והרי התחזית: הקיץ הזה יהיה חם, אולי אף מהרגיל לעונה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אם היתה זו ישראל, על-פי פרסומים זרים, שתקפה את הבסיס האיראני דרומית לדמשק, יתכן ודחתה בכך פעולת גמול איראנית, אך הגבירה את המוטיבציה לבצעה. פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עלולה להיות הגפרור שיצית את המתיחות בצפון לכדי התלקחות של ממש. גם בדרום מתוח, אבל מרוב עיסוק באיראן ההודנה שהציע החמאס עוברת מעל הראש של ההנהגה בישראל.

זה כבר הפך לדבר שבשגרה. יעד כלשהו בסוריה הותקף וישראל שנתפסת כמי שעמדה מאחורי התקיפה, נמנעה מלקחת אחריות. הפעם (שלישי בלילה) היה זה אתר בו הוצבו טילי קרקע-קרקע בבסיס צבאי באל-כיסווה, דרומית לדמשק, המשמש את הצבא האיראני והמיליציות השיעיות שהוא מפעיל בסוריה. התקיפה, בה נהרגו לפחות שמונה איראנים, התרחשה על רקע אזהרות שפרסם דובר צה"ל על כוונה איראנית לבצע פעולת גמול בעקבות תקיפות קודמות שבהן הואשמה ישראל, ב-T-4 ובחמה, באמצעות ירי טילים על בסיסי צה"ל ברמת הגולן. בצבא הגבירו אתמול כוננות ברמת הגולן, ביצעו פריסה מוגברת של מערכות "כיפת ברזל", הורו לרשויות בגולן לפתוח מקלטים ואף גייסו אנשי מילואים באמ"ן, פיקוד העורף ומערך ההגנה האווירית. 

ישראל, כאמור, נמנעה מלקחת אחריות, אבל המתיחות בצפון עלתה מדרגה נוספת. אם היתה זו אכן מתקפת מנע בסוריה, שנועדה לסכל את פעולת הגמול האיראנית, יתכן שדחתה את המועד, אבל מספר הנפגעים האיראנים שגדל מתקיפה לתקיפה מגביר את נחישותה לבצע אותה. בהערכה שסיפק צה"ל לקבינט המדיני-ביטחוני בראשית השבוע נותר התרחיש של מלחמה יזומה מצד איראן בסבירות נמוכה, אולם האפשרות שאירוע מתגלגל, פיגוע מוצלח מדי או פעולה מוצלחת של צה"ל יהיה קטליזטור לעימות נותרה בסבירות גבוהה.

Image may contain: airplane, sky, nature and outdoor

מטוס F-16 של חיל האוויר. החיל מהווה מרכיב משמעותי במב"מ, (מקור: דו"צ).

בסוריה, כמו בזירות אחרות, מיישמת ישראל את תפיסת המב"מ (המערכה שבין המערכות). זוהי מערכה של ממש, המתרחשת בין סבבי העימות הכוללת בתוכה את כל אותן פעולות חשאיות לאיסוף מודיעין ולביצוע משימות תקיפה נקודתיות, אשר מצויות "מתחת לרדאר" אולם ביצוען הכרחי כדי לסכל פעולות טרור, למנוע את התעצמותם של היריבים ובכדי לדחות ככל שניתן את המערכה הגלויה והרחבה. אם תרצו זו הנסיעה שבין התאונות, כפי שכינה זאת פעם קצין בכיר בצה"ל. על-פי פרסומים זרים, פעולות כאלה נעשו בסודאן בעת מבצע "עופרת יצוקה" ולאחריו, במטרה לפגוע בפעילי טרור בכירים ובהם עימאד מורנייה, כדי לסכל ולעכב את תכנית הגרעין האיראנית, וכן נגד משלוחי נשק בסוריה שיועדו לחזבאללה. ישראל, כמאמר מפקד חיל האוויר היוצא, אלוף (מיל') אמיר אשל, סיכלה את התעצמות חזבאללה באמצעות כמאה תקיפות שביצעה. ההישג, ציין, אינו רק בפגיעה באמצעי הלחימה, אלא גם בכך שהדבר נעשה מבלי "לדרדר את מדינת ישראל למלחמות".

זהו הישג של ממש, אך המב"מ יצאה מזמן, בעצם חשיפתה כאסטרטגיה, מתחום העמימות ופעולות שיתכן ובוצעו במסגרתה עשויות לקרב את העימות במקום לדחות אותו. התפיסה, היעילה כשלעצמה, מחייבת כיול עדין כל העת שכן סף המלחמה מתרחק ומתקרב בין היתר בשל התקיפות הללו. מה גם שלעתים זהו קו בלתי נראה שהחוצים אותו אינם יודעים שעשו כן. 

פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עלולה להוביל למלחמה

כשמגיע מגיע. ולראש הממשלה בנימין נתניהו מגיע. הוא האיש שהוביל, כמו היה באחד מניווטי הבדד הארוכים שבסיום מסלול הלוחם בסיירת מטכ"ל (לפי הביוגרפיה שכתב אודותיו בן כספית נדרש נתניהו לחניכה צמודה ממפקדו, עמירם לוין, שלקח על עצמו את העניין כפרויקט אישי), דחף, שכנע, התעמת, סיכן את כל הונו הפוליטי והאשראי המדיני הישראלי בכדי לגרום לזה לקרות, והנה הוא הצליח. "איראן היא המדינה המובילה במימון הטרור. היא מייצאת טילים מסוכנים, מעודדת התנגשויות ברחבי המזרח התיכון ותומכת בנציגויות טרור כמו חזבאללה, חמאס, טליבאן ואל-קאעידה. הם רצחו מאות אנשי שירות אמריקאים, חטפו ועינו אזרחים אמריקאים ושדדו את כספי האזרחים שלהם. אך הפעולה המסוכנת ביותר שביצעו היא מאמציהם להשגת נשק גרעיני", אמר הערב (שלישי) נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כשהודיע על פרישת ארצו מהסכם הגרעין עם איראן ועל חידוש הסנקציות הכלכליות כנגדה, שיהיו הקשות ביותר שבכוחה של ארצות הברית להטיל.

רה"מ נתניהו והנשיא טראמפ. נראה שהיחסים בין המנהיגים והמדינות שבו להיות הדוקים כבעבר, (צילום: קובי גדעון, לע"מ).

בנאומו התייחס הנשיא לא פעם לכך שאיראן היא אומה סוררת, אך לא הציג ראיות של ממש בדבר הפרת הסכם הגרעין. בהקשר הזה ראוי לציין שבראיון לכבוד חג הפסח ב"הארץ" ציין הרמטכ"ל איזנקוט כי ישראל לא מזהה כעת "הפרות איראניות של ההסכם". איזנקוט גם ציין אז כי "אם יהיו שינויים בכוונות של איראן, נדע עליהן. כרגע ההסכם, על מגרעותיו, עובד. והוא דוחה את מימוש החזון הגרעיני של האיראנים ב–10 עד 15 שנה". איראן היא אכן מדינה שמנחה, יוזמת ומפעילה ארגוני טרור ברחבי המזרח התיכון אך היא, כך נראה, גם מדינה שמקיימת את ההסכם שעליו חתמה. איראן, ציין הנשיא בנאומו, הודיעה שלא תהיה תיתן ידה להסכם אחר, וזה בסדר. לו הוא היה בנעליהם כנראה שהיה מצהיר דברים דומים. אבל הסנקציות יכריחו את איראן לבקש הסכם אחר, וזה יהיה ההסכם הנכון.

טראמפ אמנם היה זה שהכריז על הפרישה אבל הנאום נשמע כאילו יצא מפיו של ראש הממשלה נתניהו, מה שמעיד על רמת התיאום והקרבה הן בין המנהיגים והן בין המדינות. טראמפ אף ציין שדבריו נשענים על ההישג הדרמטי של המוסד, שהבריח מטהרן כמות אדירה של מידע ממה שניתן להגדיר כארכיון הגרעיני האיראני, אותו חשף נתניהו שבוע קודם. המידע הוכיח שאיראן אכן היתה בעיצומה של תכנית לפיתוח נשק גרעיני בטרם החתימה על הסכם הגרעין עם המעצמות, תכנית אותה הכחישה אך דבר קיומה היה ידוע לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א).

Image may contain: 4 people, outdoor

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט בהערכת מצב עם מפקדים ברמת הגולן לאור האיום בפעולת גמול איראנית, (מקור: דו"צ).

אבל לצד ההישג המדיני המרשים, שעשוי, לגרום לאיראנים לחשוש ממה שראש הממשלה לשעבר אהוד ברק הגדיר כ"אי-צפיות של טראמפ", כלומר היותו בלתי צפוי בעליל, ובכלל זה מתקיפה אמריקנית במקרה של חתירה שלהם לפצצה גרעינית, כדאי להיות גם קצת מודאגים. מלחמות כמעט אף פעם אינן פורצות בחלל ריק, כך סתם. לרוב קדמה להן מתיחות ארוכה, חצייה של סף פעולות אלימות וכן גורמים כלכליים ומדיניים שהביאו להסלמה. בשנה שקדמה ל"צוק איתן", למשל, מצא עצמו החמאס דחוק לפינה. צבא מצרים בפקודת א-סיסי סגר את המנהרות לרצועת עזה – עורק ההספקה הראשי לרצועה. ישראל מצדה התנגדה לתשלום משכורות לאנשי החמאס באמצעות קטאר. המחנק הכלכלי שבו מצא את עצמו החמאס בשל אובדן הרווחים ממיסוי ההברחות לצד המחסור באמצעי לחימה מוברחים הביא אותו לכלל ייאוש. מבצע "שובו אחים" שביצע צה"ל בגדה המערבית בניסיון לאתר את הנערים שחטפה חוליית חמאס כבר היה בגדר גפרור שהצית את ההסלמה.

יש מי שאומרים שהנשיא האמריקני הנוכחי מבין שבמזרח התיכון מבינים ומעריכים רק כוח. כדאי לזכור שזהו המצב, למעשה, בכל העולם ולא מן הנמנע שגם האיראנים יבקשו להזכיר שהם כוח שיש להתחשב בו. לא מן הנמנע שהמתיחות בצפון, שגם כך גוברת, לצד החלטת ארצות הברית לפרוש מהסכם הגרעין ופתיחת השגרירות האמריקנית בירושלים, יביאו להסלמה של ממש. את המחיר תגבה איראן ראשית מישראל ורק אחר כך מידידתה החזקה שמעבר לים. בנאום שנשא לאחר נאום הפרישה של טראמפ מן ההסכם, הזהיר ראש הממשלה נתניהו את האיראנים ובני בריתם מלפעול כנגד וציין ש"הצבא מוכן". יש לקוות שכן. אבל לצד הנחישות לפעול כדאי לזכור שהמלחמה הבאה בצפון לא תהיה דומה לקודמתה, כי אם, כפי שהזהיר בשעתו אלוף פיקוד העורף דאז, אייל אייזנברג, עצימה בהרבה, ומה שנראה לעיתים לדרג המדיני כאפשרי וישים בדיונים שקדמו לעימות, נראה אחרת לגמרי כשהמערכה מתרחשת. 

