שנועד לשבח את רונצקי, כי לעיתים "חטאו אנשי תודעה יהודית בעודף מסרים דתיים על חשבון מסרים יהודיים".

בנוסף התבטא רונצקי בחריפות כנגד שירות נשים וגם כנגד הקהילה הגאה. לימים, כך עולה מהתבטאויות שלו בתקשורת, מיתן את דעותיו. ממתקפת הרבנים על הרמטכ"ל איזנקוט, למשל, בנושא שירות נשים והגדודים המעורבים הוא סלד. צריך לומר ביושר שהרבנות נכנסה לתוך ואקום שהותיר חיל החינוך. קצין חינוך ראשי (קח"ר) דאז, תא"ל אלי שרמייסטר, אמנם ניסה לבלום את פעילות הענף לתודעה יהודית, ובאכ"א נקבעו הגדרות וגבולות גזרה ברורים יותר בין הרבנות הצבאית לחיל, אבל בפועל לא הרבה השתנה. לא מן הנמנע שתחת קצין חינוך ראשי אחר, שדומה יותר באופיו לקח"ר אלעזר שטרן, החיל היה פחות פאסיבי ודריסת רגל של הרבנות היתה פחותה. אבל מאז שטרן (כמו גם לפניו) לא ששו במטכ"ל למנות לתפקיד קצינים בולטים מליבת הצבא הקרבי. יתכן שאחרי רונצקי וקרים כך יקרה גם ברבנות הצבאית.

רונצקי עצמו, במקום לבדוק את המטבח, קיים שיחות אין ספור עם מפקדים וחיילים, בעיקר ביחידות הלוחמות, במטרה לשכנע אותם שמה שהם עושים זה חשוב, רץ אתם על הג'בלאות, נכנס אתם מתחת לאלונקה. לימים סיפר כי "שקע בית האלונקה שנוצר אצלך כחייל צעיר לא עובר גם בגיל שלי". בשיחות עמם נהג לבקש מהמפקדים לדמיין איך היו חשים בשבוע השלישי למלחמה, כאשר שליש מהחיילים בפלוגה נפגעו, והם עייפים, רעבים, מותשים. הכוח נתקל, ואז, סיפר הרב, שנהג לשאול את החיילים "מה מוציא אותך עכשיו קדימה? לפעמים יושבים רק על זה שעתיים-שלוש. אתה יוצא עם החיילים שלך לקרב, יש לך דקה איתם לפני שיוצאים קדימה. מה אתה אומר להם בדקה הזאת? התפקיד של מפקד ברגע הזה הוא עצום".

בשיעור שהעביר בישיבת ההסדר שבקרני-שומרון ב-2009 סיפר על מפגש היה לו בתרגיל לילה, בחורף המקפיא של צאלים, עם מפקד גדוד סיור. "למה אתה בצבא?" שאל אז רונצקי את המג"ד, "נשוי, אב לשלושה, בוגר תואר שני, עם יכולות שכל חברה בשוק האזרחי הייתה חוטפת אותו בתנאים הרבה יותר טובים מאלו שהצבא יכול להציע לו". לאחר מחשבה השיב המג"ד כי "דווקא כשאני נמצא במצבים קשים, מצבים שכל מי שהיה לוחם מכיר אותם, אני חש שאני שותף פעיל למעשה שהוא גדול ממני". בתגובה אמר רונצקי שהוא פשוט נישק את הקצין, "ואמרתי לו שאני אשתמש בדברים האלה שלך בשיחות שאני מקיים עם חיילים ומפקדים"במבצע "עופרת יצוקה" הצטרף רונצקי לכוחות הלוחמים ברצועת עזה, וחיזק את הכוחות בלחימה. כך למשל, עשה שבת עם גדוד הצנחנים 890, עליו פיקד יקי דולף (כיום מח"ט הצנחנים).

צה"ל צריך להיות "מקום של חיבורים"

חיילים מתפללים במהלך מבצע "צוק איתן", (צילום: רויטרס).

חיילים מתפללים במהלך מבצע "צוק איתן", (צילום: רויטרס).

