מחשבות על "עלות השחר" – סכנת ההצלחה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מבצע "עלות השחר" היה מבצע מוצלח, אך יש חשש שהצלחת המבצע "תעוור" אותנו ל"פילים שבחדר": ההבנה שה"לוקסוס" שבמערכות חד־זירתיות נגמר וצה"ל יידרש להתמודד מעתה עם מערכות רב־זירתיות, ועם מוכנות כוחות היבשה והנכונות להפעילם.

תקציר

מבצע "עלות השחר" היה מבצע מוצלח שבו פגע צה"ל ביעילות בגא"פ, תוך בידול החמאס ומניעת הסלמת העימות לזירות נוספות. המבצע אמנם שיפר את ההרתעה במרחב, אך הרתעה היא מושג חמקמק, ובלתי מדיד. יש לזכור שמה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה ולכן, מחשש שהצלחת המבצע "תעוור" אותנו ל"פילים שבחדר", ראוי לתת עליהם את הדעת. הראשון הוא ההבנה שה"לוקסוס" שבמערכות חד־זירתיות נגמר וצה"ל יידרש להתמודד מעתה עם מערכות רב־זירתיות. השני נוגע למוכנות כוחות היבשה ולנכונות להפעילם. על צה"ל להוסיף ולבנות את כוחו למערכות רב־זירתיות ולשוב לתפיסת התמרון ההכרעתי שישרת את אסטרטגית צה"ל, הן במערכה שכזו והן בכדי להרתיע מפתיחת זירה נוספת במהלך מערכה חד־זירתית.

מבוא

בספרו "עד עלות השחר" תיאר המשורר ואיש הפלמ"ח חיים גורי את זיכרונותיו ממלחמת העצמאות. כסמ"פ בחטיבת הנגב השתתף גורי במבצע "חורב" שהגה מפקד חזית הדרום, יגאל אלון. "מהלומת "חורב" נבנתה על הפתעה. הפתעה בזמן, במקום, בשיטה, בכוח" (גורי, 2000, עמ' 88). אף שישנם הבדלים רבים בין המערכה "חורב" לבין מבצע "עלות השחר" שביצע צה"ל לאחרונה הרי שישנם קווי דמיון, שכן גם מבצע זה התבסס על הפתעה בזמן, במקום, בשיטה ובכוח.

מבצע "עלות השחר" שהסתיים לאחרונה, היה מבצע שבו הפגין צה"ל את יכולתו המרשימה הן בהתקפה, בהפעלת תשלובת מודיעין־תקיפה קטלנית ומהירה והן בהגנה, שבאה לידי ביטוי במערכי ההגנ"א ובהתגוננות פסיבית יעילה ואחראית של האזרחים. אלו אפשרו לצה"ל, בדומה למבצע "חגורה שחורה" בשנת 2019, לפגוע קשות בארגון הג'יהאד האסלאמי (גא"פ), לשמור את הלחימה ממוקדת רק בו מבלי שהחמאס ייקח גם הוא חלק בלחימה ולמנוע הסלמה של העימות לזירות נוספות.

עם זאת לאחר המבצע ראוי לשאול כמה שאלות ולצד ההישגים להישאר מוטרדים מכמה היבטים. מאמר זה ינתח את המבצע ולאחר מכן ייבחנו מספר תחומים שלא באו לידי ביטוי במבצע, אך אסור להתעלם מהם, משום שההצלחה יכולה להוביל ל"עיוורון" וליוהרה.

"אז מה היה לנו שם?"

המבצע החל ביום שישי, 5 באוגוסט 2022, בשעה 16:16 בעקבות מתיחות בגזרת רצועת עזה, שנבעה מאיום מצד ארגון גא"פ להגיב בירי נ"ט על מעצר אחד מבכיריו בג'נין שלושה ימים קודם לכן. בעקבות האיום והאפשרות להסלמה, נערך צה"ל בשורה של פעולות הגנתיות, ובהן הטלת מגבלות על תנועת תושבי יישובי עוטף עזה (זיתון, 7 באוגוסט 2022).

היעדים הצבאיים של המבצע היו "חיזוק ההרתעה מול הגא"פ, בידול החמאס, השבת הבידול מול עזה ואיו"ש, חזרה למשטר ביטחון משופר ברצועה, תוך הימנעות מהסלמה ושימור לגיטימציה להפעלת הכוח" (בניהו, 2022, עמ' 16).

באישור הדרג המדיני, בראשות ראש הממשלה יאיר לפיד ושר הביטחון בני גנץ, ובפיקוד הרמטכ"ל אביב כוכבי, נפתח המבצע בפעולה מפתיעה של צה"ל, במהלכה הותקפו מן האוויר שורה של יעדים של הגא"פ ובוצעו מספר סיכולים ממוקדים של בכירים בארגון (מערכת את"צ, 8 באוגוסט 2022).

בשלושת ימי הלחימה תקף צה"ל מהאוויר ובאש מנגד שירו טנקים וכוחות מעוצבת הקומנדו, בהם יחידות מגלן ואגוז, ופגע בחוליות שיגור, מפקדות, אמצעי לחימה ומחסני אמל"ח ועמדות תצפית של הגא"פ (מערכת את"צ, 8 באוגוסט 2022). במקביל ביצע צה"ל שורה של מבצעים ביהודה ושומרון בהם נעצרו עשרות מאנשי הגא"פ. בסך הכל הותקפו כ־170 מטרות של הגא"פ.

בישראל פינו צוותי מד"א לבתי חולים 47 בני אדם (פצועים קל ונפגעי חרדה). בלחימה שיגר הגא"פ כ־1,100 רקטות, מתוכן כ־160 התפוצצו בשטחי הרצועה (ופצעו והרגו אגב כך אזרחים פלסטינים) כ־300 יורטו בידי כיפת ברזל ב־96% הצלחה (זיתון, 7 באוגוסט 2022).

כעבור שלושה ימי לחימה הושגה הפסקת אש והמבצע הגיע לסיומו לאחר שהביא, כמאמר שר הביטחון גנץ, ל"הסרת האיום המיידי מעוטף עזה", וצה"ל שמר בו על חופש פעולה מבצעי בכל הזירות וחיזק את ההרתעה (אורן, 2022).

"הפילים שבחדר"

המענה שהציב צה"ל, בדמות מבצע "עלות השחר", היה בסך הכל מוצלח, ויתכן גם שלצד הפגיעה בגא"פ, ארגון הפרוקסי האיראני ברצועת עזה, שופרה במידת מה, ההרתעה מול ארגון הפרוקסי האיראני המשמעותי ביותר באזור, חזבאללה. אבל בשני המקרים, מוטב להיות צנועים.

אמנם ישראל הצליחה למעשה להשיג את כל היעדים הצבאיים שנמנו לעיל, וצה"ל הפעיל תשלובת מודיעין־תקיפה שיש בה בכדי ללמד שגם במידה והלחימה היתה מתרחבת, או נעשית מראש כנגד אויב בהיקף רחב יותר (חמאס, למשל) היה צה"ל משיג פגיעה קשה בפעילים (בכירים וזוטרים), תשתיות ומערכים קריטיים. אך יכולותיו המוגבלות של הגא"פ אפשרו לצה"ל לנטרל את עיקר פוטנציאל ההיזק שלו, ובמקביל הופעלו מספר מהלכים שמנעו את התלקחותה של זירה נוספת באיו"ש. אלו תנאים שלא בהכרח (ואף סביר שלא) יתקיימו במערכה כנגד אויב אחר.

