מתבוסה לניצחון – ביקורת ספר | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"מתבוסה לניצחון" (הוצאת מערכות, 1977),

מאת גנרל ויליאם סלים,

Defeat Into Victory", By William Slim"

תרגום: אריה חשביה,

מכיל 390 עמודים.

האתגר שעומד בפני המצביא הצבאי אינו רק להעריך נכונה או "לדמיין", כמאמר לידל הארט, כיצד ערוך האויב (לידל הארט, 1986, עמ' 11), אלא הוא גם לגבש מענה מתאים בדמות תפיסה אסטרטגית ובתוכה תפיסת הפעלת כוח רלוונטית.

הפילדמרשל ויליאם סלים, מפקד קורפוס בורמה של הצבא הבריטי (ובהמשך מפקד הארמיה ה־14) במלחמת העולם השנייה ומצביא שסיפורו הוא בבחינת דוגמה מובהקת למפקד ברמה המערכתית שנדרש לדמיין ולגבש כוח צבאי לכדי כוח לוחם אפקטיבי, הציב מענה רלוונטי מול היערכות האויב. את סוגת ספרי הזיכרונות שכתבו מפקדים (בעיקר בכירים) על המערכות שעליהן פיקדו, יש לקרוא בזהירות ועם "קורטוב של מלח". לא פעם ניתן לסווג ספרים אלו, כמאמר מפקד בכיר בצה"ל, תחת הכותרת "כמה טוב הייתי". אין זה המקרה בכל האמור בספר זה.

ראשית, משום שלמרות הוויכוחים ההיסטוריים שתמיד נלווים לספרים כאלה, ישנה הסכמה ולפיה סלים תיאר את האירועים כהווייתם. שנית, סלים היטיב, יותר מרבים אחרים, לתאר באופן קולח את האירועים, את האופן שבו זיהה את הצורך בשינוי הדרוש בהפעלת הכוח, ואת גיבוש תפיסת ההפעלה והאסטרטגיה הרלוונטית לאתגר המבצעי, את בניין הכוח שקיים כדי שכוחותיו יוכלו לממש את היעדים שהציב, ולבסוף את הפעלת הכוח היה נתון לפיקודו.

בספר שכתב, "מתבוסה לניצחון", אף שהוא בבחינת נחתום המעיד על עיסתו, תיאר סלים באופן קולח, נהיר ומרתק את הדרך שעשו הכוחות תחת פיקודו מן התבוסה והנסיגה מבורמה לעבר הניצחון בזירה זו על הצבא היפני. סלים, קצין חי"ר שלחם במלחמת העולם הראשונה בקרב גליפולי ושעוטר בצלב הצבאי על גבורתו, פיקד בראשית מלחמת העולם השנייה על חטיבת חי"ר הודית שלחמה בצבא האיטלקי באתיופיה, ובהמשך על הדיביזיה ההודית ה־10 בעיראק. ב־1942 הוא הוזעק לקבל את הפיקוד על הקורפוס הבריטי בבורמה שספג תבוסה קשה מידי הצבא היפני.

לנצח בתחרות הלמידה ולחשל את החרב

"היינו כמתאגרף עיוור המבקש להכות ביריב לא־נראה ולבלום מהלומות שאין הוא יודע כי הן מכוונות אליו, עד שהן פוגעות בו" (סלים, 1977, עמ' 25), תיאר סלים את המציאות שאותה פגש כשנכנס לתפקידו.

הצבא הבריטי, קבע סלים, פיגר בתחרות הלמידה אחר אויבו היפני ושילם על כך מחיר כבד. בעיני יחידות הקורפוס, הבריטיות, הנפאליות וההודיות גם יחד, הוא כותב: "היה הג'ונגל מקום זר ואימתני; לנוע ולהילחם בו – זה היה סיוט. נטינו יותר מדי להגדיר את הג'ונגל כ"בלתי־חדיר", ואכן היה בלתי־עביר לתובלה הממונעת שלנו, לאספקה המסורבלת ולחוסר־הניסיון שלנו. בעינינו היה הג'ונגל אך ורק מכשול לתנועה ולראות; בעיני היפאנים הוא היה אמצעי מבורך לתמרון בהסתר ולאפתעה. היפאנים הפעילו עוצבות שאומנו וצוידו במיוחד לשטח מיוער ומבותר על־ידי נהרות, ואילו אנו השתמשנו הגייסות שאימונם וציודם – במידה שהושלמו – נועדו למדבר הפתוח. היפאנים קטפו את הפרי שהיו ראויים לו, בשכר ראיית־הנולד והכנה יסודית: אנו שילמנו את הקנס על מחדלינו בשני התחומים הללו" (סלים, 1977, עמ' 83). נוסף על כך, ציין סלים, בלט הצבא היפני ברוח הלחימה של אנשיו (שם, עמ' 381).

הדבר דומה במידה רבה ליכולת של הצבא המצרי לעקוף את צה"ל במרוץ הלמידה שקדם למלחמת יום הכיפורים, ולייצר באמצעות הצטיידות בטילי נ"מ ונ"ט יתרון טקטי שהביא אותו לעמדת יתרון מערכתית (אלמוג, 1997, עמ' 7).

לאחר הנסיגה מבורמה נדרש סלים להפוך שוב את הקורפוס שלו ליחידה לוחמת ולגבש מענה רלוונטי לאתגר המבצעי שניצב בפניו. העקרונות שלאורם תכנן את כל המבצעים היו אלה: "א) המגמה העיקרית חייבת להיות התקפית; ב) הרעיון המרכזי שעליו תושתת התכנית חייב להיות פשוט; ג) יש לזכור רעיון זה כל העת, ועל כל השאר להיות מוכפף לו; ד) התכנית מוכרחה לכלול את יסוד האפתעה" (סלים, 1977, עמ' 153). את כללי התכנון שלו צריך כל מפקד בצה"ל לראות לנגד עיניו כל העת. אף שאת ניסוח פקודות המבצע למערכה הותיר בידי מטהו, התעקש סלים לנסח תמיד בעצמו סעיף אחד, הקצר ביותר, שנגע לכוונה (בצה"ל נקרא מושג זה המטרה). סעיף זה, כותב סלים, הבהיר "את כוונתו המדויקת של המפקד. זוהי הבעת רצונו הקובעת, שלאורה חייבים לפעול כל קצין וכל חייל בארמיה, במשך כל המבצע. משום כך צריך המפקד בעצמו לנסח סעיף זה" (שם, עמ' 154).

את תקופת האימון ועיצוב הכוחות כינה סלים "חישול החרב". הוא תבע מאנשיו לגלות יוזמה ולוחמנות, אך לצד זאת הוא תבע מהם מקצועיות בהפעלת הכוח (שם, עמ' 130). דרישה זו טבועה בקרב לוחמי צה"ל ומפקדים זוטרים ובכירים כאחד. כך למשל נהג אל"ם דרור וינברג ז"ל, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד על גדוד הצנחנים 890 בלחימה בדרום לבנון (ונהרג לימים כמח"ט יהודה), לומר לפקודיו שהמוטיבציה חשובה: "אבל לא במקום מקצועיות. מוכרחים להוביל את הכוח בצורה נכונה וללא טעויות. מפקד צריך לדעת לכתוב פקודות נכון, לתכנן מארב כמו שצריך וללמד את חייליו הסתוואות תקינה. מוטיבציה גבוהה לא תציל אף אחד מבור שחובבן הכניס אליו את חייליו" (לוינשטיין־מלץ, 2010, עמ' 161).

במקביל לאימונים ביקש סלים לנטוע בלב אנשיו תחושת עליונות על האויב: "עשינו זאת בשורה של מבצעים התקפיים קטנים, מתוכננים בקפידה, אשר בוצעו ככל שהשתפר מזג־האוויר, כנגד פלגות קדומניות של האויב. מבצעים אלה נערכו בקפדנות ובפיקוד מוכשר – וכפי שהקפדתי לוודא תמיד, בעוצמה בעלת עדיפות רבה. תקפנו עמדות פלוגתיות של היפאנים – בחטיבות, בסיוע מלא של ארטילריה ומטוסים; עמדות מחלקתיות – בגדודים. באחד הימים, שעה שבדקתי תכנית למבצע כזה, שהגיש לי המפקד המקומי, אמר קצין־מטה שביקר אצלי: "האינך משתמש בקורנס לפיצוח אגוז?" – "אם יש בידך קורנס", עניתי, "ואם לא איכפת לך שלא יישאר דבר מן האגוז, אין זו שיטה רעה לפיצוחו." בשלב זה לא יכולנו להרשות לעצמנו אפילו כשלונות קטנים. ספגנו מספר קטן מאוד של כשלונות, והעדיפות של הפרט – אשר טופחה בפטרולים מוצלחים – התפתחה להרגשת עדיפות ביחידות ובעוצבות. אזי מוכנים היינו לביצוע מבצעים גדולים יותר" (סלים, 1977, עמ' 136).

לקורא הישראלי עשויה השיטה שבה נקט סלים להזכיר את האופן שבו ביקש הרמטכ"ל משה דיין לחזק את תחושת המסוגלות, היוזמה וההתקפיות בצה"ל, כאשר מפקדיו ולוחמיו התקשו לממש ערכים, כמו חתירה למגע ודבקות במשימה. דיין איחד ב־1954 את יחידת הקומנדו 101 עם גדוד הצנחנים 890 ומינה למפקד גדוד הצנחנים המאוחד את רס"ן אריאל שרון: "שכבר הוכיח את מנהיגותו ואת יכולתו להצליח בפשיטות נועזות בעומק שטח האויב" (בר־און, 2014, עמ' 97). בשלוש השנים הבאות היה הגדוד לכוח שנשא בעיקר פעולות הגמול, אך עם הזמן עמד דיין על כך שבפעולות הגמול תשולבנה יחידות מחטיבות אחרות, שכן: "ביקש להפיח בכל שכבת הקצינים של צה"ל רוח לוחמנית" (שם, עמ' 97).

בהיסטוריה הקרובה יותר ניתן למצוא דמיון גם לאופן שבו פעל הרמטכ"ל גבי אשכנזי בבואו לשקם את צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה. לדבריו השיקום: "היה כרוך בלהכניס את הצבא למשטר מאוד אינטנסיבי, גם של אימונים, של הצטיידות, של ארגון, של תפיסות לחימה מעודכנות, של גיבוש תוכניות מבצעיות, של החזרה של הביטחון והמסוגלות של היחידות ביכולת שלהן לבצע. מהדברים הבסיסיים ביותר של שיתופי פעולה, של הפעלת כוח, של ידע מקצועי. כולל שאלות שעלו דרך המלחמה של מיקום מפקדים" (אשכנזי, 2021). בהמשך לכך דרש אשכנזי מדרג מפקדי החטיבות ומטהו כי "הנורמה היא: המפקדים נמצאים מלפנים!" (אשכנזי, 2007). ואכן כך היה במבצע "עופרת יצוקה".

במקביל אישר אשכנזי לבצע ברצועת עזה פשיטות קרקעיות שיזם תא"ל משה "צי'קו" תמיר, פקודו בחטיבת גולני ומפקד אוגדת עזה דאז. לדברי אשכנזי הוא נקט דרך זאת בין היתר בשל תרומתם: "למסוגלות וגם לביטחון העצמי של המפקדים" (אשכנזי, 2021). בפשיטות אלו היה לכוחות הפושטים, ובהם גדודים מחטיבות הצנחנים, גבעתי וגולני, כמו יחידות מובחרות, יתרון מובהק של עדיפות מקומית שאפשר להם להביא, כמאמר סלים, קורנס במטרה לפצח את האגוז. בפשיטות אלו פגעו הכוחות באויב, השלימו את המשימות ואף חיזקו את ביטחונם של המפקדים ותחושת המסוגלות שלהם לקראת המערכה הבאה.

סלים, בדומה למפקדים רבים בהיסטוריה, המחיש לקורא בספרו כי אחד מתפקידיו המרכזיים של המצביא הוא העמדת מענה תפיסתי רלוונטי לאתגר המבצעי שמולו הוא ניצב, ככלי משמעותי בגיבוש הכוח הלוחם שתחת פיקודו; לעצבו ולחשלו לאור תפיסה זו באופן שחייליו יאמינו ביכולתם לנצח אך גם יהיו מיומנים ומקצועיים דיים לעשות כן.

מיצוי הכוח בחזית ובעומק

למרות שסלים פיקד על מערכה הרחק מישראל, הרי שבכל זאת לאירועים שהתרחשו בארץ ישראל מספר שנים לפני המלחמה הייתה נגיעה והשפעה על עיצובו של אחד מפקודיו הבכירים הבריגדיר־גנרל אורד צ'ארלס וינגייט, אחד מחלוצי לוחמת הכוחות המיוחדים והלחימה בעומק.

יצחק שדה כתב על וינגייט כך: "[את] לימודיו הצבאיים גמר כתותחן, והשגרה הצבאית של חיל הרגלים לא הייתה נהירה לו. אף על פי כן פסק הלכות ובדק אותן בניסיון אש. תמיד היה מגיע מצד שלא ציפו לו, ועשה פעולה שלא התכוננו לקראתה. כל תכסיסיו היו יצירותיו הוא, ובשל מקוריותם היה בהם כל פעם משום הפתעה; כי וינגייט היה מעיין לא אכזב של המצאות. במובן זה לא היה קצין מקצועי. הוא חידש שיטות והתאים אותן" (גרייצר, 2015, עמ' 18). כדי ללחום ביעילות בכנופיות הערביות הוא יזם ב־1938 את הקמת פלגות הלילה המיוחדות (פל"ם) בארץ ישראל ופיקד עליהן. הפל"ם נחשב לאבן דרך חשובה בהתפתחות הכוח המגן העברי. וינגייט טען כי הדרך הנכונה להתמודד עם הכנופיות הערביות הפושטות על יישובים יהודים ועל צינור הנפט אינה "באמצעות חילופי ירי ממרחק, אלא בקרב פנים אל פנים עם פגיון ופצצות" (שם, עמ' 130). תחת פיקודו הצליחו פלגות הלילה המיוחדות לפגוע בכנופיות ולהרתיע אותן מלפעול.

בחזית בורמה פיקד וינגייט על חטיבת חיל רגלים ה־77 ההודית שהפכה תחת פיקודו לחטיבה מובחרת. ניסיונו של וינגייט בפיקוד על כוחות מובחרים בארץ ישראל ובאתיופיה הביא אותו להאמין בפוטנציאל ההשפעה המערכתית שעשויה להיות לכוח מובחר בהיקף גדול שיבצע חדירה ארוכת־טווח לעומק האויב.

לתפיסתו כדי שכוח יוכל לפעול היטב בעומק האויב, עליו להיות גמיש ומהיר בהבנה ובביצוע. לכאורה ניתן להשיג זאת באמצעות אימונים חוזרים ונשנים ובאמצעות "פתרונות בית־ספר" קבועים מראש. אולם, כך קבע וינגייט, הדבר: "יוביל בהכרח לקיבעון של מחשבה ופעולה, וימנע את היכולת להתגמש. לכן צריכים האימונים להשריש בכל דרגי הפיקוד את היכולת לנקוט יוזמה ולהתאים את התרגולות לנסיבות המתהוות של הבעיה שצריך לפתור […] במלחמה אין אפשרות להעתיק, והמפקד הדבק ברוטינה ומסרב להשתנות מעולם לא ניצח, ולעולם לא תהא ידו על העליונה" (שם, עמ' 175). לקח על־זמני זה הוא בחזקת ציווי לכל מצביא ומפקד באשר הוא.

ביוזמה של וינגייט פיתחו שיטות לחימה מתקדמות שבחלקן טמונים היסודות ללא מעט תפיסות וטכניקות קרביות שמשמשות צבאות מודרניים, ובכלל זה צה"ל כיום. כך למשל בכל האמור בסיוע אווירי קרוב. כדי להיות יעילים וקטלניים בעומק אפשר חיל־האוויר המלכותי למפקדי הגדודים או החטיבות של וינגייט את היכולת "לבקש ולקבל סיוע תוך זמן קצר, ולהטיל משקל רב מאוד של חומר־נפץ בטוח של 100 עד 300 מטר מכוחותינו. ללא זרוע חיונית זו לא היו יכולים הכוחות שעל הקרקע להצליח מעולם" (קאלברט, 1955, עמ' 24).

כוחות בעומק תלויים, כאמור, בסיוע אש מתווך אחר (אוויר וים), משום שהם חסרים לרוב עוצמת אש ושריון. שם, בכוח של וינגייט, נזרעו הזרעים שמהם פותחו לימים לא מעט מטכניקות הסיוע אש הקרוב של הצבאות המערביים, לרבות בצה"ל, כמו סגירת מעגלי האש בין כוחות קרקע המכווינים כלי טיס. כוחותיו של וינגייט תפקדו אז, כפי שכוחות שכאלה עושים גם כיום, כקטרים המושכים את הצבאות והמפתחים שיטות לחימה יעילות יותר. כך עושים בצה"ל כיום הכוחות המיוחדים, עוצבת הקומנדו וכן היחידה הרב־ממדית "רפאים", שיש לה יכולת איתור, חשיפה והשמדת אויב באש ותמרון בהיקפים ובמהירות גדולים מבעבר.

ביוני 1942 שב וינגייט מן הפשיטה הראשונה שלו לבורמה. סלים כתב כך: "חטיבתו עברה בין מוצבי־החוץ של הקורפוס ה־15 לאורך הצ׳ינדווין וחדרה לעומק 300 ק"מ מזרחה לתוך בורמה הכבושה בידי היפאנים, כשהיא פועלת במספר שדרות ומקבלת את כל אספקה מן האוויר. אנשיו פוצצו גשרים וצמתי־מסילה" (סלים, 1977, עמ' 115). כמבצע צבאי הייתה הפשיטה כישלון יקר, שכן האבדות שגרמה לאויב היו אפסיות, וכאלף חיילים, כשליש מאנשי הכוח, לא שבו ממנה.

סלים, יוצא "הצבא הגדול", לא חיבב יתר על המידה פעולות כוחות מיוחדים וכוחות מובחרים בעומק, ובעיקר הוא התנגד להשקעה העצומה במשאבים (לווינגייט הוקצו כוח אווירי פרטי וציוד לחימה איכותי) ביחס לתועלת שטמונה בהם. למרות זאת גם הוא הודה כי עצם הדבר: "שבוצעה חדירה עמוקה מעבר לקווים היפאניים וכי הפושטים חזרו – ניתן להציגו כניצחון בריטי על היפאנים בלחימה בג'ונגל" (שם, עמ' 116). סלים עמד כאן על חשיבות התודעה וחיזוק תחושת ההצלחה בקרב החיילים, ואכן הפשיטה הוצגה בכלי התקשורת כהצלחה של ממש.

בשל הפוטנציאל הטמון בה הפך וינגייט למפקד אוגדה מובחרת שבה היו מספר חטיבות לחדירה לעומק. לאחר שורה ארוכה של ויכוחים, מאבקים אישיים וארגוניים הוכפף לבסוף וינגייט לסלים, והשניים השכילו לרתום את כוחות החדירה לעומק של וינגייט לטובת מהלכי הארמייה של סלים.

כמצביא בלט סלים בין היתר גם משום שהצליח לשלב במתקפה שהוציא אל הפועל שיטות לוחמה משולבות וחדישות. לצד עיקר כוחות הארמיה תחת פיקודו, שנעו באופן לינארי, השכיל סלים להפעיל בהצלחה בעומק האויב את האוגדה המובחרת של וינגייט.

במארס 1944 ביצעו כוחותיו של וינגייט חדירה עמוקה לשטח שבידי היפאנים, שנועדה לתמוך את המתקפה של סלים, והתמקמו "בין בני־מעיו של האויב" (שם, עמ' 195). האויב לא זיהה בזמן את החדירה, במיוחד את חדירת החטיבה המוטסת ה־77 שעליה פיקד בריגדיר מייקל קאלברט. "איטיות התגובה מצד האויב אפשרה לחטיבה 77 של קאלברט להנחית את המהלומה הראשונה. ב־16 במארס, אחרי שהשמיד קאלברט פלוגה יפאנית, הוא הכין מסלול־תעופה ומעוז" (שם, שם), וניתק למעשה את עורק־התחבורה הראשי של הכוחות היפניים שלחמו בכוחות האמריקנים והסיניים. פעילות הכוח של וינגייט זרעה בלבול ומהומה בעומק האויב וסייעה גם לפעולות הארמיה ה־14 של סלים.

ב־1945 פיקד סלים על מתקפה משמעותית נגד הצבא היפני בבורמה ונתקל באתגר שבפניו ניצבו היפנים כשתקפו בכיוון ההפוך את כוחותיו שנה קודם לכן – נהר האירוואדי. אך בניגוד לצבא היפני, אנשיו של סלים חצו את הנהר באמצעות גשר ביילי ארוך שחלקיו הועמסו על גבי פרדות והועברו לנקודת הצליחה. יש בכך כדי להזכיר את האופן שבו צלח צה"ל את תעלת סואץ באמצעות גשר הגלילים במלחמת יום הכיפורים. לאחר מכן כבש צבאו את הערים מייקטילה ומאנדאלי והבקיע את קווי היפנים במישורי בורמה.

בקרב על מאנדאלי בלטה הדיביזיה ההודית ה־19 שעליה פיקד גנרל תומאס ויינפורד ריז, קצין חי"ר שלחם במלחמת העולם הראשונה. על הדיביזיה של ריז הוטל לכבוש יעד מבוצר שכונה גבעת מאנדאלי: "בכל שעות היום והלילה של 9 במארס נמשכה לחימה עזה ביותר, פנים אל פנים, שעה שגדוד גורקאי הסתער במעלה המדרונות ופרץ אל תוך בנייני הבטון בחומרי־נפץ ובתת־מקלעים. למחרת הצטרפו אליהם שתי פלוגות מגדוד בריטי, והלחימה המרה נמשכה. היפאנים עמדו עד לאיש האחרון – עד שהושמדו אחרוני המגינים" (שם, עמ' 330). כשביקר סלים את הדיוויזיה בשלהי הלחימה מצא את אנשיה שקועים בשירה ובראשם מפקדם ריז. "הגנרלים שלי התברכו באופי. אנשיהם הכירום והם הכירו את אנשיהם" (שם, עמ' 330), קבע סלים. סלים הפעיל בהצלחה את שני המאמצים, זה שבחזית וזה שבעומק. הכוח שבעומק יצר בלבול רחב היקף וחוסר ודאות בעורף האויב והקל את ההתנגדות למאמץ העיקרי שבחזית.

אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל ואוגדת שריון בעברו (ולימים הרמטכ"ל), כתב בעת שכיהן כראש אמ"ן, כי התנאי המרכזי לאיכות פיקוד השדה הבכיר הוא היכולת לשלב "בין ראייה אסטרטגית כוללת לבין יכולת לרדת בנושאים קריטיים עד אחרון הפרטים ולקבל הכרעות נכונות. מחד גיסא, הבנת כוחה של התנופה יחד עם תחושת גבולות הניתן להשגה; ומאידך גיסא, היכול לעצב פרטי טכניקה וטקטיקה" (לידל הארט, 1986, עמ' 9). סלים ומפקדי המשנה הבכירים שלו פעלו בהתאם לציווי זה, וגם כיום בשדה הקרב המודרני נדרש המצביא לדעת להפעיל את כוחות הצבא שלרשותו באופן שימצה את יכולותיהם בחזית ובעומק האויב, ולמרות מערכות הפיקוד והשליטה המתקדמות להיות גם היכן שמתרחשת הלחימה כדי להשפיע באמת.

מתבוסה לניצחון – המקרה הישראלי

גם לצה"ל יש מקרה מובהק של "מתבוסה לניצחון" במערכה קשה. אומנם מלחמת יום הכיפורים ב־1973 אינה דומה בהיקפה ובסדרי הגודל שלה למלחמת העולם השנייה, ואין שדות הקרב במדבריות סיני ומצרים וברמת הגולן דומים לג'ונגלים של בורמה, אך אין ספק כי נוכח תנאי הפתיחה הקשים נדרש רמטכ"ל צה"ל דאז דוד "דדו" אלעזר לאושש את צה"ל ולהובילו מתבוסה לניצחון בשתי חזיתות. כמפקד צעיר בפלמ"ח, בקרב סן־סימון, למד דדו את הכלל שטבע יצחק שדה ולפיו: "כאשר יורד הגשם עלינו – נרטב גם האויב" (ברטוב, 2002, עמ' 29). בימים הראשונים של המלחמה שב דדו ושינן כלל זה לפקודיו במטה הכללי והדגיש כי בקרב מנצח זה שמחזיק מעמד.

דדו היה מי שקיבל את ההחלטה האסטרטגית לתעדף כמאמץ עיקרי של צה"ל את הזירה הצפונית על פני הדרומית (שם, עמ' 408). לדבריו, הוא החליט: "לקחת סיכון – לא להוריד את האוגדה לדרום ולא להשאיר אותה במרכז, כי אם להעלותה מייד לצפון. סיכון דומה לקחתי פעמים אחדות גם לאחר מכן – וסיכונים אלה הוכיחו את עצמם" (שם, עמ' 409). הסיכון השתלם, ותרומת אוגדה 146 שעליה פיקד תא"ל מוסה פלד, הייתה מכרעת לניצחון על הצבא הסורי.

בהמשך המלחמה, במהלכי הכרעה, כמו צליחת התעלה ובלחימה האפורה והשוחקת, ניכרו טביעות האצבע של דדו. בסקירת פעילות צה"ל בפני הממשלה ב־14 באוקטובר הוא תיאר את המצב בחזית הסורית ואמר שתוכנית התקפת המתחמים הסוריים שבלמו את התקדמות השריון לעבר סעסע, ושלביצועה דחף במשך יומיים, בוצעה בלילה שעבר נגד הכוח הסורי המבוצר בתל א־שמס: "היה שם לסורים מעוז מבוצר מאוד בשטחי הלג׳ה, שניסינו כבר לפני כן לעבור עם טנקים, ולא הצלחנו. הלילה ביצעו שם התקפת צנחנים קלאסית – הם הלכו ברגל, תקפו מאחור, נכנסו לתוך המערך וכבשו אותו" (שם, עמ' 578).

"המצביא הטוב", כתב בשעתו הרמטכ"ל אביב כוכבי במאמר על דדו, "אינו רק זה המוציא לפועל בהצלחה תוכניות שעליהן שקד ביסודיות. המציאות בשדה הקרב לעולם כאוטית ורצופה שינויים רבים והפתעות. נוכח אלה נדרש המפקד הטוב לזהות את המצב המתהווה, לגבש בזמן מענה מבצעי, מעודכן ורלוונטי ולהוביל לניצחון" (גולן, 2018, עמ' 90).

בבואו לקרוא את ספרו של סלים הקורא הישראלי צריך לזכור שגם צה"ל מצא עצמו במצב דומה, שבו הופתע ונקלע לעמדת נחיתות קשה, ומצביאיו, הרמטכ"ל בראשם, נדרשו לגבש מענה רלוונטי ולהפעיל את הכוחות בצורה המקצועית והנכונה לאור המצפן האסטרטגי.

גם בעימותים עצימים פחות מהמלחמה ב־1973, כדוגמת המערכה בשנות השהייה בלבנון ובראשית האינתיפאדה השנייה, התקשה צה"ל לפעול באופן רלוונטי עם תפיסה יעילה ומגובשת אל מול אויב גמיש ששינה את אופי העימות. מצב זה עלול להתרחש פעם נוספת. המלחמה לא שינתה את טבעה, אך מאפייני הלחימה השתנו, ומכאן שהמפקדים אינם יכולים לבצע, כמאמר וינגייט, "העתק־הדבק" מן הספר. מנגד, הספר עשוי לתת למפקדי צה"ל כלים והמחשה לאופן שבו מפקד מזהה את הצורך בשינוי בדרך שבה הצבא פועל ולוחם, מגבש מענה רלוונטי ומפעיל את הכוח נכון עד להכרעת האויב.

סיכום

ספרו של סלים הוא מופת של כתיבה צבאית תמציתית אך מלאה כרימון, חכמה ומלאת לקחים על־זמניים על פיקוד, יוזמה, לוחמה בעומק ובחזית בתנאים קשים, והוא מתאר סיפור מרתק על לחימה בחזית כמעט נשכחת. סלים נחשב לאחד המפקדים הגדולים ביותר של הצבא הבריטי, ובזכות ספרו נוכל ללמוד מדוע. הפסקה הכמעט אחרונה בספר טומנת בחובה לקח על־זמני:

המלחמות ישתנו תמיד; איך כיון שמלחמות נטושות בין אנשים, יותר מאשר בין כלי־נשק, יפול הניצחון בידי הצד המאומן יותר ובעל המוראל הגבוה יותר (כאשר החימוש יהיה שקול, יחסית). האימון והמוראל הם יתרונות שלא קל לרוכשם, ולא במהירות רוכשים אותם – אף לא בלי קרבנות, ולא בכסף בלבד, בימי־שלום. המלחמה היא עדיין אמנות, וככל האמנויות יש בה עקרונות בני־קיימא" (סלים, 1977, עמ' 390).

עם זאת, כותב סלים, בשעתו לימד אותו הרב־סמל שלו כי למעשה ישנו רק עקרון־מלחמה אחד: "הכה את האויב בהקדם האפשרי ובעוצמה המירבית, במקום שיכאיב לו ביותר שעה שאין הוא מבחין בך!" (שם, שם). כלל זה נותר נכון.

"מצביאים מקבלים על עצמם את הסיזיפיות שבלמידה עצמית מתמדת ואת ארעיות הידע שהם מפתחים ועליהם למצוא את הדרך לנוע בנינוחות בין הפרספקטיבות המשתנות" (גרייצר, 2015, עמ' 53). כאן יש לפנינו את סיפורו של מצביא שלמד היטב את האתגר והאויב שלפניו, הכיר היטב הכוחות והמפקדים (ובהם וינגייט) שהיו תחת פיקודו, והשכיל לרתום תפיסות פעולה חדישות כדי לפעול בשילוב רב־לאומי, רב־חילי (ובכלל זה שילב בהצלחה בין פעולות כוחות מובחרים ו"רגילים") ורב־זרועי. שומה על צה"ל ללמוד מהצלחתו, שכן סלים מוכיח שרק המפקד הלומד, המתחכך באויב ושוב לומד, מצליח ומביס את האויב.

רשימת מקורות

  • אלמוג, דורון. (1997). "לקחי מש"י כמשבר בהתפתחות תורת הלחימה", מערכות, גיליון 354, 2־9.
  • אשכנזי, גבי. "הרצאה לחניכי פו"ם ברק". מחנה דיין, 13 במאי 2007.
  • בר־און, מרדכי (2014). משה דיין. עם עובד, תל־אביב.
  • ברטוב, חנוך (2002). דדו: 48 שנה ועוד 20 יום. דביר, אור יהודה, 2002.
  • גרייצר, עפרה (2015). שני צעדים לפני כולם. מערכות ומודן, בן־שמן, 2015.
  • כוכבי, אביב (2018)). "מסביב יהום הסער, אך ראשינו לא ישח לפקודה תמיד אנחנו, תמיד אנו, אנו הפלמ"ח", בתוך חגי גולן (עורך), הגיבורים שלנו. משרד הביטחון, תל־אביב.
  • לוינשטיין־מלץ, רונית (2010). וקראתם דרור. ידיעות ספרים, תל־אביב.
  • לידל הארט, באזיל הנרי (1986). הצד השני של הגבעה. מערכות, תל־אביב.
  • סלים, ויליאם (1977). מתבוסה לניצחון. מערכות, תל־אביב.
  • קאלברט, מייקל (1955). אסירי תקווה. מערכות, תל־אביב.
  • ראיון עם רא"ל (מיל.) גבי אשכנזי, תל־אביב, 24 בפברואר 2021.
* גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו. בעבר שימש כחוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והפעיל את הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. הוא בעל תואר ראשון במדעי החברה מטעם אוניברסיטת בר־אילן ותואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תלאביב. כתב תזה בנושא השינוי במערך המילואים הישראלי לאור האתגרים האסטרטגיים במאה ה־21, והינו דוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
* המילה 'היפאנים' אינה טעות כתיב. זה היה הכתיב המקובל בזמן תרגום הספר. הוא הדין לגבי המילה 'אפתעה', לגבי מילים נוספות המופיעות בהמשך ולגבי סימני פיסוק.

"חודש המלחמה" – החזרה הגנרלית של צה"ל למלחמה הבאה, ראיון ב"פודקאסטרטגי"

וידאו

 

חוקר המכון גל פרל פינקל מסביר את העיתוי והמשמעויות של "חודש המלחמה" אליו נערך צה"ל – תרגיל ראשון מסוגו המדמה מלחמה רב זירתית ורב-ממדית. ב"פודקאסטרטגי", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 29 באפריל 2021.

השאלות מתי ולשם מה מפעילים את הכוח הן קריטיות | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המסר של צה"ל לתושבי לבנון הוא שחיזבאללה מנצל אותם ומסכן אותם. אבל גם בצה"ל יודעים שתוצאות המלחמה הבאה יושפעו ממה שיתרחש בעורף הישראלי לא פחות מאשר מהישגי צה"ל בחזית. זו גם הסיבה לשאיפת ישראל להכיל את ההסלמה בדרום. 

השבוע קיים פיקוד הצפון טקס שבו הוענקו לראשונה פרסי "כוכב הצפון", שבו צוינו יחידות ואישים שהצטיינו בפעילותם בשנה האחרונה, לרוב בהקשר לאירועי "יוצא לאור", כפי שמכונה בצבא המתיחות ששוררת בין ישראל לחיזבאללה, לאחר שביולי האחרון נהרג פעיל של הארגון בסוריה, בתקיפה שיוחסה לישראל.

חיזבאללה ניסה מאז "לסגור חשבון" עם ישראל בהתאם למשוואה לפיה הארגון ינקום בישראל על מות פעיליו בסוריה, עד כה ללא הצלחה.

בין היתר העניק אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, מגני הצטיינות לשורה של יחידות, ובהן לגדוד הצנחנים 890 וליחידה המובחרת מגלן. שתי היחידות מוכרות לו היטב, מימיו כמג"ד 890 ולאחר מכן כמפקד מגלן במהלך האנתיפאדה השנייה.

גדוד 890, בפיקוד סא"ל שמר רביב, זכה במגן על תעסוקה מבצעית מוצלחת שביצע בגבול לבנון, במהלכה לכד כוח מהגדוד רועה צאן סמוך למוצב גלדיולה בהר דב. רועה הצאן היה חלק מיחידת מודיעין של חיזבאללה ומעצרו וחקירתו הניבו מודיעין רב על אופן פעולת היחידה.

למגלן, עליה מפקד סא"ל ר' (בעברו מג"ד בצנחנים), הוענק המגן על פעילות מבצעית ארוכה במהלך המתיחות ועל מארב שביצע צוות מהיחידה באוגוסט האחרון, שבמהלכו הרג, בסיוע כלי טיס של חיל האוויר, חוליית מחבלים שניסתה לחדור מסוריה ולהטמין מטען חבלה סמוך למוצב 116 ברמת הגולן.

בנוסף הוענקו מגינים לפלוגה בגדוד 12 של גולני ולפלוגה מגדוד 932 של הנח"ל שביצעו בשנה האחרונה פשיטות בשטח סוריה, סמוך לגבול.

תושבי לבנון הם "מגן חיזבאללה"

בטקס אמר האלוף ברעם כי אין זה מקרה שחיזבאללה נכשל בניסיונותיו האחרונים לאזן את המשוואה.

"צה"ל, באמצעות מספר רב של פעולות ומבצעים ביבשה, באוויר ובים, באמצעות שיטות תחבולה מתוחכמות אל מול האויב, בחשיבה יצירתית ובלמידה מתמדת, הצליח בשנה האחרונה להחליש את ארגון הטרור חיזבאללה, לפגע בהתבססות איראן וחיזבאללה בסוריה ולמנוע פגיעה בנפש".

האלוף ביקש להעביר מסר לתושבי לבנון, לפיו בניגוד לטענות חזבאללה, הארגון אינו מגן על לבנון אלא מנצל את תושבי לבנון, המשמשים בעל כורחם כ"מגן אנושי" לארגון. האם, שאל, הפיכת בתי התושבים בתי הספר והמרפאות בדרום לבנון, למחסנים לאחסון אמצעי לחימה מגינה עליהם? "ככה הוא לא מגן עליכם; כך הוא הופך אתכם למטרה לגיטימית ומסכן את חייכם!".

רק לפני כמה חודשים, בנאומו בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), הודיע הרמטכ"ל, אביב כוכבי, כי הניצחון במערכה הבאה נגד חמאס או חיזבאללה, יושג "בזכות מודיעין, אש, התמרון הקטלני ושינוי גישה להפעלת הכוח", לפיה צה"ל יתקוף בעוצמה רבה מטרות צבאיות בלבד – אבל היכן שאלה יימצאו, "בין אם בשטחים בנויים של האויב, בין אם את הבניינים של האויב, שיש בהם אמל"ח וטילים".

צה"ל אכן הצליח לסכל את ניסיונות חיזבאללה עד כה, אולם נשאלת השאלה האם חיזבאללה היה מעוניין רק באיזון המשוואה, באמצעות הריגת חייל אחד. נראה שלמנהיג הארגון, השייח' חסן נצראללה, יש עניין לשמר את המתיחות שכן היא שוחקת ומתישה את כוחות צה"ל ומגבירה את הלגיטימציה שלו במדינת לבנון, המצויה במשבר עמוק מבחינה כלכלית ותפקודית.

לאחר מלחמת לבנון השנייה הודה נצראללה שלו היה יודע שתגובת ישראל לחטיפת החיילים תהיה מלחמה, לא היה מאשר את הפעולה. גם כעת נצראללה לא רוצה במלחמה, אך הוא מיישם אסטרטגיה של הליכה על הסף, במעין משחק צ'יקן. אמנם פעולה מוצלחת מדי של הארגון עלולה להביא להסלמה ואף מלחמה, אך הוא מוכן לכך. זו דרכו להרתיע את ישראל ולשמר את מעמדו כמגן לבנון.

הניצחון במלחמה תלוי לא רק בהתקפה

במאמר שכתב עפר שלח, בתקופה ששימש כפרשן הצבאי של "מעריב", הוא תיאר את מכלול האילוצים שמולם ניצב מי שכיהן אז כאלוף פיקוד צפון, יאיר גולן, שהיה קודם לכן קודם מפקד פיקוד העורף:

"גולן הוא חי"רניק ותיק, אבל נדמה שדווקא התפקיד הקודם מכשיר אותו יותר להבנת יום הפקודה העלול להתממש בגזרתו. גם חיזבאללה שומע את האמירות בישראל על פניה של המלחמה הבאה. גם הוא מניח שלא יהיו בה ימים של דשדוש, מדרגות של הסלמה, שבועיים עד שיגויסו מילואים וכמעט חודש עד שיתממש מבצע גדול ראשון. גם הוא, יש להניח, יתנהג בהתאם: הוא יזרוק מה שיש לו הרבה יותר מוקדם, הרבה יותר באלימות".

במלחמה הבאה עתיד חיזבאללה לירות אלפי רקטות לעבר מרכזי אוכלוסייה בישראל, ובמקביל להטיל את כוחות "רצ'ואן" לפשיטות בשטח ישראל, על יישובי ומוצבי קו המגע, ולשבש ככל יכולתו את פעולות צה"ל.

כמאמר הרמטכ"ל, פעולות החיזבאללה יזכו למענה ישראלי המבוסס על הפעלת אש נרחבת, בעיקר מן האוויר, ועל תמרון מהיר ואגרסיבי. האתגר שמוטל לפתחו של פיקוד הצפון יהיה לסכל את האיומים הללו, ובעיקר לרשום הישגים בשדה הקרב מבלי שאלו יקוזזו במהלכים שיבצע האויב בשטח ישראל.

בסופו של יום כתב שלח, שכמו גולן וברעם שירת גם הוא בצנחנים, למרות הנטייה של צה"ל לחשוב התקפית הרי שהישגיה של ישראל במלחמה הבאה יושפעו במידה רבה ממה שיקרה בעורף הישראלי.

מדי יום, סיכם:

"ישראל הופכת חזקה יותר ביחס ליריבה. באותה מידה, מדי יום חלק מהכוח הזה מאבד את משמעותו, וחשיבות השאלות מתי ולשם מה מפעילים אותו הופכת להיות קריטית".

הכלל הזה תקף גם נוכח המתיחות בדרום, שקשורה קשר הדוק לבחירות שיקרו (או שלא) ברשות הפלסטינית ולמהומות בירושלים.

חמאס ירה יותר מארבעים רקטות לעבר יישובי עוטף עזה מליל שבת ועד עתה. התגובה של צה"ל היתה מאופקת יחסית ועיקרה השמדת עמדות ותשתיות צבאיות של החמאס.

זו ההסלמה הראשונה בגזרה מאז שמונה לתפקידו אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, לפני כחודש. עזה היא זירה שמוכרת לטולדנו היטב, הן מפיקוד על חטיבת הצנחנים בלחימה במבצע "צוק איתן", במהלכו פגעו לוחמי החטיבה בפעילי חמאס רבים, והן משנותיו כמפקד האוגדה המרחבית, בין היתר במהלך מבצע "חגורה שחורה". האתגר שעומד כרגע לפתחו הוא להכיל את האירועים מבלי לוותר על ההרתעה.

הקבינט המדיני־הביטחוני הסמיך ביום שני את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת שר הביטחון בני גנץ להחליט על תקיפה משמעותית יותר ברצועת עזה, אם יימשך ירי הרקטות מרצועת עזה, מבלי שהדבר יחייב ישיבת קבינט נוספת. צה"ל מצדו החל לתגבר כוחות בגבול הרצועה כדי לשפר את מוכנותו להסלמה. ועדיין, נראה כי ישראל מחפשת דרך להנמיך את הלהבות ולהימנע מהסלמה.

לישראל אין יעד ממשי להשיג בעזה מלבד שקט, ובהינתן שזה המצב הניסיון להכיל את האירועים ולהימנע מהיגררות להסלמה הוא הצעד הנכון. ‏ישראל קונה שקט, וכל עוד עלותו סבירה זה תקין. השאלה היא תמיד מה העלות, והאם נכון לשנות את המשוואה? לא בטוח שזה המצב.

לרבים המציאות הסבוכה בגדה המערבית, בירושלים ובדרום נוטה להזכיר את אירועי קיץ 2014, מחטיפת הנערים ועד לצוק איתן. מוטב לנסות להימנע משידור חוזר. הקרנת הבכורה לא היתה מוצלחת.

"חודש המלחמה" כמבחן לתפיסת ההפעלה של הצבא וכחזרה גנרלית למלחמה הבאה | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרוב יערוך צה"ל תרגיל ראשון מסוגו, שיימשך חודש שלם ויידמה מלחמה רב־זירתית ורב־ממדית, הכוללת מתקפה עוצמתית והגנה חזקה. האירוע יבחן בפעם הראשונה את "תפיסת ההפעלה לניצחון" השאפתנית של הרמטכ"ל. כיצד ניתן יהיה להכתיר את התרגיל בהצלחה?

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1457, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 19 באפריל 2021

באחרונה הודיע צה"ל כי במשך ארבעה שבועות בחציון הראשון של השנה, הוא יקיים "חודש מלחמה" – תרגיל מטכ"לי ראשון מסוגו, שיכלול כוחות בסדיר ובמילואים בהיקפים גדולים במיוחד, שייעדו לבחון את כוחות הצבא במהלך אימון ארוך, רציף, מאתגר ומדמה מציאות, כדי להגביר את מוכנותם וכשירותם למלחמה. הכינוי "חודש מלחמה" לקוח מהשלב המסכם של הכשרת לוחמי החי"ר בצה"ל, הכולל "שבוע מלחמה", שבו מדמות פלוגות ההכשרה מסע לחימה הבוחן את כשירותן בשלל המשימות שעברו החיילים במהלך תקופת ההכשרה. בנוסף לאימון מורכב ותובעני שיעברו כוחות רבים, התרגיל יאפשר בחינה יסודית של "תפיסת ההפעלה לניצחון" שגיבש הרמטכ"ל כוכבי.

בין אוגוסט לספטמבר 1941 ביצע צבא היבשה האמריקני (ה־U.S ARMY) שורת תרגילים בשטח של 8,800 קמ"ר בלואיזיאנה. את התרגילים, שבמסגרתם ביקש הצבא לבחון תפיסות ואמצעי לחימה חדשים, כמו גם איכות מפקדים, יזם ראש מטה צבא היבשה דאז, הגנרל ג'ורג' מרשל, כדי לחזק ולשפר את מוכנות הצבא לאפשרות שיידרש לקחת חלק במלחמת העולם שפרצה בשנת 1939. נראה היה כי בשלב כזה או אחר תידרש בה התערבות ארצות הברית. הכוחות חולקו לשני צבאות (אדום וכחול), כ־200 אלף חייל בכל אחד, ובמהלך התרגיל ביצעו צבאות אלו תמרונים, שבהם נבחנו מערכות נשק דוגמת טנקים ומסגרות לוחמות חדשות ובהן דיוויזיית השריון, עליה פיקד הגנרל ג'ורג' פאטון. הצבא נדרש לפתח תורת לחימה שתאפשר לו לבלום את הבליצקריג הגרמני, ולחלופין לדעת כיצד להניע כוחות בקרב התקדמות מהיר, תוך ניצול הזדמנויות, באיגופים והסתערויות על־פני שטח גדול. בתדריך לאנשיו בטרם התמרונים אמר פאטון: "מצא את האויב, רתק אותו וכתר אותו; היו תמיד בתנועה, אל תישארו נייחים, אל תאמרו 'עשיתי די', המשיכו, בדקו מה עוד יכולים אתם לעשות כדי לזרוע מהומה בשורות האויב… עליכם לגלות נחישות נחרצת להתקדם". ואכן הדיוויזיה בפיקודו הפגינה יכולת ניידות גבוהה והמחישה למפקדי הצבא את היתרון הטמון במסגרות גדולות וניידות של כוחות שריון.

בנוסף בחנו התרגילים רעיונות חדשים בדבר ניהול קרב משולב רב־חילי ורב־זרועי. רבים מלקחי התמרונים הללו הפכו לתפיסות ההפעלה של הכוחות לאחר שארצות־הברית נכנסה למלחמה בדצמבר אותה שנה. יתרה מכך, רבים מהמפקדים באותם תמרונים, ובהם עומר בראדלי, מארק קלארק, דווייט אייזנהאואר, וכאמור ג'ורג' פאטון, בלטו במהלך המלחמה ומונו לתפקידי מפתח בצבא במערכה מול גרמניה. התרגילים שכונו "תמרוני לואיזיאנה" הפכו לשם דבר בצבא היבשה האמריקני, והם עודם נתפסים כדוגמה ומופת לאופן שבו יש לתרגל ולבחון תפיסות חדשניות ואמצעי לחימה חדישים.

נראה שבדומה למרשל, הרמטכ"ל אביב כוכבי מבקש לקיים בצה"ל מעין גרסה עדכנית לתמרוני לואיזיאנה. לאחרונה הודיע הצבא כי במשך ארבעה שבועות בחציון הראשון של השנה הוא יקיים "חודש מלחמה" – תרגיל מטכ"לי ראשון מסוגו, שיכלול כוחות בסדיר ובמילואים בהיקפים גדולים במיוחד, שייעדו לבחון את כוחות הצבא במהלך אימון ארוך, רציף, מאתגר ומדמה מציאות, כדי להגביר את מוכנותם וכשירותם למלחמה.

הכינוי "חודש מלחמה" לקוח מהשלב המסכם של הכשרת לוחמי החי"ר בצה"ל, הכולל "שבוע מלחמה", שבו מדמות פלוגות ההכשרה מסע לחימה הבוחן את כשירותן בשלל המשימות שעברו החיילים בהלך תקופת ההכשרה. הסיבה לתרגיל, כך נראה, נובעת ראשית מההבנה שאותה ביטא בשעתו הגנרל הגרמני ארווין רומל, לאור חוויותיו כמ"פ (וכמג"ד בפועל) בגדוד חי"ר מובחר במלחמת העולם הראשונה, אשר לפיה "המלחמה מטילה תביעות כבדות מאוד על כוחו של החייל ועל עצביו, ומשום כך דרוש הרבה מאנשיך באימונים בזמן שלום". אך בנוסף לאימון מורכב ותובעני שיעברו כוחות רבים, התרגיל יאפשר בחינה יסודית ומעמיקה של "תפיסת ההפעלה לניצחון" שגיבש הרמטכ"ל כוכבי, שמטרתה "לקעקע את תפיסת האויב, ולבנות כושר צבאי שיוכיח לאויב שתפיסתו איננה יעילה עוד".

התפיסה כוללת שלושה מאמצים עיקריים בהפעלת הכוח, שכולם עתידים להיות מתורגלים במהלך "חודש המלחמה": תמרון רב־ממדי לשטח האויב, מהלומות תקיפה עוצמתיות באש ובסייבר, והגנה רב־ממדית חזקה, שנועדה כמאמר האלוף הרצי הלוי, "על־מנת שהישגי ההתקפה לא יקוזזו בהישגי אויב בשטחנו". כל השלושה יופעלו בעת ובעונה אחת במטרה לחשוף את האויב ולהשמידו בקצב גבוה.

ליישום התפיסה נדרשים תנאים מבצעיים הכרחיים ובהם עליונות מודיעינית, עליונות אווירית, עליונות דיגיטלית, עליונות ימית, מדיניות המתירה הפעלת אש אפקטיבית בשטחים הבנויים שבהם האויב מסתתר ומתגונן בלב האוכלוסייה, עמידות העורף למשך מלחמה של שבועות ורציפות תפקודית.

מושגי מפתח בתפיסה הם הרב־זרועיות והרב־ממדיות, ובהתאם לתפיסה כלל יכולות צה"ל בכל הממדים יופעלו כדי לבצע תמרון והגנה יעילות וקטלניות יותר. כך למשל, כמאמר דאגלס מקגרגור, תיאורטיקן צבאי אמריקני וקצין שריון בדימוס, חיישנים על גבי מטוסי קרב וכלי טיס מאוישים מרחוק (כטמ"מים) הטסים מעל שדה הקרב עשויים לאסוף מודיעין על אודות אויב בתא שטח מסוים, שיועבר לכוח היבשתי או הימי, ולמעשה למי שיכול באופן מיטבי להשמידו. במקביל יוכל כוח המפעיל לוחמה אלקטרונית לשבש פעולת רחפנים של האויב, המבקשים לפגוע בכוח היבשתי המתמרן, ולספק לו הגנה.

יתרה מכך, מטרת הכוח המתמרן הינה להשפיע בממד שבו הוא פועל אך לא רק בו, והוא עשוי להשפיע גם על ממדים נוספים. כך למשל, כוח שריון שישמיד מערכות ירי תלול מסלול (תמ"ס) של האויב, יבצע מהלך יבשתי שתהיה לו השפעה על היכולת של העורף האזרחי לקיים רציפות תפקודית, ולחלופין כוח חי"ר מובחר שיוטס למרחב האויב וישתלט על מרחבים שמהם יוכל למנוע ירי מן היבשה לעבר ספינות חיל הים, יבטיח חופש פעולה בממד הימי.

למרות כלל הגורמים החדישים המעצבים את שדה הקרב המודרני, בכלל זה הטכנולוגיה המתקדמת והיכולת לשלב ולחבר בין זרועות וכוחות באופן יעיל יותר, אין בהם כדי לבטל את הצורך בכוחות מתמרנים שיבצעו לחימה קרקעית, לעתים מטווחים קרובים, בשטח האויב. שכן, האויב יודע להסתגל לאש הנורית עליו ונערך מראש, מעל ומתחת לפני השטח, להמשיך לפעול ולהילחם. לכן, יידרשו כוחות מתמרנים גמישים ומהירים שיוכלו, כמאמר פאטון, למצוא את האויב, לחשוף אותו עבור מאמצי האש מן התווך, וגם לפגוע בו באופן ישיר, במטרה לצמצם את הירי על העורף הישראלי.

בהתאם לכך, מתווה התרגיל הצה"לי יכלול תרחיש של מערכה רב־זירתית משולבת בצפון ובדרום בהתאם לתרחישי הייחוס העדכניים והחמורים, כמו גם את כלל הכשירויות שנדרשות ממנו, ובהן מעבר משגרה לחירום, תאום בין־ארגוני, הטיפול בעורף והסיוע האזרחי, הפעלת אש, תמרון בשטח הבנוי והתמודדות עם אוכלוסייה אזרחית בשטח האויב. אתגר מרכזי לצה"ל הוא ביצוע תמרון רחב בחזית ובעומק שטח האויב, המבוסס על יכולות מטכ"ליות ופעילות כוחות מיוחדים.

בדומה ל"תמרוני לואיזיאנה", יש ב"חודש המלחמה" מסר מתריע של העלאת מוכנות למלחמה קרובה. לכך נוסף לראשונה תרגיל בהיקף אוגדתי, שבמהלכו יתורגלו בקפריסין עוצבת האש ומפקדת העומק, שעליה מפקד אלוף איתי וירוב, יוצא הצנחנים. גם בכך יש מרכיב מרתיע – הצגת יכולת של "הקפצת" אוגדה לוחמת מעבר לקווי האויב במתאר של איגוף אנכי. המתווה הטופוגרפי של קפריסין דומה באופן מובהק לזה של הרי הלבנון, ויש ערך רב לאימון בשטח זר הדומה במתאריו למרחבים מעבר לגבול, שבהם הכוחות עשויים להילחם. ההטסה, התנועה והניווט בשטח לא מוכר, ההתמודדות עם הלחץ, העייפות, וכוחות ביום האויב, הרחק מן הבית, מציבים אתגר של ממש למפקדים ולכוחות, אמורים לחזק את תחושת המסוגלות והביטחון העצמי ולאפשר את קידום ופיתוח הידע המבצעי ותורת הלחימה.

יש יתרונות בתרגילים גדולים שבוחנים באופן יסודי את כשירותו המערכתית של צה"ל, תיקוף תפיסות לחימה חדשניות, לצד בחינת כשירות הכוחות ויכולתם של המפקדים לתפקד בעומס כבד לזמן ממושך. עם זאת, במציאות המשאבית הלא ברורה שבה ניצב כיום צה"ל, שנובעת מהמשבר הפוליטי, מהיעדר תקציב מדינה עדכני ומהשלכות הכלכליות של מגפת הקורונה, עולה שאלת התקציב. נשאלת השאלה מה העלות האלטרנטיבית של האימון, ואילו מגבלות מטיל תרגיל שנמשך חודש שלם על הרציפות המבצעית של צה"ל בקשת של תחומים – מסיכול טרור וביטחון שוטף בזירה הפלסטינית ועד למערכה בין המלחמות (מב"מ) בצפון.

שאלה נוספת שראוי לבחון היא מידת ההטמעה של תפיסת ההפעלה החדשה. אחד מגורמי כשליה של המלחמה בין צה"ל לחיזבאללה בקיץ ב־2006 היה העובדה שתפיסת ההפעלה שגובשה בטרם המלחמה לא הוטמעה כנדרש בכוחות הצבא. עם זאת, "חודש המלחמה" יאפשר לצבא תקופה ממושכת דיה של עיסוק בהטמעת התפיסה העדכנית על נגזרותיה כדי לשפר את בקיאות הכוחות והמפקדים בה, ובחינה מעמיקה שלה תאפשר הפקת לקחים ועדכון שלה, לקראת המערכה הבאה.

האתגר של צה"ל הוא בהפקת הלקחים מהמערכות שבהן לחם נגד ארגונים היברידיים סמי־צבאיים, למן מלחמת לבנון השנייה עבור ב"צוק איתן" ועד עתה, כמו גם מ"חודש המלחמה", כדי שבמערכה הבאה ישיג את הניצחון בפרק זמן קצר יותר. זה יהיה ביטוי לשינוי העמוק שחל בצה"ל.

המטכ"ל – "גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בתחילת מלחמת העולם השנייה, "תוצאות החשיבה וקבלת ההחלטות במטכ"ל הגרמני הביסו בשדה הקרב את אלו של מקבילו הצרפתי" (עמ' 11). כך כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי בהקדמה לספרו החדש של תת־אלוף (מיל') ד"ר מאיר פינקל על אודות המטכ"ל של צה"ל. יש בכך המחשה ברורה לחשיבותו של דרג המטה הכללי וליכולתו להשפיע על תמונת המערכה, בהווה ובעתיד.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, "תוצאות החשיבה וקבלת ההחלטות במטכ"ל הגרמני הביסו בשדה הקרב את אלו של מקבילו הצרפתי" (עמ' 11). כך כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי בהקדמה לספרו החדש של תת־אלוף (מיל') ד"ר מאיר פינקל, "המטכ"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2020), על אודות המטכ"ל של צה"ל. יש בכך המחשה ברורה לחשיבותו של דרג המטה הכללי וליכולתו להשפיע על תמונת המערכה, בהווה ובעתיד.

לכן כתב כוכבי, "המטכ"ל חייב להיות גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות לטווח הזמן המיידי, הקצר, הבינוני והארוך ובאופן מיוחד בזמן מלחמה, שהיא מבחנו העליון. הדבר דורש הכשרה, ידע, מיומנות, עבודת צוות וגישה ביקורתית, סקרנות ויצירתיות" (עמ' 11).

בספר זה ביקש המחבר, מח"ט שריון ומפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית לשעבר, להמשיך את ספרו הקודם "הרמטכ"ל" ולנתח באופן מעמיק ויסודי את תפקודיו ואתגריו של המטכ"ל, שהוא המפקדה האסטרטגית של צה"ל הכוללת אגפי מטה, פיקודים מרחביים ופונקציות נוספות, ולנסות לבאר לקורא כיצד הוא לומד, מתכנן ומתארגן.

הספר כולל ארבעה פרקים שבהם מציג המחבר מקרי בוחן, ובסוף כל פרק מובאים סיכום והמלצות של המחבר, שיסייעו למטכ"ל של צה"ל להימנע מקשיים ומשגיאות שהוצגו בפרק. הפרק החמישי הוא סיכום שבו מציג המחבר את תובנותיו המרכזיות מן המחקר ואת המלצותיו לשיפור עבודת המטכ"ל.

מתודולוגיה

בספר מוצג ניתוח השוואתי של תפקוד המטכ"ל בהתייחס לארבעה תפקידים ואתגרים: תהליכי התכנון במטכ"ל, ובכלל זה התכנון הרב־שנתי לבניין הכוח, התכנון האופרטיבי למלחמה והתכנון תוך כדי מלחמה; תהליכי למידה שונים של המטכ"ל ובהם למידת המטכ"ל מהפקת לקחים ממלחמה, למידה מצבאות זרים ותהליכי השתנות; דפוסי התארגנות אל מול אתגר מתפתח, ובכלל זה הקמת גופי מטה חדשים וניהול ישיר של המטכ"ל; התמודדות רמטכ"לים עם מטכ"ל "לעומתי" שהתנגד לתפיסות ולשינויים שביקשו ליישם, ועם ויכוחים תפיסתיים במטכ"ל.

אף שהמחקר אינו היסטורי תיעודי, הוא התבסס על חומרים ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל ועל ביוגרפיות, פרסומים בתקשורת וראיונות שקיים המחבר עם קצינים בכירים אשר שירתו במטכ"ל לאורך השנים. אומנם כל תקופה נשאה עימה אתגרים שונים והקשרים שונים, אך ניתן למצוא מאפיינים דומים וללמוד מהם על האתגרים, האחריות והתפקידים של המטכ"ל. יש לציין, והמחבר עמד על כך, שקיים קושי בבחינה ההשוואתית, שכן כל תקופה טומנת בחובה את אתגריה וההקשר האסטרטגי שלה.

הניתוח שמציג המחבר מפורט ושיטתי ומציע תובנות מאירות עיניים. כך למשל, בפרק המתאר את התכנון האופרטיבי (תכנון תוכניות מלחמה), שהוא התהליך המרכזי שהמטכ"ל מבצע בתחום הפעלת הכוח, פורס המחבר את המאפיינים המרכזיים של תהליך התכנון המטכ"לי, ובהם מהות התוכנית והנחות היסוד שלה, הצורך בתכנון מודולרי וגמיש, וכן יצירת תיאום וסנכרון בין המטכ"ל, הפיקוד והזרוע (עמ' 97). למרות זאת ציין המחבר את אבחנתו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, כי

"תוכנית אופרטיבית נועדה לאפשר את פיתוח הידע הנדרש ולהוות בסיס לשפה משותפת ו"מצפן" לבניין הכוח […] טבען של תוכניות אופרטיביות להשתנות בעת מעבר מתוכנית לפקודה לאור ההקשר. לכן הרמטכ"ל הדגיש כי התוכנית היא אמצעי. תהליך התכנון, בניין הכוח של היכולות המבצעיות ומוכנות הכוחות – הם החשובים" (עמ' 103).

ואכן, לאורך הפרק ניכר הדגש שמושם על הצורך בגמישות מחשבתית, בתכנון, בבניין הכוח ובגיבוש מענים שניתן להתאים למציאות משתנה.

פרק מרתק במיוחד מתאר כיצד המטכ"ל לומד בעת לחימה, בין היתר באמצעות חיכוך עם האויב (עמ' 219־234). דוגמה לכך היא תהליך הלמידה שקיים המטכ"ל דרך פיקוד המרכז בשנה הראשונה לאינתיפאדה השנייה. המטכ"ל היה נתון אז בדילמה אם להישאר בהיערכות הגנתית או לעבור למהלך התקפי הכולל חדירת כוחות בהיקף גדול ללב מחנות הפליטים – מהלך שטמן בחובו הישגים אפשריים בדמות פגיעה בבכירים בארגוני הטרור והשמדת אמצעי לחימה ותחמושת, כמו גם סיכון לא מבוטל, כיוון שהוא כולל לחימה בשטח אורבני ובלב אוכלוסייה אזרחית.

המחבר ציטט את האלוף (מיל') גיורא איילנד, ששימש אז ראש אגף התכנון, אשר קבע כי

"מי שהוביל לאישור הפעולות היו מפקדי חטיבות החי"ר. צה"ל התברך בעת ההיא בארבעה מח"טים מהטובים שהיו לו אי־פעם: אביב כוכבי מהצנחנים, צ'יקו תמיר מגולני, עימאד פארס מגבעתי ויאיר גולן מהנח"ל. המח"טים, ובעיקר אביב וצ'יקו, שכנעו את מפקד פיקוד המרכז איציק איתן ואת הרמטכ"ל לאשר את הפעולות. ההישגים המבצעיים של פשיטות אלה היו חלקיים, אך העובדה שהפעולות נעשו עם מיעוט נפגעים – הן בקרב החיילים והן בקרב האוכלוסייה האזרחית – נתנה את הביטחון כי יהיה אפשר, בעת הצורך, להיכנס ולהשתלט על ערי הגדה המערבית. כעבור חודש־חודשיים אכן הגיעה השעה [במסגרת מבצע חומת מגן]" (עמ' 228).

אף שהייתה זו דוגמה מרתקת, מוטב היה לכלול בספר מקרה בוחן נוסף, שטרם נחקר ביסודיות, ולבחון את תהליך הלמידה שקיימו המטכ"ל ופיקוד הדרום בשנים 2006־2008. מפקד אוגדת עזה דאז, תת־אלוף (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, יזם אז "חיכוך מתמיד" עם האויב באמצעות פשיטות שביצעו גדודי חי"ר ושריון, וכן יחידות מובחרות (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020). פשיטות אלו נדרשו, לדברי הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, בשל הצורך "לטפל בפעילות חבלנית שהיתה מהצד השני של הגדר", ובכלל זה ירי תדיר של קסאמים על העיר שדרות ועל יישובים נוספים. "לא היה לנו 'כיפת ברזל', לא היתה לנו תשובה טובה, והיינו צריכים לבצע פעילות כנגד הדבר הזה, בשביל להחזיר את הביטחון" (ג. אשכנזי, ראיון, 21 בפברואר 2021).

למבצעים הללו קדמה, לדברי תמיר, "הכנה מאוד מסודרת ומאוד דידקטית", שחיזקה את האמון ביכולת הביצוע של הכוחות בקרב דרגי הפיקוד הבכיר שנדרשו לאשר אותם (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020), ובהם אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, יוצא שייטת 13 (לם, 2008) והרמטכ"ל גבי אשכנזי, שהכיר לדבריו בתרומתם "למסוגלות וגם לביטחון העצמי של המפקדים" ובהשפעתם על האויב, עוד מימיו כמ"פ בגולני (ג. אשכנזי, ראיון, 21 בפברואר 2021). מפקדי גדודים, ובהם ירון פינקלמן מהצנחנים (הראל, 2020) ודוד זיני מגולני, הובילו אז פשיטות מעבר לגדר ברצועת עזה ופגעו במחבלים בשטחם (פולק, 2015). מבצעים אלו אפשרו לפיקוד, ודרכו למטכ"ל, לצבור ידע, לנתח את חוזקותיו וחולשותיו של חמאס ולהיערך בהתאם באופן מיטבי ליום פקודה, במבצע עופרת יצוקה.

אף שהמחבר ציין בספר כי לפיקוד הדרום ולמפקדו דאז גלנט היה "משקל רב בקביעת דרך ההפעלה של כוחות היבשה במבצע" (עמ' 273), הוא נמנע מלתאר זאת בפירוט, כמו גם את התהליך שקדם לכך – מהאוגדה לפיקוד ולמטכ"ל. התוצאה המוצלחת של המבצע, קבע משה תמיר, נבעה "מהשילוב של כוחות הקרקע עם האוויר". הם גם הציפו מטרות למאמץ האש, אמר, וגם תמרנו בביטחון ופגעו בפעילי אויב (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020).

מסקנות

המרכיב המרכזי והראשון בייחודיות המטכ"ל, קובע פינקל, "הוא הרמה האסטרטגית שעליה הוא מופקד. משמעות המיקוד ברמה זו היא צורך בלתי פוסק ושיטתי בפרשנות עדכנית למציאות, במציאת מתודולוגיות מתאימות לפיתוח המענה לאתגרים החדשים ובקביעת מנגנוני פיקוד ושיטה לתיאום וסנכרון צה"ל" (עמ' 461).

יתרה מכך, העובדה שלמטכ"ל ממשק עם הדרג המדיני מחייבת אותו לאמץ במקביל הן את השפה הצבאית והן את שפתו של הדרג המדיני, שעולמו ושיקוליו רחבים ושונים משל הצבא. "בניית שפה משותפת עם הדרג המדיני ותחזוקתה, במיוחד אם הוא מתחלף, היא מטלה המחייבת מגוון שיטות, כמו דיונים, ביקורים, משחקי מלחמה משותפים ועוד" (עמ' 462).

המחבר היטיב לבחור מקרי בוחן המתארים את תפקודיו ואתגריו של המטכ"ל, וציין כי הוא נדרש לאזן בין שורה של מתחים ובראשם השאיפה לרלוונטיות מרבית אל מול הרצון לייצר לכידות בין הדרגים וסנכרון מאמצים. כך למשל ציין את החלטת הרמטכ"ל דני חלוץ בעת מלחמת לבנון השנייה – לשנות את התוכנית המבצעית מספר פעמים כדי שלא לבצע תוכנית שאינה מתאימה. מנגד קיימת הגישה שביטא בשעתו הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון, קצין פרשים ושריון שנחשב אחד מטובי המצביאים בהיסטוריה, שלפיה "תוכנית טובה שתבוצע באופן אלים עכשיו, עדיפה על תוכנית מושלמת בשבוע הבא" (Hanson, 1999).

מתח נוסף נוגע לבניין הכוח, שכן יש צורך לשמר ולשפר את כשירות הצבא לאתגרי ההווה, ומנגד יש צורך להטמיע אמצעים חדישים ולנסות לעצב את הצבא לאתגרי העשור הבא. דוגמה לכך, ציין פינקל, ניתן לראות בסיפור הקצר "עליונות" מאת ארתור סי. קלארק, שבו "ניסיון לפתח יכולת מתקדמת הביא לירידה זמנית באפקטיביות ביחס לאפשרות של שיפור המענה הישן ובתבוסה לאויב שנקט ייצור המוני ומהיר של אמצעי מתקדם פחות" (עמ' 463).

המחבר מציין כי ירידה ביעילות המענה הצה"לי עלולה להיות הרת אסון אם מלחמה תפרוץ בעיצומו של עדכון המענה, והדבר חל על תפיסות הפעלה ועל תוכניות אופרטיביות שטרם הוטמעו, ממש כמו על אמצעי לחימה ומערכות טכנולוגיות מתקדמות. לכן, כתב, על בניין הכוח להיות "מבוסס גמישות, במיוחד גמישות ארגונית־טכנולוגית הכוללת מרכיבים של איזון, יתירות, ורסטיליות ויכולת השתנות" (עמ' 464).

בתחום התכנון האופרטיבי ונוכח העובדה שההקשר האסטרטגי משתנה במהירות, המליץ המחבר על גיבוש תוכניות מודולריות. כך, בהינתן מערכה מוגבלת, למשל מבצע עופרת יצוקה, ניתן לממש תוכנית שבמקורה נועדה להכרעת האויב רק באופן חלקי, ולשמור על הרלוונטיות שלה.

מה חסר בספר

זהו מחקר חשוב ומאיר עיניים, אולם בספר חסרה התייחסות עדכנית לעבודת המטה הכללי אל מול הדרג המדיני, לא רק בשלושת העשורים הראשונים לאחר קום המדינה אלא דווקא בשנים האחרונות, נוכח האיומים החדשים ואתגריה הנוכחיים של ישראל. 

בשנתיים האחרונות, למשל, פורסמו עדויות רבות על הדיאלוג שקיים המטכ"ל בראשות הרמטכ"ל איזנקוט עם הדרג המדיני בטרם מבצע מגן צפוני, עד אשר בסוף שנת 2018, ביוזמת הרמטכ"ל איזנקוט ובאישור הדרג המדיני, יצא צה"ל במפתיע לפעולה והרס את תשתית המנהרות של חזבאללה בגבול לבנון (פרחי, 2020).

כמו כן חסרה התייחסות בספר למסלול שירותם של חברי המטכ"ל ולשאלה אם הוכשרו כנדרש לפעול לא רק כמפקדים בדרג הטקטי אלא גם כמצביאים ברמה האסטרטגית. בצה"ל, שבו החל מדרג אלופי־משנה, לרוב ממלאי התפקידים רוכשים את ההכשרה לתפקידיהם תוך כדי ביצוע, לניסיון שנצבר יש משקל עצום. קצינים כמו סגן הרמטכ"ל לשעבר אלוף (מיל') יאיר גולן, שפיקד על פלוגה ועל גדוד בצנחנים בלחימה בשנות השהייה בלבנון, ובהמשך על חטיבה ואוגדה, אך גם שירת בתפקידי הדרכה וכרמ"ח מבצעים באגף המבצעים, או אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, שכקצין בצנחנים לחם באינתיפאדה השנייה, פיקד על היחידה המובחרת מגלן במלחמה ב־2006 ובפשיטות בעזה שיזם תת־אלוף תמיר, ושימש מזכירו הצבאי של ראש הממשלה (ולכן היה חבר מטכ"ל) – קצינים אלה אכן עברו מסלול שירות שלם ומגוון, שבמהלכו רכשו ניסיון הן ברמה הטקטית והן ברמה האסטרטגית. כאשר מסמנים בצה"ל מפקדים כבעלי פוטנציאל לפיקוד בכיר, ראוי כי תפיסה זו תהווה מצפן לתכנון מסלול השירות שלהם.

סיכום

ספרו המרתק והמקיף של תת־אלוף (מיל') מאיר פינקל הוא בבחינת תוספת מחקרית חשובה להבנה טובה יותר של תפקיד המטכ"ל והעומד בראשו, לשיח שלו עם הדרג המדיני, לתחומי אחריותו, לאתגרים שניצבים לפניו, לתהליכים ולתפקודים, אשר להם השפעה אדירה על המדינה כולה.

אם בספרו הקודם התמקד המחבר ברמטכ"ל כפונקציה המרכזית, הרי עתה ניתח לרוחב ולעומק את המטה הכללי על אגפיו השונים (תכנון, מודיעין מבצעים, לוגיסטיקה וכמובן הפיקודים המרחביים), התומך את הרמטכ"ל, לומד, מתכנן, ומבצע – בשגרה ובמלחמה.

בסיום הקריאה ראוי שתהדהד אמירה שטבע גבי אשכנזי בעת שכיהן כסגן רמטכ"ל, שלפיה נדרש המטכ"ל לזכור "את חשיבות המערך הלוחם. הם לא רק משלמים על השגיאות שלנו, הם גם מתקנים אותן. לכן גם היום, עם כל מצוקות התקציב, הלקח שלי – חזֵק את המערך הלוחם!" (פאנל אלופים, 2003).

גל פרל פינקל הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי. המחבר מבקש להבהיר כי אין בינו לבין כותב הספר, תא"ל (מיל.) ד"ר מאיר פינקל, שום קרבה משפחתית.

(המקורות מופיעים בפרסום במקור)

העימות בין ישראל לאיראן במגמת הסלמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ב־2011 פרסמו יועז הנדל ויעקב כץ ספר ובו טענו שישראל ואיראן נתונות בעימות מתמשך. אז זה נראה כהגזמה. עשור מאוחר יותר התברר שהם המעיטו בחומרת האיום.

בספרם "ישראל נגד איראן" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011) טענו ד"ר יועז הנדל, פרשן ב"ידיעות אחרונות" ובעברו לוחם וקצין בקומנדו הימי (ולימים ח"כ ושר), ויעקב כץ, הפרשן הצבאי של "הג'רוזלם פוסט" (וכיום עורך העיתון), כי טביעות האצבע האיראניות ניכרות בכל אירוע ביטחוני משמעותי שמולו ניצבה ישראל מאז קיץ 2006, ואף קודם לכן.

אז, ב־2011, הטענה שישראל ואיראן נתונות במלחמה נראתה קיצונית, או לפחות כזו שיצאה מבית מדרשו של ראש הממשלה דאז (והיום) בנימין נתניהו. בדיעבד התברר שצדקו.

בין היתר תיארו המחברים את פועלו של הגנרל קאסם סולימאני, "איש משמרות המהפכה האיראניים ומפקד כוח אל־קודס – יחידה איראנית העוסקת בסיוע לבנות בריתה וגרורותיה של איראן" (עמוד 19), ובהם חזבאללה וחמאס. סולימאני נחשב לאסטרטג חריף ולמפקד צבאי מוכשר שיזם והנחה מאות פעולות טרור. לפי פרסומים זרים ישראל ביקשה להרוג סולימאני יותר מפעם אחת ונתקלה בווטו אמריקני. 

דמות מפתח אחרת שהוזכרה בספר היא זו של מוחסן פח'ריזאדה, "האחראי לתוכנית הגרעין הצבאית האיראנית" (עמוד 274), תוכנית שמהווה אחד האתגרי הביטחונים הגדולים שמלם ניצבת ישראל.

מלחמת לבנון השנייה סימנה את השינוי

קו פרשת המים, כתבו, היה מלחמת לבנון השנייה כנגד חזבאללה. ישראל לחמה בה כנגד דיוויזיה קדמית איראנית, מבלי שהבינה זאת עד שתמו הקרבות.

את השינוי בגישה זיהו המחברים עם מינוי גבי אשכנזי לתפקיד הרמטכ"ל בפברואר 2007. עם כניסתו לתפקיד הציג אשכנזי את תפיסתו הצבאית, שהיתה, ציינו, תפיסה צפויה "של איש חטיבת גולני: לצבא יש שני מצבים הראשון מלחמה והשני הכנות למלחמה. המלחמה שאליה יתכונן צה"ל תהיה מלחמה קלאסית, ואל מול המלחמה בעצימות נמוכה נעשה את ההתאמות" (עמוד 52).

תחת פיקודו חזר צה"ל (בדגש על כוחות היבשה) להתאמן, הן בסדיר והן במילואים. אשכנזי נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. במקביל, השיגו אמ"ן והמוסד בתחילת 2007 ישראל מודיעין לפיו סוריה הקימה כור גרעיני בדיר א־זור, במזרח סוריה.

בכדי לוודא את נכונות המידע, כתבו, אישר ראש הממשלה אהוד אולמרט פשיטה של סיירת מטכ"ל לאיסוף מודיעין בסוריה:

"כמה ימים של שהייה בשטח עם אמצעי תצפית לטווח רחוק ועמדות הסוואה גרמו לשני אלופים, לשר ביטחון ולראש ממשלה אחד נדודי שינה. אבל אחרי שהכוח שב לארץ ותוצאות המעבדה התקבלו, היה אפשר לברך על המוגמר. בידי ישראל היתה כעת הוכחה מוחשית לכוונות הגרעין הסוריות. אם אולמרט היה זקוק לעוד דחיפה הוא קיבל אותה בעזרת סיירת מטכ"ל" (עמוד 121). 

בספטמבר אותה שנה תקף חיל האוויר והשמיד את הכור. ישנה אי־בהירות בנוגע למידת המעורבות של האיראנים בפרויקט הגרעין הסורי, אולם המחברים רמזו שהיתה כזו.

"כדאי להם להיזהר"

בספר תואר המוסד, שבראשו עמד אז אלוף (מיל.) מאיר דגן, כגוף התקפי שהיווה את חוד החנית של ישראל בסיכול המאמצים האיראניים. דגן החל "את דרכו בחטיבת הצנחנים. שם טיפס לאטו בסולם הדרגות תוך שהוא מתבלט כחייל נועז ועם זה כטקטיקן מתוחכם" (עמוד 142). 

בתקופת דגן יוחסו למוסד, במיוחד לאחר מלחמת לבנון השנייה, שורה של מבצעי סיכול והתנקשויות, שהבולט שבהם, על־פי פרסומים זרים, הוא הריגת עימאד מורנייה, רמטכ"ל חזבאללה, בלב דמשק בפברואר 2008. "החיסול פגע בלב לבו של המשולש איראן־חזבאללה־סוריה" (עמוד 136), שמורנייה היווה בו שחקן וגורם מקשר מרכזי. 

חצי שנה מאוחר יותר, בהמשך לתקיפת הכור בסוריה, חוסל בביתו שבטרטוס, גם יועצו הבכיר של בשאר אל־אסד, הגנרל מוחמד סולימאן, שהיה אחראי על תוכנית הגרעין הסורית. "ההתנקשות היתה פרי שיתוף פעולה בין המוסד ושייטת 13" (עמוד 145). גם כאן, כמו בתקיפת הכור בסוריה וכמו בחיסול מורנייה, נמנעה ישראל מלקחת אחריות.

קצין מודיעין בכיר הסביר בספר את חשיבות ההתנקשויות הללו. לדבריו, "זה מעביר שלושה מסרים ברורים: שארגון הטרור או המדינה שהמחוסל השתייך אליהם חדירים; שמנהיגי הארגון עלולים גם הם למצוא את מותם; ושכדאי להם להיזהר" (עמוד 146). 

"עוד מעט זה עזה"…

לאחר שסקרו את הטיפול באתגרים מצפון, נפנו המחברים לתאר את המערכה כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה. איראן סיפקה באותה עת לחמאס ולג'יהאד האסלאמי תמיכה ניכרת, ובכלל זה אמצעי לחימה, ידע צבאי וסיוע כספי. כוחות פיקוד הדרום, עליו פיקד אז האלוף יואב גלנט, "איש שייטת ראשון שקיבל פיקוד מרחבי בצה"ל" (עמוד 182), יצאו אז לשורה של פשיטות ומבצעים ברצועת עזה.

בסוף 2008, לאחר סבב הסלמה עם החמאס, הורתה ממשלת אולמרט לצה"ל, בפיקוד אשכנזי, לצאת למבצע "עופרת יצוקה", מערכה מוגבלת ומושכלת.

"אחת מנקודות החוזק שבה התגאה צה"ל במהלך המבצע היתה הקרב המשולב – קרב שבו משתלבות היחידות השונות – לא רק חטיבות החי"ר והשריון עם חיל האוויר אלא גם ובעיקר המודיעין" (עמוד 213).

מאז, צה"ל רק שידרג ושיפר חלק מהיכולות שהפגין במבצע, בדגש על החיבור בין המודיעין העדכני לאש המדויקת. האתגר טמון בחיזוק יכולות אלו מבלי לפגוע בכשירות כוחות היבשה לבצע קרב משולב, רב־חילי ורב־זרועי, שכן הוא חיוני לא פחות ממאמץ האש, וההישג במבצע נבע מהפעלה מוצלחת של שני המאמצים.

גם כך וגם כך, ההישג היה מוגבל ועזה נותרה זירה מתוחה גם לאחר שני מבצעים נוספים. צה"ל נדרש מאז להוסיף להיערך לפעולה דומה במתכונתה למבצע "עופרת יצוקה".

הנדל וכץ סיפרו סיפור מרתק שתיאר את המערכה בין המדינות. מנגד, הספר סובל ממספר אי־דיוקים וחסרה בו גם ראייה ביקורתית. אם ספרים דוגמת אלו שכתב הד"ר רונן ברגמן נוטים לתאר את ההתמודדות בין ישראל לאויביה כמצב שבו, כמאמר הפרופסור (אל"מ במיל.) גבי סיבוני, "כל החכמים נמצאים בצד השני והאהבלים נמצאים כאן," הרי שספרם של כץ והנדל פועל בגישה ההפוכה. טוב להתמקד בחיובי, אבל לא להסתנוור ממנו.

מסתבר שיש מערכה

הספר נכתב לפני כעשור. מאז איראן השכילה לנצל את חוסר היציבות האזורי שהחל באביב הערבי על־מנת להתפשט ולהתבסס מערבה, הן בעיראק, הן בתימן, והן בסוריה, והיא מפעילה במרחבים אלו את כוח אל־קודס, ארגוני פרוקסי כמו חזבאללה ומיליציות פרו־איראניות.

ישראל מצדה מנהלת את המערכה בין המלחמות (מב"מ). זוהי מערכה ארוכה, חשאית ברובה, לסיכול התבססות איראן בסוריה, שבמסגרתה נוהלו מאות מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות. המערכה נמשכת גם במהלך כהונת הרמטכ"ל אביב כוכבי, בה יוחסו לישראל תקיפות רבות כנגד יעדים איראניים בסוריה ובעיראק.

בנוסף, בנובמבר האחרון, הרגו מתנקשים במבצע מתוחכם גם את ראש תוכנית הנשק הגרעיני של איראן, מוחסן פח'ריזאדה, בעיירה ליד טהרן. הפעולה יוחסה, על־פי פרסומים זרים, למוסד בראשות יוסי כהן

כהן, שעשה את שירות החובה שלו בצנחנים ולאחר מכן התגייס לקורס קציני איסוף במוסד, פיקד על אגף "צומת" (האחראי על גיוס והפעלת סוכנים) בתקופה שבה עמד דגן בראש הארגון. נראה שבראשותו, ממשיך הארגון בקו ההתקפי שהוביל דגן.

למרות רצף ארוך של תקיפות מוצלחות, הרי שבחשבון כולל נראה שההישג האסטרטגי שלהן מסתכם במניעה, צמצום וסיכול הצטיידות הכוחות האיראניים (וחזבאללה) באמצעי לחימה מתקדמים, בדגש על טילים בעלי טווח גדול ודיוק גבוה. באשר לנוכחות כוחות איראניים בסוריה, דומה המאמץ לניסיון לרוקן את הים בכפית.

יתרה מכך, כבר היה מי שהזהיר (האלוף מיל. ניצן אלון), כי "הרוצה במב"מ ייכון למלחמה", משום שהפעולות הללו, אף שנועדו להרחיק את המערכה ולהחליש את האויב, עלולות לקרב אותה.

העימות עולה מדרגה

לאחרונה דומה שהעימות מול איראן עלה מדרגה, והתרחב לשחקנים נוספים. כך למשל, בהוראת הנשיא דאז, דונלד טראמפ תקף הצבא האמריקני מן האוויר את השיירה שבה נסע בבגדאד מפקד כוח אל־קודס, הגנרל קאסם סולימאני, והרג אותו. מותו היווה פגיעה מורלית ותפקודית לאיראן ושלוחיה.

נראה שגם חילופי השלטון לא שינו את הנכונות האמריקנית לפגוע בכוחות איראניים. בשבוע שעבר אישר הנשיא, ג'וזף ביידן, בהמלצת מזכיר ההגנה, לויד אוסטין, תקיפה אווירית כנגד מיליציות פרו־איראניות במזרח סוריה, בתגובה לפעילות טרור שהכווינה איראן כנגד כוחות אמריקניים בעיראק.

עליית המדרגה באה לידי ביטוי הן בתקיפה האמריקנית האחרונה, הן ברצף תקיפות ארוך בסוריה כנגד יעדים איראניים שיוחס לישראל והן, מן הצד השני, בהתקפה שמיוחסת לאיראן על ספינה בבעלות ישראלית, שרק במזל לא הסתיימה בנזק כבד ובנפגעים.

בראיון שפורסם ב"מעריב" המליץ תא"ל (מיל.) חסון חסון, בעברו מ"פ בגולני ובהמשך קצין מודיעין בכיר, לא לנוח על זרי הדפנה. האיראנים, אמר, לא מתכוונים לוותר על המטרות האסטרטגיות שלהם במזרח התיכון.

"הם יודעים לחטוף ולא נרתעים. הם עם היד על הדופק כל הזמן, פועלים בחוכמה, הולכים שני צעדים קדימה, אחד אחורה, לא מותחים את החבל, לא מסתבכים בהרפתקאות, אבל גם לא נרתעים מכלום", אמר.

כשזו המציאות, ישראל חייבת לפעול בשיתוף פעולה עם המדינות המתונות באזור ובעיקר עם הממשל האמריקני, שנחוש להגיע להסכם מחודש עם האיראנים. אין אם בהיסטוריה, אבל לא מן הנמנע שקו פחות לעומתי כלפי יוזמת ממשל הנשיא אובמה להשיג הסכם עם האיראנים בשעתו, היה מאפשר לישראל להשפיע על המתווה שלו השפעה ממשית. הסכם שכזה היה עשוי לכלול סעיפים האוסרים על הכוונת טרור ואספקת אמצעים לחימה לארגוני טרור ברחבי המזרח התיכון.

כאמור, הספינה הזו הפליגה, אבל עתה, ישראל יכולה לפעול בשיתוף פעולה עם ממשל ביידן ולהשפיע על קווי היסוד ועל הפרטים של הסכם הגרעין המחודש שאותו מבקש הנשיא לגבש. אסור לתת להזדמנות הזו לחלוף.

מתווה הרכש שאישרה הממשלה לצבא מלמד על סדר העדיפויות האמיתי שלו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ועדת השרים להצטיידות החליטה השבוע לאשר לצה"ל תכנית רכש יקרה ומקיפה, המקדישה משאבים רבים ליכולות האש שלו. מה בין התכנית למאמץ התמרון הקרקעי, ולחלופין לאמונה של הצבא בחשיבותו, זו כבר שאלה אחרת.

במאמר שפרסם לאחרונה בכתב עת "בין הקטבים", טען אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, בעברו ראש המטה לביטחון לאומי, כי:

"הצעד הראשון והחשוב ביותר בחשיבה הצבאית הישראלית על המלחמה הבאה בלבנון צריך להיות הדיון בשאלה – לשם מה? כל יתר שלבי החשיבה והמעשה לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה, צריכים להיות בהלימה לתשובה שתינתן לשאלה הזאת".

זוהי כמובן קביעה נכונה, וכלל לא בטוח שממשלת ישראל גיבשה לעצמה את היעדים הללו בשנים האחרונות. 

עמידרור מצדו, טען שיעדיה הצבאיים של ישראל במערכה שכזו צריכים להיות הריסת רוב רובה של היכולת הצבאית של חזבאללה ורובה של תשתית הארגון. המערכה, כתב, צריכה להתנהל בשני שלבים.

השלב הראשון יימשך כשבועיים־שלושה ויכלול תמרון קרקעי לכיבוש שטח במקביל לתקיפה נרחבת של חיל האוויר להשמדת מטרות בלבנון כולה. בלחימה, כתב, יהיו לצה"ל לא מעט נפגעים, אך היא תשיג פגיעה של ממש בכוחו הצבאי של הארגון ואת "עיקר המשימה: השמדת יכולותיו".

לאחר מכן יבוא תור השלב השני, שבמהלכו יופעל בעיקר הצבא הסדיר, במשך כמה חודשים, ויהרוס תשתיות ואמצעי לחימה של הארגון לאחר סיום שלב הלחימה האינטנסיבית.

עמידרור לא התייחס במאמרו לכך שבשלב זה, בדרך כלל, שוקעים הכוחות במערכה מתישה כנגד כוחות גרילה וטרור, בדומה לאלו שניהלו האמריקנים בעיראק ואפגניסטן, או צה"ל בלבנון. מערכות אלו, לרוב, הופכות מבצעי בזק מוצלחים למלחמות התשה ממושכות ומבולבלות, ויתכן שהן בבחינת "גשר אחד רחוק מדי" , ומוטב להסתפק בהישג מוגבל בהרבה.

אף שהצבא נותר מחויב במוצהר לשימור היכולת לבצע לפחות את השלב הראשון בתפיסה שהציג עמידרור במאמרו, שבבסיסה תמרון קרקעי, נשאלת השאלה מה בין הרכש עליו החליטה השבוע ועדת השרים להצטיידות לבין השלב הראשון, ועד כמה היא תומכת אותו או תכנית דומה לו.

בהתאם להחלטת הוועדה, ירכוש צה"ל מטוסי אף־35, מטוסי תובלה, מסוקים וחימושים מתקדמים, בעלות כתשעה מיליארד דולרים, באמצעות הלוואה שתתווסף להלוואה קיימת שנלקחה בכדי לממן הצטיידות קודמת. ראוי לשאול האם לא ניתן היה לקיים את התהליך באופן יעיל יותר ולחסוך חלק מההוצאות, לו ההחלטות היו מתקבלות קודם לכן, כמו גם לבחון האם בעיצומם של משבר כלכלי ומגפה נכון להשקיע משאבים כה רבים במערכות נשק. 

אין בדברים בכדי להפחית מהצרכים המבצעיים של צה"ל, אבל ראוי לבחון איזו תפיסת ביטחון נועדה ההצטיידות הזו לשרת. כשבוחנים את דרישות ההצטיידות של צה"ל ניכר כי את מרב המשאבים הוא מבקש להקדיש למאמץ הפעלת האש, שתהיה מדויקת, קטלנית והרסנית, ולמי לא נשאר? למאמץ התמרון. 

מה הופך יחידה צבאית לפלדה?

בשבוע שעבר פורסם כי בדיון שיבוצים שקיים מפקד זרוע היבשה, אלוף יואל סטריק, הוחלט למנות את סא"ל נתנאל שמכה למפקד גדוד בבית הספר לקצינים, בה"ד 1. שמכה מפקד כעת על גדוד הסיור של חטיבת גבעתי, בו גם החל את שירותו. 

בפברואר 2008 היה שמכה מפקד צוות צעיר בפלוגת הנ"ט של גבעתי ולקח חלק במבצע "חורף חם", מבצע חטיבתי בג'בלייה במהלכו נהרג אחד מחייליו בהיתקלות עם מחבלים בטווח קרוב. "התחלנו לנהל אש עם שמונה עד 12 מחבלים, הצלחנו לפגוע בחלקם וגם נכנסנו לשטח הבנוי. חטפנו אש מכל מיני כיוונים והיתה שם הרבה לחימה", סיפר בשעתו בראיון ל"ישראל היום".

באותה עת הוביל מפקד אוגדת עזה, תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, קו התקפי כנגד ארגוני המחבלים ברצועת עזה שכלל פשיטות ומארבים מעבר לגדר בהיקפים משתנים. "הפעילות שלנו מונעת מהמחבלים להתעסק בפיגועים מעבר לגדר והם נאלצים להתרכז בהגנה", אמר אז תמיר.

נוכח התחושות הקשות של המפקדים בצבא היבשה במלחמת לבנון השנייה, סביר להניח כי תמיר ביקש לחזק את יכולתם וביטחונם העצמי של פקודיו בהובלת כוחות בלחימה ובמערכה. אלוף הפיקוד, יואב גלנט, יוצא שייטת 13, והרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שפיקד על תמיר בגולני ובפיקוד הצפון, חשבו כמוהו ואישרו את הפעילות ההתקפית.

שבועיים לאחר מבצע "חורף חם", במבצע "סולם יעקב", לקחו שמכה וצוותו חלק בפשיטה על שכונת שג'עייה בעזה. גם הפעם נתקל הצוות בפיקודו במחבלים מטווח קרוב. שמכה, נכתב בכתב הצל"ש שהעניק לו לאחר מכן מפקד האוגדה תמיר, "שינה את נתיב ההתקדמות והסתער בראש הכוח על המבנה ממנו נפתחה האש. הכוח בפיקודו ביצע ירי אל עבר המחבלים והשתלט על המבנה".

שמכה וקצינים כמו אל"ם אביחי זפרני ואל"ם יאיר פלאי, שפיקדו אז על פלוגות בגולני ובאגוז, וסא"ל נמרוד לוטן ואל"ם יניב בארוט, שפיקדו אז על פלוגות בגדס"ר צנחנים, רכשו בפשיטות אלו ביטחון ביכולתם לפקד בצורה מיטבית על כוחות בלחימה ולפגוע באויב.

מאז הספיק שמכה לשמש כמ"פ, סמג"ד ומג"ד ולקחת חלק בפעילות מבצעית ענפה, ובכלל זה במבצעים "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". עכשיו הוא אמור לקחת את הניסיון שצבר ולהנחיל אותו לצוערים שיהיו במהרה מפקדי מחלקות. אולם היכן נוטע הצבא ניסיון דומה בקרב הקצינים הזוטרים? 

בספר "אנשי פאנפילוב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001), שהיווה נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח, מתוארת לחימת באטאליון רגלים (גדוד) בצבא האדום בקרב ההגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. במהלך הקרבות חונך מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את מפקד הגדוד, מומיש־אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות.

"התדע, חבר מומיש־אולי, מה עוד חסר לבאטאליון? פעם אחת לחבול בגרמנים!" (עמוד 94), הסביר הגנרל לפקודו. "ואז, חבר מומיש־אולי, יהיה זה לא באטאליון, – לא, זאת תהיה עשת!" (עמוד 94). ומה שהוטבע בעשת (פלדה) הדגיש פאנפילוב, דבר בעולם לא יוכל למחוק.

ואכן כוח מן הגדוד יוצא לפשיטה מעבר לקווי הגרמנים, והמפקדים והחיילים שהשתתפו בה חוזרים ממנה בתחושת מסוגלות וביטחון עצמי ששירתו את הגדוד לאורך המערכה כולה.

אין בתהייה הזו חרחור מלחמה והמלצה לחפש עימותים רק בכדי שמפקדי צה"ל ירכשו ניסיון מבצעי, אולם ככל שהצבא מזניח ומתרחק מאמונה ברעיון התמרון, הן בפשיטות גמול בעת מתיחות ביטחונית בזירות השונות והן במערכה רחבה יותר, יתקשו מפקדיו הזוטרים לרכוש ניסיון קרבי, תחושת מסוגלות ובעיקר אמונה כי הם חלק ממערך חשוב ומכריע. להזנחת צבא היבשה עלולה גם להיות השפעה ארוכת טווח על המוטיבציה לשרת בו, שכן אנשים מעוניינים לשרת במקומות נחשבים בהם יזכו לקשב, משאבים ומשמעות.

החלופה לניסיון קרבי, במיוחד כשאין לחימה, היא אימונים ועוד אימונים. כאן עשוי "חודש המלחמה", תרגיל מטכ"לי שיימשך כחודש וידמה מלחמה רב־זירתית עליו החליט הרמטכ"ל אביב כוכבי, להיות בשורה של ממש. בתנאי שיכלול תרגילים מלאים בהיקפם ומדמים ככל שניתן. 

"התחמקות מדיון בסוגיית התמרון"

במאמר שפרסם השבוע הח"כ לשעבר עפר שלח ב"דה מרקר" הוא ציין כי עד כה טרם התקבלה החלטה באיזה מסוק סער (תובלה) יצטייד חיל האוויר. החלופות הן מסוק הצ'ינוק או מסוק היסעור מדגם K (מודל משופר ומתקדם מזה שישנו ברשות חיל האוויר), ולחלופין תמהיל שיכלול מספר קטן יותר של מסוקים מאחד הדגמים ולצדם כמה מסוקי V–22, שעיקר ייעודם מבצעים מיוחדים.

אין מחלוקת, כתב, שצה"ל חייב להחליף בהקדם את צי מסוקי התובלה שלו, מדגם יסעור, שנרכשו בחלקם לפני כ־50 שנים. אולם ב"גם וגם" הזה נמנע הצבא מלהכריע אם הוא "שם את הדגש על מבצעים מיוחדים במרחקים גדולים, או על המשימה העיקרית של צי מסוקי התובלה שלו: הובלת כוחות לצורכי תמרון לעומק במעגל הראשון".

שלח, שכקצין בצנחנים לקח חלק במבצע "צלצל" במהלכו פשט ב־1981 כוח מהחטיבה, שהוטס ביסעורים, בפיקוד המח"ט יורם יאיר, על יעדי מחבלים בלבנון, ציין כי "הסוגיה הזאת לא הוכרעה עד היום בשום דיון מעמיק, לא במטכ"ל ולא בקבינט. זהו חלק מההתחמקות הנמשכת מדיון בסוגיה החשובה ביותר בבניין הכוח הצה"לי – סוגיית התמרון".

שלח הזהיר כי למעשה:

"ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושרי הביטחון המתחלפים שלו משלמים לתמרון מס שפתיים. הרמטכ"ל הנוכחי, כמו קודמו, מדבר עליו כעל נדבך מרכזי במערכה הבאה. עם זאת, בפועל, ממשיך להתקיים המצב שבא לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן: יש רתיעה גדולה, עד כדי תחושה בכל הדרגים, שאין באמת כוונה להפעיל את הכוח היבשתי במלוא עוצמתו. ביום פקודה הוא מופעל רק לאחר היסוסים רבים ושבועות של דשדוש (כלשונה של ועדת וינוגרד), למטרות לא ברורות וביכולת נמוכה".

צה"ל אמנם משקיע במאמץ התמרון, ורק בשנה האחרונה הוקמה אוגדה רב־זירתית חדשה, עוצבת הבזק (99), ואף מצטייד במערכת שליטה ובקרה מתקדמת יותר (צי"ד 750), שאת הטמעתה תרגלו לאחרונה חטיבות הקומנדו וגולניאבל עיקר המשאבים מופנה, כך נראה, למאמץ האש ובכלל זה יחידת "רפאים" שעיקרה יכולת חשיפה ותקיפה (באש מנגד) של כוחות אויב בהיקפים גדולים וביעילות רבה מבעבר.

החלטת ועדת השרים על מתווה הרכש שהציג צה"ל רק מחזקת זאת. אלוף במילואים אמר כי כשרוצים לדעת אם בצה"ל מתכוונים למשהו ברצינות יש לבדוק היכן שמו את הכסף והיכן הציבו את האנשים (הטובים ביותר). צה"ל, כך נראה, לא מתכוון ברצינות לתמרן.

במיוחד משום שאין לחימה כעת, חשוב ללמוד על פני הקרב | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מפקדים, במיוחד בצבא יבשה, נדרשים להוביל כוחות לשטח שבו, לרוב, לא היו. מוטל עליהם לדמיין כל העת, על בסיס מודיעין וניסיון מבצעי, מה יהיו מאפייניו ואתגריו של שדה הקרב שבו יילחמו

בפרק בסדרת הדרמה "ג'אג" (עונה 2, פרק 11), מסביר מ"פ הכשרות של סיירת חיל הנחתים האמריקני לסמל צוות, שהציע שחניך שנכשל במסלול המכשולים יחזור על המסלול מחר: "אין מחר בקרב". בהמשך הוא שואל אותו: "האם היית בקרב?", ולאחר שהלה עונה שאכן היה ממשיך המ"פ: "האם אי־פעם לא היית מפוחד, לא עייף?". הסמל, שמבין את הלקח, מורה לחניך לרוץ שוב את המסלול. הפעם, בעידוד חבריו לצוות, עמד בכך החניך בהצלחה.

חשבתי על הסצנה הזאת בשעת שקראתי לאחרונה את ספרו של ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון קיגן "פני הקרב" (הוצאת מערכות, 1981). "העיון בקרב הוא אפוא תמיד עיון בחרדה, ובדרך כלל – באומץ; הוא תמיד עיון במנהיגות" (עמוד 298), כתב קיגן. זהו עיון: "באי ודאות ובספקות, במידע מוטעה ובחוסר הבנה; בדרך כלל הוא עיון באמונה, ולעתים – בחזון; הוא תמיד עיון באלימות, לעתים – גם באכזריות, בהקרבה עצמית וברחמים" (עמוד 299).

בספר ניתח קיגן שלושה קרבות שבהם לחם הצבא הבריטי: אז'נקור (1415), ווטרלו (1815) והסום (1916), על מאפייניהם הייחודיים ועל כלי הנשק שהופעלו בהם, וביקש להסיק מהם: "כיצד ומדוע שולטים על הפחדים שלהם האנשים שהיה עליהם (ושמוטל עליהם) לעמוד מול כלי נשק אלה, כיצד הם עוצרים את שטף הדם מפצעיהם, וכיצד הם מתים" (עמוד 75).

הקרב כמקרה בוחן

בניגוד לפרק הקצר על קרב אז'נקור שנערך ב־1415 בצפון צרפת, כחלק ממלחמת מאה השנים בין צרפת ואנגליה שבה הביסו הקשתים של המלך האנגלי הנרי החמישי את הפרשים הצרפתים, הרי שהפרק על קרב ווטרלו שבבלגיה, 400 שנים לאחר מכן, הוא פרק מקיף ומלמד. היה זה הקרב המכריע במלחמה נגד הצבא הצרפתי בפיקוד נפוליאון בונפרטה, ועל הצבא הבריטי בקרב פיקד גנרל ארתור ולסלי, הדוכס מוולינגטון, קצין חי"ר בהכשרתו שהתעקש לפקד על הכוח מלפנים. "וולינגטון היה נתון בשדה הקרב של ווטרלו בסכנה גדולה יותר מאשר כל אחד מפקודיו" (עמוד 331), משום שבמהלכו רכב על סוס מגזרה לגזרה, כדי להיות היכן שיוכל להשפיע, לפקד ולשלוט על מהלך הקרב.

קיגן ציטט בספרו את אילס, מ"פ בבריגדת הרובאים ה־95, שסיפר כיצד בלמו הסתערות של כוח פרשים צרפתי: "עצרתי בעד האנשים מלירות, עד שהפרשים הגיעו למרחק שלושים או ארבעים מטרים מן המערך, ואז יריתי מטח מן הפלוגה שלי; התוצאה הייתה, ביחד עם האש של הגדוד ה־71, שכל כך הרבה סוסים נפלו ארצה עד שנבצר מן האויב להמשיך בהתקפה" (עמוד 155). האש היעילה שהפעילו הבריטים, בעיקר זו של הרובאים בשדה, הכריעה את הקרב, והצורך להפעילה ביעילות נותר חיוני גם כיום.

קיגן טען כי: "הצרפתים הובסו לא על־ידי מצביאות מזהירה יותר ולא על־ידי טקטיקה טובה יותר או פטריוטיזם עדיף, אלא על ידי קור רוח וכוח סבל" (עמוד 193). סביר שהניצחון בווטרלו הושג גם בזכות כישורי המצביאות של ולינגטון, אולם גם בזכות האיתנות שהפגינו לוחמי החי"ר, הפרשים והתותחנים הבריטים.

הפרק על היום הראשון בקרב על הסום ב־1 ביולי 1916, שבו לחמו זה בזה צבאות בריטניה וגרמניה בחזית צרפת במלחמת העולם הראשונה, הוא המרתק בספר. לאחר הפגזה ארטילרית מסיבית, הסתערו גדודי החי"ר הבריטים מן החפירות לעבר הקווים הגרמנים. סמל בריטי תיאר את שחווה באותה הסתערות: "יכולתי לראות, משמאלי ומימיני, שורות ארוכות של אנשים; ואז שמעתי את התקתוק הקצוב של מכונות ירייה ממרחק. לאחר שהתקדמתי כעשרה מטרים נוספים נראה, כאילו נותרו רק אנשים מעטים סביבי; לאחר שהתקדמתי כעשרים מטרים, נראה כאילו נשארתי לבדי. לאחר מכן נפגעתי בעצמי" (עמוד 246).

קשה להאמין שבשדה הקרב המודרני נראה הסתערות המונית שכזאת לעבר יעדי אויב, ועדיין די להיזכר בקרב שניהל גדוד 931 מחטיבת הנח"ל, בפיקוד סא"ל אבי דהן, נגד פעילי חזבאללה בע'נדוריה במלחמת לבנון השנייה (במהלך הקרב ספג הגדוד שני הרוגים ו־32 פצועים) כדי להבין שקטלניות אמצעי הלחימה רק גדלה, ושהכוח עלול לספוג נפגעים רבים בזמן קצר. למרות הנפגעים, כתב לימים דהן במאמר ב"מערכות" ובו טען: "הפיקוד מוכוון המשימה והעובדה שהמ"פים הבינו את שדה הקרב וחתרו למגע, יצרו רציפות בלחימה שהביאה לחיסולם של שמונה מחבלים, לכיבוש השטח השולט בכפר ולעמידה במשימה".

בחזרה לקרב הסום. "למרות אבדות כבדות מאש מכונות ירייה, הצליחו גדודי הרגלים הקלים של המלך (יורקשייר), ה־9 וה־10, לחצות את שטח ההפקר. הם מצאו פרצות טובות בגדר התיל הגרמנית, ירו והשליכו רימונים על המגינים הגרמניים שהתנגדו להם והשתלטו על החפרה הקדמית. שם הצטרפו אליהם גדודי העתודה שלהם – גדוד הרגלים הקלים ה־15 (דורהאם) והגדוד ה־1 של מזרח יורקשייר, והם המשיכו לנוע בעקבות מסך האש אל החפרה הגרמנית הבאה; שם לקחו בשבי ושלחו אל העורף כמאתיים שבויים גרמניים. כל זה נמשך כעשר דקות, במהלכן נהרגו או נפצעו כמחצית מהחיילים ורוב הקצינים" (עמוד 250).

עשר דקות של לחימה אינטנסיבית, והגדודים הללו, שביחס לאחרים הצליחו להתקדם ולכבוש יעדים בשדה הקרב, נעצרו. הלוחמים, שהיו תשושים מהלחימה, פשוט לא יכלו להתקדם יותר. קיגן הדגיש כי גם בסום האיתנות, בדומה לזו שהפגינו הרובאים בווטרלו מאה שנים קודם לכן, נותרה חיונית.

לקח נוסף שאותו מנה קיגן נגע לכך שבמלחמה מוצאות עצמן יחידות בפעילות שונות מייעודן. במלחמת העולם השנייה למשל, כתב קיגן, "יחידת הקומנדו ה־3 – כוח פשיטה שיועד וצויד לתקופות חשיפה קצרות ביותר כלפי האויב – בילתה חודשיים ביער דה באון, באגף השמאלי של ראש הגשר בנורמנדיה, ותוך כדי כך איבדה את רוב קציניה ויותר ממחצית אנשיה" (עמוד 305). היחידה, בפיקוד לוטננט־קולונל פיטר יאנג, שהייתה חלק מבריגדת השירות המיוחד ה־1 של הצבא הבריטי שנחתה מן הים, הפגינה יכולת קרבית גבוהה ועמדה במשימותיה על אף הנפגעים והתנאים הקשים. המלחמה, אם כן, תיראה אחרת משדמיינת, ובעיקר לא צפויה. החוכמה היא לגלות גמישות ולהתאים במהירות לשינויים.

כשאין לחימה הפתרון הוא אימונים וצבירת יידע

העיתונאי יואב זיתון צייץ לאחרונה בטוויטר כי כיום, בצבא היבשה הסדיר, המ"פים החדשים "התגייסו אחרי צוק איתן, נוב' 14, מרץ 15. כמעט ולא נותרו מג"דים שלחמו בלבנון השנייה. יש מח"טים בודדים שהספיקו לשרת ברצועת הביטחון. רוב הקצינים הקרביים בדרג הטקטי שהפך לאסטרטגי – לא חצו מעולם את הגבול לעזה או ללבנון. עליהם יתבסס המטכ"ל בתמרון הבא". אפשר לפרש את הנתונים הללו גם לחיוב, ולהסיק מהם שמצבה הביטחוני של ישראל משופר. ואולם, כפי שאמר באחרונה הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, "מלחמות יכולות לקרות גם אם לא תכננו אותן".

אין בכך חדש. פעמים רבות הוטלו לקרב כוחות "ירוקים", שהן המפקדים והן החיילים היו חסרי ניסיון קרבי של ממש. גם בצה"ל מי שפיקדו על מחלקות ופלוגות בצבא הסדיר (וגם לא מעט מפקדים במילואים), בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים, כמעט לא התנסו קודם לכן בלחימה של ממש.

ניסיונם הקרבי של המג"דים, בחלקם, כלל בעיקר את מלחמת סיני שנמשכה שבוע. והנה במלחמה הם פעלו היטב, עמדו במשימות והפגינו חשיבה תחבולנית, יוזמה והתקפיות. כיצד? התשובה טמונה בהכנה שקדמה למלחמה. באימונים, בהכנה המנטלית ובהבנה ובלימוד מקצוע המלחמה. זהו לקח שכוחו יפה גם כיום.

בהרצאה שנשא הסביר הרמטכ"ל כוכבי כי תפיסת ההפעלה שגיבש צה"ל היא בהתאם לעקרונות המלחמה "והתחבולה בראשם, וכמובן שמרכיב רוח הלחימה". לדבריו, הניצחון במערכה הבאה נגד חמאס או חזבאללה יושג "בזכות מודיעין, אש, התמרון הקטלני ושינוי גישה להפעלת הכוח", לפיה צה"ל יתקוף בעוצמה רבה מטרות צבאיות בלבד – אבל היכן שאלה יימצאו, בלב השטח הבנוי והמאוכלס או בשטח הפתוח. כדי להכין את הכוחות שיפעלו בתמרון, ציין, צה"ל מתאמן יותר במרחב בנוי, בלילה ובאופן רב־זרועי. לדבריו, בצה"ל משקיעים רבות באימוני מפקדים, משום שמי "שבסוף מוביל את הניצחון זה המ"מ, והחיילים הולכים אחריו".

בהקדמה לספר "הצד השני של הגבעה" (הוצאת מערכות, 1986) כתב התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי בזיל הנרי לידל הארט, שבעצמו לחם כקצין חי"ר בקרב על הסום, כי הדוכס מוולינגטון טען כי ניצח בקרבותיו משום שבילה את חייו בניסיון לנחש מה מצפה לו בצדה השני של הגבעה. הערה זו, כתב לידל הארט, "הפכה ברבות הימים לביטוי המציין את הדמיון הנדרש מן הגנרלים לנחש מה מתרחש "מצידה השני של הגבעה" – מאחורי חזית האויב ובמוחו של האויב" (עמוד 11).

מפקדים, במיוחד בצבא יבשה, נדרשים להוביל כוחות לשטח שבו, לרוב, לא היו. האתגר הופך מורכב יותר מאחר שהלחימה היא חוויה שלא ניתן באמת לדמות באימונים, אף שיש לקיים לאימונים מציאותיים וקרובים במתווה שלהם ובתנאי השטח למשימות שיוטלו על היחידות. על כן מוטל על המפקדים לדמיין כל העת, על בסיס מודיעין וניסיון מבצעי, מה יהיו מאפייניו ואתגריו של שדה הקרב שבו יילחמו.

כאן נכנסים לתמונה ספרים כמו "פני הקרב", שהוגדר בצדק כספר שחובה שיהיה במדף הספרים של כל מי שרוצה לפקד בקרב, הממחישים לקורא את עקת הקרב, העומס הגופני והנפשי, אתגרי הפיקוד וכן את הלחימה מטווחים קרובים באויב.

כבר בראשית הספר כתב קיגן שהאתגר של כל מפקד צבאי נותר כשהיה. "מכיוון שתפקידו יהיה לאסור על אויביו קרב בתנאים שלו ולכפות אותם להילחם על־פי הכללים שלו, ולא על־פי הכללים שלהם" (עמוד 21). על כן יש להתאמן, לחשל את הרוח, לדמיין איך ייראה שדה הקרב ולקרוא על תופעת המלחמה, מקורותיה וביטוייה בהיסטוריה.

גל פרל פינקל, הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ודוקטורנט באוניברסיטת בר־אילן. 

יוזמה היא משחק סכום אפס | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מרשימה ככל שתהיה התקיפה המיוחסת לחיל האוויר בגבול סוריה־עיראק, הכוח הצבאי לבדו משול לניסיון לרוקן את הים עם כפית והוא לא יעצור את ההתבססות האיראנית במרחב. מוטב שלצד היוזמות בצפון, תיזום ישראל מהלך של הסדרה ברצועת עזה ולא תשאיר את הכדור בידיים של החמאס.

בשבוע שעבר יוחסה לישראל תקיפה במזרח סוריה, סמוך לגבול עם עיראק, במהלכה הותקפו מן האוויר מעל לעשרה יעדים, ובכלל זה מפקדות מחסני תחמושת ששימשו כוחות איראניים.

במקביל לדיווחים על התקיפה ירו צלפי חמאס על כוח הנדסה של צה"ל שפעל סמוך לגדר המערכת ברצועת עזה. כמו חזבאללה בצפון, גם החמאס מיישם מול ישראל אסטרטגיה של הליכה על הסף. בכל האמור למלחמה הוא עודנו מורתע, אולם בכל מה שמתחת לסף הזה, הכל כשר כדי להזכיר לישראלים שהבעיה העזתית לא נעלמה רק כי ישנו שקט מתוח. הוא שולט בגובה הלהבות, וקובע את המקום, הזמן ואת חומרת הפרובוקציה.

בעוד שישראל, על־פי פרסומים זרים, מפעילה כוח רב בזירה הצפונית, גם ביעדים מרוחקים, כדי לסכל את התבססות איראן במרחב, הרי שבדרום תקף צה"ל באש טנקים עמדות ריקות של החמאס, שלמחרת יוקמו מחדש.

זוהי תגובה מידתית, צפויה, וכמעט יוצאת לידי חובה, שנובעת מכך שאיש לא נפגע מהירי (ובכל זאת ירה צה"ל פגזים בתגובה לאש צלפים). בנוסף, כפי שצייץ בטוויטר הכתב הצבאי של "הארץ", יניב קובוביץ, "ביום שמייחסים לישראל תקיפה רחבה עם עשרות הרוגים של כוחות איראנים בסוריה לדעתי זו החלטה סבירה שלא להגיב". 

הצורך לאזן בין זירות

במאמר שפורסם בספטמבר האחרון בכתב העת "בין המערכות", בחן אל"ם אמיר פרחי, יוצא שייטת 13, את תהליך עיצוב מדיניות הביטחון הלאומי בישראל, על המתחים שעמם היא מתמודדת והכרעה ביניהם. מקרה הבוחן שבחר היה מדיניות הביטחון הישראלית בשנים 2017־2018.

ישראל נדרשה אז לאזן בין מתיחות בדרום שכללה את טרור הבלונים, הפגנות על הגדר (שבהן גם כן שולבו פעולות טרור) וירי רקטות, לבין מתיחות בצפון שכללה הן את המב"ם בסוריה והן את הצורך לסכל את יכולת המנהור ההתקפי של חזבאללה. במקביל ביקש צה"ל לממש התוכנית הרב־שנתית "גדעון", שכן "הסיכונים שצה"ל לקח במסגרת המב"ם חייבו אותו לשפר את מוכנותו למלחמה".

במחקרו מצא פרחי, כי מדיניות הביטחון הלאומי שנבחרה אז הביאה למימוש מרבית האינטרסים הביטחוניים של ישראל. אמנם, ציין, נמתחה ביקורת על מדיניות התגובה של צה"ל לפעילות חמאס בדרום ויתכן שהיתה גם פגיעה בתחושת הביטחון האישי של התושבים, אך הדבר נבע מהצורך לממש מדיניות התקפית בצפון. 

בסוף אותה שנה יצא צה"ל באופן מפתיע, ביוזמת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, למבצע "מגן צפוני", במהלכו הרס את תשתית המנהרות של חזבאללה בגבול לבנון. היה זה איום חמור בהרבה, והרמטכ"ל לשעבר איזנקוט מספר בהרצאות כי כשהבין את הפוטנציאל שטמון במנהרות הללו, דרכן היו יכולים אלפי פעילי חזבאללה לחדור לצפון הארץ ביום פקודה, חש זיעה קרה בגבו. 

"איום המנהור ההתקפי בגבול לבנון הוסר באופן מלא עם סיום מבצע "מגן צפוני" בינואר 2019. מדובר בתפנית דרמטית ביכולתו של חזבאללה למימוש תוכנית ההתקפה", כתב פרחי וציין כי "המהלכים שבוצעו נגד האיראנים בזירה הצפונית, בסוריה ובלבנון, הם המשמעותיים ביותר שביצעה ישראל בעשור האחרון בהקשר הביטחוני". 

פיקוד צה"ל בראשות הרמטכ"ל אביב כוכבי, כתב פרחי, השכיל לנצל את שהושג אז בזירה הצפונית, "והמליץ לדרג המדיני על מהלך יזום נגד הגא"פ לעיצוב מחודש של המציאות הביטחונית בחזית רצועת עזה. ואכן, מבצע "חגורה שחורה" יצא לפועל בנובמבר 2019, ובו סוכל מפקד המרחב הצפוני של גא"פ, בהאא אבו אל־עטא, ונפגעו תשתיות רבות של הארגון". את חלון ההזדמנות שיצר המבצע, נמנעו חמאס וישראל לנצל כדי להגיע להסדרה של ממש.

לשלוט במצב במקום שישלוט בך

בצה"ל נוהגים לומר שיוזמה בשדה הקרב היא משחק סכום אפס, ואם אינך יוזם עושה זאת האויב. דוגמה טובה לכך מתוארת בספר התמציתי והמצוין "אנשים מול אש" (הוצאת מערכות, 1956), שכתב בריגדיר־גנרל סמואל ליימן אטווד מרשל, ההיסטוריון הקרבי הראשי של צבא היבשה האמריקני במלחמת העולם השנייה.

במבצע "מארקט גארדן", מבצע משולב של כוחות מוטסים וכוחות שריון של בעלות־הברית בהולנד בספטמבר 1944, הוטל על לוטננט־קולונל הארי קינארד, אשר "פקד על הבטליון הראשון של רגימנט צנחני־הרגלים ה־501" (עמוד 108), שבדיוויזיה המוטסת ה־101 של צבא היבשה האמריקני, להגן על "מסדרון" שהשתרע מערבית לעיר וכל. הכוחות הגרמנים בגזרה, שהיו עדיפים במספרם ובכוח האש שעמד לרשותם, לא ציפו לפעולה התקפית מהבטליון (מקביל לגדוד בצה"ל) של קינארד.

אבל קינארד חשב אחרת. "בשעת הצניחה היתה הגזרה נתונה ללחץ־אויב כבד. בניגוד לעצת הממונה עליו, ביצע התקדמות והוציא־לפועל תכנית להגנת ה"מסדרון" על־ידי "העתקת הקרב אל האויב". במסע של שלושה ימים ביצע תנועה של מעגל שלם, בן 360 מעלות, דרך שטחים שבידי האויב, בהשמידו כוחות אויב שעלו פי שלושה בעצמתם על הבטליון שלו" (עמוד 109).

זוהי, כתב מרשל, דוגמה מובהקת למפקד "השולט לחלוטין במצבו, תחת אשר יתיר למצב לשלוט בו" (עמוד 109). לאור הצלחת הגדוד הכניס הפיקוד הגרמני הבכיר לכוננות גיס עתודה והפנה כוחות לגזרה הלא נכונה, משום שטעה לחשוב ששם מצוי המאמץ העיקרי של בעלות־הברית. כך היתה ליוזמה טקטית מוצלחת של מג"ד השפעה מערכתית.

בחזית הצפונית, ואפילו הצפון־מזרחית ישראל יוזמת. התקיפה האווירית המיוחסת לה, בדיר א־זור וסמוך למעבר הגבול עם עיראק אבו־כמאל, מרוחקת באופן יחסי, אבל אינה בבחינת אתגר מבצעי חדש (ב־2007 תקף חיל האוויר והשמיד בדיר א־זור את הכור הגרעיני הסורי). במהלך הפעולה הותקפו מעל לעשרה יעדים, ובכלל זה מפקדות מחסני תחמושת ששימשו כוחות איראניים. יש בה, כמו בצבר תקיפות על יעדים איראניים בסוריה שיוחסו לישראל באחרונה, בכדי לאותת לאיראן שישראל לא תאפשר את התבססותה במרחב ואת הקמת תשתיות שיאפשרו לה לנהל מערכה באמצעות שלוחים כנגדה.

זוהי מערכה הכרחית, אבל היא דומה לניסיון לרוקן את הים בכפית. הכוח הצבאי לבדו לא יעצור את האיראנים (גם אם יגבירו את הלחץ). איראן אמנם נתונה במשבר כלכלי קשה שהחריף כתוצאה ממגפת הקורונה, אולם היא רואה בפעילותה בסוריה ובעיראק יעד אסטרטגי חשוב, וסביר, כפי שהתרחש בתכנית הגרעין, שתהיה מוכנה לשלם מחירים, ואפילו מחירים כבדים, בכדי להשיגו.

עם זאת, ניכר כי ישראל מפעילה בזירה יותר מאשר רק כוח צבאי. בשבוע שעבר הורה הנשיא האמריקני היוצא, דונלד טראמפ, לצבא האמריקני לכלול את ישראל תחת פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM), שתחום האחריות שלו הוא המזרח התיכון, ובכלל זה איראן, עיראק וסוריה. עד עתה, בכדי לא לערער את שיתופי הפעולה בין מדינות ערב המתונות לאמריקנים, שבאים לידי ביטוי במתן היתר לקיים בסיסי פעולה ובתרגילים משותפים, היתה ישראל באחריות פיקוד אירופה (EUCOM). נראה שהסכמי השלום של ישראל עם בחריין ואיחוד האמירויות, כמו גם התהדקות יחסיה עם מדינות ערביות מתונות נוספות, הסירו את המכשול הזה.

יש בהחלטה לא מעט קוסמטיקה ונראות והרבה פחות תוכן ממשי. ראשית, משום שישראל נוגעת, ולעתים מעורבת, בלבן של סוגיות מרכזיות במזרח התיכון ובהן הסכם הגרעין עם איראן, חזבאללה בלבנון ובסוריה. על כן, מטבע הדברים, התקיימו כל העת קשרים הדוקים בין פיקוד המרכז האמריקני ומפקדיו לבין צה"ל והצמרת הביטחונית ישראלית, קשרים שיהיו עתה גלויים יותר.

שנית, ניתן להעריך שישראל לא תשתתף בפועל בתרגילים המשותפים של פיקוד המרכז האמריקני שכוללים צבאות ערביים, אבל תיקח חלק בתרגילים משותפים עם כוחות הפיקוד שאינם כוללים צבאות כאלה. סביר להניח שגם התרגילים שישראל מקיימת עם נאט"ו יימשכו כסדרם. מנגד, עצם הסרת התנגדות מדינות ערב להכללת ישראל תחת הפיקוד משדרת לאזור מסר מרתיע לאיראן ובנות בריתה, בדבר שותפות האינטרסים המתקיימת בין ישראל, ארצות הברית ומדינות ערב המתונות. 

בדרום, כמו בצפון, ישנה מתיחות מתמשכת והיא אינה אינטרס ישראלי. במיוחד כשמי ששולט בדינמיקה של ההסלמה זה האויב. לפנות בוקר (שני) שוגרו שתי רקטות מצפון רצועת עזה אל מרחב החוף של העיר אשדוד ונפלו בים, ובתגובה תקף חיל האוויר סדנאות לחפירת מנהרות של החמאס ברצועת עזה (שוב, תגובה מדודה וכמעט צפויה). החמאס מודע היטב למכלול האילוצים שבהם נתונה כעת ישראל, בין בחירות לקורונה ומתיחות שלא נגמרת בצפון, ומנצל זאת לטובתו.

ב"ישראל היום" פורסמה לאחרונה פרשנות לפיה צה"ל פעל נכון כשבחר שלא להרוג את פעילי החזבאללה שחדרו להר דב, לפני כחצי שנה, משום שבחשבון אחרון הדבר אפשר למנוע הסלמה. יתכן, אולם יתכן גם שהריגת החולייה לאחר שחדרה לשטח ישראל, מהלך שהוא בכללי המשחק המקובלים, היתה מסיימת את המתיחות באיבה ולא נותנת לה להיגרר חודשים ארוכים.

כך גם ברצועת עזה. כלל לא בטוח שבטווח הארוך התגובות המתונות והמדודות של ישראל בזירה הדרומית מחזקות את ההרתעה ומבטיחות את השקט. יתכן ומוטב להגיב על כל פרובוקציה באופן לא פרופורציונאלי, בהתאם לתפיסה שמימש בשעתו איזנקוט כאלוף פיקוד צפון.

אבל, כאמור, גם ברצועת עזה הכוח הצבאי לבדו לא יספיק. על ישראל ליזום ולחתור למהלך של הסדרה ורגיעה. אם תימנע ישראל מיוזמה שכזו, שכוללת "גזרים שמנים" לחמאס, היא תיאלץ להפעיל מקל קשה וכואב.

אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, הביע במהלך כהונתו לא פעם את תמיכתו בהסדרה שכזו. הוא יודע היטב שחילופי אש שכאלה לא נשארים לאורך זמן "על אש קטנה" ללא נפגעים. כשהיה מח"ט הצנחנים בשנת 2008 פשט גדוד הסיור של הצנחנים, בפיקוד ירון פינקלמן, על מתחם חמאס בעזה, הרג מספר פעילים והשמיד מנהרה חוצת גדר. הפשיטה הביאה להסלמה שסופה במבצע "עופרת יצוקה". בין שתהיה זו ירי של פעילי חמאס או תקיפה של צה"ל, מישהו בסוף יפגע, ואז יהיה קשה לעצור את האש.

הסביבה האופרטיבית: ימי קרב שעלולים להסלים למלחמה לא רצויה | מאת איתי ברון וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

אויבי ישראל מורתעים מעימות וטרודים בבעיות פנים • במלחמה תתמודד ישראל עם פגיעה נרחבת בעורף, חדירת כוחות לשטחה וכן עם מתקפה תודעתית במטרה לערער את חוסנו של הציבור ואמונו בהנהגה המדינית והצבאית

הסביבה האופרטיבית המורכבת והמאתגרת שבה מפעילה ישראל את כוחה הצבאי (לצד אמצעים נוספים) היא תוצאה של שורת התפתחויות טכנולוגיות, צבאיות, חברתיות ופוליטיות השלובות זו בזו. התפתחויות אלו, שאירעו בעשורים האחרונים, כוללות: שינויים עמוקים וגלובליים במאפייני תופעת המלחמה; שינויים גיאואסטרטגיים במזרח התיכון, שרובם קשורים בהשלכות של הטלטלה האזורית והאירועים שהתרחשו במסגרתה (ובכלל זה הגעת כוחות צבא של רוסיה וארצות הברית לאזור); שינויים מהותיים בתפיסת ההפעלה ובאמצעי הלחימה של אויבי ישראל, בעיקר אלה המשתייכים לציר הרדיקלי־שיעי; שינויים באופן הפעלת הכוח הצבאי הישראלי, הבאים לידי ביטוי בעיקר במתן עדיפות להפעלת כוח אש (על בסיס מודיעין מדויק) על פני כוחות יבשה מתמרנים; והשלכות של מהפכת המידע המטלטלת את העולם וגם את הממסדים הצבאיים

מימי קרב להסלמה?

השנה התברר שוב שההרתעה הישראלית מפני עימות רחב ומלחמה עודנה תקפה, וכנראה אף התחזקה. אויביה של ישראל מודעים לכוחה וכולם עסוקים בבעיותיהם הפנימיות, ובכלל זאת בהשלכותיה של מגפת הקורונה. שורת משחקי מלחמה שקיים המכון למחקרי ביטחון לאומי בסוף שנת 2019 ובתחילת שנת 2020 ,עוד לפני פרוץ משבר הקורונה, הובילו למסקנה כי שאיפתם של כל השחקנים בזירה הצפונית היא להימנע מהסלמה. שנת 2020 המחישה הערכה זו והסלמה אכן לא התרחשה. ניסיון השנים האחרונות לימד שזה גם המצב מול גורמי הכוח ברצועת עזה.

עם זאת, מאז יולי האחרון מצוי פיקוד הצפון בדריכות מוגברת מול חזבאללה, בעקבות איום מצידו להגיב על תקיפה שיוחסה לישראל בסוריה, אשר בה נהרג פעיל של הארגון. הארגון ניסה מספר פעמים "לסגור חשבון" עם ישראל, אך ללא הצלחה. צה"ל הדף את כל הניסיונות ואף הוסיף לתקוף בסוריה, באופן שהבהיר כי אינו מקבל את משוואות ההרתעה שהציב חזבאללה.

בישראל, כמו גם בשורות חמאס וחזבאללה, שוררת מודעות לסכנה הגלומה בדינמיקת הסלמה העלולה להתפתח, אך נראה שכל הצדדים מעריכים שניתן יהיה לקטוע אותה לאחר מספר ימי קרב, בדומה לעימותים קצרי ימים שנרשמו בשנים האחרונות בזירת עזה. ואולם, תרחיש מעין זה עלול להשתנות אם יהיו לאחד מהצדדים או לשניהם קורבנות בנפש. או אז ייתכן שתגובה ותגובת־נגד יסלימו, יובילו לעימות נרחב ואף למלחמה. מלחמה כזאת יכולה להתרחש מול הציר האיראני־שיעי הכולל את חזבאללה בלבנון, שלוחים איראניים בסוריה ובעיראק, ואולי גם מול איראן עצמה. זאת ועוד, ההסלמה עלולה לגלוש גם לזירות נוספות, בפרט עם גורמי הכוח ברצועת עזה.

תפיסת ההפעלה של האויב

בחירה הן של חזבאללה והן של חמאס באופי הלחימה הנוכחי שלהם נבעה מתהליכי למידה שהתקיימו מאז שנות ה־90 ,על בסיס ניתוח עוצמותיה וחולשותיה של ישראל. בשנה שעברה הצבענו על שינוי בתפיסת הלחימה של ארגונים אלו עקב לקחים שהופקו מהעימותים שהתפתחו ביניהם לבין ישראל מאז מלחמת לבנון השנייה (2006). עיקרו של שינוי זה הוא מעבר מתפיסת ניצחון המבוססת על התשת האוכלוסייה בישראל ("ניצחון באמצעות אי־הפסד") לתפיסה המבקשת לפגוע, מזירות שונות, גם בתשתיות לאומיות בישראל וביכולות צבאיות חיוניות, כדי להוציא את המערכת הישראלית משיווי משקל ולערער אותה.

תפיסה זו ממומשת באמצעות מהלכי בניין כוח הכוללים: הגדלה נוספת של כמויות הרקטות והטילים, הן כדי לשפר את יכולת השרידות של המערך והן כדי להרוות את מערכות ההגנה האווירית הישראלית; הצטיידות ברקטות ובטילים בעלי יכולת דיוק גבוהה, שיכולים לפגוע בנקודות התורפה האזרחיות (חשמל, גז ותשתיות לאומיות אחרות) והצבאיות (בסיסי חיל האוויר ומפקדות צבאיות) בישראל; הצטיידות ברחפנים ובכלי טיס בלתי מאוישים אחרים, גם הם לשם פגיעה מדויקת.

תפיסה זו מבוססת גם על הרעיון של הפעלת כוחות קרקעיים בשטח ישראל, על מנת לשבש את יכולת הפעולה ההתקפית וההגנתית של צה"ל ולהגביר את הפגיעה בכושר העמידה של העורף. על רקע זה שופרו יכולותיהם של חזבאללה וחמאס לחדור לשטח מדינת ישראל, ובכלל זה בתווך התת־קרקעי, באמצעות כוחות פשיטה מיוחדים (כוח רד׳ואן של חזבאללה וכוח נוח׳בה של חמאס). כוחות אלה מיועדים להעביר חלק מהלחימה לשטח ישראל – לתפוס צירים מרכזיים, לחדור ליישובים ולבסיסים ולגרום לצה"ל להשקיע חלק ניכר ממאמציו בהגנה, ולמעשה למנוע ממנו את היכולת לצאת להתקפה. חמאס משקיע מאמצים ומשאבים ניכרים, הן חומריים והם בכוח אדם, בפרויקט המנהור ההתקפי. באוקטובר האחרון חשף והשמיד צה"ל מנהרה חוצת גדר עמוקה במיוחד, שאותרה באמצעות יכולות המכשול ההנדסי שהוקם לאורך הגבול בין הרצועה לישראל. נראה שחמאס לא זנח את הפרויקט לאחר הקמת המכשול, ובכוונתו למצוא דרכים לעוקפו.

תפיסת ההפעלה של צה"ל

בחינת מסמכים פומביים רשמיים של צה״ל שפורסמו בשנה החולפת יכולה ללמד אותנו רבות על התפיסה של שיטת ההפעלה הצה"לית במערכה הבאה. הרמטכ"ל רב־אלוף אביב כוכבי והמטה הכללי כולו רואים את המענה כשילוב של "תמרון רב־ממדי לשטח האויב, מהלומות תקיפה באש ובממדים נוספים, והגנה רב־ממדית חזקה. כל אלה יתבצעו יחדיו, ייהנו מהדדיות הדוקה יותר וימצו את יתרונותיהם באוויר, ביבשה, במודיעין ובעיבוד־ מידע כדי לחשוף את האויב המסתתר ולהשמידו בקצב גבוה".

לצד ההשקעה ביכולות חשיפת אויב ובהגדלתם של הספקי מאמץ האש (בדגש על אש מדויקת), צה"ל השקיע מאמצים בכוחות היבשה כדי להפוך את התמרון היבשתי לקטלני, מהיר וגמיש יותר. במקביל השקיע צה"ל בבניית מכשול הנדסי, הן בגבול הצפון וכאמור גם בזירת הדרום, שתכליתו לסכל את מאמץ המנהור ההתקפי של חמאס וחזבאללה.

בתחום מאמץ האש, בדגש על הכוח האווירי, פיתח צה"ל את תפיסת המהלומות בהיקף רחב ובדיוק גבוה, כאשר כל מהלומה כזו נועדה לגרום לאויב הרס ונזק שיחרגו מהצפי שלו באשר ליכולותיו וכוונותיו של צה"ל והיקפן. מהלומות אלו יכוונו לפגיעה במערכי אויב שאותם הוא הגדיר כקריטיים לתפקודו האופרטיבי ולמימוש האסטרטגיה שלו. יש שלושה סוגי מהלומות: מהלומה מרחבית, שמטרתה לפגוע במקסימום פעילים, תשתיות ואמצעי לחימה של האויב בגזרה נתונה; מהלומה משימתית, שמטרתה השמדת מערך ספציפי של האויב (רקטות ארוכות טווח, למשל); ומהלומה רחבה, שמטרתה פגיעה בשורת מערכים ומרחבים כדי להביא את האויב לכשל רב־מערכתי ולאלצו להשקיע את מרב משאביו בהגנה ובשיקום ההרס שספג. כאמור, תחום נטרול יכולות הלחימה מתמקד במערך הרקטי של האויב, בדגש על מאגר הטילים המדויקים ארוכי הטווח, ובמקביל פגיעה במרבית פעילי כוחות החדירה שלו.

לגבי התמרון היבשתי, בשנים האחרונות התגלו להערכת צה"ל שני פערים מרכזיים, הן ביכולתו לספק מענה לאתגר של ירי תלול מסלול בזירות השונות, והן ביכולתו לשלול יכולות במרכזי הכובד של האויב באופן מהיר ורציף. על כן גיבש הצבא תפיסה עדכנית לתמרון היבשתי, שנועדה לתת מענה לפערים אלו ורואה בתמרון מהלך רב־ממדי. בזרוע היבשה גובשה תפיסת תמרון בחכמ"ה (ביסוס, חשיפה, כינוס, מהלומה, הסתערות), שלפיה לכוחות המתמרנים יונגשו יכולות מודיעיניות ויכולות חשיפת אויב מוגברות. זאת כדי שיוכלו לפגוע בו ולשלול ממנו יכולות, הן באמצעות אש מדויקת והן בתמרון מהיר וקטלני. התעדוף הצה"לי של מאמץ האש נותר בעינו, אולם ניכר כי בחמש השנים האחרונות התגבשה ההבנה שביצוע תמרון מהיר ואגרסיבי כמהלך משלים חיוני לצורך סיום המערכה במהירות, ובתנאים שישרתו את האינטרסים של ישראל. בהתאם לכך הושקעו משאבים ניכרים בשיפור ובחיזוק כשירותם של הכוחות המתמרנים.

דמותה של המלחמה הבאה

על צה"ל להיערך לשני מתארים עיקריים של מערכה, שעלולה להתפתח מהסלמה לא רצויה בעקבות ימי קרב בזירה הצפונית: "מלחמת לבנון השלישית" רק עם חזבאללה בלבנון, שתהיה עצימה והרסנית בהרבה ממלחמת לבנון השנייה; ו"מלחמת הצפון הראשונה" עם חזבאללה בלבנון, אך גם עם כוחות בסוריה ובעיראק, ואולי גם באיראן ובזירות נוספות..

צה"ל יפעיל במלחמה את יכולותיו ההתקפיות הקטלניות – ביבשה, באוויר ובים – ויגרום נזק נרחב ביותר לאויביו, בחזית ובעומק. אבל במלחמה כזאת גם ישראל צפויה להתמודד עם ירי מסיבי של טילי קרקע־קרקע לעורף, שחלקם מדויקים וחלקם אף יחדור את מערכות ההגנה האווירית; עם תקיפות של כלי טיס בלתי מאוישים ורחפנים על העורף; עם חדירת כוחות קרקעיים לשטח ישראל בהיקף של אלפי לוחמים; ועם מתקפה תודעתית רחבה שתכליתה ערעור כושר העמידה של הציבור הישראלי ואמונו בהנהגה המדינית והצבאית. רכיביו ההתקפיים של צה"ל ייתקלו במערכות הגנה אווירית וימית משתכללות ובמערכי הגנה קרקעיים מורכבים, הכוללים שימוש בתווך תת־קרקעי ובטילים מתקדמים נגד טנקים.

המערכה עשויה להתנהל אפוא בשני ממדים שונים: באחד יתקפו אויביה של ישראל את העורף באש תלולת מסלול בכמויות שטרם נראו בעבר, ובשני תתקוף ישראל את כוחות האויב בשטחו, הן באמצעות מאמץ אש והן באמצעות תמרון קרקעי. אולם אפשר שייווצר רושם של קשר רופף בלבד בין שני הממדים. נוכח ההרס בערי ישראל, תושבי ישראל שיהיו נתונים תחת אש לא יתרשמו יתר על המידה מן ההרס האדיר שימיט צה"ל על מערכי האויב (גם אם יהיו ממוקמים בלב אוכלוסייה אזרחית) וממספר פעיליו שייפגעו במהלך הקרבות. מפקדי גדודים במלחמת לבנון השנייה סיפרו כי במהלך הלחימה, למרות ליקויים ותקלות, הם חשו שביצעו את המשימה ובסך הכול ניצחו, והינה בשובם ארצה התברר להם כי הציבור חושב שההישג נע בין תיקו להפסד. בהתחשב בנזק הצפוי במלחמה הבאה, תחושה זו תועצם.

יתרה מכך, ניתן להניח שבעת מלחמה כוחות המילואים שיתגייסו ייאלצו אף הם להתארגן תחת אש, שכן בסיסי הגיוס והימ"חים יהיו מטוּוחים. הצבא לא יוכל לממש את תפיסת "זמן יקר", שלפיה בעת עימות יעברו יחידות המילואים אימון להעלאת הכשירות ורק אז ייקחו חלק בלחימה, משום ששטחי האימונים יהיו מטווחים גם הם (כשם שהיו בעת מבצע ׳עמוד ענן׳ בזירת הדרום, 2012). זאת ועוד, מאחר שהבסיסים של יחידות המילואים ממוקמים בחלקם הרחק מקו החזית, עלול שינוע הכוחות להתעכב בגלל אש תלולת מסלול של האויב. מכאן שהמקום הבטוח ביותר שבו יוכלו הכוחות הלוחמים להימצא הוא בחזית ובעומק שטחו של האויב. שם אומנם יידרשו כוחות היבשה להתמודד עם הסיכונים שבלחימה, אולם העוצמה הקרבית תספק מענה לסיכונים אלה.

הציבור בישראל מצפה מהכוח הצבאי לנצח במערכה קצרה ומעוטת אבדות. ציפייה זו מועצמת כשמדובר במערכה המבוססת על הפעלת הכוח האווירי. אולם בעימותים עתידיים צפוי שטייסי חיל האוויר לא יוכלו לנוע באופן חופשי כמעט מעל לשטח האויב, כפי שהומחש בפברואר 2018 ,כאשר במהלך תקיפה של חיל האוויר בסוריה נפגע מטוס קרב מסוג 16־F וטייסיו נאלצו לנטוש מעל עמק יזרעאל. יתרה מכך, לצד מערכי הנ"מ שלו, האויב ישאף לפגוע ברציפות התפקודית של חיל האוויר הישראלי באמצעות ירי רקטות וטילים על בסיסי החיל. צה"ל יידרש להיאבק על העליונות האווירית ועל חופש הפעולה. בהקשר זה יש להביא בחשבון גם את הנוכחות הרוסית בזירה הצפונית, אשר עשויה להציב מגבלות נוספות על חופש הפעולה של חיל האוויר.

השלכות מגפת הקורונה

להתרחשויות בסביבה האסטרטגית, בהקשר למגפת הקורונה, יכולות להיות גם השלכות על הסביבה האופרטיבית, כלומר – על מאפייני העימותים הצבאיים ואופן התפתחותם של הכוחות הצבאיים, המדינתיים והלא־מדינתיים. תקופות שבהן המדינות והארגונים בעלי המחויבות הפוליטית עוסקים בענייני הפנים שלהם מאופיינות בצמיחתם של ארגונים לא־מדינתיים חסרי מחויבות כזאת, וכאלה יכולים להיווצר או להתחזק גם בתקופה הנוכחית. בהקשר אחר, אפשר שההתייחסות הדרמטית כל כך בכל המדינות להתפרצות הנגיף תוביל גורמים שונים לתת עדיפות גדולה יותר לפיתוח ולהצטיידות בנשק ביולוגי. ולבסוף, לפחות בישראל ובמדינות המערב – סביר להניח שתהיה הסטת תקציבים לאומיים לשיקום הכלכלה ומערכת הבריאות, על חשבון תקציבי ביטחון ותקציבים לתחומים אזרחיים אחרים

המלצות

ישראל צריכה להיערך למלחמה רב־זירתית ("מלחמת הצפון") כאיום ייחוס עיקרי. מלחמה זו תתאפיין בעצימות גבוהה יותר מהמערכות שניהלה מאז מלחמת לבנון השנייה, הן במובן כמות האש על העורף הישראלי והן במובן חזית הלחימה.

נוכח האתגרים הצפויים לכוח האווירי וכן הצורך לצמצם את האש על העורף במהירות, יש להכין את הכוח היבשתי לתמרון גמיש, אגרסיבי וקטלני לפגיעה בכוחו הצבאי של האויב. במקביל יש לצמצם את פערי הציפיות בציבור לגבי מאפייניה ותוצאותיה האפשריות של המלחמה; ליזום מאמץ מדיני וביטחוני למניעת מלחמה ולמיצוי חלופות אחרות לקידום יעדיה של ישראל בזירה הצפונית. זאת ועוד, נכון לסכם ולתקצב תוכנית רב־שנתית לצה"ל ולהתאימה למגבלות התקציביות המתחייבות מההתמודדות עם ההשלכות הכלכליות של משבר הקורונה, ליישם את תוכנית ההתעצמות במט"ח במסגרת הסיוע האמריקאי, וכן יש להקפיד על הרחקת צה"ל ומערכת הביטחון מהמאבק הפוליטי בישראל.

תא"ל (מיל.) איתי ברון, ראש חטיבת המחקר באמ"ן לשעבר וסגן ראש ראש המכון למחקר. 
גל פרל פינקל, חוקר צבא ואסטרטגיה ב־INSS.