גם העורף האזרחי וגם בסיסי הצבא אינם מוכנים כראוי למערכה הבאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

תמונות מטוסי הקרב של חיל האוויר בהאנגרים המוצפים מעידות שלא רק העורף הישראלי אלא גם בסיסי צה"ל, מוכנים פחות מהדרוש למערכה הבאה.

זה כבר הפך לשיר מוכר. זמן קצר לאחר אירוע קשה, בין שיהיה זה בשריפה בכרמל, קריסת החניון תת-קרקעי ברמת החייל ועתה ההצפות ברחבי הארץ, עולה השאלה האם ישראל ערוכה כנדרש לטיפול בעורף בשעת חירום קיצונית, בדגש על מלחמה. התשובה, שחוזרת שוב ושוב, היא שכנראה הרבה פחות מכפי הנדרש. 

הציבור בישראל כבר התרגל לתמונות של חיילים מפיקוד העורף מסייעים ללוחמי אש (כבאים), מפנים הריסות ממבנים שקרסו וגבות לא הורמו כשלוחמים מחטיבת הקומנדו, אחת החטיבות המעולות בצה"ל, סייעו לפנות בית-ספר בנהריה המוצפת. 

מנגד, סביר שהציבור חושב בטעות שהתשתיות הצבאיות ערוכות טוב בהרבה מאלו האזרחיות למערכה הבאה. תמונות מטוסי הקרב בהאנגרים שהוצפו במי הגשמים בבסיס חצור, עשויות לשנות את דעתו.

האויב מדלג מעל החזית היישר לעורף

במלחמה הבאה יהיה העורף חזית מרכזית, בזה אין ספק. ב-2012 סיפר הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, בכנס במכון למחקרי ביטחון לאומי, כי כשהיה קצין צעיר בחטיבת גולני, המלחמה היתה שונה. קו המגע עם האויב, החזית, היה ברור.

אשכנזי ציין בדבריו את הקושי שעמו התמודד צה"ל לחשוף את מערכי האויב, בלב השטח האורבני, בטרם מבצע "עופרת יצוקה" בעזה ב-2008, ואת הצורך לפתח "יכולת מאוד גבוהה של פגיעה, עם מהלומות מדויקות מהאוויר ומהיבשה".

בראשית המבצע הפעיל צה"ל מהלומת אש עוצמתית, ומיד לאחריו תמרון יבשתי מוגבל מאוד (אף שמוצלח) בלב רצועת עזה. "עופרת יצוקה" נמשך כשלושה שבועות, ואשכנזי עמד על כך שמאז, הצורך להכריע מהר את האויב, "רק מחריף. בגלל שבעצם הרבה מהמלחמה מתחוללת בעורף הישראלי".

כפי שציין אשכנזי בהרצאתו, החל משנת 2000 פחת האיום מצד צבאות סדירים על ישראל, אך התגבר האיום מצד ארגונים היברידיים, דוגמת חזבאללה וחמאס, המשלבים בין מרכיבי טרור, גרילה וצבא. יתרה מכך גם שדה הקרב אינו מוגדר כבעבר. אף שהסכנה שכוחות גדולים יפלשו לישראל ויכבשו חלקים ממנה היא בבחינת איום כמעט אנכרוניסטי, הרי שניכר כי האויב הפנים את הכלל שקבע בן-גוריון, כי במלחמה על צה"ל להעביר את המלחמה מהר ככל שניתן לשטח האויב. 

בעימותי ההווה והעתיד, בעת שצה"ל פועל בחזית ובעומק שטח לבנון או עזה, אמר אז אשכנזי, "כל מיני חפצים עפים לך מעל הראש" לעבר מרכזי האוכלוסייה בישראל. החפצים אליהם כיוון הם הטילים והרקטות שברשות חמאס וחזבאללה.

חמאס וחזבאללה למדו מבן גוריון

כמעט עשור שעבר מאז ההרצאה ההיא, ואויביה של ישראל כבר לא מסתפקים בהעפת חפצים לעבר עורף ישראל, וארסנל הרקטות שברשותם גדל משמעותית. גם הטווח, הקטלניות והדיוק השתפרו, אף שבהערכת אמ"ן השנתית שפורסמה השבוע, נקבע שחזבאללה טרם הגשים את פרויקט הדיוק, יכולת ייצור עצמי שיטתית של טילים מדויקים ארוכי טווח, והחזקת מערך גדול של טילים כאלו. 

לצד הטילים והרקטות שבאמצעותן הוא "ידלג" מעל קו החזית ויפגע במרכזי האוכלוסייה בישראל, הוקמו כוחות מאומנים (נוחב'ה בחמאס ורדואן בחזבאללה) שייעודם לחדור לשטח ישראל מעל ומתחת לקרקע ולבצע פעולות טרור וגרילה ביישובים וכנגד צירי גישה מרכזיים, שישבשו את יכולתו של צה"ל לגייס את אנשיו, לשנע אותם לקו החזית ולתמרן לשטחו.

לאור זאת, תרחיש הפתיחה של העימות הבא צפוי להיות שונה מאוד מזה שעמד בעבר. עם פרוץ המערכה סביר שהארגון ינחית מהלומת פתיחה שבמסגרתה יופעלו בו-זמנית מאמץ אש רחב היקף, הכולל ירי רקטות מדויקות וארוכות טווח, לצד מאמץ התקפי מתמרן באמצעות כוחות קומנדו שייעודם הוא לחדור לישראל ולהשתלט על יישובים ועל מוצבים.

סביר גם שהחזבאללה וחמאס הפנימו את לקחי מבצע "משקל סגולי" (תקיפת חיל האוויר בראשית מלחמת לבנון השנייה, בה הושמדו הטילים ארוכי הטווח של הארגון) ומהלך הפתיחה של מבצע "עמוד ענן", שבמסגרתו הושמדו בתקיפה מהאוויר מחסנים ובורות שיגור שבהם היו רקטות "פג'ר" 5 לטווח של כ- 75 ק"מ. לכן צפוי שבכל חזית, צפונית או דרומית, יפעיל האויב את מערכי השיגור הכבדים שלו בהקדם, מחשש שצה"ל ישמיד אותם עוד לפני שיוכל להשתמש בהם. ההרס שאלה ימיטו על העורף יהיה חמור בהרבה מכפי שאירע בסבבים הקודמים. 

על פיקוד העורף מפקד האלוף תמיר ידעי. כמו כל קודמיו בתפקיד, בוודאי מאז ימי האלוף גרשון יצחק, הוא נציג מובהק של צבא ההתקפה לישראל.

ידעי הוביל לוחמים בגולני למארבים בלבנון (שם, כך סיפר בשעתו, פחד יותר מהמג"ד שלו, ארז גרשטיין, מאשר מהמחבלים שבהם נתקל), את יחידת אגוז לכיבוש המוקטעה ברמאללה ב"חומת מגן" ואת החטיבה החומה כולה במלחמת לבנון השנייה.

בשל חומרת האיום, החליט לאחרונה ידעי לאגד גדודי החי"ר הקל של פיקוד העורף תחת חטיבה אחת. תפקידם של גדודים אלו, כפי שציין מפקד החטיבה, אל"מ (מיל.) ליאור נגר בראיון ל"אתר צה"ל" הוא לסייע בהגנה על היישובים הסמוכים לגבול. "רגע אחד לוחם ידאג למקלט ומזון לאזרחים, וברגע אחריו יסייע בפעולות הנדרשות מול האויב", אמר נגר. 

זהו צעד בכיוון הנכון, ממש כמו פיתוח המערכת מבוססת הלייזר ליירוט רקטות שהושלם לאחרונה, אולם נדרש בדק בית של ממש של תשתיות הצבא במרכזי הגיוס של יחידות המילואים ובבסיסי חיל האוויר. במלחמה הבאה הם יהיו תחת אש, ו"יהיה בסדר" לא יספיק. הדרך לקצר את המערכה הבאה עוברת ביכולת לייצר התקפה יעילה תחת אש, וכמאמר אשכנזי, מהר. 

מפקדת שאמרה אמירה ברורה וחדה

בראיון שפורסם בשבוע שעבר נשאל שר החינוך, הרב רפי פרץ, נשאל בראיון כיצד היה מגיב לו מילדיו היה מגלה נטייה מינית שונה. השר השיב שילדיו "גדלו בצורה טבעית ובריאה", וספג מאז ביקורת קשה. 

הכתב הצבאי של "חדשות 13", אור הלר, פרסם השבוע שאחת המבקרות, אף שעשתה זאת בהתאם למגבלות ולכללים שחלים עליה, היא סא"ל דנה בן עזרא, מפקדת גדוד האיסוף הקרבי 869, שפרסמה דף מפקד(ת) לפקודיה ובו כתבה שבתקופה האחרונה התבטאו גורמים רמי דרג באופן שרמז על נחיתותן של קבוצות בחברה בשל מוצאן או נטייתם המינית.

"אני כמפקדת חשה חובה לפנות אליכם ולומר אמירה ברורה וחדה: השיח המפלג והמסית נגד חלקים בעם הינו בבחינת עשיית זדון במושג 'צבא העם' וביכולתנו להתלכד סביב משימת ההגנה על הארץ", כתבה.

