להפסיד במלחמות קטנות – ביקורת ספר | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

Losing Small Wars: British Military Failure in Iraq and Afghanistan

By: Frank Ledwidge

Yale University Press, 2011, second edition 2017.Pages: 288

"הכלי החשוב ביותר שכל חייל נושא עימו אינו נשקו כי אם שכלו. בימים אלו, כמו גם בימים הבאים שיהיו הרחק ככל שאנו יכולים לצפות, הידע שברשות חיילים בכל הדרגות חיוני להצלחתם לפחות כמו יכולתם הפיזית", כתב הגנרל האמריקני דייוויד פטראוס ב־2007. כלל אצבע זה שניסח אחד המפקדים הבולטים בצבא האמריקני בשנים האחרונות, מדגיש את הציווי שמטילים העימותים המודרניים, דוגמת עיראק ואפגניסטן, על הלוקחים בהם חלק. עימותים אלה שתיאר בשעתו הגנרל הבריטי רופרט סמית, יוצא רגימנט הצנחנים הבריטי, כ"מלחמה בקרב האנשים", אינם מתנהלים בהכרח בין צבאות, בוודאי שלא משני הצדדים, ובשדה קרב מבודד. "זו המציאות שבה האזרחים ברחובות, בבתים ובשדות – כל האנשים ובכל מקום הם שדה הקרב. ההתכתשויות הצבאיות והקרבות יכולים להתחולל בכל מקום – בנוכחות אזרחים, נגד אזרחים, בהגנה על אזרחים. האוכלוסייה האזרחית היא המטרה, יעד שיש להשיגו, לא פחות מהכוחות העוינים".

בשל מורכבות זו חייבים מפקדים, כמו חיילים, ללמוד היטב את הזירה שבה הם פועלים, ובכלל זה את האוכלוסייה, את ההיסטוריה, את התרבות, ואת המורכבות הרבה שהיא כוללת. והנה הקריאה בספר המרתק של ד"ר פרנק לדווידג' "להפסיד במלחמות קטנות" (Losing Small Wars) מלמדת שהצבא הבריטי לא טרח לעשות כן, בטרם שקע בשני עימותים ממושכים בעיראק ובאפגניסטן. לדווידג', עורך־דין פלילי ששירת כקצין מודיעין בדרגת לוטננט־קומנדר (רב־סרן) במילואי הצי המלכותי הבריטי, לקח חלק במערכות שניהלה בריטניה בבוסניה, בקוסובו, בעיראק, באפגניסטן ובלוב והתמחה הן בלוחמה בטרור (counter-insurgency) והן בתהליכי ייצוב ושיקום (stabilization). אף ששירת בצי הוצב לדווידג' בארגון המודיעין של השירותים המשולבים, ומשם הייתה קצרה דרכו לשירות ביחידות מודיעין שפעלו בשטח. הפרספקטיבה שלו היא כפולה – של אדם שלחם, ושל זה שלאחר שובו הביתה חקר את התנהלות הצבא הבריטי.

בדומה לאנשי המילואים בצה"ל, גם לדווידג' היה אזרח במדים, ולכן ביקורתו אינה של צופה מן הצד, אלא של אחד הרואה עצמו חלק מהקבוצה והמצביע על שגיאות וכשלים כדי ללמוד מהם ולהשתפר, ומקווה "שלקחים ש'זוהו' הופכים ללקחים ש'נלמדו'".

בשתי הזירות, עירק ואפגניסטן, מדגיש המחבר את הגרסה הצבאית שניסח הגנרל רופרט סמית לעיקרון ה"אל תזיק" משבועת היפוקרטס. "ישנה", כותב סמית, "חשיבות עליונה לכך שהיעדים הצבאיים ייבחרו בהתאם לערך שלהם בהשגת המטרה או היעד המדיני, ולא בגלל היתכנות שלהם מבחינה צבאית. יש להימנע מבלבול בין פעילות ותוצאה". למרות התחושה ונוכח המציאות בשטח ש'חייבים לעשות משהו', והעובדה שלעתים נוצרים תנאים מבצעיים נוחים, ממליץ סמית (ולדווידג' מהדהד זאת) להימנע מהפעלת כוח שאינה משרתת את האסטרטגיה הכוללת, שכן הדבר עשוי להביא לתוצאה הפוכה מהרצויה, והתוצאה כוללת עוינות וניכור מצד האוכלוסייה האזרחית, הזדהות עם גורמי הטרור ותמיכה בהם, והגדלת המוטיבציה שלהם להוסיף ולהילחם.

לבריטים יש צבא עם מסורת ומורשת ארוכות שנים, והוא היה החלוץ העיקרי בהיסטוריה המודרנית בהפעלת לוחמה לא סדירה, כוחות קומנדו וכוחות מיוחדים. בעת המרד הערבי (1936) יזם קצין תותחנים בריטי שהוצב בארץ ישראל, אורד צ'ארלס וינגייט שמו, את הקמת "פלגות הלילה המיוחדות", יחידה ייעודית שמטרתה לחימה בכנופיות הערביות שניסו לפגע בצינור הנפט. במלחמת העולם השנייה יזמו הבריטים את ההקמה של יחידות מובחרות רבות, אולם הנודעת שבהן היא יחידת השירות האווירי המיוחד (S.A.S). את היחידה הקים סגן דייוויד סטירלינג, יוצא גדוד הקומנדו ה־8 ,במהלך הלחימה נגד האיטלקים והגרמנים במדבר המערבי. הוא ואנשיו פשטו על שדות תעופה ובסיסים בעורף הגרמני והשמידו מטוסים, רכב, מאגרי דלק ותחמושת בכמות שהסבה נזק של ממש לצבא של הגנרל רומל.

כך גם בעימותים נמוכי־עצימות, שנשאו אופי של ביטחון שוטף, נגד כוחות טרור וגרילה במלאיה בשנים 1960-1952 ובצפון־אירלנד, מתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת ועד הסכמי "יום שישי הטוב" שסיימו את הסכסוך ב־1998, הפעיל הצבא הבריטי בהצלחה יחידות מודיעין, כוחות חי"ר וכוחות מיוחדים. הצלחתו בשני סוגי העימותים, מלחמה בצבאות סדירים ולחימה נגד כוחות טרור וגרילה, הקנתה לו מוניטין של צבא איכותי ברחבי העולם, והפכה אותו למקור השראה וחיקוי לצבאות רבים. צה"ל הושפע רבות מאופן החשיבה הצבאית הבריטית באופן כללי, בעיקר מהשיטות שהביאו עימם יוצאי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, אשר גישתם לצבא כמקצוע הייתה מבוססת על מתודולוגיה פרופסיונלית. אומנם לצד המסורת הבריטית המיובאת נשענה החשיבה הצבאית הישראלית על הניסיון הקרבי הרב שצברו מפקדי ההגנה והפלמ"ח בקרבות מלחמת העצמאות ובתקופות שקדמו לה, אך קשה להמעיט בחשיבות התרומה של המסורת, החשיבה והניסיון של הצבא הבריטי (והיהודים אשר שירתו בו) להתפתחות צה"ל.

אלוף (במיל') ישראל טל שלחם בשורות הבריגדה היהודית כמפקד כיתת חי"ר, סיפר לימים על תרומת יוצאי הצבא הבריטי לצה"ל: "הם קיבלו את המטען המקצועי של צבא סדיר ושל ניסיון מלחמת העולם. הם נתנו לצה"ל את הממד המקצועי. הם הקימו את החילות המקצועיים, בלעדיהם בכלל לא ידעו מה זה חיילוּת. הם לימדו ועיצבו את תורות הלחימה".

גם הכוחות המיוחדים של צה"ל הושפעו מן הצבא הבריטי. למשל אברהם ארנן, מייסד סיירת מטכ"ל, התרשם מאוד ממעללי סטירלינג ויחידתו והקים את יחידת העילית של צה"ל במתכונת דומה. היחידה אף אימצה את המוטו שטבע סטירלינג – "המעז מנצח".

באמצע שנות התשעים נשלח אל"ם שמואל זכאי להשתלמות בצבא בריטניה במטרה ללמוד כיצד פועל הגוף המכשיר בצבא זה את היחידות העתידות להישלח לתעסוקה מבצעית בצפון־אירלנד ולפעול כנגד המחתרת האירית הרפובליקנית (I.R.A). כששב לישראל הקים זכאי ב־1997 את בית־הספר ללוחמה נגד גרילה, כגוף המקצועי בצבא והלוחמה ההררית של לבנון.

אך למרות הניסיון, ואולי אף בגללו, הבריטים הגיעו לבצרה שבעיראק ולמחוז הלמאנד שבאפגניסטן והם סומכים על הניסיון המוצלח שצברו בעת הלחימה במלאיה ובצפון־אירלנד, בלי להבין שהמציאות המבצעית והגיאופוליטית שבה הם פועלים שונה לחלוטין. בשני העימותים, במלאיה ובצפון־אירלנד, שלטו הבריטים בממשל המקומי, לא נדרשו לפעול ולתחזק בריתות שבירות עם סיעות שונות ומפוצלות, נהנו ממודיעין יעיל, מדויק ועדכני שנשען על ניסיון רב (למשל באירלנד הם דיברו את שפת המקומיים), והפעילו כוח גדול ומיומן של שוטרים וחיילים, במיוחד כוחות מיוחדים. אף אחד מהיתרונות החיוניים הללו לא עמד לרשותם בעיראק או באפגניסטן. אולם אחת ה"רעות החולות" שמהן "סובלים" צבאות ברחבי העולם, היא הניסיון להעתיק שיטה שהצליחה בזירת לחימה אחת, לאחרת בלי לעשות את ההתאמות הנדרשות. דוגמה בולטת לכך היא הניסיון של צה"ל לפעול במלחמת לבנון השנייה בהתאם לדפוסים המוצלחים שסיגל לעצמו בלחימה באינתיפאדה השנייה. דוגמה אחרת ניתן למצוא במכתב של קצין איטלקי שלחם נגד הצבא הבריטי במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה: "אנחנו מנסים להילחם במלחמה הזאת כאילו הייתה זאת מלחמה קולוניאלית באפריקה. אבל זאת מלחמה אירופית באפריקה, שנלחמים בה בכלי נשק אירופיים נגד אויב אירופי". ברוב המקרים הדבר יוביל לכישלון.

תחילה תיאר המחבר את הלחימה שניהל הצבא הבריטי בבצרה, ואת השגיאות הטקטיות של הכוחות שפעלו בזירה זו. כזכור ב־2003 פלשו כוחות הקואליציה בהובלת ארצות הברית לעיראק והביסו עד מהרה את הצבא העיראקי. התוכנית לכיבוש עיראק לא כללה תוכנית סדורה לייצוב המדינה לאחר מיטוט שלטון צדאם חוסיין. לכן נותרה ללא מענה השאלה המפורסמת של הגנרל פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה־101 בעת כיבוש עיראק, "כיצד זה מסתיים?". בהיעדר תכנית כזו הפכה עיראק עד מהרה לזירה כאוטית שבה לחמו כוחות הקואליציה וכוחות השיטור והצבא העיראקי (שהקימה הקואליציה) במערכה ארוכה ומדממת נגד מיליציות חמושות.

חייל חי"ר בריטי במהלך הקרב על בצרה, 2003, (מקור: ויקיפדיה).

לדווידג' מאבחן את הכישלון הבריטי בבצרה בעובדה שהכוח הבריטי לא הצליח להגדיר את האויב שנגדו הוא לוחם. ב־2003 הוטל על הדיוויזיה המשוריינת ה־1, בפיקוד גנרל רובין ברימס, להשתלט על בצרה. האויב היה ברור וכלל את נאמני מפלגת בעת' של צדאם ואת פעילי הפדאין. אך לאחר שכבשו את העיר, שגה הפיקוד הבריטי ולא שעה לאזהרות הכוחות בשטח ולבקשות התושבים לספק להם הגנה מפני המיליציות החמושות שהחלו להתגבש בעיר. הדיוויזיה הבריטית חיפשה אויב שלמעשה לא היה שם – פעילי אל־קעאדה.