האם ישראל חוששת מהסדר עם החמאס ממלחמה? 

מימין: האלוף (מיל') שגיא עם הרמטכ"ל דאז, אשכנזי, (מקור: ויקיפדיה).

בהרצאה שנשא ב-2011 באוניברסיטת תל אביב לרגל פרסום ספרו, "היד שקפאה", אודות המשא ומתן הכושל עם סוריה שניהל מטעם ממשלת ברק, אמר האלוף מיל' אורי שגיא כי "זה כישלון, בעיני, בעל משמעות אסטרטגית שאינו נופל מכישלון במערכה צבאית". בהמשך לכך תהה אז שגיא, בעברו מח"ט גולני וראש אמ"ן, מדוע זה שבישראל כישלונות של מהלכים מדיניים לא נחקרים באותם מסרקות ברזל שבהם אנחנו בוחנים כישלונות צבאיים, למרות שהדעת נותנת שכישלון שכזה מקדם את בוא המלחמה? באותם ימים, שקדמו למלחמת האזרחים עם סוריה, ניסח שגיא בספרו את השאלה (שלא לומר כתב אישום), האם ישראל מפחדת משלום עם סוריה יותר מאשר ממלחמה איתה. האפשרות של הסדר מדיני עם הסורים נראית היום בגדר פנטזיה, אבל מה עם החמאס?

השבוע פורסם שלאור המשבר ההומניטרי ברצועת עזה והבידוד המדיני העבירה הנהגת החמאס לישראל מסר לפיו תשקול משא ומתן עמה שמטרתו, הסדר הפסקת אש ארוך טווח. עמדת החמאס בפתיחת מו"מ שכזה נותרה עמומה, גם דרישותיה של ישראל בו אינן ידועות, אך מוטב למצות אותו ולא לתת לא לחמוק, גם אם תשומת הלב של ההנהגה בישראל נתונה רובה ככולה לאיראן, ולו משום שהוא עשוי למנוע את העימות הקרב ובא. בהיעדר פתרון אחר עשויים בחמאס להחליט שעימות הוא הדרך הטובה ביותר, לא משום שביכולתם להשיג בו הישגים צבאיים של ממש, אלא בשל יוזמות השיקום הבינלאומיות שלאחריו. זה אף פעם לא רעיון טוב לדחוק אנשים אל הקיר, כשאין להם דרך נסיגה הם נוטים ללכת קדימה, ובכל הכוח.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.05.2018)

מודעות פרסומת

במדינה יש שבטים, בצה"ל מוטב שלא יהיו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ביום העצמאות, למרות המסרים המאחדים היה גם מי שבחר לפלג באמצעות כרוזי נאצה כנגד מח"ט שומרון. הביקור בהר הרצל ביום הזיכרון המחיש, יותר מתמיד, שהמחיר ששילמו הנופלים נועד כדי שנחיה פה יחד לבטח. מי שמנכס לעצמו את צה"ל, או לחלופין אוהד אותו רק שנוח, עושה להם עוול.

הכרזה כנגד מח"ט שומרון, גלעד עמית, (מקור: טוויטר).

יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל היה, ככלות הכל ולמרות רעשי רקע שקדמו לו, יום חג של ממש שהדגיש את המאחד והמחבר בין חלקי העם. למרות זאת, בשוליים היה מי שבחר לתלות כרזות נאצה כנגד מפקד חטיבת שומרון, אל"מ גלעד עמית, בהן נטען כי הוא "יורה ביהודים" ומתנכל להתיישבות. ברקע עמד פינוי מבנה לא חוקי בסוף השבוע שעבר, במאחז ראש יוסף שסמוך לאיתמר. בשל התנגדות התושבים במקום נאלצו חיילי החטיבה המרחבית לירות באוויר, מה שהלהיט את הרוחות והביא, ככל הנראה, לתליית הכרזות ברחבי השומרון. מספר חשודים נעצרו (ושוחררו כעבור מספר שעות) אבל הגיבוי לעמית, יוצא פלס"ר שריון שהצטיין כסמג"ד בנח"ל במלחמת לבנון השנייה, נעצר עד כה במערכת הביטחון. הרמטכ"ל איזנקוט גינה מיד את האירוע, וציין שצר לו "שכך בחרו גורמים קיצוניים לציין את יום העצמאות ה-70 למדינה, אותם גורמים פועלים כנגד מי שמגן עליהם לילות כימים". לפוליטיקאים זה לקח יותר זמן. השר ליברמן פרסם שעות מאוחר יותר הודעת גינוי. האחרים, ובהם ראש הממשלה, שר החינוך, שרת המשפטים והשר לביטחון פנים, נותרו, נכון לזמן כתיבת הדברים, בשתיקתם.

עמית הוא לא המח"ט הראשון שחוטף אש מהמתנחלים בגזרת שכם. כך למשל, ב-2014 בעת שסיור שערך בהתנחלות יצהר, גילה המח"ט דאז, אל"מ יואב ירום, כי צמיגי הגי'פ שלו נוקבו בידי המתיישבים. אז דווקא הזדרז השר בנט לגנות את האירוע ופרסם בפייסבוק פוסט בו כתב לתושבי יצהר כי אינו יודע "מי אתם ומה אתם חושבים שאתם. אינכם ראויים ללוחמים כאלה, והם אינם ראויים לכם. יש מדינה אחת, צבא אחד, ומי שרוצה להקים פלנגות כנגד החיילים שמגינים עליו, שומט את הקרקע מתחת לישיבתנו כאן. הוא ולא אחר". למרות הגינוי האירוע חזר על עצמו שלושה חודשים לאחר מכן ושוב נוקבו צמיגי הג'יפ של ירום, יוצא סיירת גולני שנפצע פעמיים במהלך שירותו הצבאי ובאחת מהן איבד את כף רגלו. אירועים כאלה לא נעצרים בדרג המח"ט ובמרוצת השנים התנכלה ההתיישבות בשטחים גם למפקדי אוגדת איו"ש כמו ניצן אלון ולאלופי פיקוד מרכז כמו גדי שמני. הפעם, נוכח הכרזות כנגד המח"ט, שמר השר בנט, על שתיקה. אולי העדיף להתמקד בהכנות לפרס ישראל ולהדגשת מסר של אחדות ופיוס. מי שיפקיר את צה"ל לבדו במערכה מול הקיצוניים, שלא ייתמם בהמשך.

והזמן חלף

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא תמיד קשה. הוא מתחיל ערב קודם לכן, כשהשירים הכי יפים בעברית מתנגנים ברדיו ואתה נותר עם המחשבות והשאלות: מה היה אילו? ואיך הם היו היום? מה היו חושבים על מי שהפכת להיות? "הוא נשאר בן עשרים, והזמן חלף…" כתב עלי מוהר על חברו לשירות בצנחנים, יורם ביאלר, שנהרג. בעבורי, ככל שאנחנו מתבגרים הופך הביקור השנתי בהר הרצל לקשה יותר. אירועים כמו סיום התואר, נישואין ואבהות כמו מגבירים את ההבנה כמה הם החמיצו.

מתניה צנוירט `

סגן מתניה צנוירט טען שחיילים מחנכים "ברגליים, בחוץ עם המפקדים".

בצפירה בבוקר עמדתי, כמו כל שנה בשנים האחרונות, סמוך לקברו של הסמ"פ שלי בצנחנים, סגן מתניה צנוירט ז"ל. הוא, שהגיע לפלוגה אחרי שהיה מפקד מחלקה בפלוגת החוד (את המסלול עשה בסיירת צנחנים), היה שונה מאוד מן המפקדים שהיו לנו בטירונות. כמי שבא מפלוגה ותיקה הוא לא הקפיד במיוחד על "דיסטאנס" והסביר פנים לכל חייל. אני, בעיקר זוכר אותו מחייך. לאן שלא הלך הלך חיוכו עימו, אפילו לבונקר הפלוגתי, עליו היה אחראי מתוקף תפקידו. ועוד זיכרון ממנו נגע לתרגיל מחלקה בשטח אש בבקעת הירדן, והוא שימש בו בקר וחונך. בסיום התרגיל, שנגמר כמובן בנסיגה ארוכה ומרובת פצועים מדומים, הוא נתן לנו מספר דגשים מקצועיים והזכיר את ההיתקלות המפורסמת של סיירת צנחנים בלבנון ב-99' בה נהרגו מפקד הסיירת, איתן בלחסן, ושני קצינים נוספים. "ואת איתן היה צורך בארבעה אנשים כדי להוציא מן הוואדי", סיפר לנו מתניה, וכולנו הבטנו בו במן יראה שכזו. פתאום נפלה עלינו ההבנה שאלה עלולים להיות אנחנו, בפעם הבאה, באיזה ואדי שכוח אל, תחת אש עם פצועים. אז, אני חושב, הבנתי אולי בפעם הראשונה שהשירות בקרבי הוא עניין רציני ולא משחק.

הוא היה מפקד מעולה וגם מחנך, ולתקופה קצרה, בעת שהתחלף מפקד הפלוגה שלנו באמצע המסלול, היה גם המ"פ בפועל. ביוני 2003, שבוע לפני שהפלוגה סיימה מסלול, כשכבר הייתי מפקד כיתה בעצמי בפלוגת טירונים, בישר לי חברי על מותו בתאונה. באחת האזכרות סיפר הסמג"ד דאז, אליעזר טולדנו (לימים מח"ט הצנחנים ב"צוק איתן" והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה), שמתניה היה "עצמאי מאוד, ובעיקר ידע לקבל אחריות" ועוד ציין שהיה "זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב וקלע טוב – פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד". במהלך תעסוקה מבצעית בטול-כרם, סיפר, הוא נדרש לטפל בתלונת מש"קיות הת"ש והחינוך של הגדוד על שהמ"פ וסגנו לא מתייחסים לבקשותיהן וטוענים ש"בשביל חינוך ות"ש יש מפקדים, ושהכי כדאי שלא נפריע". הוא זימן אליו את מתניה לבירור והנחה אותו ואת המ"פ לעבוד בשיתוף עם המש"קיות, שאכן עושות עבודה חשובה. מתניה, שהיה תחילה נבוך, חייך לבסוף (תמיד, כאמור, היה חיוך נסוך על פניו) ושאל בעדינות את הסמג"ד, "חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים, בחוץ עם המפקדים". הוא באמת היה כזה מפקד.

