בנט מקבל את תיק הביטחון, הסכנה היא שימשיך לחשוב כמו מ"פ | מאת גל פרל פינקל

מינויו של נפתלי בנט לשר הביטחון עשוי להיות זניח, במידה ותקום ממשלה. אך כל עוד הוא יושב על הכיסא מוטב שישכיל ללמוד את מגבלות הכוח, כי בסופו של יום הוא נושא באחריות הכוללת.

ביום שישי, זמן קצר לפני כניסת השבת, הטיל ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו פצצה פוליטית, ובישר כי החליט למנות את ח"כ נפתלי בנט, יו"ר סיעת "הימין החדש", לתפקיד שר הביטחון בממשלת המעבר. בנט עשוי לכהן בתפקיד זמן קצר מאוד, אם תוקם ממשלה במהרה, או לחלופין כחצי שנה לפחות אם פניה של ישראל, פעם נוספת, לבחירות.

מאמצע שנות השמונים היו רוב שרי הביטחון, קצינים בכירים לשעבר בצה"ל, ובהם איציק מרדכי, בנימין בן-אליעזר, שאול מופז ומשה יעלון. 

למרות זאת, מינויו של אדם מרקע אזרחי לתפקיד שר הביטחון הבא של מדינת ישראל, הוא מבורך. אף שהשר יתקשה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה (הוא הרי לא יוכל לצאת לסמינר כמו בן גוריון), הרי שתפקידו הוא להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. שר שאינו מגיע מהמערכת, יהיה פחות מקובע למוסכמות ול"מה שהיה הוא שיהיה". 

רקע אזרחי, עם סכין בין השיניים

כאשר הישראלי הממוצע חושב על כך ששר הביטחון שלו מגיע מרקע אזרחי, הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת. האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל שלא הצטיינו כחיילים (לפרץ למשל, נוטים לשכוח את מבצע "משקל סגולי" בלבנון ואת כיפת ברזל), ובוודאי שלא היו מצוידים ברקע בכוחות המיוחדים כמו בנט.

ביניהם ניתן למנות את דוד בן גוריון, שהגיע לתפקיד ללא ניסיון קרבי, והוביל בהצלחה את הקמת המדינה, ובכלל זה צה"ל, וניהל את מלחמת העצמאות ומבצע קדש, ומשה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, שיזם את הקמת זרוע היבשה. משה יעלון ציין בשעתו, כי אף שלארנס לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, הוא הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית.

למרות שבנט, שהשלים מסלול לוחם בסיירת מטכ"ל ושירת כמ"פ ביחידה המובחרת מגלן, מתהדר (בצדק מבחינת העובדות, על הצניעות המתבקשת אפשר להתווכח) בנוצות של קצין נועז יוצא יחידות מובחרות, הרי בסופו של יום כמו שני קודמיו בתפקיד הוא מגיע אליו מרקע אזרחי מובהק. את עיקר ניסיונו המקצועי רכש בעולם העסקי, כיזם היי-טק, ובפוליטיקה.

מגבלות הכוח

כחבר הקבינט במבצע "צוק איתן", היה בנט "הראשון לזהות" את מערך המנהרות של החמאס כאיום חמור. מעלותיו בדיוני הקבינט אז באו לידי ביטוי בנחישות והבקיאות שהפגין, שהזכירו את מפקד הפלוגה במגלן שהיה בצעירותו. חסרונו הגדול גם הוא נובע מהלהיטות שגילה, שמזכירה יותר מ"פ צעיר מאשר שר בכיר בממשלה.

יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט נהג לומר שהוא מעריך את להט הקרב של מפקד פלוגה ג', אבל נדרש לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר מזו של המ"פ. ומה שחל על הרמטכ"ל, תקף בוודאי על השר.

בנט יביא אתו לתפקיד (בין שפרק הזמן שימלא אותו יהיה קצר או ארוך) את אותה התלהבות וירידה לפרטים שהביא למשרדי הכלכלה והחינוך, גם הם מסממניו של מפקד פלוגה מוכשר, אך הוא יהיה חייב ללמוד, ומהר, מה ניתן, וחשוב מכך מה לא ניתן, להשיג באמצעות כוח צבאי.

מהרטוריקה של בנט, מאז החל את הקריירה הפוליטית שלו ועד עתה ניתן להסיק שהוא נשאר במידה רבה המ"פ הנועז שהיה, ויש בכך בכדי להטריד. 

בראיון לתוכנית של ינון מגל ובן כספית ב-103FM מתח הח"כ יאיר גולן ביקורת על המינוי. גולן, אלוף במילואים וסגן הרמטכ"ל לשעבר נחשב לקצין לוחמני במיוחד בימיו בצנחנים, כמח"ט הנח"ל ב"חומת מגן" וגם כחבר המטה הכללי. תפיסתו על הפעלת הכוח, כפי שניסח אותה ב"על הפיקוד 2" (הוצאת אמ"ץ תוה"ד, 2015), חוברת שכתב עם סיום תפקידו כאלוף פיקוד הצפון, נשמעת נצית בהרבה מזו של השר החדש. 

במקרה של מערכה, כתב גולן על צה"ל לאמץ "גישה בסיסית התקפית שתכליתה להסיר את האיום על העורף בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי. גישה זו גורסת כי האש לעולם תכזיב, וכי גם אש איסטרטגית השפעתה חורגת מתחום הזמן של המערכה הנוכחית. לא תהיה הכרעה ללא תמרון אל עבר ריכוזי הסד"כ של האויב. ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16, גם אם מעשית הוא מכונה "תבור". ההכרח לראות את ה"לבן בעיניים" של האויב אינה בגדר חלופה שאולי נממשה (ועדיף שלא), אלא הכרח בל יגונה שאין בלתו, ושאם לא ניישם אותו – חזקה עלינו שניכשל" (עמוד 25). סביר שבנט יסכים עם כל מילה, ולא בלי צדק. 

למרות זאת טען גולן בראיון לכספית ומגל כי מדובר בעיניו במינוי לא טוב. במדינה בריאה, אמר, "הדרג המקצועי שואף למגע, והדרג המדיני יודע לרסן זאת, על בסיס שיקולים רחבים יותר. העובדה שבמדינת ישראל היוצרות התהפכו, היא בעיני תופעה מסוכנת". הדרג המדיני, גם אם בממשלת מעבר, חייב להבין את מגבלות הכוח. 

השר שחושב שהפצ"ר מפחיד מסינוואר

כשר ביטחון, כתב עמוס הראל ב"הארץ", יידרש בנט להתמודד עם מטה כללי שאלופיו מבוגרים ממנו. ליברמן נדרש, אולי, להתמודד עם מבוכה מסוימת במפגש עם המטכ"ל לאור תמיכתו בחייל היורה מחברון, אלאור אזריה.

בנט, שתמך גם הוא באזריה, הודיע במסיבת עיתונאים כי הוא מוטרד מאוד מכך ש"הלוחמים שלנו פוחדים יותר מהפרקליט הצבאי מאשר מיחיא סינוואר". 

אין לצפות שהנושא יעלה במפגש שלו עם האלופים, ובהם הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, אבל אפשר להעריך שהאמון של הפיקוד הבכיר של הצבא בשר הממונה, מתחיל מנקודת שפל של ממש. ואם זה לא מספיק, הרי לא מן הנמנע שהשר החדש יתקשה לגבות את צה"ל בהתנגשות עם תושבי יצהר והתנחלויות אחרות ביהודה ושומרון.

זהו רק שר הביטחון השני שמתחלף בקדנציה של הרמטכ"ל אביב כוכבי, בוודאי לא מקרה קיצון כפי שחווה שאול מופז כרמטכ"ל, ששירת תחת שלושה ראשי ממשלה וחמישה שרי ביטחון. למרות פערי הגיל יש גם נקודות משיקות שיאפשרו להם ליצור יחסי עבודה טובים, ובכלל זה חוויית השירות בלבנון, בנט במגלן וכוכבי בצנחנים, שהיתה מרכזית עבור שניהם, ושאיפת כוכבי לחזק את רוח הלחימה ואת מרכיבי הקטלניות של הצבא, תחומים שבנט קורא כבר שנים לשיפורם.

מה הפערים ביניהם בסוגיות כמו ההתבססות האיראנית בסוריה, או המדיניות מול החמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, רק ימים יגידו.

כובד האחריות

רגע לאחר שיתיישב בכיסא שר הביטחון, ובטרם יפנה ליישם את המדיניות התקפית לה הוא מטיף, מוטב שיאמץ כלל שעליו נוהג לחזור אהוד ברק, שכיהן תקופה ממושכת כשר ביטחון, "סוף מעשה, במחשבה תחילה".

ואולי כדאי שילמד משהו מעוד אחד מקודמיו בתפקיד, שגם הוא הגיע אליו לאחר שנים של שירות בפלמ"ח ובצה"ל, יצחק רבין. אם יש מילה שחוזרת בתיאוריהם של כל מי שזכו לעבוד עם רבין כשר ביטחון, הרי זו המילה אחריות. רבין שקל דברים בכובד ראש, התעמק בנתונים, היסס והתלבט עד שהחליט, ומעולם לא התנער מאחריותו כשר, לאירועים, להחלטות ולאנשים. 

בנאומו בטקס סיום מחזור בפו"ם, ב-1992, אמר רבין כי "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום".

רבים היללו בשבוע שעבר את האופן שבו הודיע רבין כי הוא האחראי היחיד לכישלון הפעולה שביצעה סיירת מטכ"ל במטרה לחלץ את החייל החטוף נחשון וקסמן ב-1994. למרות שחילוץ בני ערובה היה רחוק מתחום הבנתו, ושיכול היה להאשים בכשל את הכוח המבצע, הדרג הפיקודי ומה לא, בחר רבין לקחת אחריות. הוא קיבל את ההחלטה והוא אחראי לתוצאות.

קל מאוד לקבל אחריות להצלחה. קשה יותר לעשות זאת בעקבות כישלון. שר הביטחון בישראל, בניגוד לתפיסתו של אחד החשובים שבהם, אינו יועץ מיניסטריאלי. הוא האחראי.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 10.11.2019)

אתגרי שר הביטחון החדש, מי שלא יהיה | מאת גל פרל פינקל

הבחירות הסתיימו ונשאלת השאלה מי יכהן כשר הביטחון בממשלתו החמישית של נתניהו. לא מן הנמנע שיהיה זה הוא עצמו. גם כך וגם כך, לצד האתגרים הביטחוניים יידרש השר לעסוק בבניין הכוח, תחום שגם לרמטכ"ל כוכבי יש מה לומר עליו. לא בטוח שהשניים יראו עין בעין.

הבחירות נגמרו ונראה שראש הממשלה בנימין נתניהו ירכיב את ממשלתו החמישית. הממשלה שיקים תידרש להתמודד עם שורה של אתגרים ביטחוניים שלא ישתנו בשל הרכבה ובשל וזהות שר הביטחון. ברצועת עזה קיימת מציאות נפיצה, שלמרות הרגיעה הזמנית, סביר שתלך ותסלים ואילו בצפון ישנה מלחמה קרה (שמתחממת לעתים, מעל ומתחת לרדאר) בחזית שכוללת את איראן, סוריה וחזבאללה. במרכז, בשטחים, נדרשת ישראל להתמודד עם הרשות הפלסטינית, השותף השקט של ישראל לריסון הטרור מיהודה ושומרון והיריב המדיני הקשה ביותר שלה בזירה המדינית. מעל מרחפת תכניתו המדינית של הנשיא טראמפ, ואם זה לא מספיק ישנם גם תקציב הביטחון והצורך בעיצוב תכנית רב-שנתית לצה"ל. בקיצור, מי שייבחר יקבל תיק של ממש לידיים. 

המועמדים

השר גלנט נואם במרכז הבינתחומי הרצליה, 2016, (מקור: ויקיפדיה).

ומי הם המועמדים לתפקיד? למרות הקולות הקוראים לממשלת אחדות, קשה להאמין שזו תקום ושאחד הרמטכ"לים לשעבר, גנץ, יעלון או אשכנזי יכהן כשר ביטחון בממשלת נתניהו. כשבוחנים את הרכב הממשלה הפוטנציאלי אזי בליכוד ישנם כמה ח"כים בולטים, שעשויים לזכות בתפקיד. לכאורה המועמד בעל הניסיון הרב ביותר לזכות בתפקיד הוא אלוף (מיל') יואב גלנט, יוצא שייטת 13 ואלוף פיקוד הדרום במבצע "עופרת יצוקה". גלנט שימש בממשלה הקודמת כשר השיכון וכחבר קבינט ויביא עמו ניסיון צבאי נרחב לתפקיד.

למרות שזה בוודאי לא מזיק, היכולת לקרוא מרשם קרב אוגדתי והשליטה ברזי ראשי התיבות והקיצורים הצה"ליים, אינם בגדר תנאי הכרחי לתפקיד האזרח המופקד על המערכת הביטחונית. לרוב, ויצחק רבין הוא ככל הנראה יוצא הדופן היחיד, ראו עצמם קצינים בכירים שכיהנו כשרי ביטחון כראשי ועד העובדים של אנשי הקבע. כבר היו לנו שרי ביטחון שחיילות אינה הפרק המזהיר ברזומה שלהם, משה ארנס למשל, שהיו מהחשובים שבשרי הביטחון שהיו כאן והביאו אתם לתפקיד תפיסה אזרחית מגובשת שאתגרה את הצבא וחייבה אותו להשתפר. זה המקום שבו לרוב מזכירים שארנס כפה על צה"ל את הקמת מפקדת זרוע היבשה, אבל רוב המהפכות והשינויים ההכרחיים שעבר צה"ל ברבות השנים התרחשו כשעמד בראש המשרד שר ביטחון שבא מרקע אזרחי, כשראש וראשון לכולם הוא כמובן, דוד בן-גוריון.

לעומת גלנט, לח"כים כמו צחי הנגבי וישראל כ"ץ, אין ניסיון צבאי נרחב (שניהם שירתו בצנחנים, כ"ץ כקצין זוטר והנגבי כלוחם), אך בחירה בהם תהיה מינוי של אדם שיביא עמו את הניסיון של מי שכיהן שנים רבות כשר בממשלה, כחבר הקבינט המדיני-ביטחוני וכן כח"כ בוועדת חוץ וביטחון. מערכת הביטחון, על מורכבותה, מפת האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל והאופן שבו מגבשים אסטרטגיה ומדיניות, אינם זרים להם. מנגד, הם יהיו חייבים לבוא כשבידם חזון אזרחי ברור לגבי בניין הכוח והפעלתו וכדאי שגם כמה "לשעברים" (בכירים בצבא שפרשו) לצדם בכדי למנוע מהם לשקוע בטקטיקה שבה לא ימצו את ידיהם ורגליהם. אחרת, לא תהיה להם השפעה של ממש. 

מועמד נוסף הוא אביגדור ליברמן, אזרח מובהק שכיהן כשר הביטחון עד נובמבר האחרון. הוא עשוי להגיע לתפקיד עם משנה סדורה שגיבש בינתיים. לכאורה, תנאי הכניסה שלו הם אופטימליים שכן הוא מכיר את המערכת, את המטה הכללי (אפילו הרמטכ"ל אביב כוכבי הוא מינוי שלו) ואת הזירות השונות. בקדנציה הקודמת, בין היתר בגלל שרה"מ קיים ערוץ עוקף שר עם הרמטכ"ל, הוא נכשל בקידום והוצאה אל הפועל של תכניות כמו הצטיידות רחבת היקף ברקטות, מעין "חיל טילים", כחלופה לחיל האוויר, ובקידום מדיניות נוקשה וניצית יותר מזו של נתניהו בנוגע לרצועת עזה. כשהתפטר, לאחר סבב הסלמה קצר (תוך שהוא מגיש לחמאס ניצחון תודעתי), נראה של רווה נחת של ממש מהשנתיים שלו בתפקיד. לאחרונה הצהיר שתנאיו לכניסה לממשלה יהיו קבלת תיק הביטחון וכן העברת חוק הגיוס, שאותו לא הצליח להעביר בכנסת הקודמת. בשל התנגדות החרדים לחוק, נוסחת פשרה אפשרית עשויה להיות ויתור של ליברמן על חוק הגיוס, בתמורה לנקיטת קו התקפי יותר מול החמאס בעזה.