הכשל בזיהוי האויב הנכון הביא במהרה לעליית הכוח של מיליציות שיעיות ובראשן המיליציה שהנהיג מוקתדא א־סאדר. ב־2006 כבר היה ברור שהעיר נשלטת בפועל בידי המיליציות, והבריטים ספגו אש מרגמות ורקטות על בסיסיהם בעיר כמו אבדות (פצועים והרוגים) על בסיס יומי. כתגובה הכוח הבריטי יצא למספר מבצעים גדולים. המחבר מזכיר מבצע שבו השתתף ושכלל צוות קרב בן 600 לוחמים שמטרתו היתה ללכוד מספר סוחרים, שעל פי המודיעין תכננו להפיל מטוסים בריטיים במרחב שדה התעופה של בצרה. הכוחות לכדו את הסוחרים, אולם אז התברר שהסוחרים הופללו בידי קבוצת סוחרים יריבה שהעלילה עליה כדי שהבריטים יסלקו עבורם את המתחרים. בעיראק ובאפגניסטן, כותב לדווידג', היה הצבא הבריטי פעמים רבות מדי "אדיוט שימושי" בידי הכנופיות והמיליציות היריבות שניצלו אותו, כדי שיפגע עבורם בקבוצה מתחרה או יריבה. ב־2007 כבר החלה בריטניה בהסגת כוחות ממרחב העיר ולבסוף פינתה אותה לחלוטין, והמיליציות החמושות ביססו את שליטתן בעיר.

באותה עת, במקביל לנסיגת הבריטים, החליט הפיקוד האמריקני הבכיר לשנות אסטרטגיה. האמריקנים, כותב לדווידג', "החליטו לנצח". בניגוד לבריטים, הוא מציין, האמריקנים לא היססו לפתח דוקטרינה משלהם ללחימה בטרור, לגייס אנתרופולוגים ולהשקיע מאמצים ומשאבים כדי ללמוד את התרבות, ואת הצרכים והאינטרסים של האוכלוסייה שבקרבה לחמו. גנרל פטראוס מונה למפקד כוחות הקואליציה בעיראק והוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה פריסת כוחות אמריקניים נוספים בעיראק, לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני נגד הטרור. בבגדד, כותב לדווידג', סיפקו האמריקנים לתושבים בדיוק את מה שהבריטים כשלו לספק לתושבי בצרה: ביטחון ושירותים עירוניים מתפקדים. בהנהגת פטראוס השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, והפגיעה הביאה לרמה גבוהה יותר, אם כי לא מוחלטת, של יציבות וסדר וייצרה את התנאים שאפשרו את נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה בשנת 2011.

ב־2008 השתלט על בצרה הצבא של הממשל העיראקי החדש שכוננה הקואליציה, בסיוע כוחות אמריקניים במבצע שכונה "מתקפת האבירים". הצבא הבריטי כבר לא היה שם כשזה קרה, ולתפיסת לדווידג' כישלון הבריטים לשלוט במרחב בצרה הביא לפגיעה קשה במוניטין של הצבא הבריטי ככוח לוחם.

עם זאת המחבר מונה בספרו שני מבצעים יעילים מאוד שבהם היו מעורבים כוחות בריטיים בעת הלחימה בעיראק. המבצע הראשון היה פעילות כוח משימה של ה־אס־אי־אס כחלק מכוח המשימה האמריקני, שעליו פיקד הגנרל סטנלי מקריסטל, יוצא הכוחות המוטסים והריינג'רס. כוח המשימה של מקריסטל כלל אגד כוחות מיוחדים שקיים שיתוף פעולה מבצעי הדוק בין מודיעין עדכני לבין צוותי לוחמים מובחרים וניהל מערכה מוצלחת שבשיאה הגיעה לכ־300 פשיטות בחודש. במהלך הפשיטות פגעו לוחמי האגד בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה. אם רוצים למוטט את הרשת, מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד לבכירים, גורס מקריסטל, וקובע: "דרושה רשת בכדי להביס רשת". המבצע השני, שעליו פיקד הגנרל הבריטי גראהם לאמב, קצין חי"ר שפיקד אז על הכוחות המיוחדים הבריטיים, היה מבצע שבמהלכו רתמו וגייסו בהצלחה כוחות בריטיים ("כוחות מיוחדים שהובלו, אומנו וציודו בצורה מעולה") שבטים מקומיים בעיראק לפעול וללחום עבור כוחות הממשל העיראקי החדש. אין זה מקרה ששני המבצעים המוצלחים התבססו על מודיעין עדכני ועל הפעלת כוח מדויקת נגד האויב הנכון במקום ובזמן הנכון.

לקורא הישראלי עשוי "הנחשול" להזכיר את לחימת צה"ל ביהודה ושומרון באנתיפאדה השנייה, ובמיוחד את התפיסה המבצעית לאחר מבצע "חומת מגן" שאותה הוביל בשנים 2005-2003 מפקד אוגדת איו"ש תא"ל גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני. "מול טרור של מתאבדים, נשק תלול מסלול וירי, אפשר להילחם באופן אפקטיבי רק תוך שליטה בשטח", אמר איזנקוט. במסגרת השיטה צומצמו משמעותית כוחות השריון במרחב, ובמקום זאת הופעלו כוחות מיוחדים וחי"ר מעולה שקיימו נוכחות קבועה בשטח ופעלו בשורה ארוכה של מבצעים ופשיטות בלב הערים הפלסטיניות. גם הפשיטות התבססו על מודיעין מדויק, והן בוצעו תוך שימת הדגש על אבחנה מדויקת בין מחבלים לאזרחים בלתי מעורבים. מחליפו, תא"ל יאיר גולן, יוצא הצנחנים, המשיך באותו הקו גם בשנתיים שלאחר מכן, ובסיום כהונתו ציין גולן שכוחות צה"ל "פועלים בכל הקסבות ובמחנות הפליטים. כך לדוגמה, תשתית חמאס בשכם סוכלה עד אחרון אנשיה, והכל בזכות חופש פעולה מבצעי". השיטה מיגרה את טרור המתאבדים הפלסטיני באיו"ש ודיכאה למעשה את האנתיפאדה השנייה ביהודה ושומרון.

לאחר ניתוח שני המבצעים המוצלחים ממשיך המחבר ומנתח את הלחימה שניהל הצבא הבריטי במחוז הלמאנד שבאפגניסטן בשנת 2007. הצבא הבריטי לחם ופעל באפגניסטן מהפלישה ב־2001. בנובמבר אותה שנה, באחד המבצעים הראשונים במערכה באפגניסטן בכלל ובהלמאנד בפרט, פשט כוח אס־אי־אס בפיקוד לוטננט־קולונל (סגן אלוף) אד באטלר (בהמשך מפקד חטיבת הסער האווירית ה־16 שהוצבה בהלמאנד) על בסיס של אל־קעאדה. בקרב קשה הרגו לוחמי יחידת העילית כמאה פעילי אל־קעאדה והוכיחו שוב את היעילות של כוח מיומן הפועל לאור מודיעין עדכני.

החל מ־2006 פעלו הכוחות הבריטיים במחוז הלמאנד גם מתוך שאיפה לשקם את תדמית הצבא שנפגעה בבצרה. שוב פעל הצבא בכוח רב בלי להבחין בין אויב לחבר ובלי שאיתר את האויב הנכון. את התעסוקה המבצעית שביצעה חטיבת הסער האווירית ה־16 (צנחנים) הגדיר לדווידג' "הרסנית". לטענתו קשה יהיה למצוא חטיבה מתאימה פחות למשימת השלטת סדר וייצוב מרחב כמו חטיבת הצנחנים המדוברת, שחייליה הם חיילי הסער הטובים בצבא. כוח שהוכשר למצבי לחימה מובהקים בצבאות סדירים ובארגוני גרילה ולא למשימות שיטור. אילוצי כוח האדם והמשאבים הביאו את הצבא להציב בזירה הנפיצה דווקא את הכוח הלא נכון.

כוח מגדוד הצנחנים ה-3 הבריטי בהיתקלות עם פעילי טאליבן במחוז הלמנד, 2008, (מקור: ויקיפדיה).

חטיבת הקומנדו ה־3 של חיל הנחתים המלכותי החליפה את הצנחנים. אנשיה באו מוכנים יותר מקודמיהם, אבל גם הם עסקו בעיקר בחיפוש אחר אויב שאותו יוכלו להרוג, ולא בניסיון לייצר שיתופי פעולה עם האוכלוסייה ולרתום אותה למאמץ המלחמתי ("לזכות בלבבות ובמוחות"). את התעסוקה המבצעית של הנחתים סיכם לדווידג' במשפט לקוני: "הרבה לוחמי 'אויב' נהרגו. כמו תמיד, כל קרב נוצח. כמו תמיד, במלחמות אזרחים (כפי שזו היתה), זה היה חסר משמעות". התיאור הזה מהדהד שיחה אחרת המצוטטת בספר החשוב של אמיל סימפסון, שלחם באפגניסטן כקצין חי"ר בצבא הבריטי (בין היתר במחוז הלמאנד). בשיחה שהתקיימה שבוע לפני נפילת סייגון, באפריל 1975 ,הקולונל האמריקני הארי סאמרס הטיח בקולונל טו, מקבילו מצבא צפון־וייטנאם, כי הצבא האמריקני ניצח אותם בכל קרב. "זה אולי נכון", השיב הווייטנאמי, "אבל גם לא רלוונטי". הלקח, אם כן, היה מונח על רצפת ההיסטוריה הרבה לפני המערכות באפגניסטן ובעיראק, וניכר שגם מפקדי צה"ל ולוחמיו, שלחמו בשלושים השנים האחרונות בלבנון וביהודה ושומרון, ימצאו אותו רלוונטי. למשל בשנות השהייה בלבנון ניצח צה"ל כמעט בכל היתקלות או קרב גדול, אך המדינאים והפיקוד הבכיר לא תרגמו הישגים אלו להישג מדיני או צבאי של ממש.

נקודה נוספת שאליה מתייחס המחבר בספרו, נוגעת לאיכות החשיבה האסטרטגית והפיקוד הבריטי הבכיר. הרוב המוחלט של קציני הצבא הבריטי שפגש, כותב המחבר, התגלו כאינטליגנטים, ולצד היותם מנהיגים קרביים מעולים הם הפגינו חשיבה ביקורתית מפותחת כלפי עצמם וסביבתם. עם זאת, טוען לדווידג', נמנע הפיקוד הבריטי הבכיר לקדם קצינים שהעזו להביע דעה אחרת מדעה הרווחת. חשיבה קבוצתית שכזו היא תופעה מוכרת בכל צבא, ובצה"ל הזהירו מפניה אלופים גרשון הכהן ואמיר אבולעפיה. קצינים בצה"ל "נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם", כותב אבולעפיה. הדבר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי־הסכמה עם עמדתם כך: "התנגדות אישית להם". לטענתו המציאות שבה קצינים רבים בצבא חסרים את האומץ לחלוק על מפקדיהם, תוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי". לטענת לדווידג' קצינים הנכונים למתוח ביקורת ולהשמיע דעה עצמאית כדוגמת הרברט מקמאסטר, קצין בצבא ארצות הברית שהצטיין כמ"פ טנקים במלחמת המפרץ ובהמשך כשפיקד על חטיבת שריון במלחמת עיראק, נדירים בצבא הבריטי, וככלל הצבא האמריקני פתוח יותר לכך שמפקדיו הבכירים ישמיעו דעות סותרות לתפיסה המקובלת. 

חמורה לא פחות, מציין המחבר, היא נטיית הפיקוד הבריטי הבכיר להימנע מהכרה בכישלון. הלחימה בבצרה, לדברי אחד מבכירי המפקדים הבריטיים, הייתה הצלחה מבריקה, אף שלא הייתה כזו. כישלון, כותב לדווידג', "רע לקריירה", ולכן הפיקוד העליון נמנע מהודאה שהוא התרחש. המחבר מעלה על נס את מדינת ישראל שבה קצינים ומדינאים שנמצאו אחראיים לכישלונות צבאיים, נדרשו לפרוש מן השירות, ולעתים הם אף לקחו אחריות ובחרו לעשות זאת מרצונם. דומה שכאן המחבר שוגה לחשוב שהדחת מפקדים שכשלו היא הפתרון. אכן, לעתים נדרשים המדינאים והמפקדים האחראים לשלם מחיר אישי ומקצועי על כישלון, אך כפי שכותב אלוף (במיל') גיורא איילנד, קצין צנחנים ששימש ראש אמ"ץ, "אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד". ההנחה הרווחת שהדחת האיש האחראי לכשל תפתור את הבעיה, מתבררת לרוב כמוטעית. פעמים רבות הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה. עם זאת צודק המחבר שהנכונות להודות בכישלון, בבחינת הכרה בבעיה, היא הצעד הראשון לפתרון.

לדווידג', אם כן, הוציא מתחת ידו ספר המדגיש את הצורך במלחמות המתרחשות "בקרב האנשים", בלימוד קפדני של זירת המערכה, של ההקשר הייחודי ושל האוכלוסייה החיה בה, על כלל הסיעות אליהן היא מתחלקת, בזיהוי אל נכון את האויב ורק אז לפעול נגדו בכוח מקצועי ומיומן המבחין בין פעילי האויב לאוכלוסייה שאינה מעורבת. מי שיפעל במקום זאת בכוח רב, אך נגד האויב הלא נכון, יחטא למטרה ויפעיל כוח כדי "לעשות משהו" ולא כמהלך המשרת את התכלית המדינית.

