צבא זה מקצוע, אז למה לא צבא מקצועי? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במצע שהציגה מפלגת "זהות" בבחירות האחרונות נטען כי צה"ל חייב לעבור למודל של צבא מקצועי. האם הם צודקים? לא בטוח. אבל "הצורך להיות רלוונטיים", כמאמר הרמטכ"ל כוכבי, מחייב התאמה של הצבא לאתגרי ההווה והעתיד. השינוי צריך להיות תולדה של דיון ציבורי, חוקתי וממשלתי. בהיעדרו, הצבא מחליט על כך, כמעט לבדו. 

אם בתקופת הבחירות הקודמת עשיתם "שיעורי בית" וקראתם את מצע הבחירות של מפלגת "זהות" בראשות משה פייגלין (גם אם לא, תגידו שכן), ראיתם שבניגוד לרוב המפלגות היתה בו התייחסות לסוגיית מודל הגיוס של צה"ל.

צה"ל הוא צבא המבוסס על גיוס מנדטורי, שפירושו שכלל בני ובנות גיל ה-18 בקבוצות האוכלוסייה שלא זכו לפטור מגיוס (בהכללה גסה: כל מי שאינו ערבי או חרדי) מחויב בגיוס לשירות חובה שמשכו 24 חודשים לנשים ו-32 חודשים לגברים.

הרציונל לדבר נובע מכך שבראשית דרכה של המדינה לאויביה של ישראל היה יתרון מובנה בכוח האדם, וצה"ל היה בבחינת מעטים מול רבים. הצורך למצות עד תום את כוח האדם, הן מבחינת סדרי כוחות והן מבחינת איכות הכוח הלוחם, חייב גיוס מלא. השיטה עבדה, ומאז צה"ל נותר צבא מיליציוני, בדגש על זרוע היבשה, המושתת על אזרחים המתגייסים לשנים ספורות ולאחר מכן הופכים ל"חייל בחופשה של 11 חודש".

אך האם זה כך מכוח האינרציה, או שזהו המודל הצבאי הטוב ביותר לישראל? כשעוסקים במבנה צה"ל, ברור לכל כי נדרשת התאמה שלו למול האיומים. בראיון שערכתי בשעתו עם ח"כ עפר שלח, הוא ציין כי גודלו של צה"ל הוא "תאונה דמוגרפית" הנגזרת ישירות מגודל האוכלוסייה ולא מהחלטת ממשלה.

יתרה מכך, הצבא מורכב בחלקו גם מיחידות שכבר אינן רלוונטיות לאיומים וקיומן נשמר מטעמים של סנטימנטליות. ואם זה כך כשזה נוגע לנושאים הללו, סביר שגם בנוגע לרלוונטיות של מודל הגיוס, בחרה הממשלה להמשיך במדיניות ה"מה שהיה הוא שיהיה" בלי לבחון עד כמה זה מתאים למציאות העכשווית.

מה זה צבא מקצועי לפי זהות?

משה פייגלין, מייסד מפלגת "זהות" והעומד בראשה, (מקור: ויקיפדיה).

במצע של "זהות" נטען כי נוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות והשינויים במצב הביטחוני בעשורים האחרונים, נדרש שינוי במודל הגיוס לצה"ל. "כיום צה"ל זקוק לכוח אדם מצומצם יותר ואיכותי יותר שעבר הכשרה ממושכת. במצב הקיים, רבים מן המגויסים לצה"ל אינם באמת נצרכים", נכתב שם. ההצעה של "זהות" היא לקצר את שירות החובה למשך הטירונות בלבד, שלאחריה כל הרוצה "להמשיך ולשרת בצבא המקצועי יוכל להגיש מועמדות, ומתוך המועמדים יבחר הצבא את מי שבאמת נצרך".

משכורתם של חיילים מקצועיים אלו תיגזר מהשכר הממוצע במשק והם יזכו לתנאים והטבות נוספות. הציוד והאימון שלהם יהיה חדיש ומתקדם והם ירכשו במהלך הדרך גם השכלה אקדמית. התהליך, מובטח במצע, יתקיים באופן הדרגתי תוך דיאלוג ושיתוף פעולה עם מערכת הביטחון.

המצע (כמו כל מצע) כולל גם הבטחות שאף מפלגה אינה יכולה לעמוד בהן, דוגמת מיצוב המשרתים במעמד חברתי גבוה "בזכות תרומתם לביטחון המדינה". מעמד שכזה הוא תוצר של תהליכים חברתיים שאת רובם אין מפלגה, חזקה פוליטית ככל שתהיה, יכולה ליצור בכוחות עצמה. מה גם שהעובדה שחל פיחות במעמד הקצונה והמשרתים בקבע בקרב החברה הישראלית, מלמדת שפחתה משמעותית תחושת האיום הקיומי שחשים האזרחים. זה כשלעצמו חיובי מאוד. 

"זהות" טועה בנוגע לכמות ולאיכות

אבל ההבטחה שהמשרתים בצבא מקצועי יזכו למעמד גבוה בחברה הישראלית היא ככל הנראה הכי פחות בעייתית במצע של "זהות". ראשית ישנה שאלת הכמות. האלוף (מיל') גרשון הכהן, קצין שריון שפיקד על אוגדה וגיס, טוען באופן עקבי שהנחת העבודה שמשום ששדה הקרב השתנה והפך לרווי בטכנולוגיה נדרשים פחות חיילים, שגויה.

במזכר שכותרתו "הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית" (הוצאת ממרכז בגין-סאדאת, ינואר 2019), כתב הכהן כי "זירת המלחמה הולכת ומועתקת אל המרחב הבנוי ומתכנסת בעיקר מוקדיה אל מבוכי המרחב העירוני. בתנאים אלה תובעת הלחימה ברחובות העיר מהצד התוקף הפעלת מסת כוח רחבת היקף. טיהור בית רב קומתי אחד יכול להצריך כוח בסדר גודל פלוגתי, וגדוד חי"ר יכול להיבלע בלחימה יומית בטיהור רחוב אחד ממוצע" (עמדו 21).

בדרום לבנון ערוך חזבאללה בכ-230 כפרים שיעים, בהם הקים מתחים מבוצרים מעל ומתחת לקרקע. בכדי ללחום במרחב הזה צה"ל יזדקק לסדר כוחות גדול, בסדיר ובעיקר במילואים, המהווים את עיקר כוחו של צה"ל ביבשה. גם כשזה מגיע לעלות, מתברר שהמודל הקיים (על המשכורת המגוחכת שמשלמים בו לחיילי החובה) שכולל מערכי סדיר, קבע ומילואים, זול משמעותית מזה של צבא מקצועי קטן יותר, שחייליו משתכרים היטב. 

כוח מיחידה מובחרת בתרגיל הרב-זרועי של צה"ל בשבוע שעבר, (צילום: דו"צ).

ומה בדבר האיכות? רק לפני שבועיים ציין מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר ברעם, כי צה"ל יכול להתגאות "ביתרונו המשמעותי ביותר – איכות אנשיו, המפקדים, הלוחמים". ברעם צודק, ומי שביקר בתרגיל הגדול שקיים צה"ל בשבוע שעבר, אכן ראה את מיטב ההון האנושי של ישראל (נשים וגברים) שמשרתים בתפקידי פיקוד ולחימה קשים, שוחקים ומאתגרים.

אבל בתרגיל השתתפו בעיקר כוחות מעוצבת האש ומחיל האוויר (החוד המושחז של הצבא) וכפי שציין בצדק ב"הארץ" הפרשן הצבאי עמוס הראל, אינם משקפים את רמת כל האוגדות והחטיבות. צה"ל, קבע לפני כחצי שנה נציב קבילות חיילים לשעבר, האלוף (מיל') יצחק בריק, "נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח, וישנו משבר מוטיבציה בדרגי הסרן ומעלה.

אין מדובר בתופעה חדשה, ונראה שהיא מתרחשת כל כמה שנים. ב-1986 פרסמו ב"מעריב" כתבה שכותרתה "המ"פ כפראייר לאומי". עול הביטחון השוטף השוחק בלבנון, הקיצוצים באימונים וגם מה שהמחבר, עמוס גלבוע, זיהה כנורמה חדשה: "ההגשמה האישית עדיפה על פני ההגשמה הלאומית", הביאו לירידה דרסטית במוטיבציה להישאר בקבע.

באופן לא מפתיע גם לפני 32 שנים שאלו את עצמם קצינים צעירים "למה "לקרוע את התחת" בגולני, למשל, ולא לחיות חיים נוחים? מדוע לא ללכת ללימודים". צה"ל זיהה את הבעיה זמן והקדיש משאבים ותשומות להיאבק בה, אז וגם בהמשך הדרך. כמה מהקצינים שהתראיינו לכתבה ההיא דווקא נשארו בצבא והגיעו למטכ"ל. אבל עצם פרסומה מראה שההנחה שהטובים יישארו אינה מובטחת ונדרשת תחזוקה מתמדת בכדי להבטיח זאת. 

כשמסתכלים על צבאות מקצועיים, מגלים שלמרות שהם נראים לכאורה עדיפים על המיליציה שהיא צה"ל, הרי שבפועל, נתונים שהציג ד"ר יגיל הנקין במאמר שפרסם באתר "מידה" ב-2016, מלמדים שהם מתאפיינים בשיעור שחיקה גבוה, בעיקר במערך הלוחם. אחוז החיילים המשלימים שלוש שנות שירות נמוך יותר בצבא האמריקני מאשר בצה"ל. שיעורי העזיבה גבוהים גם בקרב קצינים, במיוחד אצל המצטיינים ביותר.

בניגוד לביקורת הרווחת על צבא מקצועי, ציין הנקין, הצבא האמריקני אינו נשען רק על מתנדבים שמגיעים בעיקר מהשכבות חלשות ולמיעוטים, אך "כאשר יש לצבא מתחרים מהיום הראשון, הוא עלול להתקשות למשוך אליו את הטובים ביותר. כך, למשל, במחקר שפורסם לא מזמן נטען כי מאז ביטול גיוס החובה ירדה איכות קציני המרינס". הסיבות לכך שקצינים אלו איכותיים פחות, לפי המחקר, היו "ירידת ערכו של התואר הראשון כתנאי קבלה, והעובדה שבהיעדר גיוס חובה, לצעירים מצטיינים יש אופציות קורצות יותר משירות צבאי".

השאלה כיצד להבטיח שמפקדים טובים יישארו במערכת וימשיכו לבוא, לא רק לטיס ולסיירת אלא גם לגדוד 605 בהנדסה, לגדוד 82 בשריון ולמקומות נוספים, צריכה להטריד את כל מי שצה"ל, והמדינה, יקרים ללבו.