יתרה מכך, המבצע אמנם שיפר את ההרתעה הישראלית במרחב, אך הרתעה היא מושג חמקמק, ובלתי מדיד. ככלל, אויביה של ישראל מורתעים ממלחמה של ממש כנגדה, אבל יש בהם את הנכונות ללכת על הסף ולנהל, בדומה לישראל, מערכה בין המלחמות (מב"מ) כדי לשפר את מצבם במאזן מולה, ולכן לא מן הנמנע שלמרות הצלחת המבצע תידרש ישראל להוסיף ולתחזק את ההרתעה הן כנגד הגא"פ והן כנגד שאר אויביה.

ישראל השכילה הפעם להפוך את הקערה ולקחת את היוזמה (שהיא כידוע, משחק סכום־אפס) לידיה, אך היו גם מערכות שבהן היתה היוזמה בידי האויב, והדבר הקשה על צה"ל לפגוע בו ביעילות דומה. יש לזכור שמה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה. לכן, עם סיום המערכה, ומתוך חשש שהצלחת המבצע "תעוור" אותנו ל"פילים שבחדר", ראוי תת עליהם את הדעת.

ה"פיל" הראשון נוגע למושג הרב־זירתיות. מרבית מלחמות ישראל עד למלחמת יום הכיפורים היו מלחמות רב־זירתיות, כלומר כאלו שבהן נדרש צה"ל לפעול במקבל במספר זירות לחימה, בין שיש ביניהן זיקות (והן מתואמות ותומכות זו את זו) ובין שלא. הזיקה בין הזירות אינה תנאי להגדרת מערכה רב־זירתית, כי אם הצורך של צה"ל להתמודד במקביל עם יותר מזירת לחימה אחת. צה"ל נבנה לכך, והמענה היה בעיקרו בידול ודירוג אסטרטגי בין הזירות ותמרון הכרעתי, כאמור באופן מדורג, בכל זירה וזירה.

כך היה במלחמת העצמאות, בשורה של מבצעי תמרון הכרעתיים שבוצעו בדירוג, ובהם מבצע "חורב" בחזית הדרום (שעליו, כאמור, כתב גורי), וכך היה גם במלחמת ששת הימים. באמצע אמנם היה מבצע קדש, מערכה חד־זירתית כנגד המצרים בחצי־האי סיני, אך האפשרות שהמערכה תסלים ותיפתח זירה נוספת (ירדן) הדאיג את רה"מ דוד בן־גוריון והרמטכ"ל משה דיין. לצד החשש מעצם הלחימה ביותר מזירה אחת ביקשה ישראל, בטרם הלחימה, להבטיח את חופש הפעולה שלה לפעול בזירה נוספת, במידה ותיפתח (גולני, 1994, עמ' 124־127).

אולם, אף שצה"ל נבנה לכך וראה בכך איום ייחוס הרי שקביעתו של הפרשן המצרי מוחמד חסנין הייכל, סמוך למלחמה ב־1973, לפיה "הפחד והסיוט של ישראל היא אפשרות מלחמה בשתי חזיתות" (שיף, 1974, עמ' 31) היתה נכונה. ישראל הותקפה בו זמנית מצפון ומדרום, כך שנדרשה לפצל את משאביה, הן באוויר, תחום שהיווה עבורה מכפיל כוח של ממש, והן ביבשה. צה"ל הצליח לחלץ ניצחון צבאי במלחמה זו הודות למספר החלטות מפתח שהתקבלו במטכ"ל (הבולטת שבהן היא ההחלטה לבלום בחזית הדרום ולהכריע תחילה בחזית הצפון) ולמיומנותם ואומץ לבם של המפקדים והלוחמים, בדגש על אלו שבכוחות היבשה.

מאז היו מרבית העימותים בהם לחמה ישראל חד־זירתיים. גם האיום השתנה. כבר בשנת 1995 ציין אלוף יורם יאיר שלמעשה התפתחה מציאות שבה "הנכשלים, אלה שכלל לא היו במירוץ, אלה שאף פעם לא היוו איום, פיתחו מן סוג של מלחמה, שאנחנו, משתתפי המירוץ, עם כל החוכמה והטכנולוגיה – הטילים המונחים, המטוסים החמקניים המכ״מים המתוחכמים – לא יודעים מה לעשות נגדה. וכך, מלחמה עממית עם רובים ומקלעים וכמה מוקשים וקצת אר.פי.ג׳י, קובעים בעולם דברים, והופכים את המעצמות לחסרות־אונים. צרפו לכל נשק "כבד" של מרגמות וקטיושות ויש לנו כוח "צבאי" מפגר, אך בעל יכולת השפעה אזורית. הבעיה העומדת היום בפני המדינות המודרניות ובכללן ישראל, ובוודאי תעמוד גם בעתיד, היא איך מתמודדים עם סוג כזה של מלחמה. זה לא מה שתיכננו במשך עשרות שנים; זה לא מה שהגנו את עצמנו לקראתו, וגם אין לנו תשובה נאותה" (יאיר, 1996, עמ' 83).

ואכן, בדומה לגא"פ במבצע "עלות השחר", צבאות טרור דומים שמולם מתמודדת ישראל הצליחו באמצעים מוגבלים (נ"ט, מרגמות ורקטות) להציב מול ישראל משוואת הרתעה על אף פערי העוצמה הברורים שנוטים בבירור לטובת ישראל. אמנם, גם במהלך מבצע "חומת מגן", מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" נדרשה ישראל לאזן בין זירות, אך קשה לתארן כחזיתות של ממש. זאת, אף שב־2006 ניהל צה"ל במקביל מבצע התקפי גדול יחסית, מבצע "גשמי קיץ" ברצועת עזה, ואת מלחמת לבנון השנייה, ונדרש לאזן את המשאבים, הכוחות והתשומות בשתי הזירות (גולן, 2022, עמ' 159־160).

יתרה מכך, גם בשגרה נדרש המטכ"ל לאזן בין המתחים בין הזירות. במהלך כהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, למשל, נדרש צה"ל להתמודד עם הפרות סדר המוניות ואלימות סמוך לגדר ברצועת עזה, שכללו הפרחת עפיפוני תבערה ובלוני נפץ וכן מעשי חבלה וירי, לסכל טרור ביהודה ושומרון, ולהמשיך במב"מ שמטרתה לסכל את הצטיידות חזבאללה בנשק איכותי ומדויק, הרחקת נוכחות הצבאית האיראנית מסוריה.