כאמור, הקורא הישראלי ימצא בוודאי נקודות דמיון בניסיון הבריטי להשיג שליטה בבצרה ובהלמאנד ולרתום את אהדת התושבים ללחימת צה"ל בתקופת השהייה בלבנון משנת 1983 ועד הנסיגה ובאינתיפאדה השנייה, כמו בפעילות הבט"ש שמקיים צה"ל כיום ביהודה ושומרון ובגבול עזה. לא כמו הצבא הבריטי, שהוא בעיקרו חיל משלוח הנלחם הרחק ממדינתו, היתרון של צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, הוא הידיעה היכן, כל הנראה, יילחם בעימות עתידי. שומה על מפקדיו ולוחמיו להוסיף ולמצות יתרון זה, כשם שעשו בעבר.

המחבר חותם את ספרו בציטוט של ההיסטוריון הבריטי הנודע סר מייקל הווארד, בעצמו קצין חי"ר שהצטיין בקרב על מונטה קאסינו ב־1944 ,שאמר כי אף שאינו יודע על איזו דוקטרינה עובדים כעת בצבא, הרי שהוא מתפתה להכריז דוגמטית: "שהם עושים זאת לא נכון. מה שקובע הוא יכולתם לעשות זאת נכון ובמהירות כשהרגע מגיע". כוונת הווארד, כפי שמבין אותה לדווידג', היא שהתוכנית שהכין הצבא, ושהמציאות שאותה יפגשו הכוחות, יהיו שונים מכפי שצפו. יכולתם להשתנות, להסתגל ולהתאים עצמם למצב תקבע את יכולתם לנצח. בפקודת היום הראשונה שפרסם, כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי כי על צה"ל "לדעת להשתנות בהתאמה למאפייני הלחימה הנוכחיים ולאתגרי העתיד". הצבא הבריטי לא עשה כן בעיראק ובאפגניסטן. צה"ל יכול לפעול אחרת וחייב לעשות כן הן בפעילותו בביטחון השוטף ביהודה ושומרון ולאורך הגבולות והן במלחמה הבאה.

גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית 'צבא ואסטרטגיה' במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ומפעיל הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. הוא בעל תואר ראשון במדעי החברה מטעם אוניברסיטת בר־אילן ותואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק פרל פינקל בצה"ל, במערך המילואים שלו, בדוקטרינות ובאסטרטגיות צבאיות וביחסי חברה־צבא בישראל.
(המאמר פורסם במקור בכתב העת של מרכז דדו לחשיבה צבאית בין-תחומית, "בין הקטבים", גיליון 23-22, ביטחון שוטף – חלק ג', אוקטובר 2019. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)
מודעות פרסומת

בגלל שהוא בדרך כלל צודק, כשהוא טועה זה מסוכן | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השיחות שקיים אלוף (מיל') עמוס גלעד עם העיתונאי שמעון שיפר, שהתפרסמו עתה כספר, כוללות כמה לקחים שמוטב לשים אליהם לב, במיוחד לפני שיוצאים למלחמה.

בספר "המתריע" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019) מתפרסמות שיחות שקיים במשך השנתיים האחרונות, הפרשן המדיני הבכיר של "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר, עם האלוף (מיל') עמוס גלעד. השיחות עסקו במגוון רב של סוגיות מדיניות וביטחוניות. גלעד, שהתגייס לצה"ל בשנת 1972, מילא תפקידים רבים בחטיבת המחקר של אגף המודיעין ועבד לצד חמישה ראשי ממשלה. בספר נראה כי גם כשאיש לא היה מוכן לשמוע, הקפיד תמיד לומר את האמת המקצועית שלו.

צה"ל נגרר לאסון

בספר מספר גלעד על ניסיונו כרס"ן צעיר במלחמת לבנון הראשונה (1982). באותן שנים מילא גלעד, אף שאינו קרבי בהכשרתו וניסיונו, תפקיד מודיעיני מרתק ויצא לשליחויות באיראן ובלבנון.

עטיפת ספרו של גלעד, (מקור: אתר סימניה).

לדבריו היה אחד הבודדים שזיהו את הסכנה שבברית שכרתה ישראל עם הפלנגות הנוצריות, אך איש לא שעה לאזהרותיו. "היחיד שיכולתי לדבר איתו והקשיב לי באמת היה אורי שגיא, אז תת-אלוף, רח"ט מבצעים. הוא היה מאוד-מאוד חזק בתפקידו. זה תפקיד חשוב, אבל לא כל אחד שנושא בו נמצא באותו מעמד. אני חושב שאם יש מאה דרגות של עוצמה, אורי היה דרגה מאה. התפקיד של ראש אגף מבצעים לא היה קיים עדיין, כך שהוא היה בעצם ראש האגף, ותוסיף לזה את הרקע שלו כמפקד נערץ בגולני. בקיצור, הוא היה משהו מדהים. ואיכשהו הוא היה מוכן להקשיב לי. הוא תמיד היה קובע לי פגישות בחמש בבוקר, אחרי שהלכתי לישון באחת בלילה" (עמוד 29).

גלעד מספר בספר שהזהיר את שגיא כי הברית של צה"ל עם הפלנגות הנוצריות היא בגדר אשליה מסוכנת שתגרור את צה"ל לאסון. שגיא נטה להסכים עמו, אחרים סירבו לשעות לאזהרותיו. לטענת גלעד איש לא הקשיב לו גם כשהזהיר מפני האפשרות שהפלנגות יטבחו בפלסטינים, כפי שאכן התרחש במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות.

מנגד, ראוי לציין שאלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, פרסם לפני כחמש-עשרה שנים מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "סרן גלעד WHO?", ובו קבע כי הדברים שאומר "האלוף עמוס גלעד על אותם אירועים – חלקם לא היו ולא נבראו, חלקם עוותו תוך האדרת מקומו של סרן עמוס גלעד בנסיבותיהם, וביתר אין ממש".

דרורי אף ציין במאמר כי ניסה ליצור קשר עם גלעד ולברר את טענותיו ולא הצליח בכך. מוטב אם כן לקרוא את גרסתו של גלעד למלחמת לבנון הראשונה, אף שהניתוח שלו אודותיה ואודות לקחיה הוא ללא פגם, בזהירות המתבקשת ועם קורטוב של מלח. 

האיש שמנע מלחמה

בהמשך שימש גלעד כראש לשכת ראש אמ"ן דאז, אהוד ברק, וכעוזרו של תא"ל עזריאל נבו, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה יצחק שמיר. ב-1994 מינה אותו הרמטכ"ל ברק, שכאמור הכיר אותו היטב, לדובר צה"ל.

אחד הפרקים החשובים בספר, במיוחד לאור "ליקוי המאורות" ערב מלחמת יום הכיפורים ב-1973, במהלכו שגה אגף המודיעין בהבנת המידע המודיעיני שהיה ברשותו והחמיץ את הסימנים המעידים למלחמה, נוגע למלחמה שכמעט ופרצה בין ישראל לסוריה בשנת 1996, שבמניעתה היה לגלעד תפקיד מכריע.

באותה עת הציג קצין איסוף (מפעיל הסוכנים) בדימוס של המוסד, יהודה גיל שמו, למערכת מידע מוטעה (שבדה מלבו) על כוונתה של סוריה לפתוח במלחמה כנגד ישראל.

חלק גדול מהמעריכים, ובהם ראש אמ"ן דאז, משה יעלון, נטו לצד החומרה – נטייה כמעט קבועה של אמ"ן בשנים לאחר מלחמת יום הכיפורים. העובדה שגיל נחשב במוסד לקצין איסוף בעל מוניטין חיזקה את מסקנתם. רה"מ נתניהו, חדש בתפקידו, היה באופן טבעי מוטרד מאוד.

גלעד, ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים, חשב אחרת, וטען שגורמי האיסוף והערכה שוללים מסקנה כזו. הוא עצמו ייחס את מניעת המלחמה בעיקר לכך שהצמרת הביטחונית "היתה מורכבת מרמטכ"ל מאוד מנוסה, אמנון ליפקין-שחק, ומשר הביטחון יצחק מרדכי, שלא אוהבים לשבח אותו, אבל גם הוא אדם מנוסה. שניהם, הרמטכ"ל ושר הביטחון, לא אימצו את ההתרעה למלחמה" (עמוד 209). אמונתו של גלעד שכנע את הרמטכ"ל והוא והשר מרדכי, שמאחוריהם שנים של שירות משותף בצנחנים, הצליחו לשכנע את הקבינט וראש הממשלה כי פניה של סוריה למהלך הגנתי עיקרו ושאין מלחמה באופק.

ב-2001 הועלה לדרגת אלוף ומונה למתאם פעולות הממשלה בשטחים. ב-2003 לראש המטה המדיני־ביטחוני של שר הביטחון, והיה מופקד על היחסים הרגישים ביותר עם מצרים, ירדן ומדינות נוספות במזרח התיכון.

גדול הכישלונות הפך להצלחה מפוארת

פרק מרתק בספר מוקדש למבצע "מחוץ לקופסה", המבצע להפצצת הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007, שגלעד היה חבר בצוות המצומצם שהכין אותו מן הפן המודיעיני.

בספר חוזר שיפר על הפרסומים לפיהם, כך מתברר, אמ"ן היה "עיוור" לאפשרות שסוריה השיקה פרויקט התעצמות בנשק גרעיני. למרבה המזל, ציין גלעד, "מה שעלול היה להיות גדול הכישלונות של המודיעין הישראלי הפך להצלחה מפוארת. אני נותן את האשראי בעיקר לראש המוסד מאיר דגן, שהיה נחוש בעניין וגם הבין את המשמעות העמוקה של המשמעות המלאה של יכולת גרעינית בידי הסורים" (עמוד 162).

למרות שמערכת הביטחון כמעט שפספסה את פרויקט הגרעין הסורי הרי שמרגע שזיהתה אותו, לדעת גלעד, "צריך להצדיע לגופי המודיעין השונים על היכולת המודיעינית שהופגנה ולחיל האוויר על הביצוע המזהיר" (עמוד 164). עוד משבח גלעד את מדיניות העמימות שבה נקטה ישראל לאחר המבצע (הוא מאמין שזכות הציבור שלא לדעת), שאפשרה לסורים להכיל את האירוע.

תקיפת חיל האוויר את הכור בסוריה ב-2007, (צילום: דו"צ).

על תפקוד ראש הממשלה אהוד אולמרט באירוע יש לו רק מילים חמות: "לדעתי, הוא הפגין כאן מנהיגות יוצאת דופן, הבנה עמוקה של חומרת האיום מבחינת ישראל – נחישות. צריך להבחין בין הבנה מודיעינית, שזה כמו דיאגנוזה של רופא, לבין הנחישות למצוא תרופה לאיום. ברור שזאת החלטה קשה ביותר, אבל אולמרט הבין את המשמעות של נשק גרעיני בידיו של אדם כמו אסד" (עמוד 172). 

מנגד, הוא מזניח חלק מן הקברניטים והמפקדים המעורבים. כך למשל, גלעד אינו מזכיר את הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שפיקד על המבצע, ונדרש לא רק להשמיד את הכור אלא גם להכין את הצבא למערכה אפשרית כנגד סוריה, רק שנה לאחר שהסתיימה מלחמת לבנון השנייה.

חובת הדרג המדיני לגופים המקצועיים

השיחות עם גלעד מרתקות, וניכר כי שותפו של שיפר לשיח הוא אדם שלו ראייה מקיפה וניסיון רב הן בעולם המודיעין, בניהול ערוצי משא ומתן חשאי ובעיצוב אסטרטגית העל של ישראל.

מנגד ביטחונו הרב של האלוף (מיל') גלעד בניתוחיו מטריד ומעלה בזיכרון את שאמר עליו בשעתו השר דן מרידור, "בדרך כלל הוא צודק, אבל דווקא משום כך, כשהוא טועה נגרם נזק גדול באמת".

לתפיסת גלעד "זכותו של הדרג המדיני לדחות את ההערכות שמגישים לו גופי המודיעין השונים – אגף המודיעין בצה"ל, המוסד, השב"כ והאגף למחקר של משרד החוץ – ולא לקבל את המסקנות הנובעות מהן. אך בטרם יקבל החלטה, לכאן או לכאן, חובתו של המדינאי לגופים הללו" (עמוד 11).