התשובה, שאינה מלאה, מתחילה במודל גיוס החובה, שמבטיח שנוער איכותי (בין שמרקע סוציו-אקונומי נמוך או גבוה) יתגייס ליחידות השדה, המבוקשות והפחות מבוקשות. איך להשאיר את הטובים לשירות ארוך, זו כבר שאלה של מסלולי שירות (מסלול משולב שכולל תחנות במערכי השדה המודיעין והסייבר למשל, שיבטיח אתגר ואפשרויות תעסוקה באזרחות, הוא פתרון אחד), תחושת אתגר אישי ולאומי, ועוד. מיושן ככל שזה נשמע, הפתרון בטווח הזמן הנראה לעין הוא כנראה המשך שימור מודל צבא העם.

ועדיין דרוש דיון ציבורי ושינוי

כשזה מגיע לצורך בהכשרה ארוכה יותר, "זהות" דווקא צודקים. שדה הקרב המודרני הופך מורכב יותר ויותר. באסופת הציטטות של המצביא הצרפתי נפוליאון בונפרט "איך לעשות מלחמה" (הוצאת נהר, 2019) נכתב כי "חיל הרגלים הוא נשמתו של הצבא" (עמוד 80), אך נפוליאון האמין שחיילי החי"ר שלו זקוקים רק לאימון בסיסי בן שבוע, ואת השאר ישלימו במהלך המסע הארוך לשדה הקרב.

מאתיים שנה עברו וחייל החי"ר נדרש להתמודד עם מציאות מורכבת לאין ערוך. הקרב המשולב, לחימה בשטח בנוי ופתוח, לוחמה כנגד התווך התת-קרקעי, לוחמת סבך ולחימה בשטח הררי ומבולדר, הם רק חלק משלל הכשירויות הנדרשות מן הלוחם בשדה הקרב המודרני. למרות זאת הקיצוצים בתקציב הביטחון ועול הביטחון השוטף, גרמו לכך שבשני העשורים האחרונים חיילי החי"ר עברו הכשרה קצרה, הרבה מאוד פעילות מבצעית ומעט מאוד אימונים.

הבעיה מחמירה כשמגיעים להכשרת דרגי פיקוד. קצין צנחנים בכיר במילואים, טען בעבר שצה"ל מצטיין, אפילו בהשוואה לצבאות מקצועיים במערב, בהכשרת הפיקוד הזוטר עד רמת המג"ד. אולם, "יש לו בעיה" בהכשרת הפיקוד הבכיר, קרי, המצביאים שלו.

בצבאות מקצועיים, דוגמת הצבא האמריקני, הקצין חייב לעמוד במדדים קבועים ובהם הכשרה, לימודים אקדמאיים (כולם בציונים המתאימים) ולמלא מספר תפקידים בטרם יקודם. בצה"ל, ההכשרה לתפקיד ברמה של מח"ט ומעלה היא התפקיד עצמו, וחלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע "דרך הרגליים" והניסיון.

קורסים כמו קורס מפקדי אוגדות וחטיבות אולי מכשירים לתפקיד ספציפי (גם זה במידה פחותה) אבל לא מכשירים את הקצינים כמי שאמונים על האסטרטגיה, אלא כדרג השדה הטקטי הבכיר. הבט"ש, כאמור, רק מחמיר את הבעיה. מח"ט שמבין שהוא נבחן בתפקוד הש.ג במחסום שבגזרתו, בדר"כ סותם את הפרצה באמצעות עשרים ומשהו שנות החיילות והניסיון שצבר ופשוט עומד שם במקומו. היעדר הכשרה ואימונים מביא את האל"מ לפעול כ"מ"כ כפול מאה" ולא כקולונל.

הרמטכ"ל כוכבי מבקר בתרגיל הרב-זרועי של צה"ל בשבוע שעבר, (צילום: דו"צ).

העובדה שצבא מקצועי אינו מתאים בעת הזו למדינת ישראל, אין בה בכדי לבטל את הצורך בדיון ציבורי בנושא ובבחינה מתמדת של ההתאמה של הצבא, על מודל הגיוס וההכשרה שלו, לאתגרי ההווה והעתיד. בהקדמה לגיליון החדש של כתב העת "בין הקטבים", כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי כי "המציאות סביבנו משתנה כל העת; איומים חדשים מתפתחים והזדמנויות חדשות נקרות בדרכנו. מסיבות אלו ומהצורך להיות רלוונטיים, חובה עלינו להשתנות. תכלית השינוי צריכה להיות יצירת פער ניכר מול האויב, שיוביל לניצחון מובהק יותר. ניצחון כזה מבוסס על שלושה משתנים מרכזיים: הישג, מחיר וזמן. ההישג חייב להיות גדול יותר, המחיר צריך להיות הנמוך ביותר האפשרי (באזרחים, בחיילים, בתשתיות ובאמצעים) ומשך הזמן צריך להיות הקצר ביותר". 

השינוי הזה קורם עור וגידים. כבר כיום צה"ל עובר שינויים מהותיים במבנה שלו ובכלל זה הדיפרנציאציה בכשירות יחידות המילואים השונות, המעבר לאוגדות הכרעה רב-זירתיות וכן גם שילוב גובר של נשים במקצועות לחימה. אולם צבאות, בין שהם מיליציוניים (כמו צה"ל) או מקצועיים, אינם משתנים במהירות אלא בתהליך ארוך. בשעתו המשיל קצין בכיר את צה"ל לחתול וציין ש"החתול ששמו צבא העם לעולם לא יהפוך להיות הנמר של צבא מתנדבים-שכירים, אבל בכל פעם שתבקר אותו הוא יהיה דומה יותר לנמר". 

הבעיה היא שבהיעדר דיון ציבורי ומעורבות משמעותית של הכנסת והממשלה, צה"ל (בין שיהיה צבא מקצועי או צבא מיליציוני), קובע את מגמות השינוי ואת התחומים שבהם עליו להשתנות לבדו. בהתחשב בגודל תקציב הביטחון והעובדה שחלק ניכר מן הציבור משקיע בו לא מעט שנים בסדיר ובמילואים, כדאי לגלות קצת יותר מעורבות.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 27.06.2019)

מודעות פרסומת

אפשר לנצח במערכה הבאה, בכפוף לכמה תנאים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במאמר שכתב הפרשן הצבאי הוותיק, רון בן ישי, הוא קבע כי צה"ל לא יפסיד במערכה הבאה, אך גם לא ינצח. גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג מאוד. לאחרונה פרסם מכון JISS את המתווה להפעלת הכוח הצבאי במערכה הבאה. הוא אמנם אינו מבטיח ניצחון, אך עשוי להביא להישג משמעותי בהרבה

לפני כשבועיים פרסם הפרשן הצבאי הוותיק רון בן ישי ב-"Ynet", מאמר שבו הוא מסביר מדוע לתפיסתו "ישראל לא תובס במלחמה הבאה, אבל גם לא תנצח". לשיטתו, לחברה הישראלית קיימת רגישות מוגזמת לנפגעים בדגש על חיילים בלחימה ולהשבת גופות חללים ושבויים שברשות האויב, שמעבירה אותה על דעתה. יתרה מכך, ציין, יש משפחות שכולות המנהלות מרדף נקמני אחר מי שפיקדו על בניהם בקרב (תא"ל גל הירש וטענות ההורים השכולים כנגדו כשמונה למפכ"ל היא דוגמה בולטת, אך לא יחידה).

המפקדים הללו, לטענתו, לא מקודמים בצבא, וחלק מפקודיהם שרואים את האווירה שנוצרת בוחרים לעזוב. זו, כתב, "עוד דוגמה לאופן שבו החברה האזרחית בישראל מסרסת, לאט אבל בטוח, את כושר הפעולה, היוזמה והיצירתיות של מפקדי השדה". מפקדים, למעשה, מפחדים לטעות, וכפי שאמר אמר לי המ"מ שלי בצנחנים ביום הראשון של הטירונות, "מי שלא טועה, לא עושה". 

בעיה נוספת, שעליה הצביע, היא מעורבות הורים מוגברת בנעשה בצבא. "היום יכולים הורי חייל להתקשר ישירות לטלפון הנייד של המ"פ ולדרוש ממנו לבטל עונש משמעתי שהטיל על בנם או להקל עליו באימונים", כתב, כאילו היה הבייביסיטר שלו ולא מפקדו שמכשיר אותו ללחימה או מפקד עליו במהלכה. אף שיש במשהו בדברים, הרי שכשקוראים על התרשלות המפקדים בתרגיל ניווט בנחל חילזון, שכתוצאה ממנה נהרג חייל, קשה לצפות מההורים להישאר בחזקת צופים שאינם מעורבים. מנגד, מעורבות מוגזמת של הורים בנעשה בצבא מתרחשת כמעט תמיד כשהמפקדים לא מסמנים גבול ברור.

יחידת אגוז בתרגיל בקפריסין, (צילום: דו"צ).

ב-2009 סיפר מח"ט הצנחנים הרצי הלוי, כיום אלוף פיקוד הדרום, בראיון ל"מעריב" כי בשיחותיו עם הורים לחיילים בחטיבה הפונים אליו (והוא קיבל פניות רבות) נהג לשאול אותם אם לאחר הצבא, באוניברסיטה, גם יבואו לאסיפות הורים? "לא. אז בוא נשים את הקו לא בין הצבא לאוניברסיטה אלא בין התיכון לצבא".

גם בנוגע לרגישות לנפגעים היתה לו תשובה ברורה – היא תלוית הקשר. "הקזת דם אינסופית של מטענים מעוררת מחאה, כמו שקרה עם 'ארבע אמהות'. אבל גם במלחמת לבנון השנייה וגם ב'עופרת יצוקה', אנשים קיבלו את העובדה שבלחימה יש נפגעים בהבנה", אמר. יש בכך הגיון. כשצה"ל יצא ל"צוק איתן" והסביר שהמערכה חיונית בכדי להשמיד את תשתית המנהרות שמאיימת על כלל יישובי עוטף עזה, הציבור קיבל בהבנה יחסית את הלחימה ואת האבדות. אין סיבה להניח שזה ישתנה, ובתנאי שהממשלה והצבא יציבו יעדים ברורים וראויים שבגינם יש לשלם מחיר זה. 

