האש והמודיעין יקבלו תנופה, והיבשה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרמטכ"ל הודיע השבוע שהצבא החל לממש את תר"ש "תנופה", ששמה דגש בעיקר על יכולות האש והמודיעין. למרות המגבלות התקציביות, יש לחזק גם את כוחות היבשה. אחרת, צה"ל יגיע למלחמה הבאה כשברשותו קלף חזק אחד, ללא חלופה או מהלך משלים. אם זה יספיק מה טוב, ואם לא?

השבוע עדכן הרמטכ"ל, אביב כוכבי, את קציני צה"ל מדרגת סא"ל ומעלה כי התוכנית רב־שנתית (תר"ש) "תנופה" יצאה לדרך. כוכבי ציין כי התוכנית שמה דגש על התקפה (70 אחוזים מן המשאבים יושקעו בחיזוק יכולות התקפיות) לעומת הגנה. 

כוכבי ציין כי צה"ל אינו יכול להתעלם מן המשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה, והיקף התוכנית "וקצב מימושה יהיה תלוי בכמה גורמים בהם תקציב, סדר העדיפויות של הדרג המדיני וצה"ל וקצב השלמת הפיתוחים. כדי לנצח באופן מובהק, חובתנו להמשיך את מימוש התוכנית גם בתנאים החדשים".

באמירה של הרמטכ"ל יש בבחינת קביעת עובדות בשטח לממשלה שזה עתה קמה. אבל בהתחשב בכך ששנה וחצי כבר מתנהל הצבא ללא תר"ש, ולמעשה ללא מצפן שלאורו הצבא פועל ובונה את הכוח, מוטב לאשר משהו, ומהר.

בראיון ל"ישראל היום" אמר הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, כי "תוכנית רב־שנתית היא לא פריבילגיה לצבא, היא צורך תפקודי. צה"ל חייב תוכנית רב־שנתית, והוא חייב מתווה תקציבי לחמש שנים כדי שיוכל לטפל בכל המרכיבים הקריטיים – אימונים, מלאים, חימוש, פעילות מבצעית, אנשים, קיום שוטף והתעצמות".

למימוש התוכנית, נדרשת מסגרת תקציבית סדורה, כמו זו שעליה הסכימו משרדי הביטחון והאוצר בתר"ש "גדעון". הממשלה מצדה, כך חשף הפרשן הכלכלי של "כאן 11", שאול אמסטרדמסקי, דנה בישיבתה השבועית בתוכנית שר החינוך החדש, אלוף (מיל.) יואב גלנט, לפיה כל תלמיד יסייר שלוש פעמים בירושלים במהלך לימודיו, ביסודי בחטיבה ובתיכון.

ירושלים היא נושא חינוכי חשוב, ציין אמסטרדמסקי, אבל מה עם מיליון האזרחים שהפכו למובטלים כתוצאה ממשבר הקורונה? אולי מוטב שהממשלה תתמקד בטיפול בהם, לפני שתעסוק בתכנים חינוכיים, חשובים ככל שיהיו. על הדרך, כדאי יהיה לגבש בהקדם חוק תקציב, שממנו ייגזר תקציב הביטחון ותתוקצב התר"ש.

"עליונות המודיעין וכוח האש"

בשבוע שעבר, בטקס חילופי מפקד פיקוד העורף (אורי גורדין, יוצא סיירת מטכ"ל, החליף את תמיר ידעי, יוצא גולני), ביקש הרמטכ"ל כוכבי, לשגר מסר מרתיע לחזבאללה ולחמאס, וציין כי המרחב הבנוי שבו התמקם האויב, והכפרים בהם פרס טילים ורקטות, לא יהוו עבור צה"ל מחסום לתקיפה.

הרמטכ"ל ציין כי בעוד שבצה"ל עושים כל שניתן כדי להימנע מפגיעה באזרחים, האויב עושה כל מאמץ כדי לפגוע באזרחים. לדבריו, בעימות הבא צה"ל יפעל "באופן התקפי וערכי כאחד, על בסיס פעולה מבוססת מודיעין וצורך מבצעי. עשרות תקיפות, שבוצעו בחודשים האחרונים, מוכיחות את עליונות המודיעין וכוח האש של צה"ל".

גם אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, העביר מסר דומה השבוע, בראיון ל"גלי צה"ל" לרגל 20 השנים לנסיגה מלבנון. במאי 2000, כשנסוגו כוחות צה"ל מלבנון, פיקד ברעם על סיירת צנחנים, שפעלה בעורף הכוחות שנסוגו מהמוצבים בגזרה המזרחית, והנסיגה זכורה לו כמהלך סדור, מתוכנן וגם נכון.

"הלוחמים שלי לא הצטלמו עם דגלי ישראל. לא הרימו טלפון לאמא בשאגות שמחה, כשהם יצאו מהשער. הם פעלו בשקט, בחושך, מעל הצירים ומעל השערים, תוך שהם מחפים לאחור, מניחים מוקשים איפה שצריך, ומאפשרים שהנסיגה הזאת תהיה נסיגה תקינה. כשיצאנו החוצה, האמת היא, חשתי מוטרד. אני מוטרד עד היום", סיפר.

ברעם, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על יחידות מובחרות, אמר שאין זה נכון לתפיסתו לעסוק בשאלה האם תהיה או לא תהיה בקיץ הבא מלחמה. הן משום שאינו יודע, והן מפני שהמציאות משתנה בקצב מהיר וקשה להעריך מה יהיה. מנגד, ציין, אף שאיש אינו רוצה מלחמה יש להיערך לה.

אם תפרוץ מלחמה אמר, מדינת ישראל תשלם מחיר, אך היא תתאושש במהרה. חזבאללה, לעומת זאת, והאוכלוסייה השיעית שתומכת בו, "ישלמו מחיר כבד ביותר. גם באש וגם בכוח שיצטרך להגיע לשם ולייצר מרחב אבטחה ליישובים ולעיירות שלנו. ולכן אנחנו מכינים את כל המענים לעניין הזה, גם באש, גם בתמרון, גם בצורה גלויה וגם באופן חשאי".

מה עם הרגל הצולעת?

הרמטכ"ל לא הזכיר את התמרון היבשתי בנאומו כלל, ואילו אלוף פיקוד הצפון הזכיר אותו רק במשפט, ויש בכך כדי להטריד. מהפרסומים בתקשורת אודות תר"ש "תנופה" ניכר כי היא שמה את עיקר הדגש, כמאמר הרמטכ"ל, על יכולות המודיעין והאש, ומזניחה את היבשה.

לישראל אכן ישנן כבר עתה, יכולות אש מודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב. חיל האוויר הפך, בפיקוד האלוף אמיר אשל (שמונה לאחרונה למנכ"ל משרד הביטחון), לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. אבל יכולות אלו היו מרשימות, ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה, גם ב־2006 וגם ב־2014. וגם אז האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה.

מה יקרה כאשר למרות הפעלת האש העוצמתית של צה"ל ימשיך חזבאללה לירות לעבר עורף ישראל? בדיוק לשם כך דרושה לצבא גם יכולת יבשתית משלימה, שכוללת כוחות סדיר ומילואים, שניתן יהיה לגייס ולהפעיל בתמרון מהיר לשטח לבנון, שיאיים באופן ישיר על שרידותו השלטונית של חזבאללה ויפגע בכוחו הצבאי.

נציב קבילות חיילים לשעבר, אלוף (מיל.) יצחק בריק, פרסם לאחרונה מאמר ב"הארץ" ובו קבע, שוב, "שצבא היבשה אינו מוכן למלחמה". כרגיל, מאז שהפך עצמו למתריע בשער, בריק טועה וצודק כאחד. תיאוריו החוזרים של בריק את מצב מוכנות הכוחות לאחר כהונת איזנקוט מוגזמים ורחוקים מהמציאות. תחת פיקודו של איזנקוט צה"ל, בדגש על כוחות היבשה בסדיר ובמילואים, התאמן יותר מבעבר, והושקעו משאבים רבים בכדי לחזק את כשירות זרוע היבשה, "הרגל הצולעת שלנו" כפי שתיאר אותה בשעתו אלוף במטכ"ל.

אז היכן בריק צודק? הפלונטר הפוליטי של השנה האחרונה שמנע גיבוש מסגרת תקציבית סדורה, שהביאה לקיצוץ באימונים (שהוחרף כתוצאה ממשבר הקורונה) והעובדה שהצבא, כבר אמרנו, מתנהל כבר כשנה ללא תר"ש, הביאו לכך שהצליעה עוד אתנו.

לפני כשבוע מונה הרמטכ"ל לשעבר, ח"כ בני גנץ, לתפקיד שר הביטחון. בטקס החילופים עם קודמו הודה גנץ שלמרות שעשה אלפי פעמים את הדרך מלשכת הרמטכ"ל ללשכת שר הביטחון, הוא, בנם של ניצולי שואה ומי שהתגייס לצנחנים ב־1977, התרגש מאוד מן המעמד.

גנץ הוא שר הביטחון הרביעי שתחתיו משרת כוכבי (ועדיין מוביל את הטבלה שאול מופז ששירת תחת חמישה שרי ביטחון). הוא הגיע לתפקיד מצויד בהבנה יסודית ורחבה בתחום הביטחוני, כמו גם בקשר טוב עם הרמטכ"ל, שהיה פקודו בצנחנים וגם אחר־כך במטה הכללי. הבחירה שלו בקבלן ביצוע מוכשר כמו האלוף (מיל.) אמיר אשל, יש בה בכדי לסמן שברצונו לעבוד ולא רק לבוא לעבודה. 

זמן אין לו. בשנה וחצי שבה יכהן בתפקיד הוא יידרש להשיג את המתווה התקציבי עבור התר"ש ולפקח מטעם הממשלה על יישומה.

צה"ל נדרש עתה לקיים תהליכי בניין כוח כשברקע מרחפים תרחישים כמו סיפוח, גל שני של קורונה, מיתון כלכלי שיביא עמו קיצוץ חד בתקציב הביטחון, וכמו תמיד האפשרות של התלקחות באיו"ש או עימות בזירה הדרומית והצפונית (וכלל לא בטוח שבנפרד). התוכנית של הרמטכ"ל תידרש לייצר אופטימליות במוכנות הצבא לתרחישים השונים, תוך הנעת תהליכי בניין כוח לעתיד, וגם לוותר ולקצץ בחלק מהמקומות. 

אז נכון, היה כבר מי שאמר שצה"ל קטן ביחס לסך האיומים והאתגרים אבל גדול על המדינה, ויש גבול לכמה משאבים, כוח־אדם וזמן ניתן להשקיע, ועדיין, יש לחזק את כוחות היבשה. אחרת, צה"ל יגיע למלחמה הבאה כשברשותו קלף חזק אחד, ללא חלופה או מהלך משלים. אם זה יספיק מה טוב, ואם לא?

 

מבחן תפקודו של רמטכ"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו ביקש פינקל להציג כיצד מוסד הרמטכ"לות מהל באופן ייחודי את תפקיד ראש המטות המשולבים, כפי שהוא מוכר בצבאות אחרים, עם תפקיד ראש המטה הכללי. כוחו של מוסד זה, לטענת פינקל, נובע מחולשתו של מנגנון התיווך בין המערכת הצבאית לבין המערכת הפוליטית־ מדינית: ראש הממשלה, שר הביטחון, ועדת חוץ וביטחון וכן המועצה לביטחון לאומי.

