יוזמה היא משחק סכום אפס | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מרשימה ככל שתהיה התקיפה המיוחסת לחיל האוויר בגבול סוריה־עיראק, הכוח הצבאי לבדו משול לניסיון לרוקן את הים עם כפית והוא לא יעצור את ההתבססות האיראנית במרחב. מוטב שלצד היוזמות בצפון, תיזום ישראל מהלך של הסדרה ברצועת עזה ולא תשאיר את הכדור בידיים של החמאס.

בשבוע שעבר יוחסה לישראל תקיפה במזרח סוריה, סמוך לגבול עם עיראק, במהלכה הותקפו מן האוויר מעל לעשרה יעדים, ובכלל זה מפקדות מחסני תחמושת ששימשו כוחות איראניים.

במקביל לדיווחים על התקיפה ירו צלפי חמאס על כוח הנדסה של צה"ל שפעל סמוך לגדר המערכת ברצועת עזה. כמו חזבאללה בצפון, גם החמאס מיישם מול ישראל אסטרטגיה של הליכה על הסף. בכל האמור למלחמה הוא עודנו מורתע, אולם בכל מה שמתחת לסף הזה, הכל כשר כדי להזכיר לישראלים שהבעיה העזתית לא נעלמה רק כי ישנו שקט מתוח. הוא שולט בגובה הלהבות, וקובע את המקום, הזמן ואת חומרת הפרובוקציה.

בעוד שישראל, על־פי פרסומים זרים, מפעילה כוח רב בזירה הצפונית, גם ביעדים מרוחקים, כדי לסכל את התבססות איראן במרחב, הרי שבדרום תקף צה"ל באש טנקים עמדות ריקות של החמאס, שלמחרת יוקמו מחדש.

זוהי תגובה מידתית, צפויה, וכמעט יוצאת לידי חובה, שנובעת מכך שאיש לא נפגע מהירי (ובכל זאת ירה צה"ל פגזים בתגובה לאש צלפים). בנוסף, כפי שצייץ בטוויטר הכתב הצבאי של "הארץ", יניב קובוביץ, "ביום שמייחסים לישראל תקיפה רחבה עם עשרות הרוגים של כוחות איראנים בסוריה לדעתי זו החלטה סבירה שלא להגיב". 

הצורך לאזן בין זירות

במאמר שפורסם בספטמבר האחרון בכתב העת "בין המערכות", בחן אל"ם אמיר פרחי, יוצא שייטת 13, את תהליך עיצוב מדיניות הביטחון הלאומי בישראל, על המתחים שעמם היא מתמודדת והכרעה ביניהם. מקרה הבוחן שבחר היה מדיניות הביטחון הישראלית בשנים 2017־2018.

ישראל נדרשה אז לאזן בין מתיחות בדרום שכללה את טרור הבלונים, הפגנות על הגדר (שבהן גם כן שולבו פעולות טרור) וירי רקטות, לבין מתיחות בצפון שכללה הן את המב"ם בסוריה והן את הצורך לסכל את יכולת המנהור ההתקפי של חזבאללה. במקביל ביקש צה"ל לממש התוכנית הרב־שנתית "גדעון", שכן "הסיכונים שצה"ל לקח במסגרת המב"ם חייבו אותו לשפר את מוכנותו למלחמה".

במחקרו מצא פרחי, כי מדיניות הביטחון הלאומי שנבחרה אז הביאה למימוש מרבית האינטרסים הביטחוניים של ישראל. אמנם, ציין, נמתחה ביקורת על מדיניות התגובה של צה"ל לפעילות חמאס בדרום ויתכן שהיתה גם פגיעה בתחושת הביטחון האישי של התושבים, אך הדבר נבע מהצורך לממש מדיניות התקפית בצפון. 

בסוף אותה שנה יצא צה"ל באופן מפתיע, ביוזמת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, למבצע "מגן צפוני", במהלכו הרס את תשתית המנהרות של חזבאללה בגבול לבנון. היה זה איום חמור בהרבה, והרמטכ"ל לשעבר איזנקוט מספר בהרצאות כי כשהבין את הפוטנציאל שטמון במנהרות הללו, דרכן היו יכולים אלפי פעילי חזבאללה לחדור לצפון הארץ ביום פקודה, חש זיעה קרה בגבו. 

"איום המנהור ההתקפי בגבול לבנון הוסר באופן מלא עם סיום מבצע "מגן צפוני" בינואר 2019. מדובר בתפנית דרמטית ביכולתו של חזבאללה למימוש תוכנית ההתקפה", כתב פרחי וציין כי "המהלכים שבוצעו נגד האיראנים בזירה הצפונית, בסוריה ובלבנון, הם המשמעותיים ביותר שביצעה ישראל בעשור האחרון בהקשר הביטחוני". 

פיקוד צה"ל בראשות הרמטכ"ל אביב כוכבי, כתב פרחי, השכיל לנצל את שהושג אז בזירה הצפונית, "והמליץ לדרג המדיני על מהלך יזום נגד הגא"פ לעיצוב מחודש של המציאות הביטחונית בחזית רצועת עזה. ואכן, מבצע "חגורה שחורה" יצא לפועל בנובמבר 2019, ובו סוכל מפקד המרחב הצפוני של גא"פ, בהאא אבו אל־עטא, ונפגעו תשתיות רבות של הארגון". את חלון ההזדמנות שיצר המבצע, נמנעו חמאס וישראל לנצל כדי להגיע להסדרה של ממש.

לשלוט במצב במקום שישלוט בך

בצה"ל נוהגים לומר שיוזמה בשדה הקרב היא משחק סכום אפס, ואם אינך יוזם עושה זאת האויב. דוגמה טובה לכך מתוארת בספר התמציתי והמצוין "אנשים מול אש" (הוצאת מערכות, 1956), שכתב בריגדיר־גנרל סמואל ליימן אטווד מרשל, ההיסטוריון הקרבי הראשי של צבא היבשה האמריקני במלחמת העולם השנייה.

במבצע "מארקט גארדן", מבצע משולב של כוחות מוטסים וכוחות שריון של בעלות־הברית בהולנד בספטמבר 1944, הוטל על לוטננט־קולונל הארי קינארד, אשר "פקד על הבטליון הראשון של רגימנט צנחני־הרגלים ה־501" (עמוד 108), שבדיוויזיה המוטסת ה־101 של צבא היבשה האמריקני, להגן על "מסדרון" שהשתרע מערבית לעיר וכל. הכוחות הגרמנים בגזרה, שהיו עדיפים במספרם ובכוח האש שעמד לרשותם, לא ציפו לפעולה התקפית מהבטליון (מקביל לגדוד בצה"ל) של קינארד.

אבל קינארד חשב אחרת. "בשעת הצניחה היתה הגזרה נתונה ללחץ־אויב כבד. בניגוד לעצת הממונה עליו, ביצע התקדמות והוציא־לפועל תכנית להגנת ה"מסדרון" על־ידי "העתקת הקרב אל האויב". במסע של שלושה ימים ביצע תנועה של מעגל שלם, בן 360 מעלות, דרך שטחים שבידי האויב, בהשמידו כוחות אויב שעלו פי שלושה בעצמתם על הבטליון שלו" (עמוד 109).

זוהי, כתב מרשל, דוגמה מובהקת למפקד "השולט לחלוטין במצבו, תחת אשר יתיר למצב לשלוט בו" (עמוד 109). לאור הצלחת הגדוד הכניס הפיקוד הגרמני הבכיר לכוננות גיס עתודה והפנה כוחות לגזרה הלא נכונה, משום שטעה לחשוב ששם מצוי המאמץ העיקרי של בעלות־הברית. כך היתה ליוזמה טקטית מוצלחת של מג"ד השפעה מערכתית.

בחזית הצפונית, ואפילו הצפון־מזרחית ישראל יוזמת. התקיפה האווירית המיוחסת לה, בדיר א־זור וסמוך למעבר הגבול עם עיראק אבו־כמאל, מרוחקת באופן יחסי, אבל אינה בבחינת אתגר מבצעי חדש (ב־2007 תקף חיל האוויר והשמיד בדיר א־זור את הכור הגרעיני הסורי). במהלך הפעולה הותקפו מעל לעשרה יעדים, ובכלל זה מפקדות מחסני תחמושת ששימשו כוחות איראניים. יש בה, כמו בצבר תקיפות על יעדים איראניים בסוריה שיוחסו לישראל באחרונה, בכדי לאותת לאיראן שישראל לא תאפשר את התבססותה במרחב ואת הקמת תשתיות שיאפשרו לה לנהל מערכה באמצעות שלוחים כנגדה.

זוהי מערכה הכרחית, אבל היא דומה לניסיון לרוקן את הים בכפית. הכוח הצבאי לבדו לא יעצור את האיראנים (גם אם יגבירו את הלחץ). איראן אמנם נתונה במשבר כלכלי קשה שהחריף כתוצאה ממגפת הקורונה, אולם היא רואה בפעילותה בסוריה ובעיראק יעד אסטרטגי חשוב, וסביר, כפי שהתרחש בתכנית הגרעין, שתהיה מוכנה לשלם מחירים, ואפילו מחירים כבדים, בכדי להשיגו.

עם זאת, ניכר כי ישראל מפעילה בזירה יותר מאשר רק כוח צבאי. בשבוע שעבר הורה הנשיא האמריקני היוצא, דונלד טראמפ, לצבא האמריקני לכלול את ישראל תחת פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM), שתחום האחריות שלו הוא המזרח התיכון, ובכלל זה איראן, עיראק וסוריה. עד עתה, בכדי לא לערער את שיתופי הפעולה בין מדינות ערב המתונות לאמריקנים, שבאים לידי ביטוי במתן היתר לקיים בסיסי פעולה ובתרגילים משותפים, היתה ישראל באחריות פיקוד אירופה (EUCOM). נראה שהסכמי השלום של ישראל עם בחריין ואיחוד האמירויות, כמו גם התהדקות יחסיה עם מדינות ערביות מתונות נוספות, הסירו את המכשול הזה.

יש בהחלטה לא מעט קוסמטיקה ונראות והרבה פחות תוכן ממשי. ראשית, משום שישראל נוגעת, ולעתים מעורבת, בלבן של סוגיות מרכזיות במזרח התיכון ובהן הסכם הגרעין עם איראן, חזבאללה בלבנון ובסוריה. על כן, מטבע הדברים, התקיימו כל העת קשרים הדוקים בין פיקוד המרכז האמריקני ומפקדיו לבין צה"ל והצמרת הביטחונית ישראלית, קשרים שיהיו עתה גלויים יותר.

שנית, ניתן להעריך שישראל לא תשתתף בפועל בתרגילים המשותפים של פיקוד המרכז האמריקני שכוללים צבאות ערביים, אבל תיקח חלק בתרגילים משותפים עם כוחות הפיקוד שאינם כוללים צבאות כאלה. סביר להניח שגם התרגילים שישראל מקיימת עם נאט"ו יימשכו כסדרם. מנגד, עצם הסרת התנגדות מדינות ערב להכללת ישראל תחת הפיקוד משדרת לאזור מסר מרתיע לאיראן ובנות בריתה, בדבר שותפות האינטרסים המתקיימת בין ישראל, ארצות הברית ומדינות ערב המתונות. 

בדרום, כמו בצפון, ישנה מתיחות מתמשכת והיא אינה אינטרס ישראלי. במיוחד כשמי ששולט בדינמיקה של ההסלמה זה האויב. לפנות בוקר (שני) שוגרו שתי רקטות מצפון רצועת עזה אל מרחב החוף של העיר אשדוד ונפלו בים, ובתגובה תקף חיל האוויר סדנאות לחפירת מנהרות של החמאס ברצועת עזה (שוב, תגובה מדודה וכמעט צפויה). החמאס מודע היטב למכלול האילוצים שבהם נתונה כעת ישראל, בין בחירות לקורונה ומתיחות שלא נגמרת בצפון, ומנצל זאת לטובתו.

ב"ישראל היום" פורסמה לאחרונה פרשנות לפיה צה"ל פעל נכון כשבחר שלא להרוג את פעילי החזבאללה שחדרו להר דב, לפני כחצי שנה, משום שבחשבון אחרון הדבר אפשר למנוע הסלמה. יתכן, אולם יתכן גם שהריגת החולייה לאחר שחדרה לשטח ישראל, מהלך שהוא בכללי המשחק המקובלים, היתה מסיימת את המתיחות באיבה ולא נותנת לה להיגרר חודשים ארוכים.

כך גם ברצועת עזה. כלל לא בטוח שבטווח הארוך התגובות המתונות והמדודות של ישראל בזירה הדרומית מחזקות את ההרתעה ומבטיחות את השקט. יתכן ומוטב להגיב על כל פרובוקציה באופן לא פרופורציונאלי, בהתאם לתפיסה שמימש בשעתו איזנקוט כאלוף פיקוד צפון.

אבל, כאמור, גם ברצועת עזה הכוח הצבאי לבדו לא יספיק. על ישראל ליזום ולחתור למהלך של הסדרה ורגיעה. אם תימנע ישראל מיוזמה שכזו, שכוללת "גזרים שמנים" לחמאס, היא תיאלץ להפעיל מקל קשה וכואב.

אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, הביע במהלך כהונתו לא פעם את תמיכתו בהסדרה שכזו. הוא יודע היטב שחילופי אש שכאלה לא נשארים לאורך זמן "על אש קטנה" ללא נפגעים. כשהיה מח"ט הצנחנים בשנת 2008 פשט גדוד הסיור של הצנחנים, בפיקוד ירון פינקלמן, על מתחם חמאס בעזה, הרג מספר פעילים והשמיד מנהרה חוצת גדר. הפשיטה הביאה להסלמה שסופה במבצע "עופרת יצוקה". בין שתהיה זו ירי של פעילי חמאס או תקיפה של צה"ל, מישהו בסוף יפגע, ואז יהיה קשה לעצור את האש.