כאן מגיע בן ישי לסיבה העיקרית לקושי של צה"ל לנצח את המערכה הבאה, "הפוליטיזציה של הביטחון". הדלפות מידע קריטי מישיבות הקבינט הביטחוני-מדיני, משיקולים פוליטיים, חושפות בפני האויב את המודיעין, מתווה התכנית המבצעית של צה"ל (על יתרונותיה וחסרונותיה) ואת עצם הנכונות של הממשלה לאשרה. דוגמה בוטה היא פרשת המצגת שדלפה מהקבינט ב"צוק איתן", אך היו גם דוגמאות נוספות.

קל לפטור את בן ישי בטענה שהוא מתרפק על העבר, כשצה"ל וישראל היו צודקים, חזקים ונכונים, ובמאמר תגובה בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", סא"ל (מיל') עמר דנק אף עשה כן. אבל מוטב להקשיב לו, שכן גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג ואמור להדיר שינה מעיני הציבור. 

את הכוח יש להפעיל בשכל, ובנחישות

בשבוע שעבר פרסם מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) את מסמך "עוצמה בשעת מבחן", מתווה מדיניות לממשלת ישראל שכתבו עמיתי המכון ובהם פרופסור אפרים ענבר, מיקי אהרונסון והאלופים (מיל') יעקב עמידרור ויאיר גולן. הפרק השני של המסמך "השימוש המושכל בכוח", גורס כי לא ניתן להכריע את החמאס באופן מלא, לשיטתם, ללא כיבוש מחדש של הרצועה, ומאחר וזוהי חלופה לא רצויה, הרי שהיכולת הישראלית לבחור לנהל מלחמת התשה בעזה ולשמור על אפשרויות פעולה רבות, מלמדת דווקא על עוצמתה.

"ישראל פועלת בכוח להשמדת יכולותיהם של אויבים מסוג זה רק אחרי שהיא סופגת סדרת מתקפות ומפגינה מידה רבה של איפוק בפעולותיה ההתקפיות כדי לאגור לגיטימציה. זאת בתקווה שמבצעים גדולים ספורים, שיתקיימו מדי זמן, יחוללו הרתעה זמנית שתאפשר תקופת הפוגה ארוכה". יש בכך הגיון, ובתנאי שממשלת ישראל תדע להחליט גם "לשבור את הכלים" כאשר החמאס מגדיש את הסאה ולצאת למבצע גדול, ובנוסף, שתסביר (כפי שציינו המחברים) לציבור את אופי העימות עם החמאס, ואת שיקוליה.

השיח עם הציבור בנושאים הללו, ממש כפי שטען בשעתו ח"כ עפר שלח בספרו "האומץ לנצח", חיוני בכדי להבטיח את תמיכתו במהלכים ואת נכונותו לגלות הבנה לעלות הגבוהה, שכן כמאמר גולן, "לשימוש בכוח יש מחירים, והמחירים האלה, אחרי זה, מתבטאים בבתי הקברות".

מנגד, המסמך (שדברים שגולן אמר בעבר מהדהדים בו) קובע שאף שהתמרון הקרקעי אינו תמיד הפתרון המתאים וניתן לעתים לבחור בתגובה מבוססת אש ומודיעין, הרי שב"התרגש תרחיש צפוני הכולל איום חסר תקדים על העורף, על ישראל לגייס את כל צבאה, ולהכריע את חיזבאללה בלבנון על ידי שילוב של מתקפת מחץ יבשתית ואווירית".

במאמרו, אמר בן ישי דברים דומים. בפרק מתחו חוקרי המכון ביקורת על כך שבשלושים השנים האחרונות זנח הצבא את התמרון היבשתי. במקום זאת צה"ל הצטיין במבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות והסתמך על "השגת מודיעין מדויק, הפעלת אש מדויקת ומסיבית (ברובה מהאוויר), וציפייה כי השילוב המוצלח של השניים יביא להשמדת האויב ולהכנעתו". השיטה, קבעו, לא עובדת. ההישגים אינם חד-משמעיים, המערכה ממושכת והאויב מסיים אותה בתחושת הישג ברורה. 

מאמץ ה"מודיעין-אש" חשוב, אך הוא יכול רק לתמוך במאמץ העיקרי, הקרקעי, ולא להחליפו. "רק מאמץ קרקעי נחוש יכול לשבור את רוח האויב. יש חששות שווא כי גישה צבאית זו היא עתירת נפגעים. אומנם לחיכוך הגבוה יש מחירים, אך משך הלחימה הקצר יחסית, תוך הכרעת כוחו הצבאי של האויב, עשוי להביא דווקא למספר נפגעים נמוך יותר בחזית, ובוודאי בעורף. לא בכל מצב יהיה צורך או רצון להפעיל את יכולת התמרון, אבל על הצבא להיות מוכן לבצע תמרון רחב ומהיר".

התמרון חיוני, כתבו, משום שהשטח מהווה את בסיס הפעולה של האויב וה"שליטה בו שוללת את חופש הפעולה שלהם"; צמצום ירי הרקטות על העורף ניתן להשגה רק באמצעות כוחות קרקעיים; "האויב עשוי לספוג נזק כבד מהאוויר, אולם עצם קיומו כישות שלטונית או שליטתו בשטח אינם נתונים בסכנה. לעומת זאת, כיבוש שטח נרחב ושליטה בו מהווים לרוב איום גדול יותר על שליטים וארגונים". היעדר נכונות לתמרן אכן מביאה את אויביה של ישראל להעריך כי יכולתה לפגוע בהם מוגבלת וכי החברה הישראלית חלשה ואינה מוכנה להסתכן ולספוג מחירים. בשל כך, כתבו, יש להדגים "יכולת התמרון וההכרעה היבשתית בצורה משכנעת, בעת הצורך, כדי לבסס את אמינות ההרתעה".

הפעלת כוח שכזו, אינה מבטיחה כמובן ניצחון, אבל היא עשויה לתת בידי ישראל הישגים מוחשיים יותר בתום העימות הבא. השבוע פורסם שגם הרמטכ"ל אביב כוכבי משוכנע שניתן להכריע צבאית ארגונים כמו חמאס וחזבאללה ובתכנית הרב-שנתית שהוא מגבש לבניין הכוח מושם דגש על תמרון קטלני בחזית. מנגד, תפיסת הביטחון לעשור הקרוב שגיבש ראש הממשלה נתניהו ממשיכה לדבוק בקו המסורתי של הפעלת אש ועוד אש, שעליו מתחו חוקרי המכון ביקורת. סביר שצה"ל יבחר, כדרכו, בפתרון של "גם וגם" לפיו יוקצו משאבים חלקיים לתמרון הקרקעי ואת העיקר ישקיעו במרכיבי המודיעין והאש. "עוד מאותו דבר" זה פתרון רע, אבל לך תלמד כלב זקן תרגילים שכבר שכח.

רהב מיותר

האלוף ברעם בטקס לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה, (מקור: דו"צ).

השבוע נאם אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, בטקס זיכרון לחללי מלחמת לבנון השנייה. משום מה בחר ברעם, קצין חריף מחשבה שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלחימה בלבנון וביהודה ושומרון, לשגר מסר כמעט זחוח לחזבאללה שמעבר לגבול. "אל מול האיומים המונחים לפתחנו מצפון, חזינו בהתלהמות ובצווחות של נסראללה בנאומו לפני שבועיים. הכל, אני אומר לכם, כתוצאה מלחץ רב".

ברעם אינו יוצא דופן, וקדמו לו בשנה האחרונה האלוף יואל סטריק (אותו החליף ברעם בתפקיד) וכן ראש אמ"ן, אלוף תמיר היימן, בנאום שנשא לפני כשבוע בכנס. "אנחנו לא צריכים את נסראללה כדי שיגיד לנו מה מצב פרויקט דיוק הטילים. אנחנו יודעים יותר טוב ממנו", אמר היימן. רק היה חסר שיגידו ש"נשבור להם את העצמות", כמאמר הרמטכ"ל דוד אלעזר בראשית מלחמת יום הכיפורים, ודי. מבצע "מגן צפוני" פגע בהיערכות חזבאללה למערכה הבאה, הסנקציות על איראן והאבדות שספג הארגון בסוריה, גובים גם הם מחיר כבד מן הארגון, שבא לידי ביטוי גם במצוקה תקציבית. סביר גם שהמודיעין שבידי ישראל אודות פרויקט דיוק הטילים, מדויק ועדכני מאוד.

השאלה הנשאלת היא מדוע לזלזל באופן כה בוטה באויב. מה גם שמדובר באויב, שלמרות היותו חלש, קטן בהיקפו ופחות מקצועי מצה"ל בכשירותו, הצליח להפתיע את ישראל לא פעם ולנצל את נקודות התורפה שלה בכדי לייצר הצלחה. 

מול האיומים, אמר ברעם בטקס, "יכול צה"ל להתגאות ביתרונו המשמעותי ביותר – איכות אנשיו, המפקדים, הלוחמים". אם אכן תיפתח מערכה בצפון, ביתרון זה טמונה יכולתה של ישראל להשיג הישגים של ממש ואף להכריע את אויביה, ובמקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף ולהכריע. אבל המשאב הזה, היתרון הזה, ממש כפי שכתבו בן ישי ועמיתי מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, מחייב החלטה נחושה. בלעדיה, נחזור שוב על אותה הצגה, על אותה במה, במועד חדש.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.06.2019)

 

גם 75 שנים ליום הארוך ההוא בנורמנדי – יש לנו עדיין מה ללמוד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שבעה עשורים וחצי לאחר הפלישה שסימנה את קצו של היטלר ונראה שיש לנו מה ללמוד. סביר שהעימות הבא בו תילחם ישראל, שלא כמו בפלישה לנורמנדי, יפרוץ בעיתוי ובמקום בו יבחר האויב, בין שיהיה זה חמאס או חיזבאללה. אבל אז יהיה מוטל על צה"ל להפתיע, להעז ולהכריע

השבוע ימלאו 75 שנים לפלישת בעלות-הברית לנורמנדי, "מבצע אוברלורד", המערכה צבאית שסימנה יותר מכל גורם אחר בתודעה הקולקטיבית את תבוסתה הצפויה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. נכון, היו קרבות מכריעים יותר – ודי אם נזכיר את סטלינגרד ומבצע בגרטיון בחזית המזרחית – אבל ספק אם היו כאלה שהיו בעלי נופך כה דרמטי. המערכה הניבה מאות ספרי היסטוריה וסרטי קולנוע רבים ("להציל את טוראי ראיין" הוא אולי הבולט שבהם). ועדיין טרם נחקר וסופר הכל עד תום.

כריכת ספרו של ראיין, (מקור: סימניה).