בתפקידה הקודם היתה בן עזרא חלק מצוות ההקמה של גדוד החי"ר הקל "לביאי הבקעה", עליו פיקד סא"ל ניר דופט (שזכור לי משירות משותף בצנחנים), ושימשה כסמג"דית הראשונה שלו. היתה זו הפעם הראשונה שאישה כיהנה בתפקיד זה בגדוד חי"ר בצה"ל, גם אם מדובר בחי"ר קל להגנת גבולות. בראיון ל"אתר צה"ל" הבהירה אז בן עזרא שהיעד שלה הוא פיקוד על גדוד מבצעי. 

בגדוד שעליו היא מפקדת, הדגישה בן עזרא, "משרתים זה לצד זו מיטב הנוער של עם ישראל ללא הבדלי מין, דת, גזע, נטיות מיניות, לאום – יחד אנחנו מבצעים את הקשות שבמשימות".

דף המפקד המדובר, שכבר זכה לגינוי באתר החדשות "0404" המזוהה עם הימין הפוליטי, הוא התבטאות חשובה וערכית של מפקדת בצה"ל, שמבינה שככזו עליה לשמש מצפן ערכי לפקודיה.

נשאלת השאלה מדוע בדרגים שמעליה, בצבא ובמערכת הפוליטית לא נשמעו קולות ברורים מספיק בגנות האמירה ומדוע שר החינוך, שבעברו שימש כרב הצבאי לצה"ל בדרגת תא"ל וכטייס מסוקי יסעור, הרשה לעצמו להתבטא כך.

אבל שאלה חשובה יותר היא מדוע לא כתב את דף המפקד אף מג"ד אחר? במקום לשבח את כותבת המאמר בחרו ב"חדשות 13" לציין את נטייתה המינית (כאילו זה רלוונטי).

מוטב היה לו שאלו מדוע את המאמר לא כתב מג"ד חובש כיפה, בוגר מכינת עלי למשל, באחת מחטיבות החי"ר, או מפקדה של יחידה מובחרת. דף המפקד שכתבה בן עזרא, אף שהוא מעיד טובות עליה, הוא בעיקר תעודת עניות לצבא, על כך שאף מפקד נוסף לא כתב מאמר דומה לו.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 16.01.2020)

 

 

 

 

אין תחליף לתרגול בשטח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מבטל את תרגילי החטיבות המתמרנות, בכדי להשקיע באימוני הגדודים. למרות שחיוני "להשחיז את הקצה המבצעי", אין תחליף לאימון המסגרת החטיבתית המתמרנת בשטח, בחום ובקור, כשעייפים ומשקל הציוד מעיק. צה"ל שכח זאת במלחמת לבנון השנייה והתוצאה היתה כואבת. 

השבוע פורסם ב"ישראל היום" שבצה"ל הוחלט לבטל את תרגילי החטיבות (תרח"טים) המתמרנות בזרוע היבשה. ההחלטה, כך נכתב, לא נובעת מהקושי התקציבי שמציבה המציאות הפוליטית, אלא משאיפה לשנות את טיב האימונים של כוחות היבשה.

במקום זאת יושקעו המשאבים בעיקר בתרגילי גדודים ופלוגות, בכדי "להשחיז את הקצה המבצעי", כמאמר גורם בצה"ל שצוטט בכתבה, ולהפוך "אותו לקטלני יותר" (ערך שהרמטכ"ל אביב כוכבי מדגיש מאז שנכנס לתפקידו). עוד פורסם בכתבה כי במקום התרח"טים יהיו בכל שנה שני תרגילי אוגדה עיקריים והחטיבות שלא ישתתפו בהם, יתאמנו בסימולטור. 

2006 כקו פרשת מים

מלחמת לבנון השנייה היתה קו פרשת המים. במלחמה התגלתה החלודה שהעלה צה"ל בהפעלת מסגרות מתמרנות גדולות מרמת החטיבה ומעלה, בשל העובדה שבשש השנים שקדמו לה (ובחלק מהמקרים אף למעלה מכך) הוא נמנע מלקיים תרגילים גדולים ליחידותיו. 

צה"ל לא עשה זאת מבלי להבין על מה הוא מוותר. אבל העומס המבצעי שנבע מהאינתיפאדה השנייה בתוספת מגבלות תקציביות, הביאו לכך שגדודים וחטיבות ביצעו לעתים כמעט שנה רצופה של תעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון ובעזה, ללא הפוגה של אימון. הפתרון של צה"ל לצורך בכוחות בשטח (תוך גיוס מצומצם ככל שניתן של מילואים) ולמצוקות התקציב היה לקצץ באופן דרסטי באימונים. זה עבד אבל היה לזה מחיר, בידע ובמקצוענות של מפקדי צה"ל בפיקוד על מסגרות גדולות. 

בנוסף בלט הפער בניסיון ובידע המקצועי של קצינים שעשו את עיקר שירותם ביחידות המיוחדות ועתה פיקדו על מסגרות מתמרנות גדולות דוגמת חטיבה ואוגדה. היחידה עליה פיקדו לא היתה עוד כוח קטן ומובחר אלא מסגרת גדולה, כבדה, לעתים משוריינת, שאנשיה לא התאמנו כנדרש. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת גוף מתמרן בהיקף כזה.

כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה

כך התגלגלה אוגדת השריון במילואים, עליה פיקד תא"ל ארז צוקרמן, מהנועזים שבמפקדי צה"ל באותה עת שצמח בקומנדו הימי והצטיין כמפקדה הראשון של יחידת אגוז בלבנון, ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו. כיחידה צבאית היא כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה, ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חזבאללה, היה מי שטען שהאוגדה ניצחה במערכה בעיקר את עצמה.

מקרה קיצון אחר הוא זה של מח"ט הנח"ל דאז, מיקי אדלשטיין, אשר סיפר למפקד האוגדה שלו, בשעה שהלה ביקר בתרגיל החטיבתי שעליו פיקד לאחר המלחמה, כי זהו התרח"ט הראשון שלו. מפקד האוגדה, גיא צור, לא התרשם עד שהמח"ט, יוצא יחידת העלית שלדג, הבהיר שזהו התרח"ט הראשון שבו הוא משתתף מאז גיוסו. חטיבת הנח"ל שעליה פיקד לא ביצעה תרח"ט מלא מאז 1998 ועד לאחר המלחמה ב-2006. היעדר הניסיון קיבל ביטויים כואבים בשטח, בקרבות בע'נדוריה, פארון ובסלוקי.

גם הדוגמאות החיוביות מהמלחמה ההיא למפקדים שפיקדו היטב על יחידותיהם, לא נבעו מניסיון והכשרה אלא מכישרון. בספרו, "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (ידיעות ספרים, 2009), מתאר מפקד אוגדת הגליל במלחמה, תא"ל גל הירש, שיחה שניהל עם מפקד גדוד הסיור של הצנחנים, נמרוד אלוני (כיום תא"ל). בשיחתם שאל הירש, שהתרשם מרמת הלחימה הגבוהה של נמרוד וגדודו, מתי לאחרונה הוא עשה תרגיל גדודי? התשובה, הלא מפתיעה, היתה מעולם לא. 

בדומה למרבית מפקדי הגדודים במלחמה, נמרוד מעולם לא פיקד על גדודו בתרגיל. הוא פיקד בשעתו על תרגיל 'נסיגה והשהיה' בעת שהשתלם בפו"מ וזה הכל. "נמרוד השתלט על מרון א־ראס תוך הפעלת פלוגת טנקים, ארטילריה, הנדסה, מסוקי קרב, תצפיות יחמ"מ והכול בנוהל קרב של שעות ספורות ובתיאום מול שני גדודים נוספים ומול מפקדת חטיבה 300. תוצאות הקרב שלו היו חד־משמעיות, האויב הובס" (עמוד 273), כתב הירש.

הסיבות להצלחתו של אלוני הן שבדומה להירש הוא גדל ביחידות החטיבתיות של הצנחנים בתקופה שצה"ל כן התאמן, ונסמך על הניסיון שצבר כשנדרש לכך בלחימה. סיבה נוספת היא שאלוני, כך נראה, הוא מפקד מוכשר. אבל כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה סדורים. 

מאז המלחמה, עם מינויו של גבי אשכנזי לרמטכ"ל, חזר צה"ל להתאמן. אשכנזי, שעשה את עיקר שירותו בגולני, נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. כשנכנס לתפקידו ציטט אשכנזי את קלאוזוביץ ואמר שלצה"ל ישנם שני מצבים: מלחמה וההכנות למלחמה. לימים התברר שיש גם מצב שלישי, המערכה שבין המלחמות, אבל המסר היה ברור – אין תחליף לאימון הכוחות בשדה, כשקר או חם להם, העייפות מצטברת ומשקל הציוד מעיק.

היו שנים שצה"ל הקפיד על כך יותר, היו שנים שפחות. המחאה החברתית, שאירעה במהלך כהונתו של הרמטכ"ל בני גנץ הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון, והיה לכך ביטוי בכמות האימונים. בכהונתו של גדי איזנקוט כרמטכ"ל (יוצא חטיבת גולני אף הוא), הושם דגש רב מבעבר בנושא האימונים וכשירות כוחות היבשה השתפרה.

אבל בין שבשנים הרזות ובין שבשנים הטובות הלך הרוח בצה"ל, כלקח מהמלחמה, היה שהחטיבה (בניגוד לאוגדה) היא עדיין רמה שחייבת להיות מתורגלת בשטח, בסדרי כוחות מקסימליים ככל שניתן.

