האויבים לא בסגר: גם בקורונה, צה"ל צריך להיערך למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

גם בעת שהתחלואה נוסקת, חיזבאללה וחמאס לא נחות על זרי הדפנה וממשיכות לצבור כוחות ואמל"ח למלחמה הבאה. איש אינו יודע מתי היא תפרוץ, וצה"ל חייב להיערך אליה – גם בעת המגפה, גם בזמן הסגר.

השבוע התחילו שיחות בין ישראל ללבנון על קווי הגבול הימי בין המדינות. אלו הן השיחות המדיניות הישירות הראשונות בין המדינות לאחר כשלושה עשורים, והן אמורות ליישב את המחלוקת ביניהן בנוגע לחיפוש גז טבעי בים. אלוף (מיל.) גיורא איילנד, קצין צנחנים ששימש כראש המל"ל, כתב ב"ידיעות אחרונות" שזהו תקדים חיובי, שכן "משא ומתן ישיר בנושא אחד יכול להביא גם למשא ומתן בנושאים נוספים. בין מדינות שכנות, גם אם הן אויבות, ישנם גם אינטרסים משותפים, ואני מעריך כי אם נפעל בתבונה נוכל להסדיר גם נושאים נוספים. לא יהיה בקרוב הסכם שלום בין ישראל ולבנון, אך כל נורמליזציה היא דבר חיובי".

במקביל נמשכת המתיחות בין ישראל לחיזבאללה, שהחלה ביולי האחרון כאשר בתקיפה אווירית שיוחסה לישראל בסוריה נהרג פעיל חזבאללה. מאז מהלכים צה"ל וכוחות חזבאללה על חבל דק, שבמהלכן התרחשו מספר תקריות שהיו יכולות להוביל להסלמה. כעת ישנו חשש שחזבאללה תבקש "לפוצץ" את המשא ומתן, באמצעות פיגוע בגבול הצפון, שכן ההסכם עשוי להחליש את המעמד הארגון כ"מגן לבנון". אם האיום מצד ישראל בעיני הלבנונים יפחת, מה תהיה הלגיטימציה של הארגון להוסיף ולשמר כוח צבאי ופוליטי גדול.

על רקע האיום מצד חזבאללה פורסם כי הרמטכ"ל, אביב כוכבי, מתעקש גם נוכח מגפת הקורונה והעליה במספר החולים, גם בצבא, לקיים תרגיל גדול בצפון לשיפור המוכנות למלחמה, גם אם במהלכו יידבקו כאלף חיילים. "אני מודע לסיכונים, אבל אתם צריכים לזכור שאף אחד לא מודיע לנו מתי המלחמה אמורה לפרוץ. אנחנו צריכים לוודא שהמכונה של צה"ל עובדת. נעשה הכל כדי לצמצם את מספר הנדבקים, אבל התרגיל יתקיים", אמר כוכבי.

בראיון ל"הארץ" החודש סיפר תא"ל ירון פינקלמן, שנכנס השבוע לתפקידו כרח"ט המבצעים של צה"ל, על לקחיו ממלחמת לבנון השנייה בה שימש (אחרי תפקיד סמג"ד 890) כראש לשכתו הרמטכ"ל דן חלוץ, וממבצע "עופרת יצוקה", במהלכו פיקד על גדס"ר צנחנים. בתמצית, "תחושה מאוד חזקה של אחריות כמפקד קרבי: זה עליי. ההצלחה תלויה בי", אמר, ולכן יש לשוב לערך הדבקות במשימה לאור המטרה.

כחודש וחצי לפני מבצע "עופרת יצוקה", פיקד פינקלמן על גדס"ר צנחנים במבצע "אתגר כפול", פשיטה על מתחם של החמאס מעבר לגדר ברצועת עזה להשמדת מנהרת חדירה. בפשיטה הרג הכוח בפיקודו מספר פעילים והרס את המנהרה, ובמהלך המבצע, אמר בראיון, "יורים עלינו ואנחנו משיבים אש – ופתאום שומעים צרחות של נשים וילדים. לא ידענו שהם שם. פינינו משם אזרחים פלסטינים פצועים וטיפלנו בהם תוך כדי הלחימה".

בניגוד לשדות הקרב של מלחמת יום הכיפורים שהחודש מלאו 47 שנים לפריצתה (ובשבוע הבא תעלה הסדרה "שעת נעילה" בכאן 11 והצופים יקבלו המחשה לקרבות הבלימה העזים שבהם לחמו לוחמי ומפקדי השריון של צה"ל ברמת הגולן), הפשיטה ההיא ממחישה עד כמה שדות הקרב שבהם יידרש ללחום צה"ל במערכה הבאה, בין שבלבנון ובין שבעזה, בלב אוכלוסייה האזרחית.

במערכה הבאה, אמר פינקלמן, יידרש "תמרון קרקעי משמעותי בתוך שטחים אורבניים צפופים, שמהם תומטר אש על העורף הישראלי. התפקיד שלנו הוא לדאוג שמהלך כזה יהיה אפקטיבי ורלוונטי, לטעת ביטחון אצל המפקדים מעלינו שיש כאן יכולת אמיתית". כדי שתהיה יכולת כזו, כמאמר הרמטכ"ל, חייבים להתאמן.

מנגד, לצד ההשקעה במוכנות למלחמה הבאה, על הצבא להקדיש יותר תשומות ומשאבים למאבק בקורונה. גם זו משימה לאומית.

הלקח מ־1973 – המלחמה, בהכרח, לא תיראה כמו שאנחנו חושבים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה התפרסמה כתבה על תרגיל חטיבתי שערכה חטיבת מילואים, הראשון זה שלוש שנים. בהתחשב בתפקיד המילואים ב־1973, זוהי אינדיקציה ברורה לכך שתפקיד המילואים השתנה.

בחודש שעבר פורסמה כתבה באתר "וואלה!" שתיארה אימון שערכה חטיבת החי"ר במילואים כרמלי בצאלים. החטיבה, כך נכתב, לא ביצעה אימון חטיבתי זה שלוש שנים. והנה, למרות מגבלות הקורונה, התעקשו מפקדי החטיבה כמו גם גורמים בכירים בצבא, לקיים אימון שכזה.

מפקד החטיבה באימון, אל"מ ארז אלקבץ, יוצא גולני, הודה כי "חייל שלא יורה שלוש שנים הוא בכשירות נמוכה". החיילים הם החטיבה, וכשירותם ללחימה היא כשירותה.

העובדה שחטיבה כמו כרמלי, שבמלחמת לבנון השנייה לחמה בעייתא א־שעב, והפגינה רמת לחימה וכשירות לא מספקות, לא התאמנה שלוש שנים יש בה בכדי ללמד שתפקיד המילואים השתנה מהותית, בוודאי בהשוואה למלחמות העבר כמו מלחמת יום הכיפורים, שפרצה החודש לפני 47 שנים.

אז בלטו חטיבות מילואים כמו חטיבות השריון במילואים 679, עליה פיקד אל"מ אורי אור, ו־179, עליה פיקד אל"מ רן שריג. החטיבות לקחו תחילה חלק בקרבות הבלימה מול הסורים בראשית המלחמה, ולאחר מכן בפריצה למובלעת הסורית ובלחימה כנגד כוחות הצבא העיראקי. בשלהי המערכה הועברה חטיבה 179 לחזית הדרום, צלחה את תעלת סואץ והשתתפה בכיבוש נמל עדביה ובכיתור הארמיה השלישית המצרית. למעשה, את המלחמה הכריעו כוחות המילואים.

תמיד אוקטובר

כאמור, אוקטובר הוא זמן טוב לקרוא על הקשה במלחמות ישראל מאז מלחמת העצמאות. בספרו "על בלימה" (הוצאת ספריית מעריב, 2009) תיאר אבירם ברקאי, את לחימתה של חטיבת השריון הסדירה 188 במלחמת יום הכיפורים, בקרבות הבלימה ברמת הגולן.

ברקאי, שכקצין שריון לחם ונפצע ב־1973 ובהמשך דרכו היה מ"פ טנקים וקצין ניוד בשלדג ובסיירת מטכ"ל, ערך מחקר מעמיק ויסודי וראיין כ־230 מפקדים ולוחמים בחטיבה ומחוצה לה. התוצאה, ספר מתח מרתק על קרבות קשים וגבורתה של חטיבה שבשל הפגיעה הקשה שספגה בשדרת הפיקוד שלה (המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם נהרגו בימי המלחמה הראשונים) התפרקה למספר כוחות עצמאיים, שפעלו באומץ, אבל בנפרד.

בכנס שנערך בשעתו באוניברסיטת חיפה טען האלוף (מיל.) אמנון רשף, שפיקד במלחמה על חטיבת השריון 14 בקרבות קשים, ובכלל זה בצליחת התעלה, שחלקה של חטיבתו בתהילה (לה היא בהחלט ראויה) הושמט משום שהוא לא עסק "ביחסי ציבור. אנחנו נלחמנו". דומה, שזה מה שאירע גם ל־188, אף שקרבותיה הניבו כמה סיפורים ידועים.

אחד מאלו הוא "כוח צביקה", כוח שריון מאולתר, עליו פיקד סרן צביקה גרינגולד. כשהוא למעשה מפקד על טנקים ספורים ולעתים על טנק אחד, ניהל צביקה לחימה עיקשת מול הסורים. ברקאי ציין כי כלל "לא בטוח שכוח צביקה פוגע בהרבה טנקים, אולי רק בודדים, הרי יש בעיה של ראיית לילה, אבל הירי הבלתי פוסק, מעמדות משתנות, גורם לסורים לחשוב שמולם עומד כוח גדול פי כמה ומונע את פריצתם קדימה, בואכה נפח" (עמוד 290). על גבורתו, עוטר גרינגולד בעיטור הגבורה והפך לסמל. 

אבל כשזה מגיע ללחימת כוחות אחרים, שלחמו לצד החטיבה, ישנם במחקר של ברקאי סדקים ואי־דיוקים. כך למשל, בתיאור ההתקפה השנייה (ברקאי כתב שהיא השלישית) על המתחם הסורי המבוצר בתל שאמס, עליו היו ערוכים שתי פלוגות חי"ר, פלוגת טנקים ופלוגת טילי נ"ט על נגמ"שים.

ההתקפה הקודמת, שבה נפצע מפקד גדוד השריון יוסי בן־חנן (וחולץ על־ידי כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר), נכשלה. לכן הוחלט לכבוש את התל בהתקפה סדורה יותר בליל ה־13־14 באוקטובר, "שבה גדוד צנחני מילואים יגיע במסוקים לקרבת התל ויכבוש אותו בהתקפה רגלית, בעוד הטנקים ינועו דרך הלג׳ה הקטנה, ישמשו כוח מסייע ובמידת הצורך יעלו וישלימו את המשימה" (עמוד 516).

בפועל, גדוד צנחנים מילואים 567 מחטיבה 317, עליו פיקד סא"ל (מיל.) אלישע שלם, נע על גבי נגמ"שים עד לקרבת התל (ולא במסוקים), פרק מהם וכבש את התל בהתקפת לילה. בעוד כוח השריון של 188 היה בתנועה ליעדיו, מזהה אחד ממפקד הטנקים "את שובלי הנותבים ומבין שכוח הצנחנים כבר בלחימה" (עמוד 517). 

כשמילואים היו מילואים

בספרו "בהם יותר מכול" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) אלישיב שמשי, שעוטר בעיטור המופת על גבורתו כמג"ד שריון ב־1973, שורה של קרבות גדודיים שהצליחו בעיקר בזכות מפקד הגדוד שלחם בהם. אחד מהם הוא הקרב שניהל הגדוד של סא"ל (מיל.) שלם בתל שאמס.