"קודם כל אדם"

הוסף לסל את כיפה סרוגה נשק בהצלב - סיפור דבורתם של 18 לוחמים, חללי הציונות הדתית / אילן כפיר

הספר נועד להמחיש את תרומתם של בני הציונות הדתית לצה"ל, (מקור: סימניה).

בחלקה שבה הוא קבור, קבורים לא מעט שמות, שעבור בני דורי שחוו את המלחמה הסיזיפית וחסרת השם שכונתה "האנתיפאדה השנייה", מסמלים את הלחימה ההיא ובהם הראל מרמלשטיין מהשייטת, פיני כהן וחגי לב מסיירת גבעתי. חלקם, כמו מתניה, הם בני הציונות הדתית. ספר חדש שיצא באחרונה, "כיפה סרוגה נשק בהצלב" מאת אילן כפיר ודני דור (ידיעות ספרים, 2017), נועד להמחיש את תרומת מגזר זה לצה"ל. הספר עושה זאת באמצעות סיפורם של 18 לוחמים ומפקדים בולטים שנפלו בפעילות מבצעית. כולם בנים למשפחות דתיות, חלק ניכר מהם עוטר לאחר מותם בצל"ש.

אחד הפרקים בספר הוא זה אודות רב-סרן רועי קליין, שנפל כסגן מפקד גדוד 51 של גולני, בקרב בינת' ג'בייל, במהלכו נזרק רימון יד לעבר הכוח בפיקודו וקליין זינק עליו, עצר בגופו את הפיצוץ ונהרג והציל בכך את חיי חייליו. לאחר מותו עוטר בעיטור העוז על גבורתו. קליין, בוגר מכינת עלי, "התנדב לצנחנים והגיע לעורב צנחנים, פלוגת הנ"ט" (עמוד 177). באותה עת הוחלט בצה"ל להקים את יחידת אגוז, יחידה ייעודית ללחימה בחזבאללה, והצוות בו שירת הועבר לאגוז ונדרש להחליף את הכומתה האדומה של הצנחנים בחומה של גולני. הצוות התמרמר ומחא בפני מפקד אגוז, קצין השייטת ארז צוקרמן. קליין חשב אחרת ואמר לצוות ולצוקרמן, "אנחנו הגענו מהצנחנים, אבל אנחנו לא התגייסנו לצנחנים. התגייסנו לצה"ל, התגייסנו למען עם ישראל, ואם עם ישראל זקוק לכך שנהיה כאן – אנחנו נהיה כאן" (עמוד 178).

את ההקדמה לספר כתב שר החינוך נפתלי בנט, ראש מפלגת הבית היהודי. עבורו הספר אינו רק אסופת סיפורים אודות גיבורים מן הציונות הדתית. הפרק הראשון בספר, נוגע בו אישית שכן הוא עוסק בסא"ל "עמנואל מורנו, בן צוות שלי בסיירת מטכ"ל" (עמוד 7), שהיה חברו הקרוב. בהקדמה הדגיש בנט כי "גבורה היא תכונה שצריך לבנות. בכלל, מרבית התכונות הראויות אינן מולדות, אלא ניתנות לבנייה וטיפוח" (עמוד 9), וציין כי למרות סיפורי הגבורה שבספר, "אל יגבה לבבנו. ספר זה אמנם מתמקד בבני הציונות הדתית, אך מובן מאליו שגבורה אינה נחלה של זרם מסוים, דתיים, חילונים או חרדים" (עמוד 7).

הקריאה בספר מרתקת. דור וכפיר, עיתונאי וסופר ותיק שמכיר את התחום הצבאי גם כמי שכצנחן במילואים היה בכוח הראשון שצלח את תעלת סואץ, בחטיבה של דני מט, יודעים לספר סיפור. אולם התזה של הספר מציגה את בני הציונות הדתית ככאלה שהיו מוכנים להקריב יותר למען העם והארץ מכפי שהיו מוכנים בני ובנות מגזרים אחרים. נכון, ישנה נוכחות משמעותית בשלושת העשורים האחרונים של ציבור זה בקרב הקצונה הקרבית של צה"ל, בדגש על חי"ר ויחידות מיוחדות. אבל התיזה שהציג בשעתו הרב הצבאי הראשי תא"ל רונצקי, לפיה "אין ספק שקצין דתי נלחם יותר טוב מחילוני", אינה עומדת במבחן המציאות. כששאל פרשן צבאי את הרבצ"ר, שהיה בעצמו קצין צנחנים ומ"פ בסיירת שקד, כיצד זה מסתדר עם הכישלון במלחמת לבנון השנייה, בה היה מספר הקצינים הדתיים היה גבוה מאי פעם? הוא לא ידע להסביר. במבצע "צוק איתן" היתה נוכחות הציונות הדתית בקרב הקצונה הבכירה בולטת עוד יותר והתוצאות נשארו רחוקות מלהשביע רצון. גם הבחירה להציג רק חיילים ומפקדים שנפלו, שגויה. ישראל היא מדינה שמקדשת את החיים ולא את המוות, כמו כמה מהארגונים שכנגדם לוחם צה"ל. מוטב היה לבחור גם (לא רק) סיפורים אודות דמויות מופת שעודן מהלכות בינינו. 

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל.

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל, (מקור: דו"צ).

פרק נוסף בספר נוגע בדמותו של רב-סרן נדב מלוא, מפקד פלוגת ההנדסה של הצנחנים שנפל ב-97' בלבנון. מלוא, שנהג לומר כי "צנחן הוא זה שהוא קודם כל אדם ורק אחר כך חייל" (עמוד 55), נחשב למפקד מיוחד ואין כמעט שנה ששמו לא נזכר בטורי ההספדים של מפקדים יוצאי החטיבה. אבל הקריאה אודותיו, במיוחד השבוע, הזכירה לי דווקא אמירה אחרת שלו, שאינה מופיעה בספר. העיתונאי נחום ברנע מתאר בספרו, "ימי נתניהו" (הוצאת זמורה ביתן, 1999), כיצד ירד בשעתו לשטחי האש בבקעת הירדן, אותם שטחי אש בהם חנך אותנו מתניה, ושוחח עם מלוא, אז מ"פ פלוגת מסלול בגדוד 101. זה האחרון, כך התברר, התבייש אז מנסיבות הזמן ומכך שפעם דברים היו מובנים מאליהם ועתה הם אינם כאלה. מה למשל? שאל ברנע. "פעם היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל" (עמוד 306). הזמנים בהחלט השתנו. מחוץ לצבא ישראל מפולגת כל העת לשבטים מסוגים שונים: החרדים, החילונים, הדתיים-לאומיים ועוד. זר שיסייר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל ויביט במצבות לא ידע מי דתי, מי חלוני, מי האמין בשלמות הארץ ומי בפשרה טריטוריאלית. שם, כולם שבט אחד. אולי כדאי לזכור את זה גם בנוגע לחיים. בנאום הפרישה שלו מצה"ל כסגן רמטכ"ל (כלומר רגע לפני שמונה לרמטכ"ל), אמר בני גנץ, כי הוא מוצא את עצמו "בזמן האחרון חושב בעיקר על החברים שלנו שנפלו. על מה האנשים הללו נהרגו והאם אנחנו עדיין ראויים להם?" זו שאלה שאנחנו, שנשארנו, צריכים לשאול עצמנו כל העת. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.04.2018)

 

בחזרה אל הכפור | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ג'ון לה-קארה הוציא ספר חדש, המציג מזווית אחרת את ספרו "המרגל שחזר מן הכפור", אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב. בספר תוהה הסופר הבריטי (סוכן חשאי לשעבר בעצמו), האם האמצעים ששימשו את המערב בכדי לנצח במלחמה הקרה הצדיקו את המטרה?

יושב לו סוכן חשאי בדימוס, שמאחוריו עשרות מבצעי ריגול מורכבים במלחמה הקרה, מול באני, היועץ המשפטי של השירות (מי לעזאזל קורא לעצמו באני?) ומורט את שיערות ראשו. מה, הם לא יודעים שהמבצע ההוא, מלפני כמעט 60 שנה, הצליח? 

John le Carre.jpg

דיוויד קורנוול, הוא ג'ון לה קארה, (מקור: ויקיפדיה).

הבשורה על ספר חדש מאת הכהן הגדול של ספרות הריגול, ג'ון לה-קארה (ששמו האמיתי הוא דיוויד קורנוול), שמתאר עלילה חדשה שגיבורה הוא רב-המרגלים "הגוץ הממושקף והמודאג תמיד ג'ורג' סמיילי" (עמוד 13), שמחה אותי מאוד. בספריו תיאר הסופר, בעצמו איש השירות החשאי הבריטי, אולי טוב מכולם, את עולם הביון במלחמה הקרה – המאבק בין ארצות הברית ובנות-בריתה לבין ברית המועצות וגרורותיה. בספריו, הוצגו המרגלים כאנשים רגילים, אפורים, העובדים בארגון ממשלתי בירוקרטי, מסואב ומנוכר. ההיפך הגמור מגיבוריו של רוברט לדלום ובהם המתנקש ג'ייסון בורןשתמיד לובשים טוקסידו, חמושים באקדחים עם משתיקי-קול ומיישמים היטב את שיעור ה"שלוף – דרוך –תירה" שלמדו. אין זה אומר שהספרים שכתב היו גרועים, להיפך. בביקורת שהתפרסמה ב"וושינגטון פוסט" על אחד מספריו של לדלום נכתב שמדובר ב"ספר מחורבן עד כדי כך שנשארתי ער כל הלילה כדי לגמור אותו". הספרים הללו הציגו את עולם הריגול כזוהר וכעימות בין טובים ורעים, ומחבריהם כתבו מותחנים. לה-קארה, כדברי אלוף (מיל') שהיה מיודד עמו, הוא סופר של ממש.

לה-קארה, כתב הסופר והמתרגם יונתן דה שליט (איש מודיעין אף הוא) בהקדמה לאוטוביוגרפיה שפרסם הסופר הבריטי בשנה שעברה, "הבהיר לנו שהטובים והרעים נמצאים בשני צדי המתרס. היו מפגשים חשאיים, פרצי אלימות קצרים, חדרי חקירות מסויטים, תחבולות, בגידות מכל הסוגים, גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל". והנה, הכנופייה הישנה רוכבת שוב. סמיילי, גווילם, לימאס, קונטרול וגם ביל היידון הזכור לשמצה ועוד ועוד. 

