אל מול הסכנות בגבולותיה – לישראל אין ברירה אלא להפגין כוח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 הרצון של צה"ל להכיל אירועים ולמנוע הסלמה נמצא במתח מול הצורך לסכל פעילות עוינת ולייצר הרתעה. אבל בל נשכח את "זכות ההצבעה" של האויב במשוואה הזאת.

בניגוד לשבוע שעבר, כשכוחות צה"ל בהר דב ירו לעבר חוליית פעילי חיזבאללה שחדרה בכדי להבריח אותה (וחבריה אכן נמלטו ללא פגע), הפעם בצה"ל חתכו.

בלילה בין ראשון לשני זיהו תצפיתניות מגדוד האיסוף עיט של עוצבת הגולן חוליית מחבלים שחצתה את הגבול הסורי ונעה מערבה לעבר גדר המערכת בכוונה להניח מטעני חבלה. כלי טיס של חיל האוויר וכוח מיחידת מגלן, שהיה ערוך במארב סמוך לתל פארס, במובלעת ישראלית מזרחית לגדר, פתחו באש והרגו את חברי החוליה.

מגלן, עליה מפקד סא"ל ר', בעברו מג"ד בצנחנים, היא חלק מחטיבת הקומנדו שהוקפצה לצפון כחלק מתגבור הכוחות שעליו הוחלט לאחרונה בעקבות המתיחות עם חזבאללה. התגבור כלל גם כוחות שריון, איסוף ומערכי אש מדויקת.

הארגון הקים ברמת הגולן הסורית את יחידת "תיק הגולן", בכדי לייצר תשתית מבצעית שתאפשר פעילות כנגד ישראל, ולא מן הנמנע שהחוליה שחוסלה היתה עוד ניסיון של חזבאללה "לסגור את החשבון" שנפתח בעקבות הרג פעיל חזבאללה בסוריה בתקיפה אווירית שמיוחס לישראל.

הפעולה אגב, היתה דוגמה לאותה שילוביות קטלנית של כוחות שמדגיש כל העת הרמטכ"ל אביב כוכבי. היכולת של צה"ל לחבר בין כוחות איסוף, כוח אווירי וכוח יבשתי, המפעילים אמצעי פיקוד ושליטה מתקדמים, בכדי לפגוע ביעילות באויב היו תמיד במוקד כוח ההרתעה שלו, וסביר שגם בחזבאללה מבינים זאת.

במקרים כאלה, כמו שאירעו לאחרונה בהר דב ובגבול עם סוריה, ישנו מתח בין הרצון להכיל אירועים, בכדי להרגיע את המתיחות ולהימנע מהסלמה, לבין הצורך לסכל פעילות עוינת ולשדר מסר מרתיע. האחריות על האיזון בין המתחים הללו נופלת בראש ובראשונה על מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר ברעם, גם הוא מג"ד צנחנים שפיקד על מגלן.

הרצון להימנע מהסלמה נובע מהרצון להימנע מגיוס מילואים בשל החשש מהידבקות המונית בקורונה. המגפה ככלל אינה מציבה את ישראל, ועוד פחות מזה את אויביה במצב שבו היא עשויה לרצות בימי קרב בזירות השונות או חמור מכך. העובדה שאזור הצפון עמוס בתקופה זו במטיילים ונופשים, מציבה משתנה נוסף במשוואה שיש לקחת בחשבון.

אבל גם לאויב, כמאמר מפקדים בצבא האמריקני, "יש זכות הצבעה", והוא לרוב לא בוחר לפעול כפי שצה"ל היה רוצה. מכאן, שלמרות המציאות המורכבת, לישראל אין ברירה אלא להפגין כוח ונכונות להשתמש בו.

אירועים שכאלה תמיד מציבים את הדילמה באיזה חלק בשרשרת הפעולה לפגוע, באיראן, המדינה השולחת? בארגון הפרוקסי חזבאללה או בארגון הפרוקסי שלו, "תיק הגולן". נראה שהפעם לפחות, בצה"ל חתכו גם בעניין הזה, ולמחרת בלילה תקפו מטוסי ומסוקי קרב של חיל האוויר מטרות של צבא סוריה בדרום סוריה. המסר שמעבירה התקיפה ברור – סוריה אחראית לכל פעולה כנגד ישראל שיוצאת משטחה.

ניתן לטעון שסוריה אינה לבנון. כללי המשחק וחופש הפעולה שיש לצה"ל בזירה זו, עליה מופקדת אוגדת הבשן בפיקוד תא"ל רומן גופמן, מפקד חטיבת השריון 7 לשעבר, שונים מאלה שבהם פועלת אוגדת הגליל. אין פתרון בית ספר לכל תרחיש. במקום אחד יתכן ונדרש מענה מסוג אחד, ובאחר מענה שונה.

גם הגנרל האמריקני ג'ורג' פאטון, מטובי המצביאים במלחמת העולם השנייה, נהג לומר שאין פתרון מוסכם לכל מצב טקטי. אך פאטון קבע כי "ישנו רק עיקרון טקטי אחד אשר אינו נושא לשינוי, והוא: להפעיל את האמצעים העומדים לרשותך כך שתפגע באויב בצורה המקסימלית בזמן הקצר ביותר".

דומה שעקרון זה תקף גם כאן. אבל לצדו מוטב לחזור גם לכלל הידוע של חז"ל, "אמור מעט ועשה הרבה", ולהימנע מפסטיבלים בתקשורת שיחזקו את תחושת ההשפלה בקרב האויב ויחזקו את המוטיבציה (הקיימת ממילא) להמשיך את הסבב הנוכחי.

 

התגובה לפרובוקציה של חיזבאללה צריכה להיות חדה וכואבת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במערכת היחסים בין צה"ל לחיזבללה, אין לישראל את הפריבילגיה להכיל אירועים. אם בחיזבללה יחליטו לעורר מהומה על צה"ל להגיב בצורה לא פרופורציונאלית.

בציבור הישראלי נמתחה ביקורת על האירוע בהר דוב בתחילת השבוע, כאשר צה"ל הניס, אך הקפיד שלא לפגוע, בחוליית חיזבללה שהתקרבה לגבול ישראל במטרה לבצע פעולת נקם. ראשית הבקרות נגעה לפסטיבל התקשורתי, אותו הגדיר אלוף פיקוד צפון לשעבר, עמירם לוין, בראיון ל־FM103 כ"מביך". לוין, שהוביל בשעתו קו לוחמני כנגד חזבאללה בשנים שצה"ל החזיק ברצועת הביטחון, טען שבשל ניהול כושל של הדרג המדיני נצראללה "מצליח להכתיב את סדר היום למדינת ישראל".

ביקורת נוספת נמתחה על הפגיעה בערך החתירה למגע, גם העובדה שכוח אויב חדר לשטח ישראל ונמלט ללא פגע, אחרי שהפר את הריבונות הישראלית, מייצרת תקדים מסוכן. לכאורה בטווח הקצר היא נתנה אפשרות לסגור את האירוע, אולם בטווח הארוך היא עלולה לייצר בעיה.

כוחות היבשה בצה"ל מחונכים לתוקפנות, לנחישות ולחתירה למגע עם אויב עד להשמדתו. זהו גם המסר שמשדר הרמטכ"ל אביב כוכבי, מיום שנכנס לתפקידו. מכאן, אף שאסטרטגית יתכן והמעשה הנכון היה להימנע מפגיעה, כעת נדרש מסר לפיו זהו היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

על אף שבישראל קיוו שהפעולה תעזור לחיזבללה "לרדת מהעץ", נראה שהם לא ממהרים לנצל את ההזדמנות, והערכות צה"ל שפורסמו בתקשורת הן כי הארגון יפעל שוב. בשל כך, תוגבר פיקוד הצפון במערכי אש מתקדמים, וכן בכוחות איסוף ובכוחות מחטיבת הקומנדו. אם אלה פני הדברים, נדרשת מדיניות תגובה אחרת.

בשנת 2008 פרסם אל"מ במיל' פרופסור גבי סיבוני מאמר ובו טען כי הסלמה שתוביל למלחמת התשה עם החזבאללה אינה מחויבת המציאות. "מבחנה של מדינת ישראל יהיה בעוצמת או באיכות התגובה לאירוע בגבול הלבנוני". על־מנת לייצר משוואת הרתעה אפקטיבית, קבע סיבוני, "לא תוכל ישראל להבליג ותהייה חייבת להגיב באופן לא פרופורציונאלי לאירוע כדי להבהיר שמדינת ישראל לא תסבול כל ניסיון לפגוע בשקט הקיים לאורך הגבולות. על ישראל להיות מוכנה להידרדרות ולהסלמה ואף לעימות בהיקף מלא. מוכנות זו היא מחויבת המציאות אם ברצוננו להימנע מהתשה ארוכת שנים".

דוגמה לכך ניתן לראות באירוע, זניח לכאורה, משנת 2010. כוח מגדוד מילואים של עוצבת חירם אבטח עבודות הנדסיות בגבול לבנון. צלפים מצבא לבנון, ככל הנראה בהנחיית חזבאללה, פתחו באש לעבר הכוח. באירוע נהרג מפקד הגדוד, סא"ל דב הררי, וקצין נוסף נפצע קשה. מפקד פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט, אמר בהרצאה שנשא שלושה חודשים מאוחר יותר, כי כחלק מתפיסתו להגיב לכל אירוע בגבול "בצורה מידית ומוחצת", הנחה את כוחות הפיקוד להגיב בעוצמה והתפתח יום קרב.

לאחר התקרית גורמי יוניפי"ל בכירים אמרו לצה"ל שבעיני הצד הלבנוני זה היה לא נורמאלי, "אתם השתגעתם. בדקות, טנקים התחילו לפתוח באש, ארטילריה, מסוקי קרב". צה"ל תקף את מפקדת הגדוד הלבנוני שחייליו ביצעו את הירי, תשתיות ורכבים של צבא לבנון וכן נהרגו שלושה חיילים לבנונים. התוצאה, מעבר לחיזוק ההרתעה, הייתה שלא ניתן לצפות את התגובה הישראלית, או את עוצמתה.

תפיסה זו הנחתה את איזנקוט גם כרמטכ"ל, וצה"ל בפיקודו יצא לשורה של מהלכים לחיזוק הקו הלוחמני. לדוגמה, מבצע "בית הקלפים" במהלכו תקף חיל האוויר בהצלחה כ־50 יעדים איראניים בסוריה בתגובה לרקטות ששיגרו מיליציות איראניות על מוצבי צה"ל בגולן, ומבצע "מגן צפוני", במהלכו השמיד צה"ל במהלך מפתיע את מנהרות החדירה של חזבאללה מלבנון לאצבע הגליל.

יום הקרב הקצר בתחילת השבוע בין צה"ל לחזבאללה נעשה בהתאם לכללי המשחק הברורים ביניהם. כל צד היה יכול לומר שלא ויתר על עקרונותיו, ואפשר לחזור לשגרה. אם משום מה חזבאללה, לא הבינו את הנוהל, התגובה לפרובוקציה נוספת צריכה להיות חדה, כואבת, ובעיקר לא צפויה ולא פרופורציונאלית.

 

ישראל וחזבאללה משחקים לפי הכללים, ומשתדלים בלי לפוצץ את המשחק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

יום הקרב הקצר בין צה"ל לחזבאללה נעשה בהתאם לכללי המשחק הברורים ביניהם. כל צד יכול לומר שלא ויתר על עקרונותיו, ואפשר לחזור לשגרה. בתנאי שאף אחד מהצדדים (ובעיקר ההנהגה הישראלית) לא יצהיר הצהרות שיקרבו את ההסלמה הבאה.

ישראל וחזבאללה שוב מצויים מספר מהלכים מוטעים ממלחמה. ראשית האירועים בתקיפה שביצע לפני כשבוע, על־פי פרסומים זרים, חיל האוויר כנגד יעדים של מיליציות פרו־איראניות מדרום לדמשק, בה נהרג פעיל חזבאללה אחד ונפצעו כשבעה חיילים מצבא סוריה.

הערכות בישראל היו שחזבאללה יבקש גם הפעם לסגור את האירוע מהר, ויגיב באופן מדוד. אמנם, מזכ"ל חזבאללה, חסן נצראללה, יודע ששיש בפעולה שכזו גם משום הליכה על הסף, ופעולה מוצלחת מדי עלולה להסלים לכדי מלחמה, אולם מאזן ההרתעה שביסס הארגון מול ישראל מחייב אותו לפעול. השאיפה היא, כמובן, לעשות זאת מבלי לשנות את הסטטוס קוו.

התגובה באה היום (שני) בדמות חוליית פעילי חזבאללה שחדרה להר דב. כוחות אוגדת הגליל, עליה מפקד תא"ל שלומי בינדר, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה ועל חטיבת גולני, זיהו את החוליה, ירו לעברה והבריחו אותה.

העובדה שאין הרוגים בתקרית (לצה"ל ולחזבאללה) מאפשרת לשני הצדדים לחזור לשגרה, בתנאי שאף צד (בדגש על הדרג המדיני בישראל) לא יצהיר הצהרות שיחזקו את תחושת ההשפלה בצד השני, שתגביר את המוטיבציה (הקיימת ממילא) לבוא חשבון, ויקרבו את ההסלמה הבאה.