בניגוד למדינות מערביות אחרות, בישראל – ראש המטה הכללי של צה"ל, מפקד הצבא, הוא אולי האיש הכי חשוב במדינה אחרי ראש הממשלה בכל האמור לסוגיות ביטחון. הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה הן בהיותו אמון על הפעלת הכוח, הן משום שהוא מפקד הגוף האחראי על כלל עבודת המטה המאורגנת ביותר שבו נעזרת הממשלה, והן משום שלרוב הוא האיש עם הניסיון הרב ביותר בחדר, שכן השרים מגיעים לדיוני הקבינט כמעט ללא ידע רלוונטי מוקדם (שלח, 2015).

אומנם הרמטכ"ל כפוף לממשלה, אך קשה לדמיין מצב שזו תמליץ לפעול בניגוד לדעתו. דוגמאות בולטות לכך ניתן למצוא בדומיננטיות של הרמטכ"ל דן חלוץ בדיוני הממשלה במלחמת לבנון השנייה (שם), ולא פחות מכך בדוח של ועדת חוץ וביטחון שבחן את התוכנית הרב־שנתית ׳גדעון׳, שאותה יזם הרמטכ"ל גדי איזנקוט. לפי הדוח, הממשלה אישרה אותה כמעט ללא בחינה מעמיקה, בעיקר משום שהרמטכ"ל המליץ עליה (הכנסת, ספטמבר 2017).

לכן הספר, "הרמטכ"ל" (הוצאת מודן, 2018), שכתב תת־אלוף (מיל׳) ד"ר מאיר פינקל, בעברו מח"ט שריון ומפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית, חשוב כל כך.

על פי חוק יסוד הצבא הרמטכ"ל הוא "הדרג הפיקודי העליון בצבא", והוא "נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון" (הכנסת, 9 באפריל 1976). מסמך ׳אסטרטגיית צה"ל׳ שפרסם הרמטכ״ל איזנקוט הרחיב את היריעה והגדיר את הרמטכ״ל כ"מפקד המערכה" וכ"קובע את הרעיון והתפישה להשגת המשימה" (עמ׳ 17 בספר).

בהקדמה לספר כתב הרמטכ"ל איזנקוט כי לרמטכ"ל "שלושה תפקידים ייחודיים בצה"ל: ראיית זירת המלחמה הכוללת שעניינה אסטרטגיה; ראייה אסטרטגית רחבה שעניינה בתחום האסטרטגיה־רבתי; וראייה על־זרועית, אופרטיבית" (עמ׳ 9). למעשה הוא מתפקד הן כחוליה המקשרת בין הצבא לדרג המדיני, הממשלה ובתוכה הקבינט, הן כיועץ להפעלת הכוח ובניינו והן כמפקד הצבא במערכה כולה, וכקבלן הביצוע של החלטות הממשלה ושל בניין הצבא.

בספר הציע פינקל הגדרה משלו לתפקיד. לתפיסתו על הרמטכ"ל "לפרש ולתווך בין הבנות, החלטות וקביעות של הדרג המדיני לבין מבנה צה"ל (בכל המובנים – היקף, ארגון, יכולות וכדומה) ואופן הפעלתו בעימותים השונים, תוך פיתוח כיווני פעולה וגיבוש המלצות להחלטות הדרג המדיני". לגישתו, הרמטכ"ל אחראי גם על קביעת סדרי עדיפויות לארגון כולו והובלת השינויים הנובעים מכך, ועל קביעה והכוונה של התרבות הארגונית, כלומר על ערכי הצבא ונורמות ההתנהגות שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים. לשיטתו של המחבר, במונח "תרבות צה"ל" נכללים הערכים שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים – נורמות התנהגות – החל בדבקות במשימה ועד התייחסות לעבירות משמעת והיחס להטרדות מיניות (עמ׳ 20).

מן הקריאה בספר עולה כי בספרו ביקש פינקל להציג כיצד מוסד הרמטכ"לות מהל באופן ייחודי את תפקיד ראש המטות המשולבים, כפי שהוא מוכר בצבאות אחרים, עם תפקיד ראש המטה הכללי. כוחו של מוסד זה, לטענת פינקל, נובע מחולשתו של מנגנון התיווך בין המערכת הצבאית לבין המערכת הפוליטית־מדינית: ראש הממשלה, שר הביטחון, ועדת חוץ וביטחון וכן המועצה לביטחון לאומי.

מתודולוגיית המחקר

המחבר מציג ניתוח השוואתי של תפקוד רמטכ"לים שונים בהתייחס לשישה היבטים שונים, שאותם הגדיר כמשמעותיים. את הניתוח ההשוואתי ביסס על חומרים ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל, על ביוגרפיות אישיות, על פרסומים בתקשורת וכן על ראיונות שקיים עם קצינים בכירים ועם חלק מן הרמטכ"לים עצמם.

אומנם כל תקופה נשאה עימה אתגרים שונים והקשרים שונים, אך ניתן למצוא מאפיינים דומים וללמוד מהם על האתגרים, האחריות והתפקידים שכולל מוסד הרמטכ"לות.

המחקר אינו היסטורי/תיעודי ואינו כולל את כל הרמטכ"לים, אלא רק 15 מהם. המחבר הניח מראש שלא תתאפשר הערכה כוללת על תקופת כהונתו של כל אחד מן הרמטכ"לים המוצגים בו. יתרה מכך, חלק מן הרמטכ"לים והתמודדותם עם מצבים נתונים מופיעים בכמה פרקים, וחלקם רק בפרק אחד. עוד סייג המחבר והצהיר כי למרות שמדובר בדמות אחת – הרמטכ"ל – הרי בפועל מדובר בחלק ממערכת מורכבת העוטפת את הרמטכ"ל ושאיתה הוא מנהל מערכות יחסים מורכבות – שר הביטחון, ראש הממשלה, הקבינט והמערכת הפוליטית והמטה הכללי.

המחבר בחר לבחון דפוסי פעולה ומרכיבי פיקוד שהמאפיינים שלהם הם פעולה במצבי קיצון: מלחמה, שינוי מצב אסטרטגי או שינוי בבניין הכוח. לשם כך הוגדרו שישה אתגרים או היבטים שבהתייחס אליהם נותחה התמודדות מספר רמטכ"לים במצבים דומים (עמ׳ 21-20):

  1. "תפקיד הרמטכ"ל בזיהוי השינוי במציאות, בהכרזה עליו ובהנעת ההשתנות של הצבא לאורו".
  2. "היכרות הרמטכ"ל היבשתי את אופן הפעלת חיל האוויר בתוכניות המלחמה ובמלחמה (ולהפך – היכרות רמטכ"ל יוצא ח"א עם היבשה)".
  3. "משבר אמון – אבדן אמון של הרמטכ"ל באלוף תוך כדי לחימה".
  4. "פיקוד על הצבא במשבר, אחרי מלחמה שתוצאותיה נתפשות ככישלון".
  5. "הובלת שינוי מגמה בבניין הכוח".
  6. "יחסי העבודה של הרמטכ"ל עם הדרג המדיני בנושאי בניין הכוח".

מלכתחילה טען המחבר שקיים קושי בבחינה ההשוואתית. כך למשל, תפקיד הרמטכ"ל כמי שמתווך את ההבנות וההחלטות של הדרג המדיני לפעולות צה"ל בוצע במלחמת העצמאות על ידי שר הביטחון וראש הממשלה דוד בן־גוריון, ואילו במלחמת סיני על ידי הרמטכ"ל משה דיין. במלחמת ששת הימים ביצע זאת אלוף פיקוד הצפון דוד (דדו) אלעזר. במלחמת יום הכיפורים אלעזר שב וביצע זאת בתפקידו כרמטכ"ל, ואילו במלחמת לבנון הראשונה ביצע זאת שר הביטחון אריאל שרון.

רוצה לומר, לכל תקופה ולכל התרחשות נוספים מרכיבים שמשפיעים על הדיאלוג והתיווך בין השחקנים, אשר נובעים מחוזקות ומחולשות של חלקים אחרים במערכת. אולם ניתוח תפקודם של מספר רמטכ"לים מול אותם אתגרים אפשר למחבר לגבש מסקנה מבוססת בדבר מהות תפקודם של אותם רמטכ"לים, ולהקיש מכך לגבי האופן שבו פועל או עשוי לפעול רמטכ"ל מול אתגר דומה נתון.

הניתוח שהציג המחבר מפורט ושיטתי ומציע תובנות מאירות עיניים. דוגמה מאלפת המופיעה בפרק על אודות תפקיד הרמטכ"ל בזיהוי שינוי מציאות היא של הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ברצועת הביטחון בלבנון בשנת 1995. חשיבותה רבה משום מיעוט המחקר והכתיבה על 18 השנים שבהן לחם צה"ל בלבנון.

קודמיו של ליפקין־שחק בתפקיד תפסו את שהיית צה"ל ברצועת הביטחון כפעולת ביטחון שוטף (בט"ש) שלא הושקע בה מאמץ מטכ"לי מיוחד בתחום הכוונת המודיעין, הארגון או פיתוח אמצעי הלחימה, ואילו הוא, שנכנס באותה שנה (1995) לתפקידו, "הכריז כי מדובר ב׳לחימה בארגון טרור וגרילה ולא בבט"ש'" (עמ׳ 39). הרמטכ"ל הפנה משאבים מודיעיניים, הנחה על פיתוח אמל"ח ייעודי ועל הקמת יחידה ייעודית ללחימה בחזאבללה, יחידת אגוז, וכן הוביל קו לוחמני ונחוש בלחימה בחזבאללה.

השינוי שעליו הורה הרמטכ"ל ליפקין־שחק שיפר באופן משמעותי את הישגי צה"ל בלחימה בחזבאללה לבנון, אך המחבר הקפיד לציין כי למרות שהרמטכ"ל זיהה אל נכון את השינוי, הרי ללא שותפות "סוכני השינוי" בפיקוד באוגדות ובחטיבות, הוא לא היה מתרחש (עמ׳ 44-41).

מסקנות המחקר

"תפקיד הרמטכ"ל הוא תפקיד אתגרי המצריך הבנה עמוקה במגוון תחומים, יכולת ניהול ופיקוד ברמה המאפשרת לו להוות סמכות עליונה, חושים חדים לזיהוי שינויים, יכולת הנעת תהליכים והתמודדות עם התנגדות להם (פנימית וחיצונית), קור רוח במצבים קשים ועוד ועוד" (עמ׳ 215). המחבר היטיב לבחור מקרי בוחן שבהם נמדד הרמטכ"ל, והניתוח ההשוואתי העלה תובנות רבות ומעניינות. בין היתר ציין כי עצם זיהוי שינוי המציאות אינו מספיק, ועל הרמטכ"ל לגבות זאת בפעולות מוחשיות.

המחבר קובע בצדק, בהתייחס לאתגר ההיכרות של הרמטכ"ל ה"ירוק" עם חיל האוויר (ולהפך), כי עליו להכיר את יכולות ותוכניות החיל ואף להיות מעורב בעיצובן. מסקנה זו, אף שהיא נכונה, קשה לאימוץ בשל מבנה צה"ל ובשל העובדה שחיל האוויר נפרד מזרוע היבשה.

מסקנה נוספת נוגעת למצב שבו הרמטכ"ל מאבד אמון במפקד בעת לחימה. אף שלא ניתן למנוע את המתח, ניתן לייצר מראש וגם במהלך הלחימה פורומים של למידה, שבהם מלובנות מחלוקות באופן דיסקרטי ותוך הימנעות ממלחמת גנרלים. כך אירע בעת מבצע ׳חומת מגן׳, כשהיו חיכוכים בין הרמטכ"ל מופז לאלוף פיקוד המרכז יצחק איתן, ויש ללמוד מכך.