ההערה הזו מהדהדת נוכח החשיפה של עמוס הראל ב"הארץ" כי לפני כשבועיים (שבוע לפני הבחירות) התכוון ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו לצאת למבצע צבאי בעזה, שעלול היה להסלים לכדי מערכה רחבה.

לאחר ירי רקטות לאשדוד ואשקלון קיים רה"מ התייעצות עם בכירי מערכת הביטחון, ובהם הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש השב"כ נדב ארגמן, ולפי הפרסומים בתקשורת חלק ממשתתפי הפגישה הסתייגו מתקיפה רחבה שכזו. ולבסוף הוחלט על תקיפה מדודה של עמדות חמאס, שבה לא היו לארגון נפגעים. 

החלק מטריד באמת, כפי שפרסם בן כספית ב"מעריב", הוא שנתניהו ביקש לאשר את התקיפה בקבינט מבלי לכנסו, בטלפון, מבלי שעמדת הרמטכ"ל כוכבי תוצג לשרים. רק התעקשות היועץ המשפטי לממשלה, אלוף (מיל') ד"ר אביחי מנדלבליט, שהעמיד את נתניהו בפני העובדה שהחלטה שכזו, מבלי לקיים ישיבת קבינט מסודרת שכוללת סקירות של מערכת הביטחון, אינה חוקית, עצרה את המהלך. 

נכון, הדרג המקצועי כפוף לדרג המדיני, אבל כמאמר גלעד, חובת האחרון לשמוע את כל המידע וההמלצות, גם אם יחליט בניגוד להן. החלטות ממשלה רעות נולדות כשהדרג המדיני לא מבין (במכוון או שלא במכוון) את המשמעויות המלאות של ההחלטות שלו. כשמדובר במלחמה, אין להם את הפריבילגיה הזו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.08.2019)

כמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המתיחות הגוברת מול עזה מוציאה מהפוליטיקאים הבטחות בחירות על מערכה מכריעה בעזה. אבל כמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת. והמלחמה שישנה מחייבת דרג מדיני שיגבש מדיניות ויהיה נחוש לבצעה. 

השבוע אמר ראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, בראיון לעיתונאים ירון דקל ועמית סגל בתכניתם ב"כאן ב'", כי ככל הנראה לא תהיה ברירה אלא לצאת ל"מלחמה אחרת" בעזה. נתניהו ציין שארגון החמאס מתקשה לשלוט ברצועה ולרסן את הפלגים הסוררים וכי "לא תהיה ברירה להיכנס למערכה, מלחמה, מול עזה".

המציאות ברצועת עזה בשבועות האחרונים היא אכן מתוחה מאוד. לצד ההפגנות הקבועות על הגדר (שהחלו במארס 2018) ישנה עליה בכמות שיגורי הרקטות לעבר יישובי עוטף עזה, ובניסיונות החדירה מהרצועה לשטח ישראל, של חוליות של פעילים חמושים פעילי מהפלגים האסלאמיים והג'יהאד האסלאמי.

החוליות חוסלו, אמנם, בידי כוחות שריון וגולני על גדר המערכת, אולם הם מלמדים, כמאמר רה"מ נתניהו, על היחלשות השליטה של החמאס ברצועה, ויכולתו לרסן את ארגוני הטרור האחרים.

במסגרת קמפיין הבחירות הבטיחו ראש הממשלה נתניהו, יו"ר "הליכוד", ויריבו העיקרי יו"ר מפלגת "כחול לבן", הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, כי יצאו למערכה מכריעה בעזה. זו אינה הפעם הראשונה שנתניהו מבטיח זאת.

יתכן ששני המבצעים שניהל בעצמו כראש ממשלה ברצועה בעשור האחרון, במהלכם היה גנץ רמטכ"ל, ומבצע "עופרת יצוקה", אליו יצאה הממשלה בראשות אהוד אולמרט, היו צריכים ללמד אותו שמדובר בבעיה מורכבת שלא ניתן לפתור כפי שאלכסנדר מוקדון פתר את חידת הקשר הגורדי (הוא חתך אותו באמצע באבחת חרב אחת).

יכולתו של החמאס לשמר שלטון מרכזי אפקטיבי ברצועה, ממנו ניתן לדרוש מימוש ריבונות ואחריות בשטחם, היא, אולי, הנכס המרכזי שבגינו נמנעת ישראל ממערכה רחבה ברצועה.

חמאס הוא השטן המוכר, והכאוס שעלול לשרור ברצועה לאחר הפלתו (בהנחה שהיא אפשרית), יהיה דומה במתכונתו ללבנון בתקופת מלחמת האזרחים, כאשר לישראל לא היתה כתובת ברורה לדרוש ממנה אחריות, בעת שפעלו ארגוני טרור משטח לבנון כנגד יישובי הצפון.

אין חלופות טובות

כאמור, כשזה נוגע להפעלת כוח ברצועה – אין חלופות טובות. כמעט כולן נעות בטווח שבין רעות לבין גרועות. בחירה בשיטת הסיכולים הממוקדים למשל, מאפשרת לצה"ל לפעול בעיקר מן האוויר, מרחוק, ללא סיכון לחייליו.

ההישג, פגיעה בפעיל טרור בכיר, עשוי להיות חיובי. אבל החסרונות ברורים. ראשית, עליה בכמות ההרוגים הפלסטינים מביאה לרוב לעליה בעצימות העימות. שנית, מאחר והצד השני מסלים את המצב בעיתוי הנוח לו, תתקשה ישראל לאתר את בכיריו, שישהו במסתור. שלישית, לאורך זמן קמים מנהיגים חדשים, ולא פעם הם יעילים וקיצוניים מקודמיהם.

לחלופה של הפעלת אש מנגד, החל בירי הרתעתי של כלי טיס ותותחים ועד לפגיעה במבנים או חוליות שיגור, יש יתרונות וחסרונות ברורים. אף שאין סיכון לכוח המבצע, אך מנגד האויב מסתגל, מורתע פחות וישנו סיכון לא מבוטל לפגיעה באזרחים.

החלופה הנוספת היא המערכה הקרקעית, אולם מהלך קרקעי מתמרן הוא יקר. הוא כולל בתוכו סיכון שיהיו נפגעים בקרב הכוחות ועלותו גבוהה. יתרה מכך, לצד פגיעה בפעילי חמאס רבים תכלול המערכה גם פגיעה בלתי מכוונת באזרחים (שכן חמאס מנצל את האוכלוסייה האזרחית להגנתו). ריבוי נפגעים בצד הפלסטיני מהווה קטליזטור להמשך ההסלמה. מערכות שכאלה נוטות להמשך זמן רב וקשה לסיימן בתחושת הישג ברורה.

אבל למרות המורכבות והמחירים שטומנת בתוכה הסוגיה העזתית (שבסוף, כמאמר אלוף במילואים, "מתבטאים בבתי הקברות"), הבטחות בחירות, כך מתברר, הן זולות. אחרי הכל, המועמדים לא הבטיחו לקיים

שלילת יכולות האויב 

אם תצא ישראל למערכה בעזה, יידרש צה"ל לפעול אמנם בזירה מוכרת, אך כלל לא בטוח שיהיה ביכולתו להפגין ביצועים טובים יותר מאלו שהפגין במבצע "צוק איתן". בעיקר יידרש הצבא להשיג את הפגיעה בכוח הצבאי של החמאס ופעיליו מהר יותר ובאופן נמרץ יותר מבעבר, בהנחה שיקבל די חופש פעולה לכך מהדרג המדיני.

יתרה מכך, כלל לא בטוח שצה"ל יילחם רק בחזית אחת, והמתיחות לפני שבוע בגבול לבנון הוכיחה שצה"ל עשוי להידרש ללחום במקביל הן בדרום והן בצפון. להבנה הזו ישנו ביטוי בתכנית האימונים והשבוע קיים הצבא את התרגיל המטכ"לי השנתי, "האבן הראשה", שדימה תרחיש לחימה במתאר רב-זירתי בדגש על חזית הצפון.

הצורך להתאים את הצבא למערכה ולבאר מראש מה יהיו ההישגים שאותם יחפש הצבא להשיג עומדים במוקד עיסוקו של הרמטכ"ל, אביב כוכבי. במאי האחרון הוא קיים שיחה עם חניכי קורס פו"ם אלון, שעתידים בהמשך דרכם להיות מפקדי גדודים ויחידות בצה"ל.

בשיחה שם הרמטכ"ל דגש על כך שבמלחמה הבאה יידרשו המפקדים הצעירים להתמקד בעיקר בשלילת יכולות מהאויב, ולא בכיבוש שטח.

בעבר, ציין, היה השטח המגדיר המרכזי של ההצלחה, ואילו עתה על מפקדי צה"ל להיפרד מהתפישה שזהו הפרמטר המרכזי למדידת הישגים בלחימה. אף שהשטח נותר אחד הפרמטרים לפיהם מודדים את הישגי הכוחות, עתה, אמר, "שלילת היכולות מהאויב הוא מושג מפתח".

עברו כשלושים שנה מאז שכוכבי, אז רס"ן בצנחנים, השלים את פו"ם ברק, תכנית הכשרה ייחודית שיזם ראש מה"ד דאז, האלוף דורון רובין, בסיוע בנימין עמידרור ואל"מ חנן שוורץ, ותמיכת הרמטכ"ל דן שומרון.

שוורץ, שב-1973 לחם כקצין הקשר של חטיבת השריון 188 ועוטר בצל"ש הרמטכ"ל, ורובין, שכקצין צעיר בצנחנים ובוודאי כאלוף נהג לבעוט במוסכמות ולערער על הנחות יסוד במטרה לשפר את הכוחות שעליהם פיקד, יצרו תכנית הכשרה שונה שעודדה את חניכיה לחשוב אחרת, לא רק טקטית אלא גם אסטרטגית.

רובין, שנהג גם לשחק כדורסל עם החניכים, ביקש מהם גם לבחון את צה"ל בראייה ביקורתית. כך למשל השוותה עבודה סמינריונית של אחד החניכים בקורס, "מלחמת שלום הגליל בראי האימונים", את האימונים שקדמו למלחמה והמציאות שפגשו הכוחות בלחימה. מסקנתו, "אין קשר בין האימונים ובין מה שהתרחש במלחמה".

עתה כוכבי הוא הרמטכ"ל, ומוטל עליו לוודא שהאימונים יהיו בהתאם למערכה שבה יפעלו הכוחות. ההיגיון הישן, קבע, כבר לא מתאים, ו"הפרמטר המרכזי הופך להיות כמה השמדת? כמה קטלת? כמה יכולות לקחת מהאויב, כשעשית את התנועה מא' לב'. הרי כשאריק שרון, חזרנו אליו, כובש את אום-כתף – המערך קורס. המערך קורס, וממשיכים הלאה מערבה. עכשיו בואו נעשה תרגיל: אנחנו נכנסים וכובשים עד צור, כולל צור. ואז מסתכלים אחורה ואומרים: 'השמדנו עשרים אחוז'. מה קורה עם העוד שמונים אחוז רקטות? ב'עופרת יצוקה', עד היום האחרון, שכונת הסביבון ירתה רקטות על שדרות ועל מדינת ישראל. הלכנו אליה בלפיתה, אגב. הלכנו אליה בלפיתה. רק באום כתף – לפיתה – עשרים אחוז – המערך קורס. 'עופרת יצוקה' – עשרים אחוז – לא קורה שום דבר. ולכן אתם חייבים להבין את העניין הזה", הדגיש לחניכים.

ההשוואה בין הקרב על המתחם המצרי המבוצר באום-כתף שבלב מדבר סיני במלחמת ששת הימים, שניהלה אוגדתו של אריק שרון, לבין הלחימה כנגד מתחם של החמאס בשכונה צפופה בעזה, היא מעט מאולצת, אבל המסר נשאר נכון, ואתו הולך הרמטכ"ל מתרגיל לתרגיל, מכנס לטקס.

אם מפעילים כוח, אז בנחישות

אולם למרות שהמסר מחלחל והצבא אכן מתמקד בשיפור הקטלניות של הכוחות ובהגברת קצב שלילת היכולות מן האויב, הרי שהשינוי הממשי אינו תלוי ביכולת של צה"ל לפגוע במקסימום פעילים, תשתיות ויכולות צבאיות של החמאס (או חזבאללה), אלא בדרג המדיני.

