מי יקבל את ההחלטה? | מאת גל פרל פינקל וגלעד שר

רשומה רגילה

הכנסת חוקקה תיקון לחוק יסוד הממשלה הנוגע ל"סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית". אולם, ספק אם דווקא חקיקה הייתה ההליך הנחוץ לשינוי ההסמכה. לחוק שכזה אין כמעט מקביל בדמוקרטיות מערביות, הוא נעדר האיזונים והבלמים ההכרחיים במשטר דמוקרטי, ויש בו כדי לערער את העיקרון כי מלחמה היא פעולה שמחייבת גיוס לגיטימציה פנימית וחיצונית מרבית. לנוכח החקיקה החדשה יש לטייב את עבודת הקבינט, כדי שאכן יהיה בקי בנושאים האסטרטגיים שעל הפרק, ויש לשתף בהחלטות, לכל הפחות, את הקבינט כולו. את ההחלטות הטקטיות אפשר, ואף רצוי, לקבל בפורומים מצומצמים, אך החלטה כה משמעותית כהכרזת מלחמה מוטב לקבל בפורום רחב הנושא בנטל האחריות. 

על רקע ההתחממות, ברטוריקה ובשטח, בגזרות העימות של ישראל בצפון ובדרום, ראוי לבחון בידי מי בישראל נתונה הסמכות להכרזת מלחמה. זה עתה חוקקה הכנסת תיקון לחוק יסוד הממשלה הנוגע ל"סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית". ספק אם דווקא חקיקה הייתה ההליך הנחוץ לשינוי ההסמכה. על פי החקיקה הקודמת הייתה סמכות זו נתונה לממשלה, אך החוק החדש מסמיך את וועדת השרים לענייני ביטחון לאומי ("הקבינט"). נראה שבנוסח הסופי של החוק, וברגע האחרון ממש, הלך המחוקק צעד רחוק אף יותר: "בנסיבות קיצוניות ומנימוקים שיירשמו…רשאים ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל את ההחלטה במניין חוקי מצומצם יותר". לחוק שכזה אין כמעט מקביל בדמוקרטיות מערביות, הוא נעדר האיזונים והבלמים ההכרחיים במשטר דמוקרטי, ויש בו כדי לערער את העיקרון כי מלחמה היא פעולה שמחייבת גיוס לגיטימציה פנימית וחיצונית מרבית.

הנימוקים לצמצום הפורום המכריע בשאלה הרת-גורל זו מתמקדים בייעול תהליך קבלת ההחלטות ובשמירה על סודיותו. על הליך קבלת ההחלטות של ממשלות ישראל חיווה דעתו ראש הוועדה לבדיקת אירועי מלחמת לבנון 2006, נשיא בית המשפט המחוזי (בדימוס) אליהו וינוגרד: "מסקנות הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה כמעט לא יושמו על-ידי הממשלה…המלצות הדו"ח הסופי לא יושמו, ולקחיו לא הופקו על-ידה". מבקר המדינה, בדו"ח על "צוק איתן" (2014), קבע בקשר לתהליכי קבלת החלטות בקבינט בנוגע לרצועת עזה לפני המבצע "צוק איתן" ובתחילתו: "סמכויות הקבינט, לרבות השאלה אילו נושאים נתונים להחלטת הקבינט, אינן מוסדרות ומעוגנות בכתובים…שרי הקבינט אינם יודעים האם הקבינט הוא פורום מחליט או מייעץ בלבד…בנוסף לאי-עיגון סמכויות הקבינט, אין גם נורמה שבה נקבעה החובה להעביר מידע לקבינט….[למרות] שמידע זה היה חיוני לצורך קבלת החלטות".

בדצמבר 2017 אישרה ועדת השרים לחקיקה הצעת חוק של שרת המשפטים איילת שקד כי הממשלה תוכל להאציל את סמכויותיה לקבינט המדיני-ביטחוני, כך שיוכל להחליט על יציאה למבצע צבאי שעשוי, בוודאות גבוהה, להסלים עד כדי מלחמה. ההצעה עסקה בשני היבטים: האחד, מאפייני הפעולות הצבאיות בימינו, והאחר, דרכי עבודת הממשלה. היא התבססה על דו"ח ועדה בראשות האלוף (מיל׳) יעקב עמידרור, ובהן המלצות בנושא הכרזת המלחמה. בנימוקי ההצעה נאמר כי שוררת אי בהירות בנוגע לסמכויות הקבינט, שכן סעיף 40 (א) של חוק יסוד הממשלה קובע ש"המדינה לא תפתח במלחמה אלא מכוח החלטת ממשלה", ואילו סעיף 40 (ב) של אותו החוק מבהיר ש"אין באמור בסעיף זה כדי לחייב החלטת ממשלה כולה כאשר מדובר בפעולה צבאית, הנדרשת למטרת הגנה על המדינה וביטחון הציבור". הוועדה סברה, כי מוטב כי הממשלה תסמיך את הקבינט לכך, כדי לייעל את תהליכי קבלת ההחלטות ולשמור על סודיות בטרם המערכה.

מאז מלחמת לבנון הראשונה (1982) היו מעט מאוד מקרים שבהם ממשלת ישראל קיבלה החלטות סדורות מתוך הבנה ברורה שמדובר במהלך שטיבו עימות צבאי רחב היקף, או הפוטנציאל של עימות שכזה. דוגמה אחת להחלטה שכזו היא מבצע חומת מגן (2002) שבו הורתה הממשלה בראשות אריאל שרון לצה"ל להשתלט מחדש על הערים הפלסטיניות בגדה המערבית. דוגמה אחרת היא החלטת הממשלה בראשות אהוד אולמרט להשמיד את הכור הגרעיני בסוריה (2007), שמשמעותה הייתה אפשרות להסלמה לכדי מערכה בהיקף רחב. עם זאת, דווקא בשני אירועים שהסלימו למבצע רחב היקף או מלחמה, מלחמת לבנון השנייה (2006) ומבצע "צוק איתן", האירועים התגלגלו כ"כדור שלג" והממשלה או הקבינט אישרו את המהלכים נתחים-נתחים בלי להכריז רשמית על מערכה רחבה, עד לשלבים מאוד מתקדמים. האופי המשתנה של המערכות בלחימה בעשורים האחרונים מכתיב לרוב התנהלות דרך שורה של הכרעות טקטיות, מתגלגלות ומצטברות זו על כתפי זו לכדי יצירה במצטבר ובדיעבד של הכרעה גורלית על מלחמה.

בארצות הברית, מלחמה היא סוגיה שמוטלת לפתחו של הקונגרס, שכן החלק השמיני בפרק הראשון של החוקה האמריקנית קובע בפירוש שלקונגרס בלבד ניתנת הסמכות "להכריז מלחמה" ולקבוע כללים באשר לכיבוש בים וביבשה. נדרש מתן לגיטימציה של נבחרי העם, וכפועל יוצא של העם כולו, למהלך כה חשוב בחייה של אומה. אין זאת אומרת שלנשיא האמריקאי, המפקד על הצבא, אין סמכויות הפעלת כוח נרחבות. מלחמת וייטנאם, למשל, נבעה מהחלטה נשיאותית של לינדון ג'ונסון שהסתמך על החלטת הקונגרס בעקבות תקרית מפרץ טונקין ב-1964 שהסמיכה אותו להפעיל כוח צבאי, אך לא היוותה הכרזת מלחמה רשמית.

מקרה דומה אירע בישראל ב-2006. הממשלה אישרה את מבצע "משקל סגולי", תקיפת מערך הרקטות ארוכות הטווח של חזבאללה בידי חיל האוויר, בלי להבין לאן הדבר עלול להוביל. לדברי אלוף (מיל') משה קפלינסקי, סגן הרמטכ"ל דאז, במלחמת לבנון השנייה "שגינו כמפקדים שלא הצלחנו לשנות את התפיסה הכללית…שאנחנו נמצאים במקום אחר – במלחמה, ולא בהמשך של הפעילות השוטפת". כשהצביעה הממשלה כעבור כשנה על תקיפת הכור הסורי, היא כבר הייתה למודת ניסיון וטרחה לבחון את המשמעויות לעומקן בסדרת דיונים.

האם חקיקה היא הדרך הנאותה לשינוי ההסמכה? לא בהכרח. ראשית כל, מפני שהכרזה רשמית על מלחמות הולכת ונעלמת, בעוד אירועים שמסלימים לכדי מערכה נפוצים כיום יותר. שנית, החוק הקודם אפשר החלטה על פעולה צבאית חיונית גם ללא החלטת מליאת הממשלה והיה מוסמך לקבל החלטות על מבצעים הדומים באופיים לאלו שניהלה ישראל ברצועת עזה בעשור האחרון. ויחד עם זאת, דווקא עקב האחריות הכוללת ושיקול הדעת הרחב ככל האפשר הנדרש בכגון אלה, ובמיוחד כשמדובר באירוע ביטחוני רחב היקף העלול לצאת משליטה ומגבולות גזרה, ראוי להביא את ההחלטה למליאת הממשלה. נימוקים של יעילות, מהירות תגובה, ואף חשאיות, אין בהם כדי לגבור על שיקול הדעת המעמיק, ניתוח המידע והחלופות, גיבוש מרבי של לגיטימציה מבית ומחוץ, ושמיעת כל מי שנושא באחריות: נבחרי ציבור המכהנים כשרים בממשלה, וכמובן נושאי משרה בזרועות השונות של מערכת הביטחון והמדיניות.