משום מה התקבעה המערכה בזיכרון ההיסטורי כקרב שנמשך יום אחד, "היום הארוך ביותר" (הוצאת מערכות, 1982), כשם הספר (והסרט) המפורסם מאת ההיסטוריון והכתב הצבאי קורנליוס ראיין. אך לא כך הוא הדבר. המערכה בצפון-מערב צרפת היתה אכזרית, קשה ונמשכה כשלושה חודשים, מיום הפלישה ועד לשחרור פריז. אף שהתעמולה הסובייטית לגלגה על בעלי בריתה המערביים ולחימתם הרי שהמערכה בהחלט ברת השוואה עם החזית המזרחית. במערכה ספגו לגרמנים כ-24,000 הרוגים ו-200,000 מחייליהם נפלו בשבי בעלות-הברית.

בעלות הברית ספגו כ-200,000 הרוגים. על יום הפלישה עצמו, יום אחד של לחימה קשה מאין כמותה, אין נתונים מדויקים. הגרמנים ספגו אבדות (פצועים והרוגים) בכמות שנעה בין 4,000 ל-9,000 ואילו בעלות-הברית ספגו כ-4,500 הרוגים וכ-6,000 פצועים. נכון, בימי קרב במלחמת העולם הראשונה נהרגו רבים הרבה יותר, אבל גם כך אלה הם מספרים שהדעת אינה תופסת.

הספר של ראיין נקרא כך בשל קביעתו של פילדמארשל הגרמני אירוין רומל, שהופקד על הגנת צרפת, כי "עשרים וארבע השעות הראשונות של הפלישה תהיינה המכריעות… גם לבעלות-הברית וגם לגרמניה יהיה זה היום הארוך ביותר" (עמוד 28). צוותי התכנון של צבאות בריטניה וארצות הברית שבחנו את נושא הפלישה ב-1942 הגיעו למסקנה "שדרושים יותר חיילים, יותר אניות, יותר מטוסים, ויותר חימוש וחמרי-מלחמה משכונסו אי-פעם לצורך מבצע צבאי יחיד" (עמוד 55). ההכנות ארכו כשנתיים וחייבו את הירתמותם המוחלטת של מיליוני בני-אדם.

מבצע הפלישה לצרפת כלל כ-175,000 חיילי בעלות הברית, כ-50 אלף כלי רכב – מאופנועים ועד טנקים ודחפורים משוריינים, כ-11,000 כלי טיס ו-5,333 אוניות וכלי שיט אחרים, שצלחו את התעלה האנגלית באוניות, ובעיקר על אנשי יחידות היבשה של בעלות-הברית אשר ביצעו נחיתת סער אמפיבית על חופי נורמנדי המבוצרים, בהם החזיק הצבא הגרמני.

במרכז: גנרל אייזנהאואר משוחח עם צנחנים מהדיוויזיה המוטסת ה־101, שעות ספורות לפני הפלישה, (מקור: ויקיפדיה).

ביוני 1944 ההחלטה הקשה ביותר לא היתה האם לפלוש לצרפת, אלא מתי? מזג האוויר היה פחות ממיטבי ובתנאים שכאלה כלל לא היה ברור אם כדאי לפלוש. החזאי הראשי של המפקדה הודיע כי בין הלילה של ה-5 ביוני לצהרי יום המחרת צפוי חלון של מזג אוויר נוח, אבל האם בלוח זמנים כה קצר יספיקו הכוחות להקים ראש גשר בחופי מערב אירופה? המשא הכבד הזה נח על כתפיו של אדם אחד, מפקד כוחות בעלות-הברית, הגנרל דווייט אייזנהאואר.

"הגנרל סמית, שהתבונן בו, נתרשם מן "הבדידות והגלמודיות" של המפקד העליון, היושב כשידיו שלובות-אצבעות לפניו ועיניו נעוצות בשולחן. השעון ציין את הדקות החולפות; יש אומרים שחלפו דקותיים, ויש הגורסים חמש דקות. לבסוף נשא אייזנהאואר את עיניו ופניו דרוכות, והודיע את החלטתו. לאטו אמר: "ברי לי לחלוטין שעלינו לתת את פקודת התזוזה… אינני שש לכך, אבל זהו זה" (עמודים 65-64).

בצד השני חיכה לכוחות הצבא הגרמני, שניתן לתאר, כנראה, כצבא היעיל והאיכותי ביותר בהיסטוריה של המלחמות. חייליו, גם בנחיתות מספרית ובתנאים קשים, הסבו אבדות כבדות לצבאות שלחמו נגדו ביחס של אחד לשלוש. היערכות הוורמאכט בחופי צרפת, הביצורים והמכשולים שהקימו הגרמנים בשטחי הנחיתה וההצנחה וכמובן העובדה שמבצע נחיתה מן הים נחשב למבצע הצבאי הסבוך והמורכב ביותר שיחקו לידי הגרמנים.

למרות כל הטכנולוגיה המתקדמת, מהלכי ההונאה המתוחכמים והמנהיגות רבת ההשראה, הרי שהחיילים הצעירים וחסרי הניסיון הם שקבעו ביוזמות האישיות ובהחלטות המיידיות שלהם את גורלו של מבצע מסובך זה. בלילה שבין ה-5 ל-6 ליוני הוצנחו כ-18,000 צנחנים מעבר לקווים בנורמנדי, במטרה לבודד את מרחב הפעולה מתגבורות גרמניות. את אור הזרקורים תפסו הקרבות שלחמה פלוגת הצנחנים "Easy" (תוארו גם בסדרה "אחים לנשק"), או פעולות כמו השתלטות פלוגת לוחמי רגלים מוטסי-הדאונים (מה שהיום מקביל לחי"רניקים הנוחתים במסוקים) מהדיוויזיה המוטסת ה-6 הבריטית, בפיקוד מייג'ור ג'ון הוארד, על שני גשרים.

פלוגתו של הוארד, נחתה בשלושה דאונים בסמוך לגשרים ואז "הסתערו הכל על הגשר. נשתררה אנדרלמוסיה נוראה. הגרמנים היו נדהמים ובלתי-מאורגנים. רימוני-יד הוטלו לתוך מחפרותיהם ותעלות הקשר שלהם" (עמוד 113). הפלוגה עמדה במשימתה במלואה, תפסה את הגשרים בשלמותם ומנעה את הגעתם של כוחות שריון של הצבא הגרמני לעבר החוף.

אבל היו כמובן פעולות חשובות לא פחות, גם אם פחות זכורות. על הגדוד ה-3 מרגימנט הצנחנים ה-505 (הדיביזיה המוטסת ה-82) של צבא ארצות הברית, למשל, הוטל לצנוח בלילה ולכבוש את העיירה סט-מאר-אגליז. רבים מהצונחים נחתו הרחק מהיעד, אבל הלוחמים אלתרו, התעקשו ולבסוף התכנסו לכדי כוח לוחם גדול מספיק בשביל לבצע את המשימה. מפקד הגדוד, "לויטננט-קולונל אדוארד קראוז, מפקד ההתקפה, ציפה ללחימה קשה על סט-מאר-אגליז, אולם לבד מקומץ צלפים דומה היה כי חיל-המצב הגרמני נסוג מן העיירה. אנשיו של קראוז ניצלו חיש-מהר את המצב: הם השתלטו על בניינים, הקימו מחסומי-דרכים ועמדות-מקלעים, ביתקו כבלי-טלפון וחוטי-טלגרף. כיתות אחרות המשיכו בסריקה האטית דרך העיירה" (עמוד 162). לפני עלות השחר על יום ה-ע' התנופף דגל ארצות הברית מעל לסט.-מאר-אגליז. היתה זו העיירה הראשונה ששוחררה על-ידי האמריקנים בצרפת.

הלחימה הקשה מכל היתה מנת חלקם של הכוחות שנחתו מן הים, ואף כוח לא נדרש לאתגר קשה יותר מאשר הכוחות האמריקניים בחוף אומהא. "הם עלו ב"חוף אומאהא" – אותם אנשים רטובים, בלתי-זוהרים, שעתה לא קינא איש במנת-גורלם. כל נסי-קרב שהם לא הונפו בשבילם. אך ההיסטוריה עמדה לצדם. הם היו אנשי רגימנטים בעלי-שם שחנו במקומות כגון עמק-פורג', נקיק סטוני, אנטיאטס, גטיסבורג, ואשר לחמו בארגון. הם צלחו את חופי צפון-אפריקה, סיציליה וסאלרנו. עתה היה עליהם לצלוח עוד חוף אחד" (עמוד 199), כתב ראיין, וציין שלימים כונה החוף, "אומאהא העקובה מדם".

הריינג'רים לאחר כיבוש מצוקי פואנט-די-הוק, (מקור: ויקיפדיה).

המשימה הקשה ביותר באומהא, כיבוש המוצבים שבצוקי פואנט-די-הוק, הוטלה על גדוד הריינג'רים ה-2 (גדוד קומנדו). "אש מנשק קל ניתכה מטה על שלוש פלוגות הריינג'רים של לויטננט-קולונל ג'יימס א. ראדר, עת החלו בהסתערותם להשתקת סוללות-החוף האדירות שלדברי המודיעין איימו על שפות-החוף האמריקניות מימינן ומשמאלן. תשע נחתות שנשאו את 225 אנשיו של גדוד הריינג'רים ה-2 נצטופפו לאורך רצועת החוף הקטנה שלמרגלות שפת-הצוק" (עמוד 211).

הריינג'רים ירו רקטות שחבלים מחוברים אליהן למרומי הצוק, ותחת אש עזה העפילו עליהם וכבשו את מוצבי הגרמנים. בסוף היום רק כ-90 ריינג'רים נותרו כשירים ללחימה. המאמץ ההרואי הזה היה לכאורה לריק. במוצבים שעל פואנט-די-הוק לא מצאו הריינג'רים אף לא תותח אחד. אבל "כעבור שעתיים מצא פטרול של ריינג'רים סוללה נטושה, בת חמישה תותחים, בעמדה מוסוית בריחוק כקילומטר וחצי" (עמוד 215), והשמיד אותם. התותחים, אם כן, היו בקרבת מקום, ואם לא הריינג'רים, הגרמנים גם היו עושים בהם שימוש.