מפקדי הגדודים בחטיבת הצנחנים מילואים 317 ("עוצבת הנשר"), הסא"לים חזי שלח, אפרים ברנד (שגדודו לחם בחזית הדרום) ואלישע שלם, שירתו בצנחנים בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, וכמפקדים במילואים לחמו במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והיו מג"דים מנוסים. שלם, ציין שמשי, הספיק בטרם המלחמה "לשמש כמג"ד 15 שנים רצופות" (עמוד 70). 

שלם תכנן לתקוף את התל מכיוון צפון ולכבוש תחילה שטח מפתח ששולט על מרבית התל מבחינה טופוגרפית. הגדוד הכין תכנית סדורה, והתאמן על המודל והנה, זמן קצר לפני הביצוע פקד המח"ט על שלם לשנות את תכניתו ולתקוף מדרום. בתנאים שנוצרו, העיד לימים שלם, לא היו באים אליו בטענות. "שקלתי את המשמעות של כניסה לא מסודרת לקרב מבחינת המחיר בחיי אדם מול ביצוע המשימה. לאחר שבחנתי את כל ההיבטים והנעלמים הרבים שהיו, החלטתי לבצע" (עמוד 72), סיפר. למרות השינוי לא ויתר שלם על הרעיון המרכזי שלו: לכבוש את התל על־ידי תפיסת השטח השולט עליו תחילה.

אש הסיוע הארטילרית הופעלה בטרם הגיע הגדוד ליעד, ושלם וחייליו נאלצו לפעול בלעדיה. "בשעה 2:00 בערך הייתה היתקלות ראשונה עם אויב והכוחות החלו בהסתערות, כל כוח למשימתו. פלוגה ג' טיפסה על התל ממזרח, לעבר השטח השולט שבו הייתה המפקדה הסורית. פלוגה ד' החלה בטיהור התעלה השמאלית, ופלוגה ב' החלה בטיהור התעלה שמעליה, מימין. הפלוגה המסייעת סגרה מרחק וירתה על מטרות מזדמנות" (עמוד 74).

התקפת הלילה שבאה מכמה כיוונים הפתיעה את הסורים והתל נכבש לפני עלות השחר. בקרב ספג הגדוד ארבעה פצועים, ואילו לסורים נהרגו כשישים חיילים ונלקחו בשבי עוד כשלושים.

ביום למחרת הדף גדודו של שלם שתי התקפות־נגד נחושות של הצבא הסורי. אלוף (מיל.) גיורא איילנד, בעצמו קצין צנחנים שפיקד על אגף מבצעים, העריך לימים כי שלם הוא אחד המפקדים הטובים שהיו לצה"ל מאז ומעולם.

בשלהי המלחמה, בלילה שבין ה־21 ל־22 באוקטובר כבשה חטיבת הצנחנים מילואים 317, עליה פיקד אל"מ חיים נדל, את החרמון הסורי, כלומר את מוצבי הצבא הסורי ברכס החרמון, בגובה כ־2,500 מטרים. גדודו של שלם, וגדוד הצנחנים 471, בפיקוד סא"ל (מיל.) חזי שלח, הוטסו במסוקי יסעור לשטח בשליטת הסורים, הפתיעו את הקומנדו הסורי, ולאחר קרב שנוהל בקור־רוח ומקצועיות כבשו את המוצבים

תפקידם החדש של כוחות המילואים

יש לציין שחטיבות המילואים של צבא היבשה דאז, היו כשירות, מצוידות, ומיומנות כמעט כמו מקבילותיהן בסדיר. הניסיון המבצעי המצטבר של אנשיהן, בדגש על מפקדי הפלוגות והגדודים, הפך אותן למעשה לטובות יותר.

אולם מאז, הלך והשתנה תפקידם של כוחות המילואים בצבא. אם בעבר, ב־1973 למשל, היווה המערך את עיקר כוח ההכרעה של צה"ל ביבשה, הרי שבמלחמה הבאה אף שעדיין יהיו כמה עוצבות מילואים (ובהן עוצבת "הנשר") שיפעלו כמסגרת קרבית מתמרנת, המילואים לא היו הכוח המכריע אלא מי שתומכים ומשלימים את הצבא הסדיר.

הדבר נובע בעיקר מהפיחות המתמשך (והחיובי) בעצם האיום הקיומי על מדינת ישראל, השינוי בטיב האיומים, והנטייה הכמעט אוטומטית של הצבא לקצץ בתקציב לאימוני המילואים בעת מצוקה תקציבית, שהפכה את הכוחות למקצועיים וכשירים פחות (וכרמלי היא דוגמה בולטת). 

כך למשל, ישנן פלוגות מסייעות וגדוד סיור במילואים בחטיבת בית הספר למ"כים, שכן בשגרה החטיבה היא בית הספר להכשרת מפקדי הכיתות בחיל הרגלים והיחידות המובחרות ובחירום היא חטיבת חי"ר מתמרנת לכל דבר. אין בשיטה דבר חדש. תמיד כללו חטיבות צה"ל הסדירות רכיבים משלימים, כמו צוותי תכנון אופרטיבי וגורמי רפואה, שהיה פחות משתלם ויעיל להחזיק כמערכי קבע, ונדרשו בעיקר בחירום. 

כדי לגשר על הפער במקצועיות, וכן בכדי להתגבר על מחסור הולך וגדל במפקדים איכותיים מקרב אנשי המילואים שרוצים ויכולים (שאלת הפניות, ובעיקר היעדרה היא גורם משמעותי) לפקד על פלוגות וגדודים, גדל בהתמדה מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים. אבל יש מי שחושב שמה שהיה בשעתו פתרון חלקי לבעיית כוח אדם, הוא שיטה מקצועית ונכונה שיש להשית על כלל המערך.

סא"ל (מיל.) ירון בוסקילה, למשל, שכמפקד בסיס אימונים פיקד במינוי משנה על גדוד מילואים באוגדת יהודה ושומרון, טען במאמר שפרסם ב"מערכות" האחרון כי:

"בדילמה שבין הפקדת גדוד בידי מפקד שקל יותר להזדהות איתו בשל היותו איש מילואים, ובין מפקד שקל יותר לנצח איתו בשל היותו איש מקצוע, נכון לדעתי לבחור באופציה השנייה. למעט יוצאי דופן חריגים, הפקדת גדוד המילואים בידי מפקד שהמקצוע הצבאי אינו מרכז עיסוקו מהווה פשרה לא מקצועית, שאין לה מקום בצבא מקצועי השואף לנצח. עם מלוא ההערכה והכבוד לאנשי המילואים המשמשים כמג"דים, בשלה העת להחליפם באופן מדורג ושיטתי בקצינים סדירים, מנוסים ומקצועיים, שיובילו את יחידותיהם במקצועיות לניצחון".

מאמרו של סא"ל (מיל.) בוסקילה עורר תגובת נגד מצד קציני מילואים בדרגי הגדוד והחטיבה. במאמר שחיברו כמה מהם, והתפרסם בכתב העת "בין המערכות", הם טענו כי האתגר הגדול העומד לפתחו של למפקד גדוד מילואים במינוי משני (קצין קבע) הוא היכרותו החלקית והחסרה עם עולם המילואים, ניהול כוח האדם בגדוד מילואים, יכולותיו, פערי הכשירות, סגנון הפיקוד, התכניות האופרטיביות ואפילו רוח ואופי היחידות. לטענתם, למינוי קצין קבע במינוי משני כמפקד גדוד מילואים יש יותר חסרונות מיתרונות.

ההיכרות הקרובה של מפקד שכזה עם הגדוד, ועם כוחות המעטפת בחטיבה ובאוגדה נרכשו בשנים רבות של שירות מילואים, והם מהווים מכפיל כוח. לתפיסתם, ומוטב להקשיב להם, יש "להמשיך ולהשקיע באופן יצירתי בפיתוח מ"פים ומג"דים במילואים, הכשרתם ואימונם, ולזנוח את פתרון המג"דים במנמ"ש, שהוא הפתרון הפחות מקצועי והפחות רצוי מכל הבחינות".

באימון של כרמלי ביקר גם הרמטכ"ל, אביב כוכבי, ששוחח עם מפקדי החטיבה. אחד ממפקדי הפלוגות בחטיבה שאל את כוכבי האם הוא סומך עליהם, שכן הם אינם מתאמנים. לזכותו של הרמטכ"ל, ושלא כנהוג בצה"ל במעמדים שכאלה, הוא לא "מרח" את הקצין, וציין שהוא מלא הערכה לחיילי החטיבה על שהגיעו להתאמן "נוכח המצב בבית, בעבודה ובחברה הישראלית בכלל".

מתארי הלחימה שצה"ל נערך אליהם, אמר כוכבי, כוללים את כוחות המילואים, אך הוא יטיל אותם לקרב רק לאחר שיעברו אימון להעלאת הכשירות. "זה עניין מוסרי", הדגיש.

מנגד, אם יש לקח שכדאי ללמוד מהמלחמה ב־1973 הרי זה שהמלחמה, בהכרח, לא תיראה כמו שאנחנו חושבים שהיא תיראה. אז אולי נדרש ליותר עוצבות מילואים מתמרנות, ולכן מוטב שהאימון החטיבתי הבא של כרמלי ועוצבות נוספות, יתקיים בתדירות גבוהה יותר.

מלחמת עולם בזעיר אנפין | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ניצחון הוא לא רק הישג צבאי בקרב. הכרעה במלחמה היא סך התוצאות ביחס ליעדים, כולל השלכות עתידיות במישור המדיני. תיאור הדרמה הצבאית בספר חדש על מלחמת יום כיפור.

ספרו החדש והמרתק של ד"ר עמירם אזוב, "הכרעה: מי ניצח במלחמת יום הכיפורים?" (הוצאת דביר, 2020), מנתח את הלחימה בחזית הדרום בשלהי המלחמה, ואת המעטפת האסטרטגית, המדינית והמעצמתית שהשפיעה על שני הצדדים. הוא ממשיך למעשה את קודמו "צליחה" (הוצאת דביר, 2011), שבו ניתח אזוב, בעבר חוקר במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, את נקודת המפנה בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים.

קרב הצליחה היה, אולי, הקרב הקשה ביותר שלחם צה"ל מעודו. "צה"ל יצא לקרב הצליחה בחופזה, אבל תורת הלחימה שלו עמדה במבחן, היעדים שהותוו בתוכנית 'אבירי לב' הושגו, והמטרה האסטרטגית – לגרום למצרים לזעוק בבקשה להפסקת אש – הושגה. אבל לא תורת הלחימה היא זו שקבעה את גורל הצליחה, אלא הרוח והדבקות של הכוחות הלוחמים. גם כשנתקל במכשולים שלפרקים נתפשו בלתי עבירים, גם כשספג אבידות בסדרי גודל שאיש לא צפה, גם כשיחידות שלמות התפרקו – צה"ל זרם מערבה, ולא חדל מזרימתו עד שהוכרזה הפסקת אש. אין להסביר את הזרימה הבלתי פוסקת הזאת רק בתוכנית קרב שעלתה יפה, אלא ברוח הלוחמים" (עמוד 276).