נראה כי עיקר כוחו של החוק החדש יהיה בחיזוק רכיב האחריותיות (accountability) של השרים בקבינט, שכן הוא יסדיר באופן ברור את מעמד הקבינט כגוף בעל סמכות החלטה וביצוע, מעין ממשלה קטנה בחירום. מרגע שהוסדר מעמדו וסמכויותיו בחוק, לא יוכלו עוד השרים החברים בו לטעון כי לא ידעו או לא עודכנו, כפי שאירע בעבר, למשל בנושא איום המנהרות ב"צוק איתן". החוק אמנם מקנה לקבינט סמכויות רבות, אולם הלכה למעשה, בקבינט כמעט שלא עלה נושא להצבעה, שתוצאתה מנוגדת לעמדת ראש הממשלה. כשסמכות ההחלטה מרוכזת בידי שני אנשים (ואף בידי אחד – במקרה שראש הממשלה הוא גם שר הביטחון, כמו דוד בן גוריון, יצחק רבין ואהוד ברק, למשל), לא סביר שהחלטה תתקבל בלי תמיכתם של ראשי זרועות הביטחון, כפי שמוכיחות תולדות ההחלטה על התקיפה באיראן.

לנוכח החקיקה החדשה יש לטייב את עבודת הקבינט, כדי שאכן יהיה בקי בנושאים האסטרטגיים שעל הפרק במקום שיגיע לדיון בהם ככבאי המכבה שריפה. בנוסף, הן מן הטעם של האיזונים והבלמים המונעים ריכוז סמכויות גדול מדי בידי יחידים, והן כדי שבאחריות למהלך מדיני קרדינלי כמו מלחמה ושלום יישאו יותר משני נציגים נבחרים של העם, יש לשתף בהחלטה, לכל הפחות, את הקבינט כולו. את ההחלטות הטקטיות אפשר, ואף רצוי, לקבל בפורומים מצומצמים, אך החלטה כה משמעותית כהכרזת מלחמה מוטב לקבל בפורום רחב הנושא בנטל האחריות.

עם האצלת החלטה כה גורלית מהממשלה לקבינט ואף לשניים בלבד מבכיריו, ראוי לשים לב לקביעתו הנוקבת של מבקר המדינה בדו"ח על "צוק איתן": "פסילתן על הסף של חלופות בתחום המדיני בלי שאלה הוצגו לקבינט, מנעה מחברי הקבינט לשקול חלופות אלו ולדון בסיכוייהן וסיכוניהן". כל האמור לגבי הערכת המצב הנדרשת בתחום הביטחוני, לקראת עימות צבאי, כוחו יפה אפוא גם בתחום המדיני והדיפלומטי, ואף בתהליכי שלום למשל.

עו"ד אל"מ (מיל') גלעד שר, מח"ט שריון במילואים ומנהל לשכת ראש הממשלה ושר הביטחון ברק לשעבר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS. 
גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS.

(המאמר פורסם במקור כ"מבט על" גיליון 1050, המכון למחקרי ביטחון לאומי, 03.05.2018)

מודעות פרסומת

בסוף, החבל המתוח שעליו הולכת ישראל בצפון יקרע. הנפילה תהיה כואבת לכולם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל משחקת משחק מסוכן מול איראן בסוריה ומהלכת על חבל כה מתוח שבנס טרם נקרע. האמריקנים עוזבים את האזור ואילו הרוסים, כאן בכדי להישאר.

בלילה שבין ראשון לשני הותקפו מספר בסיסים של צבא סוריה במחוז חמה, בהם בסיס חטיבה 47 של צבא סוריה הסמוך לחמה ובסיסים הסמוכים לבסיס חיל האוויר הסורי בסלחאב. סך הכל, בתקיפות נהרגו כ-40 חיילים ונפצעו כ-60, ככל הנראה רבים מהם משורות מיליציית "גדוד זינביון" המזוהה עם משמרות המהפכה האיראניים ולפחות 18 איראניים. בעוד שהעיתון הסורי "תשרין", הנאמן למשטר אסד, טען שהתקיפה היא מעשה ידי ארצות הברית ובריטניה ששיגרו טילים בליסטיים מבסיסיהן בירדן, מיהרו שאר כלי התקשורת במדינה להצביע על החשוד המיידי – ישראל. מכאן שהמתיחות בצפון, שגם כך רחוקה מספר מהלכים מוטעים ואגרסיביים ממלחמה של ממש, מגיעה לשיא חדש, כשברקע עומדת התקיפה שמיוחסת לישראל בשדה התעופה T-4, בתחילת החודש, בה נהרגו ארבעה-עשר ובהם שבעה איראניים. בכירים איראניים כבר איימו שישראל תשלם מחיר על התקיפה ההיא. עתה, סביר שהמוטבציה לאזן את החשבון רק גברה.

איראן בסיס T4 T-4 ()

האנגר בשדה התעופה T-4 לאחר התקיפה, (מקור: טוויטר).

בישראל, ממש כמו לאחר התקיפה שיוחסה לישראל בגבול סוריה בינואר 2015 (בה נהרגו מספר פעילי חזבאללה ומומחי צבא איראניים, ובהם בנו של עימאד מורנייה וגנרל בכיר בכוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים) צה"ל הגביר את המוכנות ואיתה מושג מימי השהייה בלבנון, "כוננות ספיגה". אז ירה חזבאללה טילי נ"ט לעבר כוח גבעתי בגבול לבנון והרג את רס"ן יוחאי קלנגל וסמ"ר דור חיים ניני. הפעם אמר בכיר חזבאללה, השייח' נעים קאסם, כי ארגונו מעריך שתהיה "תגובה איראנית נגד ישראל אבל אנחנו לא יודעים את אופייה או פרטייה". יתכן שחזבאללה מתכנן לשבת על הספסל בסיבוב הזה והתגובה, אם תבוא, תהיה במישרין מאיראן. אם ישראל אכן עומדת מאחורי התקיפות, ב-T-4. והלילה, יתכן שהדבר נעשה עקב צורך חיוני, אולם גם אז ראוי לשאול האם היא אינה דוחקת את האיראנים לפינה ומחייבת אותם להגיב. איראן כבר הוכיחה בעבר, בפיגועים בארגנטינה בשנות ה-90 למשל, את יכולתה לגבות מחיר כואב מישראל.

כאמור, בכירים איראניים כבר איימו על ישראל בנקמה ובכירים ישראליים החליפו עמם מהלומות רטוריות ואיומים הדדיים. כך למשל, איים שר הביטחון ליברמן בראיון לאתר החדשות הסעודי "אילאף" כי במידה ואיראן "תתקוף את תל אביב, ישראל תתקוף את טהרן ותהרוס כל מוצב צבאי איראני בסוריה שמאיים על ישראל". יתרה מכך, בשונה ממדינות אחרות, ישראל, כחלק מאסטרטגיית הפעולה שלה, נוטה לגבות מחיר אישי מדמויות בכירות בהנהגה של היריב. בשבוע שעבר שודר ב"כאן 11" חלקו השני של הסרט "לגעת בשמיים", בו ראיין אסף ליברמן, מגיש תכנית התחקירים "זמן אמת", כמה ממפקדי חיל האוויר לדורותיהם. בחלק בסרט שנגע למלחמת לבנון השנייה הסביר רא"ל (מיל') דני חלוץ, שכיהן אז כרמטכ"ל, שבמלחמות ככלל אין מבצע יחיד המשנה פני מערכה, "אלא אם אתה מוריד את ראש… ראש העקרב", ההנהגה הבכירה של האויב.

חלוץ, במהלך טיסה במטוס F-16, (צילום: ליאור דיין, אתר חיל האוויר).

ישראל, חשף חלוץ, ניסתה במלחמה להרוג את מזכ"ל החזבאללה, חסן נסראללה, יותר מפעם אחת, בעת תקיפות רובע הדאחייה בביירות אך נכשלה. בתשובה לשאלה מה היתה שיטת הפעולה בניסיונות אלו, השיב חלוץ, בעצמו טייס קרב, ש"עם מטוסים ועם פצצות". אולם אף שנסראללה אכן היה ביעדים שהותקפו, "התברר שהוא נמצא עמוק מדי. הוא היה בעומקים כאלה ש…. צריך את "נובל אנרג'י" בשביל לקדוח לעומקים האלה. אם היו לנו דברים שיש לנו… שיהיו לנו או שיש לנו היום, אז… אז זה היה קורה". דוגמה אחרת, מוצלחת יותר, היא חיסולו של רמטכ"ל חמאס, אחמד ג'עברי, עם פתיחת מבצע "עמוד ענן" ב-2012. אחד המנופים, אם כן, שמשמש את ישראל בכדי להרתיע את איראן, הוא שבתגובה עשויה ישראל לפגוע לאו דווקא בקולונל בכיר במערך המל"טים האיראני (שנהרג בתקיפה ב-T-4) אלא דווקא באישיות בכירה יותר.

נראה שהפעם מוטב לא לראות באיום של השר ליברמן (שהמשיך ואיים גם מכנס ג'רוזלם פוסט השבוע) עוד הצהרה שאין בה ממש כמו איומים מהעבר על סכר אסוואן ואיסמעיל הנייה. באופן חריג, בכירי מערכת הביטחון הישראלית, כמו גם הדרג הפוליטי הבכיר, תמימי דעים בהצהרות ובמדיניות שתגובה איראנית תביא בהכרח לתגובה קשה מצד ישראל, שמוכנה ללכת "All out" (עד הסוף). נראה שמטרת איומים אלו, מלבד הרתעה וריסון האיראנים מתגובה, כמו גם שחקנים אחרים בסוריה, היא לשכנע את האמריקנים ובעלי בריתם לשמר נוכחות במרחב, משום שבהיעדרה המצב עלול להסלים משמעותית.