אמת שברירית

סמיילי וגווילם חוזרים, (מקור: הוצאת כנרת).

ספרו החדש "מורשת של מרגלים" (הוצאת כנרת, 2018), מתמקד הפעם באחת מדמויות המשנה בטרילוגיית קארלה הנודעת של לה-קארה (על שם יריבו הגדול של סמיילי במרכז המוסקבאי). גיבור הספר, אם כן, הוא פיטר גווילם, פעם נערו ושותפו של סמיילי בשירות החשאי הבריטי, וכיום מרגל מזדקן שנהנה מפרישתו בחווה מבודדת בבריטני. סמיילי, ש"היה ראש השירות בעשר השנים הכי קרות של המלחמה הקרה" (עמוד 29), הוא שגייס את גווילם בשעתו, כשהציע לו "להצטרף אלינו על בסיס קבוע יותר. אנשים שעובדים בשבילנו בחוץ לא תמיד משתלבים בפנים. אבל במקרה שלך אנחנו חושבים שיש סיכוי. אנחנו לא משלמים הרבה, והקריירה בדרך כלל קטועה. אבל אנחנו כן מרגישים שזה תפקיד חשוב, כל עוד מתמקדים במטרה ופחות באמצעים" (עמוד 14). הוא עבר הכשרה בבית הספר של השירות ("החממה"ׂ, כפי שכינה זאת בספריו) שבסאראט והיה לקצין איסוף. 

גווילם הוא מהגיבוריו הזכורים לטוב של לה-קארה, מעין נער-פוסטר מוכשר ואולי הגיבור היחיד שלו שמזכיר במשהו את גיבורו של איאן פלמינג, ג'יימס בונד. בשעתו הפעיל גווילם סוכנים בצפון-אפריקה הצרפתית, תפקיד שנחשב למסוכן מאוד. הכיסוי שלו, בדומה לזה של המחבר, "נשרף", סוכניו נתלו והוא "קורקע", ונעשה לאחראי על יחידת המתנקשים של השירות, המכונה "ציידי-הגולגולות". בפרספקטיבה על אותם ימים מעיר גווילם ש"בחממה שבסאראט לא לימדו הגנה עצמית אלא מגוון דרכים להרוג, אחדות מהן בשקט, אחרות קצת פחות, אבל הגנה עצמית לא הופיעה בתפריט" (עמוד 112). עתה נקרא גווילם הקשיש ללונדון בכדי לספק לבאני, היועץ המשפטי של השירות ולא של גווילם (כפי שהוא מתעקש להבהיר), הסבר על תפקידו "במבצע הונאה בריטי, שם-קוד מערבולת, שתוכנן נגד שירות הביון המזרח-גרמני (השטאזי) בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה העשרים, והוביל למותם של הסוכן החשאי הבריטי הטוב ביותר שהכרתי מימי, ושל אישה חפה מפשע שלמענה הוא הקריב את חייו" (עמוד 7). 

בניין השירות החשאי הבריטי בלונדון, (מקור: ויקיפדיה).

גווילם שב ללונדון, ואז מבהיר לנו לה-קארה, באמצעותו, מה דעתו על המטה החדש והגרנדיוזי של השירות החשאי הבריטי, ועל הדרך מספק לנו פלאשבק לימי המלחמה הקרה. "צריך להיות מרגל מהדור הישן כדי להבין את הסלידה שתקפה אותי למחרת בארבע אחר הצהריים, כששילמתי לנהג המונית והתחלתי להעפיל במעלה שביל הבטון המוביל למטה החדש והראוותני של השירות. הייתם צריכים להיות אני בשיא קריירת הריגול שלי, כשחזרתי עייף כמו כלב ממוצב שכוח-אל של האימפריה – הסובייטית בדרך כלל, או אחת החברות בה. הגעתם היישר מנמל התעופה של לונדון באוטובוס, ואז נסעתם בתחתית לכיכר קיימברידג'. צוות ההפקה המתין לתחקר אתכם. עליתם בחמש מדרגות מטונפות אל מפתן הזוועה הוויקטוריאנית המכונה ה"מטה", ה"משרד", או פשוט ה"כיכר". והגעתם הביתה" (עמוד 19). עד מהרה מגלה גווילם כי בשירות בגלגולו הנוכחי עובדים אנשים ש"לא ידעו את יוסף" ואין להם מושג איך ניצחו הוא וחבריו בעימות הקטלני ההוא, שהיום מכונה המאבק הבין-גושי אך עבורם היה עניין של חיים ומוות, כשהם פועלים לבדם בארצות יעד. 

מבצעי מודיעין שפעם נחשבו להצלחה גדולה, נבחנים בעיניים של מי שהתרגלו לבחון כל דבר בכלים משפטיים ומוטרדים בעיקר מכך שהשירות יהיה חשוף לתביעה. על גווילם לבאר להם מדוע נשלח הסוכן אלק לימאס למזרח גרמניה. כשמתכננים מבצע, מצטט גווילם את הכלל שטבע לימאס בנוגע למבצעים, "צריך להביא בחשבון כל דרך שבה השירות עלול לדפוק אותך, ולחכות לדרך היחידה שלא חשבת עליה, אבל הם כן חשבו" (עמוד 137). לימאס אכן נדפק, כהוגן, בידי אנשיו שלו. עכשיו, אחרי כל השנים שעברו, חייב גווילם לוודא שהוא לא יהיה השעיר לעזאזל שישלם על כך. כי מישהו חייב לשלם. 

המטרה מצדיקה את האמצעים?

Spy cold.jpg

כרזת הסרט, "המרגל שחזר מן הכפור"בכיכובו של ריצ'ארד ברטון, (מקור: ויקיפדיה).

לימאס הוא, כאמור, גיבור הספר "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב, והמבצע שנדרש גווילם להסביר, "מערבולת", הוא בעצם סיפור המעשה בספר ההוא, שהפך את לה-קארה לסופר בעל שם בינלאומי. לימאס, גבר נמוך וחסון ממוצא אירי, הינו איש מבצעים מנוסה ומיומן שלחם במלחמת העולם השנייה בשורות מנהלת המבצעים המיוחדים (SOE) ושימש בראשית שנות השישים כראש "תחנת ברלין". הוא שב לבריטניה לאחר שכל הסוכנים שהפעיל נלכדו או נרצחו על-ידי השטאזי, שירות הריגול הנגדי של גרמניה המזרחית, ונאלץ לפרוש מן השירות. "בסופו של דבר, הם אמרו, ברלין היתה כישלון זה שנים, ומישהו היה צריך לשלם את המחיר. מלבד זה, הוא היה זקן מדי בשביל מבצעים, עבודה שבה התגובות שלך חייבות להיות מהירות כאלה של שחקן טניס מקצועי. לימאס עשה עבודה טובה במלחמה, הכל ידעו זאת. בנורבגיה ובהולנד הוא הצליח איכשהו להישאר בחיים, ואחרי הכל, הם העניקו לו מדליה" (עמוד 23).

אך למעשה לימאס לא פרש כי אם נשלח במצוות השירות למבצע אחד אחרון, בחזרה אל הכפור, מסוכן מכל אלו שבהם היה מעורב בעבר. עליו לחצות מעבר למסך הברזל ולהפליל את ראש מחלקת הריגול הנגדי של השטאזי, מונדט, כסוכן כפול של שירותי הביון של המערב. המבצע ההוא מסתבך ולימאס מגלה שכל האמצעים כשרים בכדי להשיג ולהצדיק את המטרה. בפרספקטיבה מאוחרת בספרו החדש, נראה שהסופר (שלחם במלחמה הקרה בעצמו) לעתים אינו בטוח בכך. אף שהספר החדש אינו מוצלח כפי שהיו אלו שכתב בשנות השישים והשבעים, הרי שגם כאשר לה-קארה בינוני הוא טוב בהרבה מכותבי מותחני הריגול. 

בספר שכתב אז, ב-63', שם לה-קארה את הציטוט הידוע של ג'ורג' אורוול בפי ראש השירות החשאי דאז, קונטרול, שמסביר ללימאס כי "אנו עושים מעשים לא-נעימים כדי שאנשים פשוטים כאן ובמקום אחר יוכלו לישון בשלווה במיטותיהם בלילה. האם זה רומנטי מדי? מובן שלפעמים אנו עושים מעשי נבלה" (עמוד 19). בעצם, אמר לנו לה-קארה כבר אז, הביון המערבי לא היה חף מאכזריות מחושבת, קרה ונוראה, במאמציו לנצח את יריביו הסובייטים ולמעשה לא שונה מהם כפי שהיו אנשיו רוצים לחשוב.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 20.02.2018)

אש (לא) ידידותית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר חדש מנתח קצין מילואים בכיר את תופעת האש הידידותית, שאינה ידידותית כלל. בראיון אודות ספרו הוא קובע: הדו"צ הוא חלק מהלחימה. צריך לפעול לצמצם זאת אבל העיקר – לא לתת לזה לפגוע באפקטיביות של הכוח הלוחם.

גדוד צנחנים במילואים בכניסה ללבנון, 2006, (צילום: צחי זקס, ויקיפדיה).