בשיחה עם פרשן צבאי אמר רונצקי כי לדעתו "אין ספק שקצין דתי נלחם יותר טוב מחילוני". הרציונל הזה תפס אחיזה גם בקרב חלק ממפקדי צה"ל שכיפה לראשם. כך למשל הסביר בשעתו בראיון מ"פ בגולני, יאיר פלאי שמו, כי "מבלי לזלזל בחיילים שאינם דתיים, אני חושב שאנחנו יותר מבינים למה אנחנו כאן. לפעמים עולות שאלות כמו למה צריך להיכנס ולמה צריך לעשות מבצע כזה או אחר ולנו יש את התשובות". כששאל הפרשן את הרב הצבאי הראשי כיצד זה מסתדר עם הכישלון בלבנון השנייה, כאשר מספר הקצינים הדתיים היה הגבוה ביותר אי פעם? הוא לא ידע להסביר. במבצע "צוק איתן" היתה נוכחות הציונות הדתית בקרב הקצונה הבכירה בולטת עוד יותר והתוצאות נשארו רחוקות ממלחמת ששת הימים.

עם זאת, הוא עצמו ראה את הנוכחות הגוברת של הציונות הדתית בפיקוד הבכיר בצה"ל כמטרידה. צה"ל, אמר בראיון, אמור להיות שיקוף של החברה הישראלית, "מקום של חיבורים", ומכאן שמצב שבו בישיבת מטה חטיבתית מתוך שמונת הקצינים הבכירים שישה הם בוגרי ישיבות הוא לא טוב. "אנשים שבאו מרקע דומה יש להם מכנה משותף ולפעמים חושבים דומה. זה לא טוב", אמר וניכר כי החוויה שעבר ב-73' נותרה מהדהדת בו. על אף הביקורת, אי-אפשר להתעלם מן הרוח שהכניס, ומן הלהט שלו להתחבר ליחידות הלוחמות ולהסביר ללוחמים מה הם עושים כאן. כשתיאר בשעתו את חוויותיו ממלחמת יום הכיפורים, כתב כי הסיבה שבגינה התלכדו הוא ופקודיו, "מכל קצוות הארץ", לגוף לוחם אחד ללא קושיות ותהיות, היתה החינוך. "דיברנו ועשינו ציונות ללא בושה". הצדק עמו, שהרי כבר אמר ניטשה כי "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'." ומכאן, שגם לרבנות הצבאית יש תפקיד, לצד חיל חינוך, לסייע למפקדים, שהם-הם המחנכים העיקריים של החיילים, בהסברת הלמה והמדוע ללוחמים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.04.2018)

 

 

 

 

שיח ישראלי\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לרגל יציאת ספרו החדש ראיון עם ד"ר יועז הנדל על האתגרים הפנימיים והחיצוניים לישראל. שיח ישראלי על ארץ לא זרועה.

יועז הנדל, מתאר בספרו מסע אישי בישראל העכשווית, (צילום: פייסבוק).

יועז הנדל, מתאר בספרו מסע אישי בישראל העכשווית, (צילום: פייסבוק).

בדצמבר האחרון יצא לאור ספרו הרביעי של הד"ר יועז הנדל. הספר, "בארץ לא זרועה – מסע ישראלי", הוא מעין מהדורה מעודכנת (מן הצד הימני של המפה הפוליטית) של "פה ושם בארץ ישראל" שכתב בשעתו עמוס עוז. הנדל (יליד 75') גדל באלקנה שבשומרון, שירת בקומנדו הימי כמפקד צוות ופלוגה וכראש מערך ההסברה הלאומי בלשכת ראש הממשלה נתניהו. הוא דוקטור בהיסטוריה צבאית וכותב טור קבוע ב"ידיעות אחרונות". כיום הוא מכהן כיושב ראש המכון לאסטרטגיה ציונית וכראש תנועת "זכויות אדם כָּחוֹלָבָן". בחודש שעבר כתבתי כאן סקירה אודות הספר והדבר הוביל לשיחה ארוכה עם המחבר על ישראל של כאן ועכשיו.

כל העם צבא?

לוחמי שייטת 13 - הקומנדו הימי

לוחמי השייטת בתרגיל. השירות שם היה משמעותי מאוד עבור הנדל (צילום: דו"צ). 