בא לומר שלום לפני שהולכים

בשבוע שעבר ערך לראשונה מפקד פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM), הגנרל ג'וזף ווטל, בישראל ביקור רשמי. תחת אחריות פיקוד המרכז האמריקני מדינות המזרח התיכון ובהן עיראק וסוריה, מרחבים שהעסיקו לא מעט את ווטל וכוחותיו בשנתיים האחרונות. למרות זאת ישראל, מבחינת הצבא האמריקני, אינה מוגדרת לכאורה תחת אחריותו של ווטל. בכדי לא לערער את שיתופי הפעולה בין מדינות ערב המתונות לאמריקנים, שבאים לידי ביטוי במתן היתר לקיים בסיסי פעולה ובתרגילים משותפים, ישראל מצויה תחת אחריות פיקוד אירופה של ארצות הברית (EUCOM). מנגד, ישראל נוגעת, ולעתים מעורבת, בלבן של סוגיות מרכזיות במזרח התיכון ובהן הסכם הגרעין עם איראן, חזבאללה בלבנון ובסוריה, ולכן, מטבע הדברים, מתקיימים קשרים הדוקים בין פיקוד המרכז האמריקני ומפקדיו לבין צה"ל והצמרת הביטחונית ישראלית. בין מפקדי הפיקוד הבולטים ניתן למנות את קציני הנחתים אנתוני זיני וג'יימס מאטיס ואת גנרל צבא היבשה האמריקני דיוויד פטראוס.

משמאל: הנשיא טראמפ בביקור בפיקוד המרכז לצד הגנרל ווטל, (מקור: ויקיפדיה).

ווטל, הוא קצין חי"ר מנוסה. ב-2001, במבצע "קרנף", צנח בראש גדוד מרגימנט הריינג'רס ה-75 שעליו פיקד והשתלט על שדה תעופה הסמוך לקנדהר, אפגניסטן. בהמשך ריכז את מאמצי הצבא האמריקני להתמודד עם מטעני הצד בעיראק, שהזכירו באופן הפעולה שלהם את אלה שנהג חזבאללה להניח לחיילי צה"ל בלבנון. אז גם החל לקשור קשרים הדוקים עם בכירים בצה"ל שסייעו רבות ושיתפו מניסיונם בתחומי המודיעין ושיטות הפעולה. זאת התאפשר מסיבה פשוטה, שכן האיום, בלבנון ובעיראק, הגיע מאותו מקור – איראן.

במאמר שפרסם ווטל, אז מפקד פיקוד המבצעים מיוחדים (SOCOM), יחד עם כמה מפקודיו בכתב העת "Joint Force Quarterly" ב-2016, הוא ציין כי בעתיד הקרוב תידרש ארצות הברית להתמודד עם עלייה במספר העימותים מן הסוג שהתרחש בסוריה ובעיראק. הכוחות המיוחדים, לשיטתו, הם הכוח המועדף לפעולה במקרה זה. ניצחון בעימותים שכאלה, כתב, "אינו ניצחון במובן הלוחמה הקלאסית. הניצחון לפעמים מתואר טוב יותר כשמירה על עמדת היתרון של הממשל האמריקני, בדגש על יכולתו להשפיע על שותפים, קהלים ואיומים לקראת השגת היעדים האזוריים או האסטרטגיים שלנו". ההצלחה במערכות אלו, ציין ווטל ותיאר, הלכה למעשה, את האופן שבו ארצות הברית פועלת בעימותים אלו, תושג בעזרת "חברינו המקומיים וקואליציית שותפים". לאור הפגיעה הקשה שהשיגה הקואליציה האמריקנית בדאעש ניתן להעריך שהאמריקנים עוזבים את סוריה בקרוב. ישראל, למרות תמיכת הנשיא טראמפ והביקור של מזכיר המדינה פומפיאו (כבר בחודש הראשון בתפקידו החדש), תצטרך להתמודד עם איראן, גרורתה חזבאללה ומשטר אסד לבדה. ואם זה לא מסובך מספיק, בזירה יש עוד שחקן משמעותיה שישראל תאלץ לקחת בחשבון – רוסיה.

הרוסים משחקים שחמט בסוריה

(מקור: ויקיפדיה)

בספרו תיאר פורסיית את הרוסים כשחקני שחמט גם כשזה מגיע למדיניות החוץ, (מקור: ויקיפדיה).

בספר "המתווך" מאת פרדריק פורסיית (הוצאת ספרית מעריב, 1990) נדרש קְווִין, מתווך המתמחה במשא ומתן עם מחבלים וחוטפים, לפעול לשחרור בנו של נשיא ארצות הברית שנחטף באירופה. קווין, שהיה בעברו "סמל צעיר גבוה וצנום מהכומתות הירוקות" (עמוד 58), הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית, מגלה שהוא נקלע לקנוניה סבוכה וקטלנית. בעיצומו של המרדף אחר החוטפים מוצא עצמו קווין אל מול גנרל בכיר ב-KGB, המגלה לו כי לרוסים אין מעורבות בחטיפה. קווין, המיואש, משתף את המרגל הוותיק בכך שהוא נותר למעשה ללא כיוון חקירה של ממש, או כהגדרתו ללא יד טובה במשחק. הגנרל בתגובה העיר שהאמריקנים תמיד משווים הכל לקלפים ושאל את קווין אם הוא משחק שחמט, שכן כמו מקצוע הריגול, "זהו משחק של תחבולות ועורמה, לא של כוח גס. כל הכלים גלויים לעין, ובכל-זאת… יש בשחמט יותר הטעיה מאשר בפוקר" (עמודים 376-375). בסוריה, הרוסים משחקים שחמט ולא פוקר.

אף שישראל לא לקחה אחריות על תקיפת T-4 רוסיה "הוציאה אותה מן הארון" והאשימה אותה בתקיפה. ההצהרה הרוסית כי תספק מערכת נ"מ מתקדמת מסוג S-300 לסוריה היא בבחינת עז נוספת למערכת מורכבת ומתוחה דיה. מדובר במערכת נ"מ מתקדמת שהרוסים כבר פרסו בסוריה במטרה להגן על בסיסם האווירי בחמיימים. סוללות נ"מ אלו מופעלות בידי צוות רוסי, בעוד שאת המערכת החדשה יפעילו אנשי חיל האוויר הסורי. לא ברור מתי תימסר המערכת לסורים ומתי תהפוך מבצעית, שכן הטמעת מערכת נשק חדשה לא מתרחשת מהיום למחר. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות שהרוסים כבר הכשירו צוות סורי בהפעלת המערכת מבעוד מועד וחיכו רק לתזמון הנכון בו ניתן יהיה לאפשר להם לפרוס את המערכת. חיל האוויר הישראלי קיים שורה של אימונים משותפים עם מקבילו היווני, בהם תרגל משימות בטווחים רחוקים ופיתח מענה מבצעי אל מול מערכת טילי הנ"מ S-300 הרוסית, שברשות הצבא היווני.

מערכת טילי S-300 שרוסיה עשויה לספק לסוריה, (מקור: ויקיפדיה).

שגריר רוסיה בישראל, אלכסנדר שיין, סירב לאשר בראיון ל-"Ynet" כי הוחלט לספק את מערכת ה-S-300 לסוריה וביקש להבהיר כי בכל מקרה מדובר במענה ל"תוקפנות המערב נגד סוריה ואין כל קשר לישראל". רוסיה השקיעה רבות בשימור משטר אסד במטרה להקים לעצמה בסיס פעולה במזרח התיכון, והנשיא פוטין לא מתכוון לתת לאף אחד למנוע ממנו את ה-ROI (החזר השקעה) שלו. לישראל יש, כמובן, אינטרסים משלה בגזרה הצפונית שמתנגשים לא פעם עם האינטרס הרוסי. בהקשר הזה ציין שיין כי המדיניות הישראלית לא תואמת "את המאמצים שלנו כאשר בראש מעיינינו השגת איזון פוליטי של הסכסוך בסוריה. אנחנו כמובן מבינים את הסיבות שישראל מחליטה לבצע פעולות מהסוג הזה וכמובן שעדיף שגם סיבות אלו לא יהיו". המדיניות האגרסיבית שרוסיה מפעילה מול המערב בשנים האחרונות, במסגרת רצונה שלה להרחיב את תחומי השפעתה ברחבי העולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט, מלמדים שהרוסים כאן בכדי להישאר ושהם נכונים להיאבק על מקומם. מנגד, בסוריה שומרים הרוסים על עיקרון "המספיקות הסבירה" שמשמעותו היא פריסה והפעלה מינימלית של כוח צבאי, כך שיאפשר קידום מטרות ואינטרסים אסטרטגיים. אין להם כוונה להשקיע יותר משאבים. ישראל, שנהנית מיתרון הביתיות, בהחלט יכולה לשרטט את הקווים האדומים שלה, כך שייקחו אותם בחשבון וברצינות. אבל לצד הנחישות בשמירה עליהם, זה מחייב זהירות מופלגת.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.04.2018)

כללי משחק חדשים בחזית הצפונית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אחרי ששקע האבק, בחלוף שבוע מיום הקרב שניהלה ישראל מול סוריה ואיראן, המאזן לא בהכרח נוטה לטובת ישראל במרחב הצפוני. איראן פועלת לשינוי כללי המשחק במרחב, או לפחות להוספה של כמה כללים לחוברת ההוראות.

עתה, מששקע מעט האבק וניתן לבחון את אירועי השבת שעברה בפרספקטיבה של זמן, גם אם קצר, ניתן להצביע על כמה תובנות. הלחימה החלה כאשר חדר מל"ט איראני לישראל ויורט בידי מסוק קרב. צה"ל, כך נראה, עקב אחר המל"ט מאז שהמריא מבסיס חיל האוויר הסורי T-4 בקרבת תדמור. בתגובה תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את קרון השליטה האיראני והשמידו אותו. בתקיפה נפגע מטוס F-16I וטייסיו נאלצו לנטוש באזור עמק יזרעאל. הצעד הבא של ישראל היה "התקיפה הנרחבת ביותר נגד מערך ההגנה האווירית הסורי מאז מבצע 'שלום הגליל'", כהגדרת ראש מטה החיל, תא"ל תומר בר. בתקיפה נפגעו גם מטרות בעלות שיוך איראני מובהק וניתן להניח כי מספר אנשי צבא איראנים וסורים נהרגו. למרות זאת, נראה שהמאזן הסופי של הדברים לא בהכרח נוטה לטובת ישראל. תיקו בטווח הקצר, בטווח הארוך כלל לא בטוח. 