התמרון חיוני, כדאי שיהיה יעיל

בשל האיום החמור על העורף האזרחי שמציבים חזבאללה וחמאס באמצעות ארסנל הטילים והרקטות שברשותם, לישראל אין את המותרות שבמערכות ממושכות. במלחמה יפעיל צה"ל שני מאמצים. הראשון הוא מאמץ האש מן האוויר, הים והיבשה, שמטרתו, כפי שכתב בשעתו פרופסור גבי סיבוני, היא "לחרוט את זיכרונו של האויב ולשמרו לזמן ארוך ככל האפשר כדי לדחות פעולה נוספת שלו כנגד ישראל לשנים, בנוסף להיותו טרוד בשיקום ארוך וזללן משאבים".

אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש, הרי שיש לקצרה ככל שניתן. המאמץ השני, התמרון היבשתי, הוא הכלי המיטבי להשיג את קיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב ומכריח אותו להסכים להפסקת אש.

בנאומו במרכז הבינתחומי בהרצליה לפני שבועיים, אמר הרמטכ"ל כוכבי כי במערכה הבאה "יהיה תמרון, והתמרון הזה צריך להיות תמרון אפקטיבי ותמרון יעיל". כאמור, התמרון חיוני בכדי לקצר את המערכה, אך בכדי שיהיה גם יעיל, יש לאמן את החטיבות המתמרנות. 

לאחר מלחמת לבנון השנייה סיפר מפקד בצה"ל כי בעת שהשתלם בצבא האמריקני ב-2005 ניסה להסביר למארחיו שבצה"ל לומדים תוך כדי הלחימה והדבר מפצה על הזנחת כשירויות. הם מצידם הביטו בו כעל משוגע ויהיר. המלחמה ב-2006 הוכיחה את צדקתם. לא חייבים לחזור על הטעות. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 07.01.2020)

"הוא הרג חפים מפשע, הוא יהרוג עוד, אז עלינו לסיים אותו". ויש לזה מחיר | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חיסול מפקד כוחות קודס האיראניים, הגנרל קאסם סולימאני, הוא מהלך חיובי כשלעצמו. אבל יהיו לו השלכות ומחירים, יתכן שגם על ישראל.

בלילה שבין חמישי לשישי חוסל מפקד כוחות קודס, הגנרל קאסם סולימאני. השיירה שבה נסע בבגדאד הותקפה מן האוויר, ככל הנראה על-ידי מל"טים, והוא ומפקד המיליציה הפרו-איראנית כתאיב חזבאללה, ג'מאל איברהימי, נהרגו. הנשיא דונלד טראמפ אישר לאחר הפעולה כי ארצות-הברית עמדה מאחוריה. "בהוראתי חיסל הצבא את סולימאני שתכנן פיגוע מיידי על אנשי צבא ודיפלומטיים אמריקנים", אמר בנאום בפלורידה. 

סולימאני פיקד במשך שנים רבות על כוחות קודס, הכוחות המיוחדים של משמרות המהפכה האיראניים האחראיים בין השאר לכל המבצעים החשאיים מחוץ לגבולות איראן. כוחות אלו מנחים, מאמנים, מסייעים ומספקים אמצעי לחימה לארגוני טרור ומיליציות פרו-איראניות ברחבי המזרח התיכון.

הוא נחשב לאסטרטג חריף ולמפקד צבאי מוכשר. הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, אף השווה את סולימאני לאוסאמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעדה, וציין שבכתבה במגזין "ניו יורקר" הושווה סולימאני לקארלה, רב-המרגלים הסובייטי ואויבו המיתולוגי של ג'ורג' סמיילי בספרי המתח המופתיים של ג'ון לה-קארה. לאורך השנים נקשר שמו של סולימאני למאות פעולות טרור שיזם והנחה.

לפי פרסומים זרים ישראל ביקשה להרוג סולימאני יותר מפעם אחת ונתקלה בווטו אמריקני. הריגתו, המוצדקת כשלעצמה, מהווה פגיעה מורלית ותפקודית (בשל יכולתו הגבוהה) לאיראן ושלוחיה. 

נהוג לומר שאין אנשים שאין להם תחליף, אבל כמו במקרה של חברו של סולימאני, רמטכ"ל חזבאללה, עימאד מוע’ניה, שעל-פי פרסומים זרים חוסל בידי ישראל בדמשק ב-2008, הרי שלעתים מציאת המחליף לוקחת זמן רב. 

הוגדשה הסאה

האיראנים שיחקו בתקופה האחרונה משחק מסוכן מול ארצות הברית ובעלות בריתה, ונראה שהגדישו את הסאה. ההחלטה של הנשיא טראמפ להימנע מתגובה של ממש לשורת הפרובוקציות והתקיפות האיראניות האחרונות, ובכלל זה התקיפה המתוחכמת על סעודיה שכללה שימוש בטילי שיוט, הגבירו את ביטחונה העצמי של איראן כי ביכולתה לעשות כרצונה בעיראק ובמרחבים נוספים במזרח התיכון.

בנאומו לפני שבוע במרכז הבינתחומי הרצליה ציין הרמטכ"ל אביב כוכבי שישראל פועלת כנגד התוקפנות האיראנית במזרח התיכון. "היה טוב יותר אילו לא היינו לבד", אמר.

במבט לאחור נראה כי ירי רקטות שביצעה מיליציה פרו-איראנית לעבר בסיס צבאי בקרבת העיר כירכוכ, שבצפון עיראק, ממנו נהרג קבלן אמריקני שעבד במקום, היה הקש ששבר את גב הגמל. ארצות-הברית הגיבה בתקיפה אווירית על יעדים של המיליציה השיעית כתאיב חזבאללה, שלוחה איראנית בעיראק, בה נהרגו כ-25 פעילים ונפצעו כמה עשרות.

מי שצפה שלתקיפה פוטנציאל להפוך לתפנית של ממש היה מפקד חיל האוויר הישראלי, אלוף עמיקם נורקין, שאמר זאת בהרצאה בוועידת התחזיות של "כלכליסט" השבוע. ההסלמה שהחלה בירי הרקטות, המשיכה בתקיפת האווירית האמריקנית, עלתה מדרגה כאשר המון צר על השגרירות האמריקנית בבגדאד.

ההפגנה האלימה מחוץ לשגרירות, ככל הנראה בהנחיית כוחות קודס האיראניים, הזכירה לאמריקנים את התמונות משגרירות ארצות-הברית בטהרן, שאת אנשיה תפסו האיראנים ב-1979 כבני ערובה, ומהשגרירות בבנגאזי, שהותקפה בידי מיליציות חמושות ב-2012. התגובה לא איחרה לבוא בדמות התנקשות במפקד כוחות קודס סולימאני. 

שליפה מהמותן

המבצע המוצלח החזיר אותי לפרק הכפול הסוגר את העונה השלישית של סדרת המופת שיצר ארון סורקין, "הבית הלבן", שעסקה בנשיאותו של הנשיא הדמוקרטי ג'ד ברטלט (אותו גילם מרטין שין).

בפרק נדרש הנשיא להחליט האם להורות על מבצע שמטרתו להתנקש בפעיל טרור בכיר. במהלך העונה התברר ששר ההגנה של המדינה הבדיונית קומאר, שבמפרץ הפרסי, עבדול שריף, הינו למעשה מנהיג בארגון הג'יהאד העולמי "הבאהי" (גם הוא מומצא).

יושב ראש המטות המשולבים, האדמירל פיצוואלס, ראה בו יעד לסיכול ממוקד. "אנו מודדים את הצלחת המשימה בשני דברים: האם היא היתה מוצלחת ובכמה מעט אזרחים פגענו. הם מודדים הצלחה בכמה שיותר. נשים בהריון מעבירות פצצות. אתה מדבר איתי על חוקים בינלאומיים? חוקי הטבע אפילו לא חלים כאן. אני חייל כבר שלושים ושמונה שנים, ומצאתי אויב שאני יכול להרוג", אמר לראש הסגל, ליאו מקגארי, ולחץ עליו לשכנע את הנשיא לאשר את המבצע.

מקגארי, בתורו, אמר לנשיא כי השר הקומארי הוא פעיל טרור מסוכן. "הוא הרג אנשים חפים מפשע. הוא יהרוג עוד, אז עלינו לסיים אותו". הנשיא משתכנע, ובסיום העונה, ביים המודיעין האמריקני תקלה במטוסו הפרטי של שריף. כשהאחרון המתין על מסלול נחיתה בברמודה לתיקון המטוס, הרגו אותו לוחמי כוחות מיוחדים מצבא ארצות-הברית.

בסדרה נראה שהנשיא וצוותו שוקלים זמן רב, ובוחנים מכל זווית, את ההחלטה להרוג את שריף. במציאות, נראה שהנשיא החליט על הפעולה בסוג של שליפה מהמותן, מבלי להביא בחשבון את כל ההשלכות.

ארצות-הברית היא מעצמת-על, וככזאת יש ביכולתה לקיים מעקב מתמיד אחר תנועותיו של סולימאני (שלא פעם אף טרח לפרסם את מיקומו) ולשים צלב של מטרה על גבו, כשכוח כזה או אחר מוכן בכל רגע נתון להורגו. היו, ללא ספק, מספר מקרים שבהם היה מוצדק ונכון יותר לפגוע בו, אחר פרובוקציות איראניות במרחב, והוחלט להימנע מכך. אם כן, מדוע עכשיו? גם לא ברור מדוע הנשיא טראמפ חושב כדבריו, שהחיסול ימנע מערכה עם איראן ולא יקרב אותה?