"צליחה" היה ספר מטלטל, שסיפר את מה שניתן לתאר כדרמה הצבאית המותחת, הגורלית והמרתקת ביותר במלחמות ישראל. אזוב תיאר בו בכישרון רב, את גבורת הלוחמים ומפקדי השדה אל מול פני המלחמה הקשה. מבין הספרים שנכתבו על המלחמה הזאת, רק ספרו של זאב שיף, "רעידת אדמה באוקטובר", והביוגרפיה שכתב חנוך ברטוב על הרמטכ"ל דוד אלעזר, "דדו", משתווים לו באיכותם.

כותרת הספר הנוכחי היא "הכרעה", אך אזוב מציין שזהו "מושג טעון ליבון". הגדרה רחבה יותר מההגדרה המילונית "ניצחון בקרב", מתארת הכרעה צבאית כ"שבירת כוח ההתנגדות של האויב לפעול ביעילות נגדנו". "אולם כבר מעיון ראשון בתוצאות מלחמת יום הכיפורים", טוען אזוב, "נראה שהפירוש במקרה הזה מורכב קצת יותר. המורכבות נובעת מהפער שבין ׳הכרעה צבאית׳ לבין ניצחון במלחמה. ההישג הצבאי, שהוא פועל יוצא מהמצב בשדה הקרב, הוא רק היבט אחד במסכת רחבה יותר של תוצאות המלחמה. בתוצאות מלחמה נשקלות מטרותיה, שעמדו בבסיס מניעיה, מול היעדים שהושגו בסופה, וחשבונה כולל גם את המבט המדיני. ואולי נכון יותר היה להציב סימן שאלה בכותרת" (עמוד 14).

התמונה משתנה

הדרמה הצבאית המותחת נמשכת בתיאורי הקרבות בספר. בלילה שבין 15־16 באוקטובר פיקד האלוף אריק שרון על אוגדה 143 בקרב הצליחה. היה זה הלילה של האלוף שרון, ובו הפגין מי שפיקד על הצנחנים בפעולות התגמול ועל אוגדה 38 בקרב המופתי באום־כתף ב־1967, שליטה מרשימה בכוחות ויכולת קריאה נדירה של תמונת הקרב המשתנה. חטיבות השריון 14 ו־600 ביצעו פעולות הבקעה והטעיה כדי לאפשר לחטיבת הצנחנים 247 בפיקוד אל"מ דני מט לצלוח את תעלת סואץ ב"תפר" שבין הארמיות המצריות. באחת וחצי בלילה צלח את התעלה "הגל הראשון של חטיבת הצנחנים, פלוגת החה"ן שסימנה את השטח ולאחר שהשטח סומן צלח גדוד 565 של סא"ל דן זיו שאץ להרחיב את המאחז בגדה המערבית" (עמוד 26).

בימים הבאים שימשה הנקודה שממנה צלחו הכוחות את התעלה, מתחם שכונה "החצר" – כנקודה שאליה התנקזו כלל כוחות אוגדת שרון שביקשו לצלוח את התעלה. הצבא המצרי מצדו זרק על הכוחות ב"חצר" את כל מה שהיה לו. סא"ל עמוס נאמן, מוותיקי הצנחנים שסייע ב"חצר" בהכוונת הכוחות לגדה המערבית של התעלה, כתב לאשתו: "אני יושב עכשיו בנגמ"ש ומטוסי פנטום חגים מעלינו. היום אחה"צ הגיהינום הגיע לשיא. תריסר מיגים תקפו אותנו בנוסף לאש ארטילריה. פצועים לעשרות זועקים סביבך. מכוניות מתפוצצות. אנו משיבים אש תופת. זה היה טירוף, גיהינום של אש, עשן, רסיסים, אנחות, עזרה עילאית לפצוע, עשן צורב, אבק – ומעל לכול חוסר אונים. זו מלחמה איומה שהמצרים נלחמים בה עד החייל האחרון. דעו לכם שהפעם זה רציני, זו מלחמת עולם בזעיר אנפין" (עמוד 17).

לאחר הצלחת צה"ל לבסס ראש גשר בגדה המערבית, נדרש הרמטכ"ל "לנווט את אוניית פיקוד הדרום במים סוערים" (עמוד 72). "המצביא הטוב", כתב בשעתו הרמטכ"ל אביב כוכבי במאמר על דדו, "אינו רק זה המוציא לפועל בהצלחה תוכניות שעליהן שקד ביסודיות. המציאות בשדה הקרב לעולם כאוטית ורצופה שינויים רבים והפתעות. נוכח אלה נדרש המפקד הטוב לזהות את המצב המתהווה, לגבש בזמן מענה מבצעי, מעודכן ורלוונטי ולהוביל לניצחון". כזה היה דדו, שכמפקד צעיר בפלמ"ח בקרב סן־סימון למד כי "כשיורד גשם – נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף", ופעל בהתאם.

לאחר הצליחה יצא צה"ל למהלך הגדול של כיתור הארמיה השלישית, שאכן הכריע את המצרים, אולם לצדו יצא פיקוד הדרום לשורה של מהלכים מהוססים, והתוצאות היו בהתאם. על חטיבת השריון 600, בפיקוד אל"מ טוביה רביב, הוטל לכבוש את מתחם "מיסורי" בו היה ערוך כוח מצרי. גדוד 409, "בפיקוד איש סיירת מטכ"ל לשעבר, רס"ן עוזי בן יצחק" (עמוד 87), חצה את הדיונות, תפס עמדות אש על רכס קטן, "וניהל דו־קרב מול גדוד טנקים מצרי מטווחים של בין 2,000 ל־3,000 מטר" (עמוד 91). הכוח של בן יצחק השמיד כעשרים טנקים מצרים, אבל לאחר ההצלחה זו תמונת הקרב השתנתה.

המצרים היו ערוכים היטב והחטיבה נסוגה כעבור מספר שעות, לאחר שספגה אבדות כבדות. בתום הקרב "המח"ט אסף את הטנקיסטים שזה עתה יצאו מהקרב על 'מיסורי' לשיחת מוטיבציה, כדי לנסות לאייש 12 אנשי צוות לשלושה טנקים לתגבור הכוח המרוסק. הוא הצליח לאייש טנק אחד" (עמוד 96).

קרב מיותר

היו גם כאלה שרק החזרה ללחימה היה בכוחה לחלצם מרוח הנכאים שבה היו שרויים. בגזרת אוגדה 162 פעל גדוד 50 של צנחנים, בפיקוד רס"ן יורם יאיר (ייה). הגדוד "שעבר תלאות קשות בצפון נגד הסורים בימים הראשונים, התייצב לרשות האוגדה והצטרף למשימות הטיהור הסיזיפיות בחיץ החקלאי" (עמוד 158). גדוד הצנחנים הוא אולי היחיד מבין גדודי הצבא שלחם בשתי החזיתות. התעקשות המג"ד להחזירו ללחימה לאחר שנסוג מרמת הגולן סייעה לשיקום רוח הגדוד, שכן הוא פעל היטב בחזית המצרית וכבש יעד אחר יעד.

קרב נוסף שתואר בספר הוא ניסיונה הכושל של אוגדת השריון 162, בפיקוד האלוף אברהם אדן (ברן), לכבוש את העיר סואץ. כאשר סגן מפקד פיקוד הדרום, תא"ל (מיל') אורי בן ארי, הטיל על חברו מהפלמ"ח ברן את המשימה אמר לו: "אנחנו רוצים שתכבוש את סואץ. בתנאי שזה לא סטלינגרד" (עמוד 177). בפועל, כזה בדיוק היה הקרב. חיילי הצבא המצרי שארבו ברחובות ובבתים הפתיעו והסבו לכוחות צה"ל אבידות כבדות.

במהלך הלחימה בסואץ נפצע סרן חזי פנט, שפיקד על כוח חרמ"ש מאולתר בגדוד שריון שמפקדו היה סא"ל נחום זקן. את הפיקוד על הכוח תפס סמל צביקה צור. "דיווחתי למג"ד ש'קודקוד' נפצע וניסיתי לנהל את האש והשליטה בפלוגה. לקחתי אחריות והתחלתי לתפעל את הפלוגה תוך אבטחה עצמית" (עמוד 219), סיפר צור. לאחר הקרב ביקש זקן לפגוש במפקד האלמוני, שהוביל את הכוח בלחימה, והטיל עליו את הפיקוד על הפלוגה. צור ניסה למחות ולומר שאינו קצין, אולם זקן העניק לו דרגת סגן־משנה. לימים הוענק לצור עיטור העוז על גבורתו בקרב.

תא"ל (מיל') ד"ר דב תמרי, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד במלחמה על כוחות שריון כסגן מפקד אוגדה 162, העריך לימים כי "מנקודת מבט צבאית, הקרב על סואץ היה מיותר – הארמיה השלישית הייתה מכותרת. ידענו זאת גם אז" (עמוד 294). לא הייתה, קבע, שום סיבה טקטית זולת הרצון לכבוש סמל משמעותי.

בין הכורסה לצריח

"היסטוריון חייב זהירות בביקורתו. קל לבקר מהכורסה, הרבה יותר קשה להבין את מה שנראה ממרומי הדיונה או ממשקפי האבק של המפקד בצריח" (עמוד 295), כתב אזוב. ניכר בספרו שמדובר במחקר היסטורי מעמיק, שנשען על איסוף ובירור יסודי של העובדות כדי לצמצם ככל שניתן את הפער בין הכורסה לצריח הטנק. העובדות שנאספו בשקדנות גובשו לכדי סיפור חזק ונהיר שתופס את הקורא ואינו מרפה.

"מנקודת מבט צבאית, הישגי צה"ל בארבעת הימים האחרונים למלחמה – כולל קרב סואץ – הביאו אותו אל ספה של הכרעה" (עמוד 343). יכולתו ורצונו של הצבא המצרי להוסיף ולהילחם נשללו ממנו, אך התשובה לשאלה מי ניצח במלחמה, אף שישנה זיקה בינה ובין התוצאות בשדה הקרב, מורכבת יותר. מנקודת מבט מדינית, נשיא מצרים אנואר סאדאת תכנן והוציא לפועל מלחמה מוגבלת בהתאם לאמצעיו, והשיג חלק מיעדיו. מנגד, אף שהשלום לא היה חלק ממטרות המלחמה של ישראל במלחמת יום הכיפורים, השגת שלום עם שכניה הערבים היה אינטרס שלה מאז מלחמת העצמאות.

כחמש שנים לאחר המלחמה נחתם על מדשאות הבית הלבן הסכם השלום בין ישראל למצרים. העובדה שגם בתנאים הקשים שבהם נמצאה ישראל, שלחמה בשתי חזיתות בו־זמנית, עדיין הצליח צה״ל להביס את צבאות סוריה ומצרים, הביאה את סאדאת להכרה כי לא יצליח לנצח את ישראל ולפיכך עליו לבחור בשלום. זהו, מציין אזוב, ניצחונה של ישראל במערכה.

הרמטכ"ל מינה מח"טים חדשים, וכדאי לשים אליהם לב | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע פרסם צה"ל את תוצאות דיון השיבוצים שקיים הרמטכ"ל ובו מונו רוב מפקדי החטיבות הסדירות הבאים. הקורונה, הסכמי השלום, והמתיחות עם חזבאללה דחקו את המינויים הללו מסדר היום הציבורי, אבל כדאי לשים אליהם לב, כי אלו האנשים שעשויים לפקד על חטיבות צה"ל במלחמה.

היו זמנים שבהם סבב מינויים בדרג המח"טים, היה בגדר חדשות של ממש. אבל הזמנים השתנו ויש חדשות דחופות וחשובות יותר. הקורונה, שבהשוואה להתנהלות ממשלת ישראל במהלכה וקבלת ההחלטות שלה מצטיירים מחדלי הממשלה במלחמת יום הכיפורים כזניחים, דחקה כמעט כל נושא אחר מסדר היום, ולא בלי צדק. 