יעדי תקיפת חיל האוויר בשבת האחרונה בסוריה, (מקור: דו"צ).

בראיון לחדשות השבת ב"כאן 11" אמר תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, שפיקד בעבר על חטיבת גולני ואוגדת עזה, כי הפעולה האיראנית תוכננה מהסוף וצפתה את המענה הישראלי. לדבריו, איראן מקיימת היערכות "מאוד רחבה ועמוקה" מול ישראל בסוריה ולבנון וסביר שהאיראנים לקחו מראש בחשבון את התגובה הישראלית. להערכתו, הפעולה "תואמה מראש" בין איראן לסוריה, ומערך הנ"מ הסורי היה מוכן לתקיפה הישראלית. "ברור שהתגובה הישראלית היתה חמורה וקשה", אמר, וציין לחיוב את העובדה שהדרג המדיני-ביטחוני הבכיר לא היסס להוסיף ולתקוף גם לאחר שהופל מטוס. תמיר, שבמילואים היה סגן מפקד הגיס הצפוני, הדגיש "שבמיוחד הרמטכ"ל גדי איזנקוט והמטה הכללי הם מאוד מנוסים במשחק הזה של ההרתעה, בכל הגזרות, אבל גם מול האיראנים. ואני חושב שהמהלכים כאן חושבו היטב ובמינון מאוד מאוד מדויק". כששירת בצה"ל נחשב תמיר למפקד יצירתי ונחוש, אבל גם לכזה האומר את מה שהוא חושב ומקפיד לראות את הדברים כהווייתם ולא להסתנוור מהצלחות צה"ל. הראיון הזה לא היה שונה. לדעתו, אף ש"התגובה המהירה והנחרצת של צה"ל להמשיך ולתקוף ולא להסס גם אחרי נפילת המטוס מאזנת טיפה", הרי שאיראן רשמה לזכותה הישג משמעותי הן בהפלת המטוס והן בהפיכת היערכותה במרחב כנגד ישראל (באמצעים וכוח אדם) לעובדה קיימת, מהלך שיחייב את צה"ל להיערך בהתאם. 

בהמשך המשדר התראיין גם סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף (מיל') משה קפלינסקי, שפיקד על תמיר בגולני ובלבנון. להערכתו, יום הקרב בצפון גרם לאיראנים לדאגה רבה. היכולת ליירט את המל"ט במקום ובזמן הנוחים לישראל, מעידה על יכולות מודיעיניות וטכנולוגיות מתקדמות. בנוסף, הדגיש את ההחלטה "לתקוף בחזרה את קרון השיגור שלו", שמלמדת לדבריו, "על תעוזה ועל מדיניות מאוד מאוד ברורה". בסוריה, הודה, "בעל הבית הוא אכן פוטין", הרוצה ברגיעה במטרה להשיג יציבות במדינה לאחר מלחמת האזרחים. בשל כך עשויים הרוסים לנסות ולהגביל את חופש הפעולה הישראלי במרחב (ב"הארץ" פורסם כי ישראל שקלה מהלך התקפי נוסף ונבלמה ביד הרוסים), ומכאן עולה חשיבות התיאום הביטחוני בין המדינות. גם הרוסים, אמר קפלינסקי, "מבינים שהגורם היחיד שיכול לחבל באינטרס העיקרי הרוסי, וזה שקט במקום הזה, זה ישראל. ולכן התיאום הזה הוא לא רק אינטרס שלנו, הוא גם אינטרס של הרוסים. והוא יימשך".

אמנם, אין בכוחה של הפלת מטוס קרב במהלך תקיפה, אירוע שלא התרחש מאז 1983, לבטל 35 שנות עליונות אווירית, והיא אינה מלמדת על ירידה ביכולות או בקטלניות חיל האוויר. ישראל, תחת הנהגת ראש הממשלה נתניהו (שלא שכח להזכיר בנאומו השבוע בתגובה להמלצת המשטרה להעמידו לדין את שירותו הצבאי "כקצין בסיירת מטכ"ל"), ניהלה בסך הכל בשש השנים האחרונות מדיניות אחראית ומושכלת בזירה הצפונית, כשהיא מקפידה לשמור על האינטרסים שלה מבלי להיגרר למערכה. אין דבר כזה פעולות "על האפס". בקצב פעילות כה גבוה לאורך זמן כה רב, אין זה ריאלי לצפות שלא יהיו נפגעים או תקלות. דווקא מספרן המועט כל-כך ממחיש יותר מכל את רמתו המקצועית של החיל, שבתקופת מפקדו הקודם, האלוף (מיל') אמיר אשל, שידרג עוד יותר את יכולותיו. עם פרישתו אמר אשל, שהוזכר באחרונה כמועמד פוטנציאלי (אך בשל מוצאו ה"כחול" לא ריאלי) לרמטכ"לות, שכיום יש לחיל את "יכולת המכה המקדימה לזירה הצפונית. זו יכולת שמבוססת על מודיעין מדויק. כשאתה מפתיע, אתה מזעזע את האויב". מנגד, "האור האדום" שיתכן וישראל קיבלה מפוטין, לצד השיניים שחשפו הסורים והנכונות האיראנית להתעמת בגלוי עם ישראל, מהווים שינוי של כללי המשחק בצפון. בשנים האחרונות בוצעו, כמאמר האלוף אשל, מעל 100 תקיפות לסיכול ומניעת התעצמות בחזית הצפון במסגרת המערכה שבין המערכות (מב"מ) שזו תכליתה. אפשר להניח שהמדיניות הזו תישמר, אבל בזהירות. 

משבר הטילים

הסדרה הציגה תרחיש שבו מצויה ישראל על סף מלחמה עם סוריה, (מקור: אתר IMDB).

בדומה לשבת שעברה, גם במרכז הפרק השישי של הסדרה "חדר-מלחמה", שעלילתה התרחשה ב-2004, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, עמדה דילמה שהעמידה את ישראל על סף מלחמה עם סוריה. הסדרה, שיצר יאיר לפיד הרבה לפני שנכנס לפוליטיקה, הציגה גוף בדיוני במשרד ראש הממשלה, האמון על כלל הסוגיות המדיניות-ביטחוניות של ישראל, בדומה למטה לביטחון לאומי. בפרק התקבל מידע כי סגנו של נסראללה עתיד להיפגש בשעות הקרובות עם נציגי ממשל סוריים בבסיס צבאי בקרבת קונייטרה, ועולה הדילמה האם לתקוף מן האוויר את הבסיס ובפיצוץ הפגישה, תרתי משמע, להוכיח כי חזבאללה בקשר הדוק עם סוריה. בדיון, הזהיר סגן מפקד היחידה, איש המוסד מיכאל סורק (שגילם רוני פינקוביץ') מפני האפשרות שהסורים "יגיבו, ואז נצטרך להגיב על התגובה, והם יגיבו על התגובה שלנו, ככה מתחילות מלחמות". בהמשך הפרק ציין חילבי (ששון גבאי המצוין), שאחראי על הערכות מודיעין מארצות ערב, "כי השאלה היא לא רק אם יש לך את הכוח, אלא מה התזמון הנכון".

כשהשיירה חוצה מלבנון לסוריה נדרש מפקד היחידה ולמעשה היועץ לביטחון לאומי, רענן אורן (בגילומו של ליאור אשכנזי), אל"מ במילואים יוצא הצנחנים, להורות למטוסי קרב של חיל האוויר לפגוע בה. כאשר התברר שבפגישה משתת סגן הרמטכ"ל הסורי הפכה הדילמה לנפיצה בהרבה. לטענת חילבי, 99 אחוזים שהמהלך יצליח והסורים יימנעו מתגובה, אבל "האחוז האחרון זה מלחמה". חילבי המשיך והזהיר ש"החזבאללה הוא ארגון מפחיד אבל הם לא יעשו במאה שנה מה שמלחמה עושה ביום". אורן הטיח בחילבי שאם זה לא יהיה הפעם זה יהיה בפעם אחרת, ואילו האחרון השיב שהוא יודע. "אבל לא הפעם", נאנח אורן והמליץ לראש הממשלה להימנע מתקיפה.

מאז ששודרה הסדרה עבר החזבאללה טרנספורמציה משמעותית, דרך מלחמת לבנון השנייה ומלחמת האזרחים בסוריה, והפך לכוח צבאי משמעותי שלו ארסנל של כ-130 אלף רקטות, חלק מהן בעלות טווח ודיוק גבוהים, והוא פרוס בכ-200 כפרים בדרום לבנון בהם הקים מערכי הגנה, מנהרות לחימה ומערכי שיגור טילים לעבר העורף הישראלי. גם הקשר עם סוריה אינו זקוק עוד להוכחה, שכן חזבאללה לחם עבור משטר אסד וסייע לו להשתלט מחדש על המדינה. מה שהיה נכון ב-2004 כבר לא נכון כיום. בעימות הבא בצפון לחזבאללה יש בהחלט יכולות שמאפשרות לו לנהל מלחמה של ממש כנגד ישראל.

צילום אוויר של משטח שיגור הטילים בקובה, (מקור: ויקיפדיה).