במהלך הקרבות במלחמת לבנון השנייה, לחם גדוד מחטיבת צנחנים מילואים "הנשר", בפיקוד סא"ל נמרוד רגב, בכפר רב-א-תלתין והשתלט על מספר בתים. בשעת בוקר מוקדמת זיהתה הפלוגה של פישמן דמות באחד הבתים הסמוכים, כשהיא יושבת עם הגב לכוח ומפעילה מכשיר קשר. אף שהמ"פ הורה לצלף להיערך לירי במטרה להרוג את הדמות, עדיין קינן בו החשש שמה מדובר בכוח שכן מהפלוגה שבפיקוד ארז. בשל הספק, ביקש פישמן מארז כי כלל לוחמיו יורידו קסדות וישובו לחבוש אותן, ירימו את יד ימין ושמאל לסירוגין וכיוצא בזה, בעוד הצלף ממתין לאישור ירי. "לאחר כשעה החליט פישמן לבצע ירי – כדור אחד בראש. ארז דיווח שאיש אצלו לא נפגע. פישמן נע לעבר הבית שבו נפגע החשוד" (עמוד 280). לאחר מעשה סיפר כי גם כשעמד מעל הגופה לא היה משוכנע מעל לכל ספק כי אין מדובר בחייל צה"ל. רק כשהפך אותו על גבו נרגע, שכן היה זה לוחם חזבאללה. הסיפור הזה שמופיע בספר חדש בשם "חדל אש, צה"ל, צה"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2017) מאת אל"מ (מיל') בועז עמידרור, שפיקד על החטיבה בקרבות ב-2006, ממחיש את מורכבות הלחימה בשדה הקרב המודרני ואת אחד האיומים המרכזיים לכוחות צה"ל בלחימה – צה"ל, או ליתר דיוק אש ידידותית

הרוגי החטיבה מקטיושה אחת ואש ידידותית

חטיבת הצנחנים במילואים "הנשר" לחמה ב-2006 בתשעה כפרים. אל"מ (מיל') עמוס בריזל, מפקד גדוד בחטיבה שפעל במלחמה תחת עמידרור, אמר שהאחרון הכין היטב את החטיבה ללחימה בטרם המלחמה והוביל אותה בהצלחה בכל משימותיה. 15 מלוחמי החטיבה נהרגו במלחמה. שנים–עשר מהם נהרגו כאשר קטיושה פגעה בפלוגת מפקדה של אחד הגדודים שהתמקמה בסמוך לבית העלמין של כפר גלעדי. שלושה לוחמים נוספים נהרגו בשלושה אירועי ירי דו-צדדי (דו"צ). החטיבה ספגה כמאה פצועים, אך הרוגיה בלחימה היו רק מאירועי הירי של כוחותינו על כוחותינו. אף שבמהלך הקרבות השמידו כוחות החטיבה אמצעי לחימה והרגו מחבלים רבים, כמעט דבר מזה לא התפרסם בתקשורת. בראיון שערכתי עם עמידרור לרגל יציאת הספר, שאלתי אותו כיצד זה שההצלחות נעלמו וכל מה שנותר הוא אירוע הקטיושה ותמונתו של מ"פ בחטיבה, תומר בוהדנה, שצולם מסמן "וי" של ניצחון לאחר שנפצע קשה בכפר מרכבה. הוא מצדו מסביר שבניגוד ליחידות מילואים אחרות, חייליו לא חזרו מן המלחמה ממורמרים ומלאי טענות. את הקרדיט לכך הוא מייחס לרוח החטיבה ולאנשיה. הוא גם מעיר בצניעות, שהמחבלים שבהם לחמו לא היו ערוכים בהיקף ובעוצמה שפגשו לוחמי גולני וחטיבת הצנחנים הסדירה בבינת' ג'בייל ובמארון א-ראס

הספר הוא מסמך מקיף וחשוב, (מקור: סימניה).

העובדה שבלחימה עצמה איבד חיילים רק מאש צה"ל לא נתנה לו מנוח והוא החל לחקור את תופעת האש הידידותית לעומק. עמידרור, ששירת 27 שנים בצה"ל, במגוון תפקידי מטה ופיקוד בשורות חטיבת הצנחנים, שימש לאחר המלחמה נספח זרוע היבשה של צה"ל בארצות הברית. התפקיד אפשר לו ללמוד כיצד הנושא נתפס בצבאות זרים, ובדגש על הצבא האמריקני. לאורך השנים התרחשו בצה"ל אירועי ירי כוחותינו על כוחותינו רבים, אך משום מה איש לא חקר לעומק את התופעה. תחילה, סיפר, חשב לגבש את הידע שצבר לכדי סדרת מאמרים או לחלופין לעבודת דוקטורט (החשש שיכונה ד"ר דו"צ הניא אותו מכך). לבסוף בחר לכתוב ספר. שיחה עם חברו לנשק, האלוף יוסי בכר, גרמה לו להבין שהספר צריך לפנות לדרג מפקדי הפלוגות במערך השדה של צה"ל, שכן זהו "הדרג הפיקודי שבו מתרכז ניהול המגע עם האויב" (עמוד 18). לא מעט פרקים בספר מסתיימים ומתחילים בפנייה ישירה למפקד הפלוגה הקורא בספר.

קללה שמלווה את המלחמה

הספר שכתב הינו מסמך מקיף שכולל התייחסות כמעט לכל היבט של התופעה, הרקע ההיסטורי שלה, הסיבות להתרחשותה כמו גם הצעות כיצד לצמצם את נוכחותה בקרב כוחות צה"ל. במחקרו מבהיר המחבר כי סוגיית האש הידידותית מלווה כקללה את הכוחות הלוחמים בכלל הקרבות משחר ההיסטוריה, ותמשיך ללוותם. אחת הדוגמאות ההיסטוריות המרתקות שמופיעות בספר ומדגימות יותר מכל את הבלאגן וערפל הקרב, היא זו של הקרב בקרנסבס שבמערב רומניה, שהתרחש בשנת 1788 במסגרת המלחמה הטורקית-אוסטרית. אנשי כוח חי"ר מן הצבא האוסטרי שנתקל במחנה של כוח סיור שכן, ביקשו מחבריהם הסיירים מעט מן האלכוהול שהיה ברשותם. האחרונים סירבו ובמהלך הוויכוח, הופיע כוח פרשים אוסטרי שזוהה בטעות ככוח טורקי, בין היתר משום שהצבא הורכב מעמים שונים, איטלקים, סלאבים, אוסטרים ועוד. ריבוי השפות גרם לכך שצעקת עצור, "Halt", נשמעה כמו "אללה, אללה". עקב הבלבול הורה קצין בכיר על ירי ארטילרי לעבר המחנה. כעבור יומיים הגיעו לשם כוחות טורקיים, שלא נכחו כלל באירוע, ומצא וכ-10,000 הרוגים ופצועים.

במרכז: הרמטכ"ל אשכנזי מבקר את כוחות חטיבת גבעתי בעזה במהלך "עופרת יצוקה", (צילום: דובר צה"ל).

צה"ל כאמור, אינו פטור מקללה זו, ובשל היותו צבא המבוסס על שירות חובה ולא צבא מקצועי בהגדרתו, הוא חשוף לה אף יותר. לאחר מלחמת לבנון השנייה אמר מפקד זרוע היבשה דאז, האלוף בני גנץ, כי "סביבת הלחימה מורכבת ותהפוך להיות מורכבת יותר, דבר המגביר את פוטנציאל הדו"צ" (עמוד 27). במערכה הבאה, מבצע "עופרת יצוקה", נהרגו 11 לוחמים. שלושה מהם כתוצאה מפגיעת פגז טנק של צה"ל במבנה בו התמקם חפ"ק מח"ט גולני. באירוע נפצעו גם 29 לוחמים ובהם מפקד החטיבה, אבי פלדשלמרות פציעתו חזר לפקד על החטיבה בעזה. האם המבצע היה מוסיף להיחשב כמוצלח, תוהה עמידרור, לו היו נמנים בסופו כארבעים חללים מירי כוחותינו על כוחותינו? האם הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שלדברי עמידרור הביע עניין רב בספר, וקבע כי מדובר ב"ספר חובה למפקד הפלוגה"היה נחשב אז למי ששיקם את צה"ל לאחר 2006? הדבר היחיד שהשתנה מאז, מציין עמידרור, הוא קטלניות אמצעי הלחימה. לו היה אירוע דו"צ שכזה מתרחש במבצע "צוק איתן" היו נהרגים כלל החיילים בבית, משום שהפגז שנורה הוא קטלני בהרבה מזה שבו השתמש צה"ל ב-2009. 

למה זה קורה?

"כל אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו הוא ייחודי ואין אירוע זהה לו, אף שיש דומים לו. ממש כשם שאין קרב אחד זהה למשנהו", אומר עמידרור. לחימה היא סיטואציה מלחיצה, שבה פועלים הלוחמים בתנאי אי-ודאות, כשלרוב, תמונת הקרב שברשותם חלקית ולא ברורה. לו היו מראים בסרטי קולנוע קרב כפי שהוא באמת, הוא אומר, היה הצופה רואה רק עשן, או חייילים מאחורי מחסה, שומעים יריות ואינם מזהים במשך זמן רב מהיכן יורים עליהם. זוהי הסיבה שרוב החוקרים בצבאות בעולם, גורסים כי בכל פעם שהתרחש אירוע של דו"צ התברר שהיה קיים פער בהבנת "המודעות המצבית" של הכוחות המעורבים בו. כלומר, הבנת הכוחות: היכן הם נמצאים, איפה ממוקמים הכוחות השכנים ביחס אליהם והיכן נמצא האויב, היא המפתח לפתרון.

כוח נח"ל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

בחודש שעבר נשא שר הביטחון לשעבר, משה (בוגי) יעלון, הרצאה אודות מנהיגות צבאית במאה ה-21 בטקס הענקת הפרס על-שם יצחק שדה לספרות צבאית. יעלון ביקש להמחיש לקהל עד כמה התקדם צה"ל מבחינה טכנולוגית. לשם כך תיאר יעלון כיצד בראשית מלחמת לבנון הראשונה הוטל עליו כמפקד כוח בסיירת מטכ"ל לפעול כנגד כוח קומנדו סורי במרחב שכונה "המיוערת". המודיעין לגבי היעד ניתן להם לפנות בוקר, רגע לפני הכניסה ללבנון. היה זה תצלום אוויר מפוענח עדכני ככל שניתן, אבל לדבריו, אודות "האויב שהיה שם אתמול בעשר בבוקר. כשכוחותינו נכנסו לעזה ב"צוק איתן", לכוחות היה מודיעין של מה קורה עכשיו". השינוי, אינו נובע רק מן הקידמה אלא משום שהאויב הפך דינמי יותר.

ב-1982 כוח אויב שהתמקם בנקודה מסוימת יום קודם, היה עשוי בהחלט להישאר שם למחרת. כיום, מחבל שיופיע בבית בלב עזה הוא בבחינת "מטרת חטף", רגע הוא שם ורגע כבר לא. הדבר, מציין עמידרור, יוצר לחץ נוסף על הלוחמים לפעול מהר, לעתים על בסיס מידע חלקי. בספר מציג עמידרור אירוע שבו היה מעורב אחד מגדודי חטיבת הצנחנים במילואים שעליה פיקד במלחמת לבנון השנייה. "בעת לחימת גדוד הסיור ברחובות הכפר אל-עודייסה זיהתה תצפית של פלוגת הסיור מתחתיה שבעה לוחמים עם מדים, אפודים ופק"לים רצים. כיוון תנועתן של שבע הדמויות היה עם כיוון תנועת הכוחות ואולם לא במיקום ובתזמון המוכרים, אף שציוד הלחימה של החוליה נראה ציוד מצ'וקמק לא פתח הכוח באש. לפתע זיהה אחד הצלפים כי אחת הדמויות נועלת נעלי פומה אדומות בוהקות. הספק הוסר מבחינתו והוא ירה ופגע בבעל הנעליים האדומות, והמחבל נהרג. מסקנה: אל תצאו לקרב מצ'וקמקים" (עמוד 129). האירוע ההוא נגמר במזל גדול. לא פעם זה נגמר אחרת. באירוע אחר ספר, שהדגים את אותה המורכבות שאתה מתמודדים הכוחות, תואר כיצד, במהלך מבצע "חומת מגן", זיהה קלע בגדוד צנחנים סדיר דמות בחלון בית ונאלץ להחליט תוך שבריר שנייה אם לירות או לא. הוא ירה והרג קצין צה"ל בדרגת רב-סרן.