הסביבה האופרטיבית: ימי קרב שעלולים להסלים למלחמה לא רצויה | מאת איתי ברון וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

אויבי ישראל מורתעים מעימות וטרודים בבעיות פנים • במלחמה תתמודד ישראל עם פגיעה נרחבת בעורף, חדירת כוחות לשטחה וכן עם מתקפה תודעתית במטרה לערער את חוסנו של הציבור ואמונו בהנהגה המדינית והצבאית

הסביבה האופרטיבית המורכבת והמאתגרת שבה מפעילה ישראל את כוחה הצבאי (לצד אמצעים נוספים) היא תוצאה של שורת התפתחויות טכנולוגיות, צבאיות, חברתיות ופוליטיות השלובות זו בזו. התפתחויות אלו, שאירעו בעשורים האחרונים, כוללות: שינויים עמוקים וגלובליים במאפייני תופעת המלחמה; שינויים גיאואסטרטגיים במזרח התיכון, שרובם קשורים בהשלכות של הטלטלה האזורית והאירועים שהתרחשו במסגרתה (ובכלל זה הגעת כוחות צבא של רוסיה וארצות הברית לאזור); שינויים מהותיים בתפיסת ההפעלה ובאמצעי הלחימה של אויבי ישראל, בעיקר אלה המשתייכים לציר הרדיקלי־שיעי; שינויים באופן הפעלת הכוח הצבאי הישראלי, הבאים לידי ביטוי בעיקר במתן עדיפות להפעלת כוח אש (על בסיס מודיעין מדויק) על פני כוחות יבשה מתמרנים; והשלכות של מהפכת המידע המטלטלת את העולם וגם את הממסדים הצבאיים

מימי קרב להסלמה?

השנה התברר שוב שההרתעה הישראלית מפני עימות רחב ומלחמה עודנה תקפה, וכנראה אף התחזקה. אויביה של ישראל מודעים לכוחה וכולם עסוקים בבעיותיהם הפנימיות, ובכלל זאת בהשלכותיה של מגפת הקורונה. שורת משחקי מלחמה שקיים המכון למחקרי ביטחון לאומי בסוף שנת 2019 ובתחילת שנת 2020 ,עוד לפני פרוץ משבר הקורונה, הובילו למסקנה כי שאיפתם של כל השחקנים בזירה הצפונית היא להימנע מהסלמה. שנת 2020 המחישה הערכה זו והסלמה אכן לא התרחשה. ניסיון השנים האחרונות לימד שזה גם המצב מול גורמי הכוח ברצועת עזה.

עם זאת, מאז יולי האחרון מצוי פיקוד הצפון בדריכות מוגברת מול חזבאללה, בעקבות איום מצידו להגיב על תקיפה שיוחסה לישראל בסוריה, אשר בה נהרג פעיל של הארגון. הארגון ניסה מספר פעמים "לסגור חשבון" עם ישראל, אך ללא הצלחה. צה"ל הדף את כל הניסיונות ואף הוסיף לתקוף בסוריה, באופן שהבהיר כי אינו מקבל את משוואות ההרתעה שהציב חזבאללה.

בישראל, כמו גם בשורות חמאס וחזבאללה, שוררת מודעות לסכנה הגלומה בדינמיקת הסלמה העלולה להתפתח, אך נראה שכל הצדדים מעריכים שניתן יהיה לקטוע אותה לאחר מספר ימי קרב, בדומה לעימותים קצרי ימים שנרשמו בשנים האחרונות בזירת עזה. ואולם, תרחיש מעין זה עלול להשתנות אם יהיו לאחד מהצדדים או לשניהם קורבנות בנפש. או אז ייתכן שתגובה ותגובת־נגד יסלימו, יובילו לעימות נרחב ואף למלחמה. מלחמה כזאת יכולה להתרחש מול הציר האיראני־שיעי הכולל את חזבאללה בלבנון, שלוחים איראניים בסוריה ובעיראק, ואולי גם מול איראן עצמה. זאת ועוד, ההסלמה עלולה לגלוש גם לזירות נוספות, בפרט עם גורמי הכוח ברצועת עזה.

תפיסת ההפעלה של האויב

בחירה הן של חזבאללה והן של חמאס באופי הלחימה הנוכחי שלהם נבעה מתהליכי למידה שהתקיימו מאז שנות ה־90 ,על בסיס ניתוח עוצמותיה וחולשותיה של ישראל. בשנה שעברה הצבענו על שינוי בתפיסת הלחימה של ארגונים אלו עקב לקחים שהופקו מהעימותים שהתפתחו ביניהם לבין ישראל מאז מלחמת לבנון השנייה (2006). עיקרו של שינוי זה הוא מעבר מתפיסת ניצחון המבוססת על התשת האוכלוסייה בישראל ("ניצחון באמצעות אי־הפסד") לתפיסה המבקשת לפגוע, מזירות שונות, גם בתשתיות לאומיות בישראל וביכולות צבאיות חיוניות, כדי להוציא את המערכת הישראלית משיווי משקל ולערער אותה.

תפיסה זו ממומשת באמצעות מהלכי בניין כוח הכוללים: הגדלה נוספת של כמויות הרקטות והטילים, הן כדי לשפר את יכולת השרידות של המערך והן כדי להרוות את מערכות ההגנה האווירית הישראלית; הצטיידות ברקטות ובטילים בעלי יכולת דיוק גבוהה, שיכולים לפגוע בנקודות התורפה האזרחיות (חשמל, גז ותשתיות לאומיות אחרות) והצבאיות (בסיסי חיל האוויר ומפקדות צבאיות) בישראל; הצטיידות ברחפנים ובכלי טיס בלתי מאוישים אחרים, גם הם לשם פגיעה מדויקת.

תפיסה זו מבוססת גם על הרעיון של הפעלת כוחות קרקעיים בשטח ישראל, על מנת לשבש את יכולת הפעולה ההתקפית וההגנתית של צה"ל ולהגביר את הפגיעה בכושר העמידה של העורף. על רקע זה שופרו יכולותיהם של חזבאללה וחמאס לחדור לשטח מדינת ישראל, ובכלל זה בתווך התת־קרקעי, באמצעות כוחות פשיטה מיוחדים (כוח רד׳ואן של חזבאללה וכוח נוח׳בה של חמאס). כוחות אלה מיועדים להעביר חלק מהלחימה לשטח ישראל – לתפוס צירים מרכזיים, לחדור ליישובים ולבסיסים ולגרום לצה"ל להשקיע חלק ניכר ממאמציו בהגנה, ולמעשה למנוע ממנו את היכולת לצאת להתקפה. חמאס משקיע מאמצים ומשאבים ניכרים, הן חומריים והם בכוח אדם, בפרויקט המנהור ההתקפי. באוקטובר האחרון חשף והשמיד צה"ל מנהרה חוצת גדר עמוקה במיוחד, שאותרה באמצעות יכולות המכשול ההנדסי שהוקם לאורך הגבול בין הרצועה לישראל. נראה שחמאס לא זנח את הפרויקט לאחר הקמת המכשול, ובכוונתו למצוא דרכים לעוקפו.

תפיסת ההפעלה של צה"ל

בחינת מסמכים פומביים רשמיים של צה״ל שפורסמו בשנה החולפת יכולה ללמד אותנו רבות על התפיסה של שיטת ההפעלה הצה"לית במערכה הבאה. הרמטכ"ל רב־אלוף אביב כוכבי והמטה הכללי כולו רואים את המענה כשילוב של "תמרון רב־ממדי לשטח האויב, מהלומות תקיפה באש ובממדים נוספים, והגנה רב־ממדית חזקה. כל אלה יתבצעו יחדיו, ייהנו מהדדיות הדוקה יותר וימצו את יתרונותיהם באוויר, ביבשה, במודיעין ובעיבוד־ מידע כדי לחשוף את האויב המסתתר ולהשמידו בקצב גבוה".

לצד ההשקעה ביכולות חשיפת אויב ובהגדלתם של הספקי מאמץ האש (בדגש על אש מדויקת), צה"ל השקיע מאמצים בכוחות היבשה כדי להפוך את התמרון היבשתי לקטלני, מהיר וגמיש יותר. במקביל השקיע צה"ל בבניית מכשול הנדסי, הן בגבול הצפון וכאמור גם בזירת הדרום, שתכליתו לסכל את מאמץ המנהור ההתקפי של חמאס וחזבאללה.

בתחום מאמץ האש, בדגש על הכוח האווירי, פיתח צה"ל את תפיסת המהלומות בהיקף רחב ובדיוק גבוה, כאשר כל מהלומה כזו נועדה לגרום לאויב הרס ונזק שיחרגו מהצפי שלו באשר ליכולותיו וכוונותיו של צה"ל והיקפן. מהלומות אלו יכוונו לפגיעה במערכי אויב שאותם הוא הגדיר כקריטיים לתפקודו האופרטיבי ולמימוש האסטרטגיה שלו. יש שלושה סוגי מהלומות: מהלומה מרחבית, שמטרתה לפגוע במקסימום פעילים, תשתיות ואמצעי לחימה של האויב בגזרה נתונה; מהלומה משימתית, שמטרתה השמדת מערך ספציפי של האויב (רקטות ארוכות טווח, למשל); ומהלומה רחבה, שמטרתה פגיעה בשורת מערכים ומרחבים כדי להביא את האויב לכשל רב־מערכתי ולאלצו להשקיע את מרב משאביו בהגנה ובשיקום ההרס שספג. כאמור, תחום נטרול יכולות הלחימה מתמקד במערך הרקטי של האויב, בדגש על מאגר הטילים המדויקים ארוכי הטווח, ובמקביל פגיעה במרבית פעילי כוחות החדירה שלו.

לגבי התמרון היבשתי, בשנים האחרונות התגלו להערכת צה"ל שני פערים מרכזיים, הן ביכולתו לספק מענה לאתגר של ירי תלול מסלול בזירות השונות, והן ביכולתו לשלול יכולות במרכזי הכובד של האויב באופן מהיר ורציף. על כן גיבש הצבא תפיסה עדכנית לתמרון היבשתי, שנועדה לתת מענה לפערים אלו ורואה בתמרון מהלך רב־ממדי. בזרוע היבשה גובשה תפיסת תמרון בחכמ"ה (ביסוס, חשיפה, כינוס, מהלומה, הסתערות), שלפיה לכוחות המתמרנים יונגשו יכולות מודיעיניות ויכולות חשיפת אויב מוגברות. זאת כדי שיוכלו לפגוע בו ולשלול ממנו יכולות, הן באמצעות אש מדויקת והן בתמרון מהיר וקטלני. התעדוף הצה"לי של מאמץ האש נותר בעינו, אולם ניכר כי בחמש השנים האחרונות התגבשה ההבנה שביצוע תמרון מהיר ואגרסיבי כמהלך משלים חיוני לצורך סיום המערכה במהירות, ובתנאים שישרתו את האינטרסים של ישראל. בהתאם לכך הושקעו משאבים ניכרים בשיפור ובחיזוק כשירותם של הכוחות המתמרנים.

דמותה של המלחמה הבאה

על צה"ל להיערך לשני מתארים עיקריים של מערכה, שעלולה להתפתח מהסלמה לא רצויה בעקבות ימי קרב בזירה הצפונית: "מלחמת לבנון השלישית" רק עם חזבאללה בלבנון, שתהיה עצימה והרסנית בהרבה ממלחמת לבנון השנייה; ו"מלחמת הצפון הראשונה" עם חזבאללה בלבנון, אך גם עם כוחות בסוריה ובעיראק, ואולי גם באיראן ובזירות נוספות..

צה"ל יפעיל במלחמה את יכולותיו ההתקפיות הקטלניות – ביבשה, באוויר ובים – ויגרום נזק נרחב ביותר לאויביו, בחזית ובעומק. אבל במלחמה כזאת גם ישראל צפויה להתמודד עם ירי מסיבי של טילי קרקע־קרקע לעורף, שחלקם מדויקים וחלקם אף יחדור את מערכות ההגנה האווירית; עם תקיפות של כלי טיס בלתי מאוישים ורחפנים על העורף; עם חדירת כוחות קרקעיים לשטח ישראל בהיקף של אלפי לוחמים; ועם מתקפה תודעתית רחבה שתכליתה ערעור כושר העמידה של הציבור הישראלי ואמונו בהנהגה המדינית והצבאית. רכיביו ההתקפיים של צה"ל ייתקלו במערכות הגנה אווירית וימית משתכללות ובמערכי הגנה קרקעיים מורכבים, הכוללים שימוש בתווך תת־קרקעי ובטילים מתקדמים נגד טנקים.

המערכה עשויה להתנהל אפוא בשני ממדים שונים: באחד יתקפו אויביה של ישראל את העורף באש תלולת מסלול בכמויות שטרם נראו בעבר, ובשני תתקוף ישראל את כוחות האויב בשטחו, הן באמצעות מאמץ אש והן באמצעות תמרון קרקעי. אולם אפשר שייווצר רושם של קשר רופף בלבד בין שני הממדים. נוכח ההרס בערי ישראל, תושבי ישראל שיהיו נתונים תחת אש לא יתרשמו יתר על המידה מן ההרס האדיר שימיט צה"ל על מערכי האויב (גם אם יהיו ממוקמים בלב אוכלוסייה אזרחית) וממספר פעיליו שייפגעו במהלך הקרבות. מפקדי גדודים במלחמת לבנון השנייה סיפרו כי במהלך הלחימה, למרות ליקויים ותקלות, הם חשו שביצעו את המשימה ובסך הכול ניצחו, והינה בשובם ארצה התברר להם כי הציבור חושב שההישג נע בין תיקו להפסד. בהתחשב בנזק הצפוי במלחמה הבאה, תחושה זו תועצם.