את תשומת הלב הנותרת תופסים הסכמי השלום עם בחריין ואיחוד האמירויות שנחתמו בארצות הברית, המתיחות בצפון עם חזבאללה (שנמשכת כבר כמעט חודשיים), והידיעה שההסלמה בין ישראל לחמאס נמצאת מעבר לפינה. כל אלו הפכו את החדשות אודות הקצינים שימונו למפקדי החטיבות הסדירות של הצבא להרבה פחות בולטות.

ועדיין, כדאי לשים לב לשמות ולמינויים שעליהם הוחלט בדיון השיבוצים שהתקיים השבוע אצל הרמטכ"ל אביב כוכבי, משום שכאשר רוצים לדעת מה חשוב, צריך לבחון היכן משקיעים את הכסף ולא פחות חשוב, את האנשים.

המתיחות עם חזבאללה אולי לא תהפוך הפעם למלחמה של ממש, אבל הסלמה תהיה שם (ומוטב שצה"ל יידע לנצל אותה בכדי לשרטט לחזבאללה משוואת הרתעה חדשה) וכך גם בעזה, כפי שהדגים ירי הרקטות אתמול. בצה"ל, מח"טים יודעים שהאפשרות שיידרשו לפקד על יחידותיהם במערכה היא לא בחזקת מדע בדיוני.

בדיון הוחלט למנות את תא"ל אביעד דגן, שפיקד על טייסות קרב בחיל האוויר ועל מטה מודיעין ואש בפיקוד הצפון, לראש מנהלת הטרנספורמציה הדיגיטלית באגף התקשוב, ואת תא"ל יניב אלאלוף, קצין צנחנים שפיקד על בה"ד 1 וכיום מפקד על אוגדת איו"ש, למפקד המכללה לפיקוד ומטה.

לשלוש מחטיבות השריון הסדירות של צה"ל מונו מפקדים חדשים. אל"מ שגיב דהן, מח"ט שכם לשעבר, ימונה למפקד חטיבת השריון 460, אל"מ רועי סבירסקי, שפיקד במבצע "צוק איתן" על גדוד השריון 74, יפקד על חטיבה 188, ואילו אל"מ יפתח נורקין יפקד על חטיבה 7.

נורקין (בן־דודו של מפקד חיל האוויר הנוכחי) הוא קצין שריון שבאופן חריג עבר הסבה לחיל הרגלים בבסיס האימונים של גולני, פיקד על פלוגת הסיור של חטיבה 7 בלחימה במבצע "עופרת יצוקה", במהלכו פגעו לוחמיו ב־15 מחבלים, ובהמשך על חטיבת אפרים.

אל"מ שרון אסמן, שפיקד על גדוד 931 במבצע "צוק איתן" ועל חטיבת בנימין, מונה למפקד חטיבת הנח"ל, ואל"מ אליעד מאור (מואטי), יוצא דובדבן שפיקד על עוצבת ברעם, מונה למפקד חטיבת גבעתי. 

לחצות את הגדר

אל"מ יהודה ואך, יוצא היחידה המובחרת מגלן שפיקד בהמשך על גדוד בגבעתי יתמנה למפקד בה"ד 1. כמפקד עוצבת חירם בגבול לבנון, כתב ואך מאמר שבו טען כי צה"ל נשען יתר על המידה על גדרות ומכשולים הנדסיים.

"חציית הגדר כאופציה סבירה נעדרת מן השיח הפיקודי. נוצר כיום מחסום תודעתי (פסיכולוגי) לפעול מעבר לה, ופוחתת תחושת האחריות והמסוגלות של המפקדים בכל מה שנעשה מעבר לגדר", קבע ואך.

כשיכנס לתפקידו כמי שאחראי להכשרת הקצינים בצה"ל, יידרש ואך לחנך את הצוערים כך שיוכלו להתגבר על המחסום התודעתי שתיאר.

בנוסף הוחלט למנות את אל"מ י׳, המפקד כיום על סיירת מטכ"ל, למפקד מערך ההתקפה בסייבר באגף המודיעין. י׳ עשה כמעט את כל שירותו ביחידה ולקח חלק בין היתר ב"מבצע חד וחלק" במלחמת לבנון השנייה, אבל נשאלת השאלה האם נכון היה לקדמו שוב דווקא בתוך אגף המודיעין, או שמא ב"צבא הגדול".

לאחרונה הוחלט שמפקד אחר של סיירת מטכ"ל, תא"ל שלומי בינדר, שעשה מסלול דומה לי׳ ופיקד קודם גם על יחידת אגוז וחטיבת גולני, יישאר שנה נוספת בתפקידו כמפקד אוגדת הגליל.

אפשר להניח שהסיבה שבגללה מבקש הצבא לשבץ קצינים כמו בינדר ומפקדים נוספים מהכוחות המיוחדים בתפקידי מפתח בצבא היבשה, נובעת מתחושת המסוגלות ולניסיון שיש למי שפעלו מעבר לקווי האויב ובעיניהם הגדר היא רק גדר, שעוברים, ולא מחסום. בהתחשב בכך, אולי מוטב היה למנות את י׳ דווקא לתפקיד במערך השדה של צה"ל, ולא באגף המודיעין.

הכפירים בליבת הפיקוד

בסבב מונו שלושה בוגרים של חטיבת כפיר למפקדי חטיבות סדירות. הראשון, אל"מ שרון אלטיט, מפקד חטיבת ג'נין לשעבר מונה למפקד חטיבת כפיר.

השני, אל"מ מני ליברטי, שפיקד בעבר על גדוד הסיור של חטיבת הנח"ל, יחליף את אל"מ קובי הלר, יוצא גולני, כמפקד חטיבת הקומנדו. בניגוד לשלושת קודמיו בחטיבה, ליברטי כמעט שלא עבר בה, פרט לתפקיד מ"פ בדובדבן לפני כחמש־עשרה שנים, ולא פיקד על אף אחת מיחידותיה. חטיבת הקומנדו מיועדת לפעול בעומק והפיקוד עליה מחייב היכרות עמוקה עם יכולות יחידותיה. זהו פער שליברטי יהיה חייב לגשר עליו, ומהר.

השלישי, אל"מ יואב ברונר, מפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה, מונה למח"ט הצנחנים הבא. לראשונה מאז פיקד על החטיבה אלי זעירא, לימים ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים, עתיד לפקד על חטיבת הצנחנים קצין שלא החל בה את שירותו. 

אבל למרות שברונר התגייס לגדוד דוכיפת, הרי שאת עיקר תפקידיו כקצין הוא עשה בחטיבה האדומה. לאחר שפיקד על פלוגה בבה"ד 1 המליצו עליו מפקדיו למח"ט הצנחנים יוסי בכר, שקיבל את ההמלצה בשתי ידיים. לאחר שעבר לצנחנים הוא פיקד על פלוגת החוד בגדוד 890 במלחמת לבנון השנייה, על הגדוד כולו במבצע ב"צוק איתן" ועל חטיבת צנחנים מילואים.

במאמר שפרסם לפני כחמש שנים ב"מערכות", בעת ששימש כמפקד בסיס האימונים של החטיבה, כתב כי הוא חש "לעיתים קרובות שאנו דורשים הרבה מאוד מהחיילים שלנו, מקבלים מהם רק חלק מדרישותינו ולא מגיבים על כך. בכך אנחנו בעצם מנציחים את תופעת החפיפניקיות".

ברונר המליץ במאמרו לקיים ביחידות תחקור עומק של אירועים חיוביים ושליליים, על "מתן חיזוק חיובי לפקודים הפועלים ביצירתיות ובנועזות ובמקביל שומרים על ערכי המוסר ועל האמינות", ועל חוסר סובלנות כלפי חריגות מהנורמות.

ההמלצה העיקרית שלו היתה להתמקד באוכלוסיית מפקדי המחלקות, שכן הם מי שזקוקים יותר מכל "לחניכה, לתמיכה וללימוד מעמיק של המשמעת המבצעית ושל הדרכים לאכיפתה ולמימושה. זו האוכלוסייה אשר תשפיע במהלך מבצע כמו "צוק איתן" על כך שיישמרו מרווחים מספיקים בשטחי הכינוס, שיימצא שומר מבצעי ודרוך, ותתקיים שגרה יומיומית המאופיינת בנורמות מבצעיות וערכיות".

בתחילת השנה הסתבך ברונר כשדיבר בגסות ונוקשות לחיילים בחטיבה שבפיקודו. למרות שמוטב היה להתבטא באופן אחר (והוא גם התנצל בהמשך) הסיבה לכך שנזף בחייליו, המשרתים בגזרה נפיצה, נבעה מאותה קפדנות וחוסר סובלנות לחפיפניקיות שבה הוא דוגל. 

כשכוכבי מונה למפקד חטיבת הצנחנים, לפני כעשרים שנה, אמר לו הרמטכ"ל מופז, שהיה אחד המפקדים שעיצבו אותו והשפיעו עליו, בצנחנים וגם אחר־כך, שהוא מצפה שהרמה של החטיבה תהיה כזו שעל כל דבר יגידו "כמו בחטיבת הצנחנים". עכשיו כוכבי הוא הרמטכ"ל, וסביר שברונר יישמע ממנו את אותו המסר בדיוק. 

משחקים על זמן: הסלמה בצפון עשויה להתרחש בכל רגע | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 המצב בגבול הצפון מזכיר מאוד את התקופה שטרם מלחמת לבנון השנייה. בינתיים צה"ל מעריך נכונה את כוונות חיזבאללה ונערך בהתאם. אבל האתגר, כפי שהוכח בשנה שקדמה למלחמה, הוא לעשות זאת לאורך זמן.

בסוף השבוע פורסם שבכוונת חיזבאללה להוציא לפועל פיגוע נקמה בטרם ראש השנה. לפני כחודש וחצי נהרג פעיל של הארגון בסוריה, בתקיפה שיוחסה לישראל. מאז שוררת מתיחות בצפון שבמהלכה ניסה חיזבאללה "לסגור חשבון" עם ישראל בהתאם למשוואה לפיה הארגון ינקום בישראל על מות פעיליו בסוריה.

צה"ל הדף את כל הניסיונות ובאחרון שבהם, ירי צלפים לעבר כוח צה"ל בגבול, אף תקפו כלי טיס של צה"ל עמדות חיזבאללה סמוכות לגבול בלבנון. מאז יוחסו לישראל עוד שתי תקיפות כנגד בסיסי כוחות איראנים בסוריה בהן היו עשויים להיפגע גם פעילי הארגון, שמהוות איתות למנהיג חיזבאללה, השייח' חסן נצראללה, שהמשוואה שהציב לא מקובלת.

ישנם קווי דמיון בין המתיחות הנוכחית בצפון לבין השנה שקדמה למלחמת לבנון השנייה. אוגדת הגליל, עליה פיקד אז תא"ל גל הירש, יוצא סיירת צנחנים, סיכלה אז שורה של ניסיונות חטיפה ותקיפה שערך ארגון הטרור לאורך הגבול.