אין פתרון קסם, זולת השגת המשימה

בספר פירט המחבר שורה של תופעות שעשויות להתרחש ביחידה שחוותה אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו ובהם אובדן אמון במנהיגות מפקדי היחידה, בשרשרת הפיקוד שמעליה ובכוחות סיוע ובכוחות שכנים; אי-שמירה על ערך החתירה למגע עם האויב וזהירות מוגזמת. למעשה, מציין עמידרור, הסכנה האמיתית של אירועים אלו הם בכך שהם פוגעים באפקטיביות של הכוח. אבל תופעות אלו אינן מחויבות מציאות. כך למשל ציין, ספג אחד הגדודים בחטיבה, עליו פיקד נמרוד רגב, מספר רב של נפגעים בשני אירועים קשים: פגיעת הקטיושה בפלוגת המפקדה בכפר גלעדי ומקרה של ירי כוחותינו על כוחותינו שבו נהרג לוחם ונפצעו 12 נוספים. עם זאת, ציין עמידרור בגאווה, "לחימת הגדוד ויכולתו למלא משימות רבות נוספות לא נפגעו. רוח הלחימה, המקצועיות והמנהיגות של המג״ד ושל סגנו, מטה הגדוד ומפקדי הפלוגות, בצד לכידות הגדוד, הם שעשו את ההבדל" (עמוד 51).

גנרל ג'יימס מאטיס, גרס שאין פתרון טכנולוגי לתופעת הדו"צ, (מקור: ויקיפדיה).

אין לתופעת האש הידידותית פתרון קסם טכנולוגי. בספר מופיעה קביעתו של גנרל חיל הנחתים האמריקני, ג'יימס מאטיס (לימים שר ההגנה), כי לא ניתן לפתור את "בעיית הזיהוי הקרבי עם טכנולוגיה לבדה. בכל פעם שמתרחש ירי כוחותינו על כוחותינו, יש אדם – גורם אנושי – ששגה. התשובה היא ביחידות מגובשות ומאומנות היטב" (עמוד 149). כמו מאטיס, גם עמידרור אינו חסיד של הטכנולוגיה, ואף מזהיר מפני הישענות יתר עליה. אימונים, הטמעת לקחים (בהקשר לכך מלין עמידרור כי צה"ל אינו מיטיב לשמר את הידע ותחקירי האירועים בקרב היחידות) והשארתם של מפקדים בעלי ניסיון, שחוו אירועי דו"צ במערכת ובצבא הם הפתרון. בשיחה עמו הדגיש עמידרור שצה"ל דווקא יודע לשמר ואף לקדם מפקדים שתחת פיקודם התרחש אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו, ובתנאי שלא התרשלו ("במלחמות", הוא אומר, "לא טועים רק אלו שלא היו שם"). רק בסבב המינויים שהתקיים השבוע קודם לאלוף קצין שפיקד על גדוד צנחנים ב"חומת מגן", באירוע הדו"צ שהוזכר קודם לכן. הוא לא התרשל וניתן להעריך שבעקבות האירוע הוא ושכמותו צרובים במודעות לנושא, ומטיפים לזהירות, לצד הצורך לחתור למגע עם האויב. שכן, המסר העיקרי של עמידרור הוא שאסור שהדו"צ והחשש ממנו יפגע באפקטיביות המבצעית ויאט עד יסרס את הכוח. "דווקא השגת המשימה, מהר ככל שניתן, היא שתצמצם את כמות הנפגעים, וכתוצאה מכך גם את מספר נפגעי הדו"צ".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.11.2017)

דברים שאמרתי בטקס פרס יצחק שדה לספרות צבאית, תשע"ז – 2017

וידאו

אתמול הוענק פרס פרס יצחק שדה לספרות צבאית, תשע"ז – 2017. חבר השופטים כלל את יו"ר הוועדה, הפרופסור דינה פורת, תא"ל (מיל') יעקב אבן ואני. בפרס הראשון זכה ד"ר תא"ל (מיל') ערן דולב עבור ספרו "אלונקה על גב גמל". את הפרס השני קיבלו במשותף אל"מ (מיל') מוקי בצר על ספרו "חייל חשאי" והעיתונאי מתי פרידמן על ספרו "דלעת". להלן הדברים שאמרתי מטעם חבר השופטים בטקס בבואנו לנמק את בחירתנו להעניק את הפרס למתי פרידמן.

ברכות לזוכים.

30.10.2017

 

שיח ישראלי\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לרגל יציאת ספרו החדש ראיון עם ד"ר יועז הנדל על האתגרים הפנימיים והחיצוניים לישראל. שיח ישראלי על ארץ לא זרועה.

יועז הנדל, מתאר בספרו מסע אישי בישראל העכשווית, (צילום: פייסבוק).

יועז הנדל, מתאר בספרו מסע אישי בישראל העכשווית, (צילום: פייסבוק).

בדצמבר האחרון יצא לאור ספרו הרביעי של הד"ר יועז הנדל. הספר, "בארץ לא זרועה – מסע ישראלי", הוא מעין מהדורה מעודכנת (מן הצד הימני של המפה הפוליטית) של "פה ושם בארץ ישראל" שכתב בשעתו עמוס עוז. הנדל (יליד 75') גדל באלקנה שבשומרון, שירת בקומנדו הימי כמפקד צוות ופלוגה וכראש מערך ההסברה הלאומי בלשכת ראש הממשלה נתניהו. הוא דוקטור בהיסטוריה צבאית וכותב טור קבוע ב"ידיעות אחרונות". כיום הוא מכהן כיושב ראש המכון לאסטרטגיה ציונית וכראש תנועת "זכויות אדם כָּחוֹלָבָן". בחודש שעבר כתבתי כאן סקירה אודות הספר והדבר הוביל לשיחה ארוכה עם המחבר על ישראל של כאן ועכשיו.

כל העם צבא?

לוחמי שייטת 13 - הקומנדו הימי

לוחמי השייטת בתרגיל. השירות שם היה משמעותי מאוד עבור הנדל (צילום: דו"צ). 

השירות הצבאי של הנדל מתואר בהרחבה בספר ונראה כי השירות הממושך בשייטת 13 כלוחם ומפקד היה חוויה מעצבת עבורו. לטענת הנדל שלושה נדבכים בשירות הצבאי היו משמעותיים במיוחד עבורו. הראשון שבהם הוא "ההבנה של האחריות שיש לך הכתפיים, שאתה מבין שאתה נמצא במקומות שיכולים לטלטל מדינה שלמה. שנית, שאתה נהיה מפקד ואחראי על אנשים, ושלישית זה באירועים הכי משמעותיים שמעצבים אותך, זה כשאתה מאבד חברים ומבין, עוד פעם, שמה שאתה עושה זה לא משחק. זה חלק ממציאות מאוד קשה שנכפתה עליך ובאותה נשימה אתה בוחר בה."

אף שהנדל היטיב לזקק את כל אותם החלקים בשירות הצבאי הקרבי שאכן מעצבים את בוגריו (כפי שהיה השירות בצנחנים עבורי), הרי שבספרו מצטייר השירות הצבא כאתוס המכונן במדינה. אבל בישראל של שנות ה-2000, בה לא כולם משרתים (בטח לא במילואים). כשהוא נשאל האם בשל כך לא נדרש אתוס משותף אחר מאשר "כל העם צבא", משיב הנדל כי המצב האידאלי מבחינתו היה שדווקא מערכת החינוך תתפוס את ההובלה בעיצוב האתוס הישראלי המשותף. אולם מאחר ויותר חלקים באוכלוסייה פורשים ממערכת החינוך הממלכתית למערכות פרטיות הדבר נופל על הצבא. לדבריו, יותר משהוא חושש מפני האיום האיראני או העימות עם הפלסטינים הוא חושש "מהתרופפות או משבירת המעגל המשותף שיש בו בין כל מיני קבוצות בישראל, כי אם זה יקרה לא תהיה מדינה."

אליטה משרתת?

בספרו מתוארת האליטה החדשה, הציונות הדתית, שתפסה לשיטתו את מקום האליטה המשרתת הקודמת מן ההתיישבות העובדת. בעוד שאנשי הציונות הדתית החלו לתפוס עמדות בולטות בכל תחום וזירה בחברה, בצבא, באקדמיה ובממשלה (ואפילו כמה מהפעילים הבולטים ב"שוברים שתיקה" ו"שלום עכשיו"), אומר הנדל, התפרק להתיישבות העובדת הקולקטיב. כך נוצר מצב שבעוד שלאדם כמותו יש שפה משותפת עם מי שגר בעופרה, לקיבוצניק ולמושבניק כבר אין תרבות משותפת. הוא מצר על כך (הוא עצמו מתחבר יותר לנהלל מאשר לאלקנה), ומציין שלצד היתרונות שגלומים באנשי הציונות הדתית הרי שהחיבור המורכב בין דת לפרקטיקה עשוי להוות גם חיסרון.

מפקד חטיבת גבעתי במבצע "צוק איתן", אל"מ עופר וינטר, 0צילום: דו"צ).

מח"ט גבעתי ב"צוק איתן", אל"מ עופר וינטר, (צילום: דו"צ).

כששואלים אותו אודות תופעות דוגמת פקודת יום שהפיץ מח"ט גבעתי, עופר וינטר, לחייליו ערב "צוק איתן" שעמדה בניגוד לפקודה הממלכתית ברוחה שהפיץ ללוחמיו מח"ט הצנחנים דאז, טולדנו (גם זה וגם זה חובשי כיפה), ואודות ענף תודעה היהודית ברבנות הצבאית, שעבר באחרונה לאחריות ראש אכ"א, הנדל לא מתרגש. לדבריו, הרבנות הצבאית היא בחזקת "כוסות רוח למת" בעבור החיילים החילוניים בצבא. אנשיה והרב הצבאי הראשי (גם כאשר עמד בראשה הרב הדומיננטי תא"ל אביחי רונצקי), אינם משפיעים באמת על תפיסתם ועמדותיהם, ואילו החיילים הדתיים כבר ממילא נתונים להשפעת רבנים. בעיניו מדובר במאבקי שליטה וטריטוריה חסרי חשיבות מול חיל חינוך שדומים במהות לכך שהוא, "בתור מפקד במילואים רוצה שיהיו לי יותר חיילים, יותר תחמושת, יותר נשקים תחמושת ויותר סמכויות, ואני מניח שזה מה שקורה בין הרבנות הצבאית לחיל החינוך. לבנות על זה אידיאולגיה שלמה זה להרחיק לכת."