ישנו כמובן עוד מועמד אחד לתפקיד, השר הנוכחי. ניכר שרה"מ, המחזיק גם בתיק הביטחון, מרגיש נוח מאוד בתפקיד. גם הוא, אגב, מגיע מרקע אזרחי (אף שהוא מקפיד לציין תכופות את שירותו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל). לא מן הנמנע שיבחר, כמו בן-גוריון, רבין וברק להמשיך ולהחזיק בתיק הביטחון גם בממשלתו הבאה. גם כך וגם כך, סביר שנתניהו ימשיך להיות הפוסק האחרון בכל עניין ביטחוני, בין שיחזיק בתיק ובין שיחזיק בו חבר אחר בממשלתו. 

איזה צבא יהיה כאן

בספרו "ביטחון לאומי" (הוצאת דביר, 1996) כתב האלוף ישראל טל כי האסטרטגיה הישראלית, שהתבססה על "כוח המחץ באמצעות תנועה, מתקפה, העברת המלחמה לעומק שטח האויב, הכרעת סער ומלחמה קצרה קובעת את הכישורים הנדרשים מכוחה הצבאי של ישראל, את הרכבו ואת העדיפות בבניין סדר הכוחות כלהלן: א. מודיעין; ב. הכוח האווירי; ג. העוצבות הניידות והמשוריינות; ד. כוחות מיוחדים ("קומנדו") וכוחות עילית רגליים; ה. כל האחרים" (עמוד 84). הקביעה הזו לא מפתיעה כשלוקחים בחשבון את זהות מחבר הספר. טל אמנם החל את דרכו בחיל הרגלים, כמפקד כיתה בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה וכמ"פ במלחמת העצמאות, אבל הוא זכור בעיקר כ"מר שריון" המיתולוגי שפיקד על אוגדת הפלדה במלחמת ששת הימים. קשה להאמין שטל היה אובייקטיבי בניתוח שלו, אבל העיקרון הזה לבניין הכוח הצבאי נשמר שנים רבות, ככל הנראה עד אמצע שנות התשעים. מאז, דומה שהאיזונים השתנו ועיקר המשאבים הופנו לסעיפים א' וב', תוך הזנחת שאר המרכיבים. טל מצדו, אמנם הכיר בצורך לחזק את מרכיבי האש המדויקת והעוצמתית באוויר וביבשה, אך הדגיש כבר בפתח הספר כי ההנחה שהאש תתפוס את מקומו של התמרון "הופרכה פעמים רבות" (עמוד 18).

כאמור, חלק ניכר מתחום עיסוקו של שר הביטחון הוא עיצוב ובניין צה"ל במטרה לגבש מענה ביטחוני לאיומים והאתגרים שבפני מדינת ישראל. לא לכלל המועמדים שהוזכרו כאן יש תפיסה ברורה מהם הכיוונים שלאורם יש לבנות את הכוח, אבל לחלקם דווקא יש. השר גלנט למשל, פרסם לפני כמה חודשים מאמר ב"מעריב" בו הציג את תפיסתו הביטחונית, ובמשתמע את התחומים שעליהם הצבא צריך לשים דגש. במאמר ציין כי הוא מסכים עם הדברים שאמר הרמטכ"ל כוכבי בטקס שבו מונה לתפקיד, שבכוונתו להגדיל את "כושר הפגיעה באויב, והעמדת צבא קטלני, יעיל וחדשני". משימת צה"ל במערכה הבאה, כתב גלנט, תהיה: "השמדת מרב נכסי האויב תוך מזעור המחיר עבור ההישג". ניתן, אם כן, להעריך שהוא תומך בתפיסה שגיבש ראש הממשלה נתניהו לעשור הקרוב, לפיה לצה"ל דרושות עוד יכולות אש מנגד, בין שמן האוויר ובין שמהיבשה, ועוד מערכות הגנה אווירית.

מימין: הרמטכ"ל כוכבי מבקר בתרגיל בצפון, (צילום: דו"צ).

בצה"ל, לעומת זאת, כלל לא בטוח שרואים עם התפיסה עין בעין, שכן היא מזניחה (שלא לומר מתעלמת) מזרוע היבשה. השבוע חשף צה"ל את שני העקרונות המובילים בתכנון התכנית הרב-שנתית (תר"ש) החדשה שישיק בהמשך הרמטכ"ל כוכבי, מוכנות והשתנות. כלומר, שימור הכשירות למלחמה והתאמת הצבא לאתגרי ההווה והעתיד. כוכבי, עוד מימיו בצנחנים, היה מפקד שהקפיד לחדש ולשנות (לפקודיו נהג לצטט את שירו של יהודה עמיחי ובו שתי הדברות הנוספות "הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, 'לא תִּשְׁתַּנֶּה' וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, 'הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה'"). בין היתר פיתח את תפיסת הלחימה דרך קירות באינתיפאדה השנייה ואת תפיסת הלוחמה מבוססת המודיעין (לוחמ"מ) כראש אמ"ן, שחיברה מודיעין עדכני לכוחות הלוחמים.

התר"ש היא הדרך העיקרית שבאמצעותה מעצב הרמטכ"ל את בניין הכוח של הצבא, תוך דיאלוג עם הממשלה, בדגש על השר הממונה. תר"ש "גדעון", שבה הושם דגש ניכר על חיזוק זרוע היבשה, עמדה במוקד כהונתו של קודמו של כוכבי, איזנקוט, וזו שיעצב הרמטכ"ל הנוכחי תגדיר במידה רבה את כהונתו, בתנאי שיושג מתווה תקציבי שיאפשר אותה. כבר עתה החליט הרמטכ"ל על הקמת היחידה הרב-מימדית, שתשלב יכולות חי"ר, הנדסה, נ"ט, אש, אוויר ומודיעין ותהווה מודל לשינויים עתידיים ביחידות המתמרנות, ועל הקמת חטיבה לחדשנות, בפיקוד תא"ל. עוד החליט הרמטכ"ל לתעדף את מה שהוא מגדיר כ"קצה המבצעי" ולהקצות משאבים לשיפור יכולות בקצה המבצעי של צה"ל (נ"ט, אוויר), בכדי שהכוחות הלוחמים יהיו מסוגלים "להשמיד אויב ולשלול את יכולותיו בעוצמה רבה יותר ובמהירות רבה יותר".

אלו הם וקטורים חשובים לבניין הכוח, שמהם תיגזר גם הפעלתו. אך זו תהיה טעות להניח שבשל הצטיידות באמצעים טכנולוגיים ובחימוש מונחה מדויק, "גם המלחמה נעשית "מתמטית" ומדויקת. המלחמה היא לעולם "סטיטסטית" ותוצאות המלחמה הקונוונציונלית היו, הינן ותהיינה גם בעתיד תלויות במטרות הלאומיות, ביחסי הכוחות הלאומיים הכלליים, הכמותיים והאיכותיים, ובמנהיגות" (עמוד 226), כתב האלוף טל בספרו. תוצאת המלחמה הבאה, אם כן, תלויה בשיח בין הדרג הצבאי למדיני, וכן באופן שבו יובילו הרמטכ"ל כוכבי ומפקדי השדה את הצבא. עתה על הרמטכ"ל לוודא שכיוונים אלה לא יוותרו בגדר אוסף אקלקטי של רעיונות עם שם מפוצץ ויהפכו למכפילי כוח שמוטמעים היטב בתכניות האופרטיביות של צה"ל. המבחן עשוי להיות מהר מכפי שחושבים, כבר בקיץ הקרוב.

האיש שלא היה שם | מאת גל פרל פינקל

השבוע התפטר מתפקידו שר הביטחון, אביגדור ליברמן, במחאה על סבב לחימה לא מוצלח עם החמאס. השר, שרצה להיות משה ארנס נוסף, מסיים כשהחותם העיקרי שהוא משאיר הוא מינוי הרמטכ"ל הבא. ישראל מצדה, חייבת לשאוף לתוצאה טובה יותר מול החמאס, בטרם הגעה להסדרה.

• פורסם באתר "דבר ראשון"
• 15 בנובמבר 2018

במאי 2016 נכנס למשרד הביטחון השר החדש, אביגדור ליברמן, והחליף את שר הביטחון משה יעלון. והנה, חלפו שנתיים וחצי וליברמן החליט להתפטר מתפקידו, ימים ספורים לאחר סבב הסלמה קצר עם החמאס, מעשה שטל לב רם ב"מעריב" הגדיר כ"לכל הפחות חוסר אחריות וציניות פוליטית לשמה. אין פרס גדול מזה לחמאס". כתוצאה מכך נקלעה הממשלה לטלטלה וחוסר יציבות, רגע אחרי שהסתיים סבב לחימה בתוצאה לא טובה עבור ישראל. 

חפ"ש מחליף רא"ל

כניסתו של ליברמן לתפקיד נבעה מהמחלוקת שהתגלעה בין השר יעלון לראש הממשלה נתניהו, בנושא מינורי לכאורה, הטיפול בחייל היורה מחברון, אלאור אזריה. בעוד שראש הממשלה הביע תמיכה בחייל ומשפחתו, בחר יעלון לגבות את מפקדי צה"ל. החייל הפך שולי במחלוקת עמוקה וחשובה בהרבה, שנגעה לעליונות שלטון החוק ולמידתיות וחוקיות הפעלת הכוח הצבאי. יעלו בחר להתפטר והוכיח אז שישנו לפחות שר אחד שהישיבה בכיסא בממשלה אינה נראית בעיניו כיעד בפני עצמו, המבטל את כל הערכים האחרים. במהדורה החדשה של ספרו, "דרך ארוכה קצרה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), כתב יעלון כי "גם בדיעבד וממרחק הזמן אני רואה בפרשת אלאור אזריה כישלון מנהיגותי של ראש הממשלה נתניהו. משר החינוך בנט לא היו לי ציפיות. מליברמן ודאי שלא היו לי. אבל מראש הממשלה היו לי ציפיות, ובמקרה זה התאכזבתי" (עמוד 309). את החלל שנוצר בחר נתניהו למלא באמצעות דיל פוליטי עם מפלגת ישראל ביתנו ומנהיגה, ליברמן, שצידד באופן גלוי באזריה, קיבל את תיק הביטחון. 

השר היוצא, יעלון, השתחרר כסמל "בנח"ל המוצנח" (עמוד 47) ושב לקבע ב-1973, לאחר המלחמה. ב-1988 כבר פיקד על סיירת מטכ"ל בפשיטה לחיסול סגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בתוניס. "בגלל ההתפתחויות השונות שהיו עשויות להתרחש תוך כדי הפעולה, היה לי ברור כי עדיף שאצטרף לכוח ואפקד על המבצע מהשטח. החלטה כזו מחייבת אישור ראש אמ"ן ורמטכ"ל, והאישור אכן ניתן" (עמוד 65), כתב. המבצע המורכב בוצע בהצלחה. בהמשך שימש כרמטכ"ל צה"ל באינתיפאדה השנייה וכשר ביטחון במבצע "צוק איתן". השר הנכנס, לעומת זאת, שירת בצה"ל כמש"ק הגנה מרחבית בחברון ובמילואים שירת ביחידת תותחנים. אף שליברמן שירת כחפ"ש (חייל פשוט) ולא פיקד על אוגדה, הוא הגיע עם היכרות טובה מאוד של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ וכחבר בקבינט במערכה בקיץ 2014, וכראש ועדת החוץ והביטחון.

כשהישראלי הממוצע חושב על שר ביטחון שמגיע מרקע אזרחי ולשמו לא נצמדת דרגה בכירה כמו תא"ל או רא"ל במיל', הוא מיד חושב על עמיר פרץ. בעבר, התחברו לאסוציאציה הזו מלחמת לבנון השנייה והתמונה המביכה עם המשקפת. כיום נהנה פרץ גם מקרדיט ציבורי לא מבוטל בשל החלטתו להורות על מבצע "משקל סגולי", השמדת הרקטות ארוכות הטווח של חזבאללה, ובעיקר על שהחליט על פיתוח והצטיידות צה"ל במערכת "כיפת ברזל". האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון טובים מאוד (כשהבולט בהם הוא דוד בן-גוריון), שלא בלטו כחיילים, אך הצליחו להשפיע באופן מהותי על הצבא והמדינה. אמנם, השפעה גדולה מזו של האב המייסד, בן-גוריון, שהקים את מערכת הביטחון ועיצב אותה כרצונו, קשה להשיג אבל היו שרים שלא הסתפקו בתפקידם המסורתי כריבון השטחים ובמינוי הרמטכ"ל, תוך ניצול הארכת כהונתו בשנה נוספת כשוט לשמירתו בתלם.

משה ארנס למשל, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית. בכהונתו הראשונה בתפקיד ניצל ארנס את מינוי הרמטכ"ל כאמצעי לכפות על צה"ל את הקמת זרוע היבשה. נראה שליברמן, כמו ארנס בשעתו, שאף לעצב את המערכת שהופקדה בידיו. עם כניסתו לתפקידו אימץ גישה ממלכתית, נמנע מלהתנגש עם הרמטכ"ל איזנקוט בסוגיית החייל היורה, והקפיד לגבות מפקדים שהסתבכו. את הדגש שם על שלושה תחומים: ההכרעה, זרוע היבשה ו"חיל טילים".

רצה ולא יצא: לא הטביע חותם

כבר בהופעתו הראשונה בוועדת חוץ וביטחון הצהיר ליברמן כי "כל עימות חייב להסתיים בהכרעה". למרות שמדובר בשאיפה ראויה, השאלה לאיזו מן הכרעה הוא התכוון נותרה עמומה. האם כיוון בדבריו לכיבוש מלא של עזה ולמיטוט החמאס או ליכולת של ישראל לכפות על הצד השני הפסקת אש על פי תנאיה, כפי שפירש בשעתו יעלון את המושג הכרעה בעימותים בהם לחמה ישראל בשני העשורים האחרונים? לא ברור. השר חזר על חשיבות המושג גם כשהגיעה העת למנות רמטכ"ל והצהיר שייבחר במועמד שידבר איתו "במונחים של הכרעה וניצחון". השר ניהל תהליך ראוי וסדור, שבסופו נבחר מועמד ראוי מאוד, האלוף אביב כוכבי, קצין צנחנים שכיהן כראש אמ"ן, אך נראה שמה שנשאר מההצהרות היא בעיקר עבודת מטה שכתב מועמד אחר לתפקיד, האלוף יאיר גולן. תפיסת הביטחון שכתב גולן, גורסת כי צה"ל חייב לשוב ולחתור להכרעה מול אויבים קטנים דוגמת חמאס, תוך הפעלה נחושה של כוחות היבשה בתמרון קרקעי, אם ברצונו להימנע מלסיימם אחרת ממלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן". למרות שמדובר במסמך מקיף ומנומק, כלל לא ברור אם מערכת הביטחון תאמץ אותו, ומה יחשוב עליה, אם בכלל, השר הבא בתפקיד.

בנושא בניין הכוח הדגיש ליברמן את חשיבותה של זרוע היבשה וציין בראיון שמפקדה "צריך להיות במקום השלישי בהיררכיה של המטכ"ל". למרות שקשה לראות מבנה היררכי שבו מפקד זרוע היבשה ייחשב לבכיר ממקביליו באמ"ן, אמ"ץ וחיל האוויר, שדרוג הזרוע הוא חיוני, וגם עולה בקנה אחד עם התפיסה שכתב גולן. אבל, באופן שהמחיש את מצבה הירוד של זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר, השר לא הצליח לשכנע אף אלוף בולט (רוני נומה, אם להזכיר שם אחד) לקחת על עצמו את התפקיד. במקביל יזם השר הצטיידות רחבת היקף ברקטות, מעין "חיל טילים", שתיתן בידי צה"ל מענה מבצעי מהיר, הרסני ומדויק, כחלופה לחיל האוויר. הצבא מצדו, לא אהב את הרעיון, בשל עלות האחזקה הגבוהה ומשום למהלך עשוי להיות מחיר אלטרנטיבי שיגזול משאבים מכשירות של צבא היבשה המתמרן. לגישת המטכ"ל הדרך היחידה לקצר את משך המלחמה הבאה, בוודאי נוכח האיום החמור על העורף, היא באמצעות תמרון קרקעי מהיר. 