בהופעתו השבוע, בוועידה השנתית של השלטון המקומי בישראל וקק"ל, השווה שר הביטחון, אביגדור ליברמן, בין המאמץ האיראני להקים תשתית לייצור טילים מדויקים בעבור חזבאללה בלבנון להחלטת ברית-המועצות להציב טילים בליסטיים בעלי ראשים גרעיניים בקובה בשנת 1962. לדבריו, "הנשיא קנדי היה מוכן להסתכן במלחמת עולם שלישית, הוא אמר 'אנחנו לא נאפשר למצב את הטילים הרוסים בקובה'. סוריה הרבה יותר קרובה אלינו, היא גובלת בגבול יבשתי". כך גם לבנון. ישראל מפעילה מאמץ הסברתי ניכר בקרב הקהילה הבינלאומית, כמו גם באמצעות מסרים ישירים לאיראן ולחזבאללה, בכדי למנוע זאת. אולם, ציין שר הביטחון ליברמן, "אם נגיע למצב שלא ישאירו לנו ברירה – נפעל".

המשבר בקובה נבלם בעקבות ההבנה הסובייטית כי האמריקנים נחושים בדעתם לבלום את המהלך, ומוכנים להסתכן גם במלחמה של ממש. הרוסים אמנם הסיגו את הטילים, אך לא הלכו הביתה בידיים ריקות וקיבלו בתמורה את פינויים של בסיסי הטילים האמריקניים בטורקיה. אם גם כאן יגיעו להבנות שקטות ראוי לשאול, על בסיס המשל של ליברמן, על מה תוותר בתמורה ישראל? זאת כמובן בהנחה שהמסרים לא ייפלו על אוזניים ערלות וישראל תיאלץ לפעול. מלחמת עולם אולי לא תהיה כאן, אבל מערכה רחבת היקף שכוללת בתוכה גם כוחות איראניים וסוריים, היא לא תרחיש בדיוני.  

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.02.2018)

שקט, מסלימים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

נראה שהחבל המתוח שעליו הילכו באחרונה ישראל ואיראן, בסוריה ובלבנון, נקרע. ההסלמה שהחלה בחדירת המל"ט האיראני ובתקיפה ישראלית רחבה בסוריה עשויה להיות הרפתקה שכלל לא ידוע כיצד תסתיים.

מפקד פיקוד צפון, האלוף סטריק, (צילום: דו"צ).

אפשר לנחש שמאז שנכנס לתפקידו כמעט לפני שנה, מעטים הבקרים שהיו כה סוערים עבור אלוף פיקוד הצפון, יואל סטריק. משיחות עם פקודיו לאורך השנים נראה שאימץ, במודע או שלא במודע, את הכלל "קשה אבל הוגן", שטבע מח"ט גבעתי, יום טוב סמיה, שפירושו קיום אימונים תובעניים לצד טיפול הוגן וקשוב בפקודיו. סטריק, שכמו סמיה הגיע לגבעתי מהצנחנים, נחשב לאורך כל שירותו כקצין קפדן, וכמקצוען שיורד לפרטים. קשוח, יהיו מי שיאמרו. אך ניתן לשער שההשכמה שקיבל הבוקר היתה מוקדמת וקשוחה גם בשבילו.

תחילתו של יום הקרב בצפון (שבת) בחדירת מל"ט (מטוס ללא טייס) איראני לישראל מסוריה. המל"ט, שזוהה מבעוד מועד על-ידי מערכות הפיקוח והבקרה של חיל האוויר כשהמריא לפנות בוקר משדה התעופה T-4 שבדרום סוריה, ליד העיר תדמור, הופל בצפון בקעת בית שאן בידי מסוק קרב מסוג אפאצ'י של חיל האוויר. כפעולת תגמול תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את קרון השליטה האיראני והשמידו אותו. הסורים בתורם הגיבו באש נ"מ לעבר המטוסים, ושיגרו כ-20 טילים לעברם. כתוצאה מן הירי נאלצו טייסי אחד ממטוסי הקרב, מסוג F-16I ("סופה") לנטוש מעל לשטח ישראל. השניים שנפצעו, אחד מהם במצב קשה והשני קל, פונו לבית-החולים רמב"ם בחיפה. בעקבות זאת תקף חיל האוויר 12 מטרות בסוריה, בהן יעדים איראניים וסוללות נ"מ סוריות מסוג SA-5 ו-SA-17.

רצף אירועים חריג

SA-17

טילי נ"מ SA-17 שברשות חיל האוויר הסורי, (מקור: ויקיפדיה).

בפיקוד של סטריק הגבירו כוננות ונערכים לתקופה מתוחה, שכן רצף האירועים חרג בכמה רמות ממה שהיה מוכר ומקובל בגזרה. ראשית משום שמדובר בהתגרות איראנית מובהקת. לא עוד כוח שנתמך ומופעל מרחוק בידי איראן, דוגמת חזבאללה, כי אם פעולה של כוח צבאי איראני של ממש. גם התגובה הישראלית, שכללה תקיפה גלויה של מטרות איראניות (שייתכן שנפגעו במהלכה חיילים איראניים) חריגה באופיה. תגובה זו, תואמת את הדוקטרינה שהציג לאחרונה השר נפתלי בנט, על-פיה ישראל צריכה לפעול במישרין כנגד איראן ("ראש התמנון", כפי שכינה זאת) ולא רק כנגד שליחיה ובהם חזבאללה. בהתייחסו לאירוע הגדיר דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, כהתקפה חמורה של איראן על הריבונות הישראלית והאשים אותה בגרירת האזור כולו "להרפתקה שלא ידוע כיצד תסתיים". שנית, ישנה סברה שחדירת המל"ט היתה למעשה "פיגוע משיכה" שנועד למשוך את חיל האוויר למארב של מערכות ההגנה הסוריות. זהו דפוס פעולה שפותח בשעתו על-ידי חיל האוויר הסובייטי ויושם לא פעם בידי חילות אוויר שאומנו על-ידו, ובהם צפון-וייטנאם, מצרים וסוריה. במידה וכך אכן אירע, הרי שהמארב הצליח. הפלת מטוס קרב ישראלי בגיחה קרבית היא אירוע נדיר שלא אירע מאז שהופל מטוסו של סא"ל מיקי לב, מפקד הטייסת מטוסי כפיר, מעל לבנון ב-83'. בניגוד לשני הטייסים שצנחו בשטח ישראל, נאלץ אז לב לנטוש מעל שמי לבנון ונלקח בשבי, אך חולץ כעבור יממה בידי כוח מיחידת העילית שלדג, בפיקוד דורון אלמוג. מהלך זה מלמד, כפי שכבר הוכח בתקריות קודמות, על נכונות גדלה מצד משטר אסד להתעמת עם ישראל על אותן תקיפות עלומות, שנתפסות כהפרת ריבונותה של סוריה. מה שמצביע על ביטחונו הגובר של אסד ביציבות שלטונו.

אי-אפשר לנתק את האירוע מההקשר הרחב שלו שנוגע למתיחות הגוברת בצפון בחודש האחרון. שורה של בכירים בדרג המדיני והצבאי התבטאה באחרונה בחריפות כנגד כוונת איראן להקים בלבנון מתקני ייצור לטילים מדויקים, ולצייד בהם את ארגון החזבאללה. אף שטילים שכאלה, שלהם ראשי נפץ כבדים ויכולת דיוק גבוהה, כבר מצויים במספרים גדולים ברשות חזבאללה, עד עתה היתה ההצטיידות בהם תלויה במשלוחי נשק מאיראן ומסוריה (משלוחים שישראל, על-פי פרסומים זרים, סיכלה לא פעם באמצעות תקיפות עלומות). כאן ישנו נסיון לקצר את הטווח בין היצרן לצרכן. ישראל פועלת בכדי לשרטט לאיראנים קווים אדומים במרחב ובכדי להבהיר לקהילה הבינלאומית כי לא תשלים עם נוכחות איראנית מוגברת בגבולותיה. עד כה לוו מאמצים אלו בהפעלת כוח חשאית, בחתימה נמוכה, ובשיגור מסרים לגורמים משפיעים בזירה ובהם רוסיה וארצות הברית. יתכן והמסר לא היה ברור דיו ויהיה צורך במסר חזק יותר.

מלחמת הצפון הראשונה

שרי הקבינט מקבלים תדריך ברמת הגולן

שרי הקבינט בסיור ברמת הגולן, (צילום:קובי גדעון, לע"מ).

הרמטכ"ל איזנקוט הזהיר באחרונה כי למרות מצבה האסטרטגי המשופר של ישראל בחמש החזיתות שבהן היא מתמודדת, לבנון, סוריה, איו"ש, רצועת עזה וסיני ומעליהן איראן, הרי ש"הנפיצות ושולי הביטחון קטנו מאוד, והיכולת להגיע להסלמה מהירה בכל אחת מחמשת החזיתות שציינתי היא קרובה, היא מיידית". האירועים האחרונים ממחישים עד כמה צדק. התגובה הישראלית היתה קשה אך מדודה, בתקווה להכיל את האירוע. עד כה איראן וסוריה טרם חשפו האם היו להן נפגעים בנפש. במידה והתשובה לשאלה הזו היא חיובית, כלל לא בטוח שהדבר לא יגרור תגובה נוספת מצידן. יתרה מכך, לא מן הנמנע שיהיה מי בצד הישראלי או בצד האיראני שיראה את הדברים כלא פתורים ויחוש כי יש צורך בעוד מהלומה כדי לחדד את המסר. כבר היו מקרים שבהם ניסו שרי הקואליציה לאגף את ראש הממשלה נתניהו מימין בנוגע לפעולות צה"ל. מוטב שלא כך יקרה הפעם.