בספרו האוטוביוגרפי, "ידעתי את ארצי" (ידיעות ספרים, 2019), כתב האלוף (מיל') והשר לשעבר מתן וילנאי, שהסתייע בכתיבה בעיתונאי יניב מגל, כי "מה שבעצם מבדיל בין הצלחה לכישלון הוא, במקרים רבים, מידת הנחישות. לפי ניסיוני, נחישות ברוח הצנחנים. וכמובן, גמישות מחשבתית בהתאם לנסיבות המשתנות, ולא פחות מכך, כמה טיפות מזל הנופלות למקום הנכון" (עמוד 14). ומה שתקף לכוחות בשטח, בוודאי תקף לדרג המדיני.

ראש הממשלה ושרי הקבינט נדרשים לגבש מדיניות של ממש מול עזה, ולא רק הצהרות לוחמניות, עם אסטרטגיה והבנה ברורה מה ברצונם להשיג באמצעות הפעלת כוח צבאי, בין שמוגבל ובין שלמטרת מיטוט החמאס. משנקבעו מטרות שכאלה יש להחליט על מימושן הנחוש.

אם לא, אז לאחר תצוגת יכולות מרשימה של הצבא בראשית המערכה, תהיה הפעלת הכוח מגומגמת, מבולבלת ומתמשכת בנוסח המערכות בקיץ 2006 ובקיץ 2014. יתכן שכמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת. אך אם בכל זאת ישנה כזו, הרי שלצד חשיבות רוח הלחימה והמקצוענות של הגייסות, היא מחייבת דרג מדיני שיגבש מדיניות ויוציא אותה בנחישות אל הפועל.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.09.2019)

האם הקיצוץ באימונים מתיישב עם המתיחות הבטחונית הגוברת? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות הדיווחים בתקשורת על מתיחות גבוהה בצפון, סביר שכל הצדדים ישתדלו ללכת בין הטיפות ולהימנע ממערכה רחבה (שתמיד יכולה לפרוץ בגלל פעולה מוצלחת "מדי"). אבל על רקע המתיחות ראוי לשאול – האם הקיצוץ באימונים שעליו הוחלט הוא נבון?

בתקשורת פורסם לאחרונה כי צה"ל ביטל את מרבית האימונים המתוכננים עד לסוף 2019, בדגש על אימוני כוחות מילואים, וכן את התרגיל המטכ"לי השנתי, "אבן הראשה". עוד פורסם כי הרמטכ"ל, אביב כוכבי, שוקל האם לסגור שתי אוגדות מילואים, במטרה להשקיע את המשאבים ביחידות הנותרות.

בהקשר לכך נזכרתי בסיפור אודות אחת מחטיבות הצנחנים במילואים שבה מתקיים מפגש שנתי בין מפקדי הגדודים והפלוגות בהווה לבין קודמיהם, שלחמו במלחמת ששת הימים. כשנשאלו המפקדים הוותיקים כיצד לדעתם הושג ב-1967 ניצחון כה גדול בזמן כה קצר, השיבו כי הם התאמנו בתקופה שקדמה למלחמה כ-50 ימים בשנה ולכן ניצחו בשישה ימים.

עם השנים נהגו המפקדים בחטיבה לומר בציניות, בפרפרזה על העיקרון הנ"ל, שהיוצרות התהפכו: מתאמנים שישה ימים בשנה והמלחמות מתארכות ונמשכות כחמישים ימים. והנה, לאחרונה אמר אחד המפקדים בחטיבה בהתייחס לקיצוץ החד באימונים שעליו הורה הרמטכ"ל, גם הכלל הזה לא בתוקף.

המתח בצפון: ללכת עם ולהרגיש בלי

לא ברור איך הפרסומים הללו עומדים בכפיפה אחת עם המתיחות הנוכחית בצפון, שעלולה להסלים לכדי מערכה של ממש בה יידרשו כוחות היבשה ללחימה קשה ומורכבת.

במוצאי שבת תקף חיל האוויר בסוריה הרג שני פעילי חזבאללה והשמיד מבנה שבו נערכו פעילי כוח קודס לשגר רחפני תקיפה לעבר מטרות צבאיות ואתרי תשתית בצפון ישראל ובתקיפה נוספת, שחזבאללה מייחס לישראל, תקפו רחפני נפץ מבנה של חזבאללה ברובע הדאחיה בביירות.

יעד התקיפה הזו, על-פי פרסומים זרים, היה ככל הנראה מערבל פלנטארי, שהינו מכשיר חיוני למיזם ייצור הטילים המדויקים של חזבאללה. המערבל נועד לייצור חומרים הודפים שנדרשים לשיפור היכולת של מנועי הטילים. 

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, אמר למחרת התקיפה בסוריה, בעת שסייר בפיקוד הצפון ובאוגדת הבשן, האחראית על הגבול הסורי, כי "הפיגוע שסיכלנו הלילה הוא פיגוע איראני, מאדמת סוריה כנגד מדינת ישראל". כוכבי הדגיש כי האיש שיזם ותכנן את הפיגוע הוא מפקד כוח קודס, הגנרל קאסם סולימאני.

ישראל לקחה אחריות על התקיפה בסוריה (מה שלא עשתה בביירות) מאותה סיבה שהזהיר צה"ל את החמאס שירסן את הג'יהאד האסלאמי – מאמץ התודעה הישראלי הוא מאמץ משלים למאמץ הקינטי. השאלה היא האם בצד השני קיבלו את המסר, וזה בכלל לא בטוח‬.

לתקיפה בביירות לעומת זאת, ישראל נמנעת מלהתייחס. אף שמערכת הביטחון הישראלית סימנה את ההתעצמות של חזבאללה בנשק מתקדם כ"קו אדום", ופעלה בשנים האחרונות כמיטב יכולתה לסיכול ההעברות של אמצעי לחימה שכאלו דרך סוריה, הצליח הארגון לבסס גם הוא "קו אדום": אל לה לישראל לפגוע בלבנון ולהפר את ריבונות המדינה.

בשנת 2014, למשל, כאשר נתקפו מטרות חיזבאללה בגבול בין סוריה ללבנון, הגיב הארגון בהנחת מטעני חבלה נגד כוחות צה"ל בגזרת הר דב.

העמימות בנוגע לזהות התוקף לא מנעה ממזכ"ל חזבאללה, השיח' חסן נצראללה, לקבוע בנאומו השבוע כי ישראל היא שעמדה מאחורי התקיפה בביירות, ולאיים כי ארגונו יתקוף בתגובה את כוחות צה"ל שערוכים בגבול הצפון.

הניסיון מלמד שכאשר נצראללה מאיים הוא גם מקיים. ההוכחה ניתנה לא פעם בעבר, באירועים דוגמת הפגיעה באח"י חנית במלחמת לבנון השנייה ואירוע "שמש חורפית" ב-2015, שבו ירה חזבאללה טילי נ"ט לעבר סיור של צה"ל בהר דב, הרג פצע מ"פ בגבעתי וחייל ופצע שבעה נוספים, בתגובה לפעולת סיכול ממוקד בסוריה שיוחסה על-פי פרסומים זרים לישראל, בה נהרגו מספר פעילי חזבאללה, ובהם בנו של עימאד מורנייה וקצין איראני בכיר.

למרות האיומים ההדדיים המתיחות בצפון אינה נראית בשלב זה ככזו שתוביל למלחמה. לישראל, איראן וחזבאללה, אין אינטרס להסלים את המציאות לכדי עימות של ממש. אבל תגובה מוצלחת "מדי" של צה"ל או של חזבאללה עשויה בהחלט להביא לכך.

השנה האבודה של כוכבי

צריך לומר ביושר שהרמטכ"ל, כל רמטכ"ל, אינו שש לקצץ באימונים ובמוכנות הכוחות. כמי שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובפיקוד על יחידות מתמרנות, בסדיר ובמילואים, ברור לכוכבי שיחידות מאומנות משיגות תוצאות טובות יותר במלחמה ובביטחון השוטף. האימון הוא המקום שבו החיילים והמפקדים לומדים לעבוד יחדיו, על בסיס תורת לחימה ותוך הפעלת האמצעים שברשותם, בשטח, באופן שמדמה ככל שניתן את התכנית האופרטיבית.

אבל מאז שנכנס לתפקידו בינואר האחרון נאלץ כוכבי, בשל הבחירות, ולאחר מכן בשל הבחירות החוזרות שעתידות להתקיים בחודש הבא, לנהל את הצבא ללא מתאר תקציבי. זוהי שנה אבודה מבחינת הרמטכ"ל וחלק ניכר מהרפורמות שירצה לממש יאלצו לחכות לשנה הבאה ולתקציב שתאשר הממשלה שתקום.

בפועל, לצה"ל (כמו למוסדות ממשלתיים אחרים) אין כרגע תקציב של ממש והם נאלצים לקצץ היכן שביכולתם ולאגד משאבים. כשזהו המצב מקצצים היכן שאפשר, בכל תקציב שאינו "צבוע", כלומר משועבד לתהליכי הצטיידות ארוכי טווח. התקציב היחיד שבו ניתן לקצץ הוא תקציב האימונים. 

לפני כארבע שנים השכילו שר הביטחון דאז, משה "בוגי" יעלון, והרמטכ"ל באותה עת, גדי איזנקוט, לנצל את היציבות השלטונית ולהגיע למתווה תקציבי מוסכם עם האוצר לארבע שנים.

היתרון של המתווה לא היה שהצבא קיבל את כל הכסף שרצה, אלא בידיעה הברורה כמה כסף בדיוק יש לו לבניין הכוח, החזקתו והפעלתו בשנים הקרובות, בלי הטקס השנתי הקבוע של הפחדות ו"גניבת סוסים" בין משרדי האוצר והביטחון. היציבות הזו אפשרה לאיזנקוט לממש את התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון".

במרכז: הרמטכ"ל איזנקוט בביקור באימון כוחות מילואים, (צילום: דו"צ).

במסגרת תר"ש "גדעון" נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. במסגרת התכנית חוזקו אוגדות החוד והוקמה חטיבת הקומנדו, מהלך ששידרג את יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב. בנוסף, נערכה רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתה הפך המערך לדיפרנציאלי בכשירות שלו, ישנן חטיבות בכשירות גבוהה וכאלו שאינן.

הרפורמה כללה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם, למשל בתותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים, והפניית התקציב שנחסך לאימון החטיבות המתמרנות, חי"ר ושריון. נוסף על כך שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים.

איזנקוט, שכמח"ט גולני עוד הספיק לאמן את חטיבתו בהתאם למודל של 17 שבועות אימונים ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, התעקש והצליח להשיב את חטיבות החי"ר המובילות להתאמן לפי מודל זה. למעשה, בצה"ל נבנו בארבע השנים האחרונות שלושה צבאות, צבא הבט"ש והגנת הגבולות, צבא העתודה וצבא ההתקפה. לכל אחד מהם כוחות ייעודיים לו, ברמת כשירות שונה.

ניכר כי הרמטכ"ל איזנקוט הבין שצה"ל לא יוכל עוד להחזיק בצבא מילואים ענק, בכשירות נמוכה, והיה נכון להמיר אותו בכוח קטן יותר, אבל "עם שיניים" של ממש (ובמקביל ניהל מערכה ארוכה, חשאית ומוצלחת כנגד איראן בסוריה ואת מבצע "מגן צפוני", ששלל מחזבאללה את תשתית מנהרות החדירה בגבול עם לבנון). אף שלכוכבי ישנן תכניות לא פחות מרחיקות לכת לגבי בניין הכוח של הצבא שבפיקודו, הן יאלצו להמתין לממשלה החדשה שתקום. 

את הניצחון מכינים בבניין הכוח

למרות שלקיצוצים יש הסבר מתקבל על הדעת, הרי שהמתיחות הנוכחית עשויה לחייב בחינה נוספת של הדברים. במאמר ב"ישראל היום" כתבה פנינה שוקר, חוקרת (מלגאית ניובאואר) במכון למחקרי ביטחון לאומי, שהתרחישים להם נערך צה"ל כוללים מלחמה בכמה חזיתות, ומחייבים השגת הכרעה בזמן קצר. 

"חרף היעדר הנכונות להפעילו, צבא המילואים נותר מרכיב מרכזי ביכולות התמרון וההכרעה של צה"ל בחירום, וקיצוץ במערך המילואים פוגם בהן", כתבה שוקר ולא בלי צדק.

המתיחות הרב-זירתית שמולה מתמודד צה"ל בתקופה האחרונה, שבה כמעט בכל גזרה הוא מהלך על חבל דק בין ההכרח לסכל איומים והשאיפה לעשות זאת באופן שלא יביא לפריצת מלחמה, מחייבים צבא כשיר בסדרי כוחות לא מבוטלים.

גנרל בארי מקפארי, צנחן שלחם בווייטנאם ובמלחמת המפרץ הראשונה (1991) פיקד על הדיוויזיה הממוכנת ה-24, אמר בעדות לסנאט באותה שנה כי "המלחמה לא נמשכה 100 שעות כדי שננצח בה. זה נמשך 15 שנה".