בין היתר, העריך הירש שחיזבאללה ינסה לחטוף חייל בגזרת הר דב והציב שם כוחות מיחידות מובחרות. בסוף יוני 2005 נתקל שם כוח מיחידת מגלן בחוליית של הארגון, והרג מפקד שטח בכיר. מפקד מגלן דאז, סא"ל אמיר ברעם, יוצא הצנחנים שמפקד כיום על פיקוד הצפון, כתב בתחקיר שלאחר ההתקלות שגם לחיזבאללה "יש פנים ושמות, זה לא שד שיוצא מהקרקע, גם להם האנשים יקרים. פצועים והרוגים קשים להם ביותר". זו אבחנה שנותרה נכונה גם עתה.

גם בנובמבר 2005 הצליחו כוחות האוגדה לסכל ניסיון חטיפה סמוך לכפר עג'ר. כוח צנחנים מגדוד 202, בפיקוד המ"פ אלעד יעקובסון, ביצע הונאה טקטית, שאותה הגה הירש. הכוח מיקם את המארב מחוץ לפילבוקס שבכפר, והציב בו מטרות דמה. מפקד גדוד הצנחנים, סא"ל יניב אללוף (כיום תא"ל ומפקד אוגדת איו"ש), סיפר אז שהכוח זיהה ארבעה מפעילי הכוח המיוחד של חיזבאללה שהתגנבו לכפר ואחד הלוחמים, רב"ט דוד מרקוביץ', "ששמר על קור רוח יוצא דופן, קלע באש מאוד מדויקת על המחבלים והרג אותם".

אבל למרות הדריכות, החשיבה המקדימה והיערכות, ב־12 יולי 2006 הצליחו פעילי חיזבאללה לארוב לסיור של צה"ל, להרוג כמה מאנשיו ולחטוף שני חיילים, מהלך שהוביל לפרוץ מלחמת לבנון השנייה.

בראיון ל"מעריב", בשישי האחרון, סיכם אל"מ רועי לוי, יוצא חטיבת גולני, את כהונתו כמח"ט 300 שהסתיימה בעיצומה של המתיחות הנוכחית. לוי ציין שכאשר חדרה חוליית החיזבאללה להר דב לפני כחודש, הרמטכ"ל אביב כוכבי "קיבל החלטה לא להרוג אותם. בצדק".

ההחלטה נועדה לאפשר להם מוצא מהמשך המתיחות, מוצא שהארגון ככל הנראה בחר שלא לנצל. אמנם, כמאמר לוי, תמיד יהיה מי שימתח ביקורת על החלטות שכאלה, אבל "יש דברים אחרים שרואים מלמעלה. שלא רואים מהרמה הטקטית". מה גם שהמבקרים משוחררים לרוב מנטל האחריות. אבל יתכן גם שהריגת החולייה הייתה מבהירה לארגון שישראל לא תהיה סובלנית לפרובוקציות בגבולה הצפוני, וכדאי להביא גם את זה בחשבון.

עם זאת, קביעת לוי שבצה"ל קוראים את מהלכי חיזבאללה "כמעט כמו ספר פתוח", יש בה כדי להטריד. מוטב לאמץ את הגישה המאוזנת שהציג מפקד הפיקוד, האלוף אמיר ברעם, בראיון ל"הארץ" ביולי האחרון. "הערכת יתר מודיעינית של האויב וכוונותיו גרועה כמו הערכת חסר. אני מסתכל על האיום באופן ריאלי ונערך. המודיעין שלנו טוב, אבל אנחנו מתכוננים גם למצב שבו לא יהיה די מודיעין ונופתע. אני אף פעם לא רגוע: גם אם יהיה לנו את כל המידע, ייתכן שנעריך אותו בצורה שגויה", אמר אז ברעם.

בינתיים צה"ל מעריך נכונה את כוונות חיזבאללה ונערך בהתאם. האתגר, כפי שהוכח בשנה שקדמה למלחמת לבנון השנייה, הוא לעשות זאת לאורך זמן, ואם נכפית הסלמה להפעיל את הכוח נכון.

באוגוסט הזה היה חם, בכל הגזרות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בשני סרטונים תועד לאחרונה צה"ל שלא במיטבו. אבל הסרטונים מספרים רק חלק מהסיפור על הפעלת הכוח, בצפון, ביהודה ושומרון וברצועת עזה, וזה סיפור מורכב בהרבה.

בשבוע שעבר תועד צה"ל בשני סרטונים, שהפכו ויראליים ברשתות החברתיות, ברגעים, שבניגוד לציטוט המפורסם של צ'רצ'יל, לא היו רגעיו היפים ביותר. אבל הסרטונים מספרים רק חלק מהסיפור, שכרגיל כאן, מורכב בהרבה.

בסרטון הראשון, שפורסם ביום חמישי שעבר, צילמו מטיילים ברמת הגולן כיצד מצאו חמישה טנקים מחטיבת שריון של צה"ל כשהם פתוחים, ללא כל השגחה או שמירה, ובפנים ציוד ואמצעי לחימה, מקלעים ומרגמות. 

את הסרטון מיהר להפיץ ברשתות החברתיות נציב קבילות חיילים לשעבר, אלוף (מיל.) יצחק בריק, במסגרת הקמפיין שהוא מנהל זה כשנתיים בנוגע לכשירות הירודה של צבא היבשה.

המסר של בריק, בעצמו קצין שריון שעוטר על גבורתו כמ"פ במלחמת יום הכיפורים, ברור – בצבא שמתייחס ברצינות לכוחות היבשה, טנקים אינם סתם זרוקים בשטח.

בשבוע שעבר במאמר ב"מעריב" מתח בריק ביקורת על "הפרסומים החוזרים ונשנים בכל אמצעי התקשורת על חטיבת הקומנדו ועל יכולותיה", שמציירים לציבור תמונה כאילו הצבא כולו ברמת כשירות גבוהה כחטיבה זו. אף על פי, כתב, "שעיקר הכוח היבשתי נתון בתהליך של הידרדרות חמור".

כוחות היבשה הסדירים של צה"ל אינם מצויים במשבר הכשירות שמתאר בריק, אבל הם הולכים לשם. בהיעדר תקציב ביטחון ומתווה תקציבי לתכנית הרב־שנתית, היכולת של הצבא לאמן ולצייד אותם כראוי נפגעת משמעותית. כשזה מגיע למילואים, הפגיעה תהיה קשה עוד יותר.

צה"ל, בהובלת הרמטכ"ל אביב כוכבי, אכן מקצה משאבים ככל יכולתו, מקים אוגדה רב־זירתית חדשה ומקיים רה־ארגון בכוחות היבשה שאמור להפוך את כוחות היבשה והתמרון למתאימים וכשירים יותר למשימות במערכה הבאה.

אבל כל זה לא יעבוד בלי מסגרת תקציבית סדורה, שתתמוך תפיסת הפעלה רלוונטית לכוחות היבשה, כזו שיהיו כשירים לבצע בעימות הבא. אחרת המהלכים יישארו בחזקת מילים יפות וכוחות חלולים, ללא אמצעים, כשירות ויכולות של ממש. ואם זה נשמע למישהו כמו הד לימים שקדמו ל־2006, הרי שזה משום שזה בדיוק כך.

הממשלה, שהיתה לאחרונה על סף פירוק והליכה לבחירות עד שמצאה מוצא והחליטה לדחות את דיוני התקציב למועד לא ברור, עסוקה יותר במריבות פנימיות ובפתרון משברים אחרים, כמו תכני התכנית הסטירית "היהודים באים". אין ספק, עוסקים שם בעיקר ולא בטפל. 

גם איפוק הוא כוח

בסרטון השני, שפורסם ביום שישי שעבר, תועדו ילדים פלסטינים מיידים אבנים לעבר לוחמי צה"ל בחברון מטווח קצר, והאחרונים התגוננו באמצעות מגיני פלסטיק וספגו את האבנים מבלי לפעול כנגד הזורקים. 

מח"ט חברון, אל"מ אביחי זפרני, יוצא סיירת גולני, אמר לאחר תחקרי ראשוני של האירוע כי על פניו ומבלי שצפה בסרטון המלא, "ההתנהלות הנראית בסרטון אינה ההתנהגות המצופה מלוחמים בצה"ל שנדרשים למנוע אירועים מסוג זה ולהפעיל כוח לפי שיקול דעת ולפי הוראות הפתיחה באש". התחקיר השלם יוצג לאלוף פיקוד המרכז.

ח"כ בצלאל סמוטריץ' (ימינה) צייץ בטוויטר בתגובה לסרטון כי הוא "מעדיף אלף סרטונים של אלאור אזריה ולא אחד מביש ומסוכן כזה. מי שאימן את החיילים האלה להגיב ככה לא ראוי להיות מפקד עוד יום אחד".

אז נכון, החיילים היו צריכים להגיב באופן נחוש יותר, ולעצור ולו רק לכמה שעות את הזורקים. אבל את הכוח צריך להפעיל בשום שכל, וכן, גם האיפוק עשוי להיות הפתרון הנכון בחלק מהמקרים. ובכלל, כדאי גם לזכור שכאשר ילד זורק אבנים זה בעיקר טרגי

בפעילות המבצעית ביהודה ושומרון, שבה פעולות שיטור ופעילות צבאית שלובות זו בזו באופן כמעט אינטגרלי, אין פתרון בית ספר, וקל להגיד מה נכון ממזגן ותחת הפלורסנט, ולא בחום, עם העייפות, הזיעה והפחד.

ישראל היא מדינה דמוקרטית. כל אחד ואחת יכולים (ואפילו רצוי) למתוח ביקורת. המלחמה, אמר בשעתו ראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו, "היא עניין רציני מכדי להשאירו בידי הגנרלים". גם מי שמעולם לא היה לוחם ומפקד, ושירת רק תקופה קצרה כחייל (התגייס רק בגיל 28 לשירות שארך כשנה וחצי), יכול לחלק ציונים למפקדים, ולקבוע מה נכון ולא נכון בלחימה, בהפעלת כוח ובפעילות מבצעית.

אבל אולי היה כדאי להיות זהיר יותר בביקורת, שכן החייל היורה מחברון, שאותו האדיר, שגה מוסרית ומקצועית. המציאות בשטחים אפורה ומציבה את חיילי צה"ל בדילמות מורכבות יומיומיות, אבל את המודל של אזריה אסור לאמץ ואסור לשבח.

אירוע בצפון ייגמר בביירות

האופן שבו מפעילה ישראל את הכוח לא מוגבל לחברון. בזירות אחרות ישראל דווקא מפעילה כוח. אמנם באופן מדוד, אבל כזה שנועד להעביר מסרים.

מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, התייחס בנאומו השבוע למותו של פעיל חזבאללה בסוריה לפני כחודש וחצי בתקיפה שיוחסה לישראל. נצראללה קבע כי ישנה משוואה ברורה, שבהתאם לה על "ישראל להבין שברגע שהיא הורגת את אחד מפעילינו, אנחנו נהרוג את אחד מחייליה".

מאז שנהרג אותו פעיל בסוריה, עלתה רמת המתיחות בצפון וחזבאללה אתגר את ישראל במספר מקרים, ובהם חדירת חוליה להר דב לפני כחודש וירי צלפים על כוח צה"ל בשבוע שעבר. 

ח"כ אלוף (מיל.) יאיר גולן (מרצ)קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות כנגד החזבאללה בלבנון ופיקד על פיקוד הצפון, אמר השבוע בראיון לתוכנית של ינון מגל ובן כספית ב־103FM, כי יש להבהיר לנצראללה, "שאם יהיה אירוע בצפון זה ייגמר בביירות".