השירות הצבאי של הנדל מתואר בהרחבה בספר ונראה כי השירות הממושך בשייטת 13 כלוחם ומפקד היה חוויה מעצבת עבורו. לטענת הנדל שלושה נדבכים בשירות הצבאי היו משמעותיים במיוחד עבורו. הראשון שבהם הוא "ההבנה של האחריות שיש לך הכתפיים, שאתה מבין שאתה נמצא במקומות שיכולים לטלטל מדינה שלמה. שנית, שאתה נהיה מפקד ואחראי על אנשים, ושלישית זה באירועים הכי משמעותיים שמעצבים אותך, זה כשאתה מאבד חברים ומבין, עוד פעם, שמה שאתה עושה זה לא משחק. זה חלק ממציאות מאוד קשה שנכפתה עליך ובאותה נשימה אתה בוחר בה."

אף שהנדל היטיב לזקק את כל אותם החלקים בשירות הצבאי הקרבי שאכן מעצבים את בוגריו (כפי שהיה השירות בצנחנים עבורי), הרי שבספרו מצטייר השירות הצבא כאתוס המכונן במדינה. אבל בישראל של שנות ה-2000, בה לא כולם משרתים (בטח לא במילואים). כשהוא נשאל האם בשל כך לא נדרש אתוס משותף אחר מאשר "כל העם צבא", משיב הנדל כי המצב האידאלי מבחינתו היה שדווקא מערכת החינוך תתפוס את ההובלה בעיצוב האתוס הישראלי המשותף. אולם מאחר ויותר חלקים באוכלוסייה פורשים ממערכת החינוך הממלכתית למערכות פרטיות הדבר נופל על הצבא. לדבריו, יותר משהוא חושש מפני האיום האיראני או העימות עם הפלסטינים הוא חושש "מהתרופפות או משבירת המעגל המשותף שיש בו בין כל מיני קבוצות בישראל, כי אם זה יקרה לא תהיה מדינה."

אליטה משרתת?

בספרו מתוארת האליטה החדשה, הציונות הדתית, שתפסה לשיטתו את מקום האליטה המשרתת הקודמת מן ההתיישבות העובדת. בעוד שאנשי הציונות הדתית החלו לתפוס עמדות בולטות בכל תחום וזירה בחברה, בצבא, באקדמיה ובממשלה (ואפילו כמה מהפעילים הבולטים ב"שוברים שתיקה" ו"שלום עכשיו"), אומר הנדל, התפרק להתיישבות העובדת הקולקטיב. כך נוצר מצב שבעוד שלאדם כמותו יש שפה משותפת עם מי שגר בעופרה, לקיבוצניק ולמושבניק כבר אין תרבות משותפת. הוא מצר על כך (הוא עצמו מתחבר יותר לנהלל מאשר לאלקנה), ומציין שלצד היתרונות שגלומים באנשי הציונות הדתית הרי שהחיבור המורכב בין דת לפרקטיקה עשוי להוות גם חיסרון.

מפקד חטיבת גבעתי במבצע "צוק איתן", אל"מ עופר וינטר, 0צילום: דו"צ).

מח"ט גבעתי ב"צוק איתן", אל"מ עופר וינטר, (צילום: דו"צ).

כששואלים אותו אודות תופעות דוגמת פקודת יום שהפיץ מח"ט גבעתי, עופר וינטר, לחייליו ערב "צוק איתן" שעמדה בניגוד לפקודה הממלכתית ברוחה שהפיץ ללוחמיו מח"ט הצנחנים דאז, טולדנו (גם זה וגם זה חובשי כיפה), ואודות ענף תודעה היהודית ברבנות הצבאית, שעבר באחרונה לאחריות ראש אכ"א, הנדל לא מתרגש. לדבריו, הרבנות הצבאית היא בחזקת "כוסות רוח למת" בעבור החיילים החילוניים בצבא. אנשיה והרב הצבאי הראשי (גם כאשר עמד בראשה הרב הדומיננטי תא"ל אביחי רונצקי), אינם משפיעים באמת על תפיסתם ועמדותיהם, ואילו החיילים הדתיים כבר ממילא נתונים להשפעת רבנים. בעיניו מדובר במאבקי שליטה וטריטוריה חסרי חשיבות מול חיל חינוך שדומים במהות לכך שהוא, "בתור מפקד במילואים רוצה שיהיו לי יותר חיילים, יותר תחמושת, יותר נשקים תחמושת ויותר סמכויות, ואני מניח שזה מה שקורה בין הרבנות הצבאית לחיל החינוך. לבנות על זה אידיאולגיה שלמה זה להרחיק לכת."