יתרה מכך, ניתן להניח שבעת מלחמה כוחות המילואים שיתגייסו ייאלצו אף הם להתארגן תחת אש, שכן בסיסי הגיוס והימ"חים יהיו מטוּוחים. הצבא לא יוכל לממש את תפיסת "זמן יקר", שלפיה בעת עימות יעברו יחידות המילואים אימון להעלאת הכשירות ורק אז ייקחו חלק בלחימה, משום ששטחי האימונים יהיו מטווחים גם הם (כשם שהיו בעת מבצע ׳עמוד ענן׳ בזירת הדרום, 2012). זאת ועוד, מאחר שהבסיסים של יחידות המילואים ממוקמים בחלקם הרחק מקו החזית, עלול שינוע הכוחות להתעכב בגלל אש תלולת מסלול של האויב. מכאן שהמקום הבטוח ביותר שבו יוכלו הכוחות הלוחמים להימצא הוא בחזית ובעומק שטחו של האויב. שם אומנם יידרשו כוחות היבשה להתמודד עם הסיכונים שבלחימה, אולם העוצמה הקרבית תספק מענה לסיכונים אלה.

הציבור בישראל מצפה מהכוח הצבאי לנצח במערכה קצרה ומעוטת אבדות. ציפייה זו מועצמת כשמדובר במערכה המבוססת על הפעלת הכוח האווירי. אולם בעימותים עתידיים צפוי שטייסי חיל האוויר לא יוכלו לנוע באופן חופשי כמעט מעל לשטח האויב, כפי שהומחש בפברואר 2018 ,כאשר במהלך תקיפה של חיל האוויר בסוריה נפגע מטוס קרב מסוג 16־F וטייסיו נאלצו לנטוש מעל עמק יזרעאל. יתרה מכך, לצד מערכי הנ"מ שלו, האויב ישאף לפגוע ברציפות התפקודית של חיל האוויר הישראלי באמצעות ירי רקטות וטילים על בסיסי החיל. צה"ל יידרש להיאבק על העליונות האווירית ועל חופש הפעולה. בהקשר זה יש להביא בחשבון גם את הנוכחות הרוסית בזירה הצפונית, אשר עשויה להציב מגבלות נוספות על חופש הפעולה של חיל האוויר.

השלכות מגפת הקורונה

להתרחשויות בסביבה האסטרטגית, בהקשר למגפת הקורונה, יכולות להיות גם השלכות על הסביבה האופרטיבית, כלומר – על מאפייני העימותים הצבאיים ואופן התפתחותם של הכוחות הצבאיים, המדינתיים והלא־מדינתיים. תקופות שבהן המדינות והארגונים בעלי המחויבות הפוליטית עוסקים בענייני הפנים שלהם מאופיינות בצמיחתם של ארגונים לא־מדינתיים חסרי מחויבות כזאת, וכאלה יכולים להיווצר או להתחזק גם בתקופה הנוכחית. בהקשר אחר, אפשר שההתייחסות הדרמטית כל כך בכל המדינות להתפרצות הנגיף תוביל גורמים שונים לתת עדיפות גדולה יותר לפיתוח ולהצטיידות בנשק ביולוגי. ולבסוף, לפחות בישראל ובמדינות המערב – סביר להניח שתהיה הסטת תקציבים לאומיים לשיקום הכלכלה ומערכת הבריאות, על חשבון תקציבי ביטחון ותקציבים לתחומים אזרחיים אחרים

המלצות

ישראל צריכה להיערך למלחמה רב־זירתית ("מלחמת הצפון") כאיום ייחוס עיקרי. מלחמה זו תתאפיין בעצימות גבוהה יותר מהמערכות שניהלה מאז מלחמת לבנון השנייה, הן במובן כמות האש על העורף הישראלי והן במובן חזית הלחימה.

נוכח האתגרים הצפויים לכוח האווירי וכן הצורך לצמצם את האש על העורף במהירות, יש להכין את הכוח היבשתי לתמרון גמיש, אגרסיבי וקטלני לפגיעה בכוחו הצבאי של האויב. במקביל יש לצמצם את פערי הציפיות בציבור לגבי מאפייניה ותוצאותיה האפשריות של המלחמה; ליזום מאמץ מדיני וביטחוני למניעת מלחמה ולמיצוי חלופות אחרות לקידום יעדיה של ישראל בזירה הצפונית. זאת ועוד, נכון לסכם ולתקצב תוכנית רב־שנתית לצה"ל ולהתאימה למגבלות התקציביות המתחייבות מההתמודדות עם ההשלכות הכלכליות של משבר הקורונה, ליישם את תוכנית ההתעצמות במט"ח במסגרת הסיוע האמריקאי, וכן יש להקפיד על הרחקת צה"ל ומערכת הביטחון מהמאבק הפוליטי בישראל.

תא"ל (מיל.) איתי ברון, ראש חטיבת המחקר באמ"ן לשעבר וסגן ראש ראש המכון למחקר. 
גל פרל פינקל, חוקר צבא ואסטרטגיה ב־INSS.

המלחמה הבאה לא תתחשב באילוצי הפוליטיקה או המגפה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"תתכוננו שזה יקרה מחר" – כך אמר הרמטכ"ל ללוחמים בתרגיל בצפון, והזכיר את מה שבכנסת אולי הספיקו לשכוח: בגבול הצפוני, השקט תמיד מתעתע. הפוליטיקאים חייבים להתעשת, להפריד בין ענייני הביטחון למשבר הפוליטי והבריאותי, ולפעול לשיפור המוכנות למערכה – לפני שיהיה מאוחר מדי

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1412, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 3 בדצמבר 2020

המתיחות הממושכת השוררת בצפון בין צה"ל לחזבאללה משקפת אפשרות כי למעשה, הצדדים מצויים מספר מהלכים מוטעים מימי קרב העלולים להסלים למלחמה, כמעט ללא התרעה נקודתית שתיתן בידי צה"ל שהות להיערך. במקביל מתמודדת ישראל עם משבר הקורונה ועם משבר פוליטי מתמשך, שמעכב את מימושם של תהליכים חיוניים בבניין הכוח של צה"ל, בדגש על תקציב ורכש של כלי טיס ומערכות לחימה כמו גם על גרף האימונים של הצבא. המשבר הפוליטי יצר גם ליקויים בשיח והמתמשך בין הממשלה לצבא, שהינו רכיב קריטי ביכולתה של ישראל לקבל החלטות, הן בתחום בניין הכוח ולא פחות חשוב – בתחום הפעלת הכוח. למרות המגפה והמשבר הפוליטי, וכפי שהוכח לאחרונה בפעולת הגמול שבוצעה על ידי צה"ל בסוריה בעקבות הנחת זירת המטענים ברמת הגולן, על צה"ל להיות ערוך להסלמה ולהתאמן, גם נוכח סיכוני הקורונה, כדי להיות כשיר למלחמה.

באמצע נובמבר ביצע צה"ל תקיפה אווירית נרחבת גלויה ומוצהרת בסוריה. כפי שתיאר דובר צה"ל, הייתה זו היה פעולת גמול לזירת מטענים סמוך למוצב 116 ברמת הגולן, שהונחה בהכוונת יחידה 840 של כוח קודס האיראני, המפעיל מתנדבים סוריים לפעולות טרור. צה"ל פגע בשמונה מטרות ובהן מחסני אמל"ח, סוללות טילי קרקע־אוויר, מפקדה של כוח קודס ומפקדת דיביזיה 7 הסורית, ובמהלכה נהרגו מספר חיילים סורים ואיראנים. וזאת, כשמאז יולי האחרון מצוי פיקוד הצפון בדריכות מוגברת מול חזבאללה לאחר תקיפה שיוחסה לישראל בסוריה שבה נהרג פעיל של הארגון.

מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, הציב אז משוואה, שלפיה הארגון יגבה מחיר בחיי אדם בתגובה לכל פעיל הארגון שייהרג בלבנון או בסוריה. ואכן, חיזבאללה ניסה מספר פעמים "לסגור חשבון" עם ישראל, אך ללא הצלחה. כך למשל, באוגוסט ירו צלפי חזבאללה לעבר כוח צה"ל בגבול לבנון סמוך למנרה. וצה"ל הגיב מן האוויר ותקף עמדות חזבאללה סמוכות לגבול בלבנון (בניגוד לתגובה באירוע קודם: חדירתה של חוליית צלפי חזבאללה להר דב, שצה"ל אפשר לחבריה להימלט). אלוף אמיר ברעם, יוצא הצנחנים שמפקד על פיקוד הצפון, אמר שהתקיפה נועדה להבהיר לחזבאללה כי: "איבדת שתי עמדות על ירי בלי נפגעים. ללמדך איך נגיב על ירי עם נפגעים". במקביל יוחסו לישראל עוד מספר תקיפות נגד בסיסי כוחות איראנים בסוריה, בבחינת איתות לנצראללה, שהמשוואה שהציב אינה מרתיעה את ישראל. אולם המתיחות לא הסתיימה והוא חזר והדגיש מאז כי המחיר עוד ייגבה.

המתיחות אמנם מנוהלת עד כה "על אש קטנה" אולם כפי שאירע בעבר, הן בזירת הדרום והן בזירת הצפון, הצדדים מצויים במרחק מספר מהלכים מהסלמה העשויה להתפתח למלחמה. בדומה להתנהלות בין ישראל לחמאס, נראה כי ישראל וחזבאללה אימצו את התפיסה הגורסת שההסלמה תסתכם במספר ימי קרב, שניתן יהיה להכילם ולנהלם באופן מבוקר. אולם, פוטנציאל ההיזק של הסלמה בזירה הצפונית, שעולה במידה ניכרת על היקף ההיזק שחמאס עלול להסב לישראל, יכול להביא לכך שישראל וחיזבאללה יתקשו לשלוט בהתפתחויות ולמנוע מהן להפוך למערכה נרחבת.

בכל בחינה את מצבה האסטרטגי של ישראל יש לכלול לצד מתיחות נמשכת זו משתנים נוספים, ביניהם תהליך המעבר בין ממשל הנשיא דונלד טראמפ לממשל הנשיא הנבחר, ג'וזף ביידן, שבמהלכו אפשר שארצות הברית תתקוף מטרות איראניות באזור – אם בתגובה לתקיפת כוחותיה בעיראק ובמזרח סוריה, ואם במטרה לפגוע בפרויקט הגרעין – התפתחות העשויה לגרור תגובה איראנית באמצעות שלוחיה גם נגד ישראל. וכל זאת, בעוד ישראל מתמודדת עם מגפת הקורונה ומשבר הפוליטי.

ישראל היא מדינה חזקה, עם מערכות ממשל יציבות ומתפקדות, אולם הנטרול הפוליטי של תהליך קבלת ההחלטות, ובכלל זאת בנושאי ביטחון, פוגע במוכנות מערכת הביטחון להסלמה ביטחונית. מאז הקמת הממשלה, לפני יותר מחצי שנה, טרם גובש ועבר חוק תקציב, ובכלל זה תקציב ביטחון, טרם הוחלט על אודות רכש מערכות ואמצעי לחימה חדשים וטרם אושרה התכנית הרב־שנתית (תר"ש) שהציג הרמטכ"ל אביב כוכבי, "תנופה". כפי שציין לאחרונה מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (מיל.) אמיר אשל, התאמתם של תהליכי הכשרה, כמו גם של רכישת, קבלת והטמעת מערכות לחימה או כלי טיס חדשים, לוקחת זמן וישראל מפעילה חלק מכלי הטיס שלה, מסוקים למשל, הרבה מעבר למה שהיצרן התכוון.

בנוסף, כפי שנחשף בהקשר לנסיעתו באחרונה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לערב הסעודית, כמו גם בתהליך המדיני שהביא לחתימת "הסכמי אברהם", שרים בכירים והמטה הכללי מודרו ולא שותפו בהכנות ובתהליך עצמו. שיח תקין, קבוע ומתמשך בין הממשלה לצבא הוא רכיב קריטי ביכולתה של ישראל לקבל החלטות חיוניות בתחום הביטחוני לגבי בניין הכוח, ולא פחות חשוב מכך – בתחום הפעלת הכוח. במקרה של הסלמה בצפון, יכולתם של מפקדי הצבא ובכירי הדרג המדיני לנהל דיאלוג מהיר וסדור, מבוסס אמון וידע, היא חיונית ליכולתה של ישראל לנהל אותה בהצלחה.

על הרקע הזה יש לברך על התעקשות הרמטכ"ל כוכבי לממש חלקים חיוניים בתוכנית "תנופה", כמו גם לקיים בסוף אוקטובר תרגיל רב־מערכתי – "חץ קטלני" – שדימה מערכה ביותר מזירה אחת ואשר התבצע בהשתתפות כוחות מילואים. לצד תרגיל זה התקיימו אימונים נוספים של כוחות הסדיר והמילואים, ואימונים נוספים עתידים להיערך בחודשים הקרובים.

הכוח האווירי הישראלי הוא כוח יעיל וקטלני, היודע לפעול בהספקי תקיפה גדולים במיוחד. בחיל האוויר גובשה תפיסת המהלומות, בהיקף ובדיוק גבוהים, כאשר על כל מהלומה לגרום הרס ונזק לאויב, שיחרוג מהצפי שלו את יכולות וכוונות צה"ל. מהלומות אלו יכוונו לפגיעה במערכי אויב שהם קריטיים לתפקוד האופרטיבי ולמימוש האסטרטגיה שלו, כדי להביאו לכשל רב־מערכתי ולאלצו להשקיע את מירב משאביו בהגנה ובשיקום.

ומנגד, בהחלט יתכן שלצד הכוח האווירי תידרש ישראל למאמץ קרקעי משלים, אגרסיבי ומהיר, שיפגע בפעילי אויב בשטחם, ייצר בקרבו תחושת נרדפות ואי־וודאות וכן יחשוף מטרות לתקיפה באש מדויקת. לתפיסת הצבא, בתמרון היבשתי התגלו בשנים האחרונות שני פערים מרכזיים: ביכולת לספק מענה לירי הרקטות והטילים לעבר העורף הישראלי, וביכולת לשלול במהירות וברציפות יכולות במרכזי הכובד של האויב. לפיכך גובשה בזרוע היבשה של צה"ל תפיסת תמרון בחכמ"ה – ביסוס, חשיפה, כינוס, מהלומה, הסתערות – שלפיה יונגשו לכוחות המתמרנים יכולות מודיעיניות וחשיפה מוגברות, כך שיכלו לאתר את האויב, לפגוע בו ולשלול ממנו יכולות באמצעות אש מדויקת ותמרון מהיר וקטלני.