המחבר ציין כי מגוון התפקידים ותחומי האחריות שמונחים לפתחו של הרמטכ"ל רחבים מכדי שיוכל להם אדם אחד לבדו. לכן, ציין, פיצלו האמריקאים את תפקיד "מפקד הצבא" בין יושב ראש המטות המשולבים, האחראי על בניין הכוח ומייעץ לנשיא על הפעלת הכוח, לבין מפקדי הפיקודים המרחביים, הכפופים גם הם ישירות לנשיא.

מאחר שבישראל המצב שונה, מנה המחבר מספר גורמים שיכולים לסייע לרמטכ"ל בהתמודדות: ניסיונו האישי, מינוי ממלאי תפקידים משלימים (כדוגמת סגן רמטכ"ל מהיבשה, כאשר הרמטכ"ל מגיע מחיל האוויר), קיום תהליכי למידה פעילה וראייה בשר הביטחון "בר־שיח" ושותף אמיתי לנשיאה בנטל (עמ׳ 224-216.)

מה חסר בספר

אף שמדובר במחקר מקיף, הוא נמנע מעיסוק במגוון היבטים של תפקיד הרמטכ"ל. אומנם כשבוחנים מחקר בדיעבד אפשר תמיד לטעון זאת, אולם דומה כי תפקיד הרמטכ"ל בסוגיית ההתמודדות עם האיום בנשק גרעיני על ישראל, סוגיה שהייתה ונותרה רלוונטית, חייב בחינה וניתוח.

אף שחלק ניכר מן הדיונים והמקורות בכל האמור בהתמודדות עם תוכנית הגרעין האיראנית ובשאלה אם לתקוף ואם לאו נותרו חסויים ובדין, ניתן היה ומוטב היה לעסוק בתפקיד שמילאו הרמטכ"לים רפאל איתן וגבי אשכנזי בדיונים שקדמו לתקיפות הכורים הגרעיניים בעיראק (1981) ובסוריה (2007), בהובלתם את היערכות הצבא למשימה ובהשלכותיה, ולהסיק מכך על תהליכים עתידיים.

אתגרי בניין הכוח שנותחו בפרק "פיקוד על הצבא במשבר" בנוגע לתקופת כהונתו של גבי אשכנזי כרמטכ"ל חסרו את הרקע, שלפיו נדרש להכין את הצבא למערכה שעלולה לפרוץ בצפון רק כשנה לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה, שכן חזבאללה והצבא הסורי היו עלולים להגיב, והאירוע יכול היה בנקל להסלים לכדי מלחמה (כץ, 2020).

לימים סיפר אשכנזי כי עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל הגדיר את הטיפול באיום הגרעיני הסורי "כסדר העדיפות העליון והראשון של צה"ל. ברור היה שאנחנו צריכים להרוג את הכור הזה, אבל ההגדרה שלי היתה להרוג את הכור בלי להידרדר למלחמה, אבל אם נידרדר למלחמה – להיות מסוגלים לנצח אותה" (בן ישי ושומפלבי, 2018).

מפרסומים מאוחרים יותר נראה כי האופציה של תקיפה מן האוויר, שבה תמכו בדיונים הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, היא זו שבחר הקבינט בראשות ראש הממשלה אהוד אולמרט לאשר (כץ, 2020), ומכאן שהייתה לרמטכ"ל השפעה מכרעת גם על הדרך שבה בוצעה הפעולה ואחריות על השלכותיה האפשריות, ובהן מלחמה.

מהספר עולות שתי תובנות עיקריות. הראשונה היא חשיבות הרמטכ"ל לתהליכי בניין הכוח, שכן הוא "נוטע חרובים" שלא הוא ייהנה מפירותיהם אלא מחליפו, ואולי זה שיבוא אחריו. התובנה השנייה שמדגיש הספר היא שהמבחן העליון של הרמטכ"ל הוא המלחמה. ובמלחמה, כמאמר הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור,"אין תחליף לניצחון".

נדבך נוסף שחסר בספר נוגע לרקע הצבאי של הרמטכ"לים השונים. רמטכ"ל לא נולד כזה. הוא גדל במערכת הצבאית החל מהיותו טירון ומפקד זוטר ועד הפיכתו למפקד בכיר, ולבסוף למפקד הצבא כולו. מסלול זה קובע את מידת בקיאותו בנושאים שונים, ולא בכדי בחן המחבר במסגרת פרק בספר את מידת בקיאות הרמטכ"לים אנשי היבשה בהפעלת הכוח האווירי בעת לחימה. כך למשל, כאשר מונה הרמטכ"ל גבי אשכנזי לאחר מלחמת לבנון השנייה ונדרש לשקם את זרוע היבשה, היתה לניסיונו הרב, כיוצא חטיבת גולני שעסק בפיקוד על כוחות יבשה בלחימה ובשגרה לאורך כל שירותו, משמעות עצומה (הנדל וכץ, 2011).

סיכום

ספרו המרתק של תת־אלוף (מיל׳) מאיר פינקל הוא בבחינת תוספת חשובה להבנה טובה יותר של הציבור באשר לתפקיד הרמטכ"ל, לאחריות ולאתגרים שניצבים לפניו.

אחד מהאתגרים החשובים הוא עיצוב רוח הלחימה של צה"ל ותחושת המסוגלות של הצבא. בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו כתב ח"כ עפר שלח על חוויותיו משנת 1979, עת השתתף "כחייל בחטיבת הצנחנים במבצע ׳מנורה׳ בדרום לבנון", הפשיטה הראשונה שבה נטל חלק. הוא ציין כי התרשם מאוד מהרוגע ומהשלווה המקצועית שהפגינו מח"ט הצנחנים דאז אמנון ליפקין־שחק ומפקד הגדוד שלו שאול מופז (שניהם רמטכ"לים לעתיד) בפיקודם על הכוח. צה"ל של אז, כתב, היה פחות מקצועי ועוצמתי מהצבא של ישראל כיום, אבל "היו לו רוח של התקפה ופשיטה, מפקדים שהלכת אחריהם בלי היסוס, מיקוד של צבא שקם כל בוקר להתכונן למלחמה". שלח כתב שהתפקיד של רמטכ"ל צה"ל הנוכחי, אביב כוכבי, שכמוהו היה פקוד של שאול מופז בצנחנים, "הוא להכניס רוח דומה בצבא של זמננו" (שלח, 2019).

אתגר זה העומד לפתחו של כוכבי ניצב בפני כל רמטכ"ל ונותר מרכזי כשהיה, כפי שהדגים המחבר כשבחן את פעולות הרמטכ"ל משה דיין לשינוי רוח הלחימה של צה"ל לפני מלחמת סיני.

מהספר עולות שתי תובנות עיקריות. הראשונה היא חשיבות הרמטכ"ל לתהליכי בניין הכוח, שכן הוא "נוטע חרובים" שלא הוא ייהנה מפירותיהם אלא מחליפו, ואולי זה שיבוא אחריו. התובנה השנייה שמדגיש הספר היא שהמבחן העליון של הרמטכ"ל הוא המלחמה. ובמלחמה, כמאמר הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור, "אין תחליף לניצחון".

גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי. המחבר מודה לאמו, ד"ר גילי פרל דיין ז"ל, על הערותיה הטובות למאמר. כמו כן מבקש המחבר להבהיר כי אין בינו לבין כותב הספר, תא"ל (מיל׳) מאיר פינקל, שום קרבה משפחתית.

(הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

התא"ל שדחק את הרמטכ"ל לפינה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בהחלטתו של תא"ל רפי מילוא, קצין מעוטר ורב־זכויות, מניחה לפתחו של הרמטכ"ל כוכבי דילמה מורכבת. צה"ל זקוק למפקדים כמו מילוא, אך אם ימצא הרמטכ"ל דרך להשאירו, יצטייר כמי שכופפו את ידו. אם לא, יצטייר כמי שאינו מצליח להשאיר בצבא קצינים לוחמניים. כך או כך ההדרכה בצה"ל תישאר מוזנחת.

בסוף השבוע האחרון פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי תא"ל רפי מלוא, מפקד המכללה הבין־זרועית לפיקוד ומטה (פו"ם), החליט לפרוש מצה"ל. באוגוסט האחרון פורסם כי בעת שפיקד על אוגדת הגליל במבצע "מגן צפוני", להשמדת מנהרות החדירה של חזבאללה לגליל, הוביל מילוא סיור של כוח קטן באחת ממנהרות החדירה עד לקצה הצפוני שלה, מאות מטרים בשטח לבנון.

מילוא יזם את הסיור מבלי שטרח לאשר זאת מראש עם מפקדיו ומבלי שנעשו כלל התיאומים הנדרשים, בכדי שיינתן לכוח סיוע וחיפוי נאותים. למחרת הסיור עדכן את אלוף הפיקוד, אמיר ברעם, שבתורו עדכן את הרמטכ"ל, אביב כוכבי. בבירור שנערך לו הודה מילוא שטעה, אך הוסיף שהוא "מפקד לוחם. לא יכול להיות שאני לא אכנס לראות את המנהרה עד סופה".

אפשר להבין אותו. בספרו "סקיפיו הגדול מנפוליון" (הוצאת מערכות, 1964) שיבח התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל הנרי לידל-הארט, את נטייתו של המצביא הרומאי פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס שלחם נגד מפקד צבא קרתגו, חניבעל, להימצא קרוב ללחימה כדי להתרשם ממנה מכלי ראשון.

לידל-הארט, שלחם כמפקד מחלקת רגלים במלחמת העולם הראשונה, כתב כי "במלחמה בת-זמננו אין לך דבר שנמצא לרועץ להשגת תוצאות מכריעות כהעדר תצפיתו ופיקוחו של המפקד עצמו" (עמוד 32). הרמטכ"ל, כך נראה, היה קשוב לכך והחליט שהעונש יהיה נזיפה ועיכוב דרגה בן שנה אחת.

מפקד לוחם

קביעתו של מילוא כי הוא מפקד לוחם היא בבחינת אנדרסטייטמנט. הוא עשה מסלול שירות ארוך ובהצטיינות בשייטת 13 לצד גיחות לצבא היבשה, שם עבר לחטיבת גולני ופיקד על הסיירת החטיבתית באינתיפאדה השנייה (שם זכורה במיוחד הפשיטה שהוביל בג'נין לחיסול איאד סוואלחה, ראש הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלמי בשומרון, שהיה אחראי לרצח עשרות ישראלים, שהסתיימה בקרב מטווחים קרובים בדירת המסתור של סוואלחה) ועל גדוד.

לאחר מכן שב לשייטת כמפקד פלגת הלוחמים ועוטר בצל"ש אלוף (השני שלו, את הראשון קיבל כמג"ד) על האופן שבו פיקד על פשיטת השייטת בצור במלחמת לבנון השנייה. בהמשך פיקד על חטיבת מילואים וחטיבה מרחבית, על שייטת 13 ועל האוגדות אדום והגליל.

חבריו של מילוא סיפרו בתקשורת שהוא נפגע מכך שלמד על העונש דרך התקשורת, וחש כי נענש באופן לא מידתי. למעשה, אמרו, מילוא יגיע למטה הכללי כאלוף רק בגיל 51, המאוחר יחסית למי שרואה עצמו מיועד להגיע לקצה הפירמידה.

