ועדת השרים להצטיידות החליטה השבוע לאשר לצה"ל תכנית רכש יקרה ומקיפה, המקדישה משאבים רבים ליכולות האש שלו. מה בין התכנית למאמץ התמרון הקרקעי, ולחלופין לאמונה של הצבא בחשיבותו, זו כבר שאלה אחרת.
- פורסם ב"זמן ישראל"
- 10 בפברואר 2021
במאמר שפרסם לאחרונה בכתב עת "בין הקטבים", טען אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, בעברו ראש המטה לביטחון לאומי, כי:
"הצעד הראשון והחשוב ביותר בחשיבה הצבאית הישראלית על המלחמה הבאה בלבנון צריך להיות הדיון בשאלה – לשם מה? כל יתר שלבי החשיבה והמעשה לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה, צריכים להיות בהלימה לתשובה שתינתן לשאלה הזאת".
זוהי כמובן קביעה נכונה, וכלל לא בטוח שממשלת ישראל גיבשה לעצמה את היעדים הללו בשנים האחרונות.
עמידרור מצדו, טען שיעדיה הצבאיים של ישראל במערכה שכזו צריכים להיות הריסת רוב רובה של היכולת הצבאית של חזבאללה ורובה של תשתית הארגון. המערכה, כתב, צריכה להתנהל בשני שלבים.
השלב הראשון יימשך כשבועיים־שלושה ויכלול תמרון קרקעי לכיבוש שטח במקביל לתקיפה נרחבת של חיל האוויר להשמדת מטרות בלבנון כולה. בלחימה, כתב, יהיו לצה"ל לא מעט נפגעים, אך היא תשיג פגיעה של ממש בכוחו הצבאי של הארגון ואת "עיקר המשימה: השמדת יכולותיו".
לאחר מכן יבוא תור השלב השני, שבמהלכו יופעל בעיקר הצבא הסדיר, במשך כמה חודשים, ויהרוס תשתיות ואמצעי לחימה של הארגון לאחר סיום שלב הלחימה האינטנסיבית.
עמידרור לא התייחס במאמרו לכך שבשלב זה, בדרך כלל, שוקעים הכוחות במערכה מתישה כנגד כוחות גרילה וטרור, בדומה לאלו שניהלו האמריקנים בעיראק ואפגניסטן, או צה"ל בלבנון. מערכות אלו, לרוב, הופכות מבצעי בזק מוצלחים למלחמות התשה ממושכות ומבולבלות, ויתכן שהן בבחינת "גשר אחד רחוק מדי" , ומוטב להסתפק בהישג מוגבל בהרבה.
אף שהצבא נותר מחויב במוצהר לשימור היכולת לבצע לפחות את השלב הראשון בתפיסה שהציג עמידרור במאמרו, שבבסיסה תמרון קרקעי, נשאלת השאלה מה בין הרכש עליו החליטה השבוע ועדת השרים להצטיידות לבין השלב הראשון, ועד כמה היא תומכת אותו או תכנית דומה לו.
בהתאם להחלטת הוועדה, ירכוש צה"ל מטוסי אף־35, מטוסי תובלה, מסוקים וחימושים מתקדמים, בעלות כתשעה מיליארד דולרים, באמצעות הלוואה שתתווסף להלוואה קיימת שנלקחה בכדי לממן הצטיידות קודמת. ראוי לשאול האם לא ניתן היה לקיים את התהליך באופן יעיל יותר ולחסוך חלק מההוצאות, לו ההחלטות היו מתקבלות קודם לכן, כמו גם לבחון האם בעיצומם של משבר כלכלי ומגפה נכון להשקיע משאבים כה רבים במערכות נשק.
אין בדברים בכדי להפחית מהצרכים המבצעיים של צה"ל, אבל ראוי לבחון איזו תפיסת ביטחון נועדה ההצטיידות הזו לשרת. כשבוחנים את דרישות ההצטיידות של צה"ל ניכר כי את מרב המשאבים הוא מבקש להקדיש למאמץ הפעלת האש, שתהיה מדויקת, קטלנית והרסנית, ולמי לא נשאר? למאמץ התמרון.
מה הופך יחידה צבאית לפלדה?
בשבוע שעבר פורסם כי בדיון שיבוצים שקיים מפקד זרוע היבשה, אלוף יואל סטריק, הוחלט למנות את סא"ל נתנאל שמכה למפקד גדוד בבית הספר לקצינים, בה"ד 1. שמכה מפקד כעת על גדוד הסיור של חטיבת גבעתי, בו גם החל את שירותו.