כמו רה"מ נתניהו קיים ליברמן קשרים טובים עם הממשל הרוסי והיה שותף לעיצוב המדיניות ההתקפית של ישראל בחזית הצפון, שבאה לידי ביטוי בשורה ארוכה מאוד של תקיפות חשאיות בסוריה כנגד יעדים איראניים, אוויריות בעיקרן. בחזית הדרום היה המצב שונה. ליברמן היה שותף למדיניות ההכלה והחתירה להסדרה של הממשלה כשלפתע הפך את עורו ודרש לאמץ מדיניות תקיפה יותר. ראש הממשלה חשב אחרת, ובהתחשב בכך שמערכה צבאית עשויה להביא את ישראל בדיוק לאותה נקודה שבה היא נמצאת כעת, ואלמלא האופן שבו הסתיים הסבב האחרון היה בכך מן הצדק. ליברמן מצדו, חש שבכדי לשמר איזושהי מידה של אמינות בקרב בוחריו הוא חייב להתפטר. יתכן וזה הדבר הנכון מבחינתו, אך מוטב היה לחכות שבועיים, ולו רק בכדי לשלול הישג תודעתי מן החמאס.

בסיכומו של יום, ניתן לסכם את כהונתו במשרד כמי שרק עבר בו. המהלך המשפיע היחיד שעשה היה בחירת הרמטכ"ל הבא, כוכבי. זה לא מעט. בסופו של יום המערכת היא האנשים שבה, ובוודאי שזהותו של מפקד הצבא משפיעה עליה באופן מהותי. כך עיצב בן-גוריון את הצבא באמצעות בחירת משה דיין לרמטכ"ל, רגע לפני שסיים את תפקידו ב-1953, וכך עושה, גם אם לא נתכוון לכך, ליברמן שעוזב עכשיו את משרד הביטחון. מנגד, קשה לומר שמדובר בכהונה שתואמת את מודל ארנס ודומיו.

אסטרטגיה שמיישמים בעיתוי הנכון

בסבב ההסלמה האחרון יישם החמאס אסטרטגיה של הליכה על הסף. פעולת הכוח המיוחד של צה"ל בלב עזה, במהלכה נהרגו שבעה פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, רגע אחרי שהושגה הסדרה בין חמאס וישראל, חייבה את הארגון להגיב. אבל אין פירושו של דבר שהחליט "לשבור את הכלים". צפייה בסרטון פגיעת טיל הנ"ט באוטובוס, מלמדת כי הארגון נמנע במכוון מפגיעה בקבוצת חיילים גדולה ופעל באופן מדוד. אף שהחמאס ירה כ-500 רקטות ופגזי מרגמה במהלך הסבב, ניכר כי ניהל את צעדיו בשום שכל. בסבבים שכאלה, בהם שולט הארגון בגובה הלהבות, וקובע את המקום והזמן לעימות, מתקשה צה"ל לפגוע במטרות איכות ובפעילים בכירים, שהקדימו וירדו למחתרת. 

במאמר שפרסם בשעתו אודות מלחמת לבנון השנייה, טען אלוף (מיל') גיורא איילנד כי לצד האפשרויות לנקוט בפעולת תגמול אווירית או קרקעית מוגבלת, הייתה הממשלה יכולה לבחור באפשרות שלישית, לצאת למלחמה. הדוגמה שהציג הייתה ההחלטה על היציאה למלחמת לבנון הראשונה. "הייתה זו החלטה אסטרטגית אשר הופרדה מהרמה הטקטית. ברמה הטקטית החליטה הממשלה לא להוציא את החלטתה לפועל באופן מיידי אלא להמתין להזדמנות. בינתיים במשך שנה שלמה, בין קיץ 1981 לקיץ 1982 התכונן הצבא ביסודיות למערכה", כתב. מדובר במודל שמוטב לאמץ. צה"ל כבר יצא, לפחות פעמיים, למבצעים רחבי היקף ברצועה תוך שהוא נשען על אלמנט ההפתעה בכדי להבטיח פגיעה מוצלחת במטרות איכות ובפעילים בכירים. אסור לישראל לקבל תוצאה לא טובה, כמו זו שבה הסתיים הסבב האחרון. בכדי לשמר את דימויה המרתיע בזירה הדרומית כמו גם בזירות נוספות, על ישראל ליזום, בעיתוי הנוח לה, מבצע קרקעי ואווירי ברצועה, שסופו הסדרה עם החמאס. 

המבצע הזה, אם יצא לפועל, יפול על כתפי השר החדש. ההתפטרות תיכנס לתוקפה במוצאי שבת ורשימת המועמדים להחליף את שר הביטחון ארוכה וכוללת, בין היתר, את הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ (על תקן שר מקצועי שאינו ח"כ) ואת יאיר לפיד, על בסיס דיל פוליטי שיכלול את צירוף מפלגתו לקואליציה. המועמד הבולט הוא שר החינוך נפתלי בנט. אך עד כה נראה שהוא נשאר במידה רבה המ"פ הנועז שהיה ביחידת מגלן, לוחמני אך חסר הכרה במגבלות הכוח. בממשלת ימין הוא עשוי להיות מועמד ראוי לתפקיד, אך רק אם ישכיל להבין מה ניתן, וחשוב מכך מה לא ניתן, להשיג באמצעות כוח צבאי. אם יזכה בתפקיד, ובטרם יפנה ליישם את המדיניות התקפית לה הוא מטיף, מוטב שיאמץ כלל שעליו נוהג לחזור אהוד ברק, שכיהן תקופה ממושכת כשר ביטחון וכמו בנט שירת בסיירת מטכ"ל, "סוף מעשה, במחשבה תחילה".

אחרי שנבחר רמטכ"ל, הקרב הוא על זהות סגנו | מאת גל פרל פינקל

ראש הממשלה ושר הביטחון סיימו את שבוע שעבר כשהם מסכימים (סוף סוף) על זהות הרמטכ"ל הבא ומיד עברו להתכתש על זהות סגנו, עם אותם מועמדים. מנגד, נראה שהדרג המדיני מוכן להכיר פומבית בכך שלמצב בעזה נדרש פתרון מדיני.

• פורסם באתר "דבר ראשון"
• 1 בנובמבר 2018

בבוקר יום שישי שעבר פרסם שר הביטחון, אביגדור ליברמן, את בחירתו באלוף אביב כוכבי לרמטכ"ל הבא. החוק קובע שהשר הוא הבוחר מבין המועמדים את הרמטכ"ל, ואילו ראש הממשלה מאשר את הבחירה (או לא), אך אינו יכול להציע מועמדים משלו. לאחר מכן מוגש שם המועמד הנבחר לוועדה למינוי בכירים והממשלה מצביעה ומאשרת את המינוי. בדרך כלל תופס המועמד שנבחר את עיקר השיח התקשורתי בימים לאחר בחירתו, כשהפרשנים השונים מנתחים את האתגרים אתם יידרש להתמודד כמפקד הצבא ומפליגים בסיפורים על אודותיו. 

הפעם, בשל האופן שבו נעשה הדבר, התמקדה התקשורת בכך שהשר ניצל את היעדרותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששהה בביקור מדיני חשוב בסולטנות עומאן, בכדי ליהנות מאור הזרקורים לבדו, ולכאורה לקבוע עובדות בשטח בנוגע לבחירת הרמטכ"ל. רה"מ בתורו נמנע מלהגיב זמן ממושך, ובירך על הבחירה רק זמן קצר לפני כניסת השבת.

מחטף בהודעה לא במהות

מימין: ראש הממשלה נתניהו והאלוף זמיר, (צילום: לע"מ).

בטרם הבחירה פורסם שראש הממשלה מעוניין שאת התפקיד יקבל האלוף אייל זמיר, קצין שריון ששימש כמזכירו הצבאי וכאלוף פיקוד דרום, ואילו השר רצה את האלוף ניצן אלון, יוצא סיירת מטכ"ל ששימש כאלוף פיקוד מרכז וראש אגף המבצעים. לשניים, שעשו מסלול שירות מרשים, ישנם פערים משלימים בקריירה. בעוד שהראשון מכיר היטב את צבא היבשה ואת הקומה האסטרטגית, מתמחה השני בתחום המודיעיני ובמבצעים המיוחדים. שני המועמדים שכיהנו כסגני רמטכ"ל, כוכבי וגולן, לכאורה לא השתתפו במירוץ. למרות האופן שבו בחר ליברמן להודיע, סביר שהבחירה נעשתה על דעתו ובהסכמתו של ראש הממשלה, שכעס בעיקר על כך שנשאר מחוץ לחגיגות. או שהיתה זו פשרה מפא"יניקית או שהשר רצה בכוכבי, והסווה את רצונו באמצעות הבעת תמיכה באלון, ביודעו שכך תתקבל הבחירה בכוכבי ככזו שלוקחת בחשבון את רצונו של ראש הממשלה. 

כוכבי הוא בחירה טובה גם כך וגם כך. הרקורד שלו מלא והוא עבר בכל תחנה נדרשת בדרך. מח"ט הצנחנים באינתיפאדה השנייה, מפקד אוגדת עזה בהתנתקות ולאחריה (שם גם התרחשה אחת התקלות היחידות בשירותו, חטיפת גלעד שליט), רח"ט מבצעים במבצע "עופרת יצוקה" וראש אמ"ן במבצעים "עמוד ענן" ו"צוק איתן". על המערכה בעזה בקיץ 2014 ספג אגף המודיעין בראשות כוכבי ביקורת על איום המנהרות שחומרתו לא הובנה עד תום, כמו גם על העובדה שכוונת חמאס לפתוח במלחמה ונחישותו להוסיף ולהילחם במשך 51 ימים ולא הוערכו כיאות. במקביל גרף שבחים על תפיסת הלוחמה מוכוונת המודיעין (לוחמ"ם) שפיתח, ששיפרה משמעותית את המודיעין שניתן לכוחות הלוחמים בשטח, באופן עדכני ומקיף. ב"צוק איתן" התפיסה אפשרה איכון מדויק ומהיר של מטרות וזיהוין כמטרות לגיטימיות לפגיעה בזמן אמת, ובמקביל סיפקה מודיעין עדכני שהזהיר את הכוחות בשטח מפני מטענים, מארבים ובתים ממולכדים. התחנה הבאה היתה פיקוד הצפון, ושם התמקד כוכבי בהכנת הפיקוד למלחמה ובמערכה שבין המלחמות, תחום שבו עסק גם באמ"ן.

והנה לאחר שנבחר המועמד והוסכם ממשיכים השר וראש הממשלה להתכתש על זהות מי שיכהן כסגנו. ליברמן טוען, ולא בלי צדק, שהנושא אינו בתחום סמכותו (וגם לא צריך להיות בתחום עיסוקו) של ראש הממשלה, ואת זהות הסגן מסכמים ביניהם שר הביטחון והרמטכ"ל הבא. נראה שראש הממשלה, מצדו, מנסה לכפות את מינוי זמיר בכדי להוכיח שהוא זה שקובע את הטון. הפרשן הצבאי הוותיק זאב שיף, כתב בשעתו שבין הקריטריונים למינוי רמטכ"ל חשוב שלמועמד שנבחר "יהיה ניסיון קרבי וניסיון בפיקוד יבשתי", ועוד ציין שחייבת להיות לו רגישות גבוהה להיבט החברתי-הפנימי, שכן חשיבותו תלך ותגדל. לצד אלו חייב המינוי "להביא לפרישה מינימלית של אנשים טובים בצמרת צה"ל". הבחירה בכוכבי מאפשרת את השארתם של אלון וזמיר במערכת, אך אם ייכנע ליברמן לדרישת נתניהו, יש סיכוי שאלון יפרוש, ומכאן שמוטב למצוא פשרה.

יש ערכים שחשובים יותר מתפקיד בכיר

באוטוביוגרפיה שכתב ויצאה לאחר מותו, "בדרכי שלי" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018), תיאר האלוף (מיל') דורון רובין מפגש שהיה לו, זמן קצר לאחר שסיים את תפקיד מח"ט הצנחנים, עם האלוף יאנוש בן גל, אז אלוף פיקוד הצפון. יאנוש, שרובין היה מחביביו, העיר לו שאף שיש לו את כל מה שצריך, לא יתמנה לרמטכ"ל. כוונתו של יאנוש היתה שלרובין היה "פה גדול", והוא התבטא בביקורתיות, שאותה לא חסך גם מעצמו, על כל נושא ובעל תפקיד. התכונה הזו גם עלתה לו בקידומו לאלוף פיקוד ואף למעלה מכך. למרות שידע שיש אמת בדברים השיב רובין, לקונית, שאם לא אז לא, אבל העריך, כפי שאכן קרה, שגם יאנוש (שהיה מועמד מוביל לרמטכ"ל) לא יזכה לכך. בן גל הודה שאכן זה המצב, "אבל עליך קצת חבל, לא?" (עמוד 132). 

עטיפת ספרו של האלוף רובין, שגישתו הביקורתית בלמה את קידומו, (מקור: סימניה).

שיחה שכזו, אף שלא התרחשה, היתה יכולה להתקיים בין אלוף דמוי יאנוש ובין האלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר שהיה גם הוא מועמד לתפקיד הרמטכ"ל. גולן, שהיה חייל צעיר בצנחנים כשרובין היה המח"ט וכמוהו נחשב למפקד בולט בכל דרג שבו שירת, הסתבך לפני שנתיים בתקרית מן הסוג שאליה נקלע רובין חדשות לבקרים. בנאום שנשא בערב יום השואה לפני שנתיים אמר ש"אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז — לפני 70, 80 ו–90 שנה — ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב–2016". סביר שאלמלא הנאום היה הדרג הפוליטי, שהנאום נתפס כביקורת עליו ולא כפי שהיה באמת – תמרור אזהרה לחברה כולה, שוקל את מועמדתו של גולן ברצינות של ממש. לאחר מכן, נמנעו הפוליטיקאים מכך, וחבל. המציאות שבה נאום כזה או אחר ולא התפיסה האסטרטגית, הפיקוד בשדה הקרב והעולם הערכי הם המדד שייקבע אם קצין מסוים יקודם ואם לאו, מטרידה. 

מההודעה שפרסם בעקבות העובדה שלא נבחר, ניכר שהרמטכ"לות, אף שהיתה יעד שאליו שאף, לא היתה עבורו אובססיה אלא אופציה. "יש לנו צבא מצוין, מאחל הצלחה לכוכבי, לא מצטער על הדברים שאמרתי במשואה, לא חונכתי להצטער על האמת", מסר במוצאי שבת שעברה. גולן שצדקת נאומו הוכחה כמעט ברגע שירד מהבמה, הוכיח שוב שיש דברים חשובים גם מהקידום והדרגה ושעמוד שדרה אינו בגד שפושטים ולובשים כשנוח. 

אין ימי חסד ואין גם פתרון צבאי

סוף השבוע שעבר, שכלל ירי רקטות שביצע הג'יהאד האסלאמי לעבר יישובי עוטף עזה ובתגובה תקיפות של צה"ל מן האוויר ברצועה, היווה מבחן ראשון למפקד אוגדת עזה הטרי, אליעזר טולדנו, שנכנס לתפקידו ביום רביעי בבוקר. טולדנו שהחליף בתפקיד את תא"ל יהודה פוקס אחרי כהונה ארוכה במיוחד, הגיע לתפקיד כשבילקוט השירות שלו שתי תחנות חשובות: מח"ט הצנחנים במבצע "צוק איתן" והמזכיר הצבאי של רה"מ. שני התפקידים הללו הכשירו אותו לראות את הדברים מהרמה הטקטית לאסטרטגית. בעזה, המרחק בין אירוע על הגדר והפגנה אלימה שעמה מתמודדים הכוחות שבשטח, לכדי אירוע שבו דן הקבינט המדיני ביטחוני, קצר במיוחד. הניסיון שרכש טולדנו שנחשף לשתי הרמות, ישרת אותו היטב. בתום גל התקיפות של צה"ל הושגה הפסקת אש ותם הסבב, לעת עתה. ברצועה, כמו בכדורגל, משחקים משבת לשבת. 

בספרם, "בומרנג" (הוצאת כתר, 2005), תיארו עפר שלח ורביב דרוקר כיצד ב"מבצע חומת מגן", בטרם תחילת המתקפה על העיר שכם, "בעוד חטיבת הצנחנים מרוכזת בנתניה, הגיע מופז לביקור. זו הייתה החטיבה שלו, הוא שגידל את הקצינים שעמדו בראשה, והוא היה מפורש מאוד בדבריו: הגאוגרפיה לא מספיקה לי, אמר. אין שום טעם בזה שתיכנסו למרכז העיר ותגידו "כבשנו". בקלקיליה כולם ברחו, ומה יצא לנו מזה? אתם חייבים לגבות מחיר, כדי שהפלסטינים יראו מה הם משלמים על פיגועים. פרט להוראה הזאת, שהיה קל מאוד ליישם אותה – אחרי הכול, לא חסרו בשכם פלסטינים להרוג – לא הוצג למפקד החטיבה כוכבי ולקציניו כל יעד אמיתי" (עמוד 220). הלקח הזה נשאר עם כוכבי, כמו גם עם קצינים בכירים במטה הכללי שלקחו חלק באותה מערכה סיזיפית וקשה, ובהם הרמטכ"ל איזנקוט, אותו יחליף בעוד כחודשיים. היעדר יעד של ממש בעזה שמולו אפשר להפעיל כוח ולהגיע להישגים, וההבנה שהפתרון הנדרש הוא מדיני ולא צבאי במהותו, הם הסיבה שהפיקוד הבכיר של צה"ל נמנע מלהציג גישה התקפית שתהיה תואמת לזו שמציגים חלק מהשרים חברי הקבינט בתקשורת. התפקיד של הצבא הוא להכיל את האירועים ככל שניתן ולמנוע מהם להסלים (במילים פשוטות להימנע מהרוגים), כך שהדרג המדיני לא ייאלץ לצאת למערכה שאינו רוצה בה.