ישראל צריכה ליזום מול הפלסטינים

מפת תוכנית אלון. השטח הצבוע בכחול נועד לסיפוח למדינת ישראל. השטח הצבוע בירוק נועד להחזרה לירדן או לכינון ישות עצמאית.

מפת תוכנית אלון. השטח הכחול נועד לסיפוח למדינת ישראל ואילו הירוק נועד להחזרה לירדן או לכינון ישות עצמאית.

כשבוחנים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נוכח האיום הדמוגרפי, מציע הנדל, המתנגד לנסיגות חד-צדדיות, הצעה פרגמטית הכוללת סיפוח חלקי של שטחי הגדה, שדרוג הרשות והשארת שאר השטח שנוי במחלוקת, מתוך תפיסה כי "האינטרס הציוני הוא מקסימום שטח ומינימום ערבים." לגישתו, האינטרס העיקרי הוא לייצר הפרדה בין המסה העיקרית של הפלסטינים למסה העיקרית של היהודים. תכניתו של הנדל היא מעין גרסה מודרנית של תכנית אלון המתבססת על המשך החזקת גושי ההתיישבות ובקעת הירדן בידי ישראל מחד, ושדרוג ואולי אף הגדלת שטחי הרשות הפלסטינית ובאמצע שטח מחלוקת שהריבונות עליו לא ברורה. אף שהנדל מדגיש על המשך השליטה הביטחונית בשטחי הגדה הרי שברמה המדינית הוא מציע היפרדות מן הפלסטינים כצעד ביניים, מתוך תפיסה שפתרון כולל ושלם איננו בנמצא כעת ויש להתנהל בהתאם.

גם בספרו הקודם "ישראל נגד איראן" וגם בספרו הנוכחי הוא מתאר את החמאס ברצועת עזה כישות שהסבב הבא כנגדה בלתי נמנע. לדבריו, כל עוד החמאס שולט ברצועה שלטון של טרור ישראל תהיה נתונה בסבבי לחימה חוזרים ונשנים. מה גם, אומר הנדל, שישראל לא מימשה עד תום אף אחת משתי האופציות שעומדות בפניה מחד, לא חתרה ישראל להשגת הכרעה אל מול החמאס ומנגד לא ייצרה "חשבון כלכלי" לחמאס, במובנים של פיתוח (נמל ימי ומקורות אנרגיה חלופיים). לשיטתו, כל עוד אחת משתי אפשרויות אלו לא תמומש במלואה ישראל תישאר עם שיטת הסבבים.

לאן נעלם הימין הליברלי?

בספר יוצא הנדל לחפש את "השמאל הציוני שמדבר על מדינה יהודית בלי לגמגם." אישים בולטים בשמאל הציוני, המייצגים אותו בכנסת קצת חסרים בדפי הספר, אולם הנדל טוען שהשמאל הציוני זוכה בספרו לייצוג הולם, בין היתר בדמותם של חבריו לשירות בשייטת ובדמותו של סא"ל דולב קידר, חברו שנהרג ב"צוק איתן" כמפקד גדוד. מי שהנדל אינו מחפש בספרו, והוא בחזקת נעדר מן הנוף הוא דווקא החלק הליברלי בימין הפוליטי שחסרונו בנוף הפוליטי ניכר בימים אלו. לתפיסתו של הנדל הציונות כולה "היא לאומיות ליברלית" וברגע שאחד משני היסודות הללו חסר, כפי שמשתקף למשל, בהצעת חוק השבת של הח"כ מיקי זוהר, "זו בעיה".

קמפיין ה"שתולים" כנגד ארגון "שוברים שתיקה".

קמפיין ה"שתולים" כנגד ארגון "שוברים שתיקה".

אני שואל את הנדל האם תרבות השיח הפוליטי בישראל מטרידה אותו במיוחד בהקשר ל"שוברים שתיקה", שרבים מאנשיהם שירתו כלוחמים, תויגו כ"בוגדים" (תווית שפעם נהגנו להצמיד רק למרקוס קלינברג ודומיו). הנדל משיב לי כי הוא מסתייג במובהק מהכינוי "בוגדים" אולם טוען שאינו "מאמין להם". פעילי "שוברים שתיקה" רואים "רק את השלילי" ומקפידים להכפיש את ישראל באמצעות סיפורים שהיסוד העובדתי נעדר מהם. "אין כזה דבר שמישהו עומד עם תת-מקלע וקוצר חפים מפשע. זה לא קיים," אומר הנדל. מה שלא מנע לטענתו מאנשי הארגון לספר זאת לוועדה של האו"ם. הנדל מאשים את הארגון בכך שנוכח חוסר יכולתו להשפיע בציבור פנימה, הוא מנסה לכפות על ישראל מימוש תפיסה פוליטית (שהוויכוח עליה בעיני הנדל יותר מלגיטימי) באמצעות גורמים חיצוניים.

גם הנדל וגם אני שירתנו בשטחים תקופה ממושכת. אף ששנינו מסכימים עם האמירה שצה"ל הוא צבא מוסרי, דומה שישראלים רבים משוכנעים, כפי שכתב פעם עמוס הראל, שהתקיימה איזו "אולימפיאדה מוסרית והאתלט הישראלי הגיע ראשון בתחרות של קפיצה מוסרית לרוחק." הנדל מסכים שהפעילות בשטחים טומנת בחובה גם חריגות ואירועים שיש לחקור, שכן השהייה בלב אוכלוסייה אזרחית תוך לחימה בטרור כוללת בתוכה דילמות בלתי-אפשריות. הפשוטות שבהן באות לידי ביטוי באירוע שבו "מישהו משגר רקטות והוא מוקף ילדים? איך פותרים את זה? אבל זה קל להציג, מה אתה עושה עם ילד בן 12 שזורק עליך אבנים? אין כאן פתרון בית-ספר או תשובה טובה". אולם הוא מציין שעצם העיסוק באירועים החריגים הללו, החקירות שנפתחות בגינן והחינוך לטוהר הנשק מעידים כי מדובר ביוצאים מן הכלל שאינם חזות הכל.

נשאר אופטימי

בספר מתאר הנדל את פועלם של מנהיגים דוגמת בן גוריון, רבין, שרון כמי שפעלו על בסיס ציונות מעשית, ברוח של "אמור מעט ועשה הרבה", אם לצטט מפרקי אבות. הוא טוען שהמנהיגות הישראלית יכולה להשתפר בקבלת ההחלטות כמו גם "בדוגמה אישית. אם זה נכון לקצין צעיר בצבא זה נכון לראש ממשלה." אולם, למרות המורכבויות והאתגרים שמזמנים החיים בישראל הנדל מקפיד לציין שהוא נותר "יותר אופטימי מפסימי."

בכאוס ושמו סוריה על ישראל ליזום יותר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מלחמת האזרחים המדממת בסוריה, כפי שמתאר אותה מזכר שפורסם במכון למחקרי ביטחון לאומי טומנת בתוכה גם הזדמנויות לישראל ולא רק אתגרים. בראיון עם אחד מכותביו, תא"ל במיל' אודי דקל, הוא מנסה להסביר מדוע.

תא

תא"ל במיל' אודי דקל טוען שישראל צריכה ליזום יותר בהקשר לסוריה.

בהרצאות הנוגעות למלחמת האזרחים בסוריה נהג תא"ל במיל' אודי דקל, מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), לשאול את הקהל מה אומר להם המספר 157. בעבר, אמר דקל, אשר שירת בצה"ל בתפקידי מודיעין וכיהן בין היתר כראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון וכראש מנהלת המשא ומתן עם הפלסטינים (תחת ראש הממשלה אולמרט), היה זה מספרה של חטיבת טילי קרקע-קרקע בצבא סוריה ואילו היום מספר זה מייצג את מספר הפלגים הלוחמים בסוריה. אין כמשל זה להמחיש את התפרקותה של מדינת הלאום הסורית. בדצמבר האחרון התפרסם מזכר בשם "סוריה – מפה חדשה, שחקנים חדשים: אתגרים והזדמנויות לישראל" שכתב דקל במשותף עם ד"ר אופיר וינטר וד"ר ניר בומס. במזכר מנסים השלושה לעשות סדר בכאוס השורר כעת בסוריה, להגדיר את השחקנים השונים ואת המניע אותם ובנוסף להצביע על ההזדמנויות בפני ישראל ועל כך שעליה לנקוט מדיניות אקטיבית יותר בנוגע לנעשה בגבולה המזרחי.

בצד השני כבר אין מבוגר אחד אחראי

המזכר אודות מלחמת האזרחים בסוריה והאתגרים (וההזדמנויות) הגלומות בה לישראל.

המזכר מציג את האתגרים (וההזדמנויות) הגלומות במלחמה לישראל.

במזכר מציינים המחברים כי סוריה הפכה ל"זירת התכתשות פנימית, אזורית ובינלאומית בין שחקנים מדינתיים ושחקנים אחרים שהצליחו לנצל את חולשתו היחסית של משטר אסד כדי לבסס את מעמדם." במקביל פועלים בקונפליקט גורמי אסלאם סוניים ושיעיים רדיקליים העוינים את ישראל ונתונים למרותן של מדינות ש"שיחסיהן עם ישראל עכורים ומתוחים במקרה של טורקיה וקטר או עוינים ונפיצים במקרה של איראן ושלוחתה הלבנונית חזבאללה." נראה כי גם הקהילה הבינלאומית טרם החליטה כיצד לטפל בקונפליקט האלים והעקוב מדם שמתרחש בסוריה. "בעוד ישראל וערב הסעודית נוטות לראות את האיום העיקרי בהשתלטות הציר השיעי הרדיקלי בהובלת איראן על סוריה, הרי מדינות אחרות, בראשן רוסיה וארצות הברית, נוטות להציב את בלימת 'המדינה האסלאמית' בראש דאגותיהן. טורקיה מצדה מייחסת סכנה משמעותית ביותר גם להקמת אוטונומיה מורחבת למיעוט הכורדי."

20319

פגיעת הפצצות במחנה האימונים בסוריה שהותקף כמסר לאסד.