ישראל צריכה ליזום מול הפלסטינים

מפת תוכנית אלון. השטח הצבוע בכחול נועד לסיפוח למדינת ישראל. השטח הצבוע בירוק נועד להחזרה לירדן או לכינון ישות עצמאית.

מפת תוכנית אלון. השטח הכחול נועד לסיפוח למדינת ישראל ואילו הירוק נועד להחזרה לירדן או לכינון ישות עצמאית.

כשבוחנים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נוכח האיום הדמוגרפי, מציע הנדל, המתנגד לנסיגות חד-צדדיות, הצעה פרגמטית הכוללת סיפוח חלקי של שטחי הגדה, שדרוג הרשות והשארת שאר השטח שנוי במחלוקת, מתוך תפיסה כי "האינטרס הציוני הוא מקסימום שטח ומינימום ערבים." לגישתו, האינטרס העיקרי הוא לייצר הפרדה בין המסה העיקרית של הפלסטינים למסה העיקרית של היהודים. תכניתו של הנדל היא מעין גרסה מודרנית של תכנית אלון המתבססת על המשך החזקת גושי ההתיישבות ובקעת הירדן בידי ישראל מחד, ושדרוג ואולי אף הגדלת שטחי הרשות הפלסטינית ובאמצע שטח מחלוקת שהריבונות עליו לא ברורה. אף שהנדל מדגיש על המשך השליטה הביטחונית בשטחי הגדה הרי שברמה המדינית הוא מציע היפרדות מן הפלסטינים כצעד ביניים, מתוך תפיסה שפתרון כולל ושלם איננו בנמצא כעת ויש להתנהל בהתאם.

גם בספרו הקודם "ישראל נגד איראן" וגם בספרו הנוכחי הוא מתאר את החמאס ברצועת עזה כישות שהסבב הבא כנגדה בלתי נמנע. לדבריו, כל עוד החמאס שולט ברצועה שלטון של טרור ישראל תהיה נתונה בסבבי לחימה חוזרים ונשנים. מה גם, אומר הנדל, שישראל לא מימשה עד תום אף אחת משתי האופציות שעומדות בפניה מחד, לא חתרה ישראל להשגת הכרעה אל מול החמאס ומנגד לא ייצרה "חשבון כלכלי" לחמאס, במובנים של פיתוח (נמל ימי ומקורות אנרגיה חלופיים). לשיטתו, כל עוד אחת משתי אפשרויות אלו לא תמומש במלואה ישראל תישאר עם שיטת הסבבים.

לאן נעלם הימין הליברלי?

בספר יוצא הנדל לחפש את "השמאל הציוני שמדבר על מדינה יהודית בלי לגמגם." אישים בולטים בשמאל הציוני, המייצגים אותו בכנסת קצת חסרים בדפי הספר, אולם הנדל טוען שהשמאל הציוני זוכה בספרו לייצוג הולם, בין היתר בדמותם של חבריו לשירות בשייטת ובדמותו של סא"ל דולב קידר, חברו שנהרג ב"צוק איתן" כמפקד גדוד. מי שהנדל אינו מחפש בספרו, והוא בחזקת נעדר מן הנוף הוא דווקא החלק הליברלי בימין הפוליטי שחסרונו בנוף הפוליטי ניכר בימים אלו. לתפיסתו של הנדל הציונות כולה "היא לאומיות ליברלית" וברגע שאחד משני היסודות הללו חסר, כפי שמשתקף למשל, בהצעת חוק השבת של הח"כ מיקי זוהר, "זו בעיה".

קמפיין ה"שתולים" כנגד ארגון "שוברים שתיקה".

קמפיין ה"שתולים" כנגד ארגון "שוברים שתיקה".