המדיניות הישראלית, כמאמר איזנקוט, היתה לפעול בשתי הזירות שהוזכרו ובמקביל "להילחם בכוח 'קודס' ולשבור להם את העצמות" (רביד, 2022, עמ' 142). אף שהמערכה היתה חשאית בעיקרה היא כללה שני ימי קרב בעצימות גבוהה. בראשון, בפברואר 2018, בפעולת גמול תקף חיל האוויר את בסיס בסוריה שממנו שוגר כלי הטיס שחדר לישראל והושמד. בתקיפה נפגע מטוס קרב של חיל האוויר מטיל נ"מ סורי והתרסק בשטח ישראל (הצוות צנח בשלום). בתגובה תקף חיל האוויר והשמיד חלק ניכר ממערך ההגנ"א הסורי. במאי אותה שנה, במבצע "בית הקלפים" תקף חיל האוויר בהצלחה עשרות יעדים איראניים בסוריה. בדצמבר 2018 יצא צה"ל במפתיע למבצע "מגן צפוני", במהלכו השמיד את מנהרות החדירה של חזבאללה מלבנון לאצבע הגליל. כלל המתחים הללו חייבו איזון והפעלת כוח מדודה מאוד בכדי לממש את כלל יעדיה של ישראל, שהשתנו מזירה לזירה, מבלי להידרדר למלחמה (פרחי, 2021, עמ' 8־17).

למן שנות התשעים ביכרה ישראל מבצעים מבוססי אש ומודיעין על תמרון יבשתי, שכן ארגונים אלו חסרו מרכז כובד ברורים, ובשל רצונה במערכות חד־זירתיות, קצרות, מעוטות נפגעים שיסתיימו בהישגים ברורים. אך בכך מגולם פרדוקס. ההישג שיביא מאמץ האש במהלך הלחימה עצמה יהיה בהכרח מוגבל, משום שהאויב הסתגל ונבנה באופן שיאפשר לו להוסיף לשגר ולפעול גם נוכח תשלובת מודיעין־תקיפה היעילה והמרשימה שבנה צה"ל. מה גם שניסיון העבר מלמד שלאחר מספר ימי לחימה מידלדל צונח מספר המטרות לתקיפה. צה"ל יודע להשמיד במהירות את "בנק המטרות" שהוכן מראש, אך האויב נשמר מחשיפה ופעל ממרחבי התת־קרקע ומלב השטח צפוף האוכלוסייה.

למעשה, ישראל אמנם מוציאה לפועל מערכות חד־זירתיות קצרות, אך לא פעם אלו מתארכות, ומסתיימות בהישג מוגבל מאוד, כשבמקביל היא מגדילה את רצונם של אויביה להפוך את המערכות לרב־זירתיות.

אין בכך בכדי לבטל את האינטרס הישראלי שהמערכה תהיה חד־זירתית, קצרה, תכליתית, מעוטת נפגעים ומרובת הישגים, אך יש להיות מודע לכך ולהיערך גם למלחמה רחבה יותר. מבצע "שומר חומות" שהתרחש במאי 2021 הביא להבנה שה"לוקסוס" בדמות מערכות חד־זירתיות נגמר. יכולתו של החמאס לקשור אז בין הזירה העזתית לבין הזירה ביהודה ושומרון סביב סוגיית ירושלים והר הבית, ולהשפיע גם על הזירה הפנימית ולהביא לגל אלימות בערים המעורבות בישראל גופא, מלמד כי ישראל תתקשה בעתיד לבדל בין זירות, כפי שעשתה בעבר, בין שתבקש להכריע במדורג כבעבר, ובין שתבקש להכיל את האיום ולרסנו.

האפשרות שתפרוץ מערכה רב־זירתית מחייבת שורה של צעדים כדי לשפר את המוכנות אליו. צעד משמעותי אחד נוגע להקמת "משמר לאומי", כוח ביטחון פנים, מונחה משטרת ישראל שייתן בידי ישראל יכולת להטיל כוחות לזירה נתונה בלב המדינה, כדי לאפשר לצבא חופש פעולה בזירות הלחימה העיקריות (חליוה ופרל פינקל, 2021). צעד נוסף יהיה שיפור היכולת לנייד כוחות בין זירות במהלך לחימה, בין שיהיו אלה כוחות הגנ"א, פקע"ר או כוחות יבשה שתכליתם לקחת חלק במהלך מתמרן.

ראוי גם לשקול גם אפשרות נוספת שנוגעת לעוצמתה של ישראל ביחס לאויביה. במידה ועימות שכזה יתרחש שוב, ניתן לשקול פעולות כנגד נכסי האויב הן בזירת הלחימה העיקרית והן כנגד נכסיו בזירות נוספות בין שאלו יהיו ביהודה ושומרון ובין שאלו יהיו במדינות אויב אחרות. בניגוד לאויב, ישראל יכולה "לשחק על כל המגרש", ולא רק בזירה הלחימה העיקרית. זוהי חוזקה שראוי לנצל, בזמן ובמקום המתאים.

ה"פיל" השני נוגע למוכנות כוחות היבשה ולנכונות להפעילם. במבצע "עלות השחר" לא נדרש צה"ל להפעיל כוחות מתמרנים ברצועת עזה. המבצע היה מבצע קטן וקצר בהיקפו ובמשכו, כנגד ארגון טרור מוגבל יחסית ביכולותיו. הפעלת כוחות היבשה במבצע היתה מסלימה את העימות ופועלת בניגוד לאינטרסים של ישראל. אבל העובדה שכך אירע במבצע האחרון (ובאלה שקדמו לו פרט ל"עופרת יצוקה" ו"צוק איתן") אין בה בכדי ללמד שכך יהיה בעתיד.

לאורך השנים הצליח צה"ל לנהל כנגד החמאס והגא"פ ברצועת עזה מספר סבבי לחימה מבוססי אש, שבמהלכם פגע במערכים קריטיים של האויב ובפעילי טרור רבים. בזירת הדרום אפשר לעשות כן, בשל טיב האיום, ההיקף הגיאוגרפי של הרצועה והמענה ההגנתי המתקדם, לנהל מערכה שעיקרה ואף כולה מבוססת על מהלומות אש מנגד. מנגד, בזירה הצפונית, לא תוכל ישראל לעשות כן. היקף וחומרת האיום על העורף, ויכולתו של חזבאללה לפגוע ביישובים בגבול לבנון יחייבו את צה"ל להפעיל, לצד מהלומות אש עוצמתית, מערכתית ומדויקת, תמרון אגרסיבי ומהיר לשטח האויב בכדי להסיר את האיום (ברעם ופרל פינקל, 2021, עמ' 8).

במקרה של מערכה רב־זירתית תתחדד דילמת התמרון עוד יותר, בשל המגבלות וצווארי הבקבוק של האש והמודיעין, הצורך לקיים כלכל חימושים והעובדה ש"בנק המטרות", כאמור, ייגמר במהירות. הניסיון שלנו, כתב בשעתו אלוף אהרון חליוה, "להימנע מהקרב היבשתי, הסתכם במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. אנו מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו – יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי" (חליוה, 2016, עמ' 19).

אין להתפלא, אם כן, על הצלחת צה"ל במבצע שבו הופעלה תשלובת המודיעין־תקיפה שבנה צה"ל לאורך שנים. אך מוטב, לצד המשך חיזוק הרגל ה"חזקה" לפעול כדי לחזק את הרגל ה"חזקה פחות", כוחות היבשה. כדי שיהיה בידי ישראל מענה מרתיע להתפתחויות. שכן, האויב לא בהכרח פועל בהתאם לאינטרס הישראלי. הפיכת אויביה של ישראל לצבאות טרור הפכה תמרון זה שוב לרלוונטי, שכן לצבאות, בניגוד לארגוני טרור קטנים וגמישים, יש מרכזי כובד, נכסים חיוניים ומערכים ששלילתם תוציאם משיווי משקל ותסייע להכרעתם.