השבוע צוטט בתקשורת גורם מדיני בכיר שאמר כי ראש הממשלה נתניהו מעוניין למצות את הניסיונות להשיג הפסקת אש ברצועת עזה, באמצעות המגעים עם האו"ם, קטאר ומצרים. לדבריו, ראש הממשלה "רוצה שתהיה תכלית לפעולה צבאית בעזה. אפשר לכבוש את עזה ולהחליף את חמאס, אבל אין מתנדבים לקחת מאיתנו את עזה. אם היה למי לתת את עזה, אולי היינו כובשים אותה כבר מחדש". אף שהגורם ציין שבמידת הצורך יונחתו "מכות קשות על עזה ללא כיבוש הרצועה" הוא ציין שלמהלך כזה, שעיקרו הפעלת אש, החמאס יגיב באש משלו וישראל תמצא את עצמה בדיוק באותה הנקודה שבה היא נמצאת היום. לכן ראש הממשלה מוכן לספוג את הביקורת, שמגיעה גם מצד שותפיו הקואליציוניים, ולמצות את המגעים עד תום. הוא יודע, אמר הגורם המדיני הבכיר, "שאם ייצא למבצע בעזה בשעתיים הראשונות כולם ימחאו כפיים, אבל אחר כך כולם ישנו את דעתם וימתחו עליו ביקורת". הביקורת, אגב, תגיע מאותם אנשים שמבקרים את האיפוק שלו היום.

"בואו נתקוף ונראה מה יהיה" | מאת גל פרל פינקל

למרות ההסלמה זוטא בין ישראל לחמאס, כלל לא בטוח שהקבינט מגבש מדיניות סדורה וברורה. הרבה יותר סביר שבפעם הבאה שהגזרה תתחמם, כמו ב-2006, ישראל תתקוף "ונראה מה יהיה".

בספרם אודות מלחמת לבנון השנייה, "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), ראיינו עמוס הראל ואבי יששכרוף את ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, אלוף (מיל') גיורא איילנד, בנוגע לישיבת הממשלה בה הוחלט, למעשה, על יציאה למלחמה. הממשלה, אמר איילנד, היתה צריכה לדון בשלוש אופציות לפעולה, שלא הוצגו בפניה. השתיים הראשונות היו החלטה על תקיפה אווירית שתימשך יום או יומיים, או לחלופין פעולה קרקעית מוגבלת (מדרום לליטני). החלופה השלישית היתה החלטה עקרונית על יציאה למלחמה בלבנון, על כל המשתמע מכך, במטרה לשנות מן היסוד את המשוואה. לו היתה הממשלה מקבלת את האפשרות השלישית, היה עליה לבחון את מוכנות הצבא, להורות על סגירת פערים ולדאוג לשיפור המוכנות, בכדי לפתוח במלחמה במועד שנוח לה. כך קרה במלחמת לבנון הראשונה, שההחלטה על עצם היציאה אליה התקבלה בפועל כשנה לפני שביוני 1982 התרחשה הפרובוקציה המתאימה בכדי לממשה. 

בלילה שבין שלישי לרביעי פגעה רקטה ששוגרה מרצועת עזה בבית בבאר שבע. צה"ל תקף מן האוויר שורת מטרות ברצועה, במה שכבר אפשר לכנות כריטואל הרגיל. החמאס והג'יהאד האסלאמי מצדם, מיהרו להודיע שמדובר בירי שביצעו ארגונים סוררים. כחלק מהריטואל נשמעו השרים, חברי הקבינט, מתבטאים במסרים לוחמניים (שהסאבטקסט שלהם הוא כמובן "תחזיקו אותי") אודות מיטוט החמאס. גם אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, שיגר את מסרי הריטואל הקבועים. בסרטון שפרסם דובר צה"ל, ציין האלוף שהתקיפות שביצע צה"ל בתגובה היו "תקיפות משמעותיות". בין המטרות היו אתרי יצור אמצעי לחימה, מפקדות, מוצבים וגם מנהרות. "כל מה שנתקף נהרס", אמר האלוף והדגיש כי צה"ל מוכן ומכין את עצמו לתרחישים בהמשך. 

במרכז: ראש הממשלה נתניהו, השבוע בביקור באוגדת עזה, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

ההסלמה הנוכחית החלה כאשר הרמטכ"ל איזנקוט שהה בוושינגטון, בכנס הרמטכ"לים שמארח הגנרל ג'וזף דנפורד, יו"ר המטות המשולבים האמריקני. ממלא מקומו הוא סגנו, אלוף אביב כוכבי, מתמודד מוביל על תפקיד הרמטכ"ל הבא. הירי שבוצע מעזה הפך את מילוי המקום לסטאז' של ממש, שלא לומר אודישן. נוכח האירועים קיצר הרמטכ"ל את ביקורו בארצות הברית, ושב ארצה. ישיבת הקבינט התקיימה בלילה, ואפשרה לו להספיק להגיע ולהשתתף בה. אבל בסיור ראש הממשלה באוגדת עזה ובהערכות המצב שקדמו לה, ייצג את עמדת הצבא סגן הרמטכ"ל. במונחים פרסונליים עשויה להיות לכך משמעות, ויתכן וכוכבי מיצב את עצמו טוב יותר בהתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל, אבל במונחים של עמדת מערכת הביטחון, הרבה פחות. המטה הכללי משמיע כבר זמן רב עמדה אחידה שלפיה מוטב למצות את כל הדרכים כולן בטרם יוצאים למבצע רחב היקף בעזה.

בימין הפוליטי ישנם מי שמשוכנעים כי בכוחה של ישראל למגר את שלטון החמאס ולהחליפו בשלטון יציב ונוח לישראל, או לפחות שאינו נוקט בטרור כמדיניות. אל"מ (מיל') רונן איציק, מפקד חטיבת שריון לשעבר, נתן ביטוי לתפיסה זו במאמר שפרסם ב"ישראל היום", בו טען כי מבצע שכזה יכלול מהלך דו-שלבי שראשיתו בפעולה קרקעית רחבה להשמדת תשתיות החמאס והג'יהאד האסלאמי. בשלב השני יבואו שורה של מבצעי הייצוב, שתכליתם "השלמה של טיהור השטח ממחבלים ותשתיות, תוך השלטת מערכת הסדרית שתכלול גם יצירת יכולות מודיעיניות בשטח. התהליך בכללותו ייערך לא יותר משנה, אך הוא בהחלט ישנה את המצב מן היסוד". בצה"ל לעומת זאת עדיין צרובה בלב הפיקוד הבכיר השהייה הארוכה בלבנון (18 שנים) שבסופן נסוג צה"ל מוכה וחבול. האלופים יאיר גולן ואביב כוכבי, למשל, שירתו בלבנון כקצינים צעירים בצנחנים, ובהמשך כמפקדי חטיבות מרחביות, שניהלו מערכה ללא מטרה ברורה וללא קץ נראה לעין. גם הצבא האמריקני האדיר גילה שהאתגר האמיתי בעיראק התחיל רגע אחרי שנסתיים שלב הכיבוש. כ-8 שנים לאחר מכן נסוגו האמריקנים מעיראק כשלרוב הציבור לא ברור מדוע נכנסו לשם מלכתחילה ועל שום מה ולמה נהרגו כ-5,000 חיילים. הצלחה גדולה מול הטרור לא היתה שם. 

בתום ישיבת הקבינט, לפי הפרסומים בתקשורת לא התקבלה החלטה של ממש זולת החלטה להגדיל את אזור החיץ בגבול הרצועה ולהגיב באום תקיף יותר לבלוני התבערה. אפשר שהתקבלה שם החלטה מרעישה, מסווגת וסודית, אבל מכריעה, כי בהינתן עילה של ממש (ירי רקטות, פגיעה בחיילים על הגדר וכו') תצא ישראל למבצע קרקעי ואווירי שמטרתו תנוע בין חידוש משוואת ההרתעה ועד לפגיעה קשה בחמאס. על מיטוטו אין על מה לדבר ואיש גם אינו מכוון לכך. אפשר אבל לא סביר. למרות החלופות שהציג בספרם של הראל ויששכרוף, קבע האלוף איילנד כי ישיבת הממשלה הגורלית ב-2006 התנהלה אחרת. "המודיעין סיפר כמה הערבים רעים. השרים שאלו את הצבא מה הוא מציע לעשות. הקצינים השיבו: בואו נתקוף ונראה מה יהיה. וכך היה" (עמוד 176). סביר שגם בהסלמה הבאה, ואפשר לסמוך על זה שהיא תגיע, תתנהל הממשלה כפי שתיאר איילנד. ללא תכנית סדורה וללא אסטרטגיה ברורה לאן היא רוצה להגיע.

רמטכ"ל טוב

בראיון שהעניק בחודש שעבר ל"ישראל היום" סיפר האלוף (מיל') מתן וילנאי על חוויותיו מ"מבצע הלם", פעולת קומנדו מורכבת בעלת השלכות אסטרטגיות, עליה פיקד במלחמת ההתשה. וילנאי, שעם גיוסו לצנחנים ביקש להתקבל לסיירת וסורב (בטענה שאינו קיבוצניק) ונאלץ להסתפק בגדודים, כבר סיים לפקד על סיירת הצנחנים ושימש כסמג"ד 202. והנה, נוכח מורכבות הפעולה, עשו אז בצה"ל משהו שלא נהוג לעשותו, והצניחו אותו מעל מפקד פלוגת הסיור החטיבתית, גד נגבי. הכוח, 14 לוחמים, נדרש לפשוט על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי שדרכה עבר, כהגדרתו, "כל החשמל למצרים", ולהרוס אותה. לאחר טיסה לעומק מצרים במסוקי סופר-פרלון, הכוח ניווט בהצלחה ליעד, והתגנב לתחנת הטרנספורמציה. בעת שהלוחמים הצמידו את מטעני החבלה לשנאים בתחנה, נתקלו וילנאי ואנשיו בארבעה חיילים מצרים ששמרו על התחנה. "פתחנו באש מטווח חמישה מטרים, 'השכבנו' את כל הארבעה. היו צרחות. התחילו לירות עלינו מכל הכיוונים, התחלנו לחטוף אש ואפילו לא זיהינו מאיפה. רצנו לאורך הפתיל הרועם (של המטענים) החוצה". בעוד הכוח נסוג נשמע פיצוץ אדיר ותחנת הטרנספורמציה נהרסה כליל. 

מימין: ראש הממשלה נתניהו, סגן הרמטכ"ל וילנאי ומנכ"ל משרד ראש הממשלה ליברמן ב-1996, (צילום: יעקב סער, לע"מ).

הכוח פונה במסוק לישראל, ללא נפגעים. הפעולה הביאה לרגיעה בת ארבעה חודשים בפעולות ההתקפיות של מצרים לאורך תעלת סואץ, בשל הצורך של מצרים לשקם את התשתיות שנהרסו ולהקים כוח להגנה על מאות מטרות אסטרטגיות בעומק המדינה. ישראל ניצלה את הזמן הזה בכדי להשלים את בניית קו המוצבים לאורך התעלה, שנקרא על שם הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב. כשנחתו וילנאי ואנשיו בשארם א־שייח, חיכו להם שר הביטחון, משה דיין, וסגן הרמטכ"ל, עזר ויצמן. דיין התקשר לאביו של מפקד הכוח, הפרופסור הידוע זאב וילנאי, ואמר לו שאין לו ספק שבנו יהיה רמטכ"ל, "אם הם ירצו רמטכ"ל טוב. אבל לא בטוח שהם ירצו". ואכן, ב-1998, כשהתמודד על תפקיד הרמטכ"ל נבחר דווקא הסגן המכהן, שאול מופז, פקודו של וילנאי כשזה היה מג"ד בצנחנים. הסיבה, טינתו (שלא לומר קנאתו) ארוכת השנים של שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, לוילנאי, שבתגובה לא שכח ולא סלח את "מעשה הנבלה" שנעשה לו כהגדרתו. מופז, שנחשב לאנדרדוג בהתמודדות, התגלה כרמטכ"ל טוב, שהוביל את צה"ל בהצלחה הן בנסיגה מלבנון והן בראשית הלחימה באינתיפאדה השנייה, ובכלל זה במבצע "חומת מגן". בין שנבחר מופז ובין שהיה נבחר וילנאי, ברור היה למרדכי שעליו לבחור בין האלופים שכיהנו כסגן רמטכ"ל. 

ב-31 בדצמבר עתידה להסתיים כהונת הרמטכ"ל איזנקוט, לאחר ארבע שנים. לפי כל הפרשנים, ואפילו לפי נציב קבילות חיילים, האלוף (מיל') יצחק בריק, הרמטכ"ל לא הותיר אבן לא הפוכה בצבא. אין תחום שבו לא נגע, ואין עניין עליו לא השפיע. על אף הביקורת, זרוע היבשה חוזקה, המערכה שבין המלחמות רשמה הישגים של ממש וצה"ל הצליח לשמור על מקומו כצבא עם ממלכתי. נשארו לו חודשיים וחצי. בזמן הזה נדרש שר הביטחון לבחור רמטכ"ל, ולאחר מכן, ואין זה משנה במי ייבחר, לסכם עם המועמד הנבחר על זהות סגנו. לאחר מכן תידרש תקופת חפיפה בינם לבין הקצינים שיחליפו. לכל זה נדרש זמן. לו רצה שר הביטחון לבחור במי מן המועמדים שלא כיהן כסגן רמטכ"ל הרי שהיה צריך לעשות זאת זמן רב קודם לכן. בשל הזמן הקצר שנשאר עד תום הכהונה, הצורך בניסיון שמקנה תפקיד הסגן (ולא פחות חשוב מכך ההיכרות עם הזירה הצפונית), מוטב שהשר ייבחר באחד משני המועמדים ששימשו כסגניו של איזנקוט, גולן או כוכבי. זאת אומרת, אם הוא רוצה רמטכ"ל טוב.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.10.2018) 

בין האש לתמרון, או שילוב של השניים | מאת גל פרל פינקל

כמו אויביה של ישראל, גם צה"ל החל להצטייד ברקטות מדויקות במטרה לחזק את יכולות הפעלת האש שלו. אבל לכל דבר יש מחיר אלטרנטיבי. כשקונים רקטות לא קונים טנק ופוגעים בכשירות התמרון הקרקעי, שלפי האלופים גולן וכוכבי, הוא הדרך היחידה לקצר את משך המלחמה הבאה.

באחרונה יצא לאור גיליון 17-16 של כתב העת "בין הקטבים", מבית מרכז דדו לחשיבה צבאית של צה"ל, שמוקדש לנושא כוחות היבשה, הפעולה ביבשה ואתגריה. בפתח הגיליון מצטט אל"מ ערן אורטל, ראש צוות החשיבה של המרכז, את אהוד ברק, שכסגן רמטכ"ל תהה "האם יתכן שהנהגה צבאית טובה או מעולה, בחושיה המלאים כשהיא לא תחת לחצים של אש, תבצע טעויות שיפוט עיקריות ותחמיץ הזדמנות בכניסה לשינויים מתחייבים". לתפיסתו, בהחלט כן וההיסטוריה של פיתוח מערכות נשק ואמצעי לחימה הוכיחה זאת לא אחת.

חיילי הצבא הגרמני חוצים את נהר המז בפלישה לצרפת, 1940, (מקור: ויקיפדיה).