בכל מקרה, המרחבים הגדולים בלבנון והשטחים האורבניים הצפופים ברצועת עזה יחייבו הפעלה של סדרי כוחות גדולים, בוודאי במלחמת רב־זירתית, ומכאן גם הפעלת כוחות מילואים, שכן המערך הסדיר לבדו לא יספיק. כאן טמון פער שלישי במוכנות צה"ל, והוא כשירות הכוחות. על מנת שלצה"ל תהיה יכולת יבשתית כשירה, למרות האילוצים, עליו להתאמן שמא תמצא עצמה ישראל עם מענה חסר לאיום.

בשיחה שקיים ערב התרגיל, שנערך בגליל, עם מפקדי חטיבת הצנחנים, אמר הרמטכ"ל כוכבי: "אי אפשר להביא את ההישג על האויבים שלנו בלי התמרון", הזהיר מפני אשליה שהמערכה הבאה תתרחש עוד זמן רב ואמר למפקדים: "תתכוננו שזה יקרה מחר".

לצד רמת מוכנות גבוהה, שגרת אימונים סבירה היא אתגר לצה"ל מיום היווסדו, שכן צה"ל נתון כמעט תמיד בהתמודדות מול איומים קונקרטיים. ואולם, קיום אימונים נוכח מגפת הקורונה הוא אתגר מורכב, שכן לאילוצים הרגילים שבהם נתונים אנשי המילואים, בפרט צורך לתמרן בין דרישות הפרנסה והמשפחה לבין היציאה למילואים, נוספה האפשרות של הדבקות במחלה במהלך האימון. מדובר בחשש מבוסס, שכן בחלק מהאימונים נדבקו אנשים וחלו.

עם זאת, כמאמר הרמטכ"ל, אויביה של ישראל לא יתחשבו באילוצי הקורונה או באילוצים אחרים, פוליטיים, ועל כן על צה"ל להסדיר בהקדם נוהל ברור שיכלול פיצוי הולם לטיפול בחולים, או מי שנדרשו לשהות בבידוד בעקבות אימון מילואים, ולהתעקש לקיים את האימונים. הסדרה זו תבהיר למשרתי המילואים כי הם נכס חשוב בעיני הצבא ותחזק את אמונם בו, וכן תגביר את חשיבות האימונים בעיניהם. קיום האימונים, לצד פעילות התקפית ויוזמת של צה"ל בזירות השונות, מחזק את דימוי ההרתעה הישראלי ומבהיר את מוכנותה למערכה, אף שאינה מייחלת לה.

לסיכום, למרות הערכה רווחת כי סכנת המלחמה נמוכה, דווקא בעת הנוכחית, ובעיקר עד להתייצבות ממשל חדש בארצות הברית, חיוני לשמור על רמת כשרות ומוכנות גבוהה של הצבא, לקראת התפתחויות לא צפויות, בעיקר מול הציר האירני־שיעי בזירה הצפונית, הכוללת את לבנון, סוריה ומערב עיראק. לצה"ל תפקיד של המבוגר האחראי – דווקא בעת הזאת, כשמנגנוני קבלת החלטות המדיניים והמשילות בישראל מתנהלים בתת־תפקוד. מוכנות ופרופיל מבצעי גבוהים ובולטים יסייעו להרתיע את גורמי הציר מפני ניסיונות להציב בפני ישראל אתגרים ביטחוניים בוטים, בעלי פוטנציאל של הידרדרות למערכה רבתי.

החלטות שמחכות לממשלה הבאה, או למלחמה הבאה, מה שיבוא קודם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל הזהיר כי יישום קיצור שירות החובה יפגע באופן משמעותי ביכולתו לעמוד במשימותיו, אבל בינתיים הדרג המדיני נמנע מלהחליט אם ליישם את החוק, שנכנס לתוקפו, או לשנותו. אין בכך בכדי להפתיע, גם בנושאים אחרים, חשובים לא פחות, הוא נמנע מלקבל החלטה.

ביולי האחרון נכנס לתוקפו חוק המקצר את שירות הגברים בצה"ל לגברים בצה"ל יקוצר מ־32 חודשי שירות ל־30 חודשים. החוק הוא חלק מהמתווה שעליו הסכימו משרדי הביטחון והאוצר במסגרת המתווה התקציבי שגובש לתר"ש "גדעון" לפני כחמש שנים.

בצבא מתנגדים לתכנית בטענה כי האתגרים הביטחוניים שנוצרו מחייבים בחינה מחדש של קיצור השירות, בטרם ייווצר לצבא מחסור בכוח אדם, כלומר בחיילי החובה. בפועל, משך ההכשרה ארוך, ונוכח קיצור השירות, הצבא יקבל חיילים מוכשרים לתפקידם לתקופה קצרה מדי.

החלופה הנוכחית היא לקצר את משך הכשרת היסוד, מה שיציב בתפקידים המבצעיים חיילים שהיחס בין משך הזמן שנדרש להכשירם למשך הזמן שהם מבצעים את התפקיד אליו הוכשרו יהיה טוב יותר. מנגד, רמתם המקצועית תהיה ירודה ויהיו להם פערים מקצועיים גדולים.

השבוע התקיים דיון בעניין בוועדת המשנה לכוח אדם של הכנסת. תא"ל אמיר ודמני, ראש חטיבת תכנון ומנהל כוח אדם בצה"ל, הזהיר בדיון שקיצור השירות הנוסף יפגע ביכולת הצבא לעמוד במשימותיו, בהיקף הכוח הנדרש בכלל וללחימה בפרט.

"אמרנו גם שקיצור נוסף יפגע באפקטיביות של ההכשרות ומכאן ברמת המוכנות", אמר ודמני וציין שהתוכנית הרב־שנתית "תנופה", שמוביל הרמטכ"ל אביב כוכבי, מחייבת סדרי כוחות גדולים יותר מבעבר, הן למערך הלוחם והן למערך הטכנולוגי. "ההחלטה הזו פוגעת בכשירות הצבא בשנים הקרובות ואנו כבר לא יכולים להמתין שתתקבל החלטה רחבה על מודל הגיוס, למרות ההבנה שבראייה ארוכת טווח נכון להסתכל על החבילה הכוללת". 

בינתיים, למרות שהצבא מבקש לשנות את החוק, דבר לא נעשה. הן בכנסת והן בצבא. צה"ל עודנו מתנהל במסלול הכשרה ושירות המותאם ל־32 חודשים, ואילו שר הביטחון בני גנץ טרם גיבש עמדה בנושא.

ח"כ אלופה (מיל.) אורנה ברביבאי, ראשת אכ"א לשעבר, אמרה בדיון כי אין מדובר בסוגיה חדשה ומשום כך, ובהתחשב בעובדה ששר הביטחון הוא גם רמטכ"ל לשעבר, "חייבת להיות לו עמדה ברורה לגבי משמעות אורך השירות". אפשר לקבל את החוק, אמרה, ואת המשמעויות המתחייבות ממנו למשכי ההכשרה, ואפשר לתקן את החוק, "ושתי ההחלטות לגיטימיות". אבל צריך לקבל החלטה.

בינתיים, למרות שעברו שלושה חודשים ממועד כניסת החוק לתוקף, אין החלטה. אין בכך כדי להפתיע. גם בנושאי הרכש, ואף שצה"ל הזהיר כי חלק מהכלים שהוא מפעיל מתיישנים והופכים לא כשירים (מסוקי היסעור ומטוסי התדלוק אם להזכיר שניים מהקריטיים שבהם), נמנע הדרג המדיני מהחלטה. ועדת השרים להצטיידות טרם התכנסה.

התאמת תהליכי הכשרה, כמו גם רכישת, קבלת והטמעת מערכות לחימה או כלי טיס חדשים לוקחים זמן, ולא ברור למה מישהו בדרג המדיני חושב שאפשר לבזבז אותו בוויכוחי סרק פוליטיים או לחלופין בהמתנה לממשל האמריקני הבא (שמחויבותו לישראל תישאר בעינה ללא קשר לזהות הנשיא, טראמפ או ביידן). 

המוכנות למלחמה הבאה, ההצטיידות והגיוס, כל אלה הם כנראה נושאים שאינם נתפסים בעיני הממשלה כקריטיים, ונוכח משבר הקורונה, ניתן להבין זאת. אבל כשבוחנים את קבלת ההחלטות של הממשלה לטיפול במגפה (מה שאפשר, כי מסיבה לא ברורה, כנראה כדי להסתיר את החידלון, הוחלט לסווג את הדיונים כסודיים ל־30 שנים), עולה אותה תמונה של גרירת רגליים, ישיבה על הגדר וחוסר יכולת לקבל החלטות.

ראש החץ קטלני, ושאר הגוף?

המוכנות למלחמה הבאה עמדה במוקד תרגיל "חץ קטלני" שהשלים צה"ל בשבוע שעבר. בתרגיל, שדימה מערכה רב־זירתית והתמקד בעיקר בחזית הצפון, פעל חיל האוויר באופן משמעותי ולצדו פעלו כלל אוגדות צה"ל, במתכונת שלדית בשל מגפת הקורונה.

הכוחות שדימו את חזבאללה ירו אלפי רקטות, ובהן טילים מדויקים וארוכי טווח על מטרות תשתית בישראל, ודימו חדירת כוחות "רדואן" ליישובי גבול הצפון. בנוסף כחלק מהתרחיש נדרש חיל האוויר לפעול במציאות שבה הופלו חלק ממטוסיו. 

במאמר שפרסם בכתב העת הצה"לי "בין הקטבים" כתב ראש להק אוויר לשעבר, תא"ל (מיל.) אמנון עין־דר, כי בעימותי העתיד לא יוכלו טייסי חיל האוויר לנוע באופן כמעט חופשי מעל לשטח האויב, כפי שהומחש בפברואר 2018, כאשר במהלך תקיפה של חיל האוויר בסוריה נפגע מטוס קרב מסוג 16־F וטייסיו נאלצו לנטוש מעל עמק יזרעאל. יתרה מכך, גם האויב מודע לעוצמתו של חיל האוויר ויפעל לפגוע בה ולשבש את רציפותו התפקודית באמצעות ירי רקטות וטילים על בסיסי החיל. נדרשת, כתב עין־דר, "הבנה שנידרש להיאבק על העליונות", והיא אינה מובנת מאליה יותר. 

בתרגיל בלמו תחילה כוחות צה"ל את הכוחות של חזבאללה שחדרו לישראל, ולאחר מכן יזמו התקפה, כוחות מחטיבת הנח"ל ומחטיבת גבעתי, עליהן מפקדים האל"מים ישראל שומר ויצחק כהן (ששניהם צמחו בחטיבות שעליהן הם מפקדים), התאמנו על כיבוש מתחמי חזבאללה, וחטיבת הקומנדו, עליה מפקד אל"מ קובי הלר, יוצא גולני, תרגלה בחרמון לחימה בשטח הררי ותקיפת מרכזי כובד של הארגון.

השאלה היא עד כמה האש המדויקת, האווירית בעיקרה, תספיק. ביולי 1981 ניהל צה"ל עשרה ימי קרב כנגד אש"ף. המחבלים ירו כ־1,230 רקטות ופגזים לעבר יישובי הצפון, ואילו צה"ל הגיב בירי ארטילרי ובתקיפות אוויריות. יוצא דופן בתגובת צה"ל היה מבצע "צלצל", פשיטה של כוח מחטיבת הצנחנים על מפקדת מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין מדרום ל"מזרעת־אל־מצילה", כחמישה קילומטרים דרומית לשפך הזהרני בלבנון. היתה זו הפעולה הקרקעית היחידה במבצע. 

בספרו "אתי מלבנון" (הוצאת משרד הביטחון, 1990) תיאר אלוף (מיל.) יורם יאיר "יה־יה", שפיקד אז על חטיבת הצנחנים, את הפשיטה. הכוח הוטס במסוקי יסעור והתגנב אל היעד, לאחר שכוח סיירת צנחנים, בפיקוד ישראל זיו, נתקל במחבל והרג אותו.

"מתחילה הסתערות. צרור ארוך פוגע בכוח של פלוגת החה"ן המסתער על הצריף. חמישה נפגעים, ביניהם אהרל'ה המ"פ. חפ"ק המח"ט, הנמצא במרחק קטן מאחור, מבחין במתרחש ומסתער קדימה במקומם, כשהוא עובר מעל הנפגעים. בהסתערות זו נהרג קצין האג"ם רס"ן יוסי טהר, ונפצע זאביק קצין הקשר. אני מצליח להגיע עד למחבל, היורה מתוך עמדה מוסווית, ולחסל אותו. רופא החטיבה, ד"ר איתן פרידמן, המגיע במרוצה כדי לטפל בנפגעים, נפצע קשה" (עמוד 13), כתב יאיר.

על כוח פלחה"ן צנחנים, שמפקדו נפצע, תפס פיקוד סגן מפקד הפלוגה דאז (ולימים ח"כ) עפר שלח, שגם הרג עם יאיר את המחבל.

יאיר כתב כי: "על אף המספר הרב של הנפגעים ולמרות האש הניתכת מכל עבר מצליח הכוח להשלים את המשימה. הכוח משתלט על בסיס המחבלים ומחסל את יושביו, מפוצץ את המבנים, העמדות וכלי־הנשק" (עמוד 14). תחת אש כבדה חולץ הכוח במסוקים ושב ארצה. 

לאחר הפשיטה ההיא הושגה הפסקת אש בין ישראל לאש"ף, שהחזיקה מעמד כשנה, עד לפרוץ מלחמת שלום הגליל. לאחר סבב הלחימה הודו מפקדי חיל האוויר כי אין בידיהם מענה מיטבי לרקטות קצרות הטווח. מפקדי החיל חזרו על אותה המסקנה גם לאחר מלחמת לבנון השנייה.