האיראנים יהיו חייבים להגיב על הפגיעה. אין דין מנהיג ארגון טרור, שמוכוון על-ידי מדינה או לחלופין פועל באופן עצמאי כדין קצין בכיר בצבאה של מדינה ריבונית. למי שמחפש את ההקבלה כדאי להיזכר בתחושות הקשות בישראל לאחר שחזבאללה התנקש בחיי מפקד יחידת הקישור ללבנון (שהיתה אמונה אגב, על אימון, סיוע והכוונת צבא דרום לבנון, מיליציה שהקימה ישראל בלבנון), תא"ל ארז גרשטיין, ב-1999.

בספר "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), אמר תא"ל שמואל זכאי, פקוד ותיק של גרשטיין בגולני, למחברים עמוס הראל ואבי יששכרוף, כי לאחר מותו של גרשטיין "כמה ברגים השתחררו לי – ולא רק אצלי. מאוד הפריע לי שלא גבינו מחיר על הדבר הזה. ארז היה דמות. אנשים לא הבינו מה הוא היה בשביל החיילים, בשבילנו. רצינו נקמה" (עמוד 17). מי שחושב שאלו הן לא התחושות באיראן, לא מבין את מעמדו של סולימאני.

מותר ורצוי להחליט להרוג אדם יעיל, רצחני ומסוכן כמו סולימאני. הפגיעה כאמור, עשויה לאותת לאיראן שארצות הברית מתכוונת ברצינות לכך שהיא רוצה שתרסן את פעולותיה ההתקפיות במזרח התיכון. אבל ישנו בהחלט סיכוי שהריגתו תהווה קטליזטור להמשך הסלמה, שתדרוש מאצות-הברית ונשיאה מחויבות ונוכחות באזור שאין לו שום רצון בהן. 

בינתיים, פיקוד המרכז האמריקני שאחראי לזירת המזרח התיכון תוגבר בכ,3,000 חיילים והעלה הכוננות. מפקדו, גנרל קנת' מקנזי מחיל הנחתים. מקנזי, קצין חי"ר שפיקד בשעתו על יחידת המשלוח ה-22 של החיל (חטיבה מובחרת) באפגניסטן ועיראק, נדרש עתה להיערך לתגובה משמעותית מצד איראן על יעדים אמריקנים במזרח התיכון.

גם בישראל, במהלך שהוא בבחינת "אספו את החשודים הרגילים", החליטו אתמול לסגור את אתר החרמון (שנפתח בינתיים), מחשש לתגובת נקם מצד מיליציות פרו איראניות בסוריה. אבל סביר שהאיראנים לא יפעלו מהר כל כך, אלא ינצלו את ירידת המתח בכוחות, שלעולם לא ניתן לשמר לזמן רב מדי, בכדי להכות. 

בסדרת הטלוויזיה, "הבית הלבן", נמנע ממשל ברטלט מלקחת אחריות על ההתנקשות בשר הקומארי. אבל עבור ממשלת קומאר לא היה בכך צורך. התגובה הראשונה היתה להאשים את ישראל כי סייעה לפעולה, ובהמשך הפילו הקומארים מטוס ועליו שר החוץ הישראלי. פעולת התגמול הישראלית, בדמות מתקפה אווירית קשה בקומאר, היתה רק ההתחלה ובהמשך העונה ביצע ארגון הטרור "באהי" פיגוע קשה בארצות-הברית שהביא לפרוץ מלחמה.

לחיים, לעתים, יש דרך לחקות האמנות. וכדאי להיות מוכנים גם לזה. הערכת המודיעין של צה"ל שתפורסם בשבוע הבא צפויה להזהיר כי הפוטנציאל לעימות בצפון עם חזבאללה גדל. אף שישראל לא עמדה מאחורי הפעולה בעיראק היא עלולה, בשל היות בעלת ברית קרובה של ארצות-הברית, להוות יעד לתגובה מצד שלוחתה של איראן מצפון. האיראנים, העם שהמציא את השח-מט, משחקים היטב ולטווח ארוך.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 04.01.2020)

 

 

צה"ל בשירות הדיפלומטיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הקשר שבין צה"ל לצבאות זרים הפך בשנים האחרונות לערוץ תקשורת חשוב עבור ישראל. השיח המתקיים בין מפקדי הצבאות משמש לחיזוק קשריה המדיניים של ישראל עם בעלות בריתה ומדינות נוספות, וגם בכדי למנוע הסלמה.

במאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת הצה"לי "בין הקטבים", כתב נספח צה"ל בארצות-הברית לשעבר, האלוף מיקי אדלשטיין, על תפקיד שיתוף הפעולה הצבאי בדיפלומטיה המדינתית.

אחד ההיבטים החשובים של הקשרים ושיתופי הפעולה שמקיים צה"ל עם הצבא האמריקני ועם צבאות נוספים, כתב, הוא שהם מהווים עבור הדרג המדיני "אמצעי המאפשר שיח גם במקום שיש קושי במישורי שיח אחרים ולעיתים אף ככלי למניעת מיסקלקולאציה".

אדלשטיין, שפיקד על חטיבת הנח"ל במלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת עזה במבצע "צוק איתן", ציין ששיתוף הפעולה הצבאי חורג מעולמות התוכן של ביטחון ודוקטרינה צבאית. "דרך השת"פ מתקיים שיח בין ערכי האומה כפי שאלו באים לידי ביטוי בשדה הקרב, השת"פ בין הצבאות הינו ביטוי להכרה הדדית והינו משמעותי מאוד בהיבט ההצהרתי בין המדינות ומול מדינות אחרות", כתב.

הצבא הזר אך הידידותי כדיפלומט

חיזוק לטענה זו נשמע השבוע בהרצאתו של מפקד "הצבא הזר אך הידידותי", כפי שכינה בשעתו הרמטכ"ל רפאל איתן את חיל האוויר, בוועידת התחזיות של "כלכליסט". אלוף עמיקם נורקין, מפקד החיל, תיאר את תפקידיו של החיל ואת האתגרים העומדים בפניו והדגיש את שיתוף הפעולה חסר התקדים שמקיים החיל עם חילות מקבילים ברחבי העולם.

בין היתר הציג תמונה שלו עם מקבילו הרוסי, הגנרל סרגיי סורוביקין לאחר שטיל שירה מערך ההגנה האווירי הסורי על מטוסי חיל האוויר הישראלי שתקפו בסוריה, הפיל מטוס ביון רוסי והרג את 14 אנשי צוותו. 

הרוסים מצדם מיהרו להאשים את ישראל באחריות לתקרית, שכן ישנו מנגנון תיאום ביטחוני בין המדינות, והתרעה מוקדמת יותר בדבר התקיפה הצפויה היתה מונעת את הימצאות המטוס במרחב. המתיחות עם רוסיה היתה גבוהה ואחד הערוצים שבהם ניסתה ישראל להסביר את עמדתה ולהרגיע את המצב היה הערוץ הצבאי. 

בנוסף, הציג נורקין תמונה ובה ביתו של בהא אבו אל-עטא, המפקד הצבאי הבכיר בארגון הג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה, שחוסל בפתח מבצע "חגורה שחורה". אם קודם לכן הדגים נורקין את חשיבות הקשרים בין הצבאות כערוץ להידברות בין המדינות, הרי שבתמונה הזו המחיש את ערכי מוסר הלחימה של צה"ל כפי שהם באים לידי ביטוי בשדה הקרב. 

בניגוד לפרסומים שטענו אחרת, אמר האלוף, "הדירה הזאת, שנמצאת בקומה שלישית, הותקפה באמצעות מטוס קרב. פצצה של מטוס קרב שפגעה בו בחדר השינה, בזמן שהילדים שלו באותה קומה בדירה יצאו בריאים ושלמים. המשפחה שמתחתיו יצאה בריאה ושלמה, והבית שלידו – יצאה משם משפחה".

נורקין ציין כי הראה זאת למפקד חיל האוויר האמריקני, הגנרל דייוויד גולדפיין, בעת שביקר בארץ יום למחרת המבצע והוא התרשם מאוד מהיכולת המבצעית המדויקת שהוכיח החיל, לפגוע באויב מחד ולהימנע ככל שניתן מפגיעה מאזרחים בלתי מעורבים.

למרות רמת הדיוק הגבוהה המבצע בעזה כלל בתוכו גם אירוע קשה של פגיעה במבנה בדיר אל-בלח שבה נהרגו שמונה בני משפחה פלסטיניים. מתחקירים שלאחר המבצע התברר כי למרות שהמבנה זוהה כמתחם צבאי של הג'יהאד האסלאמי, התגוררה בו משפחה והמידע הזה לא נבדק כנדרש טרם התקיפה.

בהתייחס לפגיעה באזרחים בלתי-מעורבים ציין הרמטכ"ל אביב כוכבי שבוע שעבר בהרצאתו במרכז הבינתחומי בהרצליה שבניגוד לאויב, בצה"ל "אנחנו תיחקרנו שעות למה פגענו באזרחים. הם תיחקרו שעות למה הם לא פגעו באזרחים".