כשהכוחות הנוחתים התבוננו אחורה בסוף היום ניצב מולם מחזה מרהיב של ראש הגשר. נמל מלאכותי נגרר לחוף ותגבורות החלו נוחתות. הלחימה לא הסתיימה, רק בצרפת היא עתידה להימשך, כאמור כשלושה חודשים, במהלכם יאבדו כוחות בעלות-הברית את המומנטום בו זכו, ותידרש מנהיגותו הקרבית של הגנרל ג'ורג' פאטון בכדי להוביל את מבצע "קוברה" להכרעת הצבא הגרמני. ועדיין, הנחיתה המוצלחת בנורמנדי פתחה החזית המערבית כנגד גרמניה, והפכה את תבוסת גרמניה לשאלה של זמן.

75 שנים לקרב שסימן את קיצו של היטלר, שדה הקרב ביבשה, על שלל היכולות והמערכות הטכנולוגיות, השתנה, ועדיין יש מה ללמוד מהמערכה ההיא בכל האמור בתכנון, לוגיסטיקה, הונאה והובלת כוחות בקרב. סביר שגם העימות הבא בו תילחם ישראל, שלא כמו בפלישה לנורמנדי, יפרוץ בעיתוי ובמקום בו יבחר האויב, בין שיהיה זה חמאס או חזבאללה. אבל אז יהיה מוטל על צה"ל להפתיע, להעז ולהכריע. מערכה שכזו לא תמשך יום אחד ארוך, אבל היא בהחלט עשויה להתחיל באחד שכזה, ובתנאי שיכלול הפעלה נחושה של כוחות, באוויר, ביבשה ובים.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 06.06.2019)

הכוחות המיוחדים חשובים, אבל לא יותר מהצבא ה"רגיל" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בסוף השבוע האחרון פורסמו בתקשורת מספר כתבות אודות הכוחות המיוחדים של צה"ל. למרות שזה נחשב ל"סקסי" ומושך קוראים, מוטב היה להקדיש תשומת לב גם למפקדים וליחידות "אפורות" יותר, הנושאות על גבן את נטל הבט"ש ומכריעות את המלחמה.

בסוף השבוע האחרון פורסמו בתקשורת שתי כתבות אודות אלופי משנה בתפקידי מפתח בצה"ל. הראשונה, ב"ישראל היום", עסקה במפקד סיירת מטכ"ל הקודם, אל"מ ח', הפורש מצה"ל. השנייה, ב"ידיעות אחרונות", היתה ראיון שערכו יוסי יהושוע וראובן וייס עם אל"מ אבי רוזנפלד, שסיים לאחרונה לפקד על החטיבה הצפונית ברצועת עזה. דובר צה"ל, מצידו, פרסם כתבה אודות תרגיל שקיימו השבוע חיל האוויר והיחידה המובחרת אגוז, מחטיבת הקומנדו, בקפריסין.

בכתבה על אל"מ רוזנפלד אמנם עסקו בפעילות המבצעית השוחקת בגבול הרצועה, אך גם שם בחרו המראיינים להדגיש את עברו של הקצין בכוחות המיוחדים, והוא עצמו תיאר בעיקר פעולות שבהן פגעו יחידות מאגוז ומגלן במחבלים בגזרתו. רוזנפלד, כתבו יהושוע ווייס, החל את שירותו "כלוחם בפלוגת הסיור של חטיבת הנח"ל, היה מפקד צוות ומפקד פלגה בפלס"ר וגם מ"פ באחד הגדודים, אך כבר כקצין צעיר יחסית עבר לשלדג, שם ביצע שורה של תפקידי פיקוד, כולל במלחמת לבנון השנייה".

אחרי שפיקד על גדוד הסיור של הנח"ל מונה ב־2012 למפקד שלדג. "בצוק איתן עשינו הרבה מאוד מבצעים, ואני באופן אישי השתתפתי בלא מעט מבצעים גם בלבנון השנייה. יצא לי די הרבה פעמים להביא אבנים מכל מיני מקומות", אמר בראיון, והתייחס לאותו נוהג של יחידות עילית להביא איתן למזכרת אבן מהמקום בו פעלו מעבר לקווי האויב. מה הוא חושב על הכשרת מפקדי הכיתות בחיל הרגלים, תחום שעליו הוא עתיד להיות אחראי בתפקידו הבא כמפקד חטיבת ביסלמ"ח, או כשירות כוחות היבשה ותפקידם בעימות הבא, הוא לא אמר. 

בכתבה על אל"מ ח', ניסו חבריו ומכריו להזים את השמועות כי פרישתו נובעת מכישלון פעולת הכוח המיוחד ברצועת עזה, בנובמבר האחרון. בפעולה, נעצר הכוח בפיקוד סא"ל מ', יוצא סיירת צנחנים, בידי מחסום של החמאס בסמוך לחאן יונס. רגע לפני שנחשף ונלכד, פתח מ' ואחריו הכוח כולו באש, והרג מספר פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, נור בראכה שמו. תחת אש חולץ הכוח בידי מסוק של חיל האוויר, שנחת בשטח הרצועה. קור הרוח שגילו הלוחמים ומפקדם מנעו אסון גדול בהרבה, שהיה עלול להביא להסלמה.

בכתבה תיאר הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט את הרגעים הללו כמתוחים ביותר בקדנציה שלו, ומהקשים בשירותו הצבאי. "החשש היה מנפגעים רבים לכוח, ומכך שחלק מהלוחמים ייחטפו. במקרה כזה היינו נכנסים למלחמה", אמר. גם כך פרץ בעקבות המבצע סבב קצר מול החמאס שבמהלכו נורו כ-500 רקטות על יישובי הדרום, והחלטת הקבינט על תגובה מתונה יחסית הובילה להתפטרות שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן.

את אל"מ ח', שעשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל ויצא ממנה רק לתפקידים באמ"ן וביחידה 8200 (ולא לצה"ל הגדול), תיארו חבריו כקצין יוצא דופן באיכותו. "המיוחד שבין המיוחדים", אמר עליו מפקדו לשעבר, אלוף ניצן אלון. לפי הכתבה ח' פורש מצה"ל משום שהוא אינו מעוניין להתקדם בצה"ל. "הוא אוהב מבצעים מיוחדים, והוא נשאר כדי להיות מפקד סיירת מטכ"ל. אם היה יכול להישאר בתפקיד הזה, כנראה היה ממשיך, אבל מרגע שסיים, האתגר נגמר והוא רצה ללכת הביתה", אמר עליו תא"ל (מיל') אהוד שניאורסון, מפקד 8200 לשעבר. הוא לא יהיה הראשון.

שניים ממפקדיה בשנות התשעים, יובל רחמילביץ' ודורון אביטל בחרו לפרוש מצה"ל למרות שסיימו, בסך הכל, קדנציה מוצלחת (זו של אביטל אמנם החלה באקורד צורם באסון "צאלים ב'", אבל נגמרה במבצע המוצלח בו חטפו לוחמי היחידה את מוסטפא דיראני מלבנון). אביטל, למשל, שהגיע מהצנחנים כמ"פ ליחידה והתקדם עד לפיקוד עליה, השתמש בנימוק דומה לזה של שניאורסון וציין בראיון שנתן בשעתו כי העדיף לפנות למסלול אקדמי ולהשלים דוקטורט.

ממש כמו עולם המבצעים המיוחדים, פיקוד על יחידות בצבא היבשה המתמרן הוא מקצוע שצריך ללמוד "דרך הרגליים". חלק ממפקדי היחידה כמו אהוד ברק ועמירם לוין, ששירתו גם כמפקדים זוטרים בשריון, או משה יעלון והרצי הלוי, שהגיעו מהצנחנים ושבו לחטיבה, הקפידו שמסלול שירותם יכלול תחנות בצבא הגדול. מי שבשירותו לא הקפיד לעבור גם שם, ויוצנח לפיקוד בכיר בשלב מאוחר, יתקשה למצוא את ידיו ורגליו. מכאן שבהחלט יתכן שלח' אין משבצת להתקדם אליה, ועושה נכון כשהוא חותך בזמן.

כוח שריון, הנושא בנטל הבט"ש והמלחמה, בתרגיל, (צילום: דו"צ).

נראה שמושאי הסיקור נבחרו בהתאם להיותם נושאים "סקסיים" וקורצים לקוראים, אבל עם כל הכבוד למבצעים המיוחדים וליחידות המובחרות, עיקר פעילות הביטחון השוטף (בט"ש) נעשית בידי כוחות "רגילים" לגמרי.

גדודי הנדסה, שריון ותותחנים (שלא לומר כוחות מילואים) שנוטלים חלק בפעילות שאינה זוהרת במהותה, אבל חיונית לא פחות. חטיבת הבקעה, למשל, אחראית על גזרה גדולה פי כמה מזו של החטיבה הצפונית ברצועה עזה. מפקדה הוא אל"מ אודי צור, קצין שריון שבמלחמה לבנון השנייה פיקד בהצלחה על סיירת חטיבה 7, ומיועד לפקד בהמשך על החטיבה כולה. אבל עליו אין כתבות.

בפעם הבאה שמתלוננים על הירידה במוטיבציה להתגייס לצה"ל, כדאי לזכור שרובם של המתגייסים לא יגיעו לאגוז, שלדג או ליחידה, ושהתרומה של היחידות הללו אף שהיא חשובה, לא עולה על זו של אלו שמשרתים ביחידות "אפורות", שנושאות על גבן את נטל הבט"ש וההכרעה במלחמה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 01.06.2019)

צה"ל מחבק פומבית את המילואימניקים, אבל מוטב שיתמקד בנכונות לגייס אותם למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע חל יום ההוקרה למשרתים במערך המילואים, אבל אף שצה"ל נהנה לחבק פומבית את המילואימניקים, בפועל בשנים האחרונות הוא נוטה להסתמך יותר ויותר על המערך הסדיר. במלחמת לבנון השלישית, כפי שהצטיירה מסדרת כתבות ששודרה השבוע, הסדיר לבדו – לא יספיק.

השבוע חל יום ההוקרה למשרתים במערך המילואים של צה"ל. כבכל שנה, התפרסמו הכתבות הצפויות בכלי התקשורת על המשפחה שכל חבריה משרתים יחדיו באותה חטיבה ומצהירים כמובן על חשיבות השירות במילואים ועל תחושת הסיפוק הגדולה שלהם (ובנימה אישית – הכל אגב, נכון לגמרי), בפייסבוק פרסם דובר צה"ל פוסט על המילואימניק מחטיבת החי"ר כרמלי שהתבשר בעיצומו של אימון על הולדת נכדו השביעי (בפוסט, איך לא, כלולה תמונת הסב המאושר במדי ב' מחבק את נכדו). כמו כן פרסם צה"ל נתונים סטטיסטיים יבשים על כמות המשרתים במילואים. כך למשל התברר שלוחם בחיל הרגלים של צה"ל הוא התפקיד הנפוץ ביותר במערך המילואים לגברים, ושלמרות שבשני העשורים האחרונים נשים משרתות במספרים הולכים וגדלים בתפקידים משמעותיים, בקרבי ובפיקוד בצה"ל, קצינת משאבי אנוש נותר התפקיד הכי נפוץ לנשים. 