האם התגובה הישראלית צריכה להיות בהכרח מלחמה? לא. אבל סביר שגולן, בדומה לרמטכ"ל גדי איזנקוט בשעתו, גורס שהמענה לתקיפה של חזבאללה, בוודאי לכזו שתפגע באזרחים או חיילים ישראליים, צריך להיות מהלומה לא פרופורציונאלית בעוצמתה, שתפגע בכוחו הצבאי של הארגון.

לא בטוח שבצה"ל אימצו את הגישה שבה דוגלים איזנקוט וגולן, בעבר רמטכ"ל וסגנו, בצפון או בדרום. לישראל אינטרס ברור להימנע מהסלמה ממגוון סיבות ובהן הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, מגפת הקורונה, המשבר הכלכלי וכן בשל שנת הלימודים שנפתחה השבוע.

ועדיין, העובדה שבתגובה לירי צלפי חזבאללה תקף צה"ל בירי טילים ממסוקי קרב וכלי טיס עמדות חזבאללה סמוך לגבול, מלמדת שגם בצה"ל מאמינים במדיניות תגובה שנשארת באותה קטגוריה שבה פעל חזבאללה. בלשון הרחוב, מי שנתן סטירה יחטוף בעיטה.

לישראל יוחסה השבוע תקיפה אווירית בסוריה, בה הותקפו מתקנים צבאיים שבהם הוחזקו אמצעי לחימה באל־כיסווה שמדרום לדמשק. בתקיפה נהרגו, בין היתר, שלושה חיילים בצבא סוריה, בהם קצין במערך ההגנה האווירית, ושבעה פעילים במיליציות פרו־איראניות.

בעקבות המתיחות בצפון עלתה הסברה שאם אכן עמדה ישראל מאחורי התקיפה בה נהרג פעיל חזבאללה בסוריה לפני כחודש וחצי, כלל לא התכוונה להורגו, בשל המשוואה שהציב נצראללה, לפיה הארגון ינקום בישראל על מות פעיליו בסוריה.

אם ישראל עמדה גם מאחורי התקיפה השבוע, שגם בה היו יכולים (אולי) להיפגע פעילי חזבאללה, יש גם בכך איתות ברור לנצראללה. המשוואות שלו אינן מקובלות על ישראל, וכמאמר גולן, היא מציבה כמה משלה. 

תשלום פרוטקשן לבריון השכונתי

בניגוד למתיחות בצפון, בדרום הושגה רגיעה בין ישראל לחמאס, בסיוע השליח הקטרי, מוחמד אל־עמאדי. ישראל תאפשר לקטר להעביר כספים שחיוניים לחמאס ומענק לטיפול בקורונה, תפתח מחדש את מעבר כרם שלום באופן מלא, ותבטל את ההגבלות על מרחב הדיג. 

כאמור לישראל היה אינטרס מובהק למנוע הסלמה, וחמאס שיחק על זה היטב. ועדיין, הרגיעה מצטיירת כתשלום פרוטקשן לבריון השכונתי (אפילו שמי שמשלם הוא החזק בין הצדדים) ומוטב להימנע מפסטיבלים והצהרות ריקות. 

ישראל ידעה בעבר לייצר חלונות הזדמנות להסדרה ובעיקר להגיע למשא ומתן מעמדת כוח. בנובמבר שעבר, במבצע "חגורה שחורה", תקף צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל כוכבי, ופגע בפעילים (בהם המפקד הבכיר בהא אבו אל־עטא) ובתשתיות של הג'יהאד האסלאמי.

המבצע נתן לדרג המדיני חלון הזדמנות להשיג רגיעה ואולי אפילו הסדרה עם החמאס ברצועת עזה. אף שמדובר במבצע מוגבל, הרי שהוא מהווה מודל לאופן שבו ישראל מפעילה כוח כדי לסייע להשגת יעדים מדיניים.

הפעם, הוכיחו בחמאס שגם לחלש בין הצדדים יכול להיות יתרון אם יידע להפעיל את הכוח בזמן ובאופן המתאים. ההסלמה הבאה עם החמאס נמצאת, כרגיל מעבר לפינה, ומוטב לצפות את בואה ולהכין את המענה מראש, במקום להיגרר ל־19 ימים ולילות של חילופי אש.

חוסר החלטיות ישראלי מעביר את הכדור לידי חמאס וחיזבאללה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 בישראל מבקשים להימנע ממלחמה ועל כן כל התגרות מצד חיזבאללה וחמאס נענית באיפוק מרבי, אם כי לא תוכל להמשיך בדרך זו לאורך זמן.

בזירה הצפונית ישראל משחקת נגד חיזבאללה – יריב מתוחכם – משחק שח מורכב. אמנם מנהיג הארגון, השייח' חסן נסראללה, אינו רוצה במלחמה עם ישראל, וניתן להעריך שחיזבאללה עודנו מורתע ממערכה רחבה. אולם בכל האמור במה שמתחת לסף המלחמה הרי שהמדיניות שמוביל נסראללה מתאפיינת בהליכה על הסף, מתוך הערכה שהמהלכים לא יסלימו לכדי מערכה, ומתוך נכונות להסתכן בה בכדי לרשום הישגים בדעת הקהל בלבנון ולקבע כללי משחק וגבולות מול ישראל.

הצפון מלא במטיילים ונופשים, ישנה מגפת קורונה, ישנו הסכם נורמליזציה שעומד להיחתם עם איחוד האמירויות הערביות ובדרום ישנה התחממות שבמסגרתה תוקפים כוחות צה"ל יעדי חמאס מדי לילה. הדבר האחרון שישראל צריכה הוא התחממות בצפון, ונסראללה יודע זאת היטב.

כחלק מהמתיחות בזירת לבנון שנמשכת כחודש וחצי, ירו בשבוע שעבר צלפי חיזבאללה לעבר כוח צה"ל בסמוך לגבול לבנון, במרחב מנרה. בתגובה ירו כוחות תותחנים עשרות פגזי תאורה ועשן, ולאחר מכן תקפו מסוקי קרב וכלי טיס של צה"ל עמדות תצפית של החיזבאללה הסמוכות לגבול.

נראה כי בתיאום עם הדרג המדיני, הרמטכ"ל אביב כוכבי ואלוף הפיקוד אמיר ברעם החליטו להעלות הילוך. בניגוד לתקרית שבה חדרה חוליית חיזבאללה למרחב הר דב ונמלטה לאחר שזוהתה ונורו לעברה יריות אזהרה, הפעם הגיב צה"ל באש תוך זמן קצר, ותקף יעדי חיזבאללה בלבנון. אף שלא נפגעו בתקיפה פעילי חיזבאללה, המסר ברור – ישראל סיימה להבליג ולהכיל, לא רק בגזרת סוריה (שם חיסלו כוח מיחידת מגלן וכלי טיס חוליה שניסתה להניח מטענים לפני כחודש) אלא גם בגזרת לבנון.

גם בדרום, כאמור, המציאות מתוחה, וברצועת עזה מודעים היטב לסד האילוצים שבו נתונה כעת ישראל. אך למרות שהממשלה אינה רוצה בסבב לחימה נוסף, היא מסרבת להעניק לחמאס את ההקלות, הדרישות והסיוע שהוא מבקש. אם תימנע ישראל מלהעניק לחמאס "גזרים שמנים" ולאפשר את המשך הסיוע הכלכלי מקטאר, היא תיאלץ להפעיל מקל קשה וכואב.

בינתיים הממשלה נמנעת מהכרעות קשות. אבל גם היעדר החלטה הוא החלטה, והדבר משאיר את תושבי עוטף עזה בלא מענה ואת הכדור בצד השני, אצל חמאס. גם בצפון וגם בדרום זה לא חייב להיות כך.

מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני נכנס רק החודש לתפקידו, וכבר נדרש, כמו מפקד הפיקוד, אלוף הרצי הלוי, להיערך לכך שיצטרך לפקד על האוגדה בימי קרב. אלוני, פקוד ותיק של הלוי מהימים שבהם היה חייל שלו בפלוגת הנ"ט של חטיבת הצנחנים, יודע על בשרו (כמג"ד ב־2006), שהמציאות יכולה להסלים מהר מאוד. גם להלוי, שמנוסה ממנו בזירה הדרומית, השבועות האחרונים עשויים להזכיר סבבי לחימה קודמים. אבל יש להניח שהוא יודע היטב, כמח"ט הצנחנים במבצע "עופרת יצוקה", שהאירועים יכולים להפוך למערכה רחבה יותר שתכלול גם מהלך קרקעי.

בשבוע שעבר ביקר הרמטכ"ל באימון מפקדים של חטיבת הצנחנים. זו החטיבה שלו, בה צמח כחייל ומפקד. המסר העיקרי שלו למפקדים הצעירים היה שמי שקובע זה הם, "המפקדים". המקצועיות שלהם בהפעלת הכוח, זו שינחילו לפקודים, "וכמובן הדוגמה האישית – זה מה שמנצח מלחמות", אמר.

בצפון ובדרום, למרות תקיפות צה"ל, ניכר כי ישראל מבקשת להימנע ממלחמה. אולם לאורך זמן חילופי האש האלה לא יצליחו להישאר על אש קטנה, והם עלולים להסלים למספר ימי קרב, בין בזירה אחת ובין בשתיהן. אז תידרש ישראל לקבלת החלטות מושכלת של הדרג המדיני והפיקוד הבכיר, כדי לראות איך מסיימים אותם בהישגים מבלי להסלים. כי ימי קרב יכולים להימשך ימים ספורים, אבל לפעמים הם נמשכים לכדי מערכה של ממש.

הדיאלוג הבוער בין עזה לישראל עלול להסלים במהירות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 עד כה לא נרשמו נפגעים של ממש בקרב שני הצדדים. פרט לנפגעת אחת – תחושת הביטחון של תושבי עוטף עזה.

כבר שבועיים שישראל וחמאס מנהלות דיאלוג בעזרת אמצעי לחימה. חמאס שב לשגר בלוני תבערה ורקטות לעבר יישובי עוטף עזה. לעתים הוא לוקח אחריות על הירי, ולעתים עושים זאת פלגים סוררים, שמאפשרים לו "ללכת עם ולהרגיש בלי".

בתגובה, צה"ל תוקף מן האוויר ובאש טנקים, יעדים של הזרוע הצבאית של חמאס בעזה. זה קורה במקביל לכך שישראל עצרה את הסיוע הכלכלי הקאטרי וצמצמה את מרחב הדיג של תושבי הרצועה. המצרים אמנם ניסו לתווך ולהשיג רגיעה, אולם עד כה לא הצליחו בכך.

אפשר להעריך שהסיבה שבגללה מבקשת ישראל להימנע מהסלמה, ומשתדלת להכיל את הפעולות ההתקפיות של חמאס ככל שניתן, נוגעת להסכם הנורמליזציה שהיא ואיחוד האמירויות הערביות עתידים לחתום בקרוב.

אמנם האמירתים הצהירו שההסכם אינו כרוך בטיב היחסים בין ישראל לפלסטינים, והם מעוניינים בו בשל הצורך בבעלי־ברית מול האיראנים, ורצונם להצטייד במטוסי קרב מתקדמים מסוג 35־F (בין שישראל מתנגדת לעסקה או לא). אבל סבב לחימה ברצועת עזה, שבו עשויים להיפגע גם אזרחים עזתיים, ותמונות של הרס שייגרם כתוצאה מתקיפות צה"ל, עלולים לייצר שינוי בדעת הקהל, או לכל הפחות להקשות על קידום ההסכם לכדי חתימה.