בצה"ל רואים כיום את המערכה הבאה בצפון לאו דווקא כנגד הסורים או חזבאללה בלבנון, אלא כמקשה אחת, בה יידרשו כוחות צה"ל ללחום הן בסוריה והן בלבנון, וכנגד הנוכחות האיראנית בהן, במה שניתן להגדיר כמלחמת הצפון הראשונה. במלחמה שכזו, נוכח איום כה חמור על העורף ועל מרכזי האוכלוסייה בישראל, חיל האוויר, מתוחכם ומתקדם ככל שיהיה, לא יספיק. בלבנון פרס חזבאללה אלפי משגרי רקטות, אותן ישגרו פעיליו מלב האוכלוסייה האזרחית, כשהם מקפידים להלום ולהסתתר מיד. לצבא הסורי ישנו מאגר משמעותי של טילי קרקע-קרקע בעלי ראשי נפץ כבדים ודיוק רב, שמהווים איום חמור לא פחות. מולם נותר התמרון הקרקעי כמהלך היחיד שיכול להשיג פגיעה של ממש באויב ולאיים על עצם שרידותושר הביטחון ליברמן, שמודע לכך, ציין באחרונה כי יש "להכין ולהיות מוכן לתמרון קרקעי, לא בטוח שצריך להשתמש בו, אם לא תהיה ברירה נשתמש, אם יש ברירה עדיף שלא, אבל צריכים את האופציה הזו של תמרון קרקעי, להיות ב-100% מוכנות"

סביר שפעולה מסוג זה אינה גבוהה בסולם העדיפויות של מקבלי ההחלטות. בניגוד לתקיפה אווירית, שבה יש לישראל עליונות, ברור לדרג המדיני כי אף שההישג כתוצאה מלחימה ביבשה אינו בטוח, הרי שהנפגעים במהלכה הם חלק מתג המחיר. למרות זאת, בשל חומרת האיום והצורך לכסות שטח רב לאורך זמן, במלחמה הבאה בצפון יידרש צה"ל, כמאמר סגן הרמכ"ל לשעבר יאיר גולן"להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד". נראה שמאז המלחמה ב-2006 לא היתה ישראל קרובה כל כך לאפשרות שתמרון שכזה יופעל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.02.2018)

הפוך גוטה: ישראל מקרבת את המערכה בצפון במקום להרחיקה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במאמר שפרסם השבוע האלוף (מיל') עמירם לוין, הזהיר כי הממשלה גוררת את ישראל למלחמה. מוטב לשמוע לעצתו ולנהל מדיניות מושכלת ואחראית בגבול הצפון. מוטב יהיה לדבר פחות ולעשות יותר. 

השבוע פרסם האלוף (מיל') עמירם לוין מאמר ב"ידיעות אחרונות" בו טען שהממשלה מדרדרת את ישראל למלחמה בחזית הצפון. "תגובות צבאיות מדודות מלוות בדיפלומטיה שקטה מול השחקנים בזירה הצפונית הן המעשה הנכון. בעיקר כשהן מכוונות למניעת התעצמות חיזבאללה ולא ישירות נגד איראן וסוריה. אך כשהן מלוות בהתלהמויות ובהצהרות פופוליסטיות הן הופכות למסוכנות", כתב. מי שירצה להתעלם מתמרור האזהרה שבמאמר יוכל לעשות זאת משורה של נימוקים. הראשון שבהם הוא שלוין, שהתפקד למפלגת העבודה ותומך באבי גבאי, שואף לנגח את הממשלה. גם העובדה שבשש השנים האחרונות ניהלה ישראל מדיניות אחראית ומושכלת בזירה הצפונית, כשהיא מקפידה לשמור על האינטרסים שלה מבלי להיגרר למערכה, הופכת את הביקורת שלו למוגזמת. ניתן גם לפטור את לוין כסבא קשיש, שעתידו בעברו. נכון שדור של קצינים קרביים ראה בו מנטור נערץ, בהם גם השר נפתלי בנט ותא"ל משה "צ'יקו" תמיר, אבל הם כבר מזמן לא בצה"ל. עם שכבת הפיקוד הבכירה של צה"ל ההיכרות שלו פחותה. תא"לים כמו מרדכי כהנא, שהסתבך השבוע בפרשת המכולה, ועופר וינטר, ששמו שורבב כמועמד לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה (אף שלמעשה מתמודדים עליו קצינים אחרים), היו קצינים צעירים בגולני ובמגלן כשלוין פיקד על פיקוד הצפון, ולשכבת המפקדים שמתחתם הוא כמעט בגדר זר. גם מפת האיומים בצפון השתנתה דרמטית מאז ימיו בצבא ובמוסד. חזבאללה מבוצר היטב ב-160 כפרים שיעים בדרום לבנון, ואילו בסוריה השיג אסד שליטה על כ-80 אחוזים משטחה של סוריה כשהוא נהנה מסיוע רוסי ואיראני צמוד. איראן אף חותרת לבסס נוכחות צבאית בקרבת הגבול עם ישראל, יוזמה שמהווה בעיני ישראל איום חמור.

מימין: לוין, כאלוף פיקוד הצפון, ורה"מ נתניהו, (צילום: משה מילנר, לע"מ).

אבל התייחסות כזו עושה עוול לאיש ולטיעוניו. לוין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, בין היתר כמפקד הצוות של ראש הממשלה נתניהו, ונחשב לאחד הבולטים שבמפקדיה. למרות שבתיק השירות שלו יש שמות כמו "אביב נעורים" וכיבוש החרמון הסורידווקא סיפור ממלחמת לבנון הראשונה בה פיקד על גדוד השריון 74 ממחיש את גישתו התחבולנית והיצירתית. לאחר שכוח צה"ל נכשל בניסיון לכבוש את הכפר סיל, שהיווה צומת דרכים מרכזי, הציע לוין לפרוץ לכפר ממזרח ולתקוף את הכוח הסורי בעורפו. במהלך הלילה פרץ כוח הנדסה נתיב עוקף בהר בהתאם לציר שסימן לוין, שאף בעצמו נהג באחד מדחפורי הדי-9. הכוח, שכלל את גדודו של לוין וכוח גולני, הפתיע את הסורים מעורפם וכבש את הכפר. על האופן בו פיקד על גדודו בקרב עוטר לוין בצל"ש אלוףבאמצע שנות התשעים שימש כמפקד פיקוד הצפון ונחשב (לצד הרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק) למי ששינה את פני המערכה בלבנון כנגד החזבאללה, והוביל בפיקוד קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. צה"ל נחל באותם ימים שורה של הישגים מבצעיים משמעותיים במערכה בלבנון. כמעט כל מי ששירת לצדו מלא שבחים לאומץ לבו, ליושרתו ולבקיאות שלו בטקטיקה ובאסטרטגיה.

ממשלת ה"גם וגם"

במאמר שפרסם השבוע ב"הארץ" טען רמי לבני כי המחלוקת המכוננת בפוליטיקה הישראלית כבר איננה בעיקרה בין השמאל לימין כי אם בין אנשי ה"או-או" ואנשי ה"גם וגם". לבני תיאר את אנשי ה"או-או" כמי שדוגלים בהכרעות ורואים את החיים כשורת צמתים, שמחייבים בחירה ברורה בין חלופות. "המורשת הרעיונית והמנטלית שלהם היא סדרת הבחירות החותכות, שתבעה ההיסטוריה היהודית". לעומתם אנשי ה"גם וגם", לשיטת לבני, גורסים ש"מותר להסס, להתלבט, לפסוח על שני הסעיפים. מותר ליטול קצת מפה וקצת משם, למצות את הטוב שבכל אחת מהדרכים". כשנדרש לבחור מי משתי התפיסות צודקת קבע לבני "שבדברים האלה אין אמצע. אף שיש הגורסים, שזה לא שחור ולבן".

מאמרו של לבני והמאמר שכתב לוין, שלכאורה אינם קשורים, מתחברים יחדיו במסקנה שהם מעלים, אודות מדיניות ה"גם וגם" החדשה של ממשלת ישראל. מדיניות זו באה לידי גם בפעילות חשאית למניעת התעצמות חזבאללה (כפי שחשף לאחרונה מפקד חיל האוויר לשעבר, אמיר אשל), וגם בהצהרות מתלהמות ואיומים כנגד אסד, איראן ונסראללה. כך ייחס שר הביטחון ליברמן לחזבאללה אחריות לירי על רמת הגולן בשבוע שעבר, בניגוד לדעת הצבא, וראש הממשלה נתניהו הזהיר ואיים על המשטר הסורי. מדיניות גלויה ובוטה שכזו עשויה לחייב את הצד השני בתגובה של ממש. 

ירי טיל תמוז של חיל התותחנים באימון, (צילום: ירדן מן, אתר זרוע היבשה).

למרות הקסם שבפסיחה על שני הסעיפים, נראה כי אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ישראל לא תוכל, לאורך זמן להמשיך לבצע פעולות סיכול ומניעה מתחת לראדר בזירה הצפונית, אם ימשיכו מנהיגיה במקביל לאיים, להזהיר ולשגר מסרים מתלהמים לעבר אויביה. גם בצד השני יש צרכים פנימיים, לחצים פוליטיים מבית ודעת קהל שיש לרצות. לוין ציין במאמרו כי בהחלט יתכן והירי שבוצע מסוריה לעבר רמת הגולן בסוף השבוע שעבר אינו בבחינת זליגה כי אם "תגובה סורית מדודה להתקפות המוצדקות של חיל האוויר בשטחה. גם המענה המהיר של צה"ל נכון. אבל מנהיגות חכמה ושקולה לא צריכה להוסיף מילים מתלהמות על האש". לגישתו, טילי התמוז של צה"ל, שהשמידו בשבוע שעבר שלושה תותחים השייכים לכוחות המשטר הסורי, מעבירים את המסר גם בלי לדברמוטב אם כן, לשוב לגישת ה"או-או", או כמאמר שמאי הזקן, "אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.10.2017)

כוחה של שלשלת נמדד על פי החוליה החלשה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בראיונות לתקשורת הצהירו כמה ממפקדי צה"ל על כשירות גבוהה של המסגרות שעליהם הופקדו. אבל חיל האוויר וחטיבת הצנחנים, הם רק הסמן הימני של הצבא וביקורת שהתקיימה בחטיבת שריון מלמדת שיש מי שנשארו מאחור. מוטב למשוך גם אותם קדימה.