דוגמה בוטה למקרה כזה, שמובאת במאמר, היא התמוטטות הגנרל הצרפתי אלפונס ז'ורז', שב-1940 פיקד על כוחות צרפת, בלגיה ובריטניה, נוכח הבשורות על המתקפה הצבא הגרמני. "המערכה על צרפת" כתב אורטל, "הייתה אחד מאותם רגעים בהיסטוריה הצבאית שבהם כוח עדיף בכמות ובציוד (צרפת ובריטניה) הובס על ידי כוח שניחן בדבר מה נוסף – תפיסה מהפכנית". לטענת אורטל המיקוד ביבשה טבעי לצה"ל, שכן עיקר כוחו ומורשתו מצויים שם. אך המעבר ממערכות שבהן לוחמים על שטח למערכות שהמרכיב העיקרי בהן הוא הפעלת אש מנגד, הפך את התמרון היבשתי, שיהיה בעבר במרכז התפיסה הישראלית למלחמה, לעניין שנוי במחלוקת. 

מה שאסד האב הבין

בעוד שישראל, החל מ"מבצע מוקד" במלחמת ששת הימים וביתר שאת בשלושת העשורים האחרונים, שמה דגש משמעותי על כוח אווירי ושימור יתרונה היחסי בתחום זה במרחב, בחרו אויביה בפתרון זול ו"טיפש" אמנם, אך כזה שמצמצם את הפער. הראשון להבין זאת היה הנשיא הסורי חאפז אסד. כלקח ממלחמת לבנון הראשונה, במהלכה השמיד חיל האוויר הישראלי כשליש מחיל האוויר הסורי פגע קשות במערך הנ"מ שלו, צמצם וקיצץ הנשיא הסורי את חיל האוויר, עליו פיקד בעצמו שנים קודם, והקים מערך רקטי רחב היקף שמציב איום של ממש על מרכזי האוכלוסייה של ישראל. בשנים שקדמו למלחמת האזרחים בסוריה הצליח אסד האב, ולאחריו בנו בשאר, לייצר מול ישראל מאזן הרתעה, שכן היה ברור שסוריה תתקוף ברקטות מדויקות ובעלות ראשי נפץ כבד את תל-אביב וגוש דן ואילו ישראל תשלח את מטוסיה לעבר הבירה הסורית. הלחימה ברמת הגולן, גם אם תתקיים תהיה, בניגוד ל-73', בעלת חשיבות משנית עד בטלה לגמרי בהקשר לתוצאות המלחמה. את ההוכחה שצדק, קיבל אסד האב בעת מתקפת הטילים העיראקית במלחמת המפרץ. ישראל עמדה אז, פחות או יותר, חסרת אונים מול אמצעי שפגע במרכזי האוכלוסייה שלה. חזבאללה וחמאס אימצו גם הם, כל אחד לפי יכולתו, את השיטה וגם מחזיקים במערך רקטות המכוון היישר למרכזי אוכלוסייה ישראלים. אחרונים, אך חשובים, הם האיראנים, שפועלים להקים מערך דומה, שיאיים על ישראל מסוריה.

בהרצאה בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בינואר 2014 אמר ראש אמ"ן דאז וכיום המועמד המוביל לתפקיד הרמטכ"ל הבא, אלוף אביב כוכבי, כי בצה"ל מגדירים את התקופה כ"עידן האש" על שום כמות הרקטות שמאיימות על ישראל. אבל זו לא רק הכמות, הדגיש האלוף, "אלא העובדה שיש הרבה יותר טילים ורקטות מהעומק לעומק, הם הרבה יותר מבוזרים, הם הרבה יותר מדויקים, הם הרבה יותר קטלניים. אנחנו מדברים על היקפים של 170 אלף, 170 אלף רקטות וטילים שמאיימות על מדינת ישראל". כוכבי ציין אז אמנם שהמספר היה גבוה יותר אולם כתוצאה מהלחימה בסוריה, "וגם, בין היתר, כתוצאה מהפעילות בעמוד ענן, המספר ירד. אבל הוא עוד יעלה". למעשה, אמר, לראשונה מזה עשורים רבים "לאויב יש יכולת להנחית כמויות של חימוש לא מבוטלות על ערי ישראל". 

משגר רקטות מסוג "רומח" שנקלט כבר בחיל התותחנים, (צילום: דו"צ).

חלק מהשינוי הזה ניתן לראות בהחלטת צה"ל, שנחשפה השבוע, להצטייד במגוון רקטות לטווחים שונים בכמות ניכרת. מדובר ברקטות בעלות דיוק רב וטווח משתנה שנע בין 30 ל-150 קילומטרים, ובהן רקטת הרומח שכבר נקלטה בחיל התותחנים. החיל שהופך בשני העשורים האחרונים ליותר ויותר מדויק ומתקדם טכנולוגית (ומשנה את מיקודו, במידה מסוימת, מפגזים לרקטות, שלהן דיוק רב וטווח משתנה). מפרסומים בתקשורת עולה שההחלטה על הרכש נוגעת לכוונת שר הביטחון, אביגדור ליברמן, להקים בצה"ל מעין "חיל טילים". תשובה ישראלית לארסנל הרקטי שהעמידו מול ישראל תחילה סוריה, ולאחריה כאמור, חזבאללה וחמאס, שתיתן בידי צה"ל מענה מבצעי מהיר, הרסני ומדויק, שהינו חסכוני ביחס למענה האווירי, ומבטל את הצורך לסכן טייסים במשימה בשטח אויב. בעימותי העתיד לא יוכלו טייסי חיל האוויר לנוע באופן כמעט חופשי מעל לשטח האויב, כפי שהומחש בפברואר האחרון, כאשר במהלך תקיפה של חיל האוויר בסוריה נפגע מטוס F-16I וטייסיו נאלצו לנטוש מעל עמק יזרעאל. יתרה מכך, גם האויב מודע לעוצמתו של חיל האוויר ויפעל לפגוע בה ולשבש את רציפותו התפקודית באמצעות ירי רקטות וטילים על בסיסי החיל. נראה שהשר רוצה שבמקרה כזה לא יישאר צה"ל ללא חלופה של ממש.

מה העלות האלטרנטיבית?

תחת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, צה"ל השקיע משאבים רבים בכדי לשפר את כשירות צבא היבשה ומערך המילואים שלו. רק באחרונה הושלם ניסוי שקיימה זרוע היבשה במסגרתו נבחן צוות הקרב החטיבתי גדעון, עליו פיקד מפקד חטיבת השריון 7, אל"מ רומן גופמן. תחת מפקדת החטיבה אוגדו שני גדודי שריון, גדוד 13 של גולני וגדוד הנדסה. המטרה, לדברי גופמן, היתה להביא את הכוח המשולב "לידי ביטוי בנקודה מתואמת ומסונכרנת אחת, בה תתקיים התנגשות בין כוחותינו לאויב". אולם להשקעה כה ניכרת ביכולות אש מנגד (ישראל ממילא משקיעה תקציבי עתק בחיל האוויר ובהידוק החבור שבין מודיעין עדכני לחימוש מדויק) יש עלות אלטרנטיבית. כל השקעה בתחום מסוים מגיעה על חשבון אי-השקעה בתחום אחר. כשקונים מטוס, מוותרים לעתים על רכישת טנק, וכשקונים גם מטוסים וגם משגרי רקטות, וגם, כפי שהכריז ראש הממשלה נתניהו, מתכננים להקצות מיליארדים לרכש מערכות מיגון מטילים, עשויים לוותר על רמת הכשירות של צבא היבשה המתמרן. 

כך עשוי צה"ל למצוא את עצמו במערכה עתידית במצב שהוא נסמך, רובו ככולו, על יכולותיו באש, מהאוויר, הים והיבשה. כשגם כך נראה שהממשלה, ובעיקר ראש הממשלה נתניהו, אינם מאמינים בפוטנציאל שטמון במהלך קרקעי, בין היתר משום שבין שיצליח ויבין שייכשל יהיו בו כמעט בוודאות נפגעים, נראית המערכה הבאה ככזו שבה ייכתשו מערכי האש של צה"ל ושל האויב אלה את אלה. מערכות שכאלה, כפי שהוכיחו הבליץ הגרמני על לונדון ואלפי גיחות ההפצצה שביצעו בתגובה בעלות הברית מעל ערי גרמניה במלחמת העולם השנייה, לא קיצרו את המלחמה ולא השיגו הישגים של ממש. הבריטים לא נכנעו, ורק הפכו נחושים יותר, וכך גם הגרמנים. 

בכנס של המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה שהתקיים היום (שני), ציין סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, שלדעתו ישנו פער תפיסתי עמוק בנוגע להפעלת הכוח הצבאי בעימותים האחרונים, שהביא לאותה תחושת "חמיצות" שחש הציבור ביחס לאופן שבו הסתיימו, ללא ניצחון ישראלי ברור. הביטוי המובהק להפעלה זו, לגישתו, הוא "תפיסה שבמרכזה עומדת הפעלת כוח מבוססת מודיעין ואש. מודיעין מדויק ואש מדויקת. ואני רוצה לומר בהקשר הזה, שכל מי שאי-פעם עסק בתחום הזה של לחימה יכול להבין שהסברה הזאת שניתן לנצח מלחמות אך רק בעזרת מודיעין מדויק ואש מדויקת היא הנחה בעייתית. היא למעשה, הייתי אומר, מדרדרת את אומנות המלחמה לרמה של טכנאות. ומכיוון שהטכנאות אף פעם לא ניצחה מלחמות, סביר להניח שהיא גם אף פעם לא תנצח מלחמות". 

מימין: האלוף כוכבי, שר הביטחון דאז יעלון, והאלוף גולן, (צילום: דו"צ).

גולן, גם הוא מועמד לתפקיד הרמטכ"ל הבא, ציין שיש לבנות את כוחו של צה"ל כך שכאשר ישראל תבחר "נדע להכות באויבנו מכה קשה ונחרצת. וכשאני אומר להכות באויבינו, זה להכות בכושר הלחימה שלהם". לתפיסתו, ההנחה שניתן על-ידי פגיעה בתשתיות ובאוכלוסייה אזרחית להביא את האויב לכדי ייאוש, הינה חסרת בסיס. "אם רוצים מלחמות קצרות יחסית, ואם רוצים להביא את האויב להיכנע, או לבקש הפסקת לחימה, צריך בראש ובראשונה להכות את כוחו הצבאי. את כושר הלחימה שלו". מדובר למעשה בפגיעה בפעיליו, בין שיהיו אלה חיילים או פעילי חמאס וחזבאללה. הדרך היחידה לעשות זאת, בוודאי נוכח האיום החמור על העורף, היא באמצעות הגישה הבן-גוריונית הוותיקה של העברת המלחמה לשטחו של האויב, ולשם כך צה"ל חייב לתמרן, ומהר. 

מהלך קרקעי מתמרן הוא מהלך יקר. הוא כולל בתוכו סיכון שיהיו נפגעים בקרב הכוחות ועלותו גבוהה. באותה הרצאה ב-2014 ציין האלוף כוכבי, שכמו גולן עשה את שירותו בחטיבת הצנחנים, ולחם בלבנון ובאיו"ש, כי לכוחות היבשה "התמרון לא הולך להיות יותר פשוט". לדבריו, כמעט בכל כפר וכפר בלבנון, והכוחות יפעלו בעיקר במרחבים אורבניים, ישנם "עשרות רקטות, משגרים, מטענים, והכל אמל"ח מודרני, לא אלתורים. לכן זה כבר ארגון סמי-צבאי, ולא ארגון טרור במובן הקלאסי של המושג. והתמרון במרחב הזה, הוא הופך להיות הרבה יותר מאתגר". ולמרות זאת, אמר כוכבי שלישראל יש "אינטרס בסיסי לקצר את משך המלחמה". את זה לא השיגה מעולם הפעלת אש, משמעותית ככל שתהיה. האש יכולה לתמוך את התמרון, אבל בסופו של דבר, ואת זה כבר גילו ממשלות ישראל בכל העימותים שמ"חומת מגן" ועד ל"צוק איתן", את הפגיעה בכוח הצבאי של האויב משיגים על הקרקע באמצעות כוחות היבשה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.09.2018)

הרמטכ"ל הבא? שיהיה יפה וישתוק | מאת גל פרל פינקל

ה"עליהום" על האלוף יאיר גולן הוא בבחינת חציית קו אדום אבל החלק המטריד באמת הוא השיח הציבורי הרדוד אודות מינוי הרמטכ"ל. לציבור לא אכפת מעמדות המועמדים בסוגיות מהותיות והוא רק רוצה רמטכ"ל שיהיה גיבור ושתקן. 

האלוף גולן בבה"ד 1, (צילום: דו"צ).

ה"עליהום" התקשורתי שעשה ארגון הימין הפוליטי "אם תרצו", שרתם לעניין 100 משפחות שכולות, כנגד סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, היה מקומם. הניסיון לטנף כך על קצין בכיר, שהקדיש כמעט ארבעים שנים לצבא ולמדינה בגלל איזה נאום שנשא, ולטעון שבגינו אסור למנותו לרמטכ"ל, הוא בבחינת חציית קו אדום. היה גם מי שמצא הקלטה של גולן משיחה שבה הסביר את חשיבות טוהר הנשק למכינה קדם צבאית מלפני יותר מעשור, ובחר להציגו כמי שמפקיר את חיי חייליו. מכך שלגולן נרשמה הערה פיקודית, כיוון שהתעלם מהאיסור של בג"ץ על קיום "נוהל שכן" בכדי להבטיח את שלום חייליו, בחרו תוקפיו להתעלם. עוד "הגדיל לעשות" מנכ"ל הארגון, מתן פלג, שהשווה את גולן למרשל פטן, ראש ממשלת וישי הצרפתית ששיתפה פעולה עם הנאצים, אבל הדיון התקשורתי, שבמסגרתו יצאה שורה של אישי ציבור בכירים להגנת גולן ובתוכה שר הביטחון אביגדור ליברמן, רק המחיש עד כמה רדוד השיח הציבורי בישראל אודות הסוגיה הקרדינלית של מינוי הרמטכ"ל. 

הרמטכ"ל נבחר על-ידי שר הביטחון, ואת בחירתו מאשררים תחילה ראש הממשלה ואז הממשלה כולה. למרות זאת, מקפיד לרוב השר הממנה להיות קשוב לרחשי הציבור וחריג שייבחר במועמד שאינו בקונצנזוס. יוצאי הדופן היו בחירת השר שאול מופז במפקד חיל האוויר לשעבר, דן חלוץ, על-פני גבי אשכנזי (שהחליף, בתפנית מפתיעה, את חלוץ ב-2007) וקודם לכן, מינויו של מופז עצמו על-ידי שר הביטחון יצחק מרדכי, שבחר לסגור חשבון ישן שלו עם סגן הרמטכ"ל והמועמד הבולט דאז, מתן וילנאי, מימיהם בצנחנים.

הרמטכ"ל בישראל, בניגוד למדינות מערביות אחרות, הוא, אולי, האיש הכי חשוב במדינה אחרי ראש הממשלה. בהקדמה לספר שיצא לאחרונה, "הרמטכ"ל" (הוצאת מודן, 2018), מאת תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל, מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בין–תחומית של צה"ל, כתב הרמטכ"ל גדי איזנקוט, כי לרמטכ"ל "שלושה תפקידים ייחודיים בצה"ל: ראיית זירת המלחמה הכוללת שעניינה אסטרטגיה; ראייה אסטרטגית רחבה שעניינה בתחום האסטרטגיה-רבתי; וראייה על-זרועית, אופרטיבית" (עמוד 9). כחוליה המקשרת בין הצבא לדרג המדיני, הממשלה ובתוכה הקבינט, הוא גם היועץ להפעלת הכוח ובניינו, וגם מפקד הצבא במערכה כולה וקבלן הביצוע להחלטות הממשלה ולבניין הצבא. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ גרס שיש בתפקיד "פיקוד וניהול, בניין כוח והפעלתו, הבנה תקציבית…. הבנה מדינית… דמות תקשורתית וחברתית…שחובותיו לא רק מול הממונים עליו אלא מול הציבור כולו…" (עמוד 18). אמנם הרמטכ"ל כפוף לממשלה, אך קשה לדמיין מצב שתמליץ לפעול בניגוד לדעתו. דוגמאות בולטות לכך ניתן למצוא בדומיננטיות של הרמטכ"ל חלוץ בדיוני הממשלה במלחמת לבנון השנייה, ולא פחות מכך בדו"ח של ועדת חוץ וביטחון שבחן את התכנית הרב-שנתית גדעון, אותה יזם איזנקוט. לפי הדו"ח, הממשלה אישרה אותה כמעט ללא בחינה מעמיקה, פשוט בגלל שהרמטכ"ל המליץ עליה. 