בפברואר 2008 היה שמכה מפקד צוות צעיר בפלוגת הנ"ט של גבעתי ולקח חלק במבצע "חורף חם", מבצע חטיבתי בג'בלייה במהלכו נהרג אחד מחייליו בהיתקלות עם מחבלים בטווח קרוב. "התחלנו לנהל אש עם שמונה עד 12 מחבלים, הצלחנו לפגוע בחלקם וגם נכנסנו לשטח הבנוי. חטפנו אש מכל מיני כיוונים והיתה שם הרבה לחימה", סיפר בשעתו בראיון ל"ישראל היום".
באותה עת הוביל מפקד אוגדת עזה, תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, קו התקפי כנגד ארגוני המחבלים ברצועת עזה שכלל פשיטות ומארבים מעבר לגדר בהיקפים משתנים. "הפעילות שלנו מונעת מהמחבלים להתעסק בפיגועים מעבר לגדר והם נאלצים להתרכז בהגנה", אמר אז תמיר.
נוכח התחושות הקשות של המפקדים בצבא היבשה במלחמת לבנון השנייה, סביר להניח כי תמיר ביקש לחזק את יכולתם וביטחונם העצמי של פקודיו בהובלת כוחות בלחימה ובמערכה. אלוף הפיקוד, יואב גלנט, יוצא שייטת 13, והרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שפיקד על תמיר בגולני ובפיקוד הצפון, חשבו כמוהו ואישרו את הפעילות ההתקפית.
שבועיים לאחר מבצע "חורף חם", במבצע "סולם יעקב", לקחו שמכה וצוותו חלק בפשיטה על שכונת שג'עייה בעזה. גם הפעם נתקל הצוות בפיקודו במחבלים מטווח קרוב. שמכה, נכתב בכתב הצל"ש שהעניק לו לאחר מכן מפקד האוגדה תמיר, "שינה את נתיב ההתקדמות והסתער בראש הכוח על המבנה ממנו נפתחה האש. הכוח בפיקודו ביצע ירי אל עבר המחבלים והשתלט על המבנה".
שמכה וקצינים כמו אל"ם אביחי זפרני ואל"ם יאיר פלאי, שפיקדו אז על פלוגות בגולני ובאגוז, וסא"ל נמרוד לוטן ואל"ם יניב בארוט, שפיקדו אז על פלוגות בגדס"ר צנחנים, רכשו בפשיטות אלו ביטחון ביכולתם לפקד בצורה מיטבית על כוחות בלחימה ולפגוע באויב.
מאז הספיק שמכה לשמש כמ"פ, סמג"ד ומג"ד ולקחת חלק בפעילות מבצעית ענפה, ובכלל זה במבצעים "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". עכשיו הוא אמור לקחת את הניסיון שצבר ולהנחיל אותו לצוערים שיהיו במהרה מפקדי מחלקות. אולם היכן נוטע הצבא ניסיון דומה בקרב הקצינים הזוטרים?
בספר "אנשי פאנפילוב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001), שהיווה נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח, מתוארת לחימת באטאליון רגלים (גדוד) בצבא האדום בקרב ההגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. במהלך הקרבות חונך מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את מפקד הגדוד, מומיש־אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות.
"התדע, חבר מומיש־אולי, מה עוד חסר לבאטאליון? פעם אחת לחבול בגרמנים!" (עמוד 94), הסביר הגנרל לפקודו. "ואז, חבר מומיש־אולי, יהיה זה לא באטאליון, – לא, זאת תהיה עשת!" (עמוד 94). ומה שהוטבע בעשת (פלדה) הדגיש פאנפילוב, דבר בעולם לא יוכל למחוק.
ואכן כוח מן הגדוד יוצא לפשיטה מעבר לקווי הגרמנים, והמפקדים והחיילים שהשתתפו בה חוזרים ממנה בתחושת מסוגלות וביטחון עצמי ששירתו את הגדוד לאורך המערכה כולה.