יתכן שבתרגיל בשבוע שעבר הצליחו הכוחות לשלב באופן טוב יותר בין תמרון ואש, באופן שהפחית את האש שהמטיר האויב לעבר עורף ישראל. אבל התרגיל היה שלדי, מסיבות מובנות, והסתמך בעיקר על הכוחות הסדירים. ובכלל, לא בטוח שהאויב ישתף פעולה עם התכנית של צה"ל. כשהדרג המדיני נמנע מקבל החלטות על אורך שירות החובה והצטיידות בכלי טיס חדשים, על כשירות מערך המילואים ועל טיב התמרון היבשתי אין מה לדבר. גם אלו, כנראה, יחכו לממשלה הבאה, או למלחמה הבאה. מה שיבוא קודם.

צה"ל מוכרח לשוב ולהשקיע בכוחות המילואים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההיסטוריה מלמדת שחיילי המילואים הם שמכריעים את הכף בשעת מלחמה. אולם כיום נראה שבצבא מעדיפים להפעיל במערכה צוותי קרב חטיבתיים סדירים בלבד.

בשבוע שעבר חל יום ההוקרה למילואים, שנדחה מל"ג בעומר בשל מגפת הקורונה והסגר הראשון. צה"ל הוא צבא מבוסס מילואים: השירות הסדיר הוא רק ההכשרה לתפקיד שיעשה החייל, בדגש על המשרתים ביחידות הלוחמות, במילואים. המילואים הם גם מודל כלכלי חכם, שמאפשר החזקת כוח גדול לשעת מלחמה.

מבלי להפחית מגבורת הצבא הסדיר, במלחמת יום הכיפורים היו אלה כוחות המילואים שהכריעו את המערכה. דוגמה לכך ניתן לראות בתיאור כיבוש מוצבי הצבא הסורי ברכס החרמון, בגובה כ־2,500 מטרים, בידי חטיבת הצנחנים מילואים 317, שמופיע בספרו המצוין של תא"ל (מיל.) אלישיב שמשי "נוע כבר, לכל הרוחות!" (הוצאת מערכות, 2011).

שניים מגדודי החטיבה, עליה פיקד אל"מ חיים נדל, הוטסו במסוקים לשטח הררי קשה לתנועה כדי לכבוש שני יעדים מבוצרים. הייתה זו חטיבה מעולה, שאנשיה התאמנו והיו כשירים לפעולות שכאלה. מפקדי הגדודים, חזי שלח ואלישע שלם, היו מפקדים מנוסים ובמלחמת ששת הימים השתתפו בפשיטה המוטסת של הצנחנים על התותחים המצרים באום־כתף.

תחילה כבש הגדוד בפיקוד שלח את מוצב הפיתולים. למרות שבקרב נהרג אחד הקצינים בפלוגה שלחמה על היעד, "הפלוגה המשיכה בהסתערות, חיסלה את הכוח הסורי במקום" (עמוד 76), וכבשה את המוצב.

לאחר מכן כבש הגדוד בפיקוד שלם את מוצב החרמון הסורי, שהיה נטוש, והוזעק לסייע לחטיבת גולני שתקפה מהחזית את מוצב החרמון הישראלי. במפגן נחישות והקרבה כבשו הגולנצ'יקים את היעד, ועזרת הצנחנים לא נדרשה. בדרכם חזרה למוצב החרמון הסורי נתקלו שלם ולוחמיו, שהיו קרובים לאפיסת כוחות, בחיילים סורים שנסוגו ופגעו ברבים מהם.

שורות הסיכום בפרק מלמדות מה יכול כוח בוגר, מיומן ומאומן להשיג. החטיבה הצליחה בגלל "התכנון הנועז, הביצוע המקצועי ובעיקר איכות הלוחמים והמפקדים ובראשם המח"ט חיים נדל והמג"דים סא"ל חזי שלח וסא"ל אלישע שלם. הצנחנים יצרו מצב שכל כוח צבאי רציני שואף אליו, בו האויב היה מופתע, מפוחד, לא ידע מהיכן יותקף ולכן רוב חייליו ברחו על נפשם" (עמוד 84).

 

אולם, כתב שמשי בצדק, "ככל שצה"ל התעצם, חלה תפנית בדרך הפעלת הכוחות והאש, והגישה הישירה תפסו את מקומם של התמרון והגישה העקיפה ותהליך זה פגע במהירות ובאיכות הביצועים בשדה המערכה" (עמוד 196). טענה זו מתחברת לטענות האלוף (מיל.) יצחק בריק, שכמו שמשי לחם כקצין שריון ב־1973, על פערים במוכנות צבא היבשה ועל הישענות יתר על חיל האוויר.

אמנם בתקופת הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, צבא היבשה התאמן הרבה. אבל נראה שצה"ל מעדיף להפעיל במערכה צוותי קרב חטיבתיים סדירים בלבד, ולהשלים להם יכולות באמצעות מילואים (פלוגות מסייעות, צוותי רפואה, לוגיסטיקה ותכנון).

המרחבים הגדולים בלבנון והשטחים האורבניים הצפופים בעזה יחייבו כוחות גדולים יותר (בוודאי במלחמת רב־זירתית). אך צה"ל לא משאיר לעצמו שוליים רחבים מספיק, בדמות די צוותי קרב חטיבתיים כשירים במילואים, למקרה שהמלחמה לא תתנהל (והיא לא תתנהל) כמצופה.

השבוע החל צה"ל בתרגיל "חץ קטלני" שנועד לדמות מלחמה, ובתוכו יתאמנו גם כוחות מילואים. הרמטכ"ל, אביב כוכבי, התעקש לקיים את התרגיל גם נוכח מתיחות בדרום ובצפון ומגפת הקורונה. בשיחה שקיים ערב התרגיל עם מפקדי חטיבת הצנחנים, אותה חטיבה שבה עשה את עיקר שירותו ועליה פיקד, אמר כוכבי, "אי אפשר להביא את ההישג על האויבים שלנו בלי התמרון", והזהיר מפני האשליה שהמערכה הבאה תתרחש בעוד זמן רב. אתם, אמר למפקדים, "תתכוננו שזה יקרה מחר". בדיוק בגלל זה התרגיל חשוב.

בהתאם להנחיית הרמטכ"ל ולמרות האילוצים, על הצבא לשוב ולהשקיע בכוחות מילואים. אחרת, במלחמה הבאה יאלצו האלתור, הגבורה וההקרבה, לחפות על פערים בכשירות.

האויבים לא בסגר: גם בקורונה, צה"ל צריך להיערך למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

גם בעת שהתחלואה נוסקת, חיזבאללה וחמאס לא נחות על זרי הדפנה וממשיכות לצבור כוחות ואמל"ח למלחמה הבאה. איש אינו יודע מתי היא תפרוץ, וצה"ל חייב להיערך אליה – גם בעת המגפה, גם בזמן הסגר.

השבוע התחילו שיחות בין ישראל ללבנון על קווי הגבול הימי בין המדינות. אלו הן השיחות המדיניות הישירות הראשונות בין המדינות לאחר כשלושה עשורים, והן אמורות ליישב את המחלוקת ביניהן בנוגע לחיפוש גז טבעי בים. אלוף (מיל.) גיורא איילנד, קצין צנחנים ששימש כראש המל"ל, כתב ב"ידיעות אחרונות" שזהו תקדים חיובי, שכן "משא ומתן ישיר בנושא אחד יכול להביא גם למשא ומתן בנושאים נוספים. בין מדינות שכנות, גם אם הן אויבות, ישנם גם אינטרסים משותפים, ואני מעריך כי אם נפעל בתבונה נוכל להסדיר גם נושאים נוספים. לא יהיה בקרוב הסכם שלום בין ישראל ולבנון, אך כל נורמליזציה היא דבר חיובי".

במקביל נמשכת המתיחות בין ישראל לחיזבאללה, שהחלה ביולי האחרון כאשר בתקיפה אווירית שיוחסה לישראל בסוריה נהרג פעיל חזבאללה. מאז מהלכים צה"ל וכוחות חזבאללה על חבל דק, שבמהלכן התרחשו מספר תקריות שהיו יכולות להוביל להסלמה. כעת ישנו חשש שחזבאללה תבקש "לפוצץ" את המשא ומתן, באמצעות פיגוע בגבול הצפון, שכן ההסכם עשוי להחליש את המעמד הארגון כ"מגן לבנון". אם האיום מצד ישראל בעיני הלבנונים יפחת, מה תהיה הלגיטימציה של הארגון להוסיף ולשמר כוח צבאי ופוליטי גדול.

על רקע האיום מצד חזבאללה פורסם כי הרמטכ"ל, אביב כוכבי, מתעקש גם נוכח מגפת הקורונה והעליה במספר החולים, גם בצבא, לקיים תרגיל גדול בצפון לשיפור המוכנות למלחמה, גם אם במהלכו יידבקו כאלף חיילים. "אני מודע לסיכונים, אבל אתם צריכים לזכור שאף אחד לא מודיע לנו מתי המלחמה אמורה לפרוץ. אנחנו צריכים לוודא שהמכונה של צה"ל עובדת. נעשה הכל כדי לצמצם את מספר הנדבקים, אבל התרגיל יתקיים", אמר כוכבי.

בראיון ל"הארץ" החודש סיפר תא"ל ירון פינקלמן, שנכנס השבוע לתפקידו כרח"ט המבצעים של צה"ל, על לקחיו ממלחמת לבנון השנייה בה שימש (אחרי תפקיד סמג"ד 890) כראש לשכתו הרמטכ"ל דן חלוץ, וממבצע "עופרת יצוקה", במהלכו פיקד על גדס"ר צנחנים. בתמצית, "תחושה מאוד חזקה של אחריות כמפקד קרבי: זה עליי. ההצלחה תלויה בי", אמר, ולכן יש לשוב לערך הדבקות במשימה לאור המטרה.

כחודש וחצי לפני מבצע "עופרת יצוקה", פיקד פינקלמן על גדס"ר צנחנים במבצע "אתגר כפול", פשיטה על מתחם של החמאס מעבר לגדר ברצועת עזה להשמדת מנהרת חדירה. בפשיטה הרג הכוח בפיקודו מספר פעילים והרס את המנהרה, ובמהלך המבצע, אמר בראיון, "יורים עלינו ואנחנו משיבים אש – ופתאום שומעים צרחות של נשים וילדים. לא ידענו שהם שם. פינינו משם אזרחים פלסטינים פצועים וטיפלנו בהם תוך כדי הלחימה".

בניגוד לשדות הקרב של מלחמת יום הכיפורים שהחודש מלאו 47 שנים לפריצתה (ובשבוע הבא תעלה הסדרה "שעת נעילה" בכאן 11 והצופים יקבלו המחשה לקרבות הבלימה העזים שבהם לחמו לוחמי ומפקדי השריון של צה"ל ברמת הגולן), הפשיטה ההיא ממחישה עד כמה שדות הקרב שבהם יידרש ללחום צה"ל במערכה הבאה, בין שבלבנון ובין שבעזה, בלב אוכלוסייה האזרחית.

במערכה הבאה, אמר פינקלמן, יידרש "תמרון קרקעי משמעותי בתוך שטחים אורבניים צפופים, שמהם תומטר אש על העורף הישראלי. התפקיד שלנו הוא לדאוג שמהלך כזה יהיה אפקטיבי ורלוונטי, לטעת ביטחון אצל המפקדים מעלינו שיש כאן יכולת אמיתית". כדי שתהיה יכולת כזו, כמאמר הרמטכ"ל, חייבים להתאמן.

מנגד, לצד ההשקעה במוכנות למלחמה הבאה, על הצבא להקדיש יותר תשומות ומשאבים למאבק בקורונה. גם זו משימה לאומית.

הלקח מ־1973 – המלחמה, בהכרח, לא תיראה כמו שאנחנו חושבים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה התפרסמה כתבה על תרגיל חטיבתי שערכה חטיבת מילואים, הראשון זה שלוש שנים. בהתחשב בתפקיד המילואים ב־1973, זוהי אינדיקציה ברורה לכך שתפקיד המילואים השתנה.

בחודש שעבר פורסמה כתבה באתר "וואלה!" שתיארה אימון שערכה חטיבת החי"ר במילואים כרמלי בצאלים. החטיבה, כך נכתב, לא ביצעה אימון חטיבתי זה שלוש שנים. והנה, למרות מגבלות הקורונה, התעקשו מפקדי החטיבה כמו גם גורמים בכירים בצבא, לקיים אימון שכזה.

מפקד החטיבה באימון, אל"מ ארז אלקבץ, יוצא גולני, הודה כי "חייל שלא יורה שלוש שנים הוא בכשירות נמוכה". החיילים הם החטיבה, וכשירותם ללחימה היא כשירותה.

העובדה שחטיבה כמו כרמלי, שבמלחמת לבנון השנייה לחמה בעייתא א־שעב, והפגינה רמת לחימה וכשירות לא מספקות, לא התאמנה שלוש שנים יש בה בכדי ללמד שתפקיד המילואים השתנה מהותית, בוודאי בהשוואה למלחמות העבר כמו מלחמת יום הכיפורים, שפרצה החודש לפני 47 שנים.

אז בלטו חטיבות מילואים כמו חטיבות השריון במילואים 679, עליה פיקד אל"מ אורי אור, ו־179, עליה פיקד אל"מ רן שריג. החטיבות לקחו תחילה חלק בקרבות הבלימה מול הסורים בראשית המלחמה, ולאחר מכן בפריצה למובלעת הסורית ובלחימה כנגד כוחות הצבא העיראקי. בשלהי המערכה הועברה חטיבה 179 לחזית הדרום, צלחה את תעלת סואץ והשתתפה בכיבוש נמל עדביה ובכיתור הארמיה השלישית המצרית. למעשה, את המלחמה הכריעו כוחות המילואים.