המשפט הזה, בינתיים, נשאר נכון. אבל התמיכה הציבורית הרחבה שלה זכה לפני כשנתיים אלאור אזריה, כשירה במחבל מנוטרל בלב חברון, והגינוי שספג הרמטכ"ל הקודם גדי איזנקוט, כשאמר ש"צה"ל לא יכול לדבר בסיסמאות, כמו 'הבא להורגך השכם להורגו'", מלמדים שהצורך לשמור על טוהר הנשק כבר אינו ברור מאליו במקומותינו. כמו על קודמו, גם על כוכבי מוטל להמשיך ולוודא שהספקות של חלקים מהציבור בחובה "לנצח אבל להישאר בני אדם", יישארו מחוץ לצה"ל. 

ה"בייבי" של הרמטכ"ל

השבוע פורסם דבר הקמתה של היחידה הרב-ממדית בעוצבת האש המובחרת. על היחידה מפקד סא"ל ע', שפיקד קודם לכן על גדוד בחטיבת הצנחנים ועל יחידת דובדבן. ביחידה ישרתו לוחמים ומפקדים מגדודי הסיור של חטיבות הנח"ל גולני והצנחנים, כמו גם מדובדבן, שריון, יהל"ם, עוקץ ונציגים מחיל האוויר, בהם טייסי קרב. 

באתר צה"ל נכתב על היחידה שהיא מיועדת "לפעול בכל זירות המלחמה, כשהייחוד המרכזי שלה הוא כושר גבוה, איתור, תקיפה והשמדת אויב בכל הגזרות וכל המימדים". עוד נכתב באתר שהיחידה תפעיל אמצעי לחימה שחלקם יפותחו במיוחד עבורה וחלקם יגיעו ממגוון מקומות בצבא.

במסגרת התכנית הרב-שנתית "תנופה" ישנן עשר משימות שהרמטכ"ל אביב כוכבי מוביל באופן אישי ובהן היחידה הרב-ממדית, שכן היא מובילה לחדשנות ארגונית, ערך שהרמטכ"ל רואה כחשוב במיוחד.

השינוי והחדשנות היו גם המניע, כך נראה, בבחירתו את ספרו של הוא "השתנות תחת אש" מאת קולונל (בדימוס) דגלס א' מקגרגור, קצין שריון בצבא היבשה האמריקני, כקריאת חובה לדרג הסא"ל ומעלה בצה"ל. לתפיסתו, התאמת צה"ל לאתגרי ההווה והעתיד, אינה יכולה להמתין לתקופת רגיעה ועליה להיעשות כעת ("תחת אש"), בעוד הצבא מתמודד עם מספר זירות פעילות ונפיצות.

גם היחידה החדשה טומנת בחובה נדבך שרלוונטי לקשר עם צבאות זרים. במאמרו תיאר האלוף אדלשטיין מפגש שקיים עם שר ההגנה האמריקני דאז, גנרל הנחתים (בדימוס) ג'יימס מאטיס. במפגש ייחס השר חשיבות היחסים בין ישראל לארצות-הברית וציין שהאמריקנים התרגלו לכך שלרוב הם אלו שנותנים הרבה ואילו הצד האחר נותן הרבה פחות, אם בכלל.

עם זאת, אמר, "יחסי מערכות הביטחון האמריקאית והישראלית, הם יחסים שונים, הם יותר דו־כיווניים – It’s more of a two way street". יתרה מכך כתב אדלשטיין, השר מאטיס הוסיף שהוא יודע "שבמישורים מסוימים אנחנו קיבלנו ומקבלים יותר", וכיוון בעיקר לידע הטכנולוגי והניסיון המבצעי שישראל חולקת עם האמריקנים. 

בינתיים היחידה החדשה אינה מבצעית, אבל לא מן הנמנע שאם היא תממש את הציפיות שהרמטכ"ל תולה בה ותדע להשמיד מטרות בשדה הקרב בקצב גבוה מבעבר, יהיה בידי צה"ל תחום ידע נוסף שיוכל לחלוק עם צבאות זרים אך ידידותיים.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 02.01.2020)

 

הפרומו של הרמטכ"ל למלחמה הבאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בין השורות בנאום של אביב כוכבי ניתן למצוא מסרי אזהרה לציבור בישראל, לחיזבאללה ולשר האוצר. השאלה מה צה"ל מתכוון לעשות בנדון

בהרצאה אתמול (יום ד') בכנס במרכז הבינתחומי בהרצליה, שנדמה שכוונה במקביל הן לאוזניים של אזרחי ישראל והן לאלו שבאיראן, בחיזבאללה ובחמאס, אמר הרמטכ"ל אביב כוכבי שצה"ל נערך ביתר שאת למערכה. הוא ביקש לתאם ציפיות עם הציבור ממש כשם שביקש להרתיע האויב.

מאז מלחמת לבנון השנייה גדלו ממדיו של חיזבאללה. ברשותו בין 120 ל-150 אלף טילים, רחפנים וכ-45 אלף לוחמים בסדיר (ובהם כוחות קומנדו) ובמילואים, שרכשו ניסיון מבצעי בסוריה וערוכים במתחמים מבוצרים בכפרים בדרום לבנון. גם איום הטילים המדויקים גדל. כוכבי ציין שישראל לא תאפשר לאויביה להצטייד בנשק שכזה, ושיהיו "מקרים שבהם נסתכן באפשרות שהדבר הזה ייקח אותנו לסף של עימות, או אפילו לעימות".

צה"ל, הבהיר, יפעיל אש עוצמתית, אבל האש לבדה לא תספיק. הוא הדגיש ש"חלק מרכזי בהישג המבצעי חייב להיות השמדת הנכסים של האויב. מכיוון שאם רק התקדמת והגעת לקו מסוים, ובדרך לשם לא השמדת את הרקטות, את טילי הנ"ט והמפקדות, האויב המבוזר והמוטמע במרחב האורבני ימשיך לפעול כמעט כאילו התמרון או הפעולה מנגד לא השפיעה עליו".

הניסיון לתאם את הציפיות עם הציבור ולדרוש – כן, לדרוש – חוסן לאומי והבנה שהעורף יהיה תחת אש ושלצה"ל יהיו נפגעים בלחימה, הוא חלק משמעותי מהמוכנות לעימות הבא. מנגד, הדבר גם מחייב הפעלת כוח למטרות ברורות ובנות השגה. וזה החלק של הצבא והדרג המדיני בחוזה. אחרת לא תושג אותה "תוצאה מובהקת" שעליה דיבר הרמטכ"ל.

חלק מרכזי במוכנות לעימות הוא כשירות כוחות היבשה. בפיקוד דרום יזם אלוף הפיקוד הרצי הלוי בוחן ליחידות הסדירות בכדי לשפר את מוכנותן למערכה בעזה. הלוי פיקד בהצלחה על חטיבת הצנחנים ב"עופרת יצוקה" ולאחרונה על מבצע "חגורה שחורה" מול הג'יהאד האסלאמי. אולם מערכה רחבה בעזה היא אירוע מורכב בהרבה, ואין להשליך מהצלחה בימי קרב ספורים על עימות רחב הכולל תמרון בשטח בנוי וצפוף, ומחייב כוחות מאומנים.

גם אלוף פיקוד הצפון אמיר ברעם (שהיה המג"ד שלי בצנחנים כשכוכבי היה המח"ט) אימץ את הרעיון ויזם שורה של תרגילים ו"בוחן רף", שבמסגרתו יעברו כל גדודי הסדיר וחלק מגדודי המילואים של צה"ל אימון המדמה מערכה בצפון.

בשל המצב הפוליטי, עיקר תוכניות הרמטכ"ל לבניין כוח ואימונים ייאלצו להמתין, אולם בתקשורת דווח שהוא ושר האוצר משה כחלון הסכימו על מתווה להקצאת מאות מיליוני שקלים להצטיידות במערכות הגנה אווירית כמענה לטילי השיוט שאיראן עלולה לשגר לעבר ישראל.

אבל עם כל הכבוד להגנה, מלחמות מנצחים בהתקפה. מערכה בצפון תחייב צבא יבשה כשיר (סדיר ומילואים), מיומן וקטלני (ערך נוסף שמדגיש כוכבי). אף שהבוחן בצפון ובדרום הם צעד בכיוון הנכון, עדיין נדרשת השקעה ניכרת בזרוע היבשה. שם, ורק שם, טמונה היכולת לקצר את משך המערכה הבאה וגם להכריע אותה.

המערכה תחייב גם יכולת וגם ביטחון ביכולת. את המרכיב הראשון בונים באימונים, ואילו למען השני ניתן לנצל את דינמיקת ההסלמה שממילא מתקיימת מול חמאס, לשלוט בה וללחום באויב בשטחו, מעבר לגדר. פשיטות שכאלו מערערות את האויב, יוצרות אצלו תחושת נרדפות ומסייעות גם לבניין הכוח ורוח הלחימה.

אמנם פעולות אלה עלולות לייצר הסלמה, ונפגעים, אולם יתרונן הוא שהן משיבות את היוזמה לישראל ומאפשרות לה לנתב את הדינמיקה לווקטור הרצוי לה. בעצם הנכונות לבצען יש מסר לאויב שבניגוד לדימוי של ישראל כמי שמפעילה רק אש מן האוויר ולא מוכנה לספוג נפגעים, הנכונות להפעיל כוח ולהסתכן במחיר כדי להבטיח את שלום אזרחיה, מחזקת את ההרתעה ועשויה לדחות את העימות הגדול, או לחלופין לאפשר לשלוט במועד פריצתו.