בהחלטתו לפרוש הציב התא"ל את הרמטכ"ל בסיטואציה לא נוחה, ודומה שכל החלטה שיקבל תוציא אותו רע. אם ימצא דרך לרצות את מילוא ולהשאירו (באמצעות הבטחת קידום כזו או אחרת) אז יצטייר כמי שכופפו את ידו, ואם לאו, יצטייר כמי שאינו מצליח להשאיר בצבא קצינים לוחמניים שמאתגרים את הפיקוד הבכיר. 

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לכוכבי. ביולי האחרון, לאחר פרסום התחקיר אודות כישלון המבצע המיוחד בעזה בנובמבר 2018, החליט מפקד מערך המבצעים המיוחדים (המ"מ), תא"ל ג', יוצא שלדג שפיקד קודם על סיירת מטכ"ל, לפרוש לאחר שנודע לו מפרסומים בתקשורת שהרמטכ"ל פנה לאחד מקודמיו בתפקיד שפרש, תא"ל (מיל.) א', וביקש ממנו לשוב לצבא ולהחליפו. לא חשוב איך תיפטר הפרשה הנוכחית, מהתקלה החוזרת הזו יש להיפטר, לאלתר. 

כתב אתר "מאקו", שי לוי, צייץ בטוויטר כי אוי לו לצה"ל אם פרישה של קצין, טוב ככל שיהיה, היא בבחינת "טלטלה". הוא כמובן צודק. מילוא הוא כאמור, קצין מצוין, ויהיה טוב לצה"ל אם יצליח הרמטכ"ל לשכנעו להישאר, אבל כדאי לא לאבד פרופורציות. 

מוטב גם לא לקשור בין מילוא לקצינים אחרים בדרגת תא"ל שפרשו מצה"ל על רקע עבירות משמעת כאלה ואחרות, למרות שהצטיינו בשדה הקרב, כמו התא"לים מחטיבת גולני שמואל זכאי ומשה "צ'יקו" תמיר (שפיקד על מילוא בגולני), ועימאד פארס מגבעתי. הדברים אינם דומים.

אם מילוא ואנשיו היו נפגעים בסיור וחמור מכך, היה הדבר מהווה את הנפץ שהיה הופך את המתיחות בין ישראל לחזבאללה לכדי עימות צבאי, שממנו בדיוק ביקשה ישראל להימנע. הטענה שנשמעה לפיה לו היה מבקש אישור היה נאסר עליו לצאת לסיור, יש בה ממש, אך היא אינה פוטרת אותו מכך. 

הצלע המוזנחת של התפקידים הצבאיים

בספרו, "המגש והכסף" ( כנרת זמורה-ביתן, 2003), מתח הפרשן הצבאי (ולימים הח"כ) עפר שלח ביקורת על היעדר תהליכי פיתוח והכשרה נאותים לפיקוד הבכיר של צה"ל. אילוצי הבט"ש והעובדה שצה"ל ממעט בתרגילים רחבי היקף, כתב, גורמים לכך שחלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע "דרך הרגליים" והניסיון.

שלח, מ"פ צנחנים במילואים לשעבר, כתב שבפועל, בגלל שמה שקובע הוא "מבחן התוצאה, האוגדונר שהצטיין כמ"כ כפול מאה, בזירות הבט"ש של לבנון והשטחים, מתקדם במהירות ומבלי להתעכב על הכשרה נוספת. כך הגיע ארז גרשטיין לדרגת תא"ל בגיל 34, משום שגילה אומץ לב ומנהיגות בעשרות קרבות כיתתיים בלבנון, כך התקדם בני גנץ לפיקוד הצפון, ויורשו באיו"ש יצחק גרשון (ג'רי) רץ באותו מסלול. אין הכוונה, כמובן, לזלזל בתכונות שגילו או בהצלחתם בתפקידיהם הקודמים. אבל יש חוסר מקצועיות מובהק במעבר המהיר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים ביותר" (עמוד 89).

את תוצאותיה של ההכשרה הלקויה הזו (והיעדרה), ניתן היה לראות במלחמת לבנון השנייה. אמנם צה"ל השתפר מאז, אבל בספר כלל שלח הערה חשובה על הנדבך השלישי של התפקידים הצבאיים (לצד פיקוד ומטה), ההדרכה.

זולת הפיקוד על בה"ד 1, כתב, "ההדרכה נחשבת נחלתם של מי שמסלול הקידום הפיקודי שלהם חסום. ביום שבו ימונה מח"ט צנחנים, שסיים את תפקידו בהצלחה, לא למפקד אוגדה אלא למפקד פו"ם – ולא יסומן כמי שדרכו תמה – תעלה היוקרה הן של ההדרכה בבית הספר לפיקוד ומטה והן של ההשתתפות בקורס" (עמוד 88). שבע־עשרה שנים חלפו מאז והאבחנה של שלח עדיין בתוקף.

לרגע, אגב, הסתמן שיהיה שינוי. ב־2012 החליט הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, למנות את הרצי הלוי (לימים מפקד פיקוד הדרום) למפקד פו"ם. קודמו, תא"ל הראל כנפו, אמנם פיקד קודם לכן על גדוד 890 של הצנחנים בלבנון, על חטיבת שומרון ובית הספר למ"כים, אבל לפו"ם הגיע כתחנה אחרונה בשירות. הלוי, שפיקד על חטיבת הצנחנים במבצע "עופרת יצוקה" ובהמשך, בדומה למילוא, על אוגדת הגליל, היה מאלה שאמרו עליהם שיגיעו הכי רחוק שאפשר.

לכאורה, היה מי שהקשיב לעצתו של שלח, אבל בפועל כיהן הלוי בתפקידו חודשים ספורים, לא משהו שניתן לכנות כקדנציה, ונשלף משם לשמש כראש אמ"ן. מחליפו בפו"ם, רוני נומה, שכמוהו עשה את עיקר שירותו בצנחנים וביחידות מיוחדות ונחשב למסומן לפיקוד בכיר, הוקפץ גם הוא לאחר חודשים מעטים בכדי שיעמוד בראש מפקדת העומק. 

העברתם מן התפקיד לתפקידי פיקוד בכירים יותר אמנם העידה על איכותם הגבוהה כמפקדים אבל הפגינה זלזול בוטה בחשיבות המכללה לפיקוד ומטה. במינוי מילוא למפקד פו"ם נראה שהתגשמה סוף סוף ההמלצה ההיא. אבל גם הפעם הסטטיסטיקה, לפיה הפיקוד על המכללה לפיקוד ומטה היא תחנה שקצינים עוברים דרכה, בלי ממש להיות לעשות את התפקיד, ולחלופין מהווה תחנה האחרונה בשירות, נותרה בעינה. זה לא חייב להיות כך.

חוזרים ללבנון, דרך הטלוויזיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסדרה שיצרו מתי פרידמן וישראל רוזנר "מלחמה בלי שם", אודות השהייה בלבנון, מטלטלת. מלחמה שנשכחה, ואסור לשכוח את לקחיה. משום שהחזבאללה נשאר אויב מתוחכם ומר כשהיה.

מתי פרידמן וישראל רוזנר, יוצרי "מלחמה בלי שם", סדרת הטלוויזיה המשודרת ב"כאן" אודות השהייה בלבנון, שירתו בעצמם בלבנון. הראשון כלוחם בפלוגת הנ"ט של הנח"ל, והשני בפלוגת סיור בשריון. הסדרה שיצרו מרתקת.

בשקט, מבלי להתלהם, ולאחר תחקיר מעמיק ויסודי מתואר סיפורה של הלחימה בלבנון, על הרגעים הקשים והכואבים (הפרק הראשון נפתח באסונות צור הראשון והשני), ההצלחות המבצעיות הטיוחים והשקרים. 

כשצופים בסדרה קשה להימנע מהשוואות עם "מלחמת וייטנאם", סדרת המופת הדוקומנטרית שיצרו קן ברנס ולין נוביק על המלחמה. אף שפרידמן ורוזנר לא פירקו את כל 18 השנים שבם לחם צה"ל בלבנון לגורמים כמו בסדרה של ברנס ונוביק, הרי שהסדרה שיצרו אודות הווייטנאם שלנו מטלטלת לא פחות. 

שנות השמונים ה"עליזות"

אחד המרואיינים הבולטים בסדרה הוא האלוף (מיל.) משה קפלינסקי, שבראשית שהיית צה"ל בלבנון פיקד על סיירת גולניבפרק הראשון הוא נשאל מי היה האויב? "קראנו להם תמיד מחבלים", השיב קפלינסקי. כשאויב נתפס כחבורת חובבנים עם מקלעים, ולא כאנשי גרילה מיומנים, ההתנהלות היא בהתאם, וכך גם כמות הנפגעים לכוחות צה"ל. 

מטרת צה"ל אותן שנים, הגנה על יישובי הצפון, היתה כנראה נכונה לשעתה. ארגוני המחבלים השקיעו מאמצים ניכרים לחדור לישראל ולא פעם גם הצליחו בכך. מפקדי גדודים כמו בני גנץ מהצנחנים, גדי איזנקוט מגולני, ושמואל אדיב מגבעתי, פיקדו אז על שורה של היתקלויות מטווחים קרובים על גדר המערכת (אדיב נהרג באחת מהן). 

אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, הוביל קו לוחמני שבמסגרתו ביצעו גדודים ויחידות מובחרות פשיטות מעבר לקו האדום, שסימן את גבול רצועת הביטחון עם מדינת לבנון הריבונית. מעבר לקו שלט חזבאללה, ולכן פעולות חוצות קו אדום הצריכו אישור של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר. 

חלק גדול מהפעולות הללו הטיל פלד על סיירת גולני, עליה פיקדו אז אמיר מיטל וארז גרשטיין. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, בעצמו מפקד סיירת גולני לשעבר, את אחת הפשיטות כדוגמה בולטת. 

במבצע, כתב, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29). 

מיטל נהרג שנה אחר כך, כמג"ד בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה, וגרשטיין נהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. 

המבצע הבולט ביותר של התקופה היה מבצע "חוק וסדר", פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז, במאי 1988 על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. כחמישים פעילי חזבאללה נהרגו שם. אבל דווקא הארגון היה זה שהפנים טוב יותר את הלקחים מהפעולה.

זרז נוסף, ציינו בסדרה, היתה המכה שספג הארגון שנה קודם לכן, כשהפלוגה המסייעת בגדוד 51 בגולני הדפה ביעילות את ההתקפה שיזם על מוצב שומריה, והרגה כשמונה־עשרה מפעיליו. 

ממחבלים ללוחמי גרילה

מאז ועד לנסיגת צה"ל מלבנון הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון. בנוסף הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. במקום זה הארגון הפעיל חוליות זריזות, קטנות ומיומנות, שידעו לזהות את נקודות התורפה והוחלשה של צה"ל, ולפגוע בו ביעילות בדיוק בהן. בעוד צה"ל הולך ושוקע באינתיפאדה הראשונה ביסס עצמו חזבאללה כארגון הבולט והחזק בדרום לבנון. 

צה"ל מצדו יצא למבצעים כמו "תשובה מהירה" באפריל 1990, שמיצב את סיירת גבעתי כיחידה איכותית. כוח מהסיירת (ומגדוד שקד) בפיקוד מג"ד שקד, רס"ן אייל שליין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד קודם לכן על הסיירת החטיבתית, נע בלילה והתמקם במארב במרחב שבין הכפרים משע'רה, עין אל־תינה והעיירה מיידון. בשתי הזדמנויות זיהה הכוח ופגע בחוליות פעילי חזבאללה והרג שישה מהם. לאחר מכן נסוג הכוח בהצלחה לקו המוצבים של צה"ל.