תמיד אוקטובר

כאמור, אוקטובר הוא זמן טוב לקרוא על הקשה במלחמות ישראל מאז מלחמת העצמאות. בספרו "על בלימה" (הוצאת ספריית מעריב, 2009) תיאר אבירם ברקאי, את לחימתה של חטיבת השריון הסדירה 188 במלחמת יום הכיפורים, בקרבות הבלימה ברמת הגולן.

ברקאי, שכקצין שריון לחם ונפצע ב־1973 ובהמשך דרכו היה מ"פ טנקים וקצין ניוד בשלדג ובסיירת מטכ"ל, ערך מחקר מעמיק ויסודי וראיין כ־230 מפקדים ולוחמים בחטיבה ומחוצה לה. התוצאה, ספר מתח מרתק על קרבות קשים וגבורתה של חטיבה שבשל הפגיעה הקשה שספגה בשדרת הפיקוד שלה (המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם נהרגו בימי המלחמה הראשונים) התפרקה למספר כוחות עצמאיים, שפעלו באומץ, אבל בנפרד.

בכנס שנערך בשעתו באוניברסיטת חיפה טען האלוף (מיל.) אמנון רשף, שפיקד במלחמה על חטיבת השריון 14 בקרבות קשים, ובכלל זה בצליחת התעלה, שחלקה של חטיבתו בתהילה (לה היא בהחלט ראויה) הושמט משום שהוא לא עסק "ביחסי ציבור. אנחנו נלחמנו". דומה, שזה מה שאירע גם ל־188, אף שקרבותיה הניבו כמה סיפורים ידועים.

אחד מאלו הוא "כוח צביקה", כוח שריון מאולתר, עליו פיקד סרן צביקה גרינגולד. כשהוא למעשה מפקד על טנקים ספורים ולעתים על טנק אחד, ניהל צביקה לחימה עיקשת מול הסורים. ברקאי ציין כי כלל "לא בטוח שכוח צביקה פוגע בהרבה טנקים, אולי רק בודדים, הרי יש בעיה של ראיית לילה, אבל הירי הבלתי פוסק, מעמדות משתנות, גורם לסורים לחשוב שמולם עומד כוח גדול פי כמה ומונע את פריצתם קדימה, בואכה נפח" (עמוד 290). על גבורתו, עוטר גרינגולד בעיטור הגבורה והפך לסמל. 

אבל כשזה מגיע ללחימת כוחות אחרים, שלחמו לצד החטיבה, ישנם במחקר של ברקאי סדקים ואי־דיוקים. כך למשל, בתיאור ההתקפה השנייה (ברקאי כתב שהיא השלישית) על המתחם הסורי המבוצר בתל שאמס, עליו היו ערוכים שתי פלוגות חי"ר, פלוגת טנקים ופלוגת טילי נ"ט על נגמ"שים.

ההתקפה הקודמת, שבה נפצע מפקד גדוד השריון יוסי בן־חנן (וחולץ על־ידי כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר), נכשלה. לכן הוחלט לכבוש את התל בהתקפה סדורה יותר בליל ה־13־14 באוקטובר, "שבה גדוד צנחני מילואים יגיע במסוקים לקרבת התל ויכבוש אותו בהתקפה רגלית, בעוד הטנקים ינועו דרך הלג׳ה הקטנה, ישמשו כוח מסייע ובמידת הצורך יעלו וישלימו את המשימה" (עמוד 516).

בפועל, גדוד צנחנים מילואים 567 מחטיבה 317, עליו פיקד סא"ל (מיל.) אלישע שלם, נע על גבי נגמ"שים עד לקרבת התל (ולא במסוקים), פרק מהם וכבש את התל בהתקפת לילה. בעוד כוח השריון של 188 היה בתנועה ליעדיו, מזהה אחד ממפקד הטנקים "את שובלי הנותבים ומבין שכוח הצנחנים כבר בלחימה" (עמוד 517). 

כשמילואים היו מילואים

בספרו "בהם יותר מכול" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) אלישיב שמשי, שעוטר בעיטור המופת על גבורתו כמג"ד שריון ב־1973, שורה של קרבות גדודיים שהצליחו בעיקר בזכות מפקד הגדוד שלחם בהם. אחד מהם הוא הקרב שניהל הגדוד של סא"ל (מיל.) שלם בתל שאמס.

מפקדי הגדודים בחטיבת הצנחנים מילואים 317 ("עוצבת הנשר"), הסא"לים חזי שלח, אפרים ברנד (שגדודו לחם בחזית הדרום) ואלישע שלם, שירתו בצנחנים בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, וכמפקדים במילואים לחמו במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והיו מג"דים מנוסים. שלם, ציין שמשי, הספיק בטרם המלחמה "לשמש כמג"ד 15 שנים רצופות" (עמוד 70). 

שלם תכנן לתקוף את התל מכיוון צפון ולכבוש תחילה שטח מפתח ששולט על מרבית התל מבחינה טופוגרפית. הגדוד הכין תכנית סדורה, והתאמן על המודל והנה, זמן קצר לפני הביצוע פקד המח"ט על שלם לשנות את תכניתו ולתקוף מדרום. בתנאים שנוצרו, העיד לימים שלם, לא היו באים אליו בטענות. "שקלתי את המשמעות של כניסה לא מסודרת לקרב מבחינת המחיר בחיי אדם מול ביצוע המשימה. לאחר שבחנתי את כל ההיבטים והנעלמים הרבים שהיו, החלטתי לבצע" (עמוד 72), סיפר. למרות השינוי לא ויתר שלם על הרעיון המרכזי שלו: לכבוש את התל על־ידי תפיסת השטח השולט עליו תחילה.

אש הסיוע הארטילרית הופעלה בטרם הגיע הגדוד ליעד, ושלם וחייליו נאלצו לפעול בלעדיה. "בשעה 2:00 בערך הייתה היתקלות ראשונה עם אויב והכוחות החלו בהסתערות, כל כוח למשימתו. פלוגה ג' טיפסה על התל ממזרח, לעבר השטח השולט שבו הייתה המפקדה הסורית. פלוגה ד' החלה בטיהור התעלה השמאלית, ופלוגה ב' החלה בטיהור התעלה שמעליה, מימין. הפלוגה המסייעת סגרה מרחק וירתה על מטרות מזדמנות" (עמוד 74).

התקפת הלילה שבאה מכמה כיוונים הפתיעה את הסורים והתל נכבש לפני עלות השחר. בקרב ספג הגדוד ארבעה פצועים, ואילו לסורים נהרגו כשישים חיילים ונלקחו בשבי עוד כשלושים.

ביום למחרת הדף גדודו של שלם שתי התקפות־נגד נחושות של הצבא הסורי. אלוף (מיל.) גיורא איילנד, בעצמו קצין צנחנים שפיקד על אגף מבצעים, העריך לימים כי שלם הוא אחד המפקדים הטובים שהיו לצה"ל מאז ומעולם.

בשלהי המלחמה, בלילה שבין ה־21 ל־22 באוקטובר כבשה חטיבת הצנחנים מילואים 317, עליה פיקד אל"מ חיים נדל, את החרמון הסורי, כלומר את מוצבי הצבא הסורי ברכס החרמון, בגובה כ־2,500 מטרים. גדודו של שלם, וגדוד הצנחנים 471, בפיקוד סא"ל (מיל.) חזי שלח, הוטסו במסוקי יסעור לשטח בשליטת הסורים, הפתיעו את הקומנדו הסורי, ולאחר קרב שנוהל בקור־רוח ומקצועיות כבשו את המוצבים

תפקידם החדש של כוחות המילואים

יש לציין שחטיבות המילואים של צבא היבשה דאז, היו כשירות, מצוידות, ומיומנות כמעט כמו מקבילותיהן בסדיר. הניסיון המבצעי המצטבר של אנשיהן, בדגש על מפקדי הפלוגות והגדודים, הפך אותן למעשה לטובות יותר.

אולם מאז, הלך והשתנה תפקידם של כוחות המילואים בצבא. אם בעבר, ב־1973 למשל, היווה המערך את עיקר כוח ההכרעה של צה"ל ביבשה, הרי שבמלחמה הבאה אף שעדיין יהיו כמה עוצבות מילואים (ובהן עוצבת "הנשר") שיפעלו כמסגרת קרבית מתמרנת, המילואים לא היו הכוח המכריע אלא מי שתומכים ומשלימים את הצבא הסדיר.

הדבר נובע בעיקר מהפיחות המתמשך (והחיובי) בעצם האיום הקיומי על מדינת ישראל, השינוי בטיב האיומים, והנטייה הכמעט אוטומטית של הצבא לקצץ בתקציב לאימוני המילואים בעת מצוקה תקציבית, שהפכה את הכוחות למקצועיים וכשירים פחות (וכרמלי היא דוגמה בולטת). 

כך למשל, ישנן פלוגות מסייעות וגדוד סיור במילואים בחטיבת בית הספר למ"כים, שכן בשגרה החטיבה היא בית הספר להכשרת מפקדי הכיתות בחיל הרגלים והיחידות המובחרות ובחירום היא חטיבת חי"ר מתמרנת לכל דבר. אין בשיטה דבר חדש. תמיד כללו חטיבות צה"ל הסדירות רכיבים משלימים, כמו צוותי תכנון אופרטיבי וגורמי רפואה, שהיה פחות משתלם ויעיל להחזיק כמערכי קבע, ונדרשו בעיקר בחירום. 

כדי לגשר על הפער במקצועיות, וכן בכדי להתגבר על מחסור הולך וגדל במפקדים איכותיים מקרב אנשי המילואים שרוצים ויכולים (שאלת הפניות, ובעיקר היעדרה היא גורם משמעותי) לפקד על פלוגות וגדודים, גדל בהתמדה מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים. אבל יש מי שחושב שמה שהיה בשעתו פתרון חלקי לבעיית כוח אדם, הוא שיטה מקצועית ונכונה שיש להשית על כלל המערך.

סא"ל (מיל.) ירון בוסקילה, למשל, שכמפקד בסיס אימונים פיקד במינוי משנה על גדוד מילואים באוגדת יהודה ושומרון, טען במאמר שפרסם ב"מערכות" האחרון כי:

"בדילמה שבין הפקדת גדוד בידי מפקד שקל יותר להזדהות איתו בשל היותו איש מילואים, ובין מפקד שקל יותר לנצח איתו בשל היותו איש מקצוע, נכון לדעתי לבחור באופציה השנייה. למעט יוצאי דופן חריגים, הפקדת גדוד המילואים בידי מפקד שהמקצוע הצבאי אינו מרכז עיסוקו מהווה פשרה לא מקצועית, שאין לה מקום בצבא מקצועי השואף לנצח. עם מלוא ההערכה והכבוד לאנשי המילואים המשמשים כמג"דים, בשלה העת להחליפם באופן מדורג ושיטתי בקצינים סדירים, מנוסים ומקצועיים, שיובילו את יחידותיהם במקצועיות לניצחון".

מאמרו של סא"ל (מיל.) בוסקילה עורר תגובת נגד מצד קציני מילואים בדרגי הגדוד והחטיבה. במאמר שחיברו כמה מהם, והתפרסם בכתב העת "בין המערכות", הם טענו כי האתגר הגדול העומד לפתחו של למפקד גדוד מילואים במינוי משני (קצין קבע) הוא היכרותו החלקית והחסרה עם עולם המילואים, ניהול כוח האדם בגדוד מילואים, יכולותיו, פערי הכשירות, סגנון הפיקוד, התכניות האופרטיביות ואפילו רוח ואופי היחידות. לטענתם, למינוי קצין קבע במינוי משני כמפקד גדוד מילואים יש יותר חסרונות מיתרונות.

ההיכרות הקרובה של מפקד שכזה עם הגדוד, ועם כוחות המעטפת בחטיבה ובאוגדה נרכשו בשנים רבות של שירות מילואים, והם מהווים מכפיל כוח. לתפיסתם, ומוטב להקשיב להם, יש "להמשיך ולהשקיע באופן יצירתי בפיתוח מ"פים ומג"דים במילואים, הכשרתם ואימונם, ולזנוח את פתרון המג"דים במנמ"ש, שהוא הפתרון הפחות מקצועי והפחות רצוי מכל הבחינות".

באימון של כרמלי ביקר גם הרמטכ"ל, אביב כוכבי, ששוחח עם מפקדי החטיבה. אחד ממפקדי הפלוגות בחטיבה שאל את כוכבי האם הוא סומך עליהם, שכן הם אינם מתאמנים. לזכותו של הרמטכ"ל, ושלא כנהוג בצה"ל במעמדים שכאלה, הוא לא "מרח" את הקצין, וציין שהוא מלא הערכה לחיילי החטיבה על שהגיעו להתאמן "נוכח המצב בבית, בעבודה ובחברה הישראלית בכלל".

מתארי הלחימה שצה"ל נערך אליהם, אמר כוכבי, כוללים את כוחות המילואים, אך הוא יטיל אותם לקרב רק לאחר שיעברו אימון להעלאת הכשירות. "זה עניין מוסרי", הדגיש.

מנגד, אם יש לקח שכדאי ללמוד מהמלחמה ב־1973 הרי זה שהמלחמה, בהכרח, לא תיראה כמו שאנחנו חושבים שהיא תיראה. אז אולי נדרש ליותר עוצבות מילואים מתמרנות, ולכן מוטב שהאימון החטיבתי הבא של כרמלי ועוצבות נוספות, יתקיים בתדירות גבוהה יותר.

מלחמת עולם בזעיר אנפין | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ניצחון הוא לא רק הישג צבאי בקרב. הכרעה במלחמה היא סך התוצאות ביחס ליעדים, כולל השלכות עתידיות במישור המדיני. תיאור הדרמה הצבאית בספר חדש על מלחמת יום כיפור.

ספרו החדש והמרתק של ד"ר עמירם אזוב, "הכרעה: מי ניצח במלחמת יום הכיפורים?" (הוצאת דביר, 2020), מנתח את הלחימה בחזית הדרום בשלהי המלחמה, ואת המעטפת האסטרטגית, המדינית והמעצמתית שהשפיעה על שני הצדדים. הוא ממשיך למעשה את קודמו "צליחה" (הוצאת דביר, 2011), שבו ניתח אזוב, בעבר חוקר במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, את נקודת המפנה בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים.