בספר הציע פינקל (אין קרבה משפחתית), בעברו מפקד חטיבת שריון, הגדרה משלו לתפקיד. לתפיסתו על הרמטכ"ל "לפרש ולתווך בין הבנות, החלטות וקביעות של הדרג המדיני לבין מבנה צה"ל (בכל המובנים – היקף, ארגון, יכולות וכדומה), ואופן הפעלתו בעימותים השונים, תוך פיתוח כיווני פעולה וגיבוש המלצות להחלטות הדרג המדיני" (עמוד 20). לגישתו, אחראי הרמטכ"ל, גם על קביעת סדרי עדיפויות לארגון כולו והובלת השינויים הנובעים מכך, ועל קביעת והכוונת התרבות הארגונית, כלומר על ערכי הצבא ונורמות ההתנהגות, שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים. 

לאן יקחו את צה"ל?

למרות הרעש התקשורתי, שני המועמדים הבולטים לתפקיד הרמטכ"ל הם האלופים אביב כוכבי ויאיר גולן. השניים עשו את עיקר שירותם בצנחנים ובלבנון, שם התבגרו, כהגדרת אחד מהם, ופיקדו על חטיבות הצנחנים והנח"ל באינתיפאדה השנייה ועל אוגדות בלחימה ברצועת עזה ואיו"ש. מאחוריהם מגוון תפקידי מטה חשובים, בין היתר בחטיבת המבצעים של הצבא, כמו גם שירות כסגן רמטכ"ל, תחנה חיונית בהכנה לתפקיד מפקד הצבא. שני המועמדים האחרים, קצינים מרשימים שניהם, מגיעים להתמודדות כשילקוט השירות שלהם חסר. האחד, ניצן אלון, עשה את שירותו בכוחות המיוחדים, בדגש על סיירת מטכ"ל, ואף שנחשב לקצין חריף מחשבה הרי שלא פיקד על גדוד, חטיבה סדירה ואוגדה מתמרנת. בצבא שבו ההכשרה היא דרך התפקידים שאתה ממלא, זה הופך אותו למי שהגיע לדרגת אלוף עם פערי ידע גדולים. השני, אייל זמיר, אמנם עשה קריירה ארוכה כקצין שריון בכל גזרות הלחימה, אולם מאחוריו, כמו אלון, רק שני תפקידי אלוף כאשר אחד מהם הוא מזכירו הצבאי של ראש הממשלה. 

השיח הציבורי והתקשורתי שנגע להתמודדות התמקד כמעט תמיד בדיון שנשמע כמו הפסקה שמופיעה מעל. דיון ברקע של המתמודדים, באילו קרבות לחמו ופיקדו, האם יש בארונם שלדים (שלא לומר פאשלות) וזהו. כמעט אף פעם לא נידונה השאלה האם מסלולם הצבאי של המתמודדים היה מגוון דיו כך שרכשו במהלכו כלים נוספים? מבלי לזלזל בכך שחיוני שהמועמדים לפקד על הצבא יגיעו מליבת הקרביות ושיצטיינו גם בשדה הקרב, הרמטכ"ל, מפאת תפקידו, נדרש לניסיון וסל יכולות מגוון, שאינו כולל רק את ה"סכין בין השיניים". השאלה החשובה ביותר, שבוודאי נידונה בראיונות שמקיים שר הביטחון עם המתמודדים, אך לציבור אין מושג בנוגע לתשובות עליה, היא לאן מתכננים המועמדים לקחת את צה"ל במידה ויתמנו לרמטכ"ל. נסו לשאול את עצמכם מהי עמדת המתמודדים בסוגיות כמו שירות נשים בצה"ל, וביחידות קרביות ומעורבות בפרט, טוהר הנשק ומוסר לחימה, אגב פרשת אלאור אזריה, מבנה צה"ל, משך ומודל השירות (צבא מקצועי, כן או לא?), וכמובן, איך לא, מה תפיסתו את אופן הפעלת הצבא במקרה של עימות.

הרמטכ"ל הנוכחי למשל, שם דגש רב על חשיבות זרוע היבשה והתמרון היבשתי בעימות עתידי, בצפון ובדרום, והשקיע משאבים רבים בהפיכת כוחות היבשה למאומנים ויעילים יותר. צוות קרב החטיבתי הרב-חילי החדש, הקמת חטיבת הקומנדו ורפורמה נרחבת במערך המילואים הן דוגמאות בולטות לתהליכים שאותם יזם. במכתב ששלח לאחרונה נציב קבילות החיילים, אלוף (מיל.) יצחק בריק, נמתחה ביקורת על מצב כוח האדם בצבא, על היעדר המוטיבציה של מפקדים איכותיים להישאר ועל מצבה הירוד של זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר (כדוגמה לכך, ציין, איש מבין האלופים שהוצע להם לא הסכים לפקד עליה). מוטב להתייחס לביקורתו ברצינות, שכן צה"ל יקר לבריק, שנצרב בלקחי המלחמה בה לחם ב-73'. אך למרות המכתב החריף, לא ניתן להתעלם מכך שאיזנקוט קיים שורה של מהלכים משמעותיים במטרה לחזק את זרוע היבשה. 

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט וסגנו, האלוף כוכבי, (צילום דו"צ).

אלה הן שאלות מהותיות ובציבור לא עוסקים בהן כלל. אחד המועמדים היה מח"ט שלי בצנחנים, והוא מפקד יוצא דופן באיכותו, אבל מה ידוע לנו על עמדותיו בסוגיות הללו? אנחנו גם לא שואלים. בחודש יוני האחרון קיים בית הספר להיסטוריה ע"ש פרופסור צבי יעבץ שבאוניברסיטת תל אביב, כנס בנושא "התקשורת והיסטוריה בהתהוות". בכנס שוחחו פרופסור אביעד קליינברג וד"ר יעל שטרנהל עם ח"כ עפר שלח, ממפלגת "יש עתיד", שמתח ביקורת על השיח הציבורי הרדוד בנושאי ביטחון. שלח סיפר כי הוא עוסק במערכת הביטחונית ובצבאיות כמקצוע שנים רבות, תחילה כעיתונאי, וכיום כח"כ החבר בוועדת חוץ וביטחון. לתוצרי העבודה שלו כיום "אין קליינטים". השיח, לדבריו, אודות צה"ל ומערכות הביטחון הוא שטחי ולציבור "אין שום עניין בפרקטיקה של מה שאתם מקדישים בשבילו את השנים הכי טובות שלכם ושל הילדים שלכם", כמו גם משאבים, כספים ותמיכה חריגה בעוצמתה ביחס למערכות אחרות בממשל. היטיב לנסח זאת בשעתו שר הביטחון, שאול מופז (שהיה המג"ד שלו בצנחנים), שהסביר לשלח, אז פרשן צבאי, כי למרות שהוא מסכים עם רבות מהצעותיו החשובות אודות בניין הכוח של צה"ל, "מה שעם ישראל רוצה זה שלא יהיו פיגועים. על זה הוא יבחן אותי". זה תקף גם לגבי הרמטכ"ל, וזה לא צריך להיות כך. 

המתקפה הפרועה ושלוחת הרסן על האלוף גולן היא אינה בבחינת מהלך פרסונלי, אלא תופעה רחבה בהרבה. עומד מפקד בכיר בצה"ל ופורש בשורה נרחבת של ראיונות והרצאות שקיים למן הרגע שהגיע לתפקיד אלוף את תפיסת עולמו הערכית והמקצועית, החל ממסרים לציבור כי יידרש לגלות חוסן במידה ויהיה תחת אש טילים, כשהיה אלוף פיקוד העורף, ועד לזיהוי תהליכים מטרידים בחברה, בנאומו ערב יום השואה לפני שנתיים. כמעט אף אחד אחר מן האלופים המתמודדים לא עשה זאת זולתו. אחד מהם, למשל, לא התראיין מאז שהיה תא"ל. ולא בכדי. אפשר לנחש שהבין שמוטב לא להסתבך בפליטות פה מיותרות שיביאו ציבור, שגם כך לא מחבב חריגות מה"בון-טון" של מפלגת השלטון, לרדוף אותו.

בשיח הציבורי של היום, כשאפשר לצייר את האלוף עמי אילון, שכקצין צעיר בקומנדו הימי עוטר בעיטור הגבורה בעבור האומץ שהפגין בפשיטה על האי גרין, כבוגד על שהשתתף בהפגנה כנגד חוק הלאום, מוטב לשתוק. העובדה שכמעט איש מהמועמדים לא התבטא בנושאים שהוצגו קודם לכן מלמדת שהם הבינו את המסר. תשתקו ותהיו אמיצים. בלי נאומים על מוסר, דוגמת "נאום המספריים" שהביא לגל גינויים על הרמטכ"ל, בלי הסברים מפורטים על הצורך והחשיבות שבשירות שיוויוני לנשים בכל יחידה שאפשר (הרי לא תרצו להסתבך עם רבנים). בקיצור, בלי להביע עמדה. בארצות הברית מקיימים חברי ועדת הסנאט לשירותים המזוינים שימוע, שרובו פומבי ומשודר באינטרנט, לכל מועמד לתפקיד מפקד פיקוד וראש מטות משולבים וחוקרים אותו בנוגע לעמדותיו בכל סוגיה ונושא עד שיוצא עשן לבן. אצלנו? לא. אבל החלק המטריד באמת, הוא שגם לא אכפת לנו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.08.2018)

מי יקבל את ההחלטה? | מאת גל פרל פינקל וגלעד שר

הכנסת חוקקה תיקון לחוק יסוד הממשלה הנוגע ל"סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית". אולם, ספק אם דווקא חקיקה הייתה ההליך הנחוץ לשינוי ההסמכה. לחוק שכזה אין כמעט מקביל בדמוקרטיות מערביות, הוא נעדר האיזונים והבלמים ההכרחיים במשטר דמוקרטי, ויש בו כדי לערער את העיקרון כי מלחמה היא פעולה שמחייבת גיוס לגיטימציה פנימית וחיצונית מרבית. לנוכח החקיקה החדשה יש לטייב את עבודת הקבינט, כדי שאכן יהיה בקי בנושאים האסטרטגיים שעל הפרק, ויש לשתף בהחלטות, לכל הפחות, את הקבינט כולו. את ההחלטות הטקטיות אפשר, ואף רצוי, לקבל בפורומים מצומצמים, אך החלטה כה משמעותית כהכרזת מלחמה מוטב לקבל בפורום רחב הנושא בנטל האחריות. 

על רקע ההתחממות, ברטוריקה ובשטח, בגזרות העימות של ישראל בצפון ובדרום, ראוי לבחון בידי מי בישראל נתונה הסמכות להכרזת מלחמה. זה עתה חוקקה הכנסת תיקון לחוק יסוד הממשלה הנוגע ל"סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית". ספק אם דווקא חקיקה הייתה ההליך הנחוץ לשינוי ההסמכה. על פי החקיקה הקודמת הייתה סמכות זו נתונה לממשלה, אך החוק החדש מסמיך את וועדת השרים לענייני ביטחון לאומי ("הקבינט"). נראה שבנוסח הסופי של החוק, וברגע האחרון ממש, הלך המחוקק צעד רחוק אף יותר: "בנסיבות קיצוניות ומנימוקים שיירשמו…רשאים ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל את ההחלטה במניין חוקי מצומצם יותר". לחוק שכזה אין כמעט מקביל בדמוקרטיות מערביות, הוא נעדר האיזונים והבלמים ההכרחיים במשטר דמוקרטי, ויש בו כדי לערער את העיקרון כי מלחמה היא פעולה שמחייבת גיוס לגיטימציה פנימית וחיצונית מרבית.

הנימוקים לצמצום הפורום המכריע בשאלה הרת-גורל זו מתמקדים בייעול תהליך קבלת ההחלטות ובשמירה על סודיותו. על הליך קבלת ההחלטות של ממשלות ישראל חיווה דעתו ראש הוועדה לבדיקת אירועי מלחמת לבנון 2006, נשיא בית המשפט המחוזי (בדימוס) אליהו וינוגרד: "מסקנות הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה כמעט לא יושמו על-ידי הממשלה…המלצות הדו"ח הסופי לא יושמו, ולקחיו לא הופקו על-ידה". מבקר המדינה, בדו"ח על "צוק איתן" (2014), קבע בקשר לתהליכי קבלת החלטות בקבינט בנוגע לרצועת עזה לפני המבצע "צוק איתן" ובתחילתו: "סמכויות הקבינט, לרבות השאלה אילו נושאים נתונים להחלטת הקבינט, אינן מוסדרות ומעוגנות בכתובים…שרי הקבינט אינם יודעים האם הקבינט הוא פורום מחליט או מייעץ בלבד…בנוסף לאי-עיגון סמכויות הקבינט, אין גם נורמה שבה נקבעה החובה להעביר מידע לקבינט….[למרות] שמידע זה היה חיוני לצורך קבלת החלטות".

בדצמבר 2017 אישרה ועדת השרים לחקיקה הצעת חוק של שרת המשפטים איילת שקד כי הממשלה תוכל להאציל את סמכויותיה לקבינט המדיני-ביטחוני, כך שיוכל להחליט על יציאה למבצע צבאי שעשוי, בוודאות גבוהה, להסלים עד כדי מלחמה. ההצעה עסקה בשני היבטים: האחד, מאפייני הפעולות הצבאיות בימינו, והאחר, דרכי עבודת הממשלה. היא התבססה על דו"ח ועדה בראשות האלוף (מיל׳) יעקב עמידרור, ובהן המלצות בנושא הכרזת המלחמה. בנימוקי ההצעה נאמר כי שוררת אי בהירות בנוגע לסמכויות הקבינט, שכן סעיף 40 (א) של חוק יסוד הממשלה קובע ש"המדינה לא תפתח במלחמה אלא מכוח החלטת ממשלה", ואילו סעיף 40 (ב) של אותו החוק מבהיר ש"אין באמור בסעיף זה כדי לחייב החלטת ממשלה כולה כאשר מדובר בפעולה צבאית, הנדרשת למטרת הגנה על המדינה וביטחון הציבור". הוועדה סברה, כי מוטב כי הממשלה תסמיך את הקבינט לכך, כדי לייעל את תהליכי קבלת ההחלטות ולשמור על סודיות בטרם המערכה.

מאז מלחמת לבנון הראשונה (1982) היו מעט מאוד מקרים שבהם ממשלת ישראל קיבלה החלטות סדורות מתוך הבנה ברורה שמדובר במהלך שטיבו עימות צבאי רחב היקף, או הפוטנציאל של עימות שכזה. דוגמה אחת להחלטה שכזו היא מבצע חומת מגן (2002) שבו הורתה הממשלה בראשות אריאל שרון לצה"ל להשתלט מחדש על הערים הפלסטיניות בגדה המערבית. דוגמה אחרת היא החלטת הממשלה בראשות אהוד אולמרט להשמיד את הכור הגרעיני בסוריה (2007), שמשמעותה הייתה אפשרות להסלמה לכדי מערכה בהיקף רחב. עם זאת, דווקא בשני אירועים שהסלימו למבצע רחב היקף או מלחמה, מלחמת לבנון השנייה (2006) ומבצע "צוק איתן", האירועים התגלגלו כ"כדור שלג" והממשלה או הקבינט אישרו את המהלכים נתחים-נתחים בלי להכריז רשמית על מערכה רחבה, עד לשלבים מאוד מתקדמים. האופי המשתנה של המערכות בלחימה בעשורים האחרונים מכתיב לרוב התנהלות דרך שורה של הכרעות טקטיות, מתגלגלות ומצטברות זו על כתפי זו לכדי יצירה במצטבר ובדיעבד של הכרעה גורלית על מלחמה.

בארצות הברית, מלחמה היא סוגיה שמוטלת לפתחו של הקונגרס, שכן החלק השמיני בפרק הראשון של החוקה האמריקנית קובע בפירוש שלקונגרס בלבד ניתנת הסמכות "להכריז מלחמה" ולקבוע כללים באשר לכיבוש בים וביבשה. נדרש מתן לגיטימציה של נבחרי העם, וכפועל יוצא של העם כולו, למהלך כה חשוב בחייה של אומה. אין זאת אומרת שלנשיא האמריקאי, המפקד על הצבא, אין סמכויות הפעלת כוח נרחבות. מלחמת וייטנאם, למשל, נבעה מהחלטה נשיאותית של לינדון ג'ונסון שהסתמך על החלטת הקונגרס בעקבות תקרית מפרץ טונקין ב-1964 שהסמיכה אותו להפעיל כוח צבאי, אך לא היוותה הכרזת מלחמה רשמית.