טיסת הבכורה של ה"אדיר" בחיל האוויר, (מקור: ויקיפדיה).

עם ניצחונם הלכה למעשה של בשאר אסד ותומכיו במלחמת האזרחים בסוריה, כפי שהצהיר ראש הממשלה נתניהו, איראן מבססת אחיזה בגולן הסורית. אף שצה"ל מוטרד לאחרונה מאפשרות של התלקחות ברצועת עזה, בשל ניסיון אפשרי של החמאס לסכל את השלמת הקמתו של המכשול ההנדסי מפני המנהרות, הרי זה נראה קטן ביחס לחשש ממערכה אחרת, ממושכת בהרבה בצפון. בניגוד לתקופתם של איזנקוט, גולן ואפילו כוכבי בפיקוד הצפון, הרי שעתה עשויה ישראל להתמודד בעימות עם חזית לבנונית וסורית במקביל, כשהיא לוחמת בכוחות גרילה וטרור שמנחה איראן, ובראשם חיזבאללה. ישראל, כפי שציין מפקד חיל האוויר היוצא, אמיר אשל, בראיון ל"הארץ", סיכלה את התעצמות חיזבאללה באמצעות כמאה תקיפות שביצעה. ההישג, ציין, אינו רק בפגיעה באמצעי הלחימה, אלא גם בכך שהדבר נעשה מבלי "לדרדר את מדינת ישראל למלחמות". כאמור, השינוי האסטרטגי לרעה במצבה של ישראל שמתרחש בצפון, הופך אתגר זה לקשה פי כמה. האלוף אשל מצידו הצהיר בראיון שבתקופתו כמפקד החיל התעצם ברמה ניכרת. לדבריו, שוב יש כיום, בעקבות הנחיית הרמטכ"ל, בידי החיל את "יכולת המכה המקדימה לזירה הצפונית. זו יכולת שמבוססת על מודיעין מדויק. כשאתה מפתיע, אתה מזעזע את האויב". אשל, כמובן לא מציע לצאת למתקפה שכזו, רק כי אפשר, והכל תלוי הקשר וסיטואציה, אבל הדבר מלמד על כשירות החיל למערכה הבאה.

מנגד, חיל האוויר תמיד היה סמן ימני בתחום מוכנות הכוח למלחמה, גם בשנים שבהם היו קיצוצי תקציב וצה"ל מיעט להתאמן, כפי שהיה בטרם מלחמת לבנון השנייה, וברמה פחותה יותר בתקופה שקדמה ל"צוק איתן". כשהצמרת הביטחונית והמדינית מזהירה מפני מלחמה והסלמה ביטחונית, מוטב לבחון את מוכנות צבא היבשה, זה שהגיע למערכה ב-2006 כשהוא "לא בכושר" (על המילואים אין בכלל מה לדבר) ולזו שב-2014 ברמת מוכנות סבירה אך עם פערים גדולים בידע, בהכשרה ובהבנה של איום המנהרותמאז שנכנס לתפקידו כרמטכ"ל, לפני יותר משנתיים, הדגיש איזנקוט את חשיבות כשירות הכוחות מעל לכל ושם דגש מחודש על התמרון היבשתי. אולם צבאות, בין שהם מיליציוניים (כמו צה"ל) או מקצועיים, אינם משתנים במהירות כי אם בתהליך ארוך. בשעתו המשיל קצין צבא בכיר את צה"ל לחתול וציין ש"החתול ששמו צבא העם לעולם לא יהפוך להיות הנמר של צבא מתנדבים-שכירים, אבל בכל פעם שתבקר אותו הוא יהיה דומה יותר לנמר". השינוי הזה קורם עור וגידים.

החתול הופך לנמר

מימין: המח"ט אלוני והרמטכ"ל אייזנקוט בתרגיל חטיבת הצנחנים, (צילום: דו"צ).

באחרונה פורסם ב"ישראל היום" ראיון עם מפקד חטיבת הצנחנים היוצא, אל"מ נמרוד אלוני, שבו תיאר את השינויים שבוצעו בתקופת כהונתו. עיקרם: הקטנת הפלוגות לכדי 60 חיילים, כך שיהיו לחטיבה עם "אותו כוח אדם יותר פלוגות, מה שייתן לנו יותר מפרקים מבצעיים". מטרת השינוי היא שיפור הגמישות והיכולת של החטיבה בפרט, והצבא בכלל, לפעול במהירות ובעומק האויב. בהקשר לכך התייחס אלוני גם לסוגיית הצניחה, הייעוד המסורתי של החטיבה, וכמו מפקדים קודמים ציין שזוהי שיטה מצוינת "להגיע עם הרבה כוח, מהר, להרבה מקומות, כולל מקומות רחוקים", ושבתרחישים שונים צה"ל עשוי להידרש לה.

אלוני עשה כמעט את כל שירותו בחטיבת הצנחנים, בין היתר פיקד על גדוד הסיור של הצנחנים במלחמת לבנון השנייה. שם, בקרבות במארון א-ראס ובינת ג'בייל, למד ככל הנראה שלא לזלזל באויב. לתפיסתו, במערכה הבאה בלבנון ובעזה יציב האויב בפני צה"ל אתגר משמעותי ו"המחשבה הזאת שכל יחידה צה"לית שתפגוש יחידת חיזבאללה תנצח היא יהירות". יהיו נפגעים והלחימה תהיה קשה מכפי שהיו המערכות בשני העשורים האחרונים. אלוני, ציין ש"בסופו של דבר נביא עוד כוח ונכריע, אבל מי שחושב שזה יהיה טיול טועה ומטעה". אף שאלוני לא התייחס להתפתחות בסוריה, הרי שהתבססות כוחות איראנים ברמת הגולן הסורית רק ממחישה את נכונות דבריו.

למתבונן מהצד השינוי נראה מינורי, שכן זה כבר שני עשורים שחטיבת הצנחנים דומה יותר ויותר, במבנה ובמודל, לחטיבות מקבילות בצבאות מערביים מקצועיים, דוגמת רגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא ארצות הברית, הגדודים שבכוחות המשלוח של חיל הנחתים (MEU), והרגימנט המוצנח של הצבא הבריטי. אולם כשמחברים זאת להקמת חטיבת הקומנדו של צה"ל לפני כשנתיים, נראה כי החתול מהמשל חידד את טפריו. מדובר במהלך שמוביל הרמטכ"ל, הן בתחום החשיבה האופרטיבית והן בתחום בניין הכוח, מתוך הבנה שבמערכה הבאה יידרש צה"ל לפעול בלוחות זמנים קצרים וכי השגת פגיעה של ממש באויב תחייב יכולת לפעול בחזית ובעומק השטח. למרות השיפור במוכנות הכוחות מוטב לא להתבלבל ולחשוב שהצבא כולו בכשירות דומה לזו שמתקיימת בעוצבת האש, אוגדת העילית שלה כפופות חטיבת הצנחנים וחטיבת הקומנדו.

שר הביטחון ירד לשטח

השבוע פורסם ב"הארץ" כי בהנחיית שר הביטחון ערך מבקר משרד הביטחון, אל"מ (מיל') חגי טננבאום-ארז, ביקורת פתע בחטיבת 460, האחראית על ההכשרות בחיל השריון. הביקורת מצאה ליקויים רבים בתנאי המגורים והאחזקה בבסיס. בנוסף נתגלו פערים לוגיסטיים, כאשר תורגלה הקפצת כוח מהחטיבה לאחת הגזרות שבהן היא מתוכננת לפעול בחירום, שעיכבו את פריסתה מעבר ללוח הזמנים המתוכנן. בשריון, אולי יותר מכל חיל אחר, ללוגיסטיקה – שינוע אספקה, תחמושת, דלק וכמובן הטנקים עצמם – חשיבות עצומה. ליברמן, שהצטרף בעצמו ליום השני של הביקורת בבסיס, דרש הסברים ממפקדי צה"ל ואת תיקונם המהיר של הליקויים.

אף ששר ביטחון מרקע אזרחי הוא דבר חיובי, הרי שמשום שלא צמח במערכת הוא מגיע לתפקיד עם פערים גדולים בידע ובהיכרות עם הגוף שעליו הוא מופקד. בספרם "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) תיארו עפר שלח ויואב לימור את פגישת החפיפה בין שר הביטחון היוצא, שאול מופז, לשר הביטחון הנכנס, עמיר פרץ, במאי 2006. מופז, אדם קפדן ומסודר, שאף למסור את המשרד באופן מיטבי. כשסיים את תפקיד סמח"ט הצנחנים, למשל, קיים מופז שתי ישיבות שאורכן כאורך הגלות (13 שעות כל אחת) שעשו סדר למחליפו, אריק מורן, בכל הקשור לאמצעי לחימה ותחמושת. בניגוד לקצינים אחרים, שמקיימים ישיבות שכאלו בתחילת התפקיד, למופז היה חשוב שהסדר יישמר עד הסוף. למרות רצונו ארכה פגישת החפיפה כשעתיים. פרץ לא רשם בה דבר. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה התברר כי פרץ אינו בקיא בכלל רזי מערכת הביטחון ונסמך על ההערכות מפקדי הצבא כמעט בכל נושא. יש לציין שהחודשיים שכיהן בתפקיד הן זמן קצר מדי בכדי שיספיק לעשות כן. פעם אחת עמד פרץ על דעתו כנגד המלצות המערכת והוכיח את חשיבותו של שר ביטחון מרקע אזרחי. היה זה בהחלטה על מבצע "משקל סגולי", תקיפת מערך הרקטות ארוכות הטווח של חיזבאללה. בתשובה לאזהרות בכירים במטכ"ל שבתקיפה עלולים להיפגע אזרחים לבנונים רבים, ענה פרץ ש"מי שישן עם רקטה בבית, צריך לדעת שהוא עלול להיפגע" והביא את המבצע לאישור הממשלה. המבצע הצליח מעל המשוער ונפגעו בו רק מספר קטן של אזרחים.