אני שואל את הנדל האם תרבות השיח הפוליטי בישראל מטרידה אותו במיוחד בהקשר ל"שוברים שתיקה", שרבים מאנשיהם שירתו כלוחמים, תויגו כ"בוגדים" (תווית שפעם נהגנו להצמיד רק למרקוס קלינברג ודומיו). הנדל משיב לי כי הוא מסתייג במובהק מהכינוי "בוגדים" אולם טוען שאינו "מאמין להם". פעילי "שוברים שתיקה" רואים "רק את השלילי" ומקפידים להכפיש את ישראל באמצעות סיפורים שהיסוד העובדתי נעדר מהם. "אין כזה דבר שמישהו עומד עם תת-מקלע וקוצר חפים מפשע. זה לא קיים," אומר הנדל. מה שלא מנע לטענתו מאנשי הארגון לספר זאת לוועדה של האו"ם. הנדל מאשים את הארגון בכך שנוכח חוסר יכולתו להשפיע בציבור פנימה, הוא מנסה לכפות על ישראל מימוש תפיסה פוליטית (שהוויכוח עליה בעיני הנדל יותר מלגיטימי) באמצעות גורמים חיצוניים.

גם הנדל וגם אני שירתנו בשטחים תקופה ממושכת. אף ששנינו מסכימים עם האמירה שצה"ל הוא צבא מוסרי, דומה שישראלים רבים משוכנעים, כפי שכתב פעם עמוס הראל, שהתקיימה איזו "אולימפיאדה מוסרית והאתלט הישראלי הגיע ראשון בתחרות של קפיצה מוסרית לרוחק." הנדל מסכים שהפעילות בשטחים טומנת בחובה גם חריגות ואירועים שיש לחקור, שכן השהייה בלב אוכלוסייה אזרחית תוך לחימה בטרור כוללת בתוכה דילמות בלתי-אפשריות. הפשוטות שבהן באות לידי ביטוי באירוע שבו "מישהו משגר רקטות והוא מוקף ילדים? איך פותרים את זה? אבל זה קל להציג, מה אתה עושה עם ילד בן 12 שזורק עליך אבנים? אין כאן פתרון בית-ספר או תשובה טובה". אולם הוא מציין שעצם העיסוק באירועים החריגים הללו, החקירות שנפתחות בגינן והחינוך לטוהר הנשק מעידים כי מדובר ביוצאים מן הכלל שאינם חזות הכל.

נשאר אופטימי

בספר מתאר הנדל את פועלם של מנהיגים דוגמת בן גוריון, רבין, שרון כמי שפעלו על בסיס ציונות מעשית, ברוח של "אמור מעט ועשה הרבה", אם לצטט מפרקי אבות. הוא טוען שהמנהיגות הישראלית יכולה להשתפר בקבלת ההחלטות כמו גם "בדוגמה אישית. אם זה נכון לקצין צעיר בצבא זה נכון לראש ממשלה." אולם, למרות המורכבויות והאתגרים שמזמנים החיים בישראל הנדל מקפיד לציין שהוא נותר "יותר אופטימי מפסימי."

היה נכון\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

רגע לפני שהוא סוגר שנה בתפקיד "על הכוונת" סוקר את המהלכים, ההחלטות והאתגרים של הרמטכ"ל איזנקוט, שלא מהסס "לחתוך" גם בסוגיות טעונות ומאמין כי מוכנות הכוחות לעימות עומדת מעל לכל.

הרמטכ"ל אשכנזי בתרגיל ברמת הגולן, (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל אשכנזי בתרגיל ברמת הגולן, (צילום: דו"צ).

בפברואר 2015 נכנס גדי איזנקוט לתפקידו כרמטכ"ל ה-21 של צה"ל. על-פי רוב כשהרמטכ"ל משלים את שנתו הראשונה בתפקיד, ולעתים גם בבאות אחריה, מתפרסמות שורה של כתבות הבוחנות את פועלו בשנה שעברה. השנה הראשונה בתפקיד מאתגרת במיוחד ובה מעצב הרמטכ"ל את "דמות המפקד" ואת המגמות לתקופה בה יפקד על צה"ל. קודמיו נדרשו, כל אחד בתורו להתמודד בשנתם הראשונה עם שורת אתגרים. אשכנזי, שנכנס לתפקידו בפברואר 2007, נדרש לאור הליקויים שהתגלו במלחמת לבנון השנייה להעביר את צה"ל "אימון הקמה", עליו המליץ מפקדו בגולני אורי שגיא. מעל ריחפה האפשרות שתפרוץ מלחמה עם סוריה, בין היתר משום שחיל-האוויר, על-פי פרסומים זרים, השמיד כור גרעיני בדיר א-זור בספטמבר אותה שנה. קביעתו, בציטוט מקלאוזוביץ, כי "צבא נמצא באחד משני המצבים: או שהוא מתכונן למלחמה או שהוא נלחם," סימלה את הלך הרוח של אותה תקופה.

הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, בתרגיל של גדוד 101 של חטיבת הצנחנים אשר נערך ברמת הגולן, 2011 (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל גנץ בתרגיל של חטיבת הצנחנים ברמת הגולן, 2011 (צילום: דו"צ).

גנץ, שנכנס לתפקידו ארבע שנים מאוחר יותר, נדרש להתמודד עם השאריות של פרשת הרפז ובכלל זה ייצוב מערכת היחסים בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, תקיפה אפשרית באיראן, שהפכה מאז מורכבת בהרבה, פיגוע הטרור בכביש 12 וויכוח ציבורי אודות נוסח תפילת ה"יזכור", ההכרעה בסוגיית החייל השבוי גלעד שליט והמחאה החברתית. גנץ, בהתאם לתדמיתו השקולה והרגועה (כמח"ט הצנחנים זכה לכינוי "בני-חותא") ניווט בין כל אלו בהצלחה, בלי הדחות ובלי מריבות.

אין זמן לבזבז

איזנקוט מונה לתפקיד הרמטכ"ל לאחר ששימש בכל תפקידי המפתח הרלוונטיים וכשהוא מודע למגבלות הכוח: מח"ט מצטיין של גולני, מזכירם הצבאי של ברק ושרון, מפקד אוגדת איו"ש באינתיפאדה השנייה, ראש אגף המבצעים במלחמת לבנון השנייה (בראשונה לחם כמפקד פלוגה בגולני), שדחף לגיוס מילואים נרחב ועמד מאחורי תקיפת שכונת הדאחייה בביירות שפגעה קשות בחזבאללה, אלוף פיקוד הצפון לאחריה שהגה את "דוקטרינת הדאחייה", על-פיה בעימות הבא כנגד חזבאללה יפעיל צה"ל כוח לא-פרופורציונלי בלבנון, וסגן הרמטכ"ל במהלך המערכה האחרונה בעזה. הוא יודע אילו יעדים ניתן לממש באמצעות הפעלת כוח צבאי, ואילו מוטב להשיג בדרך אחרת.

מרגע שנכנס לתפקידו בפברואר שעבר נהג הרמטכ"ל כמי שאין לו זמן לבזבז. חצי שנה לאחר מכן כבר גובשה בהוראתו תר"ש (תכנית רב-שנתית) גדעון הכוללת פרישה של כ-5,000 משרתי קבע עד ינואר 2017 (כמו גם קיצוץ חמישה תקני אלוף במטכ"ל), צמצום מפקדות, הקמת זרוע הסייבר (אף שהדבר עשוי להביא לחיכוכים בין אמ"ן וחיל התקשוב), חיזוק אוגדות החוד והקמת חטיבת הקומנדו, שבמסגרתה יפעלו ארבע היחידות המובחרות של חיל הרגלים. כחלק מהתר"ש אישר הרמטכ"ל רפורמה במערך המילואים ביבשה על-פיה יהפוך לדיפרנציאלי בכשירות היחידות, ממש כפי שחזה יהושע גלוברמן, ראש לשכת ההדרכה ב"הגנה". הצבא יצמצם את משכי האימון ותדירותם בחלק מיחידות המילואים, וישקיע את החיסכון באימון בחטיבות המתמרנות של המערך, חי"ר ושריון, בכדי לשפר ולשמר את מוכנותם לקדם פני עימות. מן המערך ישוחררו כמאה אלף חיילי מילואים שיוגדרו כלא נחוצים.

הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל בפיקוד המרכז, 2015 (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל בפיקוד המרכז, 2015 (צילום: דו"צ).