תמרון זה יהיה במהותו הכרעתי, כדי לצאת מן "המבוי הסתום" שאליו גוררים אותנו סבבי הלחימה מבוססי האש (אורטל, 2022, עמ' 38־46). יעדי התמרון יהיו לפגוע ביעילות בכוחות האויב ולשלול ממנו נכסים חיוניים לדוקטרינת הפעולה שלו (מערכי אש, פיקוד ושליטה וכן מנהרות), שבהם מאמצי האש של צה"ל לא הצליחו לפגוע. יתרה מכך, כמאמר מח"ט גולני גבי אשכנזי (לימים הרמטכ"ל) בטרם פשיטה בלבנון ב־1987, "יש ממד אחר מבחינת האויב ברגע שהוא יודע שאתה מסתובב באזור היעדים, כלומר באזור שלו" (בן ישי, 2021, עמ' 318).

הצלחת כוחות היבשה לממש את משימותיהם תלויה בראש ובראשונה במפקדים איכותיים, מאומנים, יוזמים, נחושים ותחבולנים, ויש לשמר, לפתח ולטפח את שדרת מפקדי השדה בסדיר ובמילואים. אך אין להסתמך רק על התעוזה והמיומנות לבדן ויש לצייד את הכוחות ביכולות חשיפה ואיתור, כמו גם באמצעים שיאפשרו להם לקבל תמונת מודיעין עדכנית ובמיגון שיאפשר להם לשרוד בשדה הקרב (אורטל, 2022, עמ' 289).

גם ברצועת עזה, וגם במבצע מוגבל מאוד בהיקפו כמו "עלות השחר", עשוי צה"ל להידרש לתמרון. תמרון שכזה, שבעימות מוגבל יהיה מצומצם בהיקפו (פשיטה), יהיה רלוונטי ולעיתים אף מתחייב בשל הצורך לקצר את משך הלחימה ולצמצם את הירי על העורף. דפוס הפעולה של מבצעים מבוססי אש מביא לא פעם להארכת משך המערכה. החתירה לקיצור משך המערכה היא שהופכת את התמרון הקרקעי לכלי חיוני, בין אם כמאמץ עיקרי ובין אם כמאמץ נלווה לאש.

סיכום

מבצע "עלות השחר" היה מבצע מוצלח ותמיד טוב להתמקד בחצי הכוס המלאה, אך המלחמה, כשתבוא, תראה אחרת לגמרי בעוצמתה ולא תהיה מוגבלת לזירה אחת בלבד.

במלחמה שכזו, שבה היוזמה לא בהכרח תהיה בידי צה"ל, המודיעין עלול להיות דל, שכן האויב (בצפון ובדרום) נעלם, נטמע באוכלוסייה ונחבא אל התת־קרקע, וערוך לפעול נוכח מאמץ האש של צה"ל. האש המסיבית שישגר לעבר העורף תשבש את פעילות צה"ל ומערכים שונים עשויים לא לפעול באותה יעילות שבה פעלו במבצע מוגבל. אז יידרש צה"ל ליכולות שבשגרה מופעלות פחות, ובהן כוחות היבשה, אך כשירותן אינה נבנית מעכשיו לעכשיו ובניין הכוח שלהן הוא תהליך ארוך ורב־שנתי.

על צה"ל להוסיף ולבנות את כוחו למערכות רב־זירתיות ולשוב לתפיסת התמרון ההכרעתי שיוכל לשרת את האסטרטגיה של צה"ל, הן במקרה של מערכה שכזו והן בכדי להרתיע את אויביה של ישראל מליזום פעולה בזירה נוספת בעת שהיא מנהלת מערכה חד־זירתית. כך יהיה בידי ישראל מענה אפקטיבי לאיום הרב־זירתי במעגל הראשון, שאף יאפשר לה להפנות מאמצים לאיומים אפשריים במעגל השלישי.

למרות התוצאה הטובה של מבצע "עלות השחר" ובעיקר בגלל סכנת ה"הסתנוורות" ממנה מוטב להישאר מוטרדים.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וסרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש".
המחבר מודה לתא"ל ערן אורטל, אל"מ דביר פלג, סא"ל ד"ר איתי חימיניס וסא"ל (מיל.) אבירם רינג על הערותיהם הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

עוצבת הקומנדו – מאוסף יחידות מובחרות ל"אס בשרוול" של צה"ל | מאת קובי הלר גל פרל פינקל

רשומה רגילה

עוצבת הקומנדו היא הקטר המבצעי של צבא היבשה, במב"ם, בביטחון השוטף ובמלחמה. מאחר שהעוצבה היא היחידה המכשירה את לוחמי העומק של צה"ל, ייתכן שיש מקום לבחון את הפיכת בית הספר לקומנדו לגוף האמון על הכשרת כל הכוחות המיוחדים והמובחרים הפועלים בעומק

לאחר מלחמת וייטנאם היה צבא היבשה האמריקני שרוי במשבר ("הצבא החלול"), ונפגעו רוח הלחימה ויכולתם של אנשיו לפעול בהצלחה בשדה הקרב. כדי לפתור את המשבר יזמו מפקדיו תהליך בניין כוח המבוסס על דוקטרינה מתאימה, "קרב אוויר–יבשה", המבוססת בין היתר על לקחי צה"ל במלחמת יום הכיפורים. הוגה הדוקטרינה, גנרל דון סטארי, קצין שריון שלחם בווייטנאם, הדגיש בה את תפיסת "הקרב העמוק", או "שדה הקרב המורחב", תפיסה שלפיה הקרב לא יתנהל רק ב"חזית", אלא גם עמוק בעורף האויב ובאופן סימולטני. כחלק מהתאמת הצבא לאתגרי העתיד הוחלט על הקמת רגימנט הריינג'רס ה־75, חטיבת חי"ר מובחרת למשימות מורכבות, בעומק ובחזית, שתשמש מודל לחיקוי לצבא כולו.

הסטנדרטים שנקבעו ברגימנט הריינג'רס בכל האמור במשמעת, רמת אימונים, כושר קרבי, יוזמה והתקפיות הפכו למופת ולקטר מושך לצבא היבשה כולו. יתרה מכך, כחלק ממסלול השירות של קציני החי"ר בצבא היבשה, רבים מהם מבקשים "לעלות על הרכבת" המושכת את הצבא ולשרת בתפקדי פיקוד ומטה ברגימנט, או לפחות להשלים את קורס הריינג'רס המקוצר. הריינג'רס בלטו מאז הקמתם במערכות שבהם לחמה ארצות־הברית, ובכלל זה במערכה באפגניסטן ובעיראק.

גם בישראל מתקיים בשנים האחרונות תהליך דומה. עוד בימי הרמטכ"ל רא"ל דני חלוץ, דובר על הקמת אגד כוחות מיוחדים, ובתקופת הרמטכ"ל רא"ל בני גנץ הוקמה מפקדת העומק, שייעודה הפעלת הכוח והובלת מבצעים מיוחדים בעומק האויב. בעקבות לקחי המערכות שצה"ל לחם בהן בשני העשורים האחרונים, ב־2015 החל הצבא בגיבוש תפיסת הפעלה שתאפשר לו להכריע במערכה הבאה.