עד כה לא נרשמו נפגעים של ממש בקרב שני הצדדים פרט לנפגעת אחת – שספגה גם את עיקר הפגיעה בימי טרור הבלונים וההפגנות על הגדר – והיא תחושת הביטחון של תושבי עוטף עזה. אין כאן חדש, ואף שכואב להודות בכך, זהו קורבן לגיטימי במארג השיקולים הכולל, בתנאי שהביטחון נשמר.

מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני, ואלוף הפיקוד הרצי הלוי נדרשים בינתיים לחזק את ידי התושבים, לסכל פיגועים ולהיערך להסלמה. השניים מכירים היטב זה את זה, ושניהם יודעים היטב שלמרות רצונה של ישראל להימנע מהסלמה, האירועים הנוכחיים עלולים להתגלגל למערכה רחבה. הצלחת יתר של מי מהצדדים, דוגמת פגיעה של ממש באזרחים בעוטף או תקיפה של חיל האוויר שתפגע במספר פעילי חמאס, תסתום את הגולל על ניסיונות התיווך, ההכלה והחתירה לרגיעה.

ימי הקרב הללו יכולים להיות מבוססים, כמו קודמיהם, על הפעלת אש מדויקת ותקיפות אוויריות, אך הם יכולים לגלוש גם למהלך קרקעי מוגבל, במודל של פשיטות. למהלך שכזה ישנן עלויות בחיי אדם ומשכו ארוך יותר, אך הוא יוצר בקרב האויב תחושת נרדפות. פעולות אלה משיבות את היוזמה לישראל ומאפשרות לה לנתב את הדינמיקה לכיוון הרצוי לה.

עזה היא הזירה שבה הסבירות להפעלת הכוח היבשתי היא הגדולה ביותר. הלחימה תתרחש בתאי שטח בנויים, מאוכלסים בצפיפות, שהאויב נערך בהם והתאים אותם לצרכיו מעל ומתחת לפני הקרקע. אך למרות שהאתגר מורכב ומסובך, בתרחיש של עימות שבו העורף הישראלי מצוי תחת אש של עשרות רקטות ביום, לא ניתן יהיה להסיר את האיום באש לבדה. ומכאן נשאלת השאלה כיצד יש מי שטוען כי "המלחמות הבאות הן מלחמות של חיל האוויר"?

המלחמות הבאות, כמו הקודמות, יהיו מלחמות שבהן ההישגים יהיו תוצאה של הפעלת כוח משולב, אווירי, ימי ויבשתי. אך בעוד שבצה"ל, מפקדי חילות האוויר והים אחראיים על הפעלת הזרוע שבראשה הם עומדים, על צבא היבשה מפקד בזמן מלחמה הרמטכ"ל. מסמך "אסטרטגיית צה"ל" אף הגדיר זאת במפורש.

בכדי להפעיל נכון את חיל האוויר דרוש לרמטכ"ל מומחה אווירי. אך בכדי להפעיל כהלכה את זרוע היבשה, עליו להכיר אותה על בוריה. מי שלא בא מכוחות היבשה לא יידע מה כשיר ומה מחייב טיפול שורש, ולכן גם סגן הרמטכ"ל הבא, בהינתן שאחד משני האלופים שיכהנו בתפקיד יתמנה לרמטכ"ל חייב, בדומה לרמטכ"ל אביב כוכבי (שעשה את עיקר שירותו בצנחנים), להיות "ירוק".

צה"ל משקיע בכוחות היבשה, אבל מוטב לחכות עם מחיאות הכפיים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מקים אוגדה חדשה, אוגדה 99, שעשויה לתת לו יתרון במלחמה הבאה, אם יוכל להרשות אותה לעצמו. אם לא, אולי מוטב להשקיע בכשירות היחידות הקיימות.

בשנת 2012 החליט הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, להסב את אוגדת הבשן לאוגדה המרחבית האחראית על מרחב רמת הגולן ולהפוך את עוצבת געש, עוצבת הפלדה ועוצבת האש לאוגדות רב־זירתיות שעליהן יוטל מאמץ התמרון העיקרי בכל זירות הלחימה.

כך נוצר מיקוד יחסי לפיו האוגדות המרחביות יתמחו בהגנה והביטחון השוטף, ואילו אוגדות ההכרעה הרב־זירתיות ימקדו את מאמצי בניין הכוח שלהם לתמרון יבשתי.

אמנם לצה"ל ישנן יכולות אש מרשימות מאוד, שיודעות לפעול בשילוב מודיעין עדכני ולהשמיד מטרות בהיקף רחב ובאופן מדויק, אך נוכח מתארי העימות האפשריים בחזית הצפונית וברצועת עזה, והאיום החמור על העורף שמציבים אויביה של ישראל באמצעות ארסנל רקטות גדול, צה"ל יהיה חייב לתמרן.

ומכאן שמה שנדרש אינו רק עוד אש, מהלך שבו צה"ל משקיע משאבים רבים, כי אם חיזוק של כוחות היבשה. יתכן שהקמתה של אוגדה רב־זירתית נוספת, אוגדה 99 שתוקם רשמית בחודש הבא, תהיה חיזוק שכזה. שלא כמו אחיותיה, שבבניין הכוח כפופות לפיקודים השונים, תוכפף האוגדה למערך התמרון החדש של זרוע היבשה. הקמת האוגדה היא חלק מהתכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה", והיא תתבסס על אוגדה בפיקוד מרכז שתפורק.

"עליונות יבשתית היא כתב חידה"

בראש מערך התמרון עומד אלוף יעקב בנג'ו, קצין שריון המפקד גם על הגיס הצפוני. "עליונות יבשתית מוחצת היא כתב חידה, לא הכל פתור בכתב חידה זה. ישנם חלקים ברורים יותר וברורים פחות", אמר בנג'ו בנאום שנשא עם כניסתו לתפקיד. ואכן, היכולת להפעיל תמרון מהיר, גמיש, קטלני ובעיקר אפקטיבי ופרודוקטיבי, בשדה הקרב המודרני היא אתגר של ממש.

השאלה כיצד להפעיל את כוחות היבשה כך שישיגו הכרעה או לחלופין יאפשרו את סיום העימות בתנאים נוחים לישראל, היא שאלה שמעסיקה את הצבא רבות. בעימותים שלחם צה"ל בשני העשורים האחרונים (זולת "חומת מגן" ו"עופרת יצוקה") קשה לומר שהצליח בכך.

הרמטכ"ל אביב כוכבי, כך נראה, רואה חשיבות רבה בצורך להפעיל את הכוח היבשתי באופן משולב, רב־זרועי, מהיר ויעיל, בכדי לשלול ולהשמיד יכולות אויב.

בשיחה שקיים עם מפקדי גדוד ההנדסה 601 באימון באפריל האחרון, אמר כוכבי שבמלחמה הבאה ההישג של התמרון יהיה "איזה מן קומבינציה של המקום הפיסי שאליו הגעתי, עם האויב שהשמדתי, עם התשתיות שהשמדתי, עם האמל"ח שהשמדתי, ואתם יודעים מה, אפילו עם האפקט שכל זה יוצר. כי מה לעשות, האויב מזהה שבא מולו גל נחוש, עם עוצמה, עם רוח לחימה, עם יכולות".

בדומה לאחותה, "עוצבת האש", תכלול אוגדה 99 כוחות סדיר ומילואים כאחד. חטיבות המילואים שיעברו לאוגדה יהיו עוצבת ראם, חטיבת השריון במילואים "ראם" עליה מפקד אל"מ ניסים חזן, חטיבת החי"ר במילואים "יפתח", חטיבה שמאיישים בוגרי יחידת אגוז ועליה מפקד אל"מ יונתן מופז, יוצא יחידת עילית, וכן "שועלי מרום", חטיבת צנחנים במילואים עליה מפקד אל"מ אליאב אלבז, בעברו מפקד גדוד 890. 

הכוח הסדיר של האוגדה, שיהווה את השלד המרכזי שלה יהיה חטיבת כפיר, עליה מפקד אל"מ ערן אוליאל. בשנים האחרונות קיימה החטיבה שורה של תהליכי בניין כוח (ובהם הקמת גדוד הסיור חרוב) שהפכו אותה מחטיבה שמתמחה בביטחון שוטף לחטיבה מתמרנת של ממש. בנוסף תוכפף לאוגדה יחידת "רפאים", היחידה הרב־ממדית החדשה שעליה מפקד סא"ל ע', שפיקד קודם לכן על גדוד בחטיבת הצנחנים ועל יחידת דובדבן, שמתמחה באיתור, חשיפה והשמדת אויב בקצב גבוה. 

על האוגדה יפקד אל"מ אבי רוזנפלדמפקד חטיבת ביסלמ"ח. רוזנפלד, החל את שירותו בפלוגת הסיור של חטיבת הנח"ל, בה שירת מחייל ועד למפקד פלגה, ולאחר מכן עבר ליחידת העילית שלדג. כקצין ביחידה לחם במלחמת לבנון השנייה ומאז הספיק לפקד על גדוד הסיור של הנח"ל, על יחידת שלדג במבצע "צוק איתן", על חטיבת חי"ר במילואים ועל החטיבה הצפונית ברצועת עזה.

סימני שאלה מתבקשים

על הנייר מדובר במהלך מתבקש, הכרחי אפילו. אבל ישנם בכל זאת כמה סימני שאלה. הראשון שבהם נוגע לתקציב. צבאות זקוקים לתר"ש כמצפן שלאורו בונים את הכוח, ולכן מתעקש הרמטכ"ל להיאבק ולממש את התכנית גם נוכח המשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה, והעובדה שטרם גובש ואושר חוק תקציב בממשלה.

אבל בהיעדר תקציב ביטחון, שנגזר מחוק התקציב, ובהינתן שהממשלה טרם אישרה את התר"ש (מהתנהלות הממשלה עד כה לא מן הנמנע שהתר"ש לא תאושר ואפילו לא תעלה לדיון בממשלה עד שכוכבי יסיים את כהונתו), לא ברור מהיכן יגיעו המשאבים לבניין הכוח של האוגדה.

סוגיה נוספת היא הבחירה בחטיבת כפיר ככוח הסדיר העיקרי של האוגדה. הפיכתה לחטיבה סדירה נוספת שאותה יוכל צה"ל להטיל ללחימה בצפון או בדרום, תשלול מאוגדת איו"ש את אחד מכוחות הביטחון השוטף המיומנים והעיקריים שלה, לצד משמר הגבול ודובדבן.

במזכר "עליית האיומים בעצימות בינונית והצורך בכוחות ממוכנים ניכרים בצה"ל" (הוצאת מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, 2017) הזהירו ד"ר עדו הכט וד"ר איתן שמיר כי הקמה של "מסגרות יבשתיות גדולות דורשת זמן ממושך בעיקר בכל הקשור בהכשרה של דרגי הפיקוד והמטה המקצועיים שאורכת שנים" (עמוד 60).

לתפיסתם, "זקוק צה"ל לכוח יבשתי גדול, משוריין/ ממוכן, כשיר ודרוך – גם אם חלק ניכר מכוח זה מצויד בכלי רק"ם ובכלי ארטילריה מדור ישן, המשודרגים רק במרכיבים חיוניים מסוימים" (עמוד 61). מרכיבים חיוניים אלו, ציינו, יהיו בעיקר מיגון דוגמת "מעיל רוח" ומערכות נשק יעילות נגד אדם ומבנים.

על היקף הכוח הדרוש לצה"ל ועל תמהיל הכוח המשוריין\ ממוכן שהוא צריך לכלול בכדי לבצע מהלכים התקפיים משמעותיים בשתי זירות בו־זמנית אפשר להתווכח, אבל כל כוח שיוגדר כרב־זירתי יידרש להיות כשיר, ואפילו כשיר מאוד.