אבל למרות הצלחות מבצעיות שכאלו, פעולת מיידון סימנה את השינוי בטיב האויב שמולו ניצבת ישראל, ולקח לצה"ל חמש שנים עד שהפנים אותו. 

"צריך להרוג"

בראשית 1995 חל שינוי מהותי, עם מינויים של שני מפקדים בכירים, הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. "היה לי זמן להתכונן לפיקוד צפון ובניתי תכנית איך נלחמים בגרילה", סיפר לוין בסדרה.

הרמטכ"ל ליפקין־שחק הגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון כמלחמה, על כל המשתמע מזה, ולוין, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הוביל בפיקוד הצפון קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. "צריך להרוג", אמר לוין.

במקביל הוקמו בית הספר ללוחמה נגד גרילה ויחידת אגוז, בפיקוד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13, שהתמחתה בלחימה בלבנון. תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שהיה מפקדה השני של יחידת אגוז, אמר בסדרה שהצבא החל "להיכנס לתוך המאחזים של חזבאללה, למאהלים, לעמדות שלהם", ולפגוע בהם בשטחם. מאז ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמי אגוז עשרות מחבלים.

אבל לא רק יחידות מובחרות רשמו הצלחות מבצעיות. לוין שחרר חבל גם לגדודי חטיבות החי"ר וחלקם, כמו גדוד 890 של הצנחנים בפיקוד דרור וינברג, יוצא סיירת מטכ"ל שנהרג לימים כמח"ט חברון, פעלו גם מעבר לקו האדום.

שיאה של הגישה ההתקפית שהוביל לוין היה במבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. כוחות מיוחדים הוחדרו לעומק לבנון, במטרה לפגוע בחוליות שיגור רקטות במגע ישיר והכוונת אש מדויקת. קצין ששירת אז בסיירת נח"ל, עליה פיקד חן ליבני, סיפר לי כי כוח מהסיירת הוחדר בחשאי לעומק השטח והכווין אש מדויקת, לעבר משגרי קטיושות, כשהוא ממוקם בעורפם של פעילי החזבאללה. היה זה, אמר, "קונצרט של אש שהסתיים ברגע".

אירוע כפר כנא, כפי ששיחזר בסדרה לראשונה שר הביטחון נפתלי בנט, שהיה אז מ"פ ביחידת מגלן, קטע את המבצע באיבו. גם כך, הרגו הכוחות כשבעים פעילי חזבאללה ופגעו ברבים נוספים. 

ללוין לא היו אשליות שהחזבאללה ייעלם, אבל לתפיסתו הוא יהיה מוחלש וזניח בחשיבותו. לצערו, אמר, קשרו לו את הידיים ומנעו ממנו לנצח. נכון, תמיד יהיו גנרלים שיסבירו כי לו שומעים בקולם בזמן היו יכולים לנצח. זוהי הגרסה הצבאית לאמירה של מאמן הפוטבול האמריקני הנודע, וינס לומבארדי, לפיה "לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח".

במקרה של לוין קשה שלא לחשוב שיש בדברים משהו. הישגיו בפיקוד הצפון היו מרשימים. ממשלות ישראל, משמאל ומימין, בחרו שלא לתרגם אותם למדיניות כוללת. 

לחתוך הפסדים וללכת

בסדרה סיפר מפקד יק"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, על האירוע שהוריד לו את האסימון. במאי 1995, סיפר, הרג כוח מסיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שבעה לוחמי חזבאללה וחזר בשלום.

בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. הישיבה בלבנון, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הפשיטות היעילים של צה"ל בלבנון, "הפכה מנכס לנטל אדיר". כשנשאל האם חלק את התובנה שלו עם מפקדיו, הוא הודה שלא. 

הוא לא היה היחיד שחשב כך. בראיון ל"כאן" סיפר אלוף (מיל.) יאיר גולן כי כשהיה מ"פ בצנחנים, ב־1986, לאחר היתקלות מוצלחת ברכס הרפיע, בה "הרגנו שני מחבלי אמל", ביקש ממנו ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל עוזי לבצור, לכתוב לו מה צריך לדעתו לעשות עם אזור הביטחון. גולן הגיש לו מסמך בו המליץ "שנצא מאזור הביטחון, נשאיר שם את צד"ל אבל נוציא אותו מהמוצבים. שיחיה חזרה בכפרים".

עשור מאוחר יותר, סיפר גולן, כינס אלוף פיקוד הצפון, לוין, את המפקדים הבכירים בלבנון, ובהם הוא עצמו. בישיבה, אמר גולן (שפיקד אז על החטיבה המזרחית ביק"ל), "הסברנו להם שהביטחון מתפורר". בעצם, אמרו הקצינים ללוין, צריך לחתוך הפסדים וללכת. לוין, שהבין שלא יוכל לנהל את המערכה כפי שרצה, קיבל את דעתם וסיכם את הדיון "באופן הבא – צריך לצאת למבצע התקפי נגד חיזבאללה, להכות בו כדי שלא יגידו שברחנו ואז לצאת חזרה לגבול הבינלאומי".

הרמטכ"ל ליפקין־שחק אפשר ללוין להציג את משנתו לדרג המדיני, אבל שם נמנעו מלקבל החלטה ולמעשה השאירו את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים.

בפועל, במשך רוב תקופת השהייה בלבנון לא בחן הדרג המדיני והצבאי הבכיר את כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, טען בשעתו כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים בישובים. רק כשנכשל בכך, ירה על יישובי הצפון. הוא צדק, אבל התובנה הזו חמקה מעיני הקברניטים. 

עד עתה לא ברור מדוע נמנעה ישראל לממש את הצעתו של הסנטור ג'ורג' אייקן, מימי מלחמת וייטנאם: "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו" (גם לאייקן לא הקשיבו). ישראל נסוגה מלבנון לבסוף רק במאי 2000, לפני עשרים שנים, כתוצאה מהחלטתו האמיצה והחכמה של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק.

מטכ"ל שעוצב בלבנון

המטה הכללי הנוכחי עוצב ונצרב בשירות בלבנון. האלופים אייל זמיר ותמיר היימן (שריון), מוטי ברוך, אהרון חליוה ואיתי וירוב (צנחנים), תמיר ידעי (גולני) ויואל סטריק (גבעתי), עשו שם את כל שירותם, מחיילים ועד למפקדי גדודים. הרצי הלוי ואמיר ברעם פיקדו שם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, ואמיר אבולעפיה פיקד על סיירת נח"ל.

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, עשה את כל שירותו, מחייל בצנחנים ועד למח"ט בלבנון. אחד המפקדים שהשפיעו עליו במיוחד היה תא"ל ארז גרשטיין, ובשל כך היה חשוב לו לשוחח, ערב יום הזיכרון, עם בנו של גרשטיין, המשרת כקצין בגדוד בגולני, על אביו.

הדור שלי לא לחם בלבנון. לנו, שהתגייסנו בשנות האלפיים, חיכה עימות אחר, קרוב בהרבה לבית. כחצי שנה לאחר הנסיגה פרצה האינתיפאדה השנייה, מלחמה קשה וסיזיפית שארכה כשש שנים וגבתה אלפי קורבנות ביהודה ושומרון ועזה.

כמעט שלוש שנים, בלי הפסקות, בילו חברי למחזור הגיוס בצנחנים בשטחים (לחלקנו, כמוני, היו קורסי הפיקוד וההדרכה בבסיס הטירונים, שאפשרו מרחב נשימה). כמעט כל לילה פשיטה, מעצר או היתקלות, כמעט כל יום מחסום וסיור, ובין לבין השגרה המתישה של שירות ביחידה לוחמת.

מהמלחמה שלנו זכורים בעיקר שני דברים: מבצע "חומת מגן" שהחזיר את היוזמה לידי צה"ל (ואותו החמצנו כי התגייסנו רק שבועיים קודם לכן), והנופלים. כאלו הן המלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה. ככל שהן מתארכות הן נשכחות. אבל את הנופלים לא שוכחים.

מהצפייה בסדרה עולים שורה של לקחים. ראשית, בדבר הצורך לזהות נכון את האויב ולהיערך מולו בהתאם, ושנית לחתור לקיצור המערכה, ככל שניתן. לקח נוסף נוגע לצורך לבדוק כל העת שהאסטרטגיה שנבחרה מובילה לכיוון הנכון, כי המציאות משתנה, ומה שהתאים בעבר לא בהכרח מתאים כעת.

ישראל עזבה את לבנון לפני שני עשורים (וחזרה למשך כחודש ב־2006), אך האויב מולו לחמה אז נשאר האויב העיקרי מולו היא נערכת ובונה את הכוח. חזבאללה, כפי שהוכיח בתקרית פריצת הגדר האחרונה בגבול הצפון, נותר יריב מתוחכם ומר. לא מן הנמנע שנפגוש בו שוב. אז יידרשו צה"ל ובראשו המטה הכללי לתרגם את לקחיהם משנות הלחימה בלבנון לתוצאה מוצלחת יותר. 

גנץ עשוי להיות שר ביטחון טוב, בתנאי שלא יתנהג כרמטכ"ל-על | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ממשלת האחדות המסתמנת טומנת בחובה את חזרתו של איש מקצוע, הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, למשרד הביטחון. אבל גנץ אינו חייל יותר. הציבור אינו זקוק לרמטכ"ל-על, אלא למפקח על הצבא מטעם הממשלה. אם אכן יהיה כזה, הוא הוא עשוי להיות שר ביטחון שייזכר.

הסכם הקואליציוני שנחתם בין יו"ר מפלגת "הליכוד" וראש ממשלת המעבר, בנימין נתניהו, ליו"ר מפלגת "כחול לבן", בני גנץ, ובו הוסכם על כינון ממשלת אחדות ל-36 חודשים, מחזיר למשרד הביטחון שר שהרקע שלו הוא צבאי למהדרין. כשר ביטחון עשוי גנץ להיות בשורה של ממש, ובתנאי שישכיל לברוח משתי מלכודות שאליהן נפלו לא מעט קצינים בכירים שכיהנו כשרי ביטחון לפניו.

חשוב לומר מראש, אף שישנו קושי מובנה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה, והשר כבר אינו יכול לצאת לחופשת סמינר כמו בן גוריון בשעתו, עדיף ששר הביטחון יהיה דווקא אדם שהגיע מרקע אזרחי כמו שלושת שרי הביטחון הקודמים, נפתלי בנט, בנימין נתניהו (שהחזיק בתיק כראש ממשלה) ואביגדור ליברמן.

בסופו של יום, וגם בתחילתו, תפקיד שר הביטחון הוא להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. שר שאינו מגיע מהמערכת, יהיה פחות מקובע למוסכמות.

מנגד, שר "אזרחי" שכזה אמנם לא יידרש לבקיאות בטקטיקה צבאית, אך הוא יהיה חייב להיות מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שתאתגר את החשיבה הצבאית. את זה קשה לומר שהביאו לפחות שניים מהאזרחים שכיהנו בתפקיד. נתניהו, אף שנמתחה כאן ביקורת רבה על התפיסה שהביא, לפחות גיבש אחת כזו, גם אם בקווים כלליים

"בני חותא"

כאמור, שלא כמו שלושת קודמיו בתפקיד, גנץ הוא בשר מבשרה של המערכת. בשנת 1977 התגייס גנץ לצה"ל והתנדב לצנחנים. כשהיה קצין צעיר בגדוד הנח"ל המוצנח, צורף ביוני 1980 לכוח בפיקוד המ"פ שלו, אורי ארליך. הכוח של ארליך היה חלק מנבחרת שגיבש מח"ט הצנחנים, דורון רובין, למבצע "איש דמים".