כללי משחק ברורים

בצפון ישראל שורר, למרות המתיחות האחרונה, שקט היחסי שהחודש מלאו לו ארבע־עשרה שנים. השקט הזה הוא פרי ההרתעה ישראלית שנוצרה בעקבות מלחמת לבנון השנייה, כתוצאה ממתקפה אווירית קשה שפגעה בנכסים אסטרטגיים ומסווגים של הארגון, ובהם המערך הרקטי ארוך־הטווח, והלחימה של כוחות היבשה שתמרנו בשטח לבנון, ופגעו במאחזי הארגון בדרום לבנון ובמאות מפעיליו. את ההרתעה מקפידה ישראל לתחזק באמצעות המערכה שבין המלחמות (מב"מ).

אך השקט נובע גם משתי סיבות נוספות שיחייבו התייחסות גם בעתיד: הנוכחות של רוסיה בזירה, שפועלת ככוח מרסן, ובשל העובדה שחזבאללה הצליח לבסס, באמצעות ארסנל הרקטות והטילים שברשותו, מאזן הרתעה הדדית מול ישראל.

עם הזמן נוצרו למאזן ההרתעה כללי משחק ברורים, שלפיהם שני הצדדים משתדלים לפעול. כך למשל, לאורך השנים הבליג חזבאללה על פגיעה בנכסים, בתשתיות ובאמצעי לחימה, ובתנאי שהדבר נעשה מחוץ לגבולות לבנון. כאשר נפגעו פעילים של הארגון או כאשר ישראל, אם במוצהר או על־פי פרסומים זרים, תקפה מטרות בלבנון, בחר הארגון להגיב.

המחשה לכללים ניתנה רק בספטמבר האחרון, בעקבות תקיפות שמיוחסות לישראל בסוריה ובלבנון, ירו פעילי חזבאללה טילי נ"ט לעבר מוצבי צה"ל ואמבולנס צה"לי בסמוך לגבול.

מדי פעם נראה כי המתיחות בצפון עומדת לגלוש לכדי עימות של ממש. אולם העיקרון שקבע שייקה בסרט "גבעת חלפון", לפיו "קפה, לפני שגולש, רגע לפני, מורידים אותו", תקף גם כאן ויש מי שדואג להנמיך את גובה הלהבות ולעצור לפני ההידרדרות.

המלחמה הבאה בצפון, בה ישראל עלולה ללחום כנגד סוריה ולבנון גם יחד, על הנוכחות האיראנית בהן, תהיה שונה מאוד בעוצמתה ממלחמת לבנון השנייה. המחיר, שכולל מתקפה "לא פרופורציונלית" בהיקפה של צה"ל על חזבאללה בפרט וסוריה ולבנון בכלל ומנגד האיום החמור על העורף הישראלי, ברור לכל הצדדים ונראה שעלותו גבוהה מתועלתו.

לא לזלזל ולא להאדיר את חזבאללה

בשבוע שעבר פורסם ב"הארץ" ראיון שערך הפרשן העיתון, עמוס הראל, עם האלוף אמיר ברעם, מפקד פיקוד הצפון. בראיון ביקש ברעם, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים, להימנע מהאדרת חזבאללה שהפכה מקובלת במקומותינו. 

"אנחנו מתייחסים במלוא הרצינות לתוכניות שלהם ונערכים מולן. האימונים שעוברות היחידות שלנו יותר קשים ותובעניים, כדי להתמודד איתם. אבל בואו לא נפחיד את עצמנו לשווא", אמר האלוף ונראה שיש בכך צדק.

כשמסתכלים על העיסוק התקשורתי בתגובה האפשרית של חזבאללה, שנעה בין ירי רקטות וטיל נ"ט למטען או מארב על הגדר, קל לשכוח שמאזן ההרתעה ההדדית מתקיים בעיקר כי הצד הישראלי בוחר לאפשר את עצם קיומו. פערי העוצמה בין הצדדים הם אדירים, ובמידה וישראל תבחר היא בהחלט מסוגלת לפגוע בחזבאללה, בפעיליו ובכוחו הצבאי, באופן שיכריע את הארגון.

אין פירושו של דבר שיש לצאת למערכה מחר בבוקר. ישראל יכולה להמיט הרס נורא על לבנון, ועדיין ברור לממשלת ישראל שעליה להימנע ככל יכולתה מלהציב את האוכלוסייה האזרחית שלה תחת מטחי הטילים של חזבאללה. 

ועדיין יש מי שחושב שזה מה שצריך לעשות. במאמר ב"ישראל היום" טען היום פרופסור אייל זיסר כי במידה וחזבאללה יגיב על מות הפעיל בסוריה, אל לה לישראל לירות לעבר "מטרות סרק ודמה בשטח הלבנוני", ולטעון כי הושבה ההרתעה.

לתפיסת זיסר, "על ישראל לגבות מחיר על הפרת ריבונותה, הן מחיזבאללה והן מממשלת לבנון הנותנת לו את חסותה. רק כך יהיה אפשר לשבור את המשוואות שמבקש נסראללה להכתיב לישראל, לקבוע כללי משחק חדשים ולהבטיח כי השקט לאורך גבול הצפון יישמר. אחרת, הפיגוע הבא הוא רק שאלה של זמן".

היום צייץ בטוויטר, צחי דבוש, הכתב הצבאי של "גלי צה"ל", שבהנהגה בישראל יש מי שחושב שזהו עיתוי טוב למלחמה עם החזבאללה. ההיגיון שעמד מאחורי זה הוא שכעת דונלד טראמפ הוא עדיין נשיא ארצות־הברית, הכלכלה בלבנון בכלל ומצבו הפיננסי של חזבאללה בפרט נתונים במשבר חמור, "והעולם עסוק בקורונה".

ח"כ אלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות כנגד פעילי חזבאללה בלבנון ופיקד על פיקוד הצפון, צייץ בתגובה כי "בקצה יש לוחמים שישלמו בחייהם, נכים, משפחות שכולות, הרס וסבל עצום. מלחמה היא אף פעם לא הזדמנות נהדרת. מדינת ישראל חייבת מנהיגות אחראית שמלחמותיה הן מלחמות אין־ברירה, ובלבד". כדאי לזכור את זה.

"שילוב כוחות יבשה, אוויר, מודיעין"

כחלק מהמענה שמכין צה"ל למערכה הבאה בצפון חשף בשבוע שעבר דובר צה"ל את האימון שביצעה יחידת רפאים הכפופה לעוצבת האש המובחרת, אותה יחידה רב־ממדית שיזם הרמטכ"ל אביב כוכבי, בבסיס צאלים.

כוכבי, שכמח"ט הצנחנים חילק לפקודיו את שירו של יהודה עמיחי ובו "הַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, 'הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה'", פועל ללא לאות להתאים את צה"ל לאתגרי ההווה והעתיד. במסגרת התכנית הרב־שנתית "תנופה" ישנן עשר משימות שהוא מוביל באופן אישי ובהן היחידה הרב־ממדית.

העקרון לפיו יש ללחום באופן רב־חילי ורב־זרועי הוא עיקרון יסוד בתורת הקרב. הצורך, למשל, בסיוע אווירי קרוב לכוחות קרקע הפועלים בעומק תואר היטב בספר "אסירי תקוה" (הוצאת מערכות, 1955) מאת בריגדיר־גנרל מייקל "מייק המשוגע" קאלברט.

קאלברט, שפיקד במלחמת העולם השנייה על חטיבת הרגלים המובחרת ה־77 בקרבות כנגד היפנים בחזית בורמה, תיאר כיצד יזם הגנרל אורד צ'ארלס וינגייט את הקמת חטיבות רגלים מובחרות שיתמחו בחדירה ארוכת־טווח לעומק האויב. 

וינגייט, שקודם לכן פיקד על "פלגות הלילה המיוחדות", יחידה ייעודית שמטרתה לחימה בכנופיות הערביות בארץ ישראל, היה היה מומחה של ממש בהכשרה ופיקוד על כוחות מיוחדים. כשפגש בו קלאברט, שבעצמו היה מפקד כוחות קומנדו מנוסה, ב־1942, הוא חש כי לפניו "אדם שהתקדם במקצוע זה לפחות שני שלבים מעבר לכל השאר" (עמוד 63).

חיל האוויר המלכותי, כתב קאלברט, נתן בידי מפקדי הגדודים או החטיבות של וינגייט את היכולת "לבקש ולקבל סיוע תוך זמן קצר, ולהטיל משקל רב מאוד של חומר־נפץ בטוח של 100 עד 300 מטר מכוחותינו. ללא זרוע חיונית זו לא היו יכולים הכוחות שעל הקרקע להצליח מעולם" (עמוד 24). 

הצורך לשלב אם כן, את מאמצי האש והתמרון כך שישלימו זה את זה ויסייעו זה לזה אינו חדש. אולם, יחידת רפאים אמורה להביא אותו לכדי מימוש יעיל מבעבר. 

כשצופים בסרטון שתיעד את התרגיל הדברים נראים מרשימים ומקצועיים מאוד כאחד. כוח חי"ר מובחר מפעיל אמצעי לחימה מתקדמים, ובהם רחפנים, טילי נ"ט ויכולות נוספות, בשילוב הדוק ויעיל וצמוד עם כוחות שריון, מסוקי קרב ועוד בשטח עירוני צפוף. ועל הכל מנצח מפקד היחידה, סא"ל ע', יוצא חטיבת הצנחנים שפיקד בעבר על יחידת דובדבן.

מפקד עוצבת האש, תא"ל ירון פינקלמן, בעברו מפקד גדס"ר צנחנים במבצע "עופרת יצוקה" ומח"ט גבעתי, אמר בתדריך לכתבים שצפו באימון, כי הוא "מהווה אבן דרך משמעותית בהליך מבצוע היחידה ומציג התקדמות בפיתוח יכולות ושיטות לחימה חדשניות לצד שילוב כוחות יבשה, אוויר, מודיעין ותקשוב", וציין שהאוגדה תמשיך "להשתפר ולהגביר את מוכנות כוחות היבשה למלחמה הבאה".

פינקלמן עתיד בקרוב לסיים את תפקידו באוגדה ולעבור לעמוד בראש חטיבת המבצעים. זהו, כנראה, תפקיד התא"ל החשוב בצבא, שכן הוא נדרש, כהגדרת גבי אשכנזי (שכיהן בתפקיד באמצע שנות התשעים), "לחשוב כמו רמטכ"ל ולפעול כמו קמב"ץ".

הוא יביא אתו את הניסיון שצבר בפיקוד על כוחות יבשה בלחימה, אבל גם את לקחיו ברמה האסטרטגית מהתקופה שבה שימש כראש לשכת הרמטכ"ל דן חלוץ במלחמת לבנון השנייה. אפשר לנחש שבתור הקמב"ץ של הרמטכ"ל כוכבי הוא יעשה כל שיוכל בכדי שהמלחמה הבאה בצפון, שהיום הומחש כמה מהר היא יכולה לפרוץ שוב, תתנהל אחרת לגמרי. 

 

המילואים – יכריעו או יעברו למפקדה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסמך שפרסם מפקד אוגדה בצה"ל צייר תמונה מדאיגה בנוגע לכשירות מערך המילואים. אבל מוטב לבחון באילו יחידות מדובר, ומה רמת הכשירות שהן אמורות לקיים. ובכלל, מאמר שפרסם קצין מילואים בכיר נגע בסוגיה שצריכה להיות בליבת הדיון – מה תפקידו של מערך המילואים כיום? 

לפני כשבועיים פרסם הכתב הצבאי שי לוי באתר "מאקו" מסמך שכתב מפקד עוצבת המפץ, תא"ל גל שוחמי, שבו עדכן את פקודיו באוגדה בהערכת המצב שהוביל הרמטכ"ל אביב כוכבי בנוגע למוכנות כוחות המילואים.

במסמך ציין שוחמי, קצין שריון, כי הרמטכ"ל הדגיש כי "כשירות מערך המילואים היא לא טובה ולא מספקת", והנחה, בין היתר, להתאמן באופן מאתגר יותר, שיכלול יותר אימונים באש ויותר אימונים בלילה. 

בכתבת המשך שפרסם, הביא לוי תגובות שקיבל מעשרות קציני מילואים. מפקד פלוגת שריון במילואים מתח ביקורת על העובדה שבמסמך נכתב כי יש לחזק את תחושת ההוקרה של המשרתים במילואים. לדבריו, הדבר מעיד על הניתוק של הפיקוד הבכיר.

"מישהו חושב שמעניין אותי כרטיס בהצדעה או איזה יום הוקרה? המסמך היה צריך להיפתח ולהתמקד בדבר אחד בלבד, אימונים ועוד אימונים. זה מה שישמור עלינו בחיים", אמר.

קצין מילואים נוסף ציין את פערי הידע של הקצונה הצעירה. "הרמטכ"ל צריך להכריח אותם לקרוא ספרות צבאית? אני כקצין צעיר קראתי כל ספר צבאי שנפל לי לידיים, והם לא יודעים אפילו מה קרה בחומת מגן. צבא המילואים זה שימור ידע והם לא משתמשים בזה בכלל". הטענה שקציני הצבא לא קוראים אינה חדשה, ובצער יש לומר שהיא נותרה נכונה, וחבל.