כחלק מתפיסה זו, באותה שנה הורה הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט על הקמת חטיבת עוז, עוצבת הקומנדו החדשה, שלדבריו "תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד". עוצבת הקומנדו כפופה לעוצבת האש ולמפקדת העומק, והיא מאגדת בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן ואגוז, כמו גם יחידות מובחרות במילואים. המטרה הייתה ליצור שלם הגדול מסכום חלקיו שיפעיל את היחידות באופן יעיל יותר בזמן מלחמה נגד ארגוני הטרור ההיברידיים שבהם צה"ל לחם בעשור האחרון, שהפכו לצבאות טרור.

מאמר זה יבקש לתאר את השינויים שחלו בעוצבת הקומנדו מאז הקמתה, להסביר את חשיבותם של כוחות מובחרים במבנה עוצבתי במערכה ולהמחיש מדוע עוצבת הקומנדו היא כלי מבצעי ייחודי בארגז הכלים הצה"לי.

מובחרים, לא מיוחדים

בשיח הציבורי, המחקרי והצבאי השתרש בלבול בין המושגים "כוחות מיוחדים" ו"כוחות מובחרים". על אף הדמיון, חשוב להבחין בין השניים. לפי הגדרה אחת, שהופיעה בספר שני צעדים לפני כולם, ד"ר עפרה גרייצר קבעה כי "יחידות מיוחדות" הוא מושג המתאר יחידות עילית מובחרות שיש להן יכולות ייחודיות וממוקדות התומכות את כוחות הצבא הקונוונציונליים. פעולות כוחות אלה מוגדרות כמבצעים מיוחדים.

לפי הגדרה אחרת, של האלוף (מיל') אהרן זאבי־פרקש, ראש אמ"ן לשעבר, ותא"ל (מיל') דב תמרי, קצין צנחנים שפיקד על סיירת מטכ"ל, הכוחות המיוחדים הם כוחות צבא קטנים יחסית, "שנועדו לפעול בעומק שטח האויב או במקומות שבהם לא יוכלו לפעול כוחות צבא לסוגיהם. מבנה הכוחות המיוחדים, האמצעים, שיטות הפעולה והאימונים מותאמים למשימות לא שגרתיות". כוחות אלה (דוגמת סיירת מטכ"ל ושייטת 13 בצה"ל) יפעלו באופן רב־זרועי, לרוב בחתימה נמוכה בתקופות שגרה ורגיעה, במבצעים שעיקרם איסוף מודיעין. לעיתים תוטל עליהם משימה התקפית, המחייבת רמת מיומנות מקצועיות גבוהה מאוד ויכולת פעולה חשאית הניתנת להכחשה.

אלוף איתי וירוב, שפיקד במלחמת לבנון השנייה על חטיבת צנחנים מילואים,‏ טען בשעתו שיחידות העילית הללו אינן רלוונטיות למלחמה. כדי לממש את ייעודן הן פועלות לייצר ודאות בשדה הקרב, שהוא, כמאמר קלאוזביץ, נחלת האקראיות ואי־הוודאות. המבצעים המיוחדים מבוססים על מודיעין מדויק ונוהלי קרב ארוכים מאוד. תרומתן של יחידות אלה במלחמות ישראל הייתה שולית, משום שאינן מיועדות לכך. בהשוואה אליהן, קבע לימים הרמטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל') משה יעלון, תרומת החטיבה שעליה פיקד וירוב וכוחות דומים הייתה גדולה בהרבה.‏

הכוחות המובחרים (Crack Units) הם שלב ביניים בין היחידות המעולות של צבא היבשה לכוחות המיוחדים (Special Units), הן ברמת הכשירות והן ברמת איכות כוח האדם, כמו חטיבת הצנחנים בצה"ל או הכוחות המוטסים בצבא היבשה האמריקני.

עיקר ייעודם של כוחות אלה הוא המלחמה, הם גמישים להפעלה בכל זירה ולכל אירוע ובעלי מסה ועוצמה קרבית של ממש. ביכולתם לפעול בחזית ובעומק, במבוזר ובמרוכז ובשיתוף פעולה רב־זרועי, ויש בכוחם לתרום תרומה משמעותית למהלך האופרטיבי. בצה"ל מוגדרים כוחות מובחרים אלה, המכונים גם כוחות קומנדו, ככוחות "רגלים שהם לוחמי עילית המיומנים בלחימת חי"ר רגילה, אך הם פועלים גם במסגרות קטנות ובשיטה של לוחמה זעירה. לוחמים אלה מאומנים בעיקר להתקפות ולפשיטות בעומק שטח האויב". שלא כמו הכוחות המיוחדים, כוחות אלה נשענים על כשירותם הגבוהה, ולא על משאבים או מודיעין, ונדרשים לעמוד במשימות במלחמה, גם בהיעדר תנאים מיטביים, בבחינת "זה מה שיש ועם זה ננצח".

אף על פי שביכולתם לפעול בחזית, הרי שהעומק הוא לב עיסוקם של הכוחות המובחרים, ובהכללה אפשר לומר שעוצבת הקומנדו, שהיא עוצבה מובחרת, היא אחת היחידות הבודדות בצה"ל שאנשיה קמים כל בוקר וחושבים על פעולה בהיקף רחב בעומק.

בניין הכוח – מיחידות לעוצבה ובחזרה בהתאם לצורך

מאז הקמתה החלה עוצבת הקומנדו בבניין כוחה שכלל מיסוד מפקדת עוצבה, היודעת למצות באופן מיטבי את היכולות המטכ"ליות, ובכלל זה יכולות אמ"ן, הספקטרום וייצור מטרות במכפלות עבור כוחות העוצבה. התהליך כלל שני אתגרים עיקריים. הראשון, להימנע מפגיעה בעצמאות היחידות, שכן מדובר ביחידות בעלות זהות ותרבות ייחודיות וייעוד שונה, שאך טבעי שיבקשו לשמר את עצמאותן וזהותן לאחר שרשמו הצלחות במורשת הקרב של צה"ל כיחידות נפרדות. השני, לשלב בהצלחה את היכולות המקצועיות הספציפיות של היחידות (מיומנות מקצועית או אמצעי לחימה ייעודיים) לכדי עוצבה המפעילה באופן יעיל את היחידות, בין כצוות קרב חטיבתי ובין בנפרד, בין בחזית ובין בעומק. נוסף על כך הוקם בית הספר לקומנדו, שבו מתעצבת במשך כשנה זהותם של לוחמי עוצבת הקומנדו.

שש שנים לאחר ההקמה אפשר לומר כי עוצבת הקומנדו כוללת בתוכה כוחות מובחרים ועצמאיים (כולם מתנדבים) היודעים לפעול בכוחות קטנים, עצמאיים וגמישים, לרכז עוצמה רבה, לפעול בשילוביות רב־זרועית, ובעלי שרידות מבצעית – היכולת "לחיות מן השטח" ולשהות בו למשך זמן.