מקרה דומה אירע בישראל ב-2006. הממשלה אישרה את מבצע "משקל סגולי", תקיפת מערך הרקטות ארוכות הטווח של חזבאללה בידי חיל האוויר, בלי להבין לאן הדבר עלול להוביל. לדברי אלוף (מיל') משה קפלינסקי, סגן הרמטכ"ל דאז, במלחמת לבנון השנייה "שגינו כמפקדים שלא הצלחנו לשנות את התפיסה הכללית…שאנחנו נמצאים במקום אחר – במלחמה, ולא בהמשך של הפעילות השוטפת". כשהצביעה הממשלה כעבור כשנה על תקיפת הכור הסורי, היא כבר הייתה למודת ניסיון וטרחה לבחון את המשמעויות לעומקן בסדרת דיונים.

האם חקיקה היא הדרך הנאותה לשינוי ההסמכה? לא בהכרח. ראשית כל, מפני שהכרזה רשמית על מלחמות הולכת ונעלמת, בעוד אירועים שמסלימים לכדי מערכה נפוצים כיום יותר. שנית, החוק הקודם אפשר החלטה על פעולה צבאית חיונית גם ללא החלטת מליאת הממשלה והיה מוסמך לקבל החלטות על מבצעים הדומים באופיים לאלו שניהלה ישראל ברצועת עזה בעשור האחרון. ויחד עם זאת, דווקא עקב האחריות הכוללת ושיקול הדעת הרחב ככל האפשר הנדרש בכגון אלה, ובמיוחד כשמדובר באירוע ביטחוני רחב היקף העלול לצאת משליטה ומגבולות גזרה, ראוי להביא את ההחלטה למליאת הממשלה. נימוקים של יעילות, מהירות תגובה, ואף חשאיות, אין בהם כדי לגבור על שיקול הדעת המעמיק, ניתוח המידע והחלופות, גיבוש מרבי של לגיטימציה מבית ומחוץ, ושמיעת כל מי שנושא באחריות: נבחרי ציבור המכהנים כשרים בממשלה, וכמובן נושאי משרה בזרועות השונות של מערכת הביטחון והמדיניות.

נראה כי עיקר כוחו של החוק החדש יהיה בחיזוק רכיב האחריותיות (accountability) של השרים בקבינט, שכן הוא יסדיר באופן ברור את מעמד הקבינט כגוף בעל סמכות החלטה וביצוע, מעין ממשלה קטנה בחירום. מרגע שהוסדר מעמדו וסמכויותיו בחוק, לא יוכלו עוד השרים החברים בו לטעון כי לא ידעו או לא עודכנו, כפי שאירע בעבר, למשל בנושא איום המנהרות ב"צוק איתן". החוק אמנם מקנה לקבינט סמכויות רבות, אולם הלכה למעשה, בקבינט כמעט שלא עלה נושא להצבעה, שתוצאתה מנוגדת לעמדת ראש הממשלה. כשסמכות ההחלטה מרוכזת בידי שני אנשים (ואף בידי אחד – במקרה שראש הממשלה הוא גם שר הביטחון, כמו דוד בן גוריון, יצחק רבין ואהוד ברק, למשל), לא סביר שהחלטה תתקבל בלי תמיכתם של ראשי זרועות הביטחון, כפי שמוכיחות תולדות ההחלטה על התקיפה באיראן.

לנוכח החקיקה החדשה יש לטייב את עבודת הקבינט, כדי שאכן יהיה בקי בנושאים האסטרטגיים שעל הפרק במקום שיגיע לדיון בהם ככבאי המכבה שריפה. בנוסף, הן מן הטעם של האיזונים והבלמים המונעים ריכוז סמכויות גדול מדי בידי יחידים, והן כדי שבאחריות למהלך מדיני קרדינלי כמו מלחמה ושלום יישאו יותר משני נציגים נבחרים של העם, יש לשתף בהחלטה, לכל הפחות, את הקבינט כולו. את ההחלטות הטקטיות אפשר, ואף רצוי, לקבל בפורומים מצומצמים, אך החלטה כה משמעותית כהכרזת מלחמה מוטב לקבל בפורום רחב הנושא בנטל האחריות.

עם האצלת החלטה כה גורלית מהממשלה לקבינט ואף לשניים בלבד מבכיריו, ראוי לשים לב לקביעתו הנוקבת של מבקר המדינה בדו"ח על "צוק איתן": "פסילתן על הסף של חלופות בתחום המדיני בלי שאלה הוצגו לקבינט, מנעה מחברי הקבינט לשקול חלופות אלו ולדון בסיכוייהן וסיכוניהן". כל האמור לגבי הערכת המצב הנדרשת בתחום הביטחוני, לקראת עימות צבאי, כוחו יפה אפוא גם בתחום המדיני והדיפלומטי, ואף בתהליכי שלום למשל.

עו"ד אל"מ (מיל') גלעד שר, מח"ט שריון במילואים ומנהל לשכת ראש הממשלה ושר הביטחון ברק לשעבר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS. 

גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS.

(המאמר פורסם במקור כ"מבט על" גיליון 1050, המכון למחקרי ביטחון לאומי, 03.05.2018)

בסוף, החבל המתוח שעליו הולכת ישראל בצפון יקרע. הנפילה תהיה כואבת לכולם | מאת גל פרל פינקל

ישראל משחקת משחק מסוכן מול איראן בסוריה ומהלכת על חבל כה מתוח שבנס טרם נקרע. האמריקנים עוזבים את האזור ואילו הרוסים, כאן בכדי להישאר.

בלילה שבין ראשון לשני הותקפו מספר בסיסים של צבא סוריה במחוז חמה, בהם בסיס חטיבה 47 של צבא סוריה הסמוך לחמה ובסיסים הסמוכים לבסיס חיל האוויר הסורי בסלחאב. סך הכל, בתקיפות נהרגו כ-40 חיילים ונפצעו כ-60, ככל הנראה רבים מהם משורות מיליציית "גדוד זינביון" המזוהה עם משמרות המהפכה האיראניים ולפחות 18 איראניים. בעוד שהעיתון הסורי "תשרין", הנאמן למשטר אסד, טען שהתקיפה היא מעשה ידי ארצות הברית ובריטניה ששיגרו טילים בליסטיים מבסיסיהן בירדן, מיהרו שאר כלי התקשורת במדינה להצביע על החשוד המיידי – ישראל. מכאן שהמתיחות בצפון, שגם כך רחוקה מספר מהלכים מוטעים ואגרסיביים ממלחמה של ממש, מגיעה לשיא חדש, כשברקע עומדת התקיפה שמיוחסת לישראל בשדה התעופה T-4, בתחילת החודש, בה נהרגו ארבעה-עשר ובהם שבעה איראניים. בכירים איראניים כבר איימו שישראל תשלם מחיר על התקיפה ההיא. עתה, סביר שהמוטבציה לאזן את החשבון רק גברה.

האנגר בשדה התעופה T-4 לאחר התקיפה, (מקור: טוויטר).

בישראל, ממש כמו לאחר התקיפה שיוחסה לישראל בגבול סוריה בינואר 2015 (בה נהרגו מספר פעילי חזבאללה ומומחי צבא איראניים, ובהם בנו של עימאד מורנייה וגנרל בכיר בכוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים) צה"ל הגביר את המוכנות ואיתה מושג מימי השהייה בלבנון, "כוננות ספיגה". אז ירה חזבאללה טילי נ"ט לעבר כוח גבעתי בגבול לבנון והרג את רס"ן יוחאי קלנגל וסמ"ר דור חיים ניני. הפעם אמר בכיר חזבאללה, השייח' נעים קאסם, כי ארגונו מעריך שתהיה "תגובה איראנית נגד ישראל אבל אנחנו לא יודעים את אופייה או פרטייה". יתכן שחזבאללה מתכנן לשבת על הספסל בסיבוב הזה והתגובה, אם תבוא, תהיה במישרין מאיראן. אם ישראל אכן עומדת מאחורי התקיפות, ב-T-4. והלילה, יתכן שהדבר נעשה עקב צורך חיוני, אולם גם אז ראוי לשאול האם היא אינה דוחקת את האיראנים לפינה ומחייבת אותם להגיב. איראן כבר הוכיחה בעבר, בפיגועים בארגנטינה בשנות ה-90 למשל, את יכולתה לגבות מחיר כואב מישראל.

כאמור, בכירים איראניים כבר איימו על ישראל בנקמה ובכירים ישראליים החליפו עמם מהלומות רטוריות ואיומים הדדיים. כך למשל, איים שר הביטחון ליברמן בראיון לאתר החדשות הסעודי "אילאף" כי במידה ואיראן "תתקוף את תל אביב, ישראל תתקוף את טהרן ותהרוס כל מוצב צבאי איראני בסוריה שמאיים על ישראל". יתרה מכך, בשונה ממדינות אחרות, ישראל, כחלק מאסטרטגיית הפעולה שלה, נוטה לגבות מחיר אישי מדמויות בכירות בהנהגה של היריב. בשבוע שעבר שודר ב"כאן 11" חלקו השני של הסרט "לגעת בשמיים", בו ראיין אסף ליברמן, מגיש תכנית התחקירים "זמן אמת", כמה ממפקדי חיל האוויר לדורותיהם. בחלק בסרט שנגע למלחמת לבנון השנייה הסביר רא"ל (מיל') דני חלוץ, שכיהן אז כרמטכ"ל, שבמלחמות ככלל אין מבצע יחיד המשנה פני מערכה, "אלא אם אתה מוריד את ראש… ראש העקרב", ההנהגה הבכירה של האויב.

חלוץ, במהלך טיסה במטוס F-16, (צילום: ליאור דיין, אתר חיל האוויר).

ישראל, חשף חלוץ, ניסתה במלחמה להרוג את מזכ"ל החזבאללה, חסן נסראללה, יותר מפעם אחת, בעת תקיפות רובע הדאחייה בביירות אך נכשלה. בתשובה לשאלה מה היתה שיטת הפעולה בניסיונות אלו, השיב חלוץ, בעצמו טייס קרב, ש"עם מטוסים ועם פצצות". אולם אף שנסראללה אכן היה ביעדים שהותקפו, "התברר שהוא נמצא עמוק מדי. הוא היה בעומקים כאלה ש…. צריך את "נובל אנרג'י" בשביל לקדוח לעומקים האלה. אם היו לנו דברים שיש לנו… שיהיו לנו או שיש לנו היום, אז… אז זה היה קורה". דוגמה אחרת, מוצלחת יותר, היא חיסולו של רמטכ"ל חמאס, אחמד ג'עברי, עם פתיחת מבצע "עמוד ענן" ב-2012. אחד המנופים, אם כן, שמשמש את ישראל בכדי להרתיע את איראן, הוא שבתגובה עשויה ישראל לפגוע לאו דווקא בקולונל בכיר במערך המל"טים האיראני (שנהרג בתקיפה ב-T-4) אלא דווקא באישיות בכירה יותר.

נראה שהפעם מוטב לא לראות באיום של השר ליברמן (שהמשיך ואיים גם מכנס ג'רוזלם פוסט השבוע) עוד הצהרה שאין בה ממש כמו איומים מהעבר על סכר אסוואן ואיסמעיל הנייה. באופן חריג, בכירי מערכת הביטחון הישראלית, כמו גם הדרג הפוליטי הבכיר, תמימי דעים בהצהרות ובמדיניות שתגובה איראנית תביא בהכרח לתגובה קשה מצד ישראל, שמוכנה ללכת "All out" (עד הסוף). נראה שמטרת איומים אלו, מלבד הרתעה וריסון האיראנים מתגובה, כמו גם שחקנים אחרים בסוריה, היא לשכנע את האמריקנים ובעלי בריתם לשמר נוכחות במרחב, משום שבהיעדרה המצב עלול להסלים משמעותית.

בא לומר שלום לפני שהולכים

בשבוע שעבר ערך לראשונה מפקד פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM), הגנרל ג'וזף ווטל, בישראל ביקור רשמי. תחת אחריות פיקוד המרכז האמריקני מדינות המזרח התיכון ובהן עיראק וסוריה, מרחבים שהעסיקו לא מעט את ווטל וכוחותיו בשנתיים האחרונות. למרות זאת ישראל, מבחינת הצבא האמריקני, אינה מוגדרת לכאורה תחת אחריותו של ווטל. בכדי לא לערער את שיתופי הפעולה בין מדינות ערב המתונות לאמריקנים, שבאים לידי ביטוי במתן היתר לקיים בסיסי פעולה ובתרגילים משותפים, ישראל מצויה תחת אחריות פיקוד אירופה של ארצות הברית (EUCOM). מנגד, ישראל נוגעת, ולעתים מעורבת, בלבן של סוגיות מרכזיות במזרח התיכון ובהן הסכם הגרעין עם איראן, חזבאללה בלבנון ובסוריה, ולכן, מטבע הדברים, מתקיימים קשרים הדוקים בין פיקוד המרכז האמריקני ומפקדיו לבין צה"ל והצמרת הביטחונית ישראלית. בין מפקדי הפיקוד הבולטים ניתן למנות את קציני הנחתים אנתוני זיני וג'יימס מאטיס ואת גנרל צבא היבשה האמריקני דיוויד פטראוס.

משמאל: הנשיא טראמפ בביקור בפיקוד המרכז לצד הגנרל ווטל, (מקור: ויקיפדיה).

ווטל, הוא קצין חי"ר מנוסה. ב-2001, במבצע "קרנף", צנח בראש גדוד מרגימנט הריינג'רס ה-75 שעליו פיקד והשתלט על שדה תעופה הסמוך לקנדהר, אפגניסטן. בהמשך ריכז את מאמצי הצבא האמריקני להתמודד עם מטעני הצד בעיראק, שהזכירו באופן הפעולה שלהם את אלה שנהג חזבאללה להניח לחיילי צה"ל בלבנון. אז גם החל לקשור קשרים הדוקים עם בכירים בצה"ל שסייעו רבות ושיתפו מניסיונם בתחומי המודיעין ושיטות הפעולה. זאת התאפשר מסיבה פשוטה, שכן האיום, בלבנון ובעיראק, הגיע מאותו מקור – איראן.

במאמר שפרסם ווטל, אז מפקד פיקוד המבצעים מיוחדים (SOCOM), יחד עם כמה מפקודיו בכתב העת "Joint Force Quarterly" ב-2016, הוא ציין כי בעתיד הקרוב תידרש ארצות הברית להתמודד עם עלייה במספר העימותים מן הסוג שהתרחש בסוריה ובעיראק. הכוחות המיוחדים, לשיטתו, הם הכוח המועדף לפעולה במקרה זה. ניצחון בעימותים שכאלה, כתב, "אינו ניצחון במובן הלוחמה הקלאסית. הניצחון לפעמים מתואר טוב יותר כשמירה על עמדת היתרון של הממשל האמריקני, בדגש על יכולתו להשפיע על שותפים, קהלים ואיומים לקראת השגת היעדים האזוריים או האסטרטגיים שלנו". ההצלחה במערכות אלו, ציין ווטל ותיאר, הלכה למעשה, את האופן שבו ארצות הברית פועלת בעימותים אלו, תושג בעזרת "חברינו המקומיים וקואליציית שותפים". לאור הפגיעה הקשה שהשיגה הקואליציה האמריקנית בדאעש ניתן להעריך שהאמריקנים עוזבים את סוריה בקרוב. ישראל, למרות תמיכת הנשיא טראמפ והביקור של מזכיר המדינה פומפיאו (כבר בחודש הראשון בתפקידו החדש), תצטרך להתמודד עם איראן, גרורתה חזבאללה ומשטר אסד לבדה. ואם זה לא מסובך מספיק, בזירה יש עוד שחקן משמעותיה שישראל תאלץ לקחת בחשבון – רוסיה.

הרוסים משחקים שחמט בסוריה

בספרו תיאר פורסיית את הרוסים כשחקני שחמט גם כשזה מגיע למדיניות החוץ, (מקור: ויקיפדיה).