בספרו "אות קריאה: כאוס" (Random House, 2019) כתב גנרל הנחתים בדימוס ומזכיר ההגנה לשעבר, ג'יימס מאטיס, כי בהתחשב בכך שאנחנו "לוחמים על הפלנטה הזו עשרת אלפים שנים; זה יהיה אידיוטי ולא אתי לא לנצל ניסיון מצטבר שכזה. אם לא קראת מאות ספרים, אתה למעשה בור, ותהיה חסר יכולת, משום שניסיונך האישי לבדו אינו רחב מספיק על מנת לקיים אותך. כל מפקד שטוען שהוא "עסוק מכדי לקרוא" הולך למלא שקים בגופות חייליו, כשהוא לומד בדרך" (עמוד 42).

כמפקד קרבי בנחתים הקפיד מאטיס לקרוא ספרים וללמוד מניסיונם של אחרים כל העת, כך כשהוביל בהצלחה גדוד חי"ר של הנחתים במלחמת המפרץ הראשונה וכך כשפיקד על דיוויזיית הנחתים הראשונה בעיראק ב־2003.

את הלקח אודות הקריאה, שמהדהד גם מהדברים שאמר אותו קצין המילואים, מוטב להטמיע במפקדי צה"ל במקום שיסתמכו על ניסיונם האישי בלבד. 

מפקד גדוד מילואים אחר אמר ללוי שנוכח רמת הכשירות שבה מצוי גדודו הוא יודע שלא יצליח לעמוד בלו"ז המשימות שיקבל במלחמה. "ואני אומר חד משמעית שיהיו לי עשרות הרוגים, רק בגלל המצב הגרוע של האימונים והציוד", הזהיר. 

למרות המסמך וטענות הקצינים, אין בכך ללמד שכשירות כלל צבא היבשה נמוכה, כפי שטוען האלוף (מיל.) יצחק בריק, נציב קבילות חיילים לשעבר. יתרה מכך, תחושה זו וכשירות זו אינן נחלת כל יחידות המילואים.

בטרם מניחים שצבא היבשה לא כשיר למשימותיו, בדגש על מערך המילואים, מוטב לבחון באילו יחידות מדובר, ומה רמת הכשירות שהן אמורות לקיים.

כשירות המילואים היא דיפרנציאלית

בעידן המלחמות הגדולות היה כוח המחץ העיקרי של צה"ל ביבשה מבוסס בעיקרו על המילואים. במלחמת יום הכיפורים למשל, חטיבת השריון 679 וחטיבת הצנחנים 317, שתיהן חטיבות מילואים, היו כשירות, מצוידות, ומיומנות כמו מקבילותיהן בסדיר. טוב יותר, אם מכניסים למשוואה את הניסיון המבצעי המצטבר של אנשיהן.

המשימות שקיבלו בקרבות הבלימה, בפריצה לסוריה ובמקרה של הצנחנים בכיבוש החרמון הסורי, לא נפלו מאלו שהוטלו על הסדיר. אבל מילואימניקים עשו אז בין 28 ימים ל־90 ימים בשנה. המשק הישראלי לא יכול כיום, וגם לא צריך, לעמוד בנטל כזה כיום.

צה"ל אינו יכול לעמוד בעלויות התקציביות (ולמעשה מעולם לא עמד) של החזקת כלל מערך המילואים, בדגש על היחידות שמיועדות לקחת חלק במהלך מתמרן, בכשירות גבוהה. 

לכן החליט הרמטכ"ל גדי איזנקוט לפני כארבע שנים על רפורמה במערך המילואים, כחלק מהתכנית הרב־שנתית "גדעון", והפך למערך בכשירות דיפרנציאלית.

חלק מהחטיבות המתמרנות במילואים יהיו בכשירות נמוכה, חלקן יהיו בכשירות בינונית שתחייב "הורדת חלודה" בטרם כניסה ללחימה, וחלק מחטיבות המילואים יהיו בכשירות טובה מאוד, כמעט כאילו היו חטיבה סדירה, ויוכלו להיכנס ללחימה מיד. 

הצבא, אם כן, יצטרך להסתפק בפחות יחידות ברמת כשירות גבוהה, אבל מה שיוגדר ברמת כשירות גבוהה, יהיה טוב מאוד.

אם מדובר ביחידות שמוגדרות בכשירות נמוכה, אז למרות הכעס והתסכול, אין בכך חידוש, והצבא פגע בהן כדי לשמר את כשירות המערכים שמוגדרים ככאלה שנדרשים לכשירות גבוהה ללחימה.

יחידות שרמת הכשירות שנדרשת מהן היא גבוהה, קיימו אימונים גם במהלך משבר הקורונה. גדוד הצנחנים במילואים שבו אני משרת, למשל, השלים לאחרונה (בדומה למקביליו בחטיבה) אימון איכותי במתארים שונים, ששיפר את כשירותו למלחמה באופן ניכר. 

אכן, נוכח טלטלות השנה האחרונה, ובהן משבר הקורונה, הפלונטר הפוליטי והקושי לגבש חוק תקציב למדינה כולה ובתוכו תקציב ביטחון, התקשה צה"ל לשמר ולשפר את הכשירויות השונות של היחידות בהתאם לרמה שנקבעה להן.

אך בניגוד למשל, לתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה, שבה לא הובנו אל נכון פערי הכשירות של חלק מן היחידות, מה שהביא לכך שנשלחו לקרב ללא הכנה מספקת, ניכר כי הפעם זיהה הצבא בזמן את פערי המוכנות.

אבל מאחר ופערים בכשירות תמיד היו ויהיו, יש לשאול קודם כל מהן משימות מערך המילואים. האם הפך מכוח הכרעה העיקרי של צה"ל במלחמות שאופיינו בתמרון משמעותי, לגוף שתפקידו לספק השלמות וסיוע למערכים סדירים, בעימותים שמאופיינים בעיקר בהפעלת אש ולא בתמרון?

האם השתנה תפקיד מערך המילואים?

בכוונה או שלא בכוונה, בכך בדיוק עסק מאמר שפרסם לאחרונה אל"מ (מיל.) ד"ר אסף חזני בכתב העת הצה"לי המקוון, "בין המערכות", שבחן השפעת מגפת הקורונה על מערך המילואים בצה"ל. 

"אנו מתייחסים למערך זה באופן דואלי: מצד אחד כמעין גרסה רכה של הסרט "גבעת חלפון אינה עונה", ומצד אחר כאל כוח מנוסה והכרחי המשפיע על יכולת ההכרעה של הצבא", כתב חזני.

ישנו, כתב, "פער בתפיסה של מקצועיות היחידות, בין הסדיר ובין המילואים. בעוד אנשי המילואים תופסים עצמם כמקצועיים, יחס הכוח הסדיר אליהם סקפטי יותר". הבדלי התרבות המהותיים בין מערכי הסדיר והמילואים, ציין, עלולים להקשות עליהם לתפקד כמערכת מבצעית אחת.

משבר הקורונה, כתב, חשף את העובדה שאף שכוחות הסדיר והמילואים מהווים מסגרת מבצעית אחת (דוגמה לכך היא חטיבת החי"ר במילואים 261, בפיקוד אבי גיל, שלחמה במבצע "צוק איתן", כשאחד מגדודיה הוא גדוד גפן, גדוד סדיר בו משרתים צוערי קורס קציני החי"ר של בה"ד 1), הרי שחלק לא מבוטל ממערך המילואים כבר אינו מהווה את סדר הכוחות להכרעה של הצבא, כפי שהוא מוגדר במסמך "אסטרטגיית צה"ל".

חזני, בעברו קצין בגולני המשמש במילואים כראש ענף בחטיבת התורה וההדרכה באגף המבצעים, זיהה שינוי משמעותי במוסד המילואים: "מרכז הכובד של המילואים הוסט למפקדות ולעורף, בדומה לפני המלחמה והלחימה העתידיים – ככל הנראה העורף יהיה פגיע יותר, ופעילות המפקדות, המסוגלות לייצר תפוקה מבצעית במרחב הלחימה באמצעות תשלובת של מודיעין ואש, תהיה משמעותית יותר". 

יתכן, ציין, שהסיבה לכך נובעת מהשינוי במושגים כמו "הכרעה" ו"תמרון", ואם כך אולי יש מקום "לשנות את התפוקה המבצעית של כוחות המילואים? אין ספק, שבמערכת המבצעית הזאת ובתפקודי המרכיבים שלה כדאי לדון מחדש".

למרות הדיון שביקש חזני לעורר הרי שגם מצא לנכון להדגיש כי "המציאות באותה המידה עשויה גם 'ללכת אחורה' – לחזור למבצעים שתכליתם מחייבת תמרון נרחב ביבשה. במקרה הזה, ניתן לשער כי חלק ניכר מהמשוער כאן לא יהיה רלוונטי".

במערכה הבאה, ציטט תא"ל שוחמי במסמך שלו את הרמטכ"ל כוכבי שקבע כי במערכה הבאה "לא ניתן לנצח בלי תמרון ובלי המילואים".

ומכאן שאף שחלק ניכר מתפקידיו, כשירותו ומשימותיו של מערך המילואים השתנו, עדין יידרש חלק ניכר ממנו בכדי לממש תמרון קרקעי, רחב או מוגבל. 

הכשירות של כוחות המילואים לבצע משימה זו יכולה להשתנות מיחידה ליחידה, אך הכשירות של היחידות שמדורגות בכשירות גבוהה חייבת להיות קשיחה, וחובה לשמר אותה. גם נוכח אתגרי התקציב.

כשירות זו מאפשרת לצבא את היכולת להוציא לפועל תמרון מהיר, ופגיעה בה תביא את צה"ל שוב למציאות שבה הוא נסמך רק על המערך הסדיר, במבצע מגומגם ומתמשך כמו "צוק איתן", או לחלופין מכניס ללחימה כוחות מילואים לא כשירים, כפי שהיה ב־2006.

 

יש ממה לדאוג, אבל כדאי לא להיתפס לבהלה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אף שאין לזלזל בחומרת האיומים מפניהם מזהיר האלוף (מיל.) בריק חדשות לבקרים מוטב לא להיתפס לבהלה, ולזכור גם שישראל היא מעצמה אזורית. מנגד, כשמסתכלים על התנהלות הממשלה במשבר הגל השני של הקורונה, קשה שלא להיות מוטרדים מהאופן שבו היתה פועלת במלחמה.

בספר "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" (הוצאת ידיעות ספרים, 1999) הציגה ג'יי קיי רולינג בפני הקוראים ייצור קסום בשם בוגארט המפחיד את כל הפוגש בו.

"הבוגארט היושב בחשכה בתוך הארון עוד לא לבש צורה. הוא עוד לא יודע איזו צורה תפחיד את האדם שבצידה השני של הדלת. אף אחד לא יודע איך נראה בוגארט כשהוא לגמרי לבדו, אך ברגע שאשחרר אותו, הוא יהפוך מיד לדבר שכל אחד מאיתנו מפחד ממנו יותר מכול" (עמוד 140), הסביר בספר פרופסור לופין הֶרמַיוֹני, רון ולהארי.

עד לאחרונה נראה היה שהבוגארטים היו יצורים קסומים בעולם העשיר שיצרה רולינג. אולם גם בעולם האמיתי, התברר, ישנם בוגארטים. אחד מהם הוא האלוף (מיל.) יצחק בריק, נציב קבילות חיילים לשעבר, שהפך למפחידן במשרה מלאה.

אין כמעט שבוע שבו הוא לא התראיין או פרסם מאמר וטען שהגענו לשוקת שבורה, בקשת שלמה של נושאים ביטחוניים, וכי ישראל היא כפסע מאסון של ממש.

בשבוע שעבר, למשל, הוא פרסם ב"הארץ" מאמר שבו טען כי "שנים רבות צה"ל עוסק בעיקר במערכה שבין המלחמות, ולא בהכנה למלחמה הבאה. תהליך זה משחק לידי האיראנים, שאינם נוהגים להגיב קשה (אם בכלל) על פגיעותינו באנשיהם ובתשתיות שהם בונים בסוריה. מטרתם היא להרדים אותנו כדי לאפשר להם להשלים בשקט את מלאכתם בביסוס מערך הטילים סביבנו, ולהימנע מליצור מתיחות ופיצוץ בטרם השלימו את מלאכתם. הם מחכים לשעת כושר שתתאים להם, וסבלנותם רבה מאוד".

בריק הוא אדם ישר ואמיץ, בשדה הקרב (שם התבלט כמ"פ טנקים בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים) ומחוצה לו. חלק לא מבוטל מן הביקורת שלו מטריד ונכון כאחד. כך כשהלין על התרבות הארגונית הקלוקלת בצבא והתופעה המתגברת "של קשר שתיקה ודיווחים לא אמינים בצה"ל", וכך כשביקר את חוסר המוכנות של העורף.

אבל בלב הטענות של בריק עומדות שתי הנחות שפוגמות במהימנות שלהן. הראשונה, והחמורה פחות, היא הביקורת הנוקבת שלו על מוכנותם הירודה של כוחות היבשה של צה"ל, בדגש על הזנחתם בתקופת הכהונה של הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט.