קרב הצליחה היה, אולי, הקרב הקשה ביותר שלחם צה"ל מעודו. "צה"ל יצא לקרב הצליחה בחופזה, אבל תורת הלחימה שלו עמדה במבחן, היעדים שהותוו בתוכנית 'אבירי לב' הושגו, והמטרה האסטרטגית – לגרום למצרים לזעוק בבקשה להפסקת אש – הושגה. אבל לא תורת הלחימה היא זו שקבעה את גורל הצליחה, אלא הרוח והדבקות של הכוחות הלוחמים. גם כשנתקל במכשולים שלפרקים נתפשו בלתי עבירים, גם כשספג אבידות בסדרי גודל שאיש לא צפה, גם כשיחידות שלמות התפרקו – צה"ל זרם מערבה, ולא חדל מזרימתו עד שהוכרזה הפסקת אש. אין להסביר את הזרימה הבלתי פוסקת הזאת רק בתוכנית קרב שעלתה יפה, אלא ברוח הלוחמים" (עמוד 276).

"צליחה" היה ספר מטלטל, שסיפר את מה שניתן לתאר כדרמה הצבאית המותחת, הגורלית והמרתקת ביותר במלחמות ישראל. אזוב תיאר בו בכישרון רב, את גבורת הלוחמים ומפקדי השדה אל מול פני המלחמה הקשה. מבין הספרים שנכתבו על המלחמה הזאת, רק ספרו של זאב שיף, "רעידת אדמה באוקטובר", והביוגרפיה שכתב חנוך ברטוב על הרמטכ"ל דוד אלעזר, "דדו", משתווים לו באיכותם.

כותרת הספר הנוכחי היא "הכרעה", אך אזוב מציין שזהו "מושג טעון ליבון". הגדרה רחבה יותר מההגדרה המילונית "ניצחון בקרב", מתארת הכרעה צבאית כ"שבירת כוח ההתנגדות של האויב לפעול ביעילות נגדנו". "אולם כבר מעיון ראשון בתוצאות מלחמת יום הכיפורים", טוען אזוב, "נראה שהפירוש במקרה הזה מורכב קצת יותר. המורכבות נובעת מהפער שבין ׳הכרעה צבאית׳ לבין ניצחון במלחמה. ההישג הצבאי, שהוא פועל יוצא מהמצב בשדה הקרב, הוא רק היבט אחד במסכת רחבה יותר של תוצאות המלחמה. בתוצאות מלחמה נשקלות מטרותיה, שעמדו בבסיס מניעיה, מול היעדים שהושגו בסופה, וחשבונה כולל גם את המבט המדיני. ואולי נכון יותר היה להציב סימן שאלה בכותרת" (עמוד 14).

התמונה משתנה

הדרמה הצבאית המותחת נמשכת בתיאורי הקרבות בספר. בלילה שבין 15־16 באוקטובר פיקד האלוף אריק שרון על אוגדה 143 בקרב הצליחה. היה זה הלילה של האלוף שרון, ובו הפגין מי שפיקד על הצנחנים בפעולות התגמול ועל אוגדה 38 בקרב המופתי באום־כתף ב־1967, שליטה מרשימה בכוחות ויכולת קריאה נדירה של תמונת הקרב המשתנה. חטיבות השריון 14 ו־600 ביצעו פעולות הבקעה והטעיה כדי לאפשר לחטיבת הצנחנים 247 בפיקוד אל"מ דני מט לצלוח את תעלת סואץ ב"תפר" שבין הארמיות המצריות. באחת וחצי בלילה צלח את התעלה "הגל הראשון של חטיבת הצנחנים, פלוגת החה"ן שסימנה את השטח ולאחר שהשטח סומן צלח גדוד 565 של סא"ל דן זיו שאץ להרחיב את המאחז בגדה המערבית" (עמוד 26).

בימים הבאים שימשה הנקודה שממנה צלחו הכוחות את התעלה, מתחם שכונה "החצר" – כנקודה שאליה התנקזו כלל כוחות אוגדת שרון שביקשו לצלוח את התעלה. הצבא המצרי מצדו זרק על הכוחות ב"חצר" את כל מה שהיה לו. סא"ל עמוס נאמן, מוותיקי הצנחנים שסייע ב"חצר" בהכוונת הכוחות לגדה המערבית של התעלה, כתב לאשתו: "אני יושב עכשיו בנגמ"ש ומטוסי פנטום חגים מעלינו. היום אחה"צ הגיהינום הגיע לשיא. תריסר מיגים תקפו אותנו בנוסף לאש ארטילריה. פצועים לעשרות זועקים סביבך. מכוניות מתפוצצות. אנו משיבים אש תופת. זה היה טירוף, גיהינום של אש, עשן, רסיסים, אנחות, עזרה עילאית לפצוע, עשן צורב, אבק – ומעל לכול חוסר אונים. זו מלחמה איומה שהמצרים נלחמים בה עד החייל האחרון. דעו לכם שהפעם זה רציני, זו מלחמת עולם בזעיר אנפין" (עמוד 17).

לאחר הצלחת צה"ל לבסס ראש גשר בגדה המערבית, נדרש הרמטכ"ל "לנווט את אוניית פיקוד הדרום במים סוערים" (עמוד 72). "המצביא הטוב", כתב בשעתו הרמטכ"ל אביב כוכבי במאמר על דדו, "אינו רק זה המוציא לפועל בהצלחה תוכניות שעליהן שקד ביסודיות. המציאות בשדה הקרב לעולם כאוטית ורצופה שינויים רבים והפתעות. נוכח אלה נדרש המפקד הטוב לזהות את המצב המתהווה, לגבש בזמן מענה מבצעי, מעודכן ורלוונטי ולהוביל לניצחון". כזה היה דדו, שכמפקד צעיר בפלמ"ח בקרב סן־סימון למד כי "כשיורד גשם – נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף", ופעל בהתאם.

לאחר הצליחה יצא צה"ל למהלך הגדול של כיתור הארמיה השלישית, שאכן הכריע את המצרים, אולם לצדו יצא פיקוד הדרום לשורה של מהלכים מהוססים, והתוצאות היו בהתאם. על חטיבת השריון 600, בפיקוד אל"מ טוביה רביב, הוטל לכבוש את מתחם "מיסורי" בו היה ערוך כוח מצרי. גדוד 409, "בפיקוד איש סיירת מטכ"ל לשעבר, רס"ן עוזי בן יצחק" (עמוד 87), חצה את הדיונות, תפס עמדות אש על רכס קטן, "וניהל דו־קרב מול גדוד טנקים מצרי מטווחים של בין 2,000 ל־3,000 מטר" (עמוד 91). הכוח של בן יצחק השמיד כעשרים טנקים מצרים, אבל לאחר ההצלחה זו תמונת הקרב השתנתה.

המצרים היו ערוכים היטב והחטיבה נסוגה כעבור מספר שעות, לאחר שספגה אבדות כבדות. בתום הקרב "המח"ט אסף את הטנקיסטים שזה עתה יצאו מהקרב על 'מיסורי' לשיחת מוטיבציה, כדי לנסות לאייש 12 אנשי צוות לשלושה טנקים לתגבור הכוח המרוסק. הוא הצליח לאייש טנק אחד" (עמוד 96).

קרב מיותר

היו גם כאלה שרק החזרה ללחימה היה בכוחה לחלצם מרוח הנכאים שבה היו שרויים. בגזרת אוגדה 162 פעל גדוד 50 של צנחנים, בפיקוד רס"ן יורם יאיר (ייה). הגדוד "שעבר תלאות קשות בצפון נגד הסורים בימים הראשונים, התייצב לרשות האוגדה והצטרף למשימות הטיהור הסיזיפיות בחיץ החקלאי" (עמוד 158). גדוד הצנחנים הוא אולי היחיד מבין גדודי הצבא שלחם בשתי החזיתות. התעקשות המג"ד להחזירו ללחימה לאחר שנסוג מרמת הגולן סייעה לשיקום רוח הגדוד, שכן הוא פעל היטב בחזית המצרית וכבש יעד אחר יעד.

קרב נוסף שתואר בספר הוא ניסיונה הכושל של אוגדת השריון 162, בפיקוד האלוף אברהם אדן (ברן), לכבוש את העיר סואץ. כאשר סגן מפקד פיקוד הדרום, תא"ל (מיל') אורי בן ארי, הטיל על חברו מהפלמ"ח ברן את המשימה אמר לו: "אנחנו רוצים שתכבוש את סואץ. בתנאי שזה לא סטלינגרד" (עמוד 177). בפועל, כזה בדיוק היה הקרב. חיילי הצבא המצרי שארבו ברחובות ובבתים הפתיעו והסבו לכוחות צה"ל אבידות כבדות.

במהלך הלחימה בסואץ נפצע סרן חזי פנט, שפיקד על כוח חרמ"ש מאולתר בגדוד שריון שמפקדו היה סא"ל נחום זקן. את הפיקוד על הכוח תפס סמל צביקה צור. "דיווחתי למג"ד ש'קודקוד' נפצע וניסיתי לנהל את האש והשליטה בפלוגה. לקחתי אחריות והתחלתי לתפעל את הפלוגה תוך אבטחה עצמית" (עמוד 219), סיפר צור. לאחר הקרב ביקש זקן לפגוש במפקד האלמוני, שהוביל את הכוח בלחימה, והטיל עליו את הפיקוד על הפלוגה. צור ניסה למחות ולומר שאינו קצין, אולם זקן העניק לו דרגת סגן־משנה. לימים הוענק לצור עיטור העוז על גבורתו בקרב.

תא"ל (מיל') ד"ר דב תמרי, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד במלחמה על כוחות שריון כסגן מפקד אוגדה 162, העריך לימים כי "מנקודת מבט צבאית, הקרב על סואץ היה מיותר – הארמיה השלישית הייתה מכותרת. ידענו זאת גם אז" (עמוד 294). לא הייתה, קבע, שום סיבה טקטית זולת הרצון לכבוש סמל משמעותי.

בין הכורסה לצריח

"היסטוריון חייב זהירות בביקורתו. קל לבקר מהכורסה, הרבה יותר קשה להבין את מה שנראה ממרומי הדיונה או ממשקפי האבק של המפקד בצריח" (עמוד 295), כתב אזוב. ניכר בספרו שמדובר במחקר היסטורי מעמיק, שנשען על איסוף ובירור יסודי של העובדות כדי לצמצם ככל שניתן את הפער בין הכורסה לצריח הטנק. העובדות שנאספו בשקדנות גובשו לכדי סיפור חזק ונהיר שתופס את הקורא ואינו מרפה.

"מנקודת מבט צבאית, הישגי צה"ל בארבעת הימים האחרונים למלחמה – כולל קרב סואץ – הביאו אותו אל ספה של הכרעה" (עמוד 343). יכולתו ורצונו של הצבא המצרי להוסיף ולהילחם נשללו ממנו, אך התשובה לשאלה מי ניצח במלחמה, אף שישנה זיקה בינה ובין התוצאות בשדה הקרב, מורכבת יותר. מנקודת מבט מדינית, נשיא מצרים אנואר סאדאת תכנן והוציא לפועל מלחמה מוגבלת בהתאם לאמצעיו, והשיג חלק מיעדיו. מנגד, אף שהשלום לא היה חלק ממטרות המלחמה של ישראל במלחמת יום הכיפורים, השגת שלום עם שכניה הערבים היה אינטרס שלה מאז מלחמת העצמאות.

כחמש שנים לאחר המלחמה נחתם על מדשאות הבית הלבן הסכם השלום בין ישראל למצרים. העובדה שגם בתנאים הקשים שבהם נמצאה ישראל, שלחמה בשתי חזיתות בו־זמנית, עדיין הצליח צה״ל להביס את צבאות סוריה ומצרים, הביאה את סאדאת להכרה כי לא יצליח לנצח את ישראל ולפיכך עליו לבחור בשלום. זהו, מציין אזוב, ניצחונה של ישראל במערכה.

הרמטכ"ל מינה מח"טים חדשים, וכדאי לשים אליהם לב | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע פרסם צה"ל את תוצאות דיון השיבוצים שקיים הרמטכ"ל ובו מונו רוב מפקדי החטיבות הסדירות הבאים. הקורונה, הסכמי השלום, והמתיחות עם חזבאללה דחקו את המינויים הללו מסדר היום הציבורי, אבל כדאי לשים אליהם לב, כי אלו האנשים שעשויים לפקד על חטיבות צה"ל במלחמה.

היו זמנים שבהם סבב מינויים בדרג המח"טים, היה בגדר חדשות של ממש. אבל הזמנים השתנו ויש חדשות דחופות וחשובות יותר. הקורונה, שבהשוואה להתנהלות ממשלת ישראל במהלכה וקבלת ההחלטות שלה מצטיירים מחדלי הממשלה במלחמת יום הכיפורים כזניחים, דחקה כמעט כל נושא אחר מסדר היום, ולא בלי צדק. 

את תשומת הלב הנותרת תופסים הסכמי השלום עם בחריין ואיחוד האמירויות שנחתמו בארצות הברית, המתיחות בצפון עם חזבאללה (שנמשכת כבר כמעט חודשיים), והידיעה שההסלמה בין ישראל לחמאס נמצאת מעבר לפינה. כל אלו הפכו את החדשות אודות הקצינים שימונו למפקדי החטיבות הסדירות של הצבא להרבה פחות בולטות.

ועדיין, כדאי לשים לב לשמות ולמינויים שעליהם הוחלט בדיון השיבוצים שהתקיים השבוע אצל הרמטכ"ל אביב כוכבי, משום שכאשר רוצים לדעת מה חשוב, צריך לבחון היכן משקיעים את הכסף ולא פחות חשוב, את האנשים.