בתקופה שקדמה למבצע "עופרת יצוקה", למשל, הובילו מג"דים כמו ירון פינקלמן ועמית פישר, אז מפקדי גדודים בצנחנים ובגולני וכיום מפקדי אוגדות, פשיטות על מעוזי מחבלים ברצועת עזה. המפקדים והלוחמים ששבו מהן היו בטוחים ביכולתם להוביל כוחות בלחימה, ולנצח.

(המאמר פורסם במקור באתר "Ynet", בתאריך 26.12.2019)

אתו ללבנון: ספר חדש על מלחמה שבחרנו (ואסור) לשכוח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העיתונאי חיים הר-זהב כתב ספר על ארבע השנים האחרונות שבהן לחם צה"ל בלבנון, 2000-1996. זו מלחמה שצה"ל שכח, והציבור הדחיק. אבל אם לא נזכור את לקחיה, אנו עלולים לחזור על שגיאותיה. 

מדינת ישראל הדחיקה, שלא לומר שכחה, את 18 שנות השהייה בלבנון. זו המסקנה שאליה הגיע חיים הר-זהב, שחקר לעומק את התקופה, בדגש על השנים 2000-1996, השנים האחרונות להחזקת צה"ל את רצועת הביטחון בלבנון. ספרו, "לבנון: המלחמה האבודה" (הוצאה עצמית, 2019), הוא ניסיון נוסף להציף בתודעה הציבורית את התקופה ההיא ולהזכיר שרגע לפני האינתיפאדה השנייה, וכמעט מיד לאחר שצה"ל נסוג מביירות ב-1983, ניהל צה"ל מלחמה יומיומית כנגד ארגוני המחבלים בדרום לבנון.

הספר מצטרף לרשימה קצרה מדי של ספרים על התקופה, ובהם "דלעת" שכתב מתי פרידמן, "אם יש גן עדן" (רומן על בסיס אירועים אמיתיים) שכתב רון לשם, "סוף סוף ירו על הפלוגה שלנו" מאת סטלה ויחיעם מרט. הספר הבולט ביותר על התקופה הוא "מלחמה ללא אות" מאת תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שעשה בלבנון את כל שנות שירותו מסגן מפקד פלוגה בגולני ועד למפקד חטיבה מרחבית.

הר-זהב, שהתגייס בנובמבר 1995, שירת כלוחם ומפקד בגדוד 931 של הנח"ל. השירות שם היה עבורו, כפי שהיה עבור האנשים שאותם בחר לראיין לספר, משמעותי במיוחד. 

באחד הלילות, כתב, יצא כוח מהפלוגה המסייעת בגדוד להשכיב מארב מצפון למוצב כרכום בגזרה המערבית. על הכוח פיקד מפקד מחלקה, יוצא היחידה המובחרת מגלן, והר-זהב היה סגנו. הכוח כמעט צעד היישר לתוך זירת מטענים "שבה חמישה מטעני כלימגור, ובגלל שהמ"מ התעקש לשנות נתיב הליכה באמצע לבנון רק בשל תחושת בטן" (עמוד 294), נמנע האסון.

מלחמה לכל דבר ועניין

בתחילה הגדיר צה"ל את הלחימה בלבנון כפעולת ביטחון שוטף, אבל בראשית 1995 חל שינוי מהותי. אז "החליטו הרמטכ"ל רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק ואלוף פיקוד הצפון עמירם לוין להגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון מלחמה לכל דבר ועניין" (עמוד 22). לוין, יוצא סיירת מטכ"ל, הוביל בפיקוד הצפון קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. במקביל הוקמו בית הספר ללוחמת גרילה ויחידת אגוז בחטיבת גולני שהתמחתה בלחימה בשטח הלבנוני.

מפקדה הראשון של יחידת אגוז היה ארז צוקרמן, "איש הקומנדו הימי" (עמוד 39), קצין נועז וחותר למגע. הקמתה התגלתה כמהלך יעיל מאוד, ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמיה עשרות מחבלים.

באחד הקרבות הקשים שניהלה היחידה, ב-19 בספטמבר 1996, סרק כוח גדול בפיקוד צוקרמן את ג'בל סוג'וד ונתקל מטווחים קרובים בפעילי חיזבאללה. "לפחות עשרה אנשי חיזבאללה נהרגו בשורה של היתקלויות באותו בוקר בסבך ליד סוג'וד ופרט לשני ההרוגים של צה"ל – ההרוגים הראשונים של יחידת אגוז – נפצעו שמונה לוחמים אחרים" (עמוד 46).

בספטמבר 1997, כשבוע לאחר שכוח שייטת 13 נתקל במארב חיזבאללה וספג אחד-עשר הרוגים (והרוג נוסף מכוח החילוץ), הרגו לוחמי היחידה, עליה פיקד אז משה תמיר, את בנו של חסן נצראללה, מזכ"ל הארגון. 

"הכוח של אגוז נע ליד מוצב צד"ל בסוג'וד, על מורדות ג'בל רפיע, ופגע בכמה אנשי חיזבאללה בתום קרב שבו השתתפו גם כוחות של צבא לבנון שירו לעבר מסוקי קרב של צה"ל. לאור מעורבותו של צבא לבנון, העריכו בפיקוד צפון כי אפשר שבכיר בחיזבאללה היה בין הנפגעים בקרב" (עמוד 149). תמיר הורה ללוחמי אגוז להביא עמם את גופות פעילי החיזבאללה שנותרו בשטח. 

אחת הגופות היתה זו של האדי נצראללה, וישראל ניצלה את קלף המיקוח הזה בכדי במשא ומתן להשבת גופתו של לוחם הקומנדו הימי שנהרג באסון השייטת, איתמר איליה, שהוחזקה בידי חיזבאללה.

לחימה מתמדת, סיזיפית

אבל עם כל הכבוד ליחידות המובחרות (שחוו, כפי שאמר לי חבר ששירת כקצין בסיירת נח"ל בתקופה המדוברת, עומס יוצא דופן, עם דרישה כמעט בלתי-אפשרית לאפס תקלות ולמאה אחוז הצלחות), מן הספר עולה שלבנון האמיתית היתה שייכת לגדודי השריון והחי"ר, לתצפיתנים, לכוחות ההנדסה והתותחנים, ש"טחנו" קווים במוצבים, והשכיבו מארבים בוואדיות בצורה סיזיפית, מייאשת ושוחקת. 

אחד האירועים המשמעותיים בספר התרחש בשעות הערב ב-9 באוגוסט 1998. פעיל חיזבאללה חדר למוצב סוג'וד של צד"ל, בעת שאויש על-ידי מחלקה מגדוד הצנחנים 101, והפתיע את הלוחמים. סמל המחלקה נאבק עמו, ירה לעברו ופצע אותו, אך המחבל נמלט לסבך.

כל שרשרת הפיקוד שמעל למפקד המחלקה התייחסה בסלחנות מה ללוחמים אבל זה עתיד היה להשתנות במהירות. "עם כניסתו לתפקיד הדגיש הרמטכ"ל שאול מופז את חשיבות הניצחון בעת מגע עם האויב" (עמוד 203). מופז, שאחד מפקודיו בחטיבת הצנחנים תיאר את סגנון הפיקוד שלו כ"יחס מחמיר לתקלות קלות ערך", ניצל את האירוע בכדי לבסס נורמה והחליט להדיח את מפקד המחלקה, הסמל ולוחם נוסף מחטיבת הצנחנים. "עוד החליט לרשום הערה פיקודית למפקד יק"ל תת-אלוף ארז גרשטיין, למח"ט הגזרה המזרחית של יק"ל אלוף-משנה אביב כוכבי ולמפקד גדוד 101 סגן-אלוף איתי וירוב" (עמוד 160). כיום, כרמטכ"ל, כוכבי מדגיש גם הוא את ערך הניצחון, ולא מן הנמנע שהשיעור של מופז נשאר אתו מאז.

הטיפול בגדוד המוכה היה לקוי, אבל למרות שנוח לאמץ את הגישה לפיה מופז החמיר מדי עם הלוחמים והמפקדים, הרי שבסוף קשה להתווכח עם העובדה שמאז ואילך חתרו כוחות צה"ל למגע, ועשו כן גם בהמשך כהונתו של מופז בראשית האינתיפאדה השנייה. בהובלת וירוב הצליח גדוד 101 להתאושש מן האירוע. בקו הבא, ב-12 ביוני 1999, כוח מהגדוד "נתקל בחוליית חיזבאללה, ליד מוצב ריחן" (עמוד 219). למרות שהופתע והמ"מ נפצע, התעשת הכוח, אליו חבר גם המג"ד, והרג ארבעה מחבלים.

אירוע משמעותי אחר הוא מבצע "שבר ענן", כמעט שנה לפני הנסיגה, באוגוסט 1999. כוחות מהפלוגה המסייעת בגדוד 51 של גולני, בפיקוד יואב ירום, ארבו למחבלים בסמוך למבצר הצלבני קלעת דובאי. ירום, שהתגייס "לפלס"ר גולני" (עמוד 224) ולאחר שובו מקורס הקצינים איבד את כף רגלו בפיצוץ מטען בלבנון, שכנע את מפקדיו, מח"ט הגזרה, משה תמיר, ומח"ט גולני, גדי איזנקוט, להוציא פעילות התקפית. 