על חטיבות המילואים מפקדים כיום רק קצינים בשירות קבע. אל"מ ברק רובין, למשל, מפקדה החדש של חטיבת החי"ר אלון הוא דוגמה בולטת. רובין הוא מפקד מנוסה. הוא צמח בסיירת חטיבת הנח"ל, פיקד עליה במלחמת לבנון השנייה ועל גדוד הסיור החטיבתי ב"צוק איתן", אבל זוהי הפעם הראשונה שהוא מפקד על אנשי מילואים בהיקף גדול. גם מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים הוא במגמת גדילה מתמדת. כך למשל פיקד סא"ל ליאור גרוס, יוצא סיירת צנחנים, על גדוד בחטיבת המילואים "חוד החנית", בעודו משרת בתפקיד באגף התקשוב.

חיילי מילואים בתרגיל, (צילום: דו"צ).

הבעיה מחריפה כאשר מפקדים על החטיבות הללו קצינים מהיחידות המיוחדות, שפוגשים (כמעט) לראשונה לא רק בעולם המילואים אלא גם בצבא היבשה המתמרן. זה נובע מסיבות רבות ובהן הרצון לספק לקצינים בכירים ניסיון בפיקוד על חטיבה מתמרנת בטרם קבלת פיקוד על מסגרת סדירה, החשש של צה"ל מאובדן קצינים מיחידות העילית לטובת השוק האזרחי, תובענות תפקיד המח"ט והמג"ד (150 ימי מילואים בשנה למח"ט ו-90 למג"ד) שמקשה על מציאת מועמדים מתאימים ופנויים, והצורך למצוא תקני אל"מ לקציניו שבקבע. יש כמובן יוצאים מן הכלל – תחת הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, נערכה רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתה הפך המערך לדיפרנציאלי בכשירות שלו, ישנן חטיבות בכשירות גבוהה וכאלו שאינן כאלו. הרפורמה כללה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם, למשל בתותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים, והפניית התקציב שנחסך לאימון החטיבות המתמרנות, חי"ר ושריון. נוסף על כך שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים. אבל כשבוחנים את שילוב כוחות המילואים בעימותים מאז 2006, מתברר שצה"ל נרתע מגיוס והפעלת צוותי קרב של חטיבות מילואים. ב"עופרת יצוקה" היו שלושה כאלה, ב"עמוד ענן" לא הופעל מהלך מתמרן, וב"צוק איתן" לחם ברצועה רק צוות קרב חטיבתי אחד של חטיבת מילואים, חטיבה 261 של בה"ד 1, עליו פיקד אל"מ (כיום תא"ל) אבי גיל.

פעם היו המילואימניקים שומרי החותם של צבא העם. הם אלו שניצחו את המלחמות הגדולות. את תחושת המשמעות, השייכות והערך, הם הביאו מהבית. כיום צה"ל נסמך הרבה יותר על הצבא הסדיר והכשיר. רק כחמישה אחוזים מן האוכלוסייה נמנים על מי שעושים שירות מילואים שמשכו שבוע או יותר בשנה. למרות שבצה"ל אוהבים לחבק פומבית את המילואימניקים ולספר שהם ויחידותיהם הם חלק בלתי נפרד מהצבא, בפועל מאז מלחמת לבנון הראשונה צה"ל מזניח את מערך המילואים שלו, מפרק אותו לטובת חיסכון כספי ומפנה אותו למשימות ביטחון שוטף שונות ושוחקות.

שתי אצבעות מצידון? לא במילואים

השבוע שודרה ב"חדשות 13" סדרת כתבות מרתקת של הפרשן הצבאי אלון בן דוד, שעסקו במלחמת לבנון השלישית, זו שבה עתיד צה"ל להילחם בחזבאללה. בין היתר נבחן מצב מוכנות העורף, התשתיות החיוניות, מוכנות וכשירות הצבא וכן תהליכי ההתעצמות שקיים חזבאללה מאז מלחמת לבנון השנייה, ובכלל זה הלקחים שהפיק ממלחמת האזרחים בסוריה. התרחיש שתיאר בן דוד הוא תרחיש קשה, שבמהלכו תפגע ישראל במדינת לבנון וחזבאללה, ואילו בעורף יפגעו מטרים של רקטות במספרים ועוצמות שטרם הכרנו. אחד המרואיינים אף המליץ למפקדי הצבא לקחת את התרחיש הגרוע ביותר שבידם ולחשוב שיהיה אף גרוע יותר. ולהיערך לזה. נראה, אם כן, שבין החזבאללה לישראל מתקיים מאזן הרתעה הדדי, שכן יכולות ההרס והנזק של שני הצדדים השתפרו משמעותית מאז מלחמת לבנון השנייה.

חיילי פיקוד העורף בתרגיל, (צילום: דו"צ).

זה לא חדש, ואחד מאלופי פיקוד העורף האחרונים, אייל אייזנברג, אף אמר זאת מפורשות לאורך כל כהונתו. מבחינת העורף, הזהיר, המלחמה הבאה תהיה פי עשר יותר חזקה מזו שהתרחשה ב-2006 וצה"ל לא יוכל לספק מיגון בדמות "כיפת ברזל" ודומיה. האזרחים יידרשו להישמע להנחיות הפיקוד ולשהות במקלטים ימים ארוכים. אבל קשה להעריך שבציבור מבינים זאת. הם התרגלו להגנה שלה זכו בעימותים מול החמאס בעזה, וזה מה שהם מצפים שיקרה גם מול לבנון. לא משנה כמה פעמים יסבירו שבמלחמה הבאה יופנו מערכות כמו "כיפת ברזל" ואחרות לשימור הרציפות התפקודית של צה"ל ולהגנה על תשתיות חיוניות, הציבור לא יאמין. 

כשזה הגיע למענה של צה"ל הוצג חיל האוויר כמי שפיתח יכולות הספקי תקיפה (בכמה מטרות הוא מסוגל לפגוע בזמן נתון) מרשימות מאוד, ושבסיסיו הופכים במלחמה, כהגדרת בן דוד, "למפעל לחימוש פצצות". הפעלת הכוח היבשתית הוגדרה אמנם כחיונית, אבל ניכר במרואיינים שהם סומכים הרבה יותר על כשירות חיל האוויר. הן תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר והן סגן הרמטכ"ל לשעבר וכיום עמית מחקר במכון JISS, אלוף (מיל') יאיר גולן, טענו בכתבה שצה"ל מצטייר בעיני חזבאללה כצבא שחושש לתמרן, והוא נערך לכך שעיקר התגובה של ישראל תהיה באמצעות תקיפות אוויריות ונבנה בהתאם.

כשנשאל גולן, קצין צנחנים שפיקד בלבנון על פלוגה, גדוד וחטיבה מרחבית (אז גם נפצע בהתקלות עם מחבלים, והוסיף לפקד על הכוח עד גמר הלחימה), ולאחר הנסיגה פיקד על אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, האם נדרש מהלך קרקעי השיב כי "אין מנוס מזה. אני לא מכיר לאורך ההיסטוריה האנושית ניצחון במלחמות שלא הושג על הקרקע". בניגוד לחלק מהמרואיינים, ובהם תמיר, שקראו לרפורמה משמעותית בצבא היבשה, גולן משוכנע שצה"ל "כמו שהוא היום יכול להביס את החזבאללה בדרום לבנון. לא בקלות, כן? זה במאמץ ניכר, אבל הוא יכול לעשות את זה בהצלחה מרובה". הבעיה, כפי שהוא ראה אותה היא בצבא פנימה, במנטליות. "משהו ביצר ההתקפי של צה"ל נשחק. אני חושב שצה"ל איבד אמון ביכולות היבשתית שלו. ולא בהצדקה". כשנשאל מה המשמעות של הבסת חזבאללה הסביר ש"זה אומר שהכוח הצבאי שלו צריך להיות מרוסק. כלומר הוא צריך להגיע למצב של חידלון ביכולת שלו להילחם. זו המשמעות של הכרעה צבאית. אנחנו צריכים להכריע צבאית". בתגובה, שאל אותו בן דוד האם הוא חושב שזה אפשרי. "אני יודע שזה אפשרי", השיב.

המהלך שגולן מדבר עליו מחייב הפעלה נרחבת של כוחות מילואים. בדיוק הכוחות שצה"ל חשש להפעיל בלחימה בעזה, מול אויב חלש בהרבה. יתכן ומבחינת כשירות, כפי שהוא קובע, צה"ל ערוך ללחימה בחזבאללה, אבל כשזה מגיע לנכונות לעשות כן, ועל אחת כמה וכמה להפעלת כוחות מילואים, הרבה פחות. כאן נכנס אותו גורם חמקמק שאותו ציין בן דוד כקריטי ביותר עבור ישראל במלחמה הבאה מנהיגות, בתוך הצבא ובדרג המדיני, שתדע להחליט ולהכריע. אז מחבקים את מערך המילואים פעם בשנה, ומודיעים על הטבות כאלה ואחרות, כמו הנחה בארנונה בחלק (למה רק בחלק?) מהרשויות, אבל הדרך לכבד באמת את המשרתים במערך המילואים היא באמצעות הכללתם בתכניות האופרטיביות. ולהביא זאת לידי ביטוי בכל האמור באימונים, כשירות והפעלה, במשולב ולצד הכוח הסדיר.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.05.2019)

המיגון חשוב אבל הוא לא ימנע את הטיל הבא, ובעצם גם לא את הרקטה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ירי טיל נ"ט ממנו נהרג אזרח בהסלמה האחרונה בעזה, הפתיע את הצבא. כמענה, הציב חומות בטון במרחב. אבל ביום הקרב או הפיגוע הבא, צה"ל לא יוכל להמשיך להחליף יריות וטילים עם חמאס, כפי שעשה בימי השהייה בלבנון. הוא יצטרך לתקוף, קרקעית.

אחת ההצלחות המבצעיות של החמאס במהלך ההסלמה האחרונה ברצועה, ימי הקרב שבצבא מכנים "גן סגור", הוא ירי טיל הנ"ט (נגד טנקים) שפגע במכוניתו של משה פדר בכניסה לקיבוץ ארז, והרג אותו.