ב־2012 ראיין הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, את מפקד הגיס המטכ"לי לשעבר, אלוף (מיל.) פרופסור ישי בר, שבו מתח בר ביקורת קשה על היחס של צה"ל לנושא כשירות ואימונים. בר התגייס לצנחנים ב־1974 והשתחרר לאחר שפיקד על פלוגה. את עיקר שירותו, עד דרגת תא"ל עשה במילואים. 

בר היה האיש שהזהיר, יממה לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה, את הרמטכ"ל חלוץ וראש הממשלה אולמרט כי כשירות צבא היבשה כמוה כ"צ'ק ללא כיסוי". כמח"ט צנחנים במילואים (של אותה חטיבה שעתה מוכפפת לאוגדה 99), עשה בר "כל שנה תרגיל חטיבתי מלא. היום אף אחד לא עושה את זה, לא בסדיר ולא במילואים. צה"ל איבד לגמרי את כושר התמרון, היכולת לנוע בשטח ולכבוש". למחרת פרצה המלחמה וכולם ידעו שבר צדק.

ישנה הצדקה לכל אמצעי לחימה חדיש שצה"ל רוכש, אמר בר בראיון, אולם צה"ל אינו יכול להרשות אותם לעצמו ובנוסף לעמוד ברמה מינימלית של אימון וציוד. עיקר התקציב לשיטתו שועבד לפרויקטים ארוכי טווח. ושכצה"ל נאלץ לקצץ, כפי שעשוי לקרות לאור תקציב הביטחון המסתמן, הוא מקצץ באימונים ובימי מילואים, וכשירות היחידות נפגעת.

לתפיסתו, האימונים הם השקעה. "יחידה מאומנת כהלכה עם ציוד סביר תבצע את משימותיה בצורה טובה מאוד בהשוואה ליחידה עתירת אמצעי לחימה שאינה מאומנת". הדברים הללו רלוונטיים גם עכשיו.

אוגדה 99 עשויה לחזק את כוחות היבשה, אך רק בתנאי שמדובר במהלך שלם וסדור, שלא ייעשה בשיטת ה"טלאי על טלאי" ובצה"ל יקצו לו משאבים מתאימים. בכל מקרה, כפי שקבעו הכט ושמיר, מדובר במהלך של שנים.

אולם, אם יש סיכוי שהמהלך ייתקע באמצע, בשל מחסור במשאבים וקיצוץ תקציבי, אולי מוטב, בטרם מקימים יחידות חדשות, לוודא שאלה שהוקמו בשנים האחרונות כבר מוכנות, ואלה שישנן כשירות למשימותיהן.

השילוביות הבין־חילית עוד רחוקה

כחלק מהדגש ששם הפיקוד הבכיר של הצבא לשפר את השילוביות בין החילות השונים בזרוע היבשה מונה קציו שריון, סא"ל מאיר בידרמן, לסגן מפקד חטיבת הצנחנים. בנוסף עתיד לכהן קצין הנדסה כסגן מפקד חטיבת שריון. זהו רעיון מבורך שעשוי לתת לקצינים אלו ניסיון והבנה טובים יותר אודות האופן שבו פועלים כוחות אלו.

לשילוביות הזו יש מגבלות. ראשית, המגבלה הפיסית. המאמץ הפיסי בחי"ר הוא כזה, שכלל לא בטוח שמפקד פלוגה שגדל בשריון יוכל לעמוד בו. מנגד, מדוע לא ישרתו קציני חי"ר בתפקידי פיקוד זוטרים בשריון, כבעבר? מוסה פלד ועמנואל סקל הם דוגמאות מובהקות של קציני גולני שהוסבו בהצלחה לשריון. שנית, הנטייה בצה"ל לדלג על תחנות קריטיות של הכשרה במסלול השירות של קצין, ובכלל זה קורסים ותפקידים חיוניים, עשויה להפוך את המהלך לריק מתוכן. 

אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ, מפקד סיירת גבעתי לשעבר, כתב בבלוג שלו לאחרונה כי "בהכשרתם צריכים המ"פים מכל החילות לדעת לפקד בקרב על צוות הקרב הפלוגתי. האם הם יודעים לעשות זאת כיום, זו נקודת המפתח שצריכה לכיוון את ההכשרה והאימונים. והאם הם מצוידים לכך ובנויים מבחינת כוח האדם והאמצעים לכך"? יש בצה"ל מכשולים רבים, ארגוניים, מבניים, לכך שמה שמציע זלמנוביץ יצליח, אך חובה לשאוף לשם. 

צבא שבו מתמנים מפקדים יוצאי הכוחות המיוחדים, שלא עשו מסלול משולב בצבא הגדול בתפקידים דוגמת מ"פ, קצין אג"ם ומג"ד, למפקדי חטיבות חי"ר רחוק מאוד מהיום לטעון "שבקרוב יוכל תותחן לפקד גם על גדוד צנחנים", כפי שנכתב ב"אתר צה"ל".

יש פה אולי שילוביות, אבל אין פה למידה, והקצינים, מפקדים מצוינים ונועזים, נדרשים לעבוד קשה מאוד בכדי לגשר על פערים שהיה ניתן, במסלולי הכשרה ושירות משולבים ושלמים יותר, למנוע. המסקנה המתחייבת, להתחיל את השילוביות מדרג המ"פ.

בין שיהיה זה מסלול משולב כפי שעשה רוזנפלד בין הנח"ל לשלדג ובחזרה, או מסלול דומה לזה שעשה אהוד ברק שדילג בין סיירת מטכ"ל לפיקוד על פלוגה, גדוד וחטיבת שריון, צריך לייצר מסלולים כאלה מוקדם בשירות בכדי למצות את הפוטנציאל שלהם במלואו. אחרת, זה נשאר בתור כותרת יפה ולא הרבה מעבר.

המתיחות בדרום: ישראל צריכה להתחשב בתמונה המלאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החזית ההולכת ומתחממת בגבול עזה מחייבת את ישראל לשיקול דעת והסתכלות על מגוון השיקולים.

ישראל נדרשת, כתמיד, לאזן בין זירות, אילוצים ומתחים. בזירה הצפונית אמנם ירדה, במידת מה, רמת המתיחות עם חזבאללה, בשל הפיצוץ ההרסני בנמל ביירות. אך בנאומו האחרון הזהיר חסן נצראללה שהארגון עוד יגיב על הרג פעיל חזבאללה בסוריה לפני כחודש, המיוחס לישראל.

בנוסף, מנתונים שפרסם חיל האוויר תקף החיל בסוריה 955 פעמים בשלוש השנים האחרונות, ונראה כי ישראל ניצלה את משבר מגפת הקורונה כהזדמנות והגדילה את נפח התקיפות בסוריה.

בזירה הדרומית חלה בשבועיים האחרונים התחממות. החמאס שב לשגר בלוני תבערה ורקטות לעבר יישובי עוטף עזה. לעתים החמאס לוקח אחריות על הירי, ולעתים עושים זאת פלגים סוררים, שמאפשרים לחמאס "ללכת עם ולהרגיש בלי".

בתגובה תקף צה"ל בשבוע האחרון כמעט כל לילה, מן האוויר, יעדים של הזרוע הצבאית של החמאס, ובהם מחסני רקטות ותשתיות תת־קרקע. בנוסף חסמה ישראל את הסיוע הכלכלי הקטרי וצמצמה את מרחב הדיג של תושבי הרצועה.

בסוף השבוע האחרון נחשף כי ישראל ואיחוד האמירויות הערביות עתידים לחתום בקרוב על הסכם נורמליזציה. את המהלך המדיני הוביל בהצלחה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אולם ניתן לשער שבטרם החתימה תבקש ישראל להימנע מהסלמה, במיוחד ברצועת עזה.

ומכאן לצורך הישראלי לפעול מבלי לגלוש לכדי הסלמה רחבה. בכהונתו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט נמתחה ביקורת על האופן המדוד, המושכל והכירורגי שבו הגיב צה"ל לטרור הבלונים, להפגנות על הגדר (שבהן גם כן שולבו פעולות טרור) ולרקטות בדרום. והנה התברר לבסוף שההכלה בדרום נועדה לאפשר את ביצוע מבצע "מגן צפוני", במהלכו השמיד צה"ל במפתיע את תשתית המנהרות של חזבאללה בגבול לבנון.

כשנכנס הרמטכ"ל אביב כוכבי לתפקידו נשמעו קריאות בתקשורת לפיהן הוא, בניגוד לקודמיו, יחזיר את צה"ל לערכי הניצחון הטובים והישנים. והנה מתברר כי מה שהיה הוא שיהיה, וטוב שכך. הרמטכ"ל הוא אסטרטג, וככזה עליו לראות תמונה רחבה ולפעול בהתאם ולהפעיל את הכוח באופן ובעיתוי הנכון.

מבצע "חגורה שחורה", במהלכו תקף צה"ל, בפיקוד כוכבי, ופגע בפעילים ובתשתיות של הג'יהאד האסלאמי, כדי לייצר אפשרות להסדרה ורגיעה הוא דוגמה טובה לכך. גם עכשיו נדרשת תגובה, אך כזו שלא תגדיש את הסאה ותאפשר את החתימה על ההסכם.

באחרונה מופץ בצה"ל ספרון קטן בשם "חשופים למוות" (הוצאת מטר, 2020) מאת איתן הרלב אודות יחידה מובחרת של מתנדבים שהקים המנהיג המונגולי ג'ינגיס חאן בסמוך לשנת 1200 לספירה. הספר, שיצא במקור בשנת 1969, יצא מחדש ביוזמת תא"ל אבי גיל כשפיקד על עוצבת געש.

בהקדמה למהדורה החדשה הדגיש גיל, שעשה את רוב שירותו בצנחנים ולחם בלבנון, באיו"ש ובעזה וכיום משמש כרח"ט תוה"ד, כי לטכנולוגיה, לאמצעי הלחימה ולטכניקות הקרביות החדשות "יהיה ערך מבצעי-קרבי אפסי ללא מנהיגות סוחפת. מפקדים בעלי חזון, המייצרים ערך עבור אנשיהם, הם אלה שיקבעו את תוצאות הקרבות" (עמוד 3). בהקדמה ציין גיל כי לספר ישנו ערך מעשי ויישומי עבור מפקדי צה"ל כיום, שכן הלקחים שהוא מתאר נותרו בתוקף.

על היחידה פיקד יאסוטאי, אשר "הצטיין במספר קרבות וג'ינגיס חאן מינה אותו כקצין והטיל עליו משימות מיוחדות של חדירות עמוקות לשטחי האויב" (עמוד 21). היחידה פעלה בחזית ובעורף האויב, שיבשה את מערכיו, ופגעה במפקדיו הבכירים.

הספר החכם והקצר (ולכן יש סיכוי שקציני צה"ל גם יקראו בו) שכתב הרלב על היחידה המובחרת של הצבא המונגולי, הדגים היטב את טענתו של האלוף ישראל טל לפיה המלחמה "אינה מדע מדויק אלא היא אמנות המידה הנכונה" של הפעלת הכוח. לעתים אתגר מבצעי מחייב את הפעלתה של אוגדה, לעתים יחידת קומנדו שתבצע פשיטה נועזת, ולעתים כוח קטן, מסווה ומחופש ("מסוערב"). אין טעם בהפעלת פטיש כבד היכן שנדרשת דקירת סיכה. הכל בהתאם לצורך, לאילוצים ולתמונה הרחבה.