בניגוד לחטיבות אחרות בצה"ל, שבהן כל הגדודים כמעט זהים, יחידות העוצבה שונות זו מזו, ועליהן לדעת לפעול הן כיחידות עצמאיות והן במשולב. בעוד שבצה"ל נהוג לקרוא לכוחות הפועלים בעומק "יחידות", השכילו בצבא הבריטי ובצבא היבשה האמריקני לדייק ולכנותם "גדודים", הן בשל גודלם כמסה קרבית משמעותית, שבכוחה לפעול עצמאית בעומק והן בשל יכולתם הרובוסטית לפעול לנוכח שינויים במשימה, בתנאים או בשדה הקרב.

בעוד שגדודי הריינג'רס האמריקנים זהים זה לזה, יחידות הקומנדו בצה"ל אגוז מגלן ודובדבן שונות זו מזו. ייתכן שהכוח הדומה ביותר לעוצבת הקומנדו הוא חטיבת הקומנדו ה־3 של הצבא הבריטי, שפעלה במלחמת פוקלנד (1982). החטיבה, שעליה פיקד בריגדיר־גנרל ג'וליאן תומפסון, איש חיל הנחתים המלכותי, כללה שלושה גדודי נחתים (קומנדו), שני גדודים שהוכפפו לפיקודה מרגימנט הצנחנים, וכן פלגות כוחות מיוחדים משירות האוויר המיוחד ושירות הסירות המיוחד (SAS ו־SBS, המקבילות לסיירת מטכ"ל ושייטת 13). החטיבה הונחתה מן הים בעומק וניהלה פשיטות נועזות (כמו הפשיטה המוצלחת של ה־SAS באי פבל) ושורה של קרבות גדודיים מוצלחים (גוס גרין למשל), עוד בטרם נחת הכוח היבשתי העיקרי. בדומה לעוצבת הקומנדו כללה החטיבה הבריטית כוחות מסוגים שונים המיומנים בפעולה בעומק ויודעים לפעול במשולב. לכן אף שכוחות עוצבת הקומנדו מוגדרות כיחידות, עליהן לסגל לעצמן, עם ההתאמות הנדרשות, את היכולת לפעול כגדודים, בדומה לריינג'רס האמריקנים וגדודי הקומנדו הבריטים.

כאמור, ייעודה העיקרי של עוצבת הקומנדו הוא לפעול במלחמה. כדי לשמר ולשפר את מוכנותה ליום פקודה, עומדים לרשותה שלושה כלים עיקריים. הראשון, והחשוב ביותר, הוא אימונים. העוצבה מקיימת שגרת אימונים עצימה ומאתגרת, בתאי שטח המדמים יעדים אופרטיביים ומול כוחות ביוּם אויב, החותרים לדמות ככל האפשר את האויב שאותו יש להכריע. בהתאם לכך עוצבת הקומנדו מתאמנת בתדירות גבוהה, גם בחו"ל (בקפריסין, למשל) וגם בשיתוף צבאות זרים.

אימונים אלו, במתארי עומק וחזית, נעשים בשיתוף פעולה הדוק עם זרועות הים והאוויר, שכן הפעולה בעומק נשענת על תמיכה הדוקה של זרועות אלו. במהלך האימונים מתעצבים ממשקי העבודה, השליטה והפיקוד בין מטה העוצבה ליחידות. לעיתים משתתפת בתרגילים יחידה אחת בלבד, ולעיתים משתתפות כל יחידות העוצבה. יתרה מכך, כפי שאמר בשעתו מפקד חיל הים אלוף אלי שרביט "תרגילים מעצבים תודעה", והם נוטעים אמונה ביכולת בקרב הכוחות המתאמנים כמו גם בקרב הדרגים שמעליהם.

הכלי השני הוא פעולות הביטחון השוטף והגנת הגבולות, שתורם ליחידות העוצבה ניסיון קרבי ומבצעי חיוני. דוגמאות לכך הן הפעילות של יחידת דובדבן דרך קבע באיו"ש, וכן הפעולה שבה כוח מיחידת מגלן בסיוע כלי טיס של חיל האוויר חיסל חוליית מחבלים סמוך לתל פרס באוגוסט 2020.

הכלי השלישי הוא המב"ם (מערכה בין מערכות). לפעולות מעבר לקווי האויב, שבהן דרכו מפקדים ולוחמים בשטחו ברגליהם, יש ערך מוסף גבוה בדמות חיזוק תחושת המסוגלות שלהם, שאותה יביאו לידי מימוש במערכות הגדולות.

דוגמה לתרומת פעולות שכאלו לבניין הכוח ולטיפוח המפקדים והלוחמים התרחשה בשנים 2006–2008, כאשר מפקד אוגדת עזה תא"ל (מיל') משה תמיר, יוצא חטיבת גולני, יזם חיכוך מתמיד עם האויב, באמצעות פשיטות מעבר לגדר, בחתימה משתנה, שביצעו גדודי חי"ר ויחידות מובחרות, ובהן אגוז, מגלן ודובדבן, לא פעם בתגובה לירי תמ"ס לעבר יישובי עוטף עזה, או כאמצעי לסיכולו. לדברי תמיר קדמה למבצעים הללו "הכנה מאוד מסודרת ומאוד דידקטית", שנטעה בפיקוד הבכיר אמון ביכולת של הכוחות לפעול בהצלחה. המפקדים והלוחמים ששבו מהפשיטות חשו בטוחים ביכולתם להוביל כוחות בלחימה ולהכריע את האויב, ואכן עשו כן במבצע "עופרת יצוקה".

עוצבת הקומנדו, אם כן, היא עוצבה ייחודית שיחידותיה שונות זו מזו ויודעות לפעול באופן עצמאי ובמשולב, שכשירותה מבוססת על אימונים איכותיים בתדירות גבוהה, על חיכוך תדיר עם האויב בביטחון השוטף ועל המב"ם, המקנה למפקדים וללוחמים ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות גבוהים.

המפקדים מובילים

הצלחת הכוח הפועל בעומק, בנתק, תלויה בראש ובראשונה במפקדים הזוטרים, בדגש על מפקד הצוות והפלגה, על רמת המקצועיות הגבוהה שלהם, על כושרם הקרבי המעולה ובעיקר על התושייה, התעוזה והשכל הישר שלהם.

אלוף אמיר ברעם, שפיקד בעבר על גדוד צנחנים ועל יחידת מגלן, טען כי על צה"ל ללמוד מלחימת הכוח הספרטני בתרמופילי (480 לפנה"ס), שבמסגרתו נשלח כוח מיוחד בן 300 לוחמים, לפגוש באויב בעומק השטח, מאות קילומטרים מעיר המדינה, במטרה לעכב את הצבא הפרסי העצום במעבר הצר. לתפיסתו, בקרב זה בא לידי ביטוי תפקיד המפקד "בנוהל הקרב ובמהלכו: מקצוענות, מנהיגות, דוגמה אישית, משמעת מבצעית, אחוות לוחמים". כל אלה הם עקרונות שחייבים לעמוד לנגד עיני כוח מובחר ומיומן הפועל בעומק בשעת מלחמה.