אחד הכוחות, שהתמקם במבצר, הופתע על-ידי שלושה מחבלי חיזבאללה, וספג פצועים והרוג. בהמשך נתקל כוח התגבורת שהוביל מג"ד 51, אילן אטיאס, במחבלים הנסוגים. בחילופי האש נפצע המג"ד ונהרג לוחם נוסף. לבסוף, "צמצם ירום את הטווח שבין הכוח שלו לבין חוליית החיזבאללה בתחתית הוואדי. כוח המ"פ הסתער על החולייה והרג את שלושת אנשיה" (עמוד 230).

ספר מרתק אבל חד-ממדי

חסרונו העיקרי של הספר התיאור החד-ממדי שלו את המציאות. כמעט כל הספר מלא בתיאורים אודות אנשים, שהתגייסו לצה"ל מלאי מוטיבציה ורצון לתרום, ונהרגו במלחמה שמוצגת כחסרת תכלית. המציאות היתה מורכבת יותר.

אכן, כמעט לאורך כל התקופה לא נבחנה כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט (שלחם בלבנון שנים ארוכות), טען בשעתו כי החיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים נוסח משגב עם וכפר יובל. רק כאשר נכשל בכך, ירה הארגון על יישובי הצפון.

תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, שפיקד על יחידת הקישור ללבנון, הסביר פעם את מעגל הקסמים השלילי בו היתה ישראל נתונה באמצעות מבצע של סיירת צנחנים, במאי 1995. הכוח, בפיקוד רס"ן יוסי בכר (לימים אלוף), הרג חמישה פעילי חיזבאללה, במארב סמוך למוצב סוג'וד, וחזר בלי נפגעים. בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. בעצם, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הביצועים הבולטים והלוחמניים של פיקוד הצפון, הישיבה בלבנון לא הוסיפה לישראל דבר.

נדמה, כתב המחבר, שכמעט הכול הפך מעגלי בלבנון. "כמו המארבים שהציב צה"ל נגד כוחות חיזבאללה, שהיו בדרכם לארוב לכוחות צה"ל שיוצאים למארבים, כך גם בתחום המדיני: ישראל נכנסה ללבנון ב-1982 ולמעשה יצרה את חיזבאללה" (עמודים 133-132).

הטענה האחרונה אינה מדויקת, בלשון המעטה, ומבטאת ראייה צרה וחסרה של העימות. החיזבאללה הוקם על-ידי איראן כשלוחה שלה, במסגרת ייצוא המהפכה האסלאמית, והוא מנהל כנגד ישראל מלחמת קודש.

בתקופתו של מופז כרמטכ"ל נבחנה סוף סוף המטרה שלשמה שהה צה"ל בדרום לבנון. במקום הגנה על יישובי הצפון נקבעה מטרה חדשה: "הגנה על גבולה הצפוני של ישראל" (עמוד 165). את המטרה הזו, כפי שטענו קבוצות כמו "ארבע אימהות", ניתן למממש בלי להחזיק כוחות בשטח לבנון. אבל כפי שהתברר לאחר הנסיגה מלבנון, האיום ששמו חיזבאללה לא נמוג כשעזב צה"ל את לבנון. 

ביטוי לראייה החד-ממדית המוצגת בספר ישנו בעובדה שכמעט שאינו כולל הצלחות מבצעיות של צה"ל, וכאשר הוא עושה כן, אז הן מסתכמות במשפט לאקוני. ביולי 1997 למשל, "בהיתקלויות של אגוז, פלנ"ט צנחנים, וגדוד 101 של החטיבה" (עמוד 93), נהרגו חמישה מחבלים והכוחות חזרו בלי שריטה. במבצע "מהלך מבריק" ב-1998, שאינו מוזכר בספר, פשט כוח מיחידת אגוז בפיקוד משה תמיר על הכפר ע'נדוריה והרג שמונה מחברי כוח האבטחה של חיזבאללה בכפר.

זוהי הצלחה מבצעית די מרשימה, ומוזר שהיא ודומות לה אינן מוזכרות בספר. אין בכך, כאמור, מלערער את הקביעה שההצלחות המבצעיות לא שירתו שום תכלית מדינית ולא תורגמו לאחת כזו, אבל בלעדיהן הסיפור חסר.

גם העובדה שהיו בצה"ל קולות שקראו בזמן אמיתי לצאת מלבנון לא מוזכרת. אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין וקציניו, ובהם יאיר גולן, קצין צנחנים שהיה מח"ט בלבנון (אז גם נפצע בהיתקלות עם מחבלים, והוסיף לפקד על הכוח עד גמר הלחימה), חשבו שהמשך השהייה של ישראל ברצועת הביטחון מיותר ועליה לצאת משם, רצוי לאחר שתכה מכה קשה את חיזבאללה. ליפקין-שחק, כרמטכ"ל, אפשר ללוין להציג את משנתו בפני הדרג המדיני שדגל בקו שמרני, ולמעשה החליט להשאיר את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים. 

לקחים שאסור לשכוח

מלבנון נסוג לבסוף צה"ל כתוצאה מהחלטה שכפה על המערכת ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק. היתה זו החלטה שראש אגף מבצעים דאז, אלוף (מיל') גיורא איילנד, תיאר בדיעבד כ"חכמה וגם אמיצה".

זהו ספר חשוב בשל העובדה שהתקופה כמו נשכחה מהלב. מה גם שהר-זהב יודע לספר סיפור והקורא כמו נשאב לספר וללבנון. אבל כוחו האמיתי של הספר הוא בשלושה לקחים שמופיעים בסופו, שאסור לשכוח.

הראשון שבהם, כתב, הוא שהלחימה המחישה "עד כמה חשוב החינוך של מפקדים זוטרים בצה"ל לפעול ולקבל על עצמם אחריות – "להגדיל ראש" כפי שהדבר נקרא בעגה הצה"לית – אך הדבר נראה טבעי כמעט, שכן הלחימה ברצועת הביטחון בדרום לבנון הייתה כמעט כולה של הפיקוד הזוטר: כזו שבה המ"מ השפיע על התוצאה יותר ממפקד האוגדה, וסמל המחלקה השפיע יותר מהמח"ט. במלחמה הזו לא היו קרבות חטיבתיים ואפילו לא קרבות גדודיים. בפעמים שבהן כוחות לוחמים פגשו אלה את אלה בשדה הקרב הם היו בסדרי גודל של כיתה מול חולייה" (עמוד 282). הלקח הזה, חייב לעמוד לעיני צה"ל בהכשרת הפיקוד הזוטר.

הלקח השני, נוגע לשאלה מדוע נדחקה המלחמה מהתודעה הציבורית בישראל. אחת התשובות שמספק הספר היא שישראל "לא ניצחה במלחמה בדרום לבנון, ואיש לא נהנה לזכור הפסדים" (עמוד 286). ומדוע הפסדנו, או לפחות לא ניצחנו? משום שהמטרה שהוגדרה לצה"ל היתה אמורפית ולא הוגדרו יעדים מדידים וברי השגה. כשאין הגדרה ברורה מה יחשב לניצחון, לא ניתן לנצח.

ישראל, כתב הר-זהב, יצאה מלבנון משום "שנמצאו אזרחים, ובעיקר אזרחיות, שיצביעו על הכישלון המחשבתי של הממשלה ושל צה"ל ויזעקו שאין בכך כל היגיון" (עמוד 289). זהו הלקח השלישי. הלוואי שתמיד יהיו כאלו שיעשו כן.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 17.12.2019)

יש עת לשתוק ולעשות, ויש עת לשגר מסר מאיים, החוכמה היא לדעת מתי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שר הביטחון הזהיר שסוריה תהפוך לווייטנאם עבור איראן, אבל יתכן והסבירות לכך היא בחזקת משאלת לב. בכלל, מוטב שהוא ואחרים בצמרת הביטחונית יאמרו פחות אודות הפעילות החשאית של ישראל, וכמאמר חז"ל, יעשו הרבה.

מהופעותיו בתקשורת, בכנסים ואפילו ברשת החברתית נראה כי שר הביטחון החדש, נפתלי בנט, נהנה מהתפקיד. אין כמעט יום שבו הוא לא מזהיר את אויביה של ישראל מפני זרועה הארוכה. השבוע, בוועידת "מקור ראשון", אמר בנט שישראל צריכה "לעבור מבלימה להתקפה. אם אנחנו נהיה נחושים אנחנו נוכל להוציא את כוחות התוקפנות של איראן מסוריה", והזהיר את איראן "שסוריה תהפוך להיות הווייטנאם שלכם".

זה סנטימנט יפה, אבל נשאלת השאלה האם השר לא אופטימי מדי. ישראל מנהלת כנגד איראן מערכה ארוכה, חשאית ברובה, לסיכול התבססותה בסוריה, שבמסגרתה נוהלו מאות מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות. בחשבון כולל נראה שההישג האסטרטגי של תקיפות אלו מסתכם במניעה, צמצום וסיכול הצטיידות הכוחות האיראניים (ושלוחתה חזבאללה) באמצעי לחימה מסוימים, בדגש על טילים בעלי טווח גדול ודיוק גבוה. באשר לנוכחות כוחות איראניים בסוריה, דומה המאמץ לניסיון לרוקן את הים בכפית.