גנרל מקאפרי, טען שהניצחון האמריקני במלחמת המפרץ נבנה במשך 15 שנה, (מקור: ויקיפדיה).

מקפארי, שהדיוויזיה בפיקודו ביצעה במלחמה ההיא איגוף שמאלי בן 370 קילומטרים אל תוך עיראק שנחשב לאחד מתמרוני השריון המהירים ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית (שבמהלכו השמידה 300 טנקים, 300 תותחים, 1200 משאיות, 25 כלי טיס, ושבתה כ-5000 חיילים עיראקיים), התייחס בדבריו למשך הזמן שארך תהליך השיפור והשדרוג של כוחות צבא היבשה האמריקני למן המשבר שחוו בווייטנאם ועד להפעלת הכוח המאוד מרשימה שהפגינו בעיראק.

הלקח של מקפארי נכון גם כאן, תהליך הפיכתו של צה"ל למכשיר היעיל, המאומן והמיומן בנוסח זה שלחם ב-1967 או לחלופין בדומה לצבא האמריקני ב-1991, דורש זמן, מחויבות והתמדה מצד הפיקוד הבכיר של הצבא, ולא פחות מכך מצד הדרג המדיני הבכיר.

בכדי לטפל במשבר בכוחות היבשה תידרש הממשלה שתקום לייצר לרמטכ"ל מתווה תקציבי יציב להמשך כהונתו ולאשר תכנית רב-שנתית שממשיכה את הקו בו התחיל קודמו.

מנגד, אם הקבינט המדיני-ביטחוני שיוקם לאחר הבחירות יהיה דומה במשהו לזה הנוכחי סביר שיעסוק שיעסוק בכל דבר פרט לסוגיות הללו והדומות להן, שבהן הוא אמור לעסוק.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 30.08.2019)

 

איפה הפיקוד (הזוטר) ואיפה המשימה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסיור שקיים תא"ל מילוא במנהרה והעונש שספג העלו שוב את הטענה כי צה"ל כושל בהכלת והשארת קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. אין בדברים ממש, אבל השאלה האמיתית היא, האם הצבא מחנך את מפקדיו הזוטרים, שבשטח, להיות כאלה?

בשבוע שעבר קראתי את הספר "אל עלמיין" (הוצאת יבנה, 2004), שכתב ההיסטוריון הבריטי סטיוון באנגיי אודות הקרב שהכריע את המערכה במדבר המערבי, במלחמת העולם השנייה, בין הצבא הבריטי לצבאות איטליה וגרמניה הנאצית ב-1942. היה מעניין במיוחד לקרוא בספר דווקא על מערכה נשכחת אחרת, שקדמה במעט (בשנתיים) לזו שבה עוסק הספר. 

פיקוד מוכוון משימה

ב-1940 ניהל הצבא הבריטי באפריקה מתקפת מחץ כנגד כוחות הצבא האיטלקי ביבשת, מבצע "מצפן" שמה. הגנרל הבריטי ריצ'רד או'קונור, קצין חיל רגלים "שעל חזהו עוד מתנוססת מדליית הכסף האיטלקית שזכה בה בשנת 1918 על גבורתו במלחמה" (עמוד 20), כשאיטליה ובריטניה עוד היו בעלות-ברית, פיקד על כוח שמנה 35 אלף חיילים, שבתוך 58 ימים התקדם כ-1300 ק"מ, הביס את הארמיה האיטלקית העשירית ולקח בשבי כ-130,000 חיילים איטלקים.

טנקים מדיוויזיית השריון ה-7 של הצבא הבריטי בעת "מבצע מצפן", (מקור: ויקיפדיה).

אחת הסיבות העיקריות להצלחתו המרשימה של הכוח הבריטי, לפי באנגיי, לגבור על כוח גדול ממנו בהרבה היתה סגנון הפיקוד של מפקדו, הגנרל או'קונור. בניגוד לעמיתיו בפיקוד הבריטי הבכיר, נהג או'קונור "להסביר את כוונתו לקצינים הכפופים לו ואחר כך להעביר לידיהם את מלוא הסמכות. כך ניתן להם חופש פעולה להחליט החלטות מהירות בשטח מבלי לקבל עליהן אישור מלמעלה. עם זאת הם פעלו בביטחון מלא שהם קולעים לכוונותיו" (עמוד 41). גישה זו, שפותחה בראשיתה בצבא הפרוסי במאה ה-19 זכתה לכינוי "פיקוד משימה". 

בספרו, "פיקוד משימה" (הוצאת מודן, 2014), ניתח ד"ר איתן שמיר את תפיסת הפיקוד הזו וציין כי "למעשה מדובר במעין חוזה בין המפקד ומפקד משנה הכפוף לו, כאשר לאחרון מוענק חופש לבחור דרכי פעולה בלתי צפויות במטרה לבצע את המשימה שהוטלה עליו" (עמוד 19). 

הסיבה לפיתוח התפיסה בצבא הפרוסי, כמאמר הרמטכ"ל הגרמני המפורסם – אבי הניצחון במלחמת פרוסיה-צרפת – הגנרל הלמוט פון מולטקה הקשיש, היתה ש"אם המפקדים הכפופים ימתינו להוראות, הם לעולם לא יוכלו לנצל את ההזדמנויות הנובעות מהמצב העכשווי… באופן כללי עדיף לפעול ולשמר את היזמה מאשר להמתין למהלך של היריב" (עמוד 51).

שמיר, שעשה את שירותו הסדיר בצנחנים ועבד בעבר במרכז דדו ובמשרד לעניינים אסטרטגיים, הדגיש בספרו שתפיסת ה"פיקוד משימה" מחייבת תרבות ארגונית מסוימת, שאינה מתפתחת מהיום למחר. היא נשענת על אתוס, מסורת וטיבו של הארגון, ייעודו ומטרותיו. בהקדמה שכתב לספר הדגיש הגנרל הרברט מקמאסטר, קצין שריון מצטיין בצבא היבשה האמריקני ולימים היועץ לביטחון לאומי של הנשיא טראמפ, כי "מפקדים זוטרים חייבים להיות כאלה הנוטים ליזום וליטול סיכונים, במידה הנחוצה לפעולה בפיקוד ולחימה, בסביבה מורכבת ורווית אי-וודאות, נגד אויבים נחושים וסתגלנים" (עמוד 13). אף שמקמאסטר צדק, הרי שהדבר מחייב תרבות וארגון שיוכלו לתמוך מפקדים שכאלו ולהכיל אותם.

בעוד שתפיסת ה"פיקוד משימה" היתה משורשת בצבא הגרמני שבפיקוד הגנרל ארווין רומל, וסייעה לו (כמ"פ ומג"ד חי"ר במלחמת העלם הראשונה וכמפקד בכיר בשנייה) ולצבאו לקצור הצלחות טקטיות בשדה הקרב, הרי שאו'קונור היה חריג בצבאו. כיום זכורה עמידתה העיקשת של הארמיה השמינית הבריטית בפני צבאו של רומל במערכה ההיא. אולם מפקדיה, הגנרלים קלוד אוקינלק ומחליפו, ברנרד מונטגומרי, ידעו שהכפופים להם לא חונכו לפי גישת ה"פיקוד משימה" אלא על-פי גישה שאסרה על יוזמה אישית והדגישה הקפדה על התכנית שנקבעה מראש, והקפידו לשלוט ולנהל אותם בכל פרט מן הקטן לגדול.

מחפש את האור בקצה המנהרה

נזכרתי בדברים הללו כשקראתי את הידיעה ב"ידיעות אחרונות" אודות סיור שערך מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא, ועמו כוח קטן, במנהרה שחפר חזבאללה לשטח ישראל, שבמהלכו חצה והגיע עד לקצה הצפוני שלה, מאות מטרים בשטח לבנון. הסיור התקיים בעיצומו של מבצע "מגן צפוני", לנטרול מנהרות החדירה שחפר חזבאללה, ומילוא החליט עליו מבלי שטרח לאשר זאת מראש עם הגורמים הממונים עליו ומבלי שנעשו כלל התיאומים הנדרשים, בכדי שיינתן לכוח סיוע וחיפוי נאותים.

למחרת הסיור עדכן את אלוף הפיקוד, אמיר ברעם, שבתורו עדכן את הרמטכ"ל, אביב כוכבי. ברעם, כך פורסם טען אז שלמרות שמדובר באירוע לא תקין, הרי ש"יש גבול לכמה שניתן להעניש מפקד לוחם שחתר למגע, וגם אם הוא טעה אסור להעניש אותו בחומרה". הרמטכ"ל, כך נראה, היה קשוב לכך והחליט לגזור עליו נזיפה ועיכוב דרגה בן שנה אחת. מפקד האוגדה עצמו, שמאחוריו מסלול שירות ארוך ובהצטיינות בשייטת 13 לצד גיחות לצבא היבשה, כמ"פ ומג"ד בגולני, ובהמשך כמח"ט מילואים ואוגדונר, הודה בבירור שנערך לו כי טעה אך הוסיף, "אני מפקד לוחם. לא יכול להיות שאני לא אכנס לראות את המנהרה עד סופה".

האירוע מיד פתח סערה זוטא בתקשורת, כאשר שוב נשמעה הטענה שצה"ל מקדש משמעת והקפדה על פקודות על חשבון אומץ לב ויצירתיות, ומפסיד צה"ל קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. הפעם, לפחות, זו טענה ריקה מתוכן. 

שורה של מפקדים בכירים דיברה בשבחו של מילוא השבוע. כולם ביקשו להסביר מדוע האירוע טופל כפי שטופל. שר הקליטה, האלוף (מיל') יואב גלנט, שפיקד על מילוא בקומנדו הימי, נזכר ששלח אותו "למבצעים בלבנון להניח מטענים מתחת למכוניות של מחבלים בכירים, לפשיטות מהים ולמבצעים מיוחדים", וסמך עליו מאוד. תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר (ששמו תמיד מוזכר ברשימת הקצינים שהודחו מהצבא בטרם עת) שפיקד על מילוא בחטיבת גולני, ציין כי הרמטכ"ל פעל באופן מידתי. "הוא לא יכול היה שלא להעניש קצין שפעל בניגוד לנהלים והעונש היה נכון. הוא משדר לקצינים שגם אם קצין חתר למגע קדימה הוא לא יודח מהמערכת".

במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" כתב האלוף (מיל') גיורא איילנד, קצין צנחנים שפיקד בין היתר על בית הספר לקצינים, שהצבא "חייב להיות ער לכך שכדי לנצח בקרב נדרשת יכולת יוזמה ולקיחת סיכונים. במצבי קיצון צריך המפקד לא רק לקחת אחריות, אלא גם לפעול בניגוד לפקודות". איילנד הדגיש כי את "הדחף לעשות יותר צריך לתעל ולרסן, אך אסור לדכא". יש בכך מן הצדק, והדברים מהדהדים את אותה הקדמה שכתב מקמאסטר.

פיקוד משימה וצה"ל כבר לא

למרות הנזיפה ועיכוב הדרגה תא"ל מילוא ממשיך במסלולו הצבאי ויפקד על המכללה לפיקוד ומטה. סביר גם שבמועד מתאים יהפוך לחבר במטה הכללי בדרגת אלוף, וטוב שכך, אבל השאלה הגדולה היא מה מכל זה ניתן ללמוד על צה"ל. 

בפוסט שפרסם בפייסבוק, בו הביע תמיכה במילוא ובמעשיו, כתב אל"מ (מיל') יובל בזק, ששירת שנים ארוכות בגולני, כי "אירועים מסוג זה מחלחלים עד למטה. הם מעבירים מסרים לכל שדרת הפיקוד, מסמנים את הנורמות למפקדי העתיד, מעצבים תרבות של דור שלם". למרות שכאמור, הרמטכ"ל הצליח לאזן יפה בין הצורך להקפיד על משמעת ומנהל תקין לצורך לחזק ולעודד את הקו הלוחמני שהפגין מילוא, נדמה שכאן היה בזק אופטימי מדי.

בצה"ל, כתב שמיר בספרו, היתה לתפיסת ה"פיקוד משימה" אחיזה מיום היווסדו, אם כי על בסיס יותר אינטואיטיבי ופחות על בסיס הכשרה. כדוגמה לכך מובא מבצע יואב במלחמת העצמאות, עליו פיקד יגאל אלון, כנגד הצבא המצרי. "המערכה בוצעה בידי צוות קרב בהיקף של אוגדה, והסתמך על לוחמת תמרון וגישה עקיפה. התכנית כללה מהלומות קשות ועמוקות מאחורי קווי המצרים. פקודת המבצע שנכתבה בידי קצין המבצעים של חזית הדרום, יצחק רבין, השתרעה על עמוד אחד. הפסקה של 'השיטה', כללה מילה אחת בלבד – בעצמכם" (עמוד 97).