ברומן ההיסטורי שערי האש, העוסק בקרב בתרמופילי, המלך הספרטני ליאונידס מסביר לקציניו כי "פרשיו וקשתיו של הצבא הפרסי הפכו להיות חסרי חשיבות בגלל תנאי הקרקע. זאת הסיבה שבחרנו את האתר הזה. אין באפשרות האויב להחדיר יותר מתריסר אנשים בו בזמן דרך המעברים הצרים האלה, ולרכז יותר מאלף איש לפני החומה. לנו יש ארבעת אלפים. אנו עולים עליהם ביחס של אחד לארבע". תדריך זה, שנאמר לפני היציאה לקרב, הוא דוגמה להערכת המצב הנדרשת ממפקדי השדה, שהתוצר שלה מאפשר לכוח מובחר לייצר עדיפות מקומית.

על כן לצד הכשרת הלוחם, כיום מכשיר בית הספר לקומנדו גם את מפקדי הכוחות בעוצבה כדי להתאים כשירותם לצרכיה הייחודיים. בעוד שמפקד פלוגה בגדוד חי"ר נדרש לפעול בעיקר כחלק מצוות קרב גדודי, הרי שמפקד פלגה בעוצבת הקומנדו נדרש לפקד על כוח הפועל באופן עצמאי, בהתאם לתפיסת "פיקוד משימה". כלל זה חל כמובן גם על מפקדי המשנה.

גנרל צבא היבשה האמריקני ג'ורג' פטון קבע בשעתו כי "במלחמות אולי נלחמים בנשק, אך הן מוכרעות בידי אנשים. זוהי הרוח שבאנשים שצועדים ובאנשים שמובילים אותם המשיגה את הניצחון". בהתאם לכך משקיעה העוצבה בפיתוח המפקדים והכשרתם, ובכלל זה באימונים והכשרות ייעודיות למפקדי הקומנדו, שכן המפקדים ולוחמיהם הם העתידים לעמוד במשימה ולהכריע את האויב.

עוצבת הקומנדו ככלי ייחודי בארגז הכלים של צה"ל

עוצבת הקומנדו היא כלי רלוונטי לעימותים מוגבלים ולא רק במערכה רחבת היקף, בשל היותה יחידת פשיטה מובילה. הפשיטה, כצורת קרב וכתפיסה, מתאימה במיוחד בסבבי לחימה שכאלו, בשל הרצון להימנע משהייה ממושכת בשטח האויב ובשל הצורך להפתיע את האויב ולפגוע בו, בפעיליו, באמצעי הלחימה ובתשתיות שלו בשטחו. אין בכך בבחינת חדש תחת השמש. ביולי 1981, למשל, ניהל צה"ל 12 ימי קרב כנגד אש"ף. המחבלים ירו כ־1,200 רקטות ופגזים לעבר יישובי הצפון. שישה אזרחים נהרגו וכ־60 נפצעו. צה"ל הגיב בירי ארטילרי ובתקיפות אוויריות.

תגובה יוצאת דופן של צה"ל הייתה מבצע "צלצל", בליל 19–20 ביולי, שבמהלכו הוטס כוח שמנה כ־70 לוחמים מחטיבת הצנחנים, בפיקוד המח"ט אל"ם יורם יאיר (ייה), במסוקי יסעור ונחת כחמישה קילומטרים דרומית לשפך הזהרני בלבנון ופשט על בסיס מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. בתנועה אל היעד, כוח החוד מסיירת צנחנים, בפיקוד סרן ישראל זיו, נתקל במחבל והרג אותו, ולאחר מכן תקף הכוח את הבסיס. שבעה חיילים נפצעו, בהם מ"פ הפלחה"ן, ומאש מחבל שירה מעמדה נסתרת נהרג קצין האג"ם סא"ל יוסי טהר. המח"ט וסמ"פ פלחה"ן צנחנים סגן עפר שלח, שתפס פיקוד לאחר פציעת המ"פ, הרגו את המחבל. למרות הנפגעים והאש שנורתה לכיוונו מכל עבר, "…מצליח הכוח להשלים את המשימה. הכוח משתלט על בסיס המחבלים ומחסל את יושביו, מפוצץ את המבנים, העמדות וכלי־הנשק", כתב יאיר. תחת אש כבדה חולץ הכוח במסוקים ושב ארצה. בפשיטה נוספת, בליל 23–24 ביולי, ארב כוח משייטת 13 לרכב מחבלים בציר החוף והשמידו.

לאחר מכן הושגה הפסקת אש בין ישראל לאש"ף, שנבעה מהשילוב בין אש לפשיטות שהביא את המחבלים קרוב לנקודת השבירה, ומכך שההרס שהמיטו הרקטות והפגזים שירו המחבלים על יישובי הצפון דחקו את ממשלת ישראל לחתור לסיום מהיר יחסית של סבב הלחימה ולהבנתה כי בסבב הבא יידרש מבצע רחב היקף כדי להסיר את האיום מהעורף. הפסקת האש החזיקה מעמד כשנה, עד לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה.

בדומה לאותו סבב הלחימה, מלפני כ־40 שנים, מנהלת גם עתה ישראל, מפעם לפעם, סבבי לחימה כנגד צבאות הטרור שניצבים מולה, כאשר אלה ממקדים את אשם בעיקר לעבר העורף ומרכזי האוכלוסייה. כאז כן עתה הנטייה של צה"ל היא להשיב באש מנגד, אולם מאמץ האש אינו יכול להשיג לבדו את התוצאה המיוחלת משום שהוא חסר את רכיב הפעולה ביבשה בשטחו של האויב, שמייצר תחושת נרדפות, מערער את ביטחונו של האויב ויוצר מהלומה תודעתית. את אלה יכולות ליצור פשיטות דוגמת זו ודוגמת הפשיטות שבוצעו בתקופת תא"ל תמיר כמפקד אוגדת עזה, וזהו בדיוק תפקידה של עוצבת הקומנדו.

מאמר זה נכתב ברובו לפני מבצע "שומר החומות". במהלך כל המבצע, במקביל לפעילות לסיכול טרור שביצעה יחידת דובדבן ביהודה ושומרון, פעלו יחידות העוצבה, אגוז ומגלן, בגבול רצועת עזה. הן חשפו חוליות נ"ט ופגעו בהן, הכווינו אש מן התווך והשמידו מטרות בלב הרצועה באמצעות אש מדויקת. אך למרות יכולותיהם הגבוהות, עיקר כוחה של העוצבה הוא בהיותה סד"כ גמיש ומובחר לתמרון, בכל זירה, בחזית או בעומק. כוח כזה יכול למשל לתמרן במהירות, לחשוף את האויב ולהשמידו, בדגש על מערכי הרקטות והתמ"ס שברשותו, ועל־ידי כך לשלול מהאויב את הרכיב העיקרי שבתפיסת ההפעלה שלו.

אך לצד העיסוק והרלוונטיות בעימותים מוגבלים וסבבי לחימה הפורצים מעת לעת, עיקר ייעודה של עוצבת הקומנדו הוא המלחמה. האויב הניצב מול צה"ל הוא אויב נעלם ומבוזר, הפועל מלב האוכלוסייה האזרחית, המשמשת לו מגן ומקור תמיכה. יתרה מכך, כמאמר אל"ם (מיל') דביר פלג, אויביה של ישראל, חזבאללה וחמאס, גיבשו תפיסת תשלובת התגוננות־תקיפה, הבאה לידי ביטוי למשל בהצטיידות חזבאללה בטילי נ"ט מתקדמים, טילי חוף–ים ומערכות נ"מ שכולם נועדו לפגוע בחופש הפעולה של צה"ל בים, באוויר וביבשה, למנוע ממנו לפעול בשטח לבנון, להאריך את משך הלחימה ולשחוק את כוחותיו. במקביל הצטייד חזבאללה בארסנל טילים גדול שנועד לפגוע בעורף הישראלי.