היתה זו "הפשיטה המוסקת הראשונה לדרום לבנון, עוד בטרם ימי של"ג. זה התרחש באזור גשר קסאמייה, גשר בגזרה המערבית של הליטאני. אורי היה מפקד הצוות ואני הייתי סגנו. הגעתי לעמדה וחיפיתי עליו כשהתקרב לבית. מחוץ לבית זיהינו מחבלים ופתחנו באש. אורי התקרב לבית במהירות, והיה צריך להניח מטענים כדי לפוצץ את הבית שהיה ידוע כבית מחבלים", נזכר גנץ בראיון שהעניק לעיתון "במחנה".

בשל רעשים ופיצוצים מתוך הבית גנץ וארליך, שזכרו את שהתרחש במבצע "שלכת" שנה קודם לכן (פשיטה בה נהרגו שני מ"פים מהגדוד, לאחר שפיצוץ הביא לקריסת מפקדת מחבלים והם בתוכה), החליטו לנתק מגע. בעוד הכוח התרחק הבית התפוצץ. הפשיטה נחשבה למוצלחת במיוחד, ורובין קבע שהיוותה "קפיצת מדרגה מוראלית ומקצועית של החטיבה… שחזרה עם קדר מפקדים אחר לחלוטין לאחר המבצע". גנץ היה אחד מאותם מפקדים שסומנו כמי שיגיעו רחוק. 

ב-2010 כתב הפרשן הצבאי ולימים ח"כ, עפר שלח, מאמר ב"מעריב", שבו סקר את המועמדים להחליף את הרמטכ"ל גבי אשכנזי (לימים שותפו הפוליטי של גנץ). שר הביטחון אהוד ברק רצה אז באלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, יוצא שייטת 13, ואילו הרמטכ"ל רצה בפקודו הוותיק מגולני, אלוף פיקוד הצפון גדי איזנקוט. סגן הרמטכ"ל גנץ היה מועמד של פשרה, ובסופה של סאגה פתלתלה גם נבחר לרמטכ"ל

שלח, שהכיר את גנץ עוד מהימים שבהם היו קצינים צעירים בצנחנים, כתב שבמסלולו הצבאי "מופיעים כל המרכיבים של רזומה מכובד: מיחידה חטיבתית בצנחנים (פלחה"ן) דרך יחידת שלדג, חטיבת הצנחנים, אוגדת מילואים, יחידת הקישור ללבנון ועד אוגדת איו"ש. דרכו לצמרת דומה מאוד לזו שעשו רמטכ"לים אדומי כומתה לפניו. איך מילא את תפקידיו זה כבר סיפור אחר. כשהיה מח"ט הצנחנים, כינו אותו קציניו מאחורי גבו "בני חותא"; אצל בני תמיד יש זמן, המשימה תחכה. הייתם מצפים שאדם עם סדרה כזו של תפקידים יותיר אחריו שובל של זיכרונות מאירועים שבהם נטל חלק; אצל גנץ, הזיכרון העיקרי הוא איך התקדם הלאה".

שלח אולי החמיר מעט עם גנץ (וסביר שעתה הוא יהיה ביקורתי עוד יותר), אולם גם לאחרים, ששירתו תחתיו בצנחנים או במטה הכללי, הוא אינו זכור כסכינאי, וסגנון הפיקוד שלו נחשב לנוח וסובלני בהרבה.

כתוצאה מן המחאה החברתית של קיץ 2011 נדרש גנץ כרמטכ"ל להתמודד עם קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון, והורה על סגירת חטיבות שריון וטייסות וביטל חלק מן האימונים. בשל הירידה בכשירות נמנע הצבא מלהפעיל מסגרות מילואים במערכה מבצע "צוק איתן".

למרות סגנונו, קשה היה להגדיר אותו כ"צמחוני". צה"ל בהובלתו ביצע מספר חסר תקדים של מבצעים מיוחדים, גלויים וחשאיים, במסגרת תפיסת המערכה שבין המלחמות (מב"מ).

רצועת עזה היתה זירת המערכה העיקרית של כהונתו. מבצע "צוק איתן" היתה המופע העיקרי שלו כרמטכ"ל, והוא נוהל טוב בהרבה ממלחמת לבנון השנייה, לא מעט בזכותו. גנץ פיקד על הצבא בלחימה מורכבת, שבסופה הושמדו מנהרות לחימה, מפקדות ותשתיות חמאס ונפגעו מחבלים רבים.

מנגד, העובדה שהמערכה בקיץ 2014 נוהלה טוב מכפי שנוהלה המלחמה ב-2006, אין בה בכדי ללמד כי צה"ל, בפיקוד גנץ, הגיע אליה מוכן. דו"ח מבקר המדינה מתח ביקורת חריפה על הזנחת כוחות היבשה בטרם העימות, על היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות ועל טיפול לקוי באוכלוסיית עוטף עזה.

גם ועדת בדיקה פנים-צה"לית בראשות מפקד הגיס המטכ"לי דאז, האלוף יוסי בכר, קבעה כי "ערב המבצע היו המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו". הפעלת הכוח של צה"ל, קבעה הוועדה, לא היתה אפקטיבית מספיק ולא חתרה לקיצור משך המערכה.

רמטכ"ל-על או מפקח מטעם הממשלה

גנץ מגיע למשרד הביטחון בתקופה מלאת אתגרים, שהבולט שבהם הוא משבר הקורונה. שותפו העיקרי להתמודדות עמם יהיה הרמטכ"ל אביב כוכבי, שכמותו עשה את עיקר שירותו בצנחנים. השניים מכירים היטב, החל מימיהם המשותפים בגדוד 890, כשהיו שניהם בני טיפוחיו של מח"ט הצנחנים דאז, שאול מופז, וכלה במטה הכללי, שם היה כוכבי ראש אמ"ן תחת הרמטכ"ל גנץ.

לפני מספר חודשים השיק כוכבי תכנית רב-שנתית, "תנופה שמה". התכנית שמה דגש רב על לוחמנות וקטלניות, אבל הסתמכה בעיקר על מודיעין מדויק ואש מנגדנוכח משבר מגפת הקורונה ניתן להעריך שמינויים בכירים ורה-ארגון של המטה הכללי הם כל שיישאר מהתכנית. 

נדרשת חזרה לשולחן השרטוט ותכנית חדשה, כיוון שצה"ל יאלץ בשנים הקרובות להדק את החגורה. כאן עשוי השר החדש לתרום תרומה של ממש ואולי לדאוג שהתכנית שכן תיושם תהיה מאוזנת יותר ולא תשכח בדרך את זרוע היבשה

כשהיה רמטכ"ל, תחת שר הביטחון שאול מופז, התלונן משה יעלון כי מופז מתקשה לפעול במגרש הפוליטי ולכן מנסה להיות רמטכ"ל-על, ולהתערב בתחומי האחריות של הרמטכ"ל. זוהי אכן המכשלה העיקרית שעומדת לפני גנץ, שממנה נמנעו בכישרון שרים כמו דיין, רבין ויעלון ואליה נפלו מופז, שרון, מרדכי וברק.

כמי שעשה את עיקר שנותיו בצבא הוא ירגיש שם בבית, אבל גנץ אינו חייל יותר. הציבור אינו זקוק לעוד דרג פיקודי עליון בצבא זולת הרמטכ"ל, אלא למפקח מטעם הממשלה שיאתגר את המערכת, יעסוק בתקציב, באסטרטגיה ובמדיניות הביטחון, ולא באיגוף השמאלי של גדוד מגבעתי בפשיטה בעזה.

בעוד כשנה וחצי, אם הסכם הרוטציה אכן יתקיים כלשונו (אם, כמו שאמרו בשעתו הספרטנים לפיליפוס מלך מוקדון, היא מילת המפתח), אמור גנץ להחליף את נתניהו ולהתמנות לראש הממשלה. בצה"ל ישנם תפקידי מעבר שהמכהן בהם משתדל לא "לעשות גלים" ולהסתבך, בשל רצונו להתקדם הלאה. אך למרות הרצון להימנע מתקלות ושגיאות ועל אף האילוצים הפוליטיים, על גנץ להתייחס לתקופתו במשרד הביטחון כאל העיקר ולא כאל שלב בדרך. 

אם יהיה כזה גנץ עשוי להיות שר ביטחון שייזכר. אך אם יעביר את הכהונה בניסיון להתחמק מכל תסבוכת או החלטה קשה על בניין הכוח של צה"ל, הוא יהיה, אולי, צודק לגמרי מבחינה פוליטית, אבל לא יעשה את התפקיד שהוטל עליו.

חזבאללה במשבר, אבל לא כדאי להוריד ממנו את העיניים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מגפת הקורונה ומשבר כלכלי בלבנון דחקו את חזבאללה למשבר של ממש, אבל הארגון נקלע למשברים בעבר, שרד ולא זנח את הלחימה בישראל. המגפה תחלוף לבסוף, חזבאללה כאן כדי להישאר.

בשיחה עם כתבים שקיים בחודש שעבר, אמר דובר צה"ל, תא"ל הדי זילברמן, כי מגפת הקורונה פגעה קשה בחלק ממדינות האזור וישנה "ירידה בפעילות העוינת כלפי ישראל". ההתפרצות החמורה של המגפה באיראן, הפחיתה את נפח הפעילות הצבאית שלה כנגד ישראל בכל האמור באספקת אמצעי לחימה ומימון טרור.

את לבנון תפסה המגפה כשהיא נתונה במשבר כלכלי מתמשך וקרובה לחדלות פירעון. מצבן הקשה של שתי המדינות השפיע עמוקות על חזבאללה, הנתמך בידי איראן ומהווה חלק אינטגרלי מהממשלה בלבנון.

חזבאללה במשבר

במאמר שפרסמו השבוע חוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי, אורנה מזרחי ויורם שוייצר, נכתב כי "המשבר החמור מעצים את האילוצים שבהם נתון חזבאללה. הממשלה הנוכחית קמה ביוזמתו ונתונה להשפעתו, והשר המופקד על תיק הבריאות מונה מטעם הארגון".

מזרחי ושוייצר המליצו לישראל לפעול בחשאי בקרב הקהילה הבינלאומית בכדי שהסיוע המערבי שיינתן ללבנון יותנה בדרישה "משותפיו של חזבאללה בממשלה לצמצם את השפעתו של הארגון בממשלה ובמוסדות המדינה" ובריסון התעצמותו הצבאית

במקביל, כתבו, "נכון שצה"ל ימשיך לנצל את ההזדמנות לפגיעה בכוחות הארגון בסוריה ובמאמצים הנמשכים להעברת אמצעי לחימה ללבנון".

בצה"ל, כך נראה, הסכימו עם ההערכה של השניים. על-פי פרסומים זרים, ביצע חיל האוויר לאחרונה שורה של תקיפות בסוריה, חלקן בכדי למנוע מהארגון להצטייד בטילים מדויקים וארוכי טווח, וחלקן כנגד יחידת "תיק הגולן" שהקים חזבאללה ברמת הגולן הסורית, בכדי לייצר תשתית מבצעית שתאפשר פעילות כנגד ישראל. 