איזנקוט (בעצמו גולנצ'יק) דווקא הבין היטב את חשיבות מוכנות היבשה, וצה"ל בפיקודו התאמן יותר, הרבה יותר והשקיע יותר בזרוע היבשה (ובמערך המילואים). ההנחה השנייה, שניצבת כפיל בחדר בכל דיון שמנסה בריק לעורר, היא שהמלחמה הבאה תפרוץ בהפתעה, כמו אז בסתיו 1973.

המלחמה, דומה ל־2006 ולא ל־1973

בספרו "מתקפת פתע" (הוצאת דביר, 2019) קבע פרופסור אורי בר־יוסף כי "מתקפת פתע מוצלחת עלולה להמיט אסון על מדינת הקורבן. מתקפות "ברברוסה", פרל הרבור, יום הכיפורים ו־11 בספטמבר הותירו אחריהן לא רק הרס וחורבן אלא גם טראומה שנטבעה בזיכרון הלאומי" (עמוד 351).

אבל מוטב להשתחרר מהתחושה שישנם מעבר לגבול מנהיגים רשעים שזוממים למחות את ישראל מהמפה, ועמלים על תכנית נסתרת, זדונית לפתוח במערכה רב־זירתית שתמיט חורבן על המדינה.

איראן אכן שולחת גרורות (בדמות חזבאללה ודומיה) שמטרתן ליצור מאזן הרתעה בינה לבין ישראל, ולהרחיק ממנה את המערכה. אולם, אלו אמורות לאפשר לה חופש פעולה רחב, ולא לחייב אותה למלחמה.

נכון, בריק צודק בקביעתו שבניגוד להצהרות חלק מבכירי מערכת הביטחון איראן אינה נסוגה מסוריה, המהווה עבורה נכס אסטרטגי. מנגד, שורת התקיפות שביצעה ישראל (או שמיוחסות לה) שכנגד מטרות איראניות בסוריה, ולצידן הפיצוץ המסתורי שהמיט הרס על מתקן הצנטריפוגות בנתאנז שהתרחש לאחרונה, ומיוחס על־פי פרסומים זרים למוסד, מציבים אותה בעמדת התגוננות. כל העימותים שניהלה ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים, התרחשו בשל החלטת ממשלתה להפעיל כוח צבאי בהיקף נרחב, ולא בשל מתקפת פתע נוסח מבצע "בדר", במהלכו צלח הצבא המצרי את התעלה.

ניתן, אם כן, להעריך שמדינה שספגה מתקפות מוצלחות רבות על בסיסיה המרוחקים וקרוב לבית, מבינה שאויביה ביססו עליונות מודיעינית, ואינה ממהרת לצאת למערכה.

בלי רהב, אבל גם בלי בהלה

כאשר החל משה ארנס את כהונתו הראשונה כשר ביטחון בשנת 1983, הזהירו אותו אנשי המודיעין מפני היכולות שבידי הצבא הסורי. ארנס, שבעברו כיהן כשגריר ישראל בוושינגטון וידע כי סוריה היא מדינה ענייה, עם צבא מיושן יחסית ושלמנהיגה, חאפז אל־אסד האב, אין כוונה לפתוח במלחמה כנגד ישראל, סירב להתרשם. כשטענו קציני אמ"ן כי לסורים יכולות נ"ט מתקדמות, השיב, "אז מה, אתם לא יודעים מה יש לנו"?

ישראל היא מעצמה אזורית, וברשותה צבא חזק וכשיר, גם למערכה רב־זירתית. בארסנל של צה"ל ישנם מטוסי קרב וכלי טיס מתקדמים, צוללות חדישות, יחידות עילית מאומנות שעל־פי פרסומים זרים דוחקות את מעטפת המגבלות ופועלות בהיקף ובטווחים גדולים מבעבר (רק השבוע פורסם שחיל האוויר איגד את כלל היחידות המיוחדות שלו, ובהן שלדג ו־669, לכנף כוחות אוויר מיוחדים).

גם יכולות כוחות היבשה של צה"ל, ובוודאי יחידות החוד המבצעי שלו, שופרו משמעותית. לפני כשנתיים, למשל, בסיכום תרגיל חטיבתי, אמר הרמטכ"ל איזנקוט לקציני חטיבה 7 שלא ימצאו עוד "חטיבה כל כך חזקה באמצעים שלה" ברדיוס של 1,500 קילומטר.

למרות הליקויים, שמתגלים מפעם לפעם, כדאי לזכור זאת ולבחון ולהתמודד עם האיומים בקור רוח. בלי רהב אבל גם בלי בהלה מיותרת.

"נגד אויב שאיננו יכולים לראות"

בספר שנוהגים לחלק למפקדים בצה"ל, כתב המחבר כי במלחמות העבר היה האויב גלוי בשדה הקרב וערוך במסגרות גדולות וצפופות, ואילו עתה "בדרך כלל אנו נלחמים נגד אויב שאיננו יכולים לראות. המכונה שולטת בשדה הקרב, ולכן אנו כבר לא נלחמים במסות גדולות, אלא בקבוצות קטנות" (עמוד 11).

התיאור הזה אינו לקוח מאיזה ספר שכתב מג"ד בצה"ל, שלחם במלחמת לבנון השנייה, שהשבוע מלאו לפריצתה 14 שנים, אלא מספר שפרסם בשנת 1933 סרן אדולף פון של מצבא גרמניה. בספר, "מנהיגות קרבית במלחמת העולם הראשונה" (הוצאת המכללה הבין־זרועית לפיקוד ומטה, מהדורה שלישית, 2007), תיאר את לקחיו מהמלחמה, שכוחם יפה גם כיום.

פון של, שלימים היה לגנרל בצבאו של היטלר, החל את מלחמת העולם הראשונה, ב־1914, כסגן בצבא הגרמני, כשהוא "מפקד על מחלקת חי"ר" (עמוד 9). בהמשך פיקד על פלוגה במערכה בהרים הקרפטיים, ב־1917, בלחימה כנגד צבא הרומני. "יום אחד הופתענו מהתקפת האויב ונדחקנו אחורה לקצה ראש ההר. פרץ קרב עז עם כידונים ורימוני יד. לאחר שעה של קרב הצלחנו להדוף את הרומנים חזרה למורד" (עמוד 15), כתב על אחד הקרבות שבהם לחמו הוא וחייליו.

הוא וחייליו לחמו במלחמה הגדולה (כפי שכונתה עד למלחמת העולם השנייה), בה הטילו הצבאות לשדה הקרב מאות אלפי בני אדם מכל צד, ולחמו במגע ישיר עם חיילי האויב. אבל המגמה שזיהה אז רק הלכה והתחזקה עם השנים.

התמורות בלוחמה המודרנית הביאו לכך שבמלחמות שניהלו צבאות כמו צה"ל, רוסיה וארצות הברית, ובהן מלחמת לבנון השנייה, והמערכות שלאחריה, הכוחות כמעט שלא לחמו מטווח קרוב בפעילי האויב.

צבאות הטרור שסובבים את ישראל, כפי שהגדיר הרמטכ"ל אביב כוכבי את חזבאללה וחמאס, מיישמים הלכה למעשה תפיסה שניתן לכנות בשם "שדה הקרב הריק", ופועלים בכוחות קטנים, נטמעים באוכלוסייה האזרחית ומסתתרים מתחת לאדמה ומפעילים אמצעי אש מרחוק.

ב־2006, למעט מספר מבצעים מיוחדים (פשיטת השייטת בצור, למשל) והקרבות שניהלו גדוד הסיור של הצנחנים במארון א־ראס, גדוד 51 בבינת' ג'בל והקרב של גדוד 931 של הנח"ל בע'נדוריה, היתה עיקר הלחימה כנגד אויב בלתי־נראה, שפגע וברח. על מהלכים התקפיים בכלל לא היה על מה לדבר.

זולת התקפה אחת שיזם הכוח המיוחד של חזבאללה בבינת' ג'בל, על כוח מחטיבת הצנחנים בפיקוד חגי מרדכי (שבה ספג כמעט שלושים הרוגים ונסוג כלעומת שבא), נמנע חזבאללה מלפגוש בצה"ל באופן ישיר.

אף שמאז 2006 יכולות חזבאללה וחמאס רק גדלו, הארגונים הבינו מזמן שבמגע ישיר יש לצה"ל יתרון מובנה, ולכן הם נערכים לפעול בהתאם לתפיסת "שדה הקרב הריק", להכות ולהיעלם.

בדיוק בגלל זה במערכה הבאה, בעזה או בלבנון, יש ליישם את הלקח שציין פון של בספרו, לפיו "ההתקפה היא הדרך הטובה לצמצם את אי־הודאות" (עמוד 70), שכן היא מפעילה לחץ על האויב, כאשר כוחות היבשה מגיעים למגע ישיר עמו, מאתרים אותו עבור גורמי האש והמודיעין, ומייצרים אצלו תחושת נרדפות בשטחו.

לקח חשוב נוסף שמופיע בספר, נוגע לכך שבזמן שלום נוהגים צבאות לקיים אימונים שמדמים מצבים שגרתיים וידועים מראש, אשר להם פתרונות קבועים. "המצבים אשר כל אחד מתעמת איתם במלחמה הם בדרך כלל מעורפלים, מסובכים מאוד ואף פעם לא מתאימים לפתרון על פי הספר. צריך להתעמת איתם במחשבה שאיננה כבולה בסדרה של רעיונות ופתרונות קבועים וידועים מראש" (עמוד 58), כתב.

אין מלחמה מאז שלא הוכיחה שצדק. צבאות שהשכילו להתאמן בהתאם ולהכשיר את מפקדיהם לחשוב באופן יצירתי היו מוכנים לכך. מי שנשארו תקועים בשבלונות, שילמו מחיר יקר.

מה שצריך להטריד את כולנו

אבל מלחמה מושפעת לא פחות ולעתים אפילו יותר מקבלת החלטות אסטרטגיות בדרג הבכיר, מאשר מהלחימה בשדה הקרב (אף שגם שם מוטב לנצח). ולא בכדי נהג לומר מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, האלוף בני פלד, כי "מה שמטומטם אחד מקלקל במטה, מאתיים גאונים לא יתקנו בשדה הקרב".

אם יש ליקוי שמוטב שבריק יתריע ויזהיר מפניו הרי זה התנהלות הממשלה במשבר הנוכחי. שורה של אישי ציבור, בהם כאלה שחקרו את מלחמת לבנון השנייה או שימשו במהלכה בתפקידי פיקוד בכירים, מתחו השבוע ביקורת נוקבת על האופן שבו מקבלת הממשלה החלטות במשבר הקורונה. ואם כך היא מתנהלת במגפה, כיצד תפעל במלחמה?

היו מי שהשוו את מחדלי הניהול של הגל השני של המגפה למלחמת יום הכיפורים. במבט מן הצד, דומה שההשוואה עושה עוול לקברניטי 1973. אמנם הממשלה, בראשות גולדה מאיר, התעלמה מהאותות שהתריעו על המלחמה מבעוד מועד, אולם מרגע שפרצה התעשתה וקיבלה החלטות אמיצות (תוך מחויבות להשלכות שלהן).

הרמטכ"ל, דוד אלעזר ("דדו"), תפקד למעשה כאחראי העיקרי על הטיפול במשבר, קיבל גיבוי ותמיכה מהממשלה, ובסך הכל ניהל את המלחמה היטב ובקור רוח. לאחר המלחמה אמנם התנערו השרים וראש הממשלה מאחריותם לה, אבל לפחות במהלכה הם לא מצמצו.

כיום, למרות המלצות כלל הגופים המקצועיים, טרם מונה אדם שינהל את המשבר ("צאר קורונה"). המועמד המוביל הוא האלוף אמיר אבולעפיה, ראש אג"ת לשעבר. אבולעפיה, יוצא חטיבת הנח"ל, הוא מפקד מצוין וקצין דעתן, אבל בצה"ל נהוג שהאחריות באה עם הסמכות, ואפשר להעריך בזהירות שבכל האמור במשבר הנוכחי זה לא יהיה המקרה.

נדרשת תנופה ליבשה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ברקע המשבר הכלכלי שעמו מתמודדים אזרחי ישראל, גם צה"ל צפוי להרגיש בקרוב את חרב הקיצוצים. כשהצבא ייגש לערוך שינויים תקציביים, עליו לזכור: אין תחליף לכוח היבשה – ופגיעה בו עלולה לעלות לנו ביוקר

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1344, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 6 ביולי 2020

בנאום שנשא לאחרונה אמר הרמטכ"ל, אביב כוכבי, כי גם במהלך משבר הקורונה "צה"ל המשיך למנוע ולעקור איומים", ולספק ביטחון ויציבות למדינת ישראל. פעולות אלה, ציין, עשויות להיתפס כמובנות מאליהן בשל "פרדוקס הביטחון: ככל שיש שקט ויציבות ביטחונית נוטים לשכוח כמה מורכב להשיגם", ומתפתחת תחושה מוטעית שניתן לצמצם את צרכי הביטחון. הרמטכ"ל הזהיר כי זוהי שגיאה חמורה שמדינות רבות, ובהן מדינת ישראל, שילמו עליה מחיר כבד. הדברים באים, כך נראה, על רקע המשבר הכלכלי המסתמן ומשבר הקורונה. נוכח המצוקה הכלכלית והתקציבית ניתן להעריך כי כלל משרדי המשלה יידרשו להסתפק בתקציב מצומצם יותר, ובכלל זה הביטחון. מנגד, תקציב ביטחון קטן יותר עלול לפגוע בכשירות הצבא, בדגש על צבא היבשה, לספק ביטחון ביעילות בשגרה ובחירום, ובעיקר במלחמה.