במערכה הבאה יפעיל צה"ל מאמץ אש מדויק והרסני המוכוון בידי מודיעין עדכני בהספקים גבוהים, אולם האויב השכיל להסתגל לאש ובנה מראש את כוחו הצבאי כך שיוכל לפעול בנוכחותה, בין היתר באמצעות מערכי תת־קרקע, שיאפשרו לו לירות לעבר העורף הישראלי אש תמ"ס, כטב"מים למיניהם, טילים ורקטות בהיקף שלא נראה בעבר.

לכן במערכה הבאה יידרש צה"ל לתמרן ביבשה. התמרון היבשתי הוא הכלי המיטבי שברשות ישראל לקיצור המערכה ולהסרת האיום על העורף הישראלי מהר ככל האפשר, שכן הוא מאיים יותר מכל אמצעי אחר על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב. תמרון רב־ממדי קטלני זה, הכולל כוחות כשירים בסדיר ובמילואים, יאפשר לממש את עיקרון התחבולה, יפגע בכוחו הצבאי של האויב (בדגש על פעילי אויב) באופן מדויק וכירורגי, ישבש את פעילותו במרחב, יציף מטרות למערכי האש ויביא לצמצום האש לעבר העורף.

בהמשך לכך ראוי להדגיש את חשיבות הצורך לנצח בקרב הראשון. הדבר נובע הן בשל הצורך למנוע מהאויב לממש את תפיסת ההפעלה שלו שמטרתה לשבש את פעולת צה"ל והן משום שניצחון בקרב הראשון יהיה, כמאמר מג"ד החי"ר הרוסי מומיש־אולי בספר אנשי פאנפילוב, "מהלומה על גבי התודעה" של האויב, שתכשיל את יכולתו לייצר נרטיב ארסי ותיצור בקרבו הפסד בפועל ותחושה של כישלון. הצלחה זו בקרב הראשון תסייע לניצול המומנטום ולפריצת המחסום התודעתי והחשש מהמלחמה ומהתמרון בשטח האויב.

התרומה העיקרית של כוחות מובחרים בלחימה בחזית נובעת מכך שלרוב הם הראשונים שמשתתפים בלחימה, בשל גמישותם וזמינותם, וכמאמר אלוף וירוב, "דורכים את המערכת" ומבהירים לצבא ולעיתים למדינה כולה שהיא נתונה במערכה ולא באירוע מוגבל. כך אירע למשל בראשית מלחמת לבנון השנייה בלחימת יחידת מגלן ב"שמורת הטבע" הסמוכה לאביבים ובלחימת יחידת אגוז וגדס"ר צנחנים במארון א־ראס.‏

אך מדוע יש לתמרן בעומק ולא רק בחזית? הדבר נובע מהפוטנציאל הטמון בשיבוש שפעולה בעומק יכולה לגרום לאויב. לצבאות באשר הם אין משאבים רבים להשקיע באבטחת העורף. עיקר כוחם, באופן טבעי, מושקע בחזית.

במהלך מלחמת לבנון השנייה פשטו כוחות מסיירת מטכ"ל ומיחידת שלדג בפיקוד אל"ם ניצן אלון, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, על יעדי חזבאללה בעיירה בעלבכ שבעומק לבנון והרגו כעשרים פעילי חזבאללה. במבצע אחר פשט כוח משייטת 13 על מפקדת חוליית שיגור רקטות בצור והרג כמה מפעיליה. המבצעים, אף שלא השיגו את כל מטרותיהם, יצרו בקרב ההנהגה הצבאית של חזבאללה את התחושה שהעורף הלבנוני אינו מוגן מפני כוחות צה"ל, וחייבו את הארגון לתגבר את יחידותיו האמונות על הגנת בקעת לבנון ורצועת החוף למרות הסד"כ המוגבל שלו.

עם זאת כוחות צה"ל שהתבססו על יחידות מיוחדות היו קטנים מדי בהיקפם ושהו בעומק האויב זמן קצר מכדי שתהיה לפעולתם השפעה מערכתית, ולימים אלון אף הודה בכך. לעומת זאת, לכוחות מובחרים, בעלי מסה קרבית גדולה, שיפעלו בעומק עשויה להיות השפעה כזו. בכוחם ליצור מרחב שבו מבצעים הכוחות, כמאמר תא"ל אבי בלוט, "צבר של פשיטות חבלה, בדירוג או במקביל, על נכסים חיוניים של האויב, דוגמת אתרי הפו"ש או אתרים צבאיים המשמשים לירי תמ"ס (תלול מסלול). הכוחות פושטים ו'נעלמים' תוך שהם משאירים אחריהם הרס וחורבן במקביל לפגיעה במערכים קריטיים לאויב". התוצאה היא אזור מוכה קומנדו.

מימוש של התפיסה ניתן לראות במבצע "נערי החוף" שערכה יחידת מגלן, עליה פיקד סא"ל אליעזר טולדנו, מג"ד צנחנים לשעבר, במלחמת לבנון השנייה. כוח מהיחידה נחת ממסוקים בסמוך לצור, נטמע בשטח והשמיד, באמצעות הכוונת אש מן התווך מטרות רבות, ובהן משגרי רקטות.

בלוט, שפיקד על עוצבת הקומנדו, כתב כי השילוב בין "דפוסי פעולה שונים (התמרון הכבד בהתקפה בצד פשיטות קומנדו בהיקף נרחב) במהלך המלחמה יגביר את האפקטיביות של המעשה המלחמתי, ובמקביל יגדיל את אי הוודאות וחדלות המעש בצד האויב". אלוף (מיל') גיורא איילנד, שכמ"פ בצנחנים השתתף במבצע אנטבה, ציין שהמבצע לימד אותו את חשיבותה של העזה בעת תכנון המבצע. "בעת תכנון מבצע החילוץ נשקלו חלופות נוספות, לכאורה מסוכנות פחות מזו שלבסוף נבחרה, אלא שדווקא הדרך הנועזת – נחיתה היישר ב'לוע הארי' – היא שהביאה להצלחה. ככל שהמבצע נועז יותר, כך האויב צופה אותו פחות, ולכן הוא יוצר את ההפתעה החיונית לפשיטה". לא פעם, ציין, בשל הסיכונים בחרו המתכננים בדרך ה"בטוחה" יותר, אולם הדרך ה"בטוחה" היא גם הדרך "הצפויה ובסופו של דבר דווקא המסוכנת יותר". לפיכך התחבולה, בעיתוי, במקום ובאופן הפעולה, צריכה להיות במוקד הפעולה בעומק.

ממורשת הקרב של צה"ל בולטת לחימת חטיבת הצנחנים הסדירה במלחמת לבנון הראשונה, בפיקודו של אל"ם יאיר, שנחתה מן הים בעומק לבנון. הצנחנים כבשו ראש חוף ואבטחו אותו, עד שחברו אליהם כוחות צה"ל שתמרנו מהחזית. אז נעה החטיבה, ביוזמת אל"ם