דובר צה"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) אבי בניהו' סיכם לאחרונה בטורו ב"מעריב" את שנתו הראשונה של הרמטכ"ל אביב כוכבי בתפקיד וציין שאפיינה אותה תעוזה רבה, משום שלמרות "המציאות המורכבת הזאת, צה"ל תחת כוכבי ממשיך לבצע מבצעי סיכול גלויים וחשאיים לשמירה על הגבולות וכדי להרחיק ולצמצם סיכונים".

זה נכון, אבל אחד הגורמים שהופך זאת למורכב, הוא נוכחות הרוסים בסוריה. הפרסום (שלא אושר על-ידי אף גורם ישראלי או רוסי) על כך שהרוסים שיגרו מטוסי קרב בכדי לסכל תקיפה של חיל האוויר לפני שבוע, מלמד שהחבל שהרוסים משחררים לישראל, התקצר.

מפטפטים עצמנו לדעת

סוגיה נוספת היא הפטפטת. ככלל, זולת מקרים שבהם קדמה לכך התגרות או תקיפה של כוחות איראניים, נמנעו (לרוב) בכירים בדרג המדיני והצבאי בישראל מלקחת אחריות ישירה על פעולותיה ומהתבטאויות שיגבירו את המתיחות. אז למה השר משמיע איומים מיותרים? 

ב"הארץ" פרסם יניב קובוביץ כי במערכת הביטחון מתחו ביקורת על רצף ההתבטאויות של השר כנגד אויביה של ישראל. ברור שלאור הבחירות הקרבות נדרש בנט (כמו אחרים, ובהם ראש הממשלה) לחזק את תדמיתו בציבור, אבל מוטב לזכור שלא "הכל הולך". 

בהקשר הזה דומה שהעיקרון שמצוי בבסיס ספר המתח "צל מעל בבל" (הוצאת מעריב, 1993) שכתב דייוויד מייסון, בעברו קצין מעוטר בגדוד המשמר הוולשי של הצבא הבריטי, רלוונטי מאוד. בספר, המתרחש לאחר מלחמת המפרץ, מטיל מנהל חברת בנייה בריטית גדולה, על אד הווארד, אשר "שירת כקצין בחיל-הנחתים המלכותי ובשירות הספינות המיוחד, ה-SBS" (עמוד 34), לתכנן ולהוציא לפועל התנקשות. "המטרה היא סדאם חוסיין" (עמוד 143).

הווארד מניח שאת המשימה יזמה הממשלה הבריטית, והיא מוציאה אותה לפועל באמצעות קבלני משנה בכדי לשמר את יכולתה להתכחש למעורבותה. 

אגב, בראשית הספר כתב מייסון כי ישנו חוק לא כתוב, לפיו לא פוגעים בהנהגת האויב. עם זאת, ציין, "יש כמובן דוגמה של מדינה שמעולם לא שמה לב לחוק הזה ורדפה ללא-הרף אנשים בודדים, ברוב המקרים טרוריסטים, שביצעו מעשי-זוועה נגד אנשיה. אני מתכוון, כמובן, לישראל" (עמוד 27).

דוגמה בולטת למדיניות שתיאר מייסון היא הפשיטה שביצעה סיירת מטכ"ל בפיקוד משה "בוגי" יעלון, לחיסול סגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בתוניס ב-1988. בפרק המרתק על המבצע ב"רשימת חיסול", הסדרה שיצר הפרשן הצבאי אלון בן דוד ב"ערוץ 13", סיפר יעלון כי הפשיטה היתה "מבצע שבו אתה מכיש וגם רוצה לצאת החוצה בלי לקחת אחריות". להקשיב ליעלון עשוי להיות בעייתי נוכח המציאות הפוליטית, אבל אולי כדאי שהשר לפחות יקרא את ספרו של מייסון. 

בנט אינו היחיד שמדבר יותר מדי. תחקיר התכנית "עובדה" אודות פעילות הכוח המיוחד בחאן יונס בנובמבר 2018 היא דוגמה נוספת למקרה שבו ישראל, במקרה זה צה"ל, מפטפטת עצמה לדעת.

הסיבה לכך לא ברורה גם במקרה זה. אמנם מדובר בסיפור נהדר, מלא בתעוזה ואומץ על כוח מיוחד שנחשף בלב שטח אויב, פגע במחבלים וחולץ ברגע האחרון ממש, במה שלא היה רחוק מלהפוך למלחמה. אבל מוטב היה הפעם, כמו בפרסומים אודות חיסול אבו ג'יהאד, להמתין כשלושים שנים לפני שמספרים את רוב הסודות. 

אימונים מהסוג המרתיע

זה לא אומר שתמיד צריך לשתוק. לעתים חשיפת פעילות ביטחונית ומסר תקיף של הדרג המדיני והצבאי הבכיר, עשויים להמחיש לאויב את יכולות צה"ל ולהרתיע אותו. 

דוגמה לכך היא התרגיל שקיימה בקפריסין בשבוע שעבר חטיבת הקומנדו, שכפופה לאוגדה 98 המובחרת, מאגדת את היחידות אגוז, מגלן ודובדבן. כבר יותר משנתיים שיחידות החטיבה, מקיימות אימונים באי, שהטופוגרפיה שלו דומה לשטח ההררי הלבנוני. התרגיל האחרון היה הרחב ביותר בהיקפו עד כה.

ביום שישי האחרון צייץ השר בנט בטוויטר אודות התרגיל וציין שהיה "מורכב ובתנאים קשים ולא מוכרים. ככה צריך להתאמן. קשה זה טוב. מלחמה זה יותר קשה". אימונים מהסוג הזה, למתאר הזה, מוכרים לבנט היטב, שכן לאחר המסלול בסיירת מטכ"ל הוא פיקד על צוות ופלגה ביחידת מגלן (ונחשב לקצין נועז וחותר למגע).

מהפרסומים בתקשורת עולה כי בדומה לשר, המפקדים שהשתתפו באימון סיכמו אותו כמוצלח במיוחד. מח"ט הקומנדו, אל"מ קובי הלר (יוצא סיירת גולני), אמר ל"אתר צה"ל" כי התרגיל הביא לידי ביטוי "תפיסת הפעלה שלמה, יכולות מתפתחות של חשיפת אויב וכמובן קטלניות להשמדת אויב בקצבים גבוהים מבעבר". 

סא"ל א', יוצא סיירת מטכ"ל המפקד על יחידת אגוז, אמר בראיון ליואב לימור ב"ישראל היום" כי התרגיל מאפשר "להתאמן הכי קרוב שאפשר למלחמה". מפקד יחידת מגלן, סא"ל ר', סיפר בראיון כי חייליו נדרשו "לתכנון קפדני כדי להיות מוכנים לכל תרחיש, אבל גם ליכולת אלתור גבוהה, כדי להתמודד עם המשתנים בשטח". בעת שהשניים שהו בתרגיל הוחלט בצה"ל על קידומם. ר', יוצא הצנחנים, יפקד על חטיבת שומרון, וא' על חטיבת מילואים.

אף ש"צה"ל הגדול", כמאמר הח"כ לשעבר איתן כבל, הוא "לא אוגדה 98", הרי שחיזוק היכולת לפעול בכוח גדול בעומק האויב, חיוני למערכה הבאה, בדגש על זו שעלולה לפרוץ בצפון.

עדות לחשיבות שמייחס הצבא לחטיבה ולאוגדה ניתן לראות בעצם קיום התרגיל בחו"ל (השנה התאמן גם גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, שכפופה גם היא לאוגדה, בגרמניה) ובכך שבתרגיל ביקרו הרמטכ"ל אביב כוכבי, מפקד זרוע היבשה, האלוף יואל סטריק, ואלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם.

שטח הריגה

לאחרונה יצאה מהדורה חדשה לספר "שטח הריגה" (מערכות, 2019), שבו תיאר פרדריק דאונס את חוויותיו כמפקד מחלקת חי"ר בצבא היבשה האמריקני במלחמת וייטנאם.

את ההקדמה לספר כתב האלוף איתי וירוב, מפקד המכללות, שציין שמלחמת וייטנאם האמריקנית וההתנסות הטקטית של מפקדיה רלוונטיים כיום לצה"ל, בשל דפוס הפעולה של האויב כצבא גרילה, שדומה לאלו בהם לוחם צה"ל כיום.

וירוב עשה את רוב שירותו בלבנון. כמג"ד צנחנים הוביל, ביוני 1999, הסתערות לחיסול חוליית מחבלי חזבאללה ברכס הסמוך למוצב ריחן, ובמלחמת לבנון השנייה פיקד על חטיבת צנחנים מילואים.

הוא חתם את ההקדמה באבחנה נכונה במיוחד לסוג המערכות שבהן נלחמת ישראל בשני העשורים האחרונים, שבהן אין קרב מכריע גדול דוגמת כיתור הארמיה השלישית של הצבא המצרי בסיני ב-1973. לתפיסתו, "אוסף של קרבות טקטיים, נחישותם של המפקדים ומנהיגותם, הם שקבעו בעבר – ויקבעו גם בעתיד – את תוצאות המערכה" (עמוד 4).

חשוב אם כן לאמן את אותם מפקדים, באימון שידמה את הלחימה ככל שניתן, וכדאי שגם בצד השני יידעו שבצה"ל מתכוננים. אולי זה ירתיע אותם. אם לא, לפחות הכוחות יהיו מוכנים.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 10.12.2019)