בספר "המתווך" מאת פרדריק פורסיית (הוצאת ספרית מעריב, 1990) נדרש קְווִין, מתווך המתמחה במשא ומתן עם מחבלים וחוטפים, לפעול לשחרור בנו של נשיא ארצות הברית שנחטף באירופה. קווין, שהיה בעברו "סמל צעיר גבוה וצנום מהכומתות הירוקות" (עמוד 58), הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית, מגלה שהוא נקלע לקנוניה סבוכה וקטלנית. בעיצומו של המרדף אחר החוטפים מוצא עצמו קווין אל מול גנרל בכיר ב-KGB, המגלה לו כי לרוסים אין מעורבות בחטיפה. קווין, המיואש, משתף את המרגל הוותיק בכך שהוא נותר למעשה ללא כיוון חקירה של ממש, או כהגדרתו ללא יד טובה במשחק. הגנרל בתגובה העיר שהאמריקנים תמיד משווים הכל לקלפים ושאל את קווין אם הוא משחק שחמט, שכן כמו מקצוע הריגול, "זהו משחק של תחבולות ועורמה, לא של כוח גס. כל הכלים גלויים לעין, ובכל-זאת… יש בשחמט יותר הטעיה מאשר בפוקר" (עמודים 376-375). בסוריה, הרוסים משחקים שחמט ולא פוקר.

אף שישראל לא לקחה אחריות על תקיפת T-4 רוסיה "הוציאה אותה מן הארון" והאשימה אותה בתקיפה. ההצהרה הרוסית כי תספק מערכת נ"מ מתקדמת מסוג S-300 לסוריה היא בבחינת עז נוספת למערכת מורכבת ומתוחה דיה. מדובר במערכת נ"מ מתקדמת שהרוסים כבר פרסו בסוריה במטרה להגן על בסיסם האווירי בחמיימים. סוללות נ"מ אלו מופעלות בידי צוות רוסי, בעוד שאת המערכת החדשה יפעילו אנשי חיל האוויר הסורי. לא ברור מתי תימסר המערכת לסורים ומתי תהפוך מבצעית, שכן הטמעת מערכת נשק חדשה לא מתרחשת מהיום למחר. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות שהרוסים כבר הכשירו צוות סורי בהפעלת המערכת מבעוד מועד וחיכו רק לתזמון הנכון בו ניתן יהיה לאפשר להם לפרוס את המערכת. חיל האוויר הישראלי קיים שורה של אימונים משותפים עם מקבילו היווני, בהם תרגל משימות בטווחים רחוקים ופיתח מענה מבצעי אל מול מערכת טילי הנ"מ S-300 הרוסית, שברשות הצבא היווני.

מערכת טילי S-300 שרוסיה עשויה לספק לסוריה, (מקור: ויקיפדיה).

שגריר רוסיה בישראל, אלכסנדר שיין, סירב לאשר בראיון ל-"Ynet" כי הוחלט לספק את מערכת ה-S-300 לסוריה וביקש להבהיר כי בכל מקרה מדובר במענה ל"תוקפנות המערב נגד סוריה ואין כל קשר לישראל". רוסיה השקיעה רבות בשימור משטר אסד במטרה להקים לעצמה בסיס פעולה במזרח התיכון, והנשיא פוטין לא מתכוון לתת לאף אחד למנוע ממנו את ה-ROI (החזר השקעה) שלו. לישראל יש, כמובן, אינטרסים משלה בגזרה הצפונית שמתנגשים לא פעם עם האינטרס הרוסי. בהקשר הזה ציין שיין כי המדיניות הישראלית לא תואמת "את המאמצים שלנו כאשר בראש מעיינינו השגת איזון פוליטי של הסכסוך בסוריה. אנחנו כמובן מבינים את הסיבות שישראל מחליטה לבצע פעולות מהסוג הזה וכמובן שעדיף שגם סיבות אלו לא יהיו". המדיניות האגרסיבית שרוסיה מפעילה מול המערב בשנים האחרונות, במסגרת רצונה שלה להרחיב את תחומי השפעתה ברחבי העולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט, מלמדים שהרוסים כאן בכדי להישאר ושהם נכונים להיאבק על מקומם. מנגד, בסוריה שומרים הרוסים על עיקרון "המספיקות הסבירה" שמשמעותו היא פריסה והפעלה מינימלית של כוח צבאי, כך שיאפשר קידום מטרות ואינטרסים אסטרטגיים. אין להם כוונה להשקיע יותר משאבים. ישראל, שנהנית מיתרון הביתיות, בהחלט יכולה לשרטט את הקווים האדומים שלה, כך שייקחו אותם בחשבון וברצינות. אבל לצד הנחישות בשמירה עליהם, זה מחייב זהירות מופלגת.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.04.2018)

כללי משחק חדשים בחזית הצפונית | מאת גל פרל פינקל

אחרי ששקע האבק, בחלוף שבוע מיום הקרב שניהלה ישראל מול סוריה ואיראן, המאזן לא בהכרח נוטה לטובת ישראל במרחב הצפוני. איראן פועלת לשינוי כללי המשחק במרחב, או לפחות להוספה של כמה כללים לחוברת ההוראות.

עתה, מששקע מעט האבק וניתן לבחון את אירועי השבת שעברה בפרספקטיבה של זמן, גם אם קצר, ניתן להצביע על כמה תובנות. הלחימה החלה כאשר חדר מל"ט איראני לישראל ויורט בידי מסוק קרב. צה"ל, כך נראה, עקב אחר המל"ט מאז שהמריא מבסיס חיל האוויר הסורי T-4 בקרבת תדמור. בתגובה תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את קרון השליטה האיראני והשמידו אותו. בתקיפה נפגע מטוס F-16I וטייסיו נאלצו לנטוש באזור עמק יזרעאל. הצעד הבא של ישראל היה "התקיפה הנרחבת ביותר נגד מערך ההגנה האווירית הסורי מאז מבצע 'שלום הגליל'", כהגדרת ראש מטה החיל, תא"ל תומר בר. בתקיפה נפגעו גם מטרות בעלות שיוך איראני מובהק וניתן להניח כי מספר אנשי צבא איראנים וסורים נהרגו. למרות זאת, נראה שהמאזן הסופי של הדברים לא בהכרח נוטה לטובת ישראל. תיקו בטווח הקצר, בטווח הארוך כלל לא בטוח. 

יעדי תקיפת חיל האוויר בשבת האחרונה בסוריה, (מקור: דו"צ).

בראיון לחדשות השבת ב"כאן 11" אמר תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, שפיקד בעבר על חטיבת גולני ואוגדת עזה, כי הפעולה האיראנית תוכננה מהסוף וצפתה את המענה הישראלי. לדבריו, איראן מקיימת היערכות "מאוד רחבה ועמוקה" מול ישראל בסוריה ולבנון וסביר שהאיראנים לקחו מראש בחשבון את התגובה הישראלית. להערכתו, הפעולה "תואמה מראש" בין איראן לסוריה, ומערך הנ"מ הסורי היה מוכן לתקיפה הישראלית. "ברור שהתגובה הישראלית היתה חמורה וקשה", אמר, וציין לחיוב את העובדה שהדרג המדיני-ביטחוני הבכיר לא היסס להוסיף ולתקוף גם לאחר שהופל מטוס. תמיר, שבמילואים היה סגן מפקד הגיס הצפוני, הדגיש "שבמיוחד הרמטכ"ל גדי איזנקוט והמטה הכללי הם מאוד מנוסים במשחק הזה של ההרתעה, בכל הגזרות, אבל גם מול האיראנים. ואני חושב שהמהלכים כאן חושבו היטב ובמינון מאוד מאוד מדויק". כששירת בצה"ל נחשב תמיר למפקד יצירתי ונחוש, אבל גם לכזה האומר את מה שהוא חושב ומקפיד לראות את הדברים כהווייתם ולא להסתנוור מהצלחות צה"ל. הראיון הזה לא היה שונה. לדעתו, אף ש"התגובה המהירה והנחרצת של צה"ל להמשיך ולתקוף ולא להסס גם אחרי נפילת המטוס מאזנת טיפה", הרי שאיראן רשמה לזכותה הישג משמעותי הן בהפלת המטוס והן בהפיכת היערכותה במרחב כנגד ישראל (באמצעים וכוח אדם) לעובדה קיימת, מהלך שיחייב את צה"ל להיערך בהתאם. 

בהמשך המשדר התראיין גם סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף (מיל') משה קפלינסקי, שפיקד על תמיר בגולני ובלבנון. להערכתו, יום הקרב בצפון גרם לאיראנים לדאגה רבה. היכולת ליירט את המל"ט במקום ובזמן הנוחים לישראל, מעידה על יכולות מודיעיניות וטכנולוגיות מתקדמות. בנוסף, הדגיש את ההחלטה "לתקוף בחזרה את קרון השיגור שלו", שמלמדת לדבריו, "על תעוזה ועל מדיניות מאוד מאוד ברורה". בסוריה, הודה, "בעל הבית הוא אכן פוטין", הרוצה ברגיעה במטרה להשיג יציבות במדינה לאחר מלחמת האזרחים. בשל כך עשויים הרוסים לנסות ולהגביל את חופש הפעולה הישראלי במרחב (ב"הארץ" פורסם כי ישראל שקלה מהלך התקפי נוסף ונבלמה ביד הרוסים), ומכאן עולה חשיבות התיאום הביטחוני בין המדינות. גם הרוסים, אמר קפלינסקי, "מבינים שהגורם היחיד שיכול לחבל באינטרס העיקרי הרוסי, וזה שקט במקום הזה, זה ישראל. ולכן התיאום הזה הוא לא רק אינטרס שלנו, הוא גם אינטרס של הרוסים. והוא יימשך".

אמנם, אין בכוחה של הפלת מטוס קרב במהלך תקיפה, אירוע שלא התרחש מאז 1983, לבטל 35 שנות עליונות אווירית, והיא אינה מלמדת על ירידה ביכולות או בקטלניות חיל האוויר. ישראל, תחת הנהגת ראש הממשלה נתניהו (שלא שכח להזכיר בנאומו השבוע בתגובה להמלצת המשטרה להעמידו לדין את שירותו הצבאי "כקצין בסיירת מטכ"ל"), ניהלה בסך הכל בשש השנים האחרונות מדיניות אחראית ומושכלת בזירה הצפונית, כשהיא מקפידה לשמור על האינטרסים שלה מבלי להיגרר למערכה. אין דבר כזה פעולות "על האפס". בקצב פעילות כה גבוה לאורך זמן כה רב, אין זה ריאלי לצפות שלא יהיו נפגעים או תקלות. דווקא מספרן המועט כל-כך ממחיש יותר מכל את רמתו המקצועית של החיל, שבתקופת מפקדו הקודם, האלוף (מיל') אמיר אשל, שידרג עוד יותר את יכולותיו. עם פרישתו אמר אשל, שהוזכר באחרונה כמועמד פוטנציאלי (אך בשל מוצאו ה"כחול" לא ריאלי) לרמטכ"לות, שכיום יש לחיל את "יכולת המכה המקדימה לזירה הצפונית. זו יכולת שמבוססת על מודיעין מדויק. כשאתה מפתיע, אתה מזעזע את האויב". מנגד, "האור האדום" שיתכן וישראל קיבלה מפוטין, לצד השיניים שחשפו הסורים והנכונות האיראנית להתעמת בגלוי עם ישראל, מהווים שינוי של כללי המשחק בצפון. בשנים האחרונות בוצעו, כמאמר האלוף אשל, מעל 100 תקיפות לסיכול ומניעת התעצמות בחזית הצפון במסגרת המערכה שבין המערכות (מב"מ) שזו תכליתה. אפשר להניח שהמדיניות הזו תישמר, אבל בזהירות. 

משבר הטילים

הסדרה הציגה תרחיש שבו מצויה ישראל על סף מלחמה עם סוריה, (מקור: אתר IMDB).

בדומה לשבת שעברה, גם במרכז הפרק השישי של הסדרה "חדר-מלחמה", שעלילתה התרחשה ב-2004, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, עמדה דילמה שהעמידה את ישראל על סף מלחמה עם סוריה. הסדרה, שיצר יאיר לפיד הרבה לפני שנכנס לפוליטיקה, הציגה גוף בדיוני במשרד ראש הממשלה, האמון על כלל הסוגיות המדיניות-ביטחוניות של ישראל, בדומה למטה לביטחון לאומי. בפרק התקבל מידע כי סגנו של נסראללה עתיד להיפגש בשעות הקרובות עם נציגי ממשל סוריים בבסיס צבאי בקרבת קונייטרה, ועולה הדילמה האם לתקוף מן האוויר את הבסיס ובפיצוץ הפגישה, תרתי משמע, להוכיח כי חזבאללה בקשר הדוק עם סוריה. בדיון, הזהיר סגן מפקד היחידה, איש המוסד מיכאל סורק (שגילם רוני פינקוביץ') מפני האפשרות שהסורים "יגיבו, ואז נצטרך להגיב על התגובה, והם יגיבו על התגובה שלנו, ככה מתחילות מלחמות". בהמשך הפרק ציין חילבי (ששון גבאי המצוין), שאחראי על הערכות מודיעין מארצות ערב, "כי השאלה היא לא רק אם יש לך את הכוח, אלא מה התזמון הנכון".

כשהשיירה חוצה מלבנון לסוריה נדרש מפקד היחידה ולמעשה היועץ לביטחון לאומי, רענן אורן (בגילומו של ליאור אשכנזי), אל"מ במילואים יוצא הצנחנים, להורות למטוסי קרב של חיל האוויר לפגוע בה. כאשר התברר שבפגישה משתתף סגן הרמטכ"ל הסורי הפכה הדילמה לנפיצה בהרבה. לטענת חילבי, 99 אחוזים שהמהלך יצליח והסורים יימנעו מתגובה, אבל "האחוז האחרון זה מלחמה". חילבי המשיך והזהיר ש"החזבאללה הוא ארגון מפחיד אבל הם לא יעשו במאה שנה מה שמלחמה עושה ביום". אורן הטיח בחילבי שאם זה לא יהיה הפעם זה יהיה בפעם אחרת, ואילו האחרון השיב שהוא יודע. "אבל לא הפעם", נאנח אורן והמליץ לראש הממשלה להימנע מתקיפה.

מאז ששודרה הסדרה עבר החזבאללה טרנספורמציה משמעותית, דרך מלחמת לבנון השנייה ומלחמת האזרחים בסוריה, והפך לכוח צבאי משמעותי שלו ארסנל של כ-130 אלף רקטות, חלק מהן בעלות טווח ודיוק גבוהים, והוא פרוס בכ-200 כפרים בדרום לבנון בהם הקים מערכי הגנה, מנהרות לחימה ומערכי שיגור טילים לעבר העורף הישראלי. גם הקשר עם סוריה אינו זקוק עוד להוכחה, שכן חזבאללה לחם עבור משטר אסד וסייע לו להשתלט מחדש על המדינה. מה שהיה נכון ב-2004 כבר לא נכון כיום. בעימות הבא בצפון לחזבאללה יש בהחלט יכולות שמאפשרות לו לנהל מלחמה של ממש כנגד ישראל.

צילום אוויר של משטח שיגור הטילים בקובה, (מקור: ויקיפדיה).

בהופעתו השבוע, בוועידה השנתית של השלטון המקומי בישראל וקק"ל, השווה שר הביטחון, אביגדור ליברמן, בין המאמץ האיראני להקים תשתית לייצור טילים מדויקים בעבור חזבאללה בלבנון להחלטת ברית-המועצות להציב טילים בליסטיים בעלי ראשים גרעיניים בקובה בשנת 1962. לדבריו, "הנשיא קנדי היה מוכן להסתכן במלחמת עולם שלישית, הוא אמר 'אנחנו לא נאפשר למצב את הטילים הרוסים בקובה'. סוריה הרבה יותר קרובה אלינו, היא גובלת בגבול יבשתי". כך גם לבנון. ישראל מפעילה מאמץ הסברתי ניכר בקרב הקהילה הבינלאומית, כמו גם באמצעות מסרים ישירים לאיראן ולחזבאללה, בכדי למנוע זאת. אולם, ציין שר הביטחון ליברמן, "אם נגיע למצב שלא ישאירו לנו ברירה – נפעל".

המשבר בקובה נבלם בעקבות ההבנה הסובייטית כי האמריקנים נחושים בדעתם לבלום את המהלך, ומוכנים להסתכן גם במלחמה של ממש. הרוסים אמנם הסיגו את הטילים, אך לא הלכו הביתה בידיים ריקות וקיבלו בתמורה את פינויים של בסיסי הטילים האמריקניים בטורקיה. אם גם כאן יגיעו להבנות שקטות ראוי לשאול, על בסיס המשל של ליברמן, על מה תוותר בתמורה ישראל? זאת כמובן בהנחה שהמסרים לא ייפלו על אוזניים ערלות וישראל תיאלץ לפעול. מלחמת עולם אולי לא תהיה כאן, אבל מערכה רחבת היקף שכוללת בתוכה גם כוחות איראניים וסוריים, היא לא תרחיש בדיוני.  

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.02.2018)