בשיחה שקיימתי איתו סיפר תא"ל במיל' דקל כי בעבר, כאשר החליט הממשל הישראלי כי נשיא סוריה, בשאר אסד (או לחלופין גורם טרור זה או אחר הפועל מסוריה) ביצע פעולה עוינת או סייע לכזו ניתן היה להעביר מסר ברור לאסד, מתוקף היותו שליטה הריבוני של סוריה וכמי שמסייע למספר ארגוני טרור ובהם חזבאללה, וברוב המקרים המסר הובן. העובדה שהייתה כתובת ברורה ואחראית, גם אם כזו העוינת את ישראל, הקלה עליה את התמרון במרחב האזורי. כך למשל, תקפו ב-2003 מטוסי חיל האוויר מחנה אימונים של הארגונים הפלסטיניים בקרבת דמשק, לאחר הפיגוע במסעדת מקסים עליו הוחלט במטה הג'יהאד האסלאמי בדמשק. היה בכך מסר ברור לאסד שעליו לרסן את הארגונים הפועלים משטחו. אולם כיום, לדברי דקל, אין יותר כתובת ריבונית ברורה שאליה יכולה ישראל להעביר מסר במידה ונחצה קו אדום. לדבריו, גם אם אסד, הנתמך על-ידי איראן ורוסיה, ישרוד את המלחמה הוא ישלוט רק בחלק מסוריה כפי שהייתה מוכרת לנו, בו הוא מחזיק גם כיום. העולם השתנה ועל ישראל להבין שהיא צריכה לפתח כלים להתמודדות עם סביבה מרובת שחקנים עם אינטרסים והגיונות שונים.

חורבן בעיר חאלב.

חורבן בעיר חאלב.

לגישתו המדינה הסורית התפרקה למחוזות בהם שולטים, או לחלופין יישלטו פלגים, עדות ולעיתים קהילות מקומיות. על ישראל להפנים כי "המבוגר האחראי" מעבר לגבול פינה את מקומו לערב רב של חמולות ושרי צבא מקומיים איתם תיאלץ ישראל להתמודד, וחשוב מכך למצוא שפה משותפת ואף אינטרסים משותפים. הדבר דומה לדבריו למה שעלול להתרחש בזירה הפלסטינית, במידה והרשות הפלסטינית תתפרק. בתרחיש זה, תיאלץ ישראל לבסס מערכת יחסים נפרדת עם קהילת חברון, עם קהילת ג'נין ועם קהילת שכם, כל אחת והנהגתה, כל אחת והאינטרסים שלה.

לשאלה האם ישנם ארגונים מתונים במלחמת האזרחים הסורית, השיב דקל כי צריך תמיד לזכור שהמושג מתונים הוא יחסי, בהשוואה למדינה האסלאמית ואסד, ואולי צריך לכנותם יותר פרגמטיים. הוא ציין שישנם כמה שחקני אופוזיציה פרגמטיים, המייצגים בחלקם קבוצות סוריות אזוריות ומקומיות שאינן רואות בישראל איום עם כמיהה לקבלת סיוע הומניטארי וצבאי מישראל. אולם הם אינם מהווים משקל נגד משמעותי אל מול אסד וחזבאללה, מחד, ומול ארגוני הג'יהאד השונים ובהם אלה המסונפים לאל-קאעדה ואלה שנשבעו אמונים למדינה האסלאמית, מאידך.

מנהיג

מנהיג "צבא האסלאם", זהראן עלוש, שנהרג בתקיפה אווירית רוסית בחודש שעבר.

הארגונים היותר פרגמטיים שצוברים כוח והשפעה ונתפסים כאלטרנטיבה לשלטון אסד נגדעים מיד על-ידי הקואליציה הפרו-אסדית, או ארגוני האסלאם הרדיקלי. כך למשל, בדצמבר האחרון, נהרג מנהיג ארגון המורדים הסורי "צבא האסלאם", זהראן עלוש, לאחר שמטוסי קרב רוסיים תקפו את מפקדתו שבע'וטה, ממזרח לדמשק. עלוש נתפס במערב, כמו גם בעיני ערב הסעודית ירדן וטורקיה, כמנהיג מתון שיוכל להיות שותף בהנהגת סוריה ביום שלאחר אסד. יש הגורסים כי היה זה "סיכול ממוקד" מצד רוסיה כדי לחסל כל אלטרנטיבה לאסד. רוסיה בהנהגת פוטין פועלת בסוריה מתוך מטרה לבצר את משטר אסד ולהבטיח את המשך שלטונו, לפחות בחלקים שבהם הוא מחזיק כיום ואולי אף יותר מכך. השאלה האם אכן היה מנהיג תנועת מורדים "מתון", או שמא הפך לכזה כאשר המערב נדרש לבחור בין החלופות הגרועות יותר (אסד, "הקצב" שטבח למעלה מרבע מיליון מבני עמו, והמדינה האסלאמית, שאנשיה עורפים ראשים כדבר שבשגרה). בברירה בין שכאלה קל להבין כיצד עלוש עשוי היה להצטייר כמתון ואף לגיטימי.

צריך לשנות אסטרטגיה

מפקד אוגדת הבשן, תא

מפקד אוגדת הבשן, תא"ל בוכריס והשר יעלון בגבול סוריה (צילום: עדן מולדבסקי, משהב"ט).

במזכר עומדים המחברים על-כך שהמדיניות הישראלית כלפי מלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת במעקב ועמידה מנגד תוך איחולי "הצלחה לשני הצדדים"כמאמר רפול בעת מלחמת איראן-עיראק, ומתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת בסוריה תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. במקביל הטיל בשעתו הרמטכ"ל גנץ על תא"ל אופק בוכריס, יוצא חטיבת גולני, להקים את אוגדת הבשן המרחבית במטרה לשפר את היערכות צה"ל בגבול ברמת הגולן אל מול גורמים מצד חזבאללה ואיראן, כמו גם "טפטופים" ממלחמת האזרחים עצמה. מעל 20 מחבלים נהרגו על הגדר ובקרבתה בתקופה בה פיקד בוכריס על הגזרה.

שר הביטחון משה יעלון (שכרמטכ"ל הורה על תקיפת מחנה האימונים ב-2003) הגדיר לפני כשנה את שלושת הקווים האדומים של ישראל בנוגע למלחמת האזרחים בסוריה: "העברת כלי נשק מתקדמים לארגון טרור כלשהו אם באמצעות איראן ואם באמצעות סוריה; העברת חומרים או כלי נשק כימיים לקבוצת טרור כלשהי; כל פגיעה בריבונות ישראל, בפרט ברמת הגולן." על-פי פרסומים זרים ישראל אכן אכפה את הקווים האדומים האלה בפעולות התקפיות בעלות חתימה משתנה ובכלל זה תקיפת שיירות נשק וחיסולם של ג'יהאד מורנייה וסמיר קונטאר. האינטרסים אסטרטגיים של ישראל כוללים גם רצון לשמור על יציבות בית המלוכה ההאשמי בירדן, בלימת התעצמותם של ארגונים עוינים במרחב, דוגמת חזבאללה, ומניעה מן המצוקה ההומניטרית של הפליטים מסוריה להשפיע על ישראל.

דקל מציין כי הפליטים שברחו מסוריה לירדן ונזקקים לטיפול רפואי, פוגשים את הרופאים הישראליים ומגלים כי "השד הישראלי" אינו נורא כפי שטרח המשטר הישן להנחיל להם. הוא מציין את השאלונים הזהים המופיעים במזכר, שנשלחו על-ידי המחברים, באופן ישיר ובאמצעות אנשי קשר, לאנשי אופוזיציה סוריים מקבוצות שונות, שמיעוטם פועל בתוך השטח הסורי ורובים מחוצה לו, בעיקר בטורקיה. משאלונים אלה עולה כי ישראל אינה נתפסת עוד על-ידם כשחקן שלילי ועוין אלא באופן חיובי יותר. מחברי המזכר מציינים כי שינוי מגמה זה מהווה עבור ישראל הזדמנות "לשיתופי פעולה ואולי גם להכנת תשתית לקשרים בעתיד בינה לבין שחקנים 'חיוביים'. שחקנים אלה חולקים עמה מטרות ואינטרסים חופפים, ובעיקר – יריבים משותפים." 

F-16 של חיל האוויר הירדני, ישראל וירדן יכולות ליצור אזור אסור לטיסה בדרום סוריה.

F-16 של חיל האוויר הירדני, ישראל וירדן יכולות ליצור אזור אסור לטיסה בדרום סוריה.

לטענת דקל בשל כך על ישראל לממש בזירה הסורית מדיניות יוזמת יותר ולקדם קשרים ותכניות שכאלו, במטרה לקדם אינטרסים טקטיים ואסטרטגיים החיוניים לה ובהם שמירת השקט ברמת הגולן, ומניעה מגורמים עוינים להתבסס בצדו הסורי של הגבול. לדבריו על ישראל לפעול בחשאי, לתמוך ולא להוביל בגלוי, כדי שלא להוות גורם שבעצם מעורבותו יימנע, בשל הרצון של מדינות ערביות שלא להיתפס בדעת הקהל כמשתפות פעולה עם ישראל. שיתופי פעולה אלה עשויים להיות צבאיים, כלכליים, והומניטריים. דוגמה לכך היא ההצעה המופיעה במזכר שישראל וירדן בשיתוף פעולה אסטרטגי תעצבנה את דרום סוריה כאזור הנתון להשפעתן. אחת האופציות שמוצגות במסמך היא הכרזה "על אזור אסור לטיסה ברמת הגולן ובדרום סוריה ואכיפתו, תוך אזהרה מפני יירוט כלי טיס של שלטון אסד." אזורים אחרים בסוריה נתונים כיום להשפעה חיצונית כמו צפון סוריה בהשפעה טורקית, גזרת החוף בהשפעה רוסית, המרחב שעוטף את לבנון בהשפעת חזבאללה ואיראן ומזרח סוריה, מרחב שתחת תקיפות אויריות של ארצות הברית. 

לדברי דקל, המציאות המתעצבת בסוריה טומנת בחובה אתגרים אבל גם הזדמנויות לכינון מערכות יחסים חדשות עם שחקנים שישפיעו על עתידה של סוריה, אשר סימנו את ישראל כבעלת ברית אפשרית כנגד הצירים הרדיקליים, הפרו־איראני מחד והסלפי-ג'יהאדי מאידך. אף שישראל צריכה להוסיף ולשמור על הקווים האדומים שהגדירה, אסור לה לעמוד מנגד מול ההזדמנויות פן תחמיץ אותן.