נשאלת השאלה, מהי המערכה העיקרית? האם זו המערכה המתמשכת בין המלחמות, שנועדה בין השאר למנוע את המלחמה, או המלחמה היא המערכה העיקרית ועל צה"ל להמשיך לבנות את הכוח והמוכנות לקראת התרחשותה? במציאות האזורית הנוכחית, על־פי רוב יעדיפו צדדים יריבים לפעול מתחת לסף המלחמה. ומנגד, יש מצבים המתאפיינים בשרשרת תגובות הדדיות, בעלות השלכות לא מכוונות, העשויים להביא להסלמה ואף למערכה. לפיכך, על צה"ל לשמר מוכנות הן למערכה בין המלחמות והן למלחמה.

בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה, למשל, נפגעה כשירות צבא היבשה באופן חמור כתוצאה מהקיצוץ התקציבי ב־2003. לצד זאת התפתחה תפיסה, שנבעה מהלחימה המתמדת בטרור הפלסטיני ולפיה שגרת הפעילות המבצעית האינטנסיבית תשמר את מוכנותו המבצעית של הצבא, אך בלי הבנה כי מדובר במתאר לחימה שונה מזה שעשוי להתרחש במערכה דוגמת זו שהתנהלה בלבנון. האופן "הפחות ממספק" כפי שהגדיר זאת קצין בכיר בצה"ל, שבו פעלו כוחות היבשה במלחמת לבנון השנייה, המחיש כי להזנחת כשרות היבשה יש מחירים כבדים. המסקנה היא שהאמונים בצבא היבשה לשמירת כשירות לחרום מחייבים השקעת משאבים מתמשכת ורציפה. מסקנה זו נתמכת, גם על ידי לקחים ממבצע "צוק איתן" ברצועת עזה ב־2014, שבמהלכו הומחשה אותה דילמה, אם כי באופן חמור פחות. העובדה שכמעט כל הצבא הסדיר המתמרן לחם במבצע זה נבעה גם מכשירות ירודה של מערך המילואים, שלא התאמן ונדרש זמן ממושך להביאו לכשירות למלחמה.

בשני המקרים היו לקיצוצים הסברים טובים. האנתיפאדה השנייה ומשבר כלכלי מחד גיסא, וכן המחאה החברתית שפרצה ב־2011 – כל אלה הובילו להחלטה לקצץ בתקציב הביטחון. וצה"ל, שרוב תקציבו "קשוח" ומשועבד לתשלום משכורות ופנסיות, תחזוקה שוטפת, פרויקטים של רכש והתעצמות, מקצץ היכן שהוא יכול, לרוב באימונים, על בסיס הערכת מצב של הסיכון למלחמה.

בעוד שחל פיחות במעמדו של מאמץ התמרון הקרקעי, שהפעלתו מחייבת מאמץ לוגיסטי ניכר ומלווה כמעט תמיד בנפגעים, עלתה חשיבותו של מאמץ האש (מדויקת בעיקרה, אך לא רק). הסיבות לכך ברורות: הכוח האווירי, למשל, זמין לפעולה מיידית ותחומה, שמתבצעת מעבר לגבול, ופעולתו מתבצעת מתחת לסף המלחמה. בהפעלתו מממשת ישראל את עליונותה הטכנולוגית והצבאית ומפעילה נשק מונחה מדויק, שמצמצם את הסיכונים לכוחות צה"ל ולאזרחים בלתי מעורבים.

צה"ל מחזיק כיום ביכולות אש ומודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב, וחיל האוויר הפך לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. יכולות אלו היו מרשימות ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה, גם ב־2006 וגם ב־2014. אבל גם אז, האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה. האויב הסתגל ולמד לחמוק ממנה, ולהוסיף ולשגר טילים ורקטות לעבר העורף האזרחי הישראלי. אמנם התמרון והאש לא יפסיקו (אף שישבשו ויפחיתו) את הירי לעבר עורף ישראל, אולם בשילוב יעיל ביניהם טמונה היכולת לסיים את המערכה במצב שישראל תוכל לאכוף את תנאיה על אויביה, מצב שישראל תשאף לשמר לתקופה ארוכה ככל שניתן.

מאמץ האש חיוני, שפוגע ומשבש את היכולות האופרטיביות של האויב, נוטל ממנו את נכסיו האסטרטגיים, מסב לו פגיעה קשה והרסנית שתרתיע מפני מערכה נוספת למשך שנים ותחייב אותו להשקיע את משאביו בשיקום הנזקים. מנגד, לישראל לא עומדים מותרות בדמות מערכות ממושכות, בשל האיום שמציב האויב על העורף האזרחי שלה. אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש ופגע בכל שתוכנן לפגוע, הרי שיש לחתור לקצר ככל שניתן את משך המערכה. אחד הכלים שמצויים ברשות צה"ל כדי לקצר את המערכה הוא התמרון היבשתי, משום שהוא מציב איום של ממש על שרידותו ויכולתו התפקודית של האויב, העשוי לגרום לו להפסיק את המערכה.

משמעות הדברים היא שלצבא נדרשת יכולת יבשתית משלימה, הכוללת כוחות סדיר ומילואים שניתן יהיה לגייס ולהפעיל באגרופי מחץ בתמרון מהיר, שיפשוט ויפגע בכוחם הצבאי של חזבאללה וחמאס. נדרש כוח יבשתי של צוותי קרב משולבים, קטנים בהיקפם מהמבנה המסורתי והמסורבל שבו פעל צה"ל בעבר, שנשענים בעיקר על צוותי קרב חטיבתיים ולא על אוגדות כוחות שיידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לבצע פשיטות מהירות, בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, כמו גם לפגוע באופן יעיל בפעילי האויב במגע ישיר. כוחות אלו, שיתבססו על יכולת עיבוד מודיעין מהירה, יוכלו לצוד את ה"אויב הנעלם", שנמנע ככל יכולתו מעימות ישיר עם הצבא ומתבצר במנהרות ובונקרים.

בפעמים האחרונות שצה"ל תמרן בהצלחה היה הרמטכ"ל אביב כוכבי מח"ט הצנחנים במבצע "חומת מגן" ורח"ט מבצעים במבצע "עופרת יצוקה". נראה שהלקח שנשא אתו הלאה הוא שהתמרון חייב להיות מוכוון להשמדת נכסיו של האויב וכוחו הצבאי. לדבריו, "אם רק התקדמת והגעת לקו מסוים, ובדרך לשם לא השמדת את הרקטות, את טילי הנ"ט והמפקדות, האויב המבוזר והמוטמע במרחב האורבני ימשיך לפעול כמעט כאילו התמרון או הפעולה מנגד לא השפיעה עליו".

יש לציין שגם במערכה שבה פתח צה"ל מיוזמתו, ומימש בראשיתה מהלומת אש מרשימה ועוצמתית, ניכרת לאחר זמן קצר "צניחת מטרות" כשהאויב נעלם משדה הקרב. כדי לאתר את האויב, לפגוע בו, וגם להציף אותו עבור מאמצי האש מן התווך, נדרשים פעולה קרקעית וחיכוך ישיר עם מאחזי ואתרי המסתור של האויב .

צה"ל נדרש עתה לקיים תהליכי בניין כוח כשברקע תרחישים הכוללים אפשרות של סיפוח ביהודה ושומרון, גל שני של מגפת קורונה, מיתון כלכלי שיביא עמו קיצוץ חד בתקציב הביטחון, וכתמיד – אפשרות להתלקחות תסיסה ביהודה ושומרון או עימות בזירת רצועת עזה ובזירה הצפונית (וכלל לא בטוח שבנפרד). התכנית הרב־שנתית (תר"ש) שתגובש תידרש לייצר אופטימליות במוכנות הצבא לתרחישים השונים, תוך הנעת תהליכי בניין כוח לעתיד, וגם לקצץ בחלק מרכיבי התקציב. דווקא בהינתן כל אלו, תהיה זאת טעות אם עיקר ההשקעה תופנה לבניית יכולות המודיעין והאש, תוך פגיעה במוכנות ובבניין הכוח ביבשה.

התר"ש הקודמת, "גדעון", שיושמה בכהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, הדגישה את מוכנות היבשה, "הרגל הצולעת שלנו", כפי שתיאר אותה בשעתו האלוף אהרון חליוה. בתקופתו הוגברו אימוני כוחות היבשה, נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה, שבמסגרתה שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים, נעשה בידול בכשירות היחידות ותועדף אימון החטיבות המתמרנות של המערך, גם על חשבון התעצמות ורכש. בנוסף שודרגה יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב, באמצעות הקמת חטיבת הקומנדו. אולם, הפלונטר הפוליטי בשנה האחרונה, שמנע גיבוש מסגרת תקציבית סדורה וגרם לקיצוץ באימונים (שהוחרף כתוצאה ממשבר הקורונה), הביא לכך שהרגל החלשה עדיין לא שוקמה.

צבאות הם ארגונים שמרניים באופיים. החשש כי בטרם יושלם השינוי יידרש הצבא ללחימה מחייב תהליכי שינוי איטיים יחסית. אבל עליהם להיות תמידיים. משתנה נוסף שיש לקחת בחשבון הוא המתח המובנה בתהליכי בניין הכוח בין הרצון לסגור פערים לבין הרצון לחזק את גורמי היתרון היחסי. הקושי בחיזוק היבשה נובע מגודלה של הזרוע בכוח אדם, בפלטפורמות לחימה וציוד. העלות הכרוכה בביסוס אפקט איכותי גדולה מהותית ביחס לזו הנדרשת להצטיידות בנשק מדויק. מכאן שלרוב ייבחר הצבא לחזק את היתרון האיכותי. עם זאת, העובדה שצבא היבשה, בסדיר ובמילואים, הולך וקטן עם השנים, מאפשרת לחזק את כוחות החוד שלו, כפי שנעשה בתר"ש "גדעון".

דווקא בשל הקיצוץ הצפוי בתקציב הביטחון, על התר"ש הבא, "תנופה", לבנות את הצבא המתאים ביותר למידותיה של ישראל ולאתגרים שבפניה, ולמעשה להמשיך בכיוון התר"ש הקודמת. האיום הן מעזה והן בחזית הצפון, הכולל לצד הצבת איום חמור על העורף באמצעות מערך רקטות וטילים גם כוחות פשיטה שייעודם לחדור ולפעול בשטח ישראל, מחייב לצד השיפור ביכולות הפעלת האש והקטלניות שמוביל הרמטכ"ל, את הפיכת כוחות היבשה לכוחות גמישים ומהירים בהרבה, המסוגלים לפעול בהגנה כמו גם בהתקפה.

חלק מהצעדים אכן ננקטו בשנה החולפת. בפיקוד הדרום ופיקוד הצפון יזמו האלופים הרצי הלוי ואמיר ברעם, שני קציני צנחנים, שורת תרגילים ו"בוחן רף", שבמסגרתם יעברו כל גדודי הסדיר וחלק מגדודי המילואים של צה"ל אימון המדמה מערכה בדרום ובצפון. אימונים אלו חשובים, שכן כמאמר הרמטכ"ל, "אם יש דבר משמעותי ללוחמים שאיתם הם חוצים את הגבול זה תחושת מסוגלות ותחושת ביטחון". אף שהבוחן להעלאת הכשירות הוא צעד בכיוון הנכון, עדיין נדרשת השקעה ניכרת בזרוע היבשה. שכן בשילוב בין מאמץ האש לתמרון יבשתי יעיל ונמרץ, טמונה היכולת לקצר את משך המערכה הבאה וגם להכריע אותה.

בין סיכוני ההסלמה ואתגרי בניין הכוח, הרמטכ"ל צריך קבלן ביצועים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 בחודשים הקרובים צפויה שורה של מינויים בכירים במערכת הביטחון, בדגש על אנשי המודיעין הבכירים ובהם ראשי אמ"ן והשב"כ. מינוי נוסף הוא זה של סגן הרמטכ"ל הבא. האיש שייבחר יידרש להיות גם קבלן ביצוע יעיל וגם עזר כנגדו של הרמטכ"ל, שיידע לסייע לו לנווט את הצבא בין האתגרים.

השבוע פורסמו מספר כתבות שעסקו במינויים צפויים בצה"ל ובמערכת הביטחון. ב"ישראל היום" כתב יואב לימור על כך שהרמטכ"ל, אביב כוכבי, מבקש למנות למפקד יחידת 8200 של אמ"ן את תא"ל י', המכהן כראש חטיבת ההפעלה באמ"ן, ולמנות למחליפו את אל"מ ג', המשמש כעוזר הרמטכ"ל.

ב"הארץ" כתב יוסי מלמן כי בחודשים הקרובים צפויים להתחלף חמישה מבכירי מערכת הביטחון ובהם ראש אמ"ן אלוף תמיר היימן, ראש חטיבת המחקר באמ"ן תא"ל דרור שלום, ראש המוסד יוסי כהן, ראש שב"כ נדב ארגמן וראש המטה לביטחון לאומי מאיר בן שבת, שצפוי, להערכת מלמן, להחליף את ארגמן.