בפברואר האחרון חוסל עימאד טוויל, מפקד בכיר בחזבאללה שמילא תפקיד מפתח ב"תיק הגולן", ובשבוע שעבר, למרות משבר הקורונה, יוחסה לישראל תקיפה אווירית על שדה התעופה שועייראת הסמוך לחומס. 

שיקם את הפלוגה

מגפה או לא, מאז מלחמת לבנון השנייה, חזבאללה מככב בראש טבלת תרחישי האיום שצה"ל נערך אליהם. האיש שנדרש להיות מוטרד יותר מכולם הוא אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם.

בפברואר האחרון נאם ברעם בכנס שקיימה עמותת "נועם" לזכרו של מפקד סיירת צנחנים, רס"ן איתן בלחסן, שנהרג בהתקלות עם מחבלים בלבנון ב-1999

ברעם אמר בכנס כי הוא ובלחסן "נפגשו פעמים רבות לאורך השירות בלבנון, כמפקדים צעירים בצנחנים", ואת חסרונו חש באופן אישי. הוא גם היה האיש שהוזעק לקחת פיקוד על הסיירת לאחר שנהרג מפקדה

האיש שהמליץ לבחור בו היה מפקד החטיבה המזרחית בלבנון, שבגזרתו נהרג בלחסן והמ"פ שלו כשהיה טירון במסלול בפלוגת הנ"ט של הצנחנים, אביב כוכבי. ואכן, למרות המכה הקשה שנחתה על הפלוגה, ברעם שיקם אותה.

אחד מלוחמי הפלוגה דאז, ירון רוזנטל, אמר בראיון שבניגוד ליחידות אחרות שחוו משבר, כמו הקומנדו הימי לאחר "אסון השייטת" (בו נהרגו 11 מלוחמי השייטת ורופא מכוח החילוץ), סיירת צנחנים לא חיכתה שנה "כדי לצאת שוב ללבנון. אחרי חודש כבר היינו מעבר לקו אדום". כמה חודשים מאוחר יותר הוביל ברעם כוח מן הסיירת לפעולה סבוכה בלבנון. התוצאה – שני פעילי חזבאללה הרוגים. 

הפעם הבאה שברעם פעל בגזרת לבנון היתה כשפיקד על יחידת מגלן (קודם לכן היה המג"ד שלי בצנחנים). הוא יזם שינוי באופי היחידה על מנת שתוכל, לתפיסתו, להיות גם וגם. כלומר, כתב לימים בספר היחידה, שתהיה לה יכולת "אש רחק ויכולת לחימה בטווחים קרובים עד לכדי אפס. אלה הן יכולות משולבות שאין סתירה ביניהן, כאשר מדובר ביחידת קומנדו הפועלת בעומק". 

למרות שעיקר הפעילות באותן שנים היה ביהודה ושומרון ובעזה, ברעם דחף להפעיל את היחידה גם בפעילות כנגד החזבאללה. ביוני 2005 נתקל כוח מן היחידה, עליו פיקד איתמר בן חיים, שהגיע למגלן מהצנחנים (וכיום מפקד על חטיבת חברון), שהיה ערוך במארב בהר דב, בשלושה פעילי חזבאללה. בקרב שהתפתח נהרג מפקד החוליה, שהשתתף, כך התברר, במארב בו נהרג בלחסן. שני המחבלים האחרים נמלטו, אחד מהם פצוע.

הפגיעה במפקד החוליה השפיעה עמוקות על הפיקוד הבכיר של חזבאללה במרחב. בתחקיר כתב ברעם שגם לחזבאללה "יש פנים ושמות, זה לא שד שיוצא מהקרקע, גם להם האנשים יקרים. פצועים והרוגים קשים להם ביותר". 

יריב מתוחכם

מאז 2005 הספיק צה"ל לנהל שתי מערכות כנגד חזבאללה, אחת בקיץ 2006 ואחת, חשאית, ארוכה וסיזיפית. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט תיאר בשעתו את ההתמודדות עם החזבאללה כ"קרחון ענק שחלקו ניכר לעין הציבורית והתקשורתית, וחלקו הגדול נסתר מהעין". הדוגמה הבולטת היא פרויקט הדגל של הארגון – מנהרות החדירה שחפר בגבול הצפון, אותן השמיד צה"ל במפתיע במבצע "מגן צפוני". 

לצד הפעילות ההתקפית כנגד ישראל, מנהל חזבאללה מערכה מודיעינית. בסוף החודש שעבר יירט צה"ל טיסן של חזבאללה שחצה את גבול לבנון, ככל הנראה בעת שהיה בטיסת צילום. פרשיית הריגול שנחשפה לאחרונה, במסגרתה נאשמת צעירה ישראלית בריגול עבור חזבאללה, היא דוגמה נוספת.

במהלך ההסלמה בספטמבר האחרון פיקוד צפון הפעיל מאמץ הטעיה טקטי ופינה נפגעים מדומים, שלכאורה נפגעו מטילי נ"ט שירו פעילי חזבאללה. הארגון, שרצה לגבש תמונת מצב מדויקת, הטיל עליה להשיג תמונות מבית החולים רמב"ם, אליו פונו הפצועים. כשמחברים את האירועים הללו יחדיו המסקנה היא שמדובר ביריב מתוחכם שמפעיל גם מערך מודיעין יעיל.

"מה שאומרים בצרפתית, אינו קורה בשטח בערבית"

בכנס לזכר בלחסן אמר ברעם כי למרות טענות ממשלת לבנון שארגון חזבאללה אינו שותף להחלטותיה, מדובר ב"שני צדדים של אותו מטבע. ממשלה שהארגון השיעי עמוק בתוכה ותכליתה לשמור על האינטרסים שלו תוך מצג שווא של רפורמה כלפי תושבי לבנון פנימה, ומקורות המימון בעולם המערבי החוצה". 

נשיא לבנון התחייב בראיון לפני כחודשיים, שחזבאללה נשמע להחלטה 1701 של האו"ם, שהביאה בשעתו לסיום מלחמת לבנון השנייה וכללה את פריסת כוח או"ם חמוש וצבא לבנון בדרום לבנון במטרה למנוע מארגון חזבאללה להמשיך לפעול משם.

"אבל מה שאומרים בצרפתית, אינו קורה בשטח בערבית", אמר אלוף פיקוד הצפון וציין כי הארגון, בחסות מדינת לבנון, "מפר ברגל גסה את ההחלטה". כדוגמאות הביא את הפעילות הצבאית והמערכים שבנה בכפרים השיעיים בדרום לבנון ואת חתירת הארגון להצטייד בטילים ארוכי טווח ובעלי דיוק גבוה, במטרה לפגוע בעורף הישראלי. 

במאמר שפרסמו ב"מערכות" ברעם וקמ"ן הגיס הצפוני, סא"ל דן, הצביעו השניים על כך שישראל יכולה לפעול לערעור מעמדו של חזבאללה בלבנון "באמצעות הבלטת הקונפליקט שבו נתון הארגון המציג עצמו כמגן לבנון כצבא משלים וכשותף רשמי למוסדות השלטון, אך למעשה פועל בהשראת איראן ובאמצעות הנשק שהיא מספקת לו. תוצאות פעולותיו עלולות להיות דווקא החרבת לבנון ולא הגנת לבנון". נדרש, כתבו, מאמץ מדיני מול מדינות המערב בכדי לזהות את ממשלת לבנון "כשותפה מלאה לפעילותו של ארגון חזבאללה, תוך הדגשת המשמעויות והסיכונים למדינת לבנון במערכה הבאה".

בנאומו המשיך ברעם את הגישה שפיתח במאמר והזהיר כי "אם תיאסר עלינו לחימה, נדע לתבוע מחיר כבד מהארגון הזה ומאלו הנותנים לו חסות. גם מפטרוניו שבצפון-מזרח, גם מן הבירה של המדינה הלבנונית אשר בביירות, ובוודאי שמן הכפרים השיעיים בדרום לבנון, אשר משמשים מחסה ובסיס לכוחות הטרור של חזבאללה".

"עימות אפשרי בעתיד הרחוק יותר"

כעת נתונה מרב תשומת הלב של צה"ל, כמו ישראל כולה, להתמודדות עם משבר הקורונה. עוצבת האש המובחרת, בפיקוד תא"ל ירון פינקלמן, שפיקד בעבר על גדס"ר צנחנים במבצע "עופרת יצוקה" ועל חטיבת גבעתי, הוכפפה לפיקוד העורף כחלק מהמאמץ לבלום את ההתפרצות החמורה של המגפה שהתגלתה בבני ברק, בטרם תתרחב למעגלים מחוץ לעיר. במסגרת תפקידה היא אחראית לסייע לצוותים הרפואיים בטיפול תחלואה הגבוהה, בחלוקת מזון ותרופות וכן בפינוי החולים (אלו המסכימים להתפנות) לבידוד במלוניות. 

יש בכך היגיון רב, שכן מדובר בכוח גמיש ונייד, שאינו מחויב לגזרה כזו או אחרת ופנוי לעסוק בכך, אבל עוצבת האש היא החוד המושחז של צבא היבשה למלחמה. בסיבוב הבא מול חזבאללה, היא כלי משמעותי ביכולת של צה"ל לגבות את אותו מחיר שעליו דיבר אלוף פיקד הצפון, באמצעות תמרון קרקעי מהיר, קטלני וגמיש, בחזית ובעומק.

בכדי שזה יהיה אפשרי, ביום שאחרי הקורונה יידרש צה"ל להחזיר לעצמו את כשירותו הקרבית שנשחקת עכשיו. אבל המשבר הכלכלי יביא עמו קיצוץ בתקציב הביטחון, ודומה שמוטב יהיה לחזור לעיקרון שקבע בשעתו איזנקוט כרמטכ"ל, לפיו כשירות היחידות הקיימות היא ערך עליון, גם על חשבון התעצמות ורכש יכולות ואמצעים חדשים, שנכללו בתכנית הרב-שנתית שגיבש הרמטכ"ל כוכבי.

במאמרם, העריכו מזרחי ושוייצר, כי נוכח הנסיבות פוחתת הסבירות לפריצת עימות צבאי בין חזבאללה לישראל בטווח הזמן הקרוב. הארגון, כתבו, בוודאי לא ייזום עימות שכזה, ויתכן שאף ייאלץ לצמצם את פעילותו בסוריה. אולם, הזהירו, יש להמשיך ולעקוב אחר המשך תהליכי בניין הכוח של הארגון, "כמו גם להתמיד בהיערכות לעימות אפשרי בעתיד הרחוק יותר".

חזבאללה היה בשפל המדרגה בעבר, בתקופות קשות במלחמת האזרחים הסורית ולאחר מלחמת לבנון השנייה. אך גם כשהיה "על הקרשים" סירב לוותר על המאבק בישראל. כיום בצה"ל מסתכלים קרוב לבית, ומשקיעים את משאבים, גייסות וכלים במציאת פתרונות למגפה. אך מוטב שיהיה גם מי שיסתכל רחוק, כי המגפה תחלוף לבסוף, וחזבאללה כאן כדי להישאר.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 6 באפריל 2020)

לאור הקורונה, כל שנותר מתכנית הרמטכ"ל הוא מינויי הקצינים הבכירים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בחודש האחרון מינה הרמטכ"ל שורת קצינים לתפקידים בכירים. נראה כי לאור מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי שיבוא בעקבותיה, המינויים הם כמעט כל שנותר מהתכנית הרב-שנתית שהשיק הרמטכ"ל. מצד שני, כמו בכל תחום בחיים, בסוף הכל מסתכם באנשים. הם אלה שקובעים את התוצאות.