החלטה נוספת שקיבל באחרונה נוגעת לענף תודעה יהודית, העוסק (לא ברור מדוע) בערכי מוסר לחימה ומקיים פעילות חינוכית בקרב היחידות, בדגש על המערך הלוחם, ומאבק טריטוריאלי מול חיל החינוך. בהתאם להוראת הרמטכ"ל יעבור הענף מן הרבנות הצבאית לאחריותו הישירה של ראש אכ"א, האלוף חגי טופולנסקי שיפקח באופן הדוק, וכמוהו גם איזנקוט, על פעילות הענף שתהפוך מאוזנת יותר. אף שהרמטכ"ל לא מימש את כוונתו המקורית להעביר את הענף לאחריות חיל החינוך, הרי ש"חתך" גם בסוגיה טעונה זו במטרה לשמור "על צה"ל כצבא ממלכתי במדינה דמוקרטית."

ההיגיון המסדר

אסטרטגיית צה''ל.

אסטרטגיית צה"ל.

איזנקוט, שמאמין שתהליכים כאלה אינם יכולים להתקיים ללא משנה סדורה, הורה באוגוסט על פרסום מסמך בלתי מסווג בשם "אסטרטגיית צה"ל". המסמך הוא יוצא דופן בעצם פרסומו לציבור הרחב והן בכך שהוא מעגן עקרונות והגיון פעולה למסמך מכונן אחד. ניסיון שכזה של הצבא לגבש לעצמו דוקטרינת הפעלה אסטרטגית לא נעשה מאז ימי בן גוריון. המסמך מגדיר בבירור את האיומים שאיתם נדרש כנגדם יש להיערך, החל ממדינות במעגל הרחוק כמו איראן, וכלה בארגונים התת-מדינתיים דוגמת חמאס וחזבאללה.

התפיסה החדשה מגדירה את שיפור המצב הביטחוני כהישג נדרש בלחימה מול האיומים שהוגדרו וזאת בניגוד לתפיסה כי יש למוטט את היריב או לכבוש שטח. דגש מיוחד הושם במסמך על מאמץ התמרון היבשתי שהוזנח בשנים האחרונות. על-פי עקרונות התפיסה החדשה בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית באמצעות שני מרכיבי יסוד: הראשון – תמרון מיידי, שמטרתו פגיעה באויב, כיבוש שטח, צמצום הירי מהשטח שנכבש, תפיסה והשמדה של תשתיות צבאיות ופגיעה בשרידות השלטונית של האויב. השני – הפעלת אש אסטרטגית-מערכתית רחבת היקף, המבוססת על חופש פעולה אווירי ועל מודיעין איכותי." 

"הניצחון מתחשל עד לקרב"

200px-3752אנשי_פאנפילוב

הספר "אנשי פאנפילוב", נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח.

הרמטכ"ל הוא איש ספר ובעל תודעה היסטורית מפותחת. אחד הספרים מהם הושפע הוא הספר "אנשי פאנפילוב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001), שהיווה נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח. בספר מתוארת לחימת גדוד רגלים בצבא האדום בקרב ההגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. במהלך הקרבות חונך מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את מפקד הגדוד, מומיש-אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות. "הניצחון מתחשל עד לקרב" (עמוד 87) חוזר הגנרל ומשנן לפקודו, משמע כי ההצלחה בלחימה היא תוצאה של אימונים והכנות קפדניות ולא של מעשה גבורה ואלתור. שיעור נוסף שמלמד פאנפילוב את פקודו הוא שעליו לתת דעתו תמיד לרמת המוכנות של הכוחות שכן "במלחמה יקרה הכל. היה מוכן לפי פקודה להתכנס מהר, להיעתק מהר" (עמוד 125). לקח זה מקבל משנה תוקף לאור האופן שבו פרצו מלחמת לבנון השנייה והמערכה האחרונה בעזה.

הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל, (צילום:דו"צ).

הרמטכ"ל איזנקוט ותא"ל פדן בתרגיל, (צילום:דו"צ).