גורם צבאי שנפגש עם תושבי הקיבוץ הודה שצה"ל לא צפה את יכולתו של הארגון להוציא לפועל פיגוע שכזה. הפתרון – הקמת חומת בטון בסמוך למקום האירוע. זהו פתרון נקודתי שמעיד, יותר מכל, על זיכרון ארגוני קצר של הצבא.

רכבי צה"ל שנפגעו במארב הנ"ט שביצע חזבאללה בהר דב, אירוע "שמש חורפית", ב-2015, (מקור: ויקיפדיה).

כמעט עשרים שנים קודם לכן, בחצי השנה שקדמה לנסיגת צה"ל מלבנון, הפעיל חזבאללה חולית כווני נ"ט יעילה במיוחד. בארבעה אירועים שונים ירו פעילי חזבאללה טילי נ"ט מדויקים מטווח רחוק לעבר עמדות צה"ל במוצבים, שהצליחו לחדור את המיגון ולהרוג בסך הכל שישה חיילים, ובהם סמל צחי איטח ההרוג האחרון של צה"ל בתקופת השהייה בדרום לבנון. 

תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני שפיקד על החטיבה המרחבית חירם באותה עת, כתב לימים בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) ש"מכת הטילים" וכמות הנפגעים הרבה יחסית שגבתה בפרק זמן קצר, הממה את שכבת הפיקוד הבכיר של צה"ל ואת דעת הקהל הישראלית ושכנעו בנחיצות הנסיגה. בצבא, כתב תמיר, הצליחו אלוף הפיקוד גבי אשכנזי ומפקד האוגדה משה קפלינסקי, בקור רוח וניהל נכון, לייצב את המערכת. 

"שירתתי שנים ארוכות בלבנון והכרתי היטב את קצב ההתמודדות של הצבא עם איומים חדשים. כאשר, לדוגמה, החל החזבאללה להשתמש במרגמות כנגד מוצבי צה"ל עברו כמה שנים עד אשר מיגנו את המוצבים בהתאם. מאז ששימשתי מפקד פלוגה ועד שהתמניתי מפקד גדוד חיינו במוצבים ממוגנים בצורה חלקית וספגנו לא מעט נפגעים בשל כך" (עמוד 251). הפעם, כתב, מיהר צה"ל לספק מענה ולמגן את המוצבים בבטון מזוין, ברשתות נ"ט ובמערכות תצפית משופרות.

עד כאן להגנה. כשזה מגיע להתקפה, התשובה היתה פחות נחושה ונחרצת. אגדה צה"לית סיפרה אמנם שאת החשבון עם מפקד חולית הנ"ט סגרה לימים סיירת מטכ"ל (או יחידה מובחרת אחרת), שהתנקשה בחייו. אבל צה"ל הגדול, נמנע ככל האפשר מאז ועד לנסיגה, מפעולות קרקעיות יזומות שמטרתן פגיעה באויב.

חזבאללה היה תלמיד טוב, וחמאס?

כוח נ"ט של צה"ל בתרגיל, (מקור: אתר עמותת עורב צנחנים).

צריך לומר שבתחום הטילנות (ירי טילי נ"ט, בעגה הצבאית) צה"ל הקדים את חזבאללה. כלקח ממלחמת יום הכיפורים רכש צה"ל מערכות נ"ט רבות לחיל הרגלים והקים מספר יחידות מובחרות שזהו תחום התמחותן, ובהן מגלן, מורן ופלוגות הנ"ט החטיבתיות, אשר הפגינו רמת מיומנות גבוהה.

תחילה צדו אנשיהן טנקים. במלחמת של"ג השמיד גדוד נ"ט מחטיבת הצנחנים מילואים 409 עשרות טנקים ורכבים ממוגנים ושלושה מסוקי קרב מסוג גאזל של הצבא הסורי. בהמשך התמחו היחידות בפגיעה בחוליות חזבאללה, כשניצלו את יכולות הנ"ט לפגיעה מדויקת וארוכת טווח.

בשנת 1997, למשל, במבצע "סחרור מסוכן" ירה כוח מפלוגת הנ"ט של הצנחנים, בפיקוד גיא חזות (לימים תא"ל), מספר טילים מסוג טאו לעבר עמדת חזבאללה בבית סמוך למוצב ריחן, והרג מספר פעילים. 

אבל חזבאללה היה תלמיד טוב, כפי שהוכיח בטרם נסיגת צה"ל מלבנון, וכן במלחמת לבנון השנייה. ב-2006 חוליות נ"ט של חזבאללה פגעו בטנקים מחטיבה 401 בקרב הסלוקי, וחולית פעילים מהארגון ירתה שני טילי נ"ט לעבר כוח מילואים בכפר דבל, ממנו נהרגו תשעה לוחמים ונפצעו נוספים.

ב-2015, לאחר פעולת סיכול ממוקד בסוריה שיוחסה ע"פ פרסומים זרים לישראל, בה נהרגו מספר פעילי חזבאללה, ובהם בנו של עימאד מורנייה וקצין איראני בכיר, הגיב הארגון (באירוע שזכה בצה"ל לכינוי "שמש חורפית") בירי טילי נ"ט לעבר סיור של צה"ל בהר דב. מהירי נהרגו מ"פ בגבעתי וחייל, ונפצעו שבעה נוספים.

הטיל שבו השתמשו פעילי החזבאללה במלחמה ובהר דב, כמו גם זה שירו פעילי חמאס בשורה של אירועים בגזרת הרצועה, ובהם הטיל שפגע ברכבו של משה פדר והרגו, היה טיל נ"ט מסוג קורנט. זהו טיל מתקדם מתוצרת רוסיה, מדויק ומונחה קרן לייזר, שמגיע לטווח של חמישה וחצי קילומטרים וחודר שריון בעובי 1,000–1,200 מ"מ פלדה.

נראה שגם הפעם שב צה"ל ליישם במהירות את לקח המיגון. אבל בלחימה עצמה, נמנע שוב, מליזום פעולה קרקעית, ואפילו תהיה זו פשיטה בהיקף פלוגתי או גדודי. 

הצבא אמור לחצוץ בין האזרחים לאיום

וכדאי לקחת בחשבון עוד עניין. בהסלמה האחרונה בעזה נהרגו ארבעה אזרחים ואף לא חייל אחד. אמנם הקטליזטור להסלמה היה פציעתם של שני חיילים בידי צלף, אולם במבחן התוצאה האזרחים מקדימה, חוטפים, וצה"ל מאחורה, מנהל מלחמת טילים ורקטות עם חמאס.

בתקופה שקדמה למבצע "חומת מגן" באינתיפאדה השנייה, שאל תמיר, מח"ט גולני דאז, את הרמטכ"ל מופז, מדוע אם הפיגועים יוצאים ממחנה הפליטים ג'נין, צה"ל לא פועל שם. "איך זה שאנחנו חיים עם שניים-שלושה פיגועים ביום? אני מתבייש להיות קצין בצבא כזה", אמר.

תחושת המסוגלות ששידרו תמיר ועמיתיו, מפקדי חטיבות החי"ר המקבילים, לפיקוד הבכיר הביאה לשינוי המדיניות ולראשיתן של הפשיטות הקרקעיות שהגיעו לשיא ב"חומת מגן", נמשכו גם אחר כך ולבסוף הכריעו את הלחימה באינתיפאדה השנייה.

הרמטכ"ל אביב כוכבי, אז מח"ט הצנחנים, היה אולי פחות בוטה מתמיר, אך שידר נחישות זהה ופיקד על שורת מבצעים ופשיטות מוצלחות כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים.

מדיניות הפעלת הכוח נקבעת אמנם בדרג המדיני, אבל הנוחות הזו, שבמסגרתה מממש הצבא את יתרונותיו באש, מודיעין וטכנולוגיה, מונעים מהצבא לממש את ייעודו ולחצוץ בין האזרחים לאיום. הסבב (סליחה, ימי קרב) הבא מעבר לפינה. כשהוא יקרה, הדרג המדיני לא יכול להשאיר את החיילים מאחורי מחסה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 15.05.2019)

המפקד שבחר לתקוף | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

משה פלד, שבמהלך ההיסטוריה הצבאית שלו הוכיח שוב ושוב את יכולותיו כמפקד ואת הכרעותיו האמיצות, נדחק מעט הצידה מתולדות הגבורה הצה"לית. ביוגרפיה חדשה מתקנת את העיוות.

משה פלד ("מוסה") הוא מגיבוריה הפחות ידועים, שלא לומר נשכחים, של מלחמת יום הכיפורים. בחזית הדרום בלט האוגדונר המפורסם ביותר, האלוף אריאל שרון, שקנה את מעמדו כמפקד הטקטי הטוב בתולדות צה"ל לאחר שפיקד על הצנחנים בפעולות התגמול ועל אוגדה בקרב אום־כתף ב־1967. בחזית הצפון בלט מפקד עוצבת געש, תא"ל רפאל איתן ("רפול"), כמו שרון, צנחן מדופלם, שפיקד על גדוד 890 שצנח במיתלה ב־1956 ועל חטיבת הצנחנים כולה במלחמת ששת הימים. לצד פועלם, שהבטיח את מקומם בהיסטוריה של צה"ל והמדינה, לא הזיקה גם העובדה שדאגו לקיים את הכלל שטבע וינסטון צ'רצ'יל ("ההיסטוריה תהיה אדיבה כלפיי, מכיוון שאני עומד לכתוב אותה") וכתבו את גרסתם לאירועים.

הספר הוא ניסיון לספר מחדש לציבור על האלוף הנשכח פלד, ויש על מה לספר, (מקור: אתר עברית).

למרות שכולם זוכרים את אריק שצלח את התעלה, הרי שבחזית הצפון, אוגדת המילואים שעליה פיקד פלד, מצוידת בטנקים מיושנים ומקרטעים, השמידה שתי אוגדות סוריות ושינתה את פני המערכה. לאחר הקרבות שיקם פלד, והוא כבר אלוף, את חיל השריון הפגוע והמדמם שאנשיו נשאו על כתפיהם את עיקר מחיר המלחמה, וכאזרח עמד בראש רפא"ל, הפך אותה לגוף רווחי, והקים את מוזיאון "יד לשריון" בלטרון. ספר חדש, "כנגד כל הסיכויים" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2019), שכתב דוד (דודו) הלוי, מנסה לספר מחדש לציבור על האיש ופועלו. ויש על מה לספר.