כוח צה"ל בפעילות מבצעית ביהודה ושומרון, (צילום: דו"צ).

מאז זרמו הרבה מים בירדן. ביהודה ושומרון, שמהווה זירה תעסוקה מבצעית מרכזית עבור כוחות היבשה של צה"ל מתנהל הצבא בשיטה שונה מאוד. הפיקוד הבכיר מגדיר למפקדים הזוטרים גם את המשימות וגם את האופן שבו יש לבצע אותן, ומתקיים מיקרו-ניהול ומיקרו-פיקוד שמקטין המפקדים, ומחנך למפקדים עם "ראש קטן" שיצפו גם בעימות רחב להנחיות ברמה פרטנית שכזו, אף שהקשב של הרמות הממונות לא יהיה פנוי לכך.

במערך המילואים התופעה פגעה פחות, כי החשיבה האזרחית ותרבות "הראש הגדול" הם האתוס המוביל, שדוחק בינתיים את המרובעות הצה"לית. אבל בסדיר, "פיקוד משימה" הפך לסיסמה ריקה. מ"פ ומ"מ שפועלים באקלים תרבותי שבו יש לבקש אישור לכל מהלך לא יהפכו ליוזמים רק משום שמפקד אוגדה חתר בעצמו פעם אחת למגע.

בהרצאה שנשא תא"ל גיא חזות בכנס לזכר מפקדו בצנחנים, אל"מ דרור ויינברג, הוא סיפר כיצד בסיור שערך בגבול מצרים, פגש מפקד מחלקת שריון שנע בסמוך לגדר ובנשקו אין מחסנית.

כשחקר חזות מדוע אין המ"מ עם נשק טעון במרחב שבו הוא עלול להיתקל באויב (פעילי מחוז סיני של המדינה האסלאמית, למשל), השיב הקצין לחזות, שלא אישרו לו ושכך הורה לו המ"פ. "התווכחת אתו"? שאל חזות. לא, השיב המ"מ. כשבירר חזות את הדברים עם המ"פ קיבל את אותו דקלום, רק שהפעם ההנחיה הגיעה מהמג"ד, והמ"פ מילא את הפקודה, למרות שלא נראתה לו הגיונית.

ההצהרה הזו תמצתה, לדבריו, את חולשת הפיקוד הזוטר של צה"ל. "בעיני זאת לא היתה משמעת, זו היתה צייתנות. וצייתנות, בעיני, היא התכונה הכי מסוכנת לקצין בצה"ל, זה הראש הכי קטן שיש". אין בדברים, הדגיש, בבחינת הרשאה להיות לא-ממושמעים, אלא הבנה שהמפקדים בשטח חייבים להיות כאלה שיוזמים ויודעים לפעול גם מחוץ למסגרת הפקודות, שכן המציאות משתנה והם צריכים לדעת להתאים עצמם אליה. 

כשזה הצבא, קשה להאמין שפעולה נועזת של תא"ל, שבחר לחוש ברגליו את הקצה של מנהרת חדירה, תשנה משהו ברוח. ועדיין חייבים לנסות ולשנות. זו, אולי, המשימה העיקרית לפתחו של הרמטכ"ל כוכבי. המלחמה בסוף תגיע, ושם צבא ממושמע אך חסר יוזמה שתגיע מדרגי השטח, לא ינצח.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 19.08.2019)

 

בזירות קרובות ומרוחקות ישראל מתמודדת עם מציאות נפיצה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל משמרת מציאות ביטחונית שבירה שיכולה להסלים בכל רגע, עד כדי מערכה ביותר מחזית אחת.

השבוע פרסם העיתון "א-שרק אל-אווסט", היוצא לאור בלונדון, כי מטוסי F-35 של חיל האוויר הישראלי תקפו ב-19 ביולי בסיס שבצפון-מערב עיראק, המשמש מיליציה פרו-איראנית. בהמשך לכך דיווחה רשת "אל-ערבייה", כי בתקיפה נהרגו מספר בני אדם ובהם (לפי פרסומים באיראן) מפקד בכח קודס האיראני, ושמטרתה היתה טילים מתוצרת איראן. טילים אלו, על-פי הערכות, נועדו להישלח לסוריה ולבנון במקרה של מלחמה עם ישראל. הערכות אחרות גורסות שאיראן הציבה טילים אלו בכדי לשגרם על ישראל מעיראק במקרה של מלחמה.

הפעם האחרונה שישראל תקפה באופן מוצהר בעיראק היתה לפני כמעט 38 שנים, ב-1981, במבצע "אופרה". אז תקפו שמונה מטוסי F-16 של חיל האוויר (עליהם חיפו שישה מטוסי F-15) את הכור הגרעיני שהקים שליט עיראק דאז, צדאם חוסיין, סמוך לבגדד והשמידו אותו. בין הטייסים היו מפקד התקיפה זאב רז (שעוטר לאחר מכן בצל"ש הרמטכ"ל), יפתח ספקטור, אילן רמון ועמוס ידלין, לימים אלוף וראש אמ"ן.

אז לקחה ישראל אחריות על התקיפה, עתה מסתפקים הבכירים בדרג הצבאי והמדיני ברמזים בלבד. כך למשל, פרסמה דוברות מפלגת הליכוד סרטון ישן בו נראה רה"מ נתניהו בנאום שבו הזהיר את האיראנים כי "נפעל נגדכם בעיראק".

בחודשים האחרונים הזכירו בכירי מערכת הביטחון, ובהם הרמטכ"ל אביב כוכבי, ראש אמ"ן תמיר היימן וראש המוסד יוסי כהן, בנאומים פומביים את עיראק כזירה חדשה שמעסיקה את ישראל. אם ישראל אכן עמדה מאחורי התקיפה הדבר מלמד על נכונות ישראלית לפעול כנגד איראן לא רק בסוריה, שם חוסל לאחרונה זידאן משהור, פעיל בפרויקט "תיק הגולן" של חזבאללה (חיסול שיוחס גם הוא לישראל), אלא גם בזירות מרוחקות בהרבה.

עזה קרובה מעיראק ונפיצה יותר

אבל נראה שלמרות החזית המרוחקת שמתפתחת בעיראק, לישראל יש דאגות מידיות וקרובות יותר. השבוע השלימה אוגדת עזה, בפיקוד תא"ל אליעזר טולדנו, תרגיל גדול. לפי פרסומים בתקשורת התרגיל כלל הפעלת אש מדויקת ועצימה, וכן תמרון קרקעי כבר מהשלבים המוקדמים של המבצע. בסבב הלחימה הקודם עם החמאס, במאי האחרון, שם הרמטכ"ל כוכבי דגש על כך שיש לפגוע בפעילי חמאס. בהמשך לכך פורסם עתה כי יעדי התכניות המבצעיות יהיו לפגוע קשות בפעילי החמאס ובתשתיות הצבאיות של הארגון, אולם כצפוי אין בהן כוונה למוטט את שלטון החמאס.

ועדיין ההצהרה אודות הפעלת התמרון מעלה תהייה. לאחרונה ראיין הפרשן הצבאי של אתר "וואלה!", אמיר בוחבוט, את סא"ל אלי ג'ינו, שפיקד במבצע "צוק איתן" על גדוד הסיור של חטיבת גבעתי. ג'ינו שתיאר בראיון את נתיב הקרבות של גדודו ברצועת עזה, למן פתיחת השלב הקרקעי של המבצע ועד ללחימה שניהל לאחר חטיפת גופת אחד מקציניו, סגן הדר גולדין, ביקש להדגיש את חשיבותו של התמרון הקרקעי. "לתמרון יש מחיר, אבל הוא מרתיע, זה אמפירי", אמר. יש בכך הרבה מן הצדק, אבל בניגוד לסבבי לחימה ופשיטות יזומות בתקופה שקדמה למבצע "עופרת יצוקה", הרי שצה"ל נמנע כעת מהפעלת כוחות קרקעיים ברצועה, וכלל לא בטוח שהדרג המדיני והצבאי הבכיר לא יבקש להימנע מכך ככל שניתן גם בעתיד, שכן כפי שציין ג'ינו, לתמרון יש מחיר. 

לוחם גולני בעת אירוע החדירה בסמוך לכיסופים, (צילום: דו"צ).

רגע אחרי שהאוגדה סיימה תרגיל מקיף, התרחש אירוע שעשוי להוות סיפתח לסבב לחימה נוסף (ימי קרב כפי שהגדירם מחדש הרמטכ"ל). בתקרית שאירעה לפנות בוקר חדר פעיל חמאס מרצועת עזה סמוך לקיבוץ כיסופים. תצפיתניות איתרו את המחבל והכווינו כוח מגדוד של גולני לנקודה. למרות שזוהה בתצפית, המחבל הצליח להפתיע את הכוח, לפתוח ראשון באש ולהשליך רימון. הקצין ושני לוחמים נפצעו. כוח אחר מהגדוד שחתר למגע הרג את המחבל.

באוגדת עזה בוודאי יתחקרו כיצד למרות זיהוי החדירה והמחבל בידי התצפיתניות, הופתע הכוח שהוזנק לעברו. אך האמת המרה היא שדברים כאלה קורים.

אל"מ (מיל') מיכאל מילשטיין, ראש הזירה הפלסטינית באמ"ן לשעבר, צייץ בטוויטר כי להערכתו ארגון חמאס אינו עומד מאחורי חדירת המחבל ("אחרת היה יותר מוצלח"), אך היא משקפת "שוליים מתרופפים ומתרחבים בזרוע הצבאית". הפיגוע, הזהיר, עלול להוות מודל לחיקוי (פיגוע השראה) עבור פעילי הפלגים האסלאמיים והג'יהאד האסלאמי. בנוסף ציין שלחמאס אין בעת הזו אינטרס בהסלמה, אך ההסדרה או הבנות עם החמאס "פריכות למדי וכי מערכה גדולה היא עניין של זמן". היעדר האינטרס בהסלמה אין בו בכדי הבטחה שלא יפרוץ יום קרב או יותר. ישראל מצאה עצמה לא פעם בסבבי הסלמה ואף במערכות של ממש מבלי שלה או לצד השני היה רצון בכך.

באיו"ש רגוע, בינתיים

ביהודה ושומרון יסיים בקרוב מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ערן ניב, כהונה רגועה יחסית, ולא שחסרו אירועים שיכלו להפוך אותה לסוערת בהרבה, כמו הפיגוע באזור התעשייה בברקן. רק היום (חמישי) דיווח דובר צה"ל על ירי לעבר רכב ביטחון במרחב החטיבה המרחבית שומרון. הפעם לא היו נפגעים.

ניב, שאחד מפקודיו תיאר אותו פעם כאחד מהמפקדים הבודדים בצבא שמסוגלים לחשוב "וגם לרוץ עם סכין בין השיניים", השכיל להבין שביכולת של צה"ל לפעול באופן ממוקד שמבדיל בין הטרור לאוכלוסייה, טמון המפתח להרגעת השטח. במקום כתרים וסגרים הופעלו כוחות מיוחדים, מסוערבים, ובוצעו פעולות מעצר וסיכול ממוקד כירורגיות שנשענו על מודיעין מדויק.

תא"ל ניב, משלים כהונה מוצלחת באיו"ש, (צילום: דו"צ).

בשבוע שעבר פורסם ראיון שערך בן כספית, הפרשן הפוליטי של "מעריב", עם ניב אודות הפיגוע בציר המתפללים בחברון בנובמבר 2002, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. הפיגוע היה לאחד האירועים המעצבים בקריירה שלו. "המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, לעולם לא תמצא אותה כמו שחשבת", אמר פעם בראיון, וציין שניתן לצמצם את ההפתעה שחווה הלוחם באמצעות אימון והכנה. הוא עצמו למד זאת באותו לילה בחברון.

חוליית מחבלים מהג'יהאד אסלאמי הרגה 12 חיילים ואזרחים ופצעה 14 נוספים. מח"ט חברון, אל"מ דרור ויינברג, שהסתער ראשון על המחבלים היה בין ההרוגים הראשונים. לאחר מותו איש לא תפס פיקוד וארגן את הכוחות כראוי. מפקד כיתת הכוננות של היישוב היהודי בחברון, אליהו ליבמן, קצין מילואים יוצא סיירת גולני (וכיום ראש מועצת קריית ארבע), הוביל את חילוץ הפצועים באומץ רב. 