אין בתהייה הזו חרחור מלחמה והמלצה לחפש עימותים רק בכדי שמפקדי צה"ל ירכשו ניסיון מבצעי, אולם ככל שהצבא מזניח ומתרחק מאמונה ברעיון התמרון, הן בפשיטות גמול בעת מתיחות ביטחונית בזירות השונות והן במערכה רחבה יותר, יתקשו מפקדיו הזוטרים לרכוש ניסיון קרבי, תחושת מסוגלות ובעיקר אמונה כי הם חלק ממערך חשוב ומכריע. להזנחת צבא היבשה עלולה גם להיות השפעה ארוכת טווח על המוטיבציה לשרת בו, שכן אנשים מעוניינים לשרת במקומות נחשבים בהם יזכו לקשב, משאבים ומשמעות.
החלופה לניסיון קרבי, במיוחד כשאין לחימה, היא אימונים ועוד אימונים. כאן עשוי "חודש המלחמה", תרגיל מטכ"לי שיימשך כחודש וידמה מלחמה רב־זירתית עליו החליט הרמטכ"ל אביב כוכבי, להיות בשורה של ממש. בתנאי שיכלול תרגילים מלאים בהיקפם ומדמים ככל שניתן.
"התחמקות מדיון בסוגיית התמרון"
במאמר שפרסם השבוע הח"כ לשעבר עפר שלח ב"דה מרקר" הוא ציין כי עד כה טרם התקבלה החלטה באיזה מסוק סער (תובלה) יצטייד חיל האוויר. החלופות הן מסוק הצ'ינוק או מסוק היסעור מדגם K (מודל משופר ומתקדם מזה שישנו ברשות חיל האוויר), ולחלופין תמהיל שיכלול מספר קטן יותר של מסוקים מאחד הדגמים ולצדם כמה מסוקי V–22, שעיקר ייעודם מבצעים מיוחדים.
אין מחלוקת, כתב, שצה"ל חייב להחליף בהקדם את צי מסוקי התובלה שלו, מדגם יסעור, שנרכשו בחלקם לפני כ־50 שנים. אולם ב"גם וגם" הזה נמנע הצבא מלהכריע אם הוא "שם את הדגש על מבצעים מיוחדים במרחקים גדולים, או על המשימה העיקרית של צי מסוקי התובלה שלו: הובלת כוחות לצורכי תמרון לעומק במעגל הראשון".
שלח, שכקצין בצנחנים לקח חלק במבצע "צלצל" במהלכו פשט ב־1981 כוח מהחטיבה, שהוטס ביסעורים, בפיקוד המח"ט יורם יאיר, על יעדי מחבלים בלבנון, ציין כי "הסוגיה הזאת לא הוכרעה עד היום בשום דיון מעמיק, לא במטכ"ל ולא בקבינט. זהו חלק מההתחמקות הנמשכת מדיון בסוגיה החשובה ביותר בבניין הכוח הצה"לי – סוגיית התמרון".
שלח הזהיר כי למעשה:
"ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושרי הביטחון המתחלפים שלו משלמים לתמרון מס שפתיים. הרמטכ"ל הנוכחי, כמו קודמו, מדבר עליו כעל נדבך מרכזי במערכה הבאה. עם זאת, בפועל, ממשיך להתקיים המצב שבא לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן: יש רתיעה גדולה, עד כדי תחושה בכל הדרגים, שאין באמת כוונה להפעיל את הכוח היבשתי במלוא עוצמתו. ביום פקודה הוא מופעל רק לאחר היסוסים רבים ושבועות של דשדוש (כלשונה של ועדת וינוגרד), למטרות לא ברורות וביכולת נמוכה".
צה"ל אמנם משקיע במאמץ התמרון, ורק בשנה האחרונה הוקמה אוגדה רב־זירתית חדשה, עוצבת הבזק (99), ואף מצטייד במערכת שליטה ובקרה מתקדמת יותר (צי"ד 750), שאת הטמעתה תרגלו לאחרונה חטיבות הקומנדו וגולני. אבל עיקר המשאבים מופנה, כך נראה, למאמץ האש ובכלל זה יחידת "רפאים" שעיקרה יכולת חשיפה ותקיפה (באש מנגד) של כוחות אויב בהיקפים גדולים וביעילות רבה מבעבר.
החלטת ועדת השרים על מתווה הרכש שהציג צה"ל רק מחזקת זאת. אלוף במילואים אמר כי כשרוצים לדעת אם בצה"ל מתכוונים למשהו ברצינות יש לבדוק היכן שמו את הכסף והיכן הציבו את האנשים (הטובים ביותר). צה"ל, כך נראה, לא מתכוון ברצינות לתמרן.
על הכוונת 