מחליפו של ראש חטיבת המחקר הוא אל"מ ע', קצין המודיעין של פיקוד דרום. על ראשות אמ"ן מתמודדים, נכתב במאמר, האלוף אהרון חליוה, ומפקד אוגדת עזה, תא"ל אליעזר טולדנו.

חליוה, ששמו הוזכר גם כמועמד אפשרי לפיקוד הדרום, וטולדנו עשו את עיקר שירותם בצנחנים ושירתו גם בתפקידים שהכשירו אותם לראות את הדברים הן מהרמה הטקטית והן מהאסטרטגית.

חליוה היה ראש חטיבת המבצעים, למעשה הקמב"ץ של הצבא, ומכהן כעת כראש אגף המבצעים. טולדנו שימש כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה. אם ייבחר טולדנו, זו לא תהיה הפעם הראשונה שמח"ט צנחנים מצטיין יתמנה לראש אמ"ן בתפקידו הראשון כאלוף (קדמו לו בכך יעלון, כוכבי והלוי).

אולם למרות שמלמן מנה את כמעט את כל בכירי מערכת הביטחון העתידים להתחלף, בדגש על אנשי המודיעין הבכירים שלה, דומה שמן המאמר נשכח קצין בכיר אחד, סגן הרמטכ"ל, האלוף אייל זמיר.

זמיר, קצין שריון ששימש כמפקד פיקוד הדרום (וקדם לטולדנו כמזכירו הצבאי של רה"מ נתניהו), עסק כסגן הרמטכ"ל בעיקר בסוגיות בניין הכוח וריכז תחתיו את מאמצי צה"ל במאבק במגפת הקורונה.

על מנת שבהתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל בעוד כשנתיים יעמדו לפחות שני מועמדים מנוסים שכיהנו כסגנו, תחנה חיונית בהכנה לתפקיד מפקד הצבא, יוחלט בחודשים הקרובים גם על זהות סגן הרמטכ"ל הבא. שני המועמדים העיקריים המתמודדים על התפקיד הם מפקד זרוע היבשה, אלוף יואל סטריק, ומפקד פיקוד הדרום, הרצי הלוי.

שניים מתמודדים על התפקיד

סטריק החל את שירותו בחטיבה האדומה (אחרי שנשר מקורס טיס). בשעתו סיפר כי רצה למעשה לשרת בגבעתי, אך "הדרך היחידה להגיע לשם הייתה להתנדב לצנחנים. אז עשיתי את זה." כקצין עבר לחטיבה הסגולה, ופיקד על פלוגת הנ"ט וגדוד שקד, בשנות השהייה מלבנון, ועל החטיבה כולה במבצעים ברצועת עזה ובמלחמת לבנון השנייה.

בהמשך פיקד על עוצבת הגליל. לאחר מכן פיקד על פיקוד העורף ובשנת 2017 מונה למפקד פיקוד הצפוןסטריק הוביל את הפיקוד בכמה אירועים מתוחים במיוחד.

אירוע בולט התרחש, בפברואר 2018, החל כאשר לאחר חדירת מל"ט איראני לישראל שיורט בידי מסוק קרב תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את קרון השליטה האיראני, בבסיס חיל האוויר הסורי 4־T בקרבת תדמור, והשמידו אותו. בתקיפה נפגע מטוס 16I־F וטייסיו נאלצו לנטוש באזור עמק יזרעאל. בתגובה ביצע חיל האוויר תקיפה נרחבת כנגד מערך ההגנה האווירית הסורי.

אבל השיא היה בדצמבר 2018, רגע לפני שסיים את תפקידו, עם מבצע "מגן צפוני" לנטרול מנהרות החדירה שחפר חזבאללה. סטריק היה מהתומכים הגדולים במבצע, שנועד לסכל את מה שכונה בצבא "מבצע ברברוסה" גרסת חזבאללה (על שם מתקפת הפתע של הגרמנים על רוסיה במלחמת העולם השנייה). הסיכון שהארגון יגיב על הרס תשתית המנהור שהכין ליום פקודה הציב את הפיקוד בכוננות גבוהה להסלמה של ממש בלבנון, אולם ישראל הצליחה לשדר מסר מרתיע מבלי שמצב יתדרדר למלחמה.

לאחר מכן מונה למפקד זרוע היבשה, שם בהתאם לתכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה" הוא מוביל שורה של שינויים מבני ים וארגוניים, בהם הקמת פיקוד ההכשרות והאימונים בזרוע היבשה, שיאגד תחתיו את כלל ההכשרות והאימונים שלה.

המועמד השני הוא כאמור, מפקד פיקוד הדרום, אלוף הרצי הלוי. מאז שהתגייס בשנת 1985 עשה הלוי (בדומה לרמטכ"ל כוכבי) את עיקר שירותו בצנחנים, בגדודים ולא בסיירת. האירוע שבעקבותיו סומן הלוי כמי שיגיע רחוק בצבא, היה מבצע "פינה אחרת" במאי 1993.

"הייתי אז מ"פ. מפקד פלוגת עורב צנחנים, בחטיבת הצנחנים, וכחלק מהלחימה בחזבאללה יצאנו הרבה לפעולות החוצה, באותו מבצע יצאנו מעבר לקו האדום, במבצע שנועד לפגוע בחוליות חזבאללה", סיפר בראיון ל"גלי צה"ל" בשנת 2013. 

הכוח התמקם בעמדת הסוואה באזור אלואיזה, בגיזרה המזרחית של דרום לבנון. "מצאנו את עצמנו באור ראשון בבוקר בתוך שטח מאוד סבוך. גם נחותים טופוגרפית וגם נחותים מספרית. הרבה מאוד מחבלים. קרב שהתחיל לא טוב מהרגע הראשון. היה לנו הרוג ופצועים. לאחר מכן, סדר גודל של שש שעות של תנועה מאוד קשה חזרה", אמר הלוי. היה זה קרב חילוץ, ובמהלכו נהרג קצין השיתוף הארטילרי ונפצע אנושות מפקד צוות, שכעבור מספר חודשים מת מפצעיו. 

בהמשך שירותו עבר לסיירת מטכ"ל וגם פיקד עליה, חזר לצנחנים כמח"ט (הראשון מאז עוזי יאירי, שעשה מסלול דומה ולא היה מג"ד בחטיבה בטרם מונה למפקדה) ופיקד עליה בהצלחה במבצע "עופרת יצוקה". לאחר מכן פיקד על אוגדת הגליל. בשלהי כהונתו של בני גנץ כרמטכ"ל הא מינה את הלוי לראש אמ"ן, ולא מן הנמנע שעתה, כשר ביטחון, רואה גנץ בהלוי את מועמדו לתפקיד סגן הרמטכ"ל. 

ביוני לפני שנתיים מונה למפקד פיקוד הדרום, והוביל אותו בתקופה מתוחה שכללה את ההפגנות האלימות על הגדר, ושיגור בלוני התבערה ליישובי עוטף עזה. בין היתר פיקד הלוי על כוחות הפיקוד בהסלמה שבאה בעקבות פעולת הכוח המיוחד בעזה, בנובמבר 2018, וכן בימי הקרב במאי, שכונו בצבא אירועי "גן סגור".

האירוע המשמעותי ביותר בתקופת פיקודו היה מבצע "חגורה שחורה" בנובמבר 2019. בסבב לחימה שיזמה ישראל מול הג'יהאד האסלאמי בעזה חוסל מפקד בכיר בארגון, בהא אבו אל־עטא, הותקפו יעדים רבים ונהרגו מעל 20 פעילים.

בראיון בראשית השנה אמר הלוי כי המבצע התרחש בעיתוי הנכון, "והפגיעה הזו באבו אל־עטא היא משמעותית פעמיים. היא משמעותית קודם כל כי הוא לא נמצא, ולא פחות מזה זה מסר גם לבאים אחריו. מדינת ישראל ערוכה להילחם בטרור, וזה מסר גם לאלה שהולכים בדרך שלו".

ישראל ניהלה את הלחימה בתבונה וידעה לסיים אותה בזמן, עם הישג מוגבל אך ברור, לפני שהסלימה לכדי מערכה רחבה שתכלול גם את ארגון החמאס, שנותר מחוץ ללחימה. את חלון ההזדמנות שיצר המבצע, נמנעו חמאס וישראל לנצל כדי להגיע להסדרה של ממש.

שני המועמדים מביאים אתם לתפקיד ניסיון ניכר. אם ייבחר, יביא עמו סטריק לתפקיד היכרות גבוהה עם הזירה הצפונית, עם העורף האזרחי (שבעימות הבא צפוי להיות חזית מרכזית), ועם תהליכי בניין הכוח של צבא היבשה. יתרונו של הלוי הוא בהיכרותו עם עולמות המודיעין והמבצעים המיוחדים, כמו גם עם הזירה הדרומית, אולי הזירה הנפיצה ביותר שבה פועל צה"ל.

המוציא לפועל והעזר כנגדו

סגן הרמטכ"ל הוא האחראי בצה"ל על כלל תהליכי בניין הכוח. אמנם הרמטכ"ל כוכבי יזם את תר"ש "תנופה", אולם המוציא לפועל שלה הוא סגנו. מי שייבחר יהיה מופקד על המשך יישום התר"ש, בתקווה שעד שייכנס לתפקיד תגבש הממשלה תקציב מוסכם, ובתוכו גם תקציב ביטחון. אם לא, ימשיך הצבא להתנהל ללא מתווה תקציבי סדור, ומכאן שגם ללא תהליכי בניין כוח שלמים.

שר האוצר ישראל כ"ץ הצהיר השבוע שהתקציב שתגבש הממשלה יהיה חד־שנתי. מה שעלול להקשות על יישום התר"ש. כשאין מסגרת תקציבית סדורה שעליה ניתן לבנות קדימה, יתקשה הצבא להתחייב לפרויקטים, ואפילו לסדר גרף אימונים שלם. כשייגמר הכסף, האימונים יהיו הראשונים שיתבטלו. כך קרה בעבר, וכך עלול לקרות גם הפעם. 

וכשעוסקים בבניין הכוח אחד הנושאים החשובים ביותר הוא כוח אדם. השבוע נכנס לתוקפו חוק המקצר את שירות הגברים בצה"ל לגברים בצה"ל יקוצר מ־32 חודשי שירות ל־30 חודשים. החוק הוא חלק מהמתווה שעליו הסכימו משרדי הביטחון והאוצר במסגרת המתווה התקציבי שגובש לתר"ש "גדעון" לפני כחמש שנים.

בצבא מתנגדים לתכנית בטענה כי האתגרים הביטחוניים שנוצרו מחייבים בחינה מחדש של קיצור השירות, בטרם ייווצר לצבא מחסור בכוח אדם, כלומר בחיילי החובה. בפועל, משך ההכשרה ארוך, ונוכח קיצור השירות, הצבא יקבל חיילים מוכשרים לתפקידם לתקופה קצרה מדי.

הצבא נכנס לתקופה מאתגרת. בגזרות השונות ישנו סיכון ממשי להסלמה: בצפון ישנה המערכה למניעת ההתבססות בסוריה וחזבאללה שבוחן בחודשים האחרונים את רמת הדריכות של הכוחות בגבול לבנון; באיו"ש ישנו סיכוי להתחממות בגלל הסיפוח שאמור להתרחש החודש; ובדרום מנהל חמאס מדיניות של הליכה על הסף. לכל אלו מצטרפים כאמור, אתגרי התקציב, בניין הכוח וכוח האדם. סגן הרמטכ"ל שייבחר יידרש להיות גם קבלן ביצוע יעיל וגם עזר כנגדו של הרמטכ"ל, שיידע לסייע לו לנווט את הצבא בין האתגרים. 

 

 

אירן מסוכנת, אבל ישנם אויבים קרובים בהרבה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 דווקא השבוע, על רקע תקיפות שיוחסו לישראל בסוריה כנגד מטרות אירניות והקמת "פיקוד אירן", הזכיר הרמטכ"ל שלמרות האיומים במעגל השלישי, ישנם איומים קרובים בהרבה, וצה"ל עלול להידרש לעימות מולם.

במהלך הלילה שבין שלישי לרביעי, על־פי פרסומים זרים, תקף צה"ל בסוריה ופגע ביעדים בסמוך לעיר א־סווידא ובאזור דיר א־זור במזרח סוריה. חמישה פעילי מיליציה פרו־אירנית ושני חיילים מצבא סוריה נהרגו בתקיפות, וארבעה חיילים סורים נפצעו. הסורים דיווחים גם על תקיפה מן האוויר של יעד באזור פרברי העיר חמה.

אם ישראל אכן עמדה מאחורי התקיפות בסוריה, כחלק מהמערכה בין המלחמות (מב"מ), הרי שניתן להסיק מכך שלמרות הצהרות בכירים במערכת הביטחון לפני כחודשיים, אירן ככל הנראה לא קיבלה את המזכר לפיו היא נסוגה מסוריה.

ישראל מנהלת כנגד אירן מערכה ארוכה, ברובה בחתימה נמוכה, שבמסגרתה נוהלו מאות מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות לסיכול התבססותה בסוריה.