את שירותו הצבאי של ניב עד אז עיצבה בעיקר התקופה שעשה בלבנון. הוא התגייס לצנחנים ב-1989 ועם סיום קורס המ"כים עבר לחטיבת הנח"ל ועשה בה מסלול שלם כמפקד מחלקה ופלוגה. ב-1997 פיקד על פלוגת הנ"ט החטיבתית. בראיון שהעניק בשעתו לנחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" תיאר את הפער העצום בין המציאות בלבנון לחיים בעורף. חברתו, סיפר, "קיטרה" לו שהתקלקל דוד-השמש שבדירתה. "אני לא הלכתי שלושה שבועות למקלחת, ולה הלך דוד-שמש".

ניב שפיקד באותה עת על גדוד 931 של הנח"ל, שהיה בתעסוקה בגזרה, הוזעק לחברון מדירתו בתל אביב. מחבל אחד נהרג בתחילת הקרב, אך הבלבול ששרר בזירה וחוסר יכולתם של הכוחות לאתר את שני המחבלים הנוספים הביא לכך שכאשר הגיע למקום, הלחימה טרם נגמרה. הוא אלתר כוח קטן (שכלל שני קצינים מיחידת דובדבן, מ"פ מגדוד 101 של הצנחנים שגר ביישוב סמוך וסמ"פ וקשר מהנח"ל) ואיגף את המחבלים. הכוח בפיקוד ניב ניהל קרב מטווח קצר כנגד אחד המחבלים שבמהלכו, סיפר לכספית, "אנחנו מסתערים על המחבל והורגים אותו סופית". המחבל שנותר, נהרג בידי כוח נוסף מגדוד 931. 

מאז הפיגוע בחברון הספיק לפקד ניב על חטיבת צנחנים במילואים, על בית הספר לקצינים ועל אוגדת איו"ש. אף שהוא משלים כהונה מוצלחת, הרי שבכל האמור בשטחים, המציאות יכולה להשתנות מהר מאוד. החמאס משקיע לאחרונה מאמצים ניכרים, בסיוע איראן, בהקמת תשתיות טרור ביהודה ושומרון. בשנה האחרונה סיכלו כוחות האוגדה ניסיונות פיגוע של כ-130 חוליות מחבלים שהכווין חמאס. מי שייפתח את הטוויטר בכל בוקר, ימצא שם הודעה לקונית של דובר צה"ל בדבר מספר המעצרים ופשיטות שביצעו כוחות האוגדה, אמצעי לחימה וכספי הטרור שנתפסו. זוהי תחזוקה שוטפת (שנסמכת גם על תיאום ביטחוני עם הרשות הפלסטינית) של מציאות שבירה. 

הסך השלם של התנהלות ישראל בזירות השונות מלמד שקברניטיה מנווטים אותה בזהירות ובהצלחה בין הסכנות והאיומים. אולם הסלמה במוקד אחד, עלולה להביא לפריצתה של אחת נוספת במקביל. ההערכה במערכת הביטחון היא שבמקרה של מלחמה בזירה הצפונית למשל, מול חזבאללה, יפתח חמאס (לבקשת איראן) חזית בדרום במטרה לגרום לישראל לפצל את משאביה, הן בתחום הכוח האווירי, הן ביבשה והן בפריסת מערכות הגנה אווירית. הדבר דומה במקצת לתכנית המצרית-סורית במלחמת יום הכיפורים בדבר מלחמה בשתי חזיתות, ומסוכן לא פחות.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 01.08.2019)

 

 

 

 

המבצע המיוחד בעזה הוא סיפור של אומץ אמיתי, שלא צריך לספר | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

פרסום התחקיר אודות פעולת הכוח המיוחד בעזה, לפני כחצי שנה, הציג לציבור את תעוזת הלוחמים. אבל חשיפה שכזו גדול נזקה מתועלתה, והיא מאפשרת לאויב לשבץ עוד חתיכה בפאזל שהוא מרכיב בניסיונו ללמוד את יכולותיה המבצעיות של ישראל ולהיערך כנגדן.

השבוע פרסם דובר צה"ל חלקים מהתחקיר אודות פעולת הכוח המיוחד בעזה ב-11 בנובמבר האחרון, שהוצגו לרמטכ"ל אביב כוכבי. את התחקיר העיקרי הוביל האלוף ניצן אלון, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה.

הממצאים שפורסמו מלמדים שכוח מיוחד של צה"ל היה במשימה לאיסוף מודיעין בחאן יונס, כאשר הוא עורר את חשדם של התושבים באזור ועוכב בידי כוח אבטחה של הזרוע הצבאית של החמאס לתשאול.

כוח מיחידה מובחרת של צה"ל באימון בקפריסין, (צילום: דו"צ).

בעוד סא"ל מ', יוצא סיירת צנחנים, הסיח את דעתם של פעילי החמאס, "מפקד אחד הכוחות, סא"ל א', פותח באש לעבר קבוצת מחבלי חמאס שנמצאים בשטח. במסגרת חילופי הירי, נהרג גם סא"ל מ'", צוטט דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, באתר צה"ל. לוחמים נוספים פתחו גם באש ובחילופי האש נהרגו מספר פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, נור בראכה שמו, ונפצע קצין נוסף. תחת אש ובמפגן אומץ לב נדיר מצד לוחמי הכוח המיוחד וצוות מסוק היסעור של חיל האוויר שנחת בשטח הרצועה, חולץ הכוח. 

לאחרונה תיאר ב"ישראל היום" הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, שנכח בחפ"ק בעת המבצע, את הרגעים הללו כמתוחים ביותר בקדנציה שלו, ומהקשים בשירותו הצבאי. "החשש היה מנפגעים רבים לכוח, ומכך שחלק מהלוחמים ייחטפו. במקרה כזה היינו נכנסים למלחמה", אמר.

מערכה רחבה אכן לא פרצה, אבל כן פרץ סבב לחימה (היום מכנים זאת יום או ימי קרב, בהתאם למשנה של הרמטכ"ל כוכבי), במהלכו ירה החמאס כ-500 רקטות על יישובי הדרום. החלטת הקבינט על תגובה מתונה יחסית הובילה להתפטרות שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן.

אומץ אמיתי

צוות התחקיר הציג שורת מסקנות ולקחים הקשורים בתהליך התכנון של המבצע, בשיטות המבצעיות שבשימוש מערך המבצעים המיוחדים, בפיקוד ובשליטה על מבצעים שכאלו ובמבנה הארגוני של המערך. הטמעת הלקחים, נכתב בפרסום הרשמי של צה"ל, מתבצעת כבר כעת "ולאורם מגובשת תוכנית העבודה של המערך בראייה רב-שנתית".

עוד פורסם כי הרמטכ"ל הנחה על הקמת ועדת צל"שים שתכלול את נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, אלוף דורון פייליס, ראש אגף התקשוב, אלוף ליאור כרמלי, וראש אט"ל, אלוף איציק תורג'מן. שלא כמו שני האלופים האחרים בוועדה מביא איתו כרמלי, קצין צנחנים ששירת בסיירת מטכ"ל ובמערך המבצעים המיוחדים שנים ארוכות, ניסיון שיסייע לו להעריך נכונה את פעולת הכוח. אבל גם כך ניכר שהפעם צה"ל לא "ישליך" צל"שים על האירוע במטרה לצבוע באמצעות גבורת הלוחמים כישלון כהצלחה. גם לעומד מהצד וגם למי שיש ניסיון במבצעים שכאלו ברור שהפעם, כשם סרטם של האחים כהן, מדובר ב"אומץ אמיתי".

ברקע התחקיר פורסם לאחרונה שמפקד מערך המבצעים המיוחדים (המ"מ), תא"ל ג' פורש. ג', יוצא שלדג שפיקד קודם על סיירת מטכ"ל, החליט לפרוש לאלתר לאחר שהרמטכ"ל פנה לאחד מקודמיו בתפקיד שפרש, תא"ל (מיל') א', וביקש ממנו לשוב לצבא, להחליף את ג' ולפקד על המערך. א' הוא יוצא סיירת מטכ"ל, שפיקד בהצלחה על היחידה להפעלת סוכנים של אמ"ן (504) ועל מערך המ"מ בעת שכוכבי היה ראש אמ"ן. 

מבצעים מיוחדים ועלומים

בשנות הכהונה של הרמטכ"לים אשכנזי, גנץ ואיזנקוט הגדיל צה"ל באורח משמעותי את נפח המבצעים המיוחדים שביצע, במסגרת המערכה בין המלחמות (מב"מ). המב"מ נועדה לסכל איומים קיימים מתהווים, ובהם אמצעי לחימה ותשתיות לפיתוחו; פגיעה בהתבססות האיראנית בסוריה; יצירת הרתעה ודחיית מלחמה. במקרה של מלחמה יהיה האויב בשל הישגי המב"מ, מוחלש ככל שניתן. 

כך למשל, בספרם, "ישראל נגד איראן" (הוצאת זמורה ביתן, 2011), כתבו העיתונאים יעקב כץ ויועז הנדל (בעצמו יוצא שייטת 13 וכיום ולימים ח"כ) כי על-פי פרסומים כאשר ישראל החלה לחשוד כי סוריה מקימה כור גרעיני בדיר א-זור, אישר ראש הממשלה אולמרט חדירה חשאית של סיירת מטכ"ל לאיסוף מודיעין.

לוחמי סיירת מטכ"ל באימון, (צילום: דו"צ).

"כמה ימים של שהייה בשטח עם אמצעי תצפית לטווח רחוק ועמדות הסוואה גרמו לשני אלופים, לשר ביטחון ולראש ממשלה אחד נדודי שינה. אבל אחרי שהכוח שב לארץ ותוצאות המעבדה התקבלו, היה אפשר לברך על המוגמר. בידי ישראל היתה כעת הוכחה מוחשית לכוונות הגרעין הסוריות. אם אולמרט היה זקוק לעוד דחיפה הוא קיבל אותה בעזרת סיירת מטכ"ל" (עמוד 121). ב-2007 תקף והשמיד חיל האוויר את הכור. אף שב-2018 לקחה ישראל הרשמית אחריות על תקיפת הכור, הרי שנמנעה מלחשוף כיצד הושג המודיעין אודותיו. 

בספרם ציינו כץ והנדל כי ב-2008, בהמשך לתקיפת הכור חוסל בביתו שבטרטוס, יועצו הבכיר של בשאר אל-אסד, הגנרל מוחמד סולימאן, שהיה אחראי על תכנית הגרעין הסורית. "ההתנקשות היתה פרי שיתוף פעולה בין המוסד ושייטת 13" (עמוד 145). גם כאן נמנעה ישראל הרשמית מלקחת אחריות. 

באחד מראיונות הפרידה שלו ציין הרמטכ"ל איזנקוט שבתקופת כהונתו "בוצעו למעלה מ־1,000 פעולות מעבר לגבולות, מבצעים יצירתיים שהמציאות עולה בהם על כל דמיון. אנחנו לא מפרסמים אותם כי לא חשוב הקרדיט או השם גדי איזנקוט, אלא מה תורם למדינת ישראל".

גם על רוב התקיפות שביצע, על-פי פרסומים זרים חיל האוויר בסוריה (תקיפות שעליהן רמז השבוע ראש הממשלה נתניהו), נמנעה ישראל מלקחת אחריות ולספק פרטים. 

אבל למרות שהמבצע שנחשף כולל בתוכו סיפור סוחף ודרמטי, על גבורת מעטים מול רבים, בעומק האויב, נשאלת השאלה במה מועיל הפרסום? ברור שלאור מותו של סא"ל מ' ופציעת הקצין הנוסף וחילופי האש, נדרש צה"ל למסור לציבור מידע אודות מה שהתרחש מעבר לגבול. אבל מוטב היה לקמץ בפרטים ואף שתחקירים נוקבים שכאלה חיוניים, להותיר את המבצע עלום ככל שניתן ולא להוסיף ולעסוק בו בפומבי.

פרסומים שכאלה אף שמבהירים לציבור עד כמה נועזים לוחמי מערך המבצעים המיוחדים של צה"ל, גדול נזקם מתועלתם. אף שסביר שאנשי הצנזורה סרקו במסרקות ברזל את הטקסט בטרם הפרסום, הרי שכל חשיפה שכזו משחקת לידי האויב ומסייעת בידו להרכיב את הפאזל אודות היכולות המבצעיות של ישראל, בין שמדובר במערכת נשק או שיטת פעולה של יחידה. 

כדאי אולי ללמוד בהקשר הזה מן האופן שבו נמנעים ארגוני המודיעין האחרים, השב"כ והמוסד, מלחשוף מידע רב בנוגע למבצעים המיוחדים שהם מבצעים, בין שהם נכשלים או מצליחים. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 11.07.2019)