משבר מגפת הקורונה השפיע על צה"ל, כפי שהשפיע על שאר המשק. חלק מהיחידות עברו לעבוד במתכונת מצומצמת, במשמרות, וחלקן, בעיקר יחידות לוחמות הסתגרו מן העולם והתרכזו או באימוני הטירונים או במשימות המבצעיות. החיילים, בין שבבסיס ובין שבבית, יאלצו להתנחם בפתגם שטבעו הרובאים בגולני לפיו "עוד לא נולד המנייאק שיעצור את הזמן". 

בינתיים, כמאמר מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, האלוף בני פלד, מוכרחים להמשיך לנגן, והרמטכ"ל, אביב כוכבי, החליט על שורת מינויים בכירים שמצטרפים לשורת מינויים עליהם החליט בחודש שעבר

בין היתר הוחלט למנות אלוף פיקוד העורף את תמיר ידעי, המתמודד כעת עם המשבר האפידמיולוגי הראשון בתולדותיה של ישראל, לאלוף פיקוד המרכז.

ידעי, יוצא חטיבת גולני, מצא עצמו במשבר שונה מזה שעמו התמודדו כל קודמיו בתפקיד. הם נדרשו להתמודד בעיקר עם איום הטילים והרקטות על העורף האזרחי, איום אותו הכירו והבינו היטב. לא כך הפעם. למרות זאת, אמר בתדרוך לכתבים הצבאיים, כי פיקוד העורף מצוי "באירוע הזה מהרגע שהוא התחיל עם נציגות כזו או אחרת, במל"ל או במשרד הבריאות".

ישראל מצויה רק בראשיתו של המשבר, ועם העלייה במספר החולים סביר שעל הפיקוד של ידעי יוטלו עוד ועוד משימות. כבר כעת, סיפר, נערכים אנשיו למודל הדרום קוריאני של בדיקות "דרייב אין", שבהן מגיע אדם עם רכבו, נבדק וממשיך הלאה. 

מסומנים

מחליפו של ידעי בפיקוד העורף הוא תא"ל אורי גורדין שצמח בסיירת מטכ"ל, יחידת העילית של צה"ל. במלחמת לבנון השנייה הוא פיקד על כוח במבצע "חד וחלק", פשיטת כוחות סיירת מטכ"ל ושלדג על יעדי חזבאללה בבעלבכ. בשנים 2010-2007 פיקד גורדין על היחידה בשורת מבצעים חשאיים, שעל אחד מהם הוענק לה צל"ש, ובמבצע "צוק איתן" פיקד על חטיבת הנח"ל שלחמה בבית חאנון.

גורדין עשה מסלול מקיף ושלם, אך נשאלת השאלה מדוע הוחלט למנות את מי שהתמחה במהלך שירותו בפעילות בעורף האויב, דווקא לפיקוד העורף ולא למפקדה של מפקדת העומק

בנוסף הוחלט על קידומם של שני מפקדים בכירים מחיל האוויר, התא"לים טל קלמן ותומר בר. כחלק מהרה-ארגון עליו החליט הרמטכ"ל, במסגרת התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "תנופה", יעמוד קלמן בראש אגף אסטרטגיה ואיראן החדש, ואילו בר יעמוד בראש אגף בניין הכוח.

השניים עשו את עיקר שירותם כטייסי מטוסי קרב. קלמן פיקד על טייסת F-16I במלחמת לבנון השנייה וכראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון. בר כיהן כראש מחלקת מבצעים של החיל, בין היתר במבצע "עופרת יצוקה". זהו תפקיד מפתח ובין הקצינים שכיהנו בו ניתן למנות את האלופים אמיר אשל, נמרוד שפר וכן את מפקד החיל הנוכחי, עמיקם נורקין, שכיהן בתפקיד במהלך מלחמת לבנון השנייה ובעת תקיפת הכור הסורי ב-2007. בקידומם סימן הרמטכ"ל את מי שיהיו מועמדיו להחליף את נורקין בפיקוד על חיל האוויר.

מקפצה לאלופים

מינוי נוסף הוא זה של תא"ל אבי גיל, מפקד עוצבת געש, לראש חטיבת התורה וההדרכה (תוה"ד) באגף המבצעים. תפקיד החטיבה הוא "לשאת באחריות לתורות היסוד של צה"ל, להפקת לקחים, לאימונים ולהדרכה ולתחום היסטוריה הצבאית, להוות מוקד ידע לתחום האיכות ותפיסות הניהול בצה"ל".

כמו ראש תוה"ד הנוכחי, האלוף יעקב בנג'ו, גם גיל הוא איש ספר, אך בניגוד לבנג'ו השריונר הוא עשה כמעט את כל שירותו בצנחנים. מפקד פלוגת הנ"ט בשלהי השהייה בלבנון, ומפקד גדוד הסיור החטיבתי בשורת המבצעים שלאחר "חומת מגן".

בהמשך שימש כמפקד היחידה המובחרת דובדבן והוביל אותה לשורה של הצלחות מבצעיות כנגד הטרור הפלסטיני. בתקופתו כמפקד היחידה נדרש גיל להתמודד עם אירוע בו סירבו מפקד צוות ושלושה מלוחמיו לצאת למבצע מעצרים בג'נין. ברקע עמד מבצע קודם, בעיירה קבטיה הסמוכה לג'נין, במהלכו לחם במשך כשלוש שעות כוח קטן מהיחידה, תחת אש עזה, במחבלים. אף שהפעולה ההיא הסתיימה בהצלחה והכוח הרג שניים מהמחבלים, ניכר כי האירוע השפיע בעיקר על סגל הפיקוד של הצוות והם חששו לצאת לפעילות נוספת.

גיל מצדו פנה אל הלוחמים במילים קשות, אולם הם נותרו בעמדתם. ועדת בדיקה מיוחדת לפרשה, שבראשה עמד אל"מ (לימים אלוף) ניצן אלון, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, מצאה כי הלוחמים ביקשו סיוע נפשי בטרם האירוע אך מפקדי היחידה התמהמהו בטיפול בבעיה. 

גיל הדיח מתפקידי לחימה שניים מהסרבנים, מפקד הצוות והסמל, ובעקבות ממצאי ועדת הבדיקה רשם לו הרמטכ"ל, דן חלוץ, הערה פיקודית. במבט לאחור קל לטעון שגיל היה צריך להיות קשוב לאנשיו, אבל בצה"ל, בטח ביחידות כמו דובדבן ובטח במהלך הלחימה באינתיפאדה השנייה, מפקדים קרביים צריכים לחתור למגע, ולדרוש זאת מפקודיהם, אחרת הם במקצוע הלא נכון.

ב"צוק איתן" פיקד גיל, כמפקד בית הספר לקצינים על חטיבת מילואים, חטיבה 261 של בה"ד 1, שהיתה צוות הקרב החטיבתי היחיד במערך המילואים שלחם ברצועה. בעיקר בגלל התעקשות של גיל להיות היכן שנלחמים ויורים.

קצין מילואים בכיר בחטיבה סיפר שגיל העריך מראש, בחודשים שקדמו ל"צוק איתן", שהצבא בדרך לעימות בדרום. הוא גייס את גדודי המילואים של החטיבה לסדרות מקצועיות בשטחי בה"ד 1, "ובכך העלה את הכשירות של הכוחות, וחשוב לא פחות, את ביטחונם העצמי ואת תחושת המסוגלות שלהם".

גם במינוי הזה סימן הרמטכ"ל מסלול ברור, שכן כל ארבעת קודמיו של גיל בראשות תוה"ד ובהם תמיר ידעי, תמיר היימן, מוטי ברוך ובנג'ו עצמו, היו לאלופים. 

עם או בלי תר"ש צה"ל חייב לנצח

נוכח משבר הקורונה ניתן להעריך שהמינויים והרה-ארגון של המטה הכללי הם כל שיישאר מהתר"ש של כוכבי. אם קודם לכן הבעיה המרכזית היתה העובדה שבישראל מכהנת רק ממשלת מעבר שאינה יכולה לחוקק חוק תקציב שנתי ולמעשה להקצות לתכנית את המשאבים הדרושים, באה המחלה וקברה את התכנית כמעט באופן סופי.

כשהמחלה תחלוף יישאר כאן המשבר הכלכלי וצה"ל בפיקוד כוכבי יידרש להדק חגורה, ולהיערך לקיצוץ ניכר בתקציבו. הקורונה כ"ברבור שחור" שאיש לא צפה את בואו, טרפה את חפיסת הקלפים, המעורבבת גם כך, של הרמטכ"ל.

שלוש השנים הבאות שבהן יכהן כוכבי בתפקידו עשויות להיות דומות מאוד לכהונת אחד מקודמיו, בני גנץ, שכמותו עשה את רוב שירותו בצנחנים. גנץ נדרש להתמודד עם קיצוץ תקציבי עמוק שנבע מהמחאה החברתית ב-2011. 

בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", כתב סא"ל (מיל.) עמר דנק, ששירת בחיל האוויר ובאגף התכנון, שבהתחשב בשלוש מערכות הבחירות, הכאוס הפוליטי והקורונה, "הלכה גם התכנית הרב שנתית של צה"ל". צריך, קבע, לחזור לשולחן השרטוט ולתכנן מחדש.

דנק צודק, אך הוא טועה בקביעה שתכנון התר"ש הוא "המשימה החשובה ביותר של הרמטכ"ל". למרות חשיבות התר"ש לצבא, שמהווה מצפן שלאורו הוא פועל ובונה את הכוח, המבחן והמשימה המרכזית של הרמטכ"ל הוא המלחמה, כפי שהדגימה באופן כואב מלחמת לבנון השנייה.

טענותיו של הרמטכ"ל חלוץ כי כשירותו הירודה של הצבא נבעה מהחלטות שקיבלו קודמיו נפלו, ממש כמו טענות גנץ על כך שהקיצוץ התקציבי השפיע על מוכנות הצבא למערכה בקיץ 2014, על אוזניים ערלות. הסיבה היא, כמאמר הרמטכ"ל כוכבי אודות חשיבות ערך הניצחון, שבמלחמה מצופה מהצבא להשיג תוצאות, לא תירוצים.

מי שזיהה נכון את הבעיה המרכזית במלחמה ב-2006 היה סגנו של חלוץ במהלכה ולאחריה, האלוף משה קפלינסקי. בראיון הפרישה שנתן ל"ידיעות אחרונות" בשלהי 2007 סיפר קפלינסקי כי שירת במקומות "המורכבים והקשים ביותר ובכל תפקידי הפיקוד. מ"מ, מפקד סיירת גולני במלחמת שלום הגליל, מג"ד, מח"ט בשלושה תפקידים, שני תפקידי מפקד אוגדה, אלוף פיקוד מרכז בתקופה קשה מאוד של לחימה בטרור הפלסטיני, סגן רמטכ"ל". מתוקף ניסיונו, קבע, המטה הכללי, ובכלל זה הוא עצמו, היה צריך "לאפשר לפיקוד הצפון ולאוגדות שלנו לפעול בצורה יותר נכונה, יותר תורתית ויותר משוחררת כדי להסיר את האיום".

יש בכך משהו מעודד כי בסוף, כמאמר המיליארדר מורטון מנדל, "הכול תלוי באנשים". לפני התר"ש, ההצטיידות והאימונים, המפקדים שימנה הרמטכ"ל וחופש הפעולה והגיבוי שייתן להם, הם שיקבעו את יכולתם להצליח במלחמה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 17.03.2020)