בהתאם לכך, חודש לאחר כניסתו לתפקיד, הורה איזנקוט על תרגיל פתע באיו"ש, שכלל גיוס 3,000 אנשי מילואים. במבט מן הצד לא היה בתרגיל בכדי להפתיע, שכן כל רמטכ"ל, לאחר כניסתו לתפקיד, בוחר להקפיץ כוחות בהפתעה בכדי לבחון את דריכות ומוכנות המערכת לאחד מתרחישי העימות הסבירים, העשויים לפרוץ בהתראה קצרה עד אפסית. אבל הוא לא עצר שם. עוד באותו חודש הוקפצו כוחות נוספים לתרגילי פתע בדרום ובצפון. תרגילי פתע שכאלו התרחשו עוד מספר פעמים במהלך השנה. מה שעומד מאחוריהם הוא תפיסתו את העימות הבא כמשהו שייחל ללא התרעה מוקדמת. בשל כך יש לחזק את יכולות הצבא לפעול במהירות, תוך הישענות על הכוחות הקיימים בגזרה מחד ועל ניוד כוחות מהיר מגזרה לגזרה מאידך. "המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה," אמר בשעתו איזנקוט. נראה כי כלל זה עומד לנגד עיניו כל העת.

מאיר הר-ציון עומד ראשון משמאל, לצד אריאל שרון ומשה דיין, לאחר פעולת התגמול בכונתילה, אוקטובר 1955

הרמטכ"ל משה דיין (במרכז) עם מפקד גדוד הצנחנים אריק שרון וקציניו, אוקטובר 1955.

יש באופן שבו פועל איזנקוט דמיון לרמטכ"ל אחר של צה"ל – משה דיין, שכיהן כרמטכ"ל בשנות החמישים (אף שהם שונים באופיים בתכלית) וקיים בצה"ל רפורמות מרחיקות לכת. כמו דיין בשעתו (מפקד גדוד הקומנדו ה-89 במלחמת העצמאות), שהורה על איחוד יחידה 101 בפיקוד אריק שרון עם גדוד הצנחנים 890 בכדי לשפר את רוח הלחימה והתוקפנות בצבא, הקים איזנקוט את חטיבת הקומנדו שתשמש, לדבריו, כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צה"ל. ליבת האתגר תהיה ביכולת לאגד יחידות מובחרות, שאין להן מן המשותף ולכל אחת מהן ייעוד ויכולות נפרדים, לכדי אגד בעל תפיסת הפעלה אחודה ומשולבת. אך בניגוד לדיין, שבמלחמת סיני נע בג'יפ בצמוד לכוחות הלוחמים והשאיר לראש אגף המבצעים, מאיר עמית, את ניהול המערכה, איזנקוט יודע שבמערכה הבאה מקומו הוא במוצב הפיקוד העליון כמפקד המערכה כולה ולא לצד הכוחות הלוחמים.

האתגר האמיתי – מלחמה

כוח שריון של צה"ל בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה.

כוח שריון של צה"ל בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה.

"אם נילחם – נילחם בעתיד, ולא נחזור לעבר. האויבים שעמדו נגדנו בעבר, אין כל ביטחון שינהגו גם בעתיד כמו שנהגו בעבר. להפך, עלינו להניח שהם למדו בכישלונותיהם וינסו לתקנם," אמר בן גוריון ב-1951. איזנקוט מודע לכך היטב. המערכה האחרונה בעזה לא היתה דומה למבצע "עופרת יצוקה", והמערכה הבאה תהיה מורכבת ממנה בהרבה. חזבאללה וחמאס היו ערוכים טוב יותר להתמודדות עם צה"ל הן ב-2006 והן ב-2014, מאשר היה הוא ערוך כנגדם. רק לאחרונה פורסם כי חמאס שיקם חלק ניכר ממערך המנהרות שלו בעזה וחזבאללה ערוך בדרום לבנון בעמדות מבוצרות ובמערכים תת-קרקעיים, ולו אמצעי לחימה מתקדמים (ובהם מז"לטים התקפיים, טילי נ"מ ורקטות מדויקות ארוכות טווח) כמו גם ניסיון מבצעי עשיר שצברו לוחמיו בסוריה. תהליכי בניין הכוח שמוביל הרמטכ"ל נועדו בראש ובראשונה להביא לכך שבמערכה הבאה יפעל צה"ל כצבא כשיר, מותאם לאיומים הפועל מתוך דוקטרינה רלוונטית. בשל כך, אף שבנערותו לא היה הרמטכ"ל גדי איזנקוט חבר בתנועת הצופים דומה שססמתם, "היה נכון," מלווה אותו באשר יילך. הצבא שבפיקודו מקדש את המוכנות. הנצרה שלו פתוחה והאצבע על ההדק.