לקח מר מהקרב

פלד, יליד 1925, בנם השלישי של שושנה וזלמן אייזנברג, גדל והתחנך במושב עין גנים. ב־1948, בעיצומם של הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות, עבר פלד קורס מפקדי מחלקות, שעליו פיקד חיים לסקוב, בעברו מפקד פלוגה בבריגדה היהודית, ולמד כיצד "לאמן, לפקד ולהוביל מחלקת חיל רגלים, הן באופן עצמאי והן כחלק מפלוגה, בלחימה נגד אויב לא סדיר, אויב סדיר למחצה ואויב סדיר" (עמ' 82). בתום הקורס הוצב בחטיבת גולני, בגדוד 14. אחת המשימות הראשונות שבהן השתתף, ב־6 במאי, היא כיבוש סג'רה הערבית.

כוח גולני כבש את הכפר ונדרש להגן עליו מהתקפת נגד. פלד דרש ממפקד הפלוגה לחתור למגע, אך זה התחמק בטענה שהוא זקוק לאישור המג"ד. מפקד המחלקה הצעיר, שלא שש להיערך להגנה ולהמתין, איגף את המ"פ ופנה לתכנן עם מפקד המחלקה השנייה כיצד לבלום את הערבים. המחלקה השנייה ריתקה באש את האויב שהתמקם על גבעות ששלטו על הכפר. במקביל ביצעה מחלקתו של פלד עיקוף עמוק, מאחורי הכוח הערבי. "אז אנחנו נותנים מטח אש שהפתיע אותם באופן מוחלט. התוצאה – מי שיכול ברח" (עמ' 87), סיפר לימים. זו הפעם הראשונה, אך לא האחרונה, שבה בחר פלד לתקוף במקום להגן, וגם בהמשך צדק.

בהמשך המלחמה פיקד על פלוגה של גולני בקרב הכושל על משמר הירדן. בטרם הקרב הזהיר כי תוכנית הקרב שגויה, אך בחטיבת עודד שאליה סופח סירבו להקשיב לו, והוא נאלץ להוביל את אנשיו ללחימה באויב עדיף בתנאים קשים. פלוגתו ספגה נפגעים רבים, ובהם הוא, ונסוגה תחת אש. "את הקרב האומלל הזה, מפלה נוראית שנגרמה עקב חוסר תכנון, אזכור עד יומי האחרון", אמר. "שם, בשדות הקוצים של משמר הירדן, למדתי על בשרי את הלקח המר שסוד ההצלחה בקרב, בכל קרב, הוא התכנון המוקדם והקפדני" (עמ' 99). לאחר הקרב שב לנהלל להתחתן עם בחירת לבו, דינקה. הייתה זו חתונה עצובה, נזכר פלד לימים, ולא היה בה איש שלא ראה שכול.

למחרת הגיע ג'יפ ממפקדת הגדוד והוא נקרא לפעולה. חבוש וקשור הוא עלה לג'יפ ונסע. המשימה הייתה לכבוש בהתקפה פלוגתית את מוצב קרני חיטין. גדוד 12 שלח כוחות שלוש פעמים ונכשל. אם ייכשל גם הוא, אמר לו המ"פ הבכיר בגדוד, מאיר עמית, לימים אלוף וראש המוסד, תידרש התקפה גדודית שלמה. פלד הוביל את הפלוגה באיגוף עמוק, עד שהגיעו בחשאי מעל למוצב שמצוי בלב מכתש. לפי פקודה מפלד, הלוחמים "זורקים את הרימונים לתוך הלוע של קרני חיטין. בלי לחכות מסתערים לתוך הפתח עם אש. הערבים מופתעים באופן מוחלט גם מכוח האש וגם שתוקפים אותם מאחור" (עמ' 115), ומי שלא נהרג ברח. פלד, כך נראה, יישם את לקחיו ממשמר הירדן כבר בהזדמנות הראשונה.

כומתה שחורה

בספטמבר 1948 מונה פלד למפקד יחידת הג'יפים החטיבתית לאחר שהוכיח את עצמו כמפקד נועז, "בעל חשיבה יצירתית ומנהיג תחת אש" (עמ' 122), והיה למעשה למפקדה הראשון של סיירת גולני. הוא פיקד עליה במבצעים חירם, חורב ועובדה ובגמר המלחמה בחר להשתחרר מצה"ל ולשוב למשק בנהלל. במילואים עשה הסבה לשריון והיה למג"ד. ב־1958 שב לשירות קבע. העובדה שחזר לצבא עשור מאוחר יותר ופרש ממנו כאלוף יש בה כדי להעיד על איכותו כמפקד אבל גם על טבעו המיליציוני של צבא היבשה. בצבא מקצועי כמעט בלתי אפשרי למפקד שפרש לשוב ולהגיע לעמדה כה בכירה. בצה"ל, זה קרה לא פעם.

אחרי שובו לצבא, מילא פלד תפקידי מטה ופיקוד, ושנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה למפקד אוגדה 146 המשוריינת. האלוף אורי שגיא, כמו פלד גולנצ'יק שגם פיקד על הסיירת החטיבתית, כתב בשעתו "שמפקדי החי"ר המוסבים תרמו רבות לאנשי השריון בכל מה שקשור להתמצאות בשטח, ליכולת הפיקוד, ליוזמה ולהבנת הקרב המשולב". פלד הוא דוגמה טובה לכך. במטה הכללי הנוכחי, אגב, משרת האלוף איתי וירוב, שכרס"ן בצנחנים התעקש לעבור הסבה לשריון.

מימין: מפקד האוגדה רפול ומח"ט 7 יאנוש בן-גל במלחמת יום הכיפורים, (מקור: ארכיון צה"ל ומעהב"ט).

החיל שאליו עבר פלד היה דומיננטי למדי לאור ההצלחות שקצר במלחמת ששת הימים, ויוצאי החיל, שפיקדו אז על צה"ל, היו כה משוכנעים שבמלחמה הבאה "יטאטאו" את האויב משדה הקרב, עד שזה פשוט "עלה להם לראש". רפול למשל, שכמו פלד פיקד על אוגדה, סיפר בספרו, "סיפור של חייל" (מעריב, 1985), שמפקד גיסות השריון, האלוף אברהם אדן, תבע ממנו להחליף את כומתתו לשחורה. "אני צנחן ואשאר צנחן, בכל תפקיד שאמלא. אתה לא מינית אותי מפקד אוגדה משוריינת, ולא תוריד לי את הכומתה האדומה" (עמ' 124), השיב רפול והלך.

בעוד שבחיל עסקו בצבעי כומתות, העריכו גם רפול וגם פלד שהמלחמה קרובה, והיא ממש לא תהיה פשוטה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ב־6 באוקטובר 1973, התברר עד כמה צדקו. חטיבות השריון שבאוגדת רפול, 188 ו־7, ניהלו ברמת הגולן קרב גבורה שהפך למיתוס, ובמהלכו בלמו את הטנקים הסורים, גל אחר גל. למרות שהיו על סף התמוטטות, רפול, בקור הרוח האופייני לו, אמר לאנשיו: "חבר'ה, עוד חמש דקות, עוד עשר דקות, נחזיק מעמד, הסורים יישברו" (עמ' 134). הספר של רפול מרתק, אך תרומת אוגדת פלד ללחימה מוזכרת רק במשפט לקוני, ולא בצדק.

התקפה מנצחת

אותו היום קיבל הרמטכ"ל, דוד "דדו" אלעזר – שפיקד על רפול בפלמ"ח ועל פלד בגייסות השריון – החלטה מכרעת: להטיל את אוגדתו של פלד, ששימשה כעתודה המטכ"לית, לקרבות הבלימה ברמת הגולן ולא לחזית הדרום. פלד ומטהו עלו למחרת לצפון והוטל עליהם להיערך בעמדות הגנה על הגדה המזרחית של הירדן. לאחר סיור שטח שביצע קיבל פלד את ההחלטה שלימים הגדיר כחשובה ביותר שקיבל בשדה הקרב – לתקוף. בדיון שקיים עם השר והרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, נציגו של דדו בפיקוד, ועם אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, הסביר שאמנם ניתן להיערך להגנה, אך אפשר גם לצאת להתקפת נגד. "אני ממליץ שנבצע את ההתקפה", אמר פלד. בר־לב שהסכים עמו הזדרז להשיג את אישור הרמטכ"ל אלעזר, חברו מהפלמ"ח, ולמעשה כפה את ההחלטה על האלוף. ב־8 באוקטובר החלה אוגדת פלד, שהוביל אותה במקצוענות ושום שכל, במתקפת נגד שהסיגה את הסורים לגבולם בדרום הרמה. האוגדה הוסיפה ולחמה בקרבות נוספים עד לניצחון המלא על הסורים, ואז עברה לחזית הדרום.

מימין: פלד כמפקד אוגדה במלחמת יום הכיפורים, (מקור: ארכיון צה"ל ומעהב"ט).

מחבר הספר, הלוי, לחם במלחמת יום הכיפורים כמ"פ ובהמשך כמפקד גדוד הסיור האוגדתי 189. בעקבות פניית פלד, אז מפקד גייסות השריון, שב לאחריה לשירות קבע קצר כמג"ד, ובמהלכו הפכו השניים לחברים. כמי שמאחוריו קריירה עיתונאית ענפה, ככתב השבועון "טיים", הוציא הלוי מתחת ידו ספר כתוב היטב שנשען על מחקר מקיף ויסודי. מנגד, מוטב היה לצמצם את הרקע שניתן לעיתים לאירועים, דוגמת פירוט הוויכוחים בהנהגה הציונית על הכרזת העצמאות או הכללת עבודה, מעניינת ככל שתהיה, שכתב פלד על אודות קרב קרני חיטין, שבו הביס צלאח א־דין את הצלבנים. הדבר מעיק על הקורא, ורצוי רק במקרים שבהם נדרשת הבנה היכן הדבר משפיע על נשוא הספר, פלד, או לחלופין כיצד הוא משפיע על האירועים. ניכר גם שהמחבר נשען יתר על המידה על ראיונות ושיחות שקיים פלד בשלהי 1992 בבית יגאל אלון. מוטב היה להסתמך גם על מקורות נוספים.

גם כך מדובר בספר חשוב שמעלה תרומה מהותית למחקר ההיסטורי. בצבא מוכר היטב חלקו של פלד במלחמה, אולם מחוצה לו המצב שונה. כשנשאל פעם פלד מדוע התעקש ב־1973 לתקוף, השיב כי "מפקד אוגדה זה לא מג"ד, וגם לא מג"ד־פלוס. מפקד אוגדה הוא גנרל, והאחריות שלו כלפי ההיסטוריה מוחלטת". פלד ואוגדתו עשו היסטוריה, וטוב שיזכו להכרה בכך.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 10.05.2019)