המערכה החלה בשנת 2013. מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף (מיל.) אמיר אשל, סיפר בראיון בפברואר האחרון ל"זמן אמת", תכנית התחקירים של "כאן 11", שהרמטכ"ל דאז, בני גנץ, הטיל עליו לפקד על המערכה "למניעת העברת אמל"ח, נשק אסטרטגי, תקרא לו, מסוריה ללבנון, לידיים של חזבאללה".

מבחינה אסטרטגית ההישג העיקרי של תקיפות אלו הוא במניעה, צמצום וסיכול הצטיידות הכוחות האירניים (ושלוחתה חזבאללה) באמצעי לחימה מסוימים, בדגש על טילים בעלי טווח גדול ודיוק גבוה. מנגד, בכל האמור לעקירת המאחז האירני בסוריה, או לחלופין בשכנוע אירן לוותר עליו, המצב שונה. 

אירן, שמצויה במשבר כלכלי קשה שהחריף כתוצאה ממגפת הקורונה, הגדירה את התבססותה בסוריה כאינטרס חיוני, ואפשר להניח שתהיה מוכנה לשלם מחירים בכדי להשיגו.

מבחינה מבצעית היו הישגיה של ישראל במערכה הזו מרשימים מאוד, ועיקר הקרדיט מגיע למערכי המודיעין ולחיל האוויר, ששניים מקציניו הבכירים הצטרפו השבוע למטה הכללי, וסומנו למעשה על־ידי הרמטכ"ל אביב כוכבי כמועמדיו להחליף יום אחד את האלוף עמיקם נורקין בפיקוד על חיל האוויר.

אגף חדש שיופקד על האיום האירני

כחלק מהרה־ארגון עליו החליט הרמטכ"ל, במסגרת התכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה", פוצל אגף התכנון (אג"ת) לשני אגפים. הסיבה לכך נובעת, כמאמר הרמטכ"ל בטקס חילופי ראשי האגף, מן העובדה שאירן הפכה למדינה המסוכנת ביותר במזרח התיכון, ואף שהיא "אמנם ממוקמת במעגל השלישי, אבל משפיעה ביותר על המעגל הראשון והשני. היא התקדמה באופן ניכר בתכנית הגרעין, אך הגרעין הוא כבר לא האיום היחידי".

אירן, ציין הרמטכ"ל, מסייעת ומממנת את אויביה של ישראל במעגל במעגל הראשון ובראשם חזבאללה, וכן חמאס והג'יהאד האסלאמי. "לאור זאת, נדרש גוף ואלוף בראשו אשר יהיו מופקדים מבוקר עד ערב על ההתפתחויות במעגל השלישי", אמר.

הראשון שבהם הוא אגף התכנון ובניין הכוח, שבראשו יעמוד האלוף תומר בר, טייס קרב שכיהן בעבר כראש מחלקת מבצעים של חיל האוויר, בין היתר במבצע "עופרת יצוקה". האגף בראשותו, כפי שנכתב באתר צה"ל, יהיה "לשמש גוף מטה מרכזי לתכנון במטכ"ל, לעיצוב ולבקרת בניין הכוח, תוך כדי פיתוח שיטות לחימה חדשניות ויעילות".

השני הוא אגף אסטרטגיה ומעגל שלישי, שבראשו עומד האלוף טל קלמן, טייס קרב שפיקד על טייסת 16I־F במלחמת לבנון השנייה ובהמשך עמד בראש החטיבה האסטרטגית באג"ת. תחת האגף (המכונה פיקוד אירן) יפעלו החטיבה האסטרטגית, שבראשה עומד תא"ל ד"ר אורן סתר, קצין מודיעין בעברו, החטיבה לקשרי חוץ, שבראשה עומד תא"ל אפי דפרין, שנפצע קשה כמפקד גדוד טנקים בחטיבת השריון 401 קרב בסלוקי במלחמת לבנון השנייה, וכן גוף שנקרא מטה אירן.

השניים מחליפים בתפקיד את האלוף אמיר אבולעפיה, שעשה את עיקר שירותו בחטיבת הנח"ל, בה שירת כמפקד הסיירת בלבנון, מפקד גדוד הסיור באינתיפאדה השנייה וכמח"ט. לאחר עשור שבו היו ראשי אג"ת טייסי קרב לשעבר היה אבולעפיה לאלוף "הירוק" הראשון שכיהן כראש אג"ת, (גם לו יש ברזומה שירות בחיל "הכחול", כמפקד כוחות אוויר מיוחדים).

כראש אג"ת היה אבולעפיה מעורב מאוד במימוש התר"ש שהוביל הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, בה הושם דגש על חיזוק ושיפור כשירות כוחות היבשה. אפשר לנחש שבניגוד לאזהרתו במאמר ב"מערכות", כי קצינים בצה"ל "נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם", הוא עצמו הביע עמדה עצמאית בכל נושא. אפשר לקוות שמחליפיו, בשני האגפים, יעשו כמותו. 

אויבים קרובים בהרבה

ביום שלישי ביקר הרמטכ"ל כוכבי בבוחן רף, אימון המדמה מערכה בצפון, של גדוד "עשת" מחטיבת השריון 401, אותו גדוד שעליו פיקד דפרין, ראש חטיבת קשרי החוץ, ב־2006.

במהלך האימון בבסיס האימונים באליקים אמר כוכבי למפקדי הגדוד כי אף שהאימון מכוון לזירת הלחימה העיקרית, כנגד חזבאללה בלבנון, ובהתאמות מסוימות כנגד חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, הגדוד עשוי למצוא עצמו "בעוד כמה שבועות באיו"ש בגלל הפרות סדר ובגלל אירועי טרור. ויכול להיות שהאירועים הקרובים גם יכולים להתפתח ללחימה בעזה".

לאחרונה קיימו הפיקוד הבכיר של צה"ל והשב"כ משחק מלחמה שדימה תרחישים שעשויים לקרות במידה וישראל תספח ביולי הקרוב שטחים ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן, מהלך שההיערכות אליו מכונה בצבא "שחר בהרים". בינתיים נראה שהצבא אינו יודע מה בכוונת הממשלה, בדגש על ראש הממשלה בנימין נתניהו, לעשות. ולכן כל שניתן הוא להתכונן לתרחישי קיצון. 

"אתם צריכים למצות כל רגע של אימון וכל רגע של פנאי לתרגול, להכשרה, ללימוד, כדי להיות הכי מוכנים. אם יש דבר משמעותי ללוחמים שאיתם הם חוצים את הגבול זה תחושת מסוגלות ותחושת ביטחון. כשאתה מתאמן פעם ועוד פעם, אתה פשוט מפתח תחושת מסוגלות, וגם אם אין לך את תרמיל לואו הטוב ביותר, יש בתחושת המסוגלות עוצמה ואנרגיה שהיא חזקה מכל דבר אחר", אמר הרמטכ"ל למפקדים.

בהחלט יתכן שהצבא "רואה שחורות" ואם יהיה סיפוח הוא יעבור בשקט יחסי תוך מחאה סמלית מצד הפלסטינים, והגדוד, כמו כוחות אחרים בצבא שהתאמנו לאחרונה (בשבוע שעבר ביקר הרמטכ"ל בתרגיל של חטיבת הקומנדו), ישוב לאימון נוסף בהתאם לגרף האימונים הצה"לי. אבל אפשר גם שלא. 

אם תחליט ישראל להחיל ריבונות על חלק משטחי יהודה ושומרון האירועים עלולים לצאת משליטה. לחמאס יש אינטרס ברור לחמם את השטח בגדה המערבית, תוך שאיפה להימנע מהתלקחות ברצועה. רק בשבוע שעבר נורתה רקטה מרצועת עזה, כחלק ממדיניות האיתותים, המסרים וההליכה על סף ההסלמה שמוביל יחיא סינוואר.

מוטב שהכוחות המתאמנים ייקחו לתשומת לבם את הדגש של הרמטכ"ל בדבר מיצוי האימונים. בהחלט יתכן שיעבור זמן עד שיהיו פנויים לאימון נוסף.

ההחלטה להקים פיקוד הכשרות ואימונים היתה צריכה לקרות מזמן | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרמטכ"ל כוכבי הזהיר לאחרונה מקיצוץ בתקציב הביטחון. עד שהממשלה תאשר את תקציב הביטחון יוזם הרמטכ"ל שינויים תפיסתיים וארגוניים. חלקם, בעיקר בתחום פיקוד הכשרה ואימונים, עשויים לייעל את הצבא, להתאימו לאתגרים, ולחזק את מוכנותו למלחמה.

ממשלת האחדות הוקמה לפני כחודש, והמרחק לגיבוש ולאישור תקציב שנתי מוסכם עודנו רב. כחלק מזה, גם תקציב הביטחון טרם אושר בממשלה ואתו גם התכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה" שמוביל הרמטכ"ל אביב כוכבי. בהתחשב במשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה, ישנה סבירות שהממשלה תחליט על קיצוץ בתקציב הביטחון.

בפורום למידה שקיים צה"ל שבוע שעבר להפקת לקחים ומוכנות לגל שני של נגיף הקורונה בבסיס המכללות הצבאיות בגלילות, הזהיר הרמטכ"ל כוכבי מפני "פרדוקס הביטחון: ככל שיש שקט ויציבות ביטחונית נוטים לשכוח כמה מורכב להשיגם. מתפתחת תחושה מוטעית שפחתו האיומים, וככל שיש שקט, מתפתחת התחושה שניתן לצמצם את הצרכים הביטחוניים. זו טעות חמורה שצבאות ומדינות רבות לאורך ההיסטוריה כולל מדינת ישראל, שילמו עליה מחיר כבד, כבד ביותר".

לאזהרת הרמטכ"ל יש יסודות בהיסטוריה הקרובה של צה"ל. הקיצוצים התקציביים בשנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן" גרמו, באופן חלקי, למוכנות הלקויה של צה"ל למערכה. אבל מדובר בגורם חלקי בלבד, משום שצה"ל סירב לקיים שינויים מבניים ותפיסתיים באותן שנים, ולהיערך לטיב האיום. כך למשל, איום המנהרות היה ידוע לצבא בטרם המערכה בקיץ 2014, אבל חומרתו לא הובנה ולא פותחה תפיסה שלמה ללחימה בתווך התת־קרקעי.

גורם אחר שפגע קשות במוכנות למערכה בלבנון הוא האינתיפאדה השנייה, שחייבה את צה"ל להשקיע כוחות ומשאבים עצומים בלחימה בעימות הקשה ביותר שבו לחמה ישראל מאז מלחמת לבנון הראשונה. אבל לא בטוח שהיה אפשר אחרת. כדאי, אגב, לממשלה לקחת בחשבון שהדבר עלול לחזור על עצמו אם תחליט על מהלך הסיפוח והוא בתורו יביא עמו התלקחות ביהודה ושומרון.

הרמטכ"ל הדגיש כי "רק בזכות תיחזוק שרירי הצבא ניתן להתאגרף ולנצח, ביום פקודה. ברוח זו אנו פועלים, ממשיכים בתנופה ומוצאים לפועל את תר"ש "תנופה". תר"ש "תנופה" היא המענה לפערים לסגור, וליתרון שנדרש לפתוח על פני אויבינו".

צה"ל זקוק לתר"ש שתהפוך אותו למתאים ביותר להתמודדות עם אתגרי הביטחון של ההווה והעתיד, וחלק מהותי בהתאמה הזו נוגע להכשרה ואימונים, שיכינו את הצבא למלחמה של מחר, אם תקרה, אבל גם לזו שתפרוץ בעוד כמה שנים.

פיקוד שיאגד את כל אימוני היבשה

למרות שהתר"ש זקוקה למסגרת תקציבית בכדי להתממש במלואה, הרי שחלקה עוסק בשינויים מבניים, תפיסתיים וארגוניים. לפני כחצי שנה אמר ראש אגף המבצעים בצה"ל, האלוף אהרון חליוה, כי בכל התחומים שאינם "חונים ברמה של הצ'ק, אנחנו כבר עמוק בתוך תר"ש תנופה".

אחד השינויים שכוללת תר"ש "תנופה" הוא הקמת פיקוד ההכשרות והאימונים בזרוע היבשה, שיאגד תחתיו את כלל ההכשרות והאימונים שלה ויהיה אחראי לרצף ההכשרה ולאימון לכלל כוחות היבשה בסדיר ובמילואים. זהו שינוי מבני וארגוני שהיה צריך לקרות מזמן. הפיקוד ירכז את כל בסיסי ההדרכה, ההכשרה, האימונים ובתי־הספר בזרוע, ישפר את השקעת המשאבים ויבטל כפילויות ארגוניות.

ההדרכה תמיד היתה מוזנחת מעט בצה"ל, וזולת הפיקוד על בה"ד 1 לא נחשבו (וגם לא היו) תפקידי הפיקוד על בתי הספר הצבאיים, כמקפצה לקידום. צה"ל הוא צבא לוחם, וככזה הוא קידש ומקדש את הפעילות המבצעית והעושים במלאכה. שם, בפיקוד על כוחות בלחימה וביטחון שוטף, מצויה הדרך לעלייה בסולם הדרגות. יש בכך הרבה מן הצדק, והאתוס הזה, לפיו מפקדים לוחמים מתקדמים הלאה הוא ערך שמוטב לשמר.