המתיחות עם חזבאללה אולי לא תהפוך הפעם למלחמה של ממש, אבל הסלמה תהיה שם (ומוטב שצה"ל יידע לנצל אותה בכדי לשרטט לחזבאללה משוואת הרתעה חדשה) וכך גם בעזה, כפי שהדגים ירי הרקטות אתמול. בצה"ל, מח"טים יודעים שהאפשרות שיידרשו לפקד על יחידותיהם במערכה היא לא בחזקת מדע בדיוני.

בדיון הוחלט למנות את תא"ל אביעד דגן, שפיקד על טייסות קרב בחיל האוויר ועל מטה מודיעין ואש בפיקוד הצפון, לראש מנהלת הטרנספורמציה הדיגיטלית באגף התקשוב, ואת תא"ל יניב אלאלוף, קצין צנחנים שפיקד על בה"ד 1 וכיום מפקד על אוגדת איו"ש, למפקד המכללה לפיקוד ומטה.

לשלוש מחטיבות השריון הסדירות של צה"ל מונו מפקדים חדשים. אל"מ שגיב דהן, מח"ט שכם לשעבר, ימונה למפקד חטיבת השריון 460, אל"מ רועי סבירסקי, שפיקד במבצע "צוק איתן" על גדוד השריון 74, יפקד על חטיבה 188, ואילו אל"מ יפתח נורקין יפקד על חטיבה 7.

נורקין (בן־דודו של מפקד חיל האוויר הנוכחי) הוא קצין שריון שבאופן חריג עבר הסבה לחיל הרגלים בבסיס האימונים של גולני, פיקד על פלוגת הסיור של חטיבה 7 בלחימה במבצע "עופרת יצוקה", במהלכו פגעו לוחמיו ב־15 מחבלים, ובהמשך על חטיבת אפרים.

אל"מ שרון אסמן, שפיקד על גדוד 931 במבצע "צוק איתן" ועל חטיבת בנימין, מונה למפקד חטיבת הנח"ל, ואל"מ אליעד מאור (מואטי), יוצא דובדבן שפיקד על עוצבת ברעם, מונה למפקד חטיבת גבעתי. 

לחצות את הגדר

אל"מ יהודה ואך, יוצא היחידה המובחרת מגלן שפיקד בהמשך על גדוד בגבעתי יתמנה למפקד בה"ד 1. כמפקד עוצבת חירם בגבול לבנון, כתב ואך מאמר שבו טען כי צה"ל נשען יתר על המידה על גדרות ומכשולים הנדסיים.

"חציית הגדר כאופציה סבירה נעדרת מן השיח הפיקודי. נוצר כיום מחסום תודעתי (פסיכולוגי) לפעול מעבר לה, ופוחתת תחושת האחריות והמסוגלות של המפקדים בכל מה שנעשה מעבר לגדר", קבע ואך.

כשיכנס לתפקידו כמי שאחראי להכשרת הקצינים בצה"ל, יידרש ואך לחנך את הצוערים כך שיוכלו להתגבר על המחסום התודעתי שתיאר.

בנוסף הוחלט למנות את אל"מ י׳, המפקד כיום על סיירת מטכ"ל, למפקד מערך ההתקפה בסייבר באגף המודיעין. י׳ עשה כמעט את כל שירותו ביחידה ולקח חלק בין היתר ב"מבצע חד וחלק" במלחמת לבנון השנייה, אבל נשאלת השאלה האם נכון היה לקדמו שוב דווקא בתוך אגף המודיעין, או שמא ב"צבא הגדול".

לאחרונה הוחלט שמפקד אחר של סיירת מטכ"ל, תא"ל שלומי בינדר, שעשה מסלול דומה לי׳ ופיקד קודם גם על יחידת אגוז וחטיבת גולני, יישאר שנה נוספת בתפקידו כמפקד אוגדת הגליל.

אפשר להניח שהסיבה שבגללה מבקש הצבא לשבץ קצינים כמו בינדר ומפקדים נוספים מהכוחות המיוחדים בתפקידי מפתח בצבא היבשה, נובעת מתחושת המסוגלות ולניסיון שיש למי שפעלו מעבר לקווי האויב ובעיניהם הגדר היא רק גדר, שעוברים, ולא מחסום. בהתחשב בכך, אולי מוטב היה למנות את י׳ דווקא לתפקיד במערך השדה של צה"ל, ולא באגף המודיעין.

הכפירים בליבת הפיקוד

בסבב מונו שלושה בוגרים של חטיבת כפיר למפקדי חטיבות סדירות. הראשון, אל"מ שרון אלטיט, מפקד חטיבת ג'נין לשעבר מונה למפקד חטיבת כפיר.

השני, אל"מ מני ליברטי, שפיקד בעבר על גדוד הסיור של חטיבת הנח"ל, יחליף את אל"מ קובי הלר, יוצא גולני, כמפקד חטיבת הקומנדו. בניגוד לשלושת קודמיו בחטיבה, ליברטי כמעט שלא עבר בה, פרט לתפקיד מ"פ בדובדבן לפני כחמש־עשרה שנים, ולא פיקד על אף אחת מיחידותיה. חטיבת הקומנדו מיועדת לפעול בעומק והפיקוד עליה מחייב היכרות עמוקה עם יכולות יחידותיה. זהו פער שליברטי יהיה חייב לגשר עליו, ומהר.

השלישי, אל"מ יואב ברונר, מפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה, מונה למח"ט הצנחנים הבא. לראשונה מאז פיקד על החטיבה אלי זעירא, לימים ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים, עתיד לפקד על חטיבת הצנחנים קצין שלא החל בה את שירותו. 

אבל למרות שברונר התגייס לגדוד דוכיפת, הרי שאת עיקר תפקידיו כקצין הוא עשה בחטיבה האדומה. לאחר שפיקד על פלוגה בבה"ד 1 המליצו עליו מפקדיו למח"ט הצנחנים יוסי בכר, שקיבל את ההמלצה בשתי ידיים. לאחר שעבר לצנחנים הוא פיקד על פלוגת החוד בגדוד 890 במלחמת לבנון השנייה, על הגדוד כולו במבצע ב"צוק איתן" ועל חטיבת צנחנים מילואים.

במאמר שפרסם לפני כחמש שנים ב"מערכות", בעת ששימש כמפקד בסיס האימונים של החטיבה, כתב כי הוא חש "לעיתים קרובות שאנו דורשים הרבה מאוד מהחיילים שלנו, מקבלים מהם רק חלק מדרישותינו ולא מגיבים על כך. בכך אנחנו בעצם מנציחים את תופעת החפיפניקיות".

ברונר המליץ במאמרו לקיים ביחידות תחקור עומק של אירועים חיוביים ושליליים, על "מתן חיזוק חיובי לפקודים הפועלים ביצירתיות ובנועזות ובמקביל שומרים על ערכי המוסר ועל האמינות", ועל חוסר סובלנות כלפי חריגות מהנורמות.

ההמלצה העיקרית שלו היתה להתמקד באוכלוסיית מפקדי המחלקות, שכן הם מי שזקוקים יותר מכל "לחניכה, לתמיכה וללימוד מעמיק של המשמעת המבצעית ושל הדרכים לאכיפתה ולמימושה. זו האוכלוסייה אשר תשפיע במהלך מבצע כמו "צוק איתן" על כך שיישמרו מרווחים מספיקים בשטחי הכינוס, שיימצא שומר מבצעי ודרוך, ותתקיים שגרה יומיומית המאופיינת בנורמות מבצעיות וערכיות".

בתחילת השנה הסתבך ברונר כשדיבר בגסות ונוקשות לחיילים בחטיבה שבפיקודו. למרות שמוטב היה להתבטא באופן אחר (והוא גם התנצל בהמשך) הסיבה לכך שנזף בחייליו, המשרתים בגזרה נפיצה, נבעה מאותה קפדנות וחוסר סובלנות לחפיפניקיות שבה הוא דוגל. 

כשכוכבי מונה למפקד חטיבת הצנחנים, לפני כעשרים שנה, אמר לו הרמטכ"ל מופז, שהיה אחד המפקדים שעיצבו אותו והשפיעו עליו, בצנחנים וגם אחר־כך, שהוא מצפה שהרמה של החטיבה תהיה כזו שעל כל דבר יגידו "כמו בחטיבת הצנחנים". עכשיו כוכבי הוא הרמטכ"ל, וסביר שברונר יישמע ממנו את אותו המסר בדיוק. 

משחקים על זמן: הסלמה בצפון עשויה להתרחש בכל רגע | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 המצב בגבול הצפון מזכיר מאוד את התקופה שטרם מלחמת לבנון השנייה. בינתיים צה"ל מעריך נכונה את כוונות חיזבאללה ונערך בהתאם. אבל האתגר, כפי שהוכח בשנה שקדמה למלחמה, הוא לעשות זאת לאורך זמן.

בסוף השבוע פורסם שבכוונת חיזבאללה להוציא לפועל פיגוע נקמה בטרם ראש השנה. לפני כחודש וחצי נהרג פעיל של הארגון בסוריה, בתקיפה שיוחסה לישראל. מאז שוררת מתיחות בצפון שבמהלכה ניסה חיזבאללה "לסגור חשבון" עם ישראל בהתאם למשוואה לפיה הארגון ינקום בישראל על מות פעיליו בסוריה.

צה"ל הדף את כל הניסיונות ובאחרון שבהם, ירי צלפים לעבר כוח צה"ל בגבול, אף תקפו כלי טיס של צה"ל עמדות חיזבאללה סמוכות לגבול בלבנון. מאז יוחסו לישראל עוד שתי תקיפות כנגד בסיסי כוחות איראנים בסוריה בהן היו עשויים להיפגע גם פעילי הארגון, שמהוות איתות למנהיג חיזבאללה, השייח' חסן נצראללה, שהמשוואה שהציב לא מקובלת.

ישנם קווי דמיון בין המתיחות הנוכחית בצפון לבין השנה שקדמה למלחמת לבנון השנייה. אוגדת הגליל, עליה פיקד אז תא"ל גל הירש, יוצא סיירת צנחנים, סיכלה אז שורה של ניסיונות חטיפה ותקיפה שערך ארגון הטרור לאורך הגבול.

בין היתר, העריך הירש שחיזבאללה ינסה לחטוף חייל בגזרת הר דב והציב שם כוחות מיחידות מובחרות. בסוף יוני 2005 נתקל שם כוח מיחידת מגלן בחוליית של הארגון, והרג מפקד שטח בכיר. מפקד מגלן דאז, סא"ל אמיר ברעם, יוצא הצנחנים שמפקד כיום על פיקוד הצפון, כתב בתחקיר שלאחר ההתקלות שגם לחיזבאללה "יש פנים ושמות, זה לא שד שיוצא מהקרקע, גם להם האנשים יקרים. פצועים והרוגים קשים להם ביותר". זו אבחנה שנותרה נכונה גם עתה.

גם בנובמבר 2005 הצליחו כוחות האוגדה לסכל ניסיון חטיפה סמוך לכפר עג'ר. כוח צנחנים מגדוד 202, בפיקוד המ"פ אלעד יעקובסון, ביצע הונאה טקטית, שאותה הגה הירש. הכוח מיקם את המארב מחוץ לפילבוקס שבכפר, והציב בו מטרות דמה. מפקד גדוד הצנחנים, סא"ל יניב אללוף (כיום תא"ל ומפקד אוגדת איו"ש), סיפר אז שהכוח זיהה ארבעה מפעילי הכוח המיוחד של חיזבאללה שהתגנבו לכפר ואחד הלוחמים, רב"ט דוד מרקוביץ', "ששמר על קור רוח יוצא דופן, קלע באש מאוד מדויקת על המחבלים והרג אותם".

אבל למרות הדריכות, החשיבה המקדימה והיערכות, ב־12 יולי 2006 הצליחו פעילי חיזבאללה לארוב לסיור של צה"ל, להרוג כמה מאנשיו ולחטוף שני חיילים, מהלך שהוביל לפרוץ מלחמת לבנון השנייה.

בראיון ל"מעריב", בשישי האחרון, סיכם אל"מ רועי לוי, יוצא חטיבת גולני, את כהונתו כמח"ט 300 שהסתיימה בעיצומה של המתיחות הנוכחית. לוי ציין שכאשר חדרה חוליית החיזבאללה להר דב לפני כחודש, הרמטכ"ל אביב כוכבי "קיבל החלטה לא להרוג אותם. בצדק".

ההחלטה נועדה לאפשר להם מוצא מהמשך המתיחות, מוצא שהארגון ככל הנראה בחר שלא לנצל. אמנם, כמאמר לוי, תמיד יהיה מי שימתח ביקורת על החלטות שכאלה, אבל "יש דברים אחרים שרואים מלמעלה. שלא רואים מהרמה הטקטית". מה גם שהמבקרים משוחררים לרוב מנטל האחריות. אבל יתכן גם שהריגת החולייה הייתה מבהירה לארגון שישראל לא תהיה סובלנית לפרובוקציות בגבולה הצפוני, וכדאי להביא גם את זה בחשבון.

עם זאת, קביעת לוי שבצה"ל קוראים את מהלכי חיזבאללה "כמעט כמו ספר פתוח", יש בה כדי להטריד. מוטב לאמץ את הגישה המאוזנת שהציג מפקד הפיקוד, האלוף אמיר ברעם, בראיון ל"הארץ" ביולי האחרון. "הערכת יתר מודיעינית של האויב וכוונותיו גרועה כמו הערכת חסר. אני מסתכל על האיום באופן ריאלי ונערך. המודיעין שלנו טוב, אבל אנחנו מתכוננים גם למצב שבו לא יהיה די מודיעין ונופתע. אני אף פעם לא רגוע: גם אם יהיה לנו את כל המידע, ייתכן שנעריך אותו בצורה שגויה", אמר אז ברעם.

בינתיים צה"ל מעריך נכונה את כוונות חיזבאללה ונערך בהתאם. האתגר, כפי שהוכח בשנה שקדמה למלחמת לבנון השנייה, הוא לעשות זאת לאורך זמן, ואם נכפית הסלמה להפעיל את הכוח נכון.