מימין: מח"ט גולני, שלומי בינדר, בנגמ"ש עם שר הביטחון, ליברמן, באימון חטיבת גולני בגולן, (צילום: אריאל חרמוני, משהב"ט).

שר הביטחון, אביגדור ליברמן, מכהן בתפקידו כבר מעל לשנה. שלא כמו עמיר פרץ, הוא לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ ב"צוק איתן" וכראש ועדת החוץ והביטחון. נראה כי השר שינה משמעותית את גישתו מאז שנכנס לתפקיד ומקפיד על גישה ממלכתית (כח"כ הפגין למען אלאור אזריה), על מתן גיבוי לקציני הצבא, כפי שהוכיח בהקשר לתכניות המתאר של קלקיליה, ומקיים מערכת יחסים טובה עם עם הרמטכ"ל. אף שבצבא אולי לא אוהבים את החדירה שביצע השר לטריטוריה שלהם בכך שהורה על הביקורת, הרי שהמהלך מבורך. מוטב כי הכשלים יתגלו בביקורות ותרגילים, מאשר במלחמה. ליברמן, סביר להניח, לא מתכוון להגיע למערכה הבאה עם צבא שאת כשירותו אינו מכיר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 24.08.2017)

ומי לא בא? הקבינט\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

היעדרות מרבית חברי הקבינט הביטחוני מן התרגיל המטכ"לי צריכה להדיר שינה מעיני הציבור. השרים היו צריכים "להגדיל ראש" ולהזמין את עצמם. אם כך מתנהל הקבינט, לא בטוח שלמערכה הבאה ישראל תגיע מוכנה.

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בדרום לבנון

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בפעילות מבצעית בדרום לבנון.

במאי האחרון, ליוותה את כניסתה של "ישראל ביתנו" לקואליציה סערה תקשורתית. השר נפתלי בנט, ראש מפלגת "הבית היהודי" סירב לתמוך במתווה הקואליציוני אם לא תשתנה דרך עבודת הקבינט המדיני-ביטחוני. בנט טען אז כי לשרים חסר בסיס ידע עדכני ושוטף, מתח ביקורת על טיב הדיונים עצמם ודרש מזכיר צבאי לכל חבר קבינט שיהיה אחראי לעדכנו בחומר הנדרש. ראש הממשלה נתניהו כפר בטענות וסירב לבקשת השר, מה שאפשר לבנט למצב את עצמו בדיון כמי שמוטרד באמת מן האופן שבו מתקבלות ההחלטות האסטרטגיות במדינה.

בכדי להמחיש את הצורך בדרישתו מינף בנט את הישגיו כחבר קבינט במבצע "צוק איתן". אז, כפי שפורסם בטיוטת דו"ח מבקר המדינה, מודרו חברי הקבינט ממידע קריטי אודות מנהרות החמאס ותמונת המצב הכוללת. גם בלי טיוטת הדו"ח ניתן להניח, לאור היעדרה של תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות, הזנחת מוכנות כוחות היבשה והטיפול באוכלוסיית עוטף עזה, כי ישראל נגררה למלחמה שניתן היה להיערך אליה טוב יותר. היעדרו של מהלך מדיני משלים למבצע ממחיש אף הוא עד כמה חסרה למערכה מדיניות שהוגדרה מראש. אין בכך בכדי להפתיע, הן כך היה תמיד.

עד מהרה התברר שהיה מדובר ב"סערה בכוס תה". כמו תמיד בפוליטיקה הושגה פשרה על-פיה ראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל), שלדברי מי שהגה אותה, השר ליצמן, משתתף "גם ככה בקבינט יעדכן וידווח לחברי הקבינט. ראש המל"ל הוא איש רציני שמעדכן את כולם ואפשר לסמוך עליו". המתווה קואליציוני החדש אושר. העובדה שלמעשה טרם מונה באופן רשמי ראש מועצה לביטחון לאומי מאז ינואר, ומי שממלא אותו בפועל הוא תא"ל במיל' יעקב נגל, כבר לא חשובה. העיקר שיש חבל שבעזרתו אפשר לרדת מהעץ.

האלוף שפר, ארגן סימריון לימודי לחברי הקבינט החדשים (צילום: אתר חיה"א).

האלוף שפר, ארגן סמינריון לימודי לחברי הקבינט החדשים (צילום: אתר חיה"א).

הטענה שהעלה של בנט כי ראש הממשלה ממדר את חברי הקבינט נכונה רק בחלקה, שכן, כמאמר הפתגם, "ניתן להביא את הסוס לשוקת, אך לא ניתן להכריח אותו לשתות." בשעתו חשף "הארץ" כי ראש אג"ת דאז, האלוף שפר, ארגן לחברי הקבינט החדשים בממשלתו הקודמת של נתניהו, שבהמשך ניהלו את מבצע "צוק איתן", סמינריון לימודי. מטרת הסמינריון היתה לייצר עבור השרים, שרובם חסרו רקע ביטחוני מקיף, בסיס ידע מקיף בסוגיות הביטחוניות העדכניות, אולם איש מהם לא נכח בו. גם מזכיר צבאי לקבינט, אפילו יהיה המעודכן ביותר בחומר המודיעיני ובתמונת המצב האסטרטגית ככל שיהיה, אין ביכולתו לחייב את השרים להשיג בקיאות בחומר הנדרש.

חברי הקבינט לא "הגדילו ראש"

והנה פורסם באחרונה (שוב ב"הארץ") כי בתרגיל המטכ"לי שקיים צה"ל, הגיעו רק שניים משרי הקבינט, אביגדור ליברמן ויואב גלנט. התרגיל בחן את מוכנות צה"ל לתרחיש לחימה רב־זירתי שכולל הסלמה בשטחים ומערכה משולבת כנגד החמאס ברצועת עזה וחזבאללה בלבנון. ליברמן, כשר הביטחון, עוסק בסוגיות אלו מתוקף תפקידו כמעט כל יום, ומכאן שגם אם היה נעדר מן התרגיל הרי שהידע שלו בנושא מתעדכן ונבנה על בסיס קבוע. גם האלוף במיל' גלנט, שעד לפני כשש שנים עוד היה חבר בולט במטה הכללי, שוחה בסוגיות אלו (כמה מתאים ליוצא שייטת) כדג במים, בוודאי בהשוואה לחברי הקבינט האחרים. ראש הממשלה אמנם, נעדר מן התרגיל, אך דומה שבניגוד לאחרים עומד לזכותו ניסיונו הרב, כמי שעמד בראש הממשלה במערכה האחרונה בעזה ובאינתיפאדה השלישית.

לעומתם לשאר חברי הקבינט יש פערי ידע גדולים אודות אופן העבודה של הצבא ולגבי מכלול האיומים. היכולת לעמוד בראש משרד ממשלתי ולכהן כחבר קבינט מחייבת שלל יכולות, כישורים, ניסיון והבנה שלמה של מגבלות הכוח, שאינם נלמדים בקורס מ"פים. בנט למשל, יוצא סיירת מטכ"ל ומפקד פלוגה במגלן, התהדר במהלך מבצע "צוק איתן" בהיכרותו עם דרג השדה של צה"ל, שסיפק לו מידע קריטי על המצב בשטח. לחלק מחברי הקבינט ובהם שרת המשפטים איילת שקד, שר האוצר משה כחלון, ובוודאי שר הפנים אריה דרעי אין אפילו את זה. בתגובה לביקורת אודות היעדרותם מן התרגיל טענו השרים כי לא הוזמנו לבקר בו ולא ידעו על קיומו (אף שפורסם בתקשורת). זהו תירוץ משומש שמשמיעים טירונים באוזני מפקדיהם, שעל-פי רוב ישיבו להם שהיה עליהם "להגדיל ראש" ולהזמין את עצמם.

"דרג מדיני לא מוכן, לא יודע"

ח"כ עפר שלח, כתב בדף הפייסבוק שלו בתגובה לפרסום כי לאור היעדרם של השרים מן התרגיל ניתן להניח שאם "נידרדר למלחמה יגיע צה״ל שוב לדיונים על חיים ומוות, אל מול דרג מדיני לא מוכן, לא יודע, לא ראוי לקבל החלטות." שלח, שעמד על הבעיה גם בספרו "האומץ לנצח", ציין עוד שבכוונתו להציג במליאת הכנסת הצעת חוק שקובעת שחברי הקבינט יוכשרו לתפקידם על ידי המועצה לביטחון לאומי ויחויבו להקדיש לכך את הזמן הנדרש.

טנקים

כוחות שריון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים. מלחמה שאליה לא היתה ישראל מוכנה, (צילום: ויקיפדיה).

השבוע מציינים 43 שנים לפריצתה של מלחמת יום הכיפורים. בסיומה קמה זעקה ציבורית נוכח אותו "ליקוי מאורות" שבו לקו המערכת הביטחונית והקבינט המדיני-ביטחוני, שלא הבינו את משמעות החלטתם שלא לשאת ולתת עם סאדאת, כמו גם את משמעות הסימנים המעידים למלחמה. בארצות הברית נהוג לומר שההחלטות מתקבלות על ידי אילו שמגיעים. מי שלא מגיע שלא ילין על-כך שההחלטות מתקבלות בלעדיו. מי בציבור שהדבר לא מטריד אותו שלא ישאל מאוחר יותר כיצד זה שלמערכה הבאה בעזה או בלבנון (או בשטחים) השרים, וכפועל יוצא מכך המדינה כולה, הגיעו לא מוכנים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 07.10.2016)