אבל במקביל, מוטב להיגמל מן המחשבה שהפעילות הזו גם מכשירה למערכה בהיקף רחב (ההתפכחות מכך ב־2006 היתה כואבת במיוחד). יש להשקיע באימונים ובמאמנים, כי שם טמונה הכשירות הנדרשת למלחמה של ממש.

יתכן שדווקא בשינוי שיזם כוכבי, שכולל בתוכו גם החלטה לפיה "המפקדים הטובים ביותר ישובצו לבתי הספר הצבאיים, בעדיפות על שיבוצם לתפקידים אחרים", יצליח צה"ל לעשות את קפיצת המדרגה שגם תייעל את ההכשרות והאימונים, וגם תשים אותם במקומם הראוי, בלב העשייה הצה"לית. 

 לפני כשנה כתב אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ, מפקד סיירת גבעתי לשעבר, בבלוג שלו שורת עצות למפקד זרוע היבשה וחברו לנשק, האלוף יואל סטריק. אין ספק, ציין זלמנוביץ, שחברו מכיר את המורכבויות והאתגרים שעומדים לפניו טוב ממנו, "אבל כולם נותנים עצות, אז גם לי מותר", והמליץ לסטריק לא לעסוק במפקדות העוצבות (החטיבה, האוגדה והגיס) המנופחות גם כך, אלא לקבוע כלל אצבע ולקצץ 30%. "אל תדאג הם יסתדרו, ותדאג כי הן יתנפחו מחדש". 

העיסוק, הדגיש, צריך להיות בכוחות הקטנים, "העושים את לחימת היבשה – כיתת החי"ר, במחלקת ההנדסה, בצוות הטנק, באנשי הסוללה הארטילרית ומקביליהם". אף שהמבנה, הארגון ואמצעי הלחימה של היחידות חשובים, צה"ל מצוי גם כך בעליונות טכנולוגית אדירה ביחס לאויביו, שמפעילים מצידם טכנולוגיה ישנה וזמינה, אבל באופן יעיל מאוד. 

"בנה את המפקדים של הכוחות הללו – הגורמים החשובים ביותר בכוחות החשובים באמת. תאריך את משך שרותם ואת הכשרתם. חזק את מעמדם של המש"קים והנגדים הלוחמים ותומכי הלחימה. בעיקר עסוק ברוח הלחימה באמצעות מנהיגות, הכשרות ואימונים, ומשמעת (כן, כן, משמעת נבונה וקשוחה)", כתב. פיקוד ההכשרות והאימונים הוא צעד בכיוון הנכון.

בטקס ההקמה שהתקיים לפני כשלושה חודשים הדגיש האלוף סטריק כי מטרת סדרת השינויים הארגוניים בזרוע היא "בניין הכוח לתמרון רב מימדי, מדויק וקטלני". 

השבוע ביקר הרמטכ"ל בתרגיל משולב שדימה לחימה בחזית הצפונית, שקיימו בחרמון שניים מהאגרופים היותר כשירים של הצבא, היחידה המובחרת אגוז מחטיבת הקומנדו ויחידת זיק של חיל התותחנים. אבל יחידות אלו, שתמיד יימצאו בלב העשייה והלחימה, הן חלק מהחוד המושחז של הצבא, ואינן משקפים את רמת כל האוגדות והחטיבות. שיפור הכשירות שלהן צריך לעמוד במוקד העשייה של הפיקוד החדש.

המאמן

האיש שמונה למפקד פיקוד ההכשרות והאימונים הוא האלוף מוטי ברוך, המפקד גם על הגיס המטכ"לי. ברוך עשה את רוב שירותו בצנחנים. בשנת 1997 הוא נפצע כשפיקד על סיירת צנחנים במבצע "מרכבות האלים", מבצע מיוחד במרחב זליא ויחמור אל־בקע, 8 ק"מ מצפון לרצועת הביטחון שבלבנון.

בעת שהכוח הטמין מטעני חבלה נפתחה עליהם אש מטווח קצר. "זאביק זומרפלד נפגע מייד ונהרג. גם המקלען נפגע. נשכבנו על הארץ כדי לנהל קרב, ואז נפגעתי גם אני מרסיסים של רימון. ידעתי שלמרות הפציעה אני חייב להמשיך להילחם", סיפר ברוך, אז רב־סרן צעיר, בראיון ביולי אותה שנה לעמיר רפפורט מ"ידיעות אחרונות". 

למרות ההפתעה והנפגעים הכוח שבפיקודו ובפיקוד סגנו, סרן ערן שמיר, התעשת כמעט מיד. "ניהלנו קרב יריות ורימונים במשך כחצי שעה, ובסופו של דבר התקדמנו לכיוון המחבלים, והכוח בראשות ערן הסתער והרג שניים מהם". הפצועים, ובהם ברוך, וההרוג פונו במסוק, ומיד לאחר מכן פתח באש מחבל שלישי, במקביל לאש מרגמות מדויקת שנורתה על הכוח.

שמיר, ולוחם נוסף, רן מזומן, נהרגו. מח"ט הצנחנים דאז ושר הביטחון דהיום, בני גנץ, ששהה בחדר הפיקוד במרג' עיון, ניהל את החילוץ. בשל הנפגעים המבצע זכור ככישלון, אבל כמה שבועות לאחר מכן עלה רכב ובו פעילי חזבאללה על מטעני חבלה שהטמין הכוח בציר, וארבעה מהם, בהם בכיר בארגון, נהרגו.

בסיום הראיון ציין רפפורט שברוך עתיד ללמוד במכללה לפיקוד ומטה, ושכמו "מפקדים קודמים של סיירת הצנחנים, גם עבורו מתוכננים לא מעט תפקידי פיקוד בכירים". ברוך, שמאז פיקד על חטיבת נח"ל, עוצבת הפלדה ועתה גיס ופיקוד ההכשרות והאימונים, פרע את השטר. עכשיו, הוא האיש שיצטרך להילחם על כל שקל, להתעקש על כל אימון, ובעיקר לוודא שהכל נעשה בתאם לתפיסה שלמה ומתאימה, בכדי שכוחות היבשה של צה"ל יהיו כשירים למערכה הבאה.

 

 

הדיון הציבורי על הסיפוח רדוד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל עשויה בקרוב להחיל ריבונות על שטחי יהודה ושומרון ובקעת הירדן, או רק על חלק מהשטח, או בכלל לא. הדיון הציבורי בסוגיה רדוד, וכלל לא ברור מדוע. הרי בסוגיות אחרות, יש כאן ויכוח ציבורי ער. אז למה בנושא אקוטי לביטחון הלאומי אנחנו מסתפקים בססמאות?

מאז הבחירות האחרונות נוכח המושג "סיפוח" בשיח הציבורי בישראל כמשהו ממשי, העומד להתרחש, ולא כשאיפה ותקווה שבינה לבין המציאות הגיאופוליטית אין דבר. ראש הממשלה בנימין נתניהו אפילו הודיע שביולי יתחיל התהליך

אבל נשאלת השאלה באיזה סיפוח מדובר? האם ישראל עומדת לספח את כל השטחים ובקעת הירדן? האם רק חלק מהשטח? האם ישנה הסכמה שבשתיקה מצד בעלות בריתה (ירדן ומצרים למשל)? ואם לא מה ההשלכות האפשריות? מאחר ואין בכוונת ישראל להפוך את הפלסטינים לאזרחים ישראלים שווי זכויות או לגרשם, מה יהיה עליהם? 

אלו הן רק חלק מן השאלות שתשובות שלהם נבחרי הציבור, מימין ומשמאל, והדרג המדיני נמנעים מלספק להן תשובות ברורות. אולי כדאי לספח, ואולי מוטב להימנע? מה שבטוח הוא שדיון ציבורי מקיף ועמוק בסוגיה לא מתקיים.

במקום זה הושמעו הצהרות ריקות, ססמאות כלליות ושאר ירקות. הדיון הציבורי, כרגיל אצלנו כשהדברים אמורים בסוגיות של ביטחון לאומי, נשאר רדוד

צה"ל ומערכת הביטחון כולה החלו לאחרונה לקיים דיונים מהותיים על תרחישים שונים הנוגעים לסיפוח, ההיערכות בשטח, הסיכוי להתלקחות סבב אלים ביהודה ושומרון וכיוצא באלו. הרמטכ"ל, אביב כוכבי, אף הורה על קיום משחק מלחמה בשיתוף השב"כ, שיבחן את ההשלכות האפשריות והמענים שברשות צה"ל

שר הביטחון, בני גנץ, הורה השבוע להאיץ את היערכות הצבא לקראת הצעדים המדיניים העומדים על הפרק בזירה הפלסטינית. עוד ציין כי בקרוב ימנה פרויקטור מטעמו שיעסוק בתיאום המהלכים הנדרשים בזירה זו, ויקים צוות משולב במשרד הביטחון שירכז את ההמלצות האופרטיביות. העובדה שמערכת נדרכת ונערכת לאפשרויות השונות חשובה, אבל כדאי שגם הציבור ידע על מה הולכים להחיל ריבונות. 

בשנתיים האחרונות הפכו ישראלים רבים למומחים של ממש בסוגיות משפטיות כמו הלכת דרעי־פנחסי, עבירת סוביודיצה וחוק יסוד הממשלה. זה נהדר. לא חשוב מה עמדתכם בנוגע להעמדתו לדין של ראש הממשלה נתניהו, טוב שהדיון בסוגיה עוסק בשאלות של מהות ועומק, ולא נשאר רק ברמת ססמאות כמו "הוא זכאי", ו"מושחתים נמאסתם".

אבל כשזה מגיע לסוגיות של ביטחון לאומי, משום מה הציבור, שלפחות חלק ניכר ממנו מכיר את הנדבך הצבאי בתחום "דרך הרגליים", מעדיף שלא לדעת. ססמאות מבית מדרשם של ארגונים כמו "פרויקט הניצחון הישראלי", שקורא לסיפוח מבלי להסביר איך ומה, החליפו דיוני עומק על העלויות והתועלות של המהלך.

כשהוויכוח ציבורי רדוד (והדיון העמוק והמקיף נשאר נחלתם של יודעי ח"ן ספורים) התוצאה כמעט תמיד עגומה. כך דיממה ישראל שמונה־עשרה שנות לחימה בלבנון, ניהלה מערכות ארוכות (מלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן") בלי שלציבור יהיה אכפת מדוע הסתיימו בתחושת החמצה, וגם נמנעת בימים אלה מלהיערך היטב לגל השני של מגפת הקורונה.

לא נורא, נספח וננצח. הפרטים? ההשלכות? כל אלה, כתב פעם יהונתן גפן בסיפור על האיש הירוק, הם "בכלל מסיפור אחר".

ומעניין לעניין באותו עניין. השבוע רחשו הרשתות החברתיות בעקבות סרטון שתיעד תקרית בה הותקפו שני מפקדי פלוגות מגדוד 932 של חטיבת הנח"ל, שרדפו אחר רכב של גנבי ציוד ואמצעי לחימה מן הפזורה הבדואית בבסיס צאלים. רכבים של תושבי הכפר, שיצאו לסייע לגנבים, חסמו את רכבם של הקצינים, והתעמתו עמם. במהלך העימות ירה אחד המ"פים, שחש מאוים, באוויר, ולאחר מכן נסוגו השניים. 

תחקיר שקיים מפקד המרכז לאימונים טקטיים, אל"מ אוהד מאור, קבע כי הקצינים שגו ברודפם אחר הגנבים משום שתפקיד הצבא "הינו למנוע גניבות ולא לבצע מרדפים". יתרה מכך, קבע מאור, קצין שריון, שאין לבצע מרדף מחשש שכלי הרכב יתהפכו במהלך הנסיעה וחיילים ומפקדים יפגעו.

צאלים כבר מזמן הפכה למקור לא אכזב עבור גנבי אמצעי לחימה וציוד צבאי, רובם מן הפזורה הבדואית. חיילי מילואים התלוננו לא אחת על כך גדודים רבים בשנים האחרונות נאלצו להקצות לא מעט משאבים וכוח אדם בכדי לשמור על המאהל בו הם שוהים.

במקום לנצל את מקסימום הזמן והאנשים בכדי להתאמן באופן מיטבי, נדרשות יחידות מילואים וסדיר להקצות כל העת חיילים לשמירה על עצמם ועל ציודם, באמצע מדינת ישראל. בעשור האחרון לא ירד גדוד לאימון בצאלים מבלי שמפקדיו לא הגדירו בהישגים הנדרשים לאימון שלא ייגנב (הם כותבים יאבד) ציוד לחימה.

אז נכון, מכת הגנבות בצאלים היא בעיה משטרתית הרבה לפני שהיא צבאית. והפתרון יחייב הקצאת משאבים, לאורך זמן, שכלל לא בטוח שהמשטרה יכולה להשקיע בלי החלטה וגיבוי של הדרג המדיני. עד שזה יקרה, זו נשארת בעיה של חיילים בסדיר ובמילואים, שעושים כמיטב יכולתם. הכל ידוע, אך בשטח אין שינוי של ממש.

אולי, לפני שמדברים על החלת ריבונות בשטחים, שטרם הוכרע הוויכוח הציבורי והבינלאומי בעניינם, כדאי להחיל את החוק והסדר בנגב, שבינתיים לפחות הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. רק רעיון.