אפשר לנצח במערכה הבאה, בכפוף לכמה תנאים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במאמר שכתב הפרשן הצבאי הוותיק, רון בן ישי, הוא קבע כי צה"ל לא יפסיד במערכה הבאה, אך גם לא ינצח. גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג מאוד. לאחרונה פרסם מכון JISS את המתווה להפעלת הכוח הצבאי במערכה הבאה. הוא אמנם אינו מבטיח ניצחון, אך עשוי להביא להישג משמעותי בהרבה

לפני כשבועיים פרסם הפרשן הצבאי הוותיק רון בן ישי ב-"Ynet", מאמר שבו הוא מסביר מדוע לתפיסתו "ישראל לא תובס במלחמה הבאה, אבל גם לא תנצח". לשיטתו, לחברה הישראלית קיימת רגישות מוגזמת לנפגעים בדגש על חיילים בלחימה ולהשבת גופות חללים ושבויים שברשות האויב, שמעבירה אותה על דעתה. יתרה מכך, ציין, יש משפחות שכולות המנהלות מרדף נקמני אחר מי שפיקדו על בניהם בקרב (תא"ל גל הירש וטענות ההורים השכולים כנגדו כשמונה למפכ"ל היא דוגמה בולטת, אך לא יחידה).

המפקדים הללו, לטענתו, לא מקודמים בצבא, וחלק מפקודיהם שרואים את האווירה שנוצרת בוחרים לעזוב. זו, כתב, "עוד דוגמה לאופן שבו החברה האזרחית בישראל מסרסת, לאט אבל בטוח, את כושר הפעולה, היוזמה והיצירתיות של מפקדי השדה". מפקדים, למעשה, מפחדים לטעות, וכפי שאמר אמר לי המ"מ שלי בצנחנים ביום הראשון של הטירונות, "מי שלא טועה, לא עושה". 

בעיה נוספת, שעליה הצביע, היא מעורבות הורים מוגברת בנעשה בצבא. "היום יכולים הורי חייל להתקשר ישירות לטלפון הנייד של המ"פ ולדרוש ממנו לבטל עונש משמעתי שהטיל על בנם או להקל עליו באימונים", כתב, כאילו היה הבייביסיטר שלו ולא מפקדו שמכשיר אותו ללחימה או מפקד עליו במהלכה. אף שיש במשהו בדברים, הרי שכשקוראים על התרשלות המפקדים בתרגיל ניווט בנחל חילזון, שכתוצאה ממנה נהרג חייל, קשה לצפות מההורים להישאר בחזקת צופים שאינם מעורבים. מנגד, מעורבות מוגזמת של הורים בנעשה בצבא מתרחשת כמעט תמיד כשהמפקדים לא מסמנים גבול ברור.

יחידת אגוז בתרגיל בקפריסין, (צילום: דו"צ).

ב-2009 סיפר מח"ט הצנחנים הרצי הלוי, כיום אלוף פיקוד הדרום, בראיון ל"מעריב"כי בשיחותיו עם הורים לחיילים בחטיבה הפונים אליו (והוא קיבל פניות רבות) נהג לשאול אותם אם לאחר הצבא, באוניברסיטה, גם יבואו לאסיפות הורים? "לא. אז בוא נשים את הקו לא בין הצבא לאוניברסיטה אלא בין התיכון לצבא".

גם בנוגע לרגישות לנפגעים היתה לו תשובה ברורה – היא תלוית הקשר. "הקזת דם אינסופית של מטענים מעוררת מחאה, כמו שקרה עם 'ארבע אמהות'. אבל גם במלחמת לבנון השנייה וגם ב'עופרת יצוקה', אנשים קיבלו את העובדה שבלחימה יש נפגעים בהבנה", אמר. יש בכך הגיון. כשצה"ל יצא ל"צוק איתן" והסביר שהמערכה חיונית בכדי להשמיד את תשתית המנהרות שמאיימת על כלל יישובי עוטף עזה, הציבור קיבל בהבנה יחסית את הלחימה ואת האבדות. אין סיבה להניח שזה ישתנה, ובתנאי שהממשלה והצבא יציבו יעדים ברורים וראויים שבגינם יש לשלם מחיר זה. 

כאן מגיע בן ישי לסיבה העיקרית לקושי של צה"ל לנצח את המערכה הבאה, "הפוליטיזציה של הביטחון". הדלפות מידע קריטי מישיבות הקבינט הביטחוני-מדיני, משיקולים פוליטיים, חושפות בפני האויב את המודיעין, מתווה התכנית המבצעית של צה"ל (על יתרונותיה וחסרונותיה) ואת עצם הנכונות של הממשלה לאשרה. דוגמה בוטה היא פרשת המצגת שדלפה מהקבינט ב"צוק איתן", אך היו גם דוגמאות נוספות.

קל לפטור את בן ישי בטענה שהוא מתרפק על העבר, כשצה"ל וישראל היו צודקים, חזקים ונכונים, ובמאמר תגובה בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", סא"ל (מיל') עמר דנק אף עשה כן. אבל מוטב להקשיב לו, שכן גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג ואמור להדיר שינה מעיני הציבור. 

את הכוח יש להפעיל בשכל, ובנחישות

בשבוע שעבר פרסם מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) את מסמך "עוצמה בשעת מבחן", מתווה מדיניות לממשלת ישראל שכתבו עמיתי המכון ובהם פרופסור אפרים ענבר, מיקי אהרונסון והאלופים (מיל') יעקב עמידרור ויאיר גולן. הפרק השני של המסמך "השימוש המושכל בכוח", גורס כי לא ניתן להכריע את החמאס באופן מלא, לשיטתם, ללא כיבוש מחדש של הרצועה, ומאחר וזוהי חלופה לא רצויה, הרי שהיכולת הישראלית לבחור לנהל מלחמת התשה בעזה ולשמור על אפשרויות פעולה רבות, מלמדת דווקא על עוצמתה.

"ישראל פועלת בכוח להשמדת יכולותיהם של אויבים מסוג זה רק אחרי שהיא סופגת סדרת מתקפות ומפגינה מידה רבה של איפוק בפעולותיה ההתקפיות כדי לאגור לגיטימציה. זאת בתקווה שמבצעים גדולים ספורים, שיתקיימו מדי זמן, יחוללו הרתעה זמנית שתאפשר תקופת הפוגה ארוכה". יש בכך הגיון, ובתנאי שממשלת ישראל תדע להחליט גם "לשבור את הכלים" כאשר החמאס מגדיש את הסאה ולצאת למבצע גדול, ובנוסף, שתסביר (כפי שציינו המחברים) לציבור את אופי העימות עם החמאס, ואת שיקוליה.

השיח עם הציבור בנושאים הללו, ממש כפי שטען בשעתו ח"כ עפר שלח בספרו "האומץ לנצח", חיוני בכדי להבטיח את תמיכתו במהלכים ואת נכונותו לגלות הבנה לעלות הגבוהה, שכן כמאמר גולן, "לשימוש בכוח יש מחירים, והמחירים האלה, אחרי זה, מתבטאים בבתי הקברות".

מנגד, המסמך (שדברים שגולן אמר בעבר מהדהדים בו) קובע שאף שהתמרון הקרקעי אינו תמיד הפתרון המתאים וניתן לעתים לבחור בתגובה מבוססת אש ומודיעין, הרי שב"התרגש תרחיש צפוני הכולל איום חסר תקדים על העורף, על ישראל לגייס את כל צבאה, ולהכריע את חיזבאללה בלבנון על ידי שילוב של מתקפת מחץ יבשתית ואווירית".

במאמרו, אמר בן ישי דברים דומים. בפרק מתחו חוקרי המכון ביקורת על כך שבשלושים השנים האחרונות זנח הצבא את התמרון היבשתי. במקום זאת צה"ל הצטיין במבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות והסתמך על "השגת מודיעין מדויק, הפעלת אש מדויקת ומסיבית (ברובה מהאוויר), וציפייה כי השילוב המוצלח של השניים יביא להשמדת האויב ולהכנעתו". השיטה, קבעו, לא עובדת. ההישגים אינם חד-משמעיים, המערכה ממושכת והאויב מסיים אותה בתחושת הישג ברורה. 

מאמץ ה"מודיעין-אש" חשוב, אך הוא יכול רק לתמוך במאמץ העיקרי, הקרקעי, ולא להחליפו. "רק מאמץ קרקעי נחוש יכול לשבור את רוח האויב. יש חששות שווא כי גישה צבאית זו היא עתירת נפגעים. אומנם לחיכוך הגבוה יש מחירים, אך משך הלחימה הקצר יחסית, תוך הכרעת כוחו הצבאי של האויב, עשוי להביא דווקא למספר נפגעים נמוך יותר בחזית, ובוודאי בעורף. לא בכל מצב יהיה צורך או רצון להפעיל את יכולת התמרון, אבל על הצבא להיות מוכן לבצע תמרון רחב ומהיר".

התמרון חיוני, כתבו, משום שהשטח מהווה את בסיס הפעולה של האויב וה"שליטה בו שוללת את חופש הפעולה שלהם"; צמצום ירי הרקטות על העורף ניתן להשגה רק באמצעות כוחות קרקעיים; "האויב עשוי לספוג נזק כבד מהאוויר, אולם עצם קיומו כישות שלטונית או שליטתו בשטח אינם נתונים בסכנה. לעומת זאת, כיבוש שטח נרחב ושליטה בו מהווים לרוב איום גדול יותר על שליטים וארגונים". היעדר נכונות לתמרן אכן מביאה את אויביה של ישראל להעריך כי יכולתה לפגוע בהם מוגבלת וכי החברה הישראלית חלשה ואינה מוכנה להסתכן ולספוג מחירים. בשל כך, כתבו, יש להדגים "יכולת התמרון וההכרעה היבשתית בצורה משכנעת, בעת הצורך, כדי לבסס את אמינות ההרתעה".

הפעלת כוח שכזו, אינה מבטיחה כמובן ניצחון, אבל היא עשויה לתת בידי ישראל הישגים מוחשיים יותר בתום העימות הבא. השבוע פורסם שגם הרמטכ"ל אביב כוכבי משוכנע שניתן להכריע צבאית ארגונים כמו חמאס וחזבאללה ובתכנית הרב-שנתית שהוא מגבש לבניין הכוח מושם דגש על תמרון קטלני בחזית. מנגד, תפיסת הביטחון לעשור הקרוב שגיבש ראש הממשלה נתניהו ממשיכה לדבוק בקו המסורתי של הפעלת אש ועוד אש, שעליו מתחו חוקרי המכון ביקורת. סביר שצה"ל יבחר, כדרכו, בפתרון של "גם וגם" לפיו יוקצו משאבים חלקיים לתמרון הקרקעי ואת העיקר ישקיעו במרכיבי המודיעין והאש. "עוד מאותו דבר" זה פתרון רע, אבל לך תלמד כלב זקן תרגילים שכבר שכח.

רהב מיותר

האלוף ברעם בטקס לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה, (מקור: דו"צ).

השבוע נאם אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, בטקס זיכרון לחללי מלחמת לבנון השנייה. משום מה בחר ברעם, קצין חריף מחשבה שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלחימה בלבנון וביהודה ושומרון, לשגר מסר כמעט זחוח לחזבאללה שמעבר לגבול. "אל מול האיומים המונחים לפתחנו מצפון, חזינו בהתלהמות ובצווחות של נסראללה בנאומו לפני שבועיים. הכל, אני אומר לכם, כתוצאה מלחץ רב".

ברעם אינו יוצא דופן, וקדמו לו בשנה האחרונה האלוף יואל סטריק (אותו החליף ברעם בתפקיד) וכן ראש אמ"ן, אלוף תמיר היימן, בנאום שנשא לפני כשבוע בכנס. "אנחנו לא צריכים את נסראללה כדי שיגיד לנו מה מצב פרויקט דיוק הטילים. אנחנו יודעים יותר טוב ממנו", אמר היימן. רק היה חסר שיגידו ש"נשבור להם את העצמות", כמאמר הרמטכ"ל דוד אלעזר בראשית מלחמת יום הכיפורים, ודי. מבצע "מגן צפוני" פגע בהיערכות חזבאללה למערכה הבאה, הסנקציות על איראן והאבדות שספג הארגון בסוריה, גובים גם הם מחיר כבד מן הארגון, שבא לידי ביטוי גם במצוקה תקציבית. סביר גם שהמודיעין שבידי ישראל אודות פרויקט דיוק הטילים, מדויק ועדכני מאוד.

השאלה הנשאלת היא מדוע לזלזל באופן כה בוטה באויב. מה גם שמדובר באויב, שלמרות היותו חלש, קטן בהיקפו ופחות מקצועי מצה"ל בכשירותו, הצליח להפתיע את ישראל לא פעם ולנצל את נקודות התורפה שלה בכדי לייצר הצלחה. 

מול האיומים, אמר ברעם בטקס, "יכול צה"ל להתגאות ביתרונו המשמעותי ביותר – איכות אנשיו, המפקדים, הלוחמים". אם אכן תיפתח מערכה בצפון, ביתרון זה טמונה יכולתה של ישראל להשיג הישגים של ממש ואף להכריע את אויביה, ובמקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף ולהכריע. אבל המשאב הזה, היתרון הזה, ממש כפי שכתבו בן ישי ועמיתי מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, מחייב החלטה נחושה. בלעדיה, נחזור שוב על אותה הצגה, על אותה במה, במועד חדש.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.06.2019)

 

מודעות פרסומת

כמו שהסערה באה ככה היא הלכה, עד הפעם הבאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנה הושגה הפסקת אש וימי הקרב בין ישראל לחמאס נגמרו, לבינתיים. צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל כוכבי, תקף 320 יעדים ופגע בכל מטרה שסימן לעצמו, אבל כשהיוזמה כולה בצד השני קשה לנצח. זה לא חייב להיות ככה.

כמו בסיפור ידוע מראש, כשם שהסערה הגיעה, הנה היא חלפה. עוד סבב הסלמה הסתיים, בנוהל, בהפסקת אש שברירית. ההסלמה שהחלה בגלל עיכוב הכספים מקטאר, עבור בירי הצלף הפלסטיני שפצע גשש וחיילת, ותגובת צה"ל בתקיפה אווירית של מוצב חמאס שבה נהרגו שני פעילים, וסופה בשני ימי קרב בין ישראל לחמאס והג'יהאד האסלאמי. אם המינוח הזה מזכיר למישהו התנגשויות עם הצבא הסורי בתקופות שקדמו למלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, הרי זה משום שהרמטכ"ל אביב כוכבי ביקש לשוב למונח הישן, שכן המשגה משפיעה גם על תפיסת המציאות והפעולה. במהלך ימי הקרב נהרגו ארבעה ישראלים ועשרים ושלושה פלסטינים. צה"ל תקף כ-320 יעדים בעזה ואילו החמאס שיגר כ-700 טילים, פגזי מרגמה ורקטות. 

טנק של צה"ל סמוך לגדר המערכת ברצועת עזה, (צילום: דו"צ).

הפעם כאמור, ראש הממשלה בנימין נתניהו נתן לצבא חבל ארוך יותר מבדרך כלל, ובתקשורת פורסם כי עם התגברות ירי הרקטות הורה הרמטכ"ל להרוג פעילי טרור, בין שמדובר בחוליות שיגור ובין שבכירים בארגונים, גם כשהסיכון לפגיעה באזרחים שאינם מעורבים גדול יותר. הלחימה נוהלה הן מהקריה והן מפיקוד הדרום. במקביל לתקיפות האוויריות ואש הטנקים מהגדר, הורדו לשטחי כינוס החטיבות 7 וגולני, במקרה שימי הקרב יהפכו למערכה של ממש, ויידרש מרכיב קרקעי. 

בסרטון שפרסם דובר צה"ל פירט אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, כי "ב-36 שעות האחרונות תקפנו מגוון רחב מאוד של תקיפות. נתקפו פעילים שעסקו בשיגור רקטות, עסקו בהכנת טילי נ"ט לשיגור, בהיערכות לצליפה בכוחות שלנו וכמות הפעילים ההרוגים בתוך רצועת עזה הולכת ועולה". בנוסף, אמר, תקף צה"ל תשתיות לייצור רקטות ואמצעי לחימה (אמל"ח) ו"בתים של פעילים שהפכו את הבית שלהם למחסנים של אמל"ח. הבתים האלה נתקפו והאמל"ח הושמד". הלוי גם התייחס לסיכול הממוקד שביצעו צה"ל והשב"כ באחמד עבד חודרי, ואמר כי "נתקף פעיל כספים ראשי, שעוסק בהעברת כספים מאיראן לתשתיות הטרור בעזה, והדברים האלה צפויים להימשך".

בלי להפחית מהיכולות להן נדרשו השב"כ וצה"ל כדי להרוג את חודרי וחוליות פעילים נוספות, חשוב להבין שעם העליה במספר ההרוגים הפלסטינים הסלמה נוטה להתגבר. יתרה מכך, עימותים שנפתחים ביוזמת חמאס נפתחים כאשר בכירי מפקדיו במסתור וקשה לפגוע בהם. צריך להודות שחודרי, אף שהפגיעה בו תכאב לארגון, אינו מוחמד דף. יתרה מכך, כפי שהוכח בחיסול מזכ"ל חזבאללה מוסאווי, לעתים המחליפים מסוכנים מקודמיהם. אין זה אומר שצריך להימנע מכך אבל חשוב להבין שהיוזמה היא חיונית בעימות מהסוג הזה. הצד שיוזם ומנהל את הדינמיקה של ההסלמה הוא זה שמצליח לפגוע מהר וקשה בצד השני. בפועל, אף שישראל אכן הוסיפה ופגעה במספר חוליות שיגור, הרי שעד למועד כניסת הפסקת האש לתוקף, לא נפגעו פעילים בכירים נוספים. 

כשכל היוזמה בידי החמאס, קשה לנצח.

מימין: מפקד אוגדת עזה, תא"ל טולדנו, הרמטכ"ל כוכבי ומפקד פיקוד דרום, אלוף הלוי, (צילום: דו"צ).

מסלול השירות של הרמטכ"ל כוכבי ואלוף הפיקוד הלוי דומה: שניהם עשו את עיקר שירותם בצנחנים, בגדודים ולא בסיירת, פיקדו על פלוגת הנ"ט החטיבתית בלבנון (הלוי עבר לאחר מכן לסיירת מטכ"ל וגם פיקד עליה), ושימשו כמפקדי חטיבת הצנחנים וכראשי אמ"ן. שניהם גם סומנו כרמטכ"לים לעתיד. בספרם "בומרנג" (הוצאת כתר, 2005), כתבו עפר שלח ורביב דרוקר, שכוכבי (והדברים תקפים גם להלוי הצעיר ממנו בשלוש שנים) היה חלק מדור מפקדים "ששירת בלבנון מאז גיוסו לצה"ל, זו הייתה התמודדות יומיומית עם אויב קשה – שאף על פי שלהבנתם חזרו וניצחו אותו פעם אחר פעם, הרי כשפתחו עיתון התברר להם שהם מפסידים" (עמוד 195). סביר שגם עתה, כשיפתחו מפקדי צה"ל אתר חדשות או עיתון יסתבר להם שפני הדברים נותרו זהים. צה"ל אמנם פגע שוב ושוב באויב, אבל התוצאה היתה ידועה מראש. כשכל היוזמה בידי החמאס, והלחץ להרגיע את השטח בטרם ימי הזיכרון והעצמאות דוחק, קשה לנצח.

ניתן להעריך שתנאי הפסקת האש שהושגה זהים להבנות שהושגו בתיווך מצרי סמוך לבחירות, ואם כך הוא הדבר, הרי שהחמאס יצא מהעימות כשידו על העליונה וכל דרישותיו נענו. זה לא אומר שלא ניתן לעצב את המציאות בהתאם לרצונה של ישראל, אבל זה כאמור, מחייב יוזמה והחלטה. ראש הממשלה נמנע במכוון לכנס את הקבינט המדיני-ביטחוני זה זמן רב, בשורה ארוכה של נושאים ובהם קריסתה הכלכלית של הרשות הפלסטינית בגדה וההתמודדות עם החמאס בעזה. אתמול, כשכבר כונס הקבינט נראה היה שהוא עוסק פחות בהחלטה על המשך האסטרטגיה של ישראל – כמו בקבלת דיווח על הפסקת האש שבקרוב תושג. זה לא מפחית, כמובן, מאחריותם של השרים החברים בו, אבל הם הפכו לפורום שמיידעים ולא לפורום של מחליטים. וניתן להחליט. החוק שמקנה סמכות להחליט על מלחמה לראש הממשלה ושר הביטחון אולי בוטל, אבל בפועל רה"מ ושר הביטחון נתניהו מנהל את מדיניות הביטחון של ישראל כמעט לבדו, כשלצידו מצויה רק הפקידות המקצועית. חבר הכנסת החוזר מהליכוד, גדעון סער, צייץ הבוקר בטוויטר כי הפסקת האש נעדרת הישגים לישראל ועל-כן, "המערכה לא נמנעה אלא נדחתה". אם המערכה בפתח, מוטב שישראל (ויש בדברים מעין הדהוד לדבריו של קאטו הזקן) תהיה זאת שקובעת מתי וכיצד. זה מחייב החלטה, היערכות, וכן – גם פעולה קרקעית בדומה לזו שהיתה במבצע "עופרת יצוקה". אם לא, אז השינוי שבכינוי הסבבים ימי קרב הוא סמנטי ותו לא. ובקרוב יבוא סבב נוסף.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 07.05.2019)

נצראללה חושב שלישראל אין את הנחישות לפתוח במערכה קרקעית, לא בטוח שהוא טועה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בנאום שנשא לאחרונה אמר מנהיג חזבאללה, נצראללה, כי לישראל אין את הנחישות לפתוח במערכה קרקעית. הבעיה היא שלא בטוח שהוא טועה.

השבוע נאם מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, בכינוס של תנועת הצופים בביירות ואמר כי למרות כוחו של חיל האוויר הישראלי, תמו הימים שבהם היתה ישראל יכולה להכריע את הארגון מן האוויר. התיאור הזה חוטא במקצת לאמת בשני מובנים. הראשון, נצראללה עדיין מבלה חלק ניכר מזמנו בבונקרים תת-קרקעיים מחשש מתקיפה של חיל האוויר הישראלי, זה שזלזל בו בנאומו. השני, הימים שעליהם הוא מדבר מעולם לא היו. היו בצה"ל מי שקיוו (ואולי עדיין מקווים) להביס את חזבאללה באמצעות מערכה אווירית בעיקרה, ולהימנע ממערכה קרקעית, אולם זה מעולם לא עבד, וסביר שגם לא יעבוד בעתיד. כאן מגיעה האמירה החשובה של נצראללה בנאום. אם ישראל תרצה לפתוח במלחמה נגד חזבאללה, אמר, "היא תזדקק למתקפה קרקעית וכוחותיה אינם יכולים להוציא אל הפועל מערכה כזאת, משום שהם אינם מוכנים לכך".

ישראל מנהלת כנגד חזבאללה מערכה סיזיפית, שהתרחבה בשנים האחרונות גם לחזית הסורית. חשיפת דובר צה"ל והראיונות שפורסמו בתקשורת עם מפקד אוגדת הבשן, תא"ל עמית פישר הגולנצ'יק, ופקודו, מפקד החטיבה המרחבית, אל"מ אבינועם אמונה הצנחן, מלמדים שחזבאללה מקים תשתית התקפית בסוריה, סמוך לגבול עם ישראל. לצד האזהרות הגלויות בראיונות גם תקף צה"ל בפברואר, על-פי פרסומים זרים, עמדות של הארגון הסמוכות לגבול באש טנקים. ישראל וחזבאללה אם כן, שומרים על מתח וחיכוך קבועים כבר זמן רב. מלחמה "על אש קטנה". 

נצראללה הוא תלמיד שקדן של ישראל, ובמהלך השנים הוא היטיב לקרוא ולזהות את חוזקותיה וחולשותיה. לא שלא היו לו טעויות. כשאמר בנאום "קורי העכביש" המפורסם שלו, לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, שהחברה הישראלית חלשה, חוששת מנפגעים ועייפה ממלחמות (וצדק במידה מסוימת), בוודאי לא ציפה שישראל תצא למלחמה בגין חטיפת שני חיילים. הפעם, יש בדברים לא מעט אמת. בין האזהרות של אלוף (מיל') בריק בנוגע למוכנות כוחות היבשה, לרתיעה הברורה שגילו הדרג המדיני והצבאי הבכיר מהפעלה משמעותית שלהם בעימות, קשה לזהות נכונות אמיתית לכך. במאמר שפרסם לאחרונה בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", ניסח סא"ל (מיל') עמר דנק, ששירת בחיל האוויר ובאגף התכנון, את תפיסת הפעלת כוח הישראלית לכדי שלוש מילים קולעות: "הפצץ וקווה לסיום".

כשבוחנים את שורת העימותים שבהם לחמה ישראל מאז מלחמת של"ג קשה להתווכח עם האבחנה שלו. בכל פעם הפעילה ישראל אש מנגד (תותחים, טנקים מהגבול, ירי מהים וכוח אווירי), במינונים משתנים, בתקווה שזה יספיק ולא יהיה צורך במהלך קרקעי. לעתים זה עבד כמו במבצע "עמוד ענן", לעתים הוחלט מראש על תמרון יבשתי סמלי כמו מבצע "עופרת יצוקה", ולפעמים פשוט אי-אפשר היה להימנע מזה, וצה"ל תמרן בחוסר חשק ומוכנות בולטים, כשם שאירע במערכות ב-2006 ו-2014.

חיל האוויר הוא מכונת מלחמה מרשימה

בתקשורת פורסמו באחרונה מספר ראיונות עם טייסי קרב ומפקדים בחיל האוויר, שהשתתפו בכמה מהתקיפות המשמעותיות שביצע צה"ל בסוריה בשנה החולפת, שמהן היה ניתן ללמוד עד כמה החיל הוא הזרוע הכשירה, הזמינה והחזקה ביותר של צה"ל, שהפעלתו נותנת בידי הקברניטים יכולת להגיב תוך הימנעות כמעט בטוחה (אין פעולות "על האפס") מנפגעים לצה"ל ואפשרות לנתק מגע מהלחימה בתוך זמן קצר. כתבה אחת, בערוץ 13, סיפקה הצצה למבצע "בית הקלפים, פעולת תגמול אווירית לא מידתית, בהתאם לקו שבו דגל הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט. מטוסי חיל האוויר תקפו אז מעל ל-50 יעדים בסוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני.

תקיפת סוללת נ"מ סורית בידי חיל האוויר במבצע "קלף חדש", (צילום: דו"צ).

כתבה אחרת, הפעם ב"מעריב", סיפקה הצצה למבצע "קלף חדש", שהיה המבחן המבצעי המשמעותי הראשון של הרמטכ"ל הנוכחי, אביב כוכבי, והיה תגובה לירי טיל קרקע-קרקע שביצעו כוחות איראניים לעבר החרמון. בפעולה הותקפו מן האוויר מספר יעדים במרחב דמשק, אך גם סוללות הגנה אווירית של הצבא הסורי, לאחר שאלו ירו לעבר מטוסי חיל האוויר. כשנשאל איך ההרגשה לנהל קרב עם סוללת טילי נ"מ שיורה לעברו, השיב אחד המשתתפים בתקיפה, כי "בסוף, יש לך דקה וחצי בערך שאתה מול האויב, מסתכל לו בעיניים. אתה רואה פיזית את המקום, מגיב בזמן אמת, רואים את ההבזקים בחוץ, ובפנים שקט". הסוללות הושמדו. התיאור, אגב, נשמע דומה לדברים שאמרו לוחמים ביחידות מובחרות על תחושתם בעת כניסה לחדר שיורים ממנו. 

התקיפות הללו מציגות יכולת מרשימה של החיל לפעול בזירה מורכבת, וכשמצרפים אותן למבצעים כמו משקל סגולי", במהלכו הושמד רוב מאגר הרקטות ארוכות הטווח של חזבאללה בראשית מלחמת לבנון השנייה, ולהצהרות כי מאז החיל רק השתדרג מבינים איזו מכונת מלחמה יש ברשות ישראל ליום פקודה. הבעיה היא שכלל לא בטוח שזה יספיק. בדומה לצנחנים של אריק שרון בשנות החמישים, גם חיל האוויר משיג תוצאות מעולות בפעולות תגמול. וכפי שבמלחמת סיני בצנחנים (טובים ככל שהיו) לא היה די בכדי להכריע את הצבא המצרי, וההצלחה נבעה מהפעלה נכונה של צה"ל הגדול, על חטיבותיו הפחות מיומנות וכשירות, כך גם מול ארסנל הרקטות (בדגש על קצרות הטווח), המתחמים המבוצרים שבנה שנועדו לעמוד בהפגזות צה"ל, וכוחות הקומנדו של חזבאללה נדרש תמרון קרקעי. 

במלחמה, לא על חיל האוויר לבדו

צנחנים באימון בגרמניה החודש, (צילום: דו"צ).

במאמר שפורסם לאחר המלחמה ב-2006, כתב הפרשן הצבאי הוותיק של "הארץ", זאב שיף, כי "המלחמה האחרונה בעבור החיל היתה יוצאת דופן, משום שנערכה מבחינתו בתנאים אידיאליים למדי: ללא חיל אוויר יריב מולו; בלא שלאויב יהיו טילי קרקע-אוויר, אלא מעט נשק נ"מ; הקרב התנהל קרוב מאוד לבסיסיו של חיל האוויר שהיו מוגנים, ועמד לרשותו זמן רב". כל אלו, כפי שהמחישה הפלת מטוס F-16 בידי הסורים בפברואר 2018, הן מותרות שהיו ואינם. זה לא אומר שלחיל אין פתרונות ויכולות שיאפשרו לו להתמודד, בהצלחה, עם האתגרים הללו, אבל זה אומר שהעימות הבא, בין שיהיה מלחמת הצפון הראשונה, כפי שכונתה מלחמה אפשרית עם סוריה ולבנון, ובין שיהיה בלבנון לבדה יהיה מורכב בהרבה מבחינתו.

במאמר אחר שכתב לאחר המלחמה, עמד שיף על כך שהלחימה באינתיפאדה השנייה "קילקלה" את צה"ל כצבא סדיר ומתקדם. צה"ל, כתב שיף, "התפרסם כצבא שהצטיין במהלכי "בליץ-קריג", באיגופי עומק, בנחיתות מהים ומהאוויר, בהכרעה מהירה בגישות עוקפות וגם בפשיטות נועזות. הצבא כיום, או מרביתו, עסק במשך שנים בדברים שונים ומכבידים מבחינה רגשית ופוליטית. החל מתפיסת חוליות טרור, בפיגועי התאבדות, ועד סגרים ועוצרים של אוכלוסיות אזרחיות גדולות". ללא קשר לעמדה הפוליטית בנושא, צריך להודות, שפעילות השיטור בשטחים גבתה וגובה מחיר משמעותי מכשירות צבא היבשה, שבא לידי ביטוי בין היתר, כהגדרת קצין בכיר בשעתו, ב"ביצועים הלא משכנעים" של הכוחות מלחמת לבנון השנייה. בתקופת הרמטכ"ל איזנקוט הושקעו מאמצים רבים בחיזוק כוחות היבשה. בין היתר, שב הצבא למודל 17 שבועות אימונים והכשרה ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית. ביטוי נוסף לכך הוא תרגילים שמבצעים כוחות נבחרים בחו"ל, עם צבאות זרים. חטיבת הקומנדו, למשל, מתאמנת תדיר בקפריסין ואילו חטיבת הצנחנים שלחה לאחרונה, זו הפעם השנייה, כוח בפיקוד מפקד גדוד הסיור החטיבתי, סא"ל עודד זימן, לאימון עם צבאות נאט"ו בגרמניה. הפעולה והניווט בשטח זר ומרוחק, והלחימה בו מייצרים אתגר משמעותי למפקדים ולכוחות ומאפשרים התפתחות של הידע המבצעי ויכולות הלחימה.

למרות המאמצים שנעשו ניכר כי ביבשה יש עוד מה לשפר, וכלל לא בטוח שמגמות התכנית הרב-שנתית של הרמטכ"ל כוכבי מלמדות על כוונה להשקיע בשיפור יכולת התמרון. להפך. הדגש שהושם על מרכיב ה"קטלניות" פירושו השקעה ביכולות אש ועוד אש, עוצמתית ומדויקת. במקרה כזה ניתן יהיה לתייג את התכנית תחת הכותרת, "עוד מאותו הדבר". כלומר, המשך חיזוק יכולות האש המרשימות של צה"ל על חשבון יכולתו לפעול בכוחות גדולים מעבר לגבולאולם גם צבא כשיר פחות, כפי שהיה ב-2006, יהיה מסוגל להביא תוצאות טובות יותר במידה ויופעל באופן נחוש יותר בידי הדרג המדיני והצבאי הבכיר. התוצאות הללו לא יבואו בלי מחיר, בנפגעים בחזית ובעורף. נצראללה חושב שישראל לא מוכנה לשלם אותו. במלחמה הבאה, נוכח האיום החמור על העורף והיעדר היכולת של חיל האוויר לטפל בארסנל הרקטות לטווח קצר, לא בטוח שתהיה לה ברירה.

אתגרי שר הביטחון החדש, מי שלא יהיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הבחירות הסתיימו ונשאלת השאלה מי יכהן כשר הביטחון בממשלתו החמישית של נתניהו. לא מן הנמנע שיהיה זה הוא עצמו. גם כך וגם כך, לצד האתגרים הביטחוניים יידרש השר לעסוק בבניין הכוח, תחום שגם לרמטכ"ל כוכבי יש מה לומר עליו. לא בטוח שהשניים יראו עין בעין.

הבחירות נגמרו ונראה שראש הממשלה בנימין נתניהו ירכיב את ממשלתו החמישית. הממשלה שיקים תידרש להתמודד עם שורה של אתגרים ביטחוניים שלא ישתנו בשל הרכבה ובשל וזהות שר הביטחון. ברצועת עזה קיימת מציאות נפיצה, שלמרות הרגיעה הזמנית, סביר שתלך ותסלים ואילו בצפון ישנה מלחמה קרה (שמתחממת לעתים, מעל ומתחת לרדאר) בחזית שכוללת את איראן, סוריה וחזבאללה. במרכז, בשטחים, נדרשת ישראל להתמודד עם הרשות הפלסטינית, השותף השקט של ישראל לריסון הטרור מיהודה ושומרון והיריב המדיני הקשה ביותר שלה בזירה המדינית. מעל מרחפת תכניתו המדינית של הנשיא טראמפ, ואם זה לא מספיק ישנם גם תקציב הביטחון והצורך בעיצוב תכנית רב-שנתית לצה"ל. בקיצור, מי שייבחר יקבל תיק של ממש לידיים. 

המועמדים

השר גלנט נואם במרכז הבינתחומי הרצליה, 2016, (מקור: ויקיפדיה).

ומי הם המועמדים לתפקיד? למרות הקולות הקוראים לממשלת אחדות, קשה להאמין שזו תקום ושאחד הרמטכ"לים לשעבר, גנץ, יעלון או אשכנזי יכהן כשר ביטחון בממשלת נתניהו. כשבוחנים את הרכב הממשלה הפוטנציאלי אזי בליכוד ישנם כמה ח"כים בולטים, שעשויים לזכות בתפקיד. לכאורה המועמד בעל הניסיון הרב ביותר לזכות בתפקיד הוא אלוף (מיל') יואב גלנט, יוצא שייטת 13 ואלוף פיקוד הדרום במבצע "עופרת יצוקה". גלנט שימש בממשלה הקודמת כשר השיכון וכחבר קבינט ויביא עמו ניסיון צבאי נרחב לתפקיד.

למרות שזה בוודאי לא מזיק, היכולת לקרוא מרשם קרב אוגדתי והשליטה ברזי ראשי התיבות והקיצורים הצה"ליים, אינם בגדר תנאי הכרחי לתפקיד האזרח המופקד על המערכת הביטחונית. לרוב, ויצחק רבין הוא ככל הנראה יוצא הדופן היחיד, ראו עצמם קצינים בכירים שכיהנו כשרי ביטחון כראשי ועד העובדים של אנשי הקבע. כבר היו לנו שרי ביטחון שחיילות אינה הפרק המזהיר ברזומה שלהם, משה ארנס למשל, שהיו מהחשובים שבשרי הביטחון שהיו כאן והביאו אתם לתפקיד תפיסה אזרחית מגובשת שאתגרה את הצבא וחייבה אותו להשתפר. זה המקום שבו לרוב מזכירים שארנס כפה על צה"ל את הקמת מפקדת זרוע היבשה, אבל רוב המהפכות והשינויים ההכרחיים שעבר צה"ל ברבות השנים התרחשו כשעמד בראש המשרד שר ביטחון שבא מרקע אזרחי, כשראש וראשון לכולם הוא כמובן, דוד בן-גוריון.

לעומת גלנט, לח"כים כמו צחי הנגבי וישראל כ"ץ, אין ניסיון צבאי נרחב (שניהם שירתו בצנחנים, כ"ץ כקצין זוטר והנגבי כלוחם), אך בחירה בהם תהיה מינוי של אדם שיביא עמו את הניסיון של מי שכיהן שנים רבות כשר בממשלה, כחבר הקבינט המדיני-ביטחוני וכן כח"כ בוועדת חוץ וביטחון. מערכת הביטחון, על מורכבותה, מפת האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל והאופן שבו מגבשים אסטרטגיה ומדיניות, אינם זרים להם. מנגד, הם יהיו חייבים לבוא כשבידם חזון אזרחי ברור לגבי בניין הכוח והפעלתו וכדאי שגם כמה "לשעברים" (בכירים בצבא שפרשו) לצדם בכדי למנוע מהם לשקוע בטקטיקה שבה לא ימצו את ידיהם ורגליהם. אחרת, לא תהיה להם השפעה של ממש. 

מועמד נוסף הוא אביגדור ליברמן, אזרח מובהק שכיהן כשר הביטחון עד נובמבר האחרון. הוא עשוי להגיע לתפקיד עם משנה סדורה שגיבש בינתיים. לכאורה, תנאי הכניסה שלו הם אופטימליים שכן הוא מכיר את המערכת, את המטה הכללי (אפילו הרמטכ"ל אביב כוכבי הוא מינוי שלו) ואת הזירות השונות. בקדנציה הקודמת, בין היתר בגלל שרה"מ קיים ערוץ עוקף שר עם הרמטכ"ל, הוא נכשל בקידום והוצאה אל הפועל של תכניות כמו הצטיידות רחבת היקף ברקטות, מעין "חיל טילים", כחלופה לחיל האוויר, ובקידום מדיניות נוקשה וניצית יותר מזו של נתניהו בנוגע לרצועת עזה. כשהתפטר, לאחר סבב הסלמה קצר (תוך שהוא מגיש לחמאס ניצחון תודעתי), נראה של רווה נחת של ממש מהשנתיים שלו בתפקיד. לאחרונה הצהיר שתנאיו לכניסה לממשלה יהיו קבלת תיק הביטחון וכן העברת חוק הגיוס, שאותו לא הצליח להעביר בכנסת הקודמת. בשל התנגדות החרדים לחוק, נוסחת פשרה אפשרית עשויה להיות ויתור של ליברמן על חוק הגיוס, בתמורה לנקיטת קו התקפי יותר מול החמאס בעזה.

ישנו כמובן עוד מועמד אחד לתפקיד, השר הנוכחי. ניכר שרה"מ, המחזיק גם בתיק הביטחון, מרגיש נוח מאוד בתפקיד. גם הוא, אגב, מגיע מרקע אזרחי (אף שהוא מקפיד לציין תכופות את שירותו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל). לא מן הנמנע שיבחר, כמו בן-גוריון, רבין וברק להמשיך ולהחזיק בתיק הביטחון גם בממשלתו הבאה. גם כך וגם כך, סביר שנתניהו ימשיך להיות הפוסק האחרון בכל עניין ביטחוני, בין שיחזיק בתיק ובין שיחזיק בו חבר אחר בממשלתו. 

איזה צבא יהיה כאן

בספרו "ביטחון לאומי" (הוצאת דביר, 1996) כתב האלוף ישראל טל כי האסטרטגיה הישראלית, שהתבססה על "כוח המחץ באמצעות תנועה, מתקפה, העברת המלחמה לעומק שטח האויב, הכרעת סער ומלחמה קצרה קובעת את הכישורים הנדרשים מכוחה הצבאי של ישראל, את הרכבו ואת העדיפות בבניין סדר הכוחות כלהלן: א. מודיעין; ב. הכוח האווירי; ג. העוצבות הניידות והמשוריינות; ד. כוחות מיוחדים ("קומנדו") וכוחות עילית רגליים; ה. כל האחרים" (עמוד 84). הקביעה הזו לא מפתיעה כשלוקחים בחשבון את זהות מחבר הספר. טל אמנם החל את דרכו בחיל הרגלים, כמפקד כיתה בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה וכמ"פ במלחמת העצמאות, אבל הוא זכור בעיקר כ"מר שריון" המיתולוגי שפיקד על אוגדת הפלדה במלחמת ששת הימים. קשה להאמין שטל היה אובייקטיבי בניתוח שלו, אבל העיקרון הזה לבניין הכוח הצבאי נשמר שנים רבות, ככל הנראה עד אמצע שנות התשעים. מאז, דומה שהאיזונים השתנו ועיקר המשאבים הופנו לסעיפים א' וב', תוך הזנחת שאר המרכיבים. טל מצדו, אמנם הכיר בצורך לחזק את מרכיבי האש המדויקת והעוצמתית באוויר וביבשה, אך הדגיש כבר בפתח הספר כי ההנחה שהאש תתפוס את מקומו של התמרון "הופרכה פעמים רבות" (עמוד 18).

כאמור, חלק ניכר מתחום עיסוקו של שר הביטחון הוא עיצוב ובניין צה"ל במטרה לגבש מענה ביטחוני לאיומים והאתגרים שבפני מדינת ישראל. לא לכלל המועמדים שהוזכרו כאן יש תפיסה ברורה מהם הכיוונים שלאורם יש לבנות את הכוח, אבל לחלקם דווקא יש. השר גלנט למשל, פרסם לפני כמה חודשים מאמר ב"מעריב" בו הציג את תפיסתו הביטחונית, ובמשתמע את התחומים שעליהם הצבא צריך לשים דגש. במאמר ציין כי הוא מסכים עם הדברים שאמר הרמטכ"ל כוכבי בטקס שבו מונה לתפקיד, שבכוונתו להגדיל את "כושר הפגיעה באויב, והעמדת צבא קטלני, יעיל וחדשני". משימת צה"ל במערכה הבאה, כתב גלנט, תהיה: "השמדת מרב נכסי האויב תוך מזעור המחיר עבור ההישג". ניתן, אם כן, להעריך שהוא תומך בתפיסה שגיבש ראש הממשלה נתניהו לעשור הקרוב, לפיה לצה"ל דרושות עוד יכולות אש מנגד, בין שמן האוויר ובין שמהיבשה, ועוד מערכות הגנה אווירית.

מימין: הרמטכ"ל כוכבי מבקר בתרגיל בצפון, (צילום: דו"צ).

בצה"ל, לעומת זאת, כלל לא בטוח שרואים עם התפיסה עין בעין, שכן היא מזניחה (שלא לומר מתעלמת) מזרוע היבשה. השבוע חשף צה"ל את שני העקרונות המובילים בתכנון התכנית הרב-שנתית (תר"ש) החדשה שישיק בהמשך הרמטכ"ל כוכבי, מוכנות והשתנות. כלומר, שימור הכשירות למלחמה והתאמת הצבא לאתגרי ההווה והעתיד. כוכבי, עוד מימיו בצנחנים, היה מפקד שהקפיד לחדש ולשנות (לפקודיו נהג לצטט את שירו של יהודה עמיחי ובו שתי הדברות הנוספות "הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, 'לא תִּשְׁתַּנֶּה' וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, 'הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה'"). בין היתר פיתח את תפיסת הלחימה דרך קירות באינתיפאדה השנייה ואת תפיסת הלוחמה מבוססת המודיעין (לוחמ"מ) כראש אמ"ן, שחיברה מודיעין עדכני לכוחות הלוחמים.

התר"ש היא הדרך העיקרית שבאמצעותה מעצב הרמטכ"ל את בניין הכוח של הצבא, תוך דיאלוג עם הממשלה, בדגש על השר הממונה. תר"ש "גדעון", שבה הושם דגש ניכר על חיזוק זרוע היבשה, עמדה במוקד כהונתו של קודמו של כוכבי, איזנקוט, וזו שיעצב הרמטכ"ל הנוכחי תגדיר במידה רבה את כהונתו, בתנאי שיושג מתווה תקציבי שיאפשר אותה. כבר עתה החליט הרמטכ"ל על הקמת היחידה הרב-מימדית, שתשלב יכולות חי"ר, הנדסה, נ"ט, אש, אוויר ומודיעין ותהווה מודל לשינויים עתידיים ביחידות המתמרנות, ועל הקמת חטיבה לחדשנות, בפיקוד תא"ל. עוד החליט הרמטכ"ל לתעדף את מה שהוא מגדיר כ"קצה המבצעי" ולהקצות משאבים לשיפור יכולות בקצה המבצעי של צה"ל (נ"ט, אוויר), בכדי שהכוחות הלוחמים יהיו מסוגלים "להשמיד אויב ולשלול את יכולותיו בעוצמה רבה יותר ובמהירות רבה יותר".

אלו הם וקטורים חשובים לבניין הכוח, שמהם תיגזר גם הפעלתו. אך זו תהיה טעות להניח שבשל הצטיידות באמצעים טכנולוגיים ובחימוש מונחה מדויק, "גם המלחמה נעשית "מתמטית" ומדויקת. המלחמה היא לעולם "סטיטסטית" ותוצאות המלחמה הקונוונציונלית היו, הינן ותהיינה גם בעתיד תלויות במטרות הלאומיות, ביחסי הכוחות הלאומיים הכלליים, הכמותיים והאיכותיים, ובמנהיגות" (עמוד 226), כתב האלוף טל בספרו. תוצאת המלחמה הבאה, אם כן, תלויה בשיח בין הדרג הצבאי למדיני, וכן באופן שבו יובילו הרמטכ"ל כוכבי ומפקדי השדה את הצבא. עתה על הרמטכ"ל לוודא שכיוונים אלה לא יוותרו בגדר אוסף אקלקטי של רעיונות עם שם מפוצץ ויהפכו למכפילי כוח שמוטמעים היטב בתכניות האופרטיביות של צה"ל. המבחן עשוי להיות מהר מכפי שחושבים, כבר בקיץ הקרוב.

להחליף דיסקט | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ירי הרקטה לאזור המרכז מראה, שוב, שחמאס מנהל אסטרטגיה של הליכה על הסף מול ישראל, וחותר לעימות בקיץ. הבחירות ושיקולים נוספים מונעים תגובה קשה של ישראל, אבל זו שכן תהיה לא מוכרחה להיות סוף פסוק. אפשר להחליף דיסקט.

רק כשבוע עבר מירי הרקטות על תל אביב, והנה שב החמאס ויורה רקטה לעבר אזור השרון. הפעם, פוגעת הרקטה בבית במושב משמרת וישנם פצועים, בהם אם וילדיה. הירי מגיע אחרי תקרית במהלכה נדקר סוהר בכלא קציעות בידי אסירי חמאס, ובדיוק כשרה"מ ושר הביטחון נתניהו בחו"ל, וכמוהו גם ממלא מקום שר החוץ, ישראל כ"ץ. אמנם, השרים יריב לוין ויואב גלנט מונו כממלאי מקום לנתניהו (במה שגלנט בוודאי מגדיר כסגירת מעגל, לאחר שנבחר לרמטכ"ל ולא מונה בסופו של דבר), אולם בהינתן הדומיננטיות של רה"מ בקבלת ההחלטות בקבינט, קשה שלא להניח שבחמאס הבינו שהמנגנון והמערכות יתקשו לקבל החלטות ולפעול בהתחשב בגורמי הזמן והמרחב. במציאות שבה על כל תקיפה יש להגיב כש"הברזל חם", בטרם הלגיטימציה הציבורית והבינלאומית פגה, ובמקביל הבחירות הקרבות מסנדלות את ישראל ממבצע רחב היקף, חמאס יודע שהיתרון במגרש שלו.

מימין: הרמטכ"ל כוכבי, כשפיקד על אוגדת עזה, והשר גלנט, אלוף פיקוד הדרום דאז, (מקור: דף הפייסבוק של השר גלנט).

בסיבוב הקודם הגיבה ישראל באמצעות תקיפה אווירית של 100 יעדים של החמאס. כמעט בהתאם לנוהל מוסכם, החמאס פינה את אנשיו קודם לכן ובתקיפה נפצעו ארבעה אנשים בלבד. הפעם, יתכן והתקיפה תהיה קשה יותר, אבל למרות הצהרות קשות של ההנהגה הישראלית ומסרים תקיפים, קשה להעריך שלמי מהצדדים יש אינטרס להתגלגל כעת לכדי עימות של ממש. השר יואב גלנט, אלוף פיקוד דרום לשעבר, מנהל בקריה דיונים עם הרמטכ"ל אביב כוכבי, ששירת תחתיו כמפקד אוגדת עזה, אלוף פיקוד הדרום הנוכחי הרצי הלוי, מח"ט הצנחנים במבצע "עופרת יצוקה" (שבו פיקד גלנט על הלחימה בעזה), ואחרים, אך תגובה של ממש תצטרך להמתין להגעת רה"מ נתניהו. זה האחרון אמנם קיצר את ביקורו בארצות הברית, שם הוא עתיד להיפגש עם הנשיא טראמפ ולנאום בכנס איפא"ק, אבל כשיגיע זה כבר יהיה יום חדש. בינתיים הוקפצו שתי חטיבות סדירות ומפקדת אוגדה לדרום וישנו גיוס מילואים מצומצם, שעיקרו אנשי מודיעין ומערך ההגנה האווירי.

חמאס הולך על הסף, בינתיים בהצלחה

ישראל היתה צריכה להחליף דיסקט כבר בנובמבר האחרון, לאחר הסתבכות פעולת הכוח המיוחד של צה"ל בלב עזה, במהלכה נהרגו שבעה פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, רגע אחרי שהושגה הסדרה בין חמאס וישראל. בשל החדירה חמאס היה חייב להגיב, אך לא החליט "לשבור את הכלים". במקום זה נקט הארגון אסטרטגיה של הליכה על הסף. צפייה בסרטון פגיעת טיל הנ"ט באוטובוס, מצביעה על כך שהארגון נמנע במכוון מפגיעה בקבוצת חיילים גדולה ופעל באופן מדוד. אף שהחמאס ירה כ-500 רקטות ופגזי מרגמה במהלך הסבב, ניכר כי ניהל את צעדיו בשום שכל. בסבבים שכאלה, בהם שולט הארגון בגובה הלהבות, וקובע את המקום והזמן לעימות, מתקשה צה"ל לפגוע במטרות איכות ובפעילים בכירים, שהקדימו וירדו למחתרת.

עמדת צלפים של צה"ל בגבול עזה, (צילום: דו"צ).

כבר נכתב כאן בשעתו, בהסתמך על מאמר שכתב אלוף (מיל') גיורא איילנד, כי לצד האפשרויות לנקוט בפעולת תגמול אווירית או קרקעית מוגבלת, יכול הקבינט לבחור באפשרות שלישית – מלחמה, בעיתוי הנוח לישראל. צה"ל כבר יצא, לפחות פעמיים, למבצעים רחבי היקף ברצועה, תוך שהוא נשען על אלמנט ההפתעה בכדי להבטיח פגיעה מוצלחת במטרות איכות ובפעילים בכירים. אסור היה לישראל לקבל תוצאה לא טובה, כמו זו שבה הסתיים הסבב בנובמבר, ובהמשך לכך לאפשר לחמאס לירות על תל אביב ולספוג תגובה של מה בכך. כשמנסים להבין איך הרשה לעצמו החמאס לדלג על כל מדרגות ההסלמה היישר לעבר ירי על בירתה הכלכלית של ישראל ועל ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר שלה, קשה שלא להניח שזה משום שהוא מזהה הזדמנות. לישראל אין עניין בהפלתו, ואפילו אם היה להנהגה בישראל רצון כזה, עדיין היתה מתקשה לגייס את הלגיטימציה לכך, כשהבחירות כה קרובות.

בראיון לתכנית "זמן אמת" ב"כאן 11" בדצמבר האחרון, אמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר נוה, כי ההרתעה הישראלית נפגעה משום שהמסר שהועבר לחמאס היה ש"לא משנה מה יהיה, לא משנה כמה החמאס יחטוף, הוא ימשיך לשלוט בעזה, הוא האינטרס שלנו". כעיקרון, נוח לישראל שהחמאס מקיים שלטון מרכזי אפקטיבי ברצועת עזה, שמהווה כתובת ברורה ממנה ניתן לדרוש מימוש ריבונות ואחריות בשטחם, אבל מוטב שלא תשדר זאת לחמאס כל העת. בהחלט עדיף שבצד השני יניחו שישנו תרחיש שבו תחליט ישראל שטוב לה כאוס אפשרי ברצועת עזה ואף שליטה בה, מלהותיר את החמאס בשלטון, ויעשו הכל כדי למנוע ממנו להתממש.

בהערכת אמ"ן לשנת 2019 נכתב כי בקיץ חמאס עלול ליזום עימות רחב עם ישראל במטרה להביא למעורבות הקהילה הבינלאומית במצב ההומניטרי הקשה ברצועה. עד אז הארגון ממשיך במדיניות של "לגנוב סוסים" מול ישראל. גם אם לא כעת, בשל הבחירות ואילוצי הזמן והמרחב, כאשר ייגמר הסבב הנוכחי (והבחירות) מוטב שהממשלה החדשה ויהיה ראשה מי שיהיה, תיקח ברצינות בחשבון את אותה אפשרות שלישית שעליה הצביע איילנד. אף שמבצע כזה לא ישנה את פני המציאות לחלוטין, לא ימוטט את החמאס, ולא יביס אותו סופית, הוא עדיין יהיה עימות על-פי תנאיה של ישראל, כשהצבא והעורף ערוכים לכך, האויב מוכן פחות (מה שיאפשר גם פגיעה בבכיריו) והאפשרות לשרטט את קוויה האדומים גבוהה. מבצע שכזה ("אחת ולתמיד 2", כפי שכינה אותו הפרשן הצבאי עמוס הראל), עשוי גם להוות פתח להסדרה עם חמאס. החלופה היא לתת לארגון להמשיך ולנהל את הדינמיקה של ההסלמה כראות עיניו. מי שחושב שהמדיניות הזו לא תשליך על האופן שבו רואים את הדברים בזירות אחרות שבהם ישראל פועלת, טועה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 25.03.2019)

 

פשיטות מעבר לגבול יחזקו את תחושת המסוגלות של כוחות היבשה, אך הן חייבות לשרת אסטרטגיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החלטת הרמטכ"ל להדיח את מרבית המפקדים בחטיבת הצנחנים שמעורבים בתאונת האימונים בנחל חילזון נכונה ומידתית. אך הדרך להחדיר תחושת מסוגלות בכוחות הלוחמים היא באמצעות אימונים שמדמים מלחמה ופעולות מעבר לגבול, בתנאי שהן משרתות אסטרטגיה ברורה.

השבוע הוצג לרמטכ"ל כוכבי תחקיר מותו של סמל אביתר יוספי, במהלך ניווט בדד במסגרת שבוע מסכם פרט של גדס"ר צנחנים בנחל חילזון. הרמטכ"ל כתב בסיכום התחקיר כי התוצאה הטרגית מקורה "בסדרת תקלות ושגיאות בהכנת האימון ובאופן מימושו תוך התנהגות לא מקצועית של כל שרשרת הפיקוד והתנהגות לא ערכית של חלק משרשרת הפיקוד". עוד הדגיש כוכבי כי "הביטוי המרכזי לאחריות מפקדי צה"ל לחיי אנשיהם הן המקצועיות והדייקנות שבהן עליהם לגשת לביצוע כל משימה קטנה או גדולה, בשגרה או במלחמה". באירוע הנידון, קבע, לא נהגו המפקדים בהתאם לכך, ולהתנהגות ולתקלות הנובעות מאי הקפדה על פקודות, ומחוסר מקצועיות ומשמעת אין מקום בצה"ל.

בתקשורת נכתב לא מעט על כך שהרמטכ"ל יחוש לא נוח לדון לחומרה את המעורבים בתקלה הזו שבסופה נהרג חייל בתאונת אימונים, משום שמדובר בחטיבת הצנחנים, בה עשה את עיקר שירותו ועליה פיקד. נראה שלא כך הדבר. כוכבי קבע שמפקד גדוד הסיור, סא"ל ישי רוזיליו, מפקד המגמה, רב-סרן, מפקד הפלוגה, סגנו ומפקד הצוות יודחו. מינויו של רוזיליו לסגן מפקד החטיבה בוטל. גם מפקד החטיבה, יקי דולף, לא יצא פטור ונרשמה לו נזיפה פיקודית. בסך הכל נראה שהרמטכ"ל החליט לחתוך ולנצל את התקלה בכדי לשדר מסר לצבא וניצל את ההזדמנות טקס חילופי מפקדי המכללות בכדי לחדד את המסר ולהבהיר כי "העשייה אינה כרוכה רק במילוי פקודות והוראות, היא גדושה בחופש פעולה, שיקול דעת, יצירתיות ויוזמה שמקדמים ביצוע ומחוללים שיפור ויש לעודד אותן בכל דרך". במקרים שבהם שיקול הדעת היה שגוי, אמר, "נתחקר, נלמד ונגבה את המפקדים".

ככלל, הנחת העבודה שהדחת האחראים לכשל תפתור את הבעיה, מתבררת כמוטעית לרוב. לא פעם הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה. ההחלטה שלא להדיח את מפקד יחידת מגלן (שהיה חדש בתפקידו), למשל, לאחר שלוחם נפצע קשה כתוצאה מכך שקפץ מרכב לשיח, היא דוגמה לכך. הפעם, לאור העובדה שהצוות שתחקר את התקלה בנחל חילזון מצא כ-30 תקלות בתכנון האימון, באישורו ובביצועו, נראה שלא היה מנוס מהדחות. אך מוטב לא להפוך זאת לכלל אצבע. הרמטכ"ל עצמו נחלץ מחרב ההדחה לאחר אירוע מבצעי קשה, חטיפת גלעד שליט, ונראה כי צה"ל רק הרוויח מכך. 

מימין: מח"ט הצנחנים, אל"מ יקי דולף, (צילום: דו"צ).

מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ יקי (יעקב) דולף, עשה בה את כל שירותו מאז התגייס לגדוד 890 בשנת 1994. הוא היה מפקד פלוגה בגדוד 890 בשלהי שנות השהייה בלבנון, קצין אג"ם חטיבתי במלחמת לבנון השנייה, ומפקד הגדוד בלחימה בעזה במבצע "עופרת יצוקה". בהמשך השנה יחליף אותו אל"מ יובל גז, שעשה את מרבית שירותו ביחידת מגלן, לצד גיחות לתפקידי פיקוד בחטיבת הצנחנים, ופיקד עליה במבצע "צוק איתן". דולף נחשב למפקד מוכשר ויתכן שהנזיפה הפיקודית שספג לא תפגע בקידומו. מנגד, סביר ששרשרת התקלות שמצא צוות התחקיר, כמודל לאופן שבו אין לעשות דברים, ובעיקר מותו המיותר של יוספי, ילכו אתו הלאה. במקרה כזה הצבא ירוויח מפקד ששגה, למד מכך ויילמד אחרים. למרות הטרגדיה אימונים בצנחנים וביחידות הקרביות בכלל נועדו לדמות מלחמה, והם כוללים ממד של סיכון (תחת פיקוח ובקרה) כי כזו המלחמה.

הפשיטה כבונה כוח ורוח הלחימה

במאמר שפורסם בסוף השבוע שעבר ב"מעריב", זיהה הפרשן הביטחוני הוותיק אלון בן דוד בעיה חמורה באופן שבו תופס צה"ל את המושג ניצחון וקבע כי הפיקוד הבכיר שלו מגלה הססנות בהפעלת כוחות היבשה. בן דוד ציטט מאמר שכתבו מפקד מרכז דדו, תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל, ורס"ן אריאל הירש שקבע ש"צה"ל הוא אלוף הפשיטות בדימוס". יש אמת בדברים. אמנם, יחידות העלית של צה"ל פועלות כל העת במבצעים חשאיים, אך יחידות אלו אינן עיקר הצבא, רחוק מכך. הפעולות שהן מבצעות חיוניות לביטחון הלאומי של ישראל אך אינן משפיעות על הלך הרוח של הצבא כולו. להפך. כשמעבר לגבול פועלים רק חיל האוויר וכוחות מיוחדים כמו סיירת מטכ"ל והשייטת המסר לכוחות היבשה הוא שתפקידן מסתכם בביטחון שוטף, שיטור בשטחים ויתכן, רק יתכן, בתמרון קרקעי מוגבל במערכה הבאה. 

"דמיינו מה הייתה עושה פשיטה של חטיבת הקומנדו על שדה התעופה האיראני ב־T4 שבסוריה לביטחון העצמי של צה"ל. פשיטה שהייתה משמידה את הכוחות האיראניים שם, אולי אפילו חוזרת עם הציוד שלהם, ומה היא הייתה עושה לדימוי של ישראל בסביבה. או גדוד צנחנים שהיה משתלט על שיירת נשק שמיועד לחיזבאללה, מביאה אותה לישראל ופורשת את הטילים המדויקים לעיני כל העולם", כתב בן דוד. והנה, כשהעלה רעיונות שכאלו בפני מפקדי שדה, הם הסתכלו עליו כאילו השתגע. "הצנחנים שידעו לגנוב מכ"ם שלם ממצרים לפני 50 שנה, או להשמיד סכרים ותחנות כוח, מסתכלים היום על גבולות ישראל כאילו הם בלתי עבירים".

מימין: מפקדי גדוד הצנחנים שהשתלט על המכ"ם המצרי, הסמג"ד דורון רובין והמג"ד אריה צידון, לאחר הפעולה, (מקור: צילום מסך).

בינואר האחרון התקיים יום עיון לזכרם של קציני סיירת מטכ"ל סא"ל עמנואל מורנו ואל"מ דרור ויינברג באוניברסיטת בר-אילן. אלוף פיקוד המרכז לשעבר, רוני נומה, שציין שגם הוא "צנחן גאה", אמר אז כי האתגר שמונח לפתחו של מפקד הקרבי הוא "לגרום לחיילים להאמין שהם מסוגלים לגבור על האויב, כשאומרים להם לעשות משהו שהם לא תכננו אותו". יתרה מכך, אמר האלוף, כי "כשירות זה היכולת של יחידה לבצע באופן איכותי, משימה שהיא לא תכננה", כלומר לאחר שהמשימה שאליה התכוננה שונתה, מצב שקורה תדיר במלחמה. לצד אימונים מציאותיים (גם מן הסוג שבהם מצא את מותו סמל יוספי, אך תחת הקפדה נאותה על נהלים ופקודות), משמשות הפשיטות, לצד הרווח המבצעי שגלום בהן, גם לבניין הכוח, להכשרת המפקדים ולהחדרת תחושת המסוגלות והתעוזה בהם ובלוחמים. "הכוחות שהביאו את המכ"ם ממצרים היו מגדוד הנח"ל המוצנח, ואף אחד לא קרא להם אז "יחידה מיוחדת". הם היו "סתם" צנחנים מקצוענים (במובן הטוב של המילה) שידעו לבצע נוהל קרב בזמן קצר ולהוציאו לפועל בהצלחה", כתב בשעתו אל"מ (מיל') רן בג במאמר ב"מערכות". תחושת ביטחון כזו ביכולת, נשענת בהכרח על ניסיון קודם שנצבר בפשיטות קודמות. אבל זה לא תקף רק למבצעים המיוחדים. הרוח שנבנתה בפעולות ההן, באה לידי ביטוי גם בנכונות לבצע מהלכים עתירי סיכונים כמו צליחת התעלה ב-1973.

השיטה עובדת אצל המטרה ולא הפוך

הצורך לגלות תעוזה גם על הקרקע, אם כן, חשוב עד מאוד לצבא. אבל ראוי להתייחס גם לממד האסטרטגי. הכי קל להיות נוסטלגי ולומר שפעם הצבא היה טוב יותר, אבל האמת היא שסיבה נוספת שבגללה בוצעו הפשיטות היא שלצה"ל לא היו אמצעים אחרים, ובהם חימוש מונחה מדויק שנורה מן האוויר, לבצע את המשימה. היום, כשיש לו, ההתלבטות קשה בהרבה. למה לשלוח כוח קרקעי למקום שאליו אפשר לשגר טיל? יתרה מכך, לכישלון שבפשיטות שכאלה עשויה להיות ההשפעה ההפוכה על הכוחות, אך בעיקר על מי שאמורים לאשר את הפעולות, בדרג הצבאי והמדיני הבכיר. פינקל והירש ציינו במאמרם את פשיטת השייטת הכושלת באנצרייה ב-1997 ככזו ש"מהווה כנראה חוויה מעצבת" עבור מקבלי ההחלטות. הפשיטה היא שיטה, והשיטה משרתת את המטרה ולא להפך. בן דוד התעלם במאמרו מכך שפשיטות מהסוג שהציע עשויות כמעט שבוודאות להביא להסלמה. אם המטרה היא להגיע לעימות ישיר עם איראן ושלוחתה, חזבאללה, הרי שיש בכך היגיון. אך אם לא, וישראל חותרת לפגוע בהתבססות האיראנית בצפון מבלי להתעמת אתה, אזי יש לשאול האם בהצעות אלו אין בבחינת זנב שיקשקש בכלב, מבלי לשרת את המטרה האסטרטגית.

החזית הדרומית ברצועת עזה, לעומת זאת, היא סיפור אחר לגמרי. בשנות החמישים ניצל הרמטכ"ל דאז, משה דיין, את פעולות התגמול ככלי לעיצוב צבא התקפי. אך גישה זו היתה רק נדבך באסטרטגיה כוללת שחתרה לעימות רחב עם מצרים. הפשיטות שביצעו כוחות הצנחנים בפיקוד אריק שרון, קידמו את פריצת המלחמה, בה רצתה ישראל. גם עתה, מצויה ישראל במציאות ביטחונית מתוחה מול החמאס, והערכת אמ"ן לשנת 2019 היא שהארגון שואף להגיע לעימות עם ישראל. במצב שכזה עשוי הפיקוד הבכיר של צה"ל לראות בפשיטה הקרקעית של כוחות "רגילים" מהחטיבות הלוחמות, כהזדמנות ולא רק כאותו כלי בארגז הכלים שמוטב להימנע ממנו. 

חטיבת הצנחנים מהווה סמן ימני בצה"ל לרמת ביצוע, לתעוזה ולנחישות, עוד מתקופת פעולות התגמול בשנות החמישים. מפקדיה, כמו גם מפקדי שאר היחידות באוגדה 98, צריכים להיות תאבי פעולה, ממש כפי שמצטייר מפקד חטיבה 7, אל"מ רומן גופמן, בדברים שאמר לרמטכ"ל איזנקוט ובמכתב שפרסם ללוחמיו אודות חתירה למגע. כבר היו בצה"ל מפקדים ש"התנחלו" בלשכות אלופי הפיקוד בדרישה לפעול. סביר שלא בכל חזית ובכל תנאי הם יקבלו אישור לפעול, אך השאיפה הזו היא נשמת אפו של צבא לוחם. על הרמטכ"ל כוכבי ועל קצינים בדרג השדה, ובהם המח"טים דולף וגז, מוטל לכונן את הרוח הזו ולחתור למגע עם האויב, מעבר לגבול, על הקרקע, כשהדבר נדרש ומתאפשר. יש לכך ערך, הן ביצירת הרתעה בקרב האויב, והן בהקניית תחושת מסוגלות והעזה לכוחות המבצעים ולצבא כולו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 13.03.2019)

 

למרות הטענות גנץ היה מפקד מצוין, אין בכך בכדי ללמד שיהיה פוליטיקאי טוב | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה טענו גורמים בימין כנגד ראש רשימת כחול לבן, בני גנץ, שכמפקד ורמטכ"ל לא חתר למגע ולניצחון מול האויב בצורה מספקת. היה גם מי שפשוט קבע שהוא מסוכן למדינת ישראל (בגלל שיוך לשמאל). זה מופרך, אבל לא הופך אותו למתאים יותר לראשות הממשלה, מבלי שצבר קודם ניסיון במגרש הפוליטי.

שר החינוך וראש מפלגת הימין החדש, נפתלי בנט, מצא את הסיבה שבגינה ישראל הפסיקה לנצח את ארגוני הטרור. בציוץ שפרסם בטוויטר ציטט בנט מכתבת פרופיל שפרסם עיתון "הארץ" בשבוע שעבר על ראש מפלגת כחול לבן, בני גנץ. בכתבה ציינו המחברים, הילו גלזר וניר גונטז', כי כאשר החליף גנץ את ישראל זיו כמפקד חטיבת הצנחנים ב-1995 הוא שינה את המוטו החטיבתי שקבע קודמו. זיו, קצין קפדן שהקדנציה שלו כמח"ט התאפיינה בשורת הצלחות מבצעיות בלבנון (רובן ככולן של היחידות החטיבתיות, בפיקוד קצינים כמו יוסי בכר ואמיר ברעם), קבע ש"מטרת הצנחן לחתור למגע עם האויב, להורגו ולנצחו בקרב". גנץ, משהחליף אותו בתפקידו, מחק מהמשפט את המילה "להורגו".

זו שורש הבעיה, לפי השר, חבר הקבינט המדיני-ביטחוני והמ"פ המצטיין לשעבר ביחידת מגלן (שם היה פקודו של טל רוסו, יוצא שלדג ומספר 2 ברשימת מפלגת העבודה לכנסת). בנט, שתיאר עצמו פעם כמי שהפך בלבנון ל"צייד טילים מדופלם", התחייב שכאשר יקבל את תיק הביטחון יתקן זאת, ו"ישראל תחזור לנצח". זה נשמע יפה, פשוט וחד. אבל בכל זאת העובדות הן אחרות. וכדאי לקחת גם אותן בחשבון. 

גנץ מן הצנחנים

בראיון לעיתון "במחנה" סיפר גנץ בשעתו שהתגייס בשנת 1978 "לגדוד 50, שאז נקרא "נח"ל מוצנח" והיה חלק מהצנחנים, ולאחר מכן הפך לגדוד 101". כטירון הוא מאוד התרשם ממפקד המחלקה שלו, אורי ארליך, שהיה גם מי ששלח אותו לקורס קצינים. ארליך היה לדבריו, "גם בן אדם וגם מפקד, ולא טרח להסתיר את זה. יש כמובן מפקדים אחרים שהם בסדר, אבל הם עושים פוזות, והוא לא עשה פוזות". גנץ, כך נראה, אימץ את המודל. ביקורת מהסוג שהשמיע השר בנט אודות גנץ נמתחה עליו לא פעם, כאמור, לא בטוח שבצדק, אבל התיאור הזה אודות סגנון הפיקוד שלו, חזר ונשמע כמעט מילה במילה

מימין: גנץ כמ"פ בצנחנים בלבנון, (מקור: טוויטר).

למרות הרקע הקרבי, שכלל חזרה מקורס בכוחות המיוחדים של צבא היבשה האמריקני היישר לפיקוד על פלוגת צנחנים בביירות, פיקוד על פלוגת ההנדסה החטיבתית בלבנון ותפקיד סמג"ד בשלדג, גנץ לא נחשב לכזה שמחזיק סכין בין השיניים עד שהמח"ט, שאול מופז, מינה אותו במפתיע, והוא רק בן 28, למפקד גדוד 890. לאורך הקריירה שלו הרבה גנץ להזכיר את התקופה בגדוד כיפה ביותר בשירותו הצבאי. עיקר הפעילות היה בלבנון, ובסיכול חדירת חוליות מחבלים לישראל, והמג"ד הצעיר מצא עצמו בלחימה מטווח קרוב ארבע פעמים. באחד המקרים, ב-1988, חדרה חוליית מחבלים דרומית למנרה. כוח מהגדוד וחפ"ק המג"ד קפצו לנקודה ונתקלו במחבלים. "מגיעים לאזור ההיתקלות, אני רואה חילופי אש לפניי. אני פורק, אני רץ אליהם, אנחנו צועקים "קדימה הסתער". אנחנו מסתערים על המחבלים, יוני מגיע מאחוריי וכל… אנחנו מחסלים את המחבלים ואז אני מסתובב, רואה שבכלל הרופא מטפל ביוני מאחור. מאוד מהיר, היה מאוד מאוד מהיר. קרב של שניות. יוני נהרג לידי. ירו עליי, פגעו בו", סיפר גנץ בסרט לזכר הקשר שלו שנהרג, יוני ברנס.

כמח"ט, היה גנץ הנינוח (שזכה לכינוי "בני-חותא") שונה מאוד מזיו הריכוזי וה"פרוסי". הוא שחרר לפקודיו חבל ונתן גב. חלק התקשו להסתגל אבל מפקדי הגדודים שפעלו תחתיו חשבו שזה עבד מצוין. בפן המבצעי, אף שהמילה "להורגו" הושמטה מהמוטו החטיבתי, קשה לומר שהוא היה שונה מקודמו. כך למשל, בשנת 1996 ברצף מארבים של גדוד 101, עליו פיקד יוסי בכר, הרגו לוחמיו חמישה מחבלים וחזרו בלי אף שריטה. שנה אחר כך נתקלה סיירת צנחנים, בפיקוד מוטי ברוך, בחוליית חזבאללה במהלך מבצע "מרכבות האלים" במרחב זליא ויחמור אל-בקע, 8 ק"מ מצפון לרצועת הביטחון שבלבנון. שני מחבלים נהרגו, שלישי נמלט. בקרב הקצר נפצעו ברוך, המ"פ, ומספר לוחמים ונהרגו שלושה, ערן שמיר, סגנו בסיירת, והלוחמים רן מזומן וזאב זומרפלד. גנץ, ששהה בחדר הפיקוד במרג' עיון, ניהל את החילוץ. במבט מן הצד, נוכח הנפגעים, קל לסווג את המבצע ככישלון, אבל כמה שבועות לאחר מכן עלה רכב מחבלים על מטעני חבלה שהטמין הכוח בציר, וארבעה מחבלים, בהם בכיר בחזבאללה, נהרגו. 

גם כרמטכ"ל קשה היה להגדיר אותו כצמחוני. גנץ היה מי שהתעקש לפגוע ברמטכ"ל חמאס במבצע "עמוד ענן", אחמד ג'עברי במהלך שפתח את הלחימה, ובמערכה בקיץ 2014 הפעיל צה"ל בפיקודו, ויעידו הסרטים שפרסמה מפלגתו בראשית הקמפיין שלה, כוח רב מאוד. גנץ, מסתבר, הצליח להישאר "קילר" למרות שאיפתו המוצהרת לחפש פתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני ורתיעתו מחינוך חיילים לשאיפה להרוג. בדרג הטקטי, כשמנצחים בשדה הקרב (אגב סדנת הניצחון שיזם הרמטכ"ל כוכבי, ששירת תחת גנץ בגדוד 890, לפיקוד הבכיר בצה"ל), הרג האויב הוא לרוב חלק מהמשימה. השגת הניצחון מבטאת את זה גם בלי מסרים שנדמה שלקוחים מן העת העתיקה.

פופוליזם במקום עובדות

השר בנט בנאום בכנס של המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, 2016, (מקור: ויקיפדיה).

למרות שהעובדות ידועות, גם לשר שהיה חבר קבינט ב"צוק איתן" והכיר היטב את נכונותו של גנץ להפעיל כוח מידתי בעזה, ובזירות נוספות, בחר בנט להאשים במורך לב ובהיעדר מוטיבציה. מישהו עוד יכול להפוך את זה לסלוגן בנוסח "מפסיקים להתנצל, מתחילים לחסל". מאוד דומה לאופן שבו ניסח זאת המח"ט זיו בשעתו. אלא שזה האחרון היה מפקד קרבי בלחימה ואילו השר נדרש לראות דברים במובן הרחב, האסטרטגי. זה בוודאי יותר פשוט מאשר לקחת אחריות על מדיניות הממשלה בנוגע לעזה, איו"ש וזירות נוספות. הריסון שבו נוקט צה"ל בעזה, למשל, הוא תוצר ישיר של החלטות קבינט בו חבר בנט. לממשלת ישראל אין כוונה לצאת לפעולה צבאית רחבה שמטרתה מיטוט החמאס והשתלטות ארוכת זמן על הרצועה. החמאס, כפי שכתב השבוע טל לב-רם ב"מעריב", קובע את גובה הלהבות, וכשמגיעה הסלמה כמאמר האלוף (מיל') גיורא איילנד, הממשלה מחליטה לתקוף ולראות מה יהיה. בניגוד לנעשה בחזית הצפונית, בדרום אין מדיניות ברורה, אסטרטגיה וניסיון של ממש לעצב את המציאות. היה מי שטען השבוע שהרמטכ"ל כוכבי מוביל קו תקיף יותר מול זורקי המטענים ומפריחי הבלונים. יתכן. אולם ככלל, צה"ל מפעיל את הכוח באופן מדוד, בהתאם להנחיה שקיבל. 

זו לא הפעם הראשונה שהשר מצביע על איום חמור על ביטחון ישראל כאשר העובדות אינן עומדות לצדו. לפני כארבעה חודשים טען ש"הלוחמים שלנו פוחדים יותר מהפרקליט הצבאי מאשר מיחיא סינוואר". העובדות והמפקדים הבכירים של צה"ל אמרו אחרת, אבל זה לא מנע ממנו לטעון זאת. לא יותר משזה מנע מגוף פוליטי אחר, הפעם מפלגת הימין הקיצוני עוצמה יהודית, להעלות סרטון שמציג את מערכת המשפט הצבאית ככזו הפוגעת בביטחון החיילים והמדינה. שיא שלילי של ממש (אחרי שהניסיון "למרוח" אותו עם פרשת מדחת יוסוף לא צלח) נרשם בשבוע שעבר כשסרטון של הליכוד ובו מצולם העיתונאי אבישי עברי, כשמאחוריו תמונת חלקת קברים בבית עלמין צבאי, קובע כי "גנץ הוא שמאל, ושמאל זה מסוכן" משום שהשמאל מפקיר את ביטחון ישראל. העובדה שכלל הטענות שהועלו בסרטון שקריות ומסולפות, אין בה בכדי לשנות. העיקרון לפיו זה לא מוכרח להיות נכון, מספיק שנזרוק את זה על הצד השני ומשהו כבר יידבק, עובד. ועובד בכל פעם. 

מתוך הסרטון של קמפיין הליכוד כנגד גנץ, (מקור: ויקיפדיה).

העובדה שהשר בנט, כמו גם גורמים אחרים, מעלים כנגד גנץ טענות פופוליסטיות ושגויות מצערת, אבל הפרכתן לא עונה על השאלות החשובות באמת. העובדה שגנץ היה מפקד מוכשר בחטיבת צנחנים ומחוצה לה, אין בה בכדי ללמד על כך שיהיה ראש ממשלה ופוליטיקאי מוצלח. רמטכ"ל בצה"ל צובר ניסיון של ממש בניהול מערכת גדולה, בהנהגה ופיקוד, וכן ברמה כזו או אחרת בפוליטיקה ארגונית. מכאן ועד ניהול מדינה, על האספקטים הכלכליים, החברתיים, המדיניים וגם הביטחוניים, במובן הרחב שלהם ולא רק הצבאי, עוד ארוכה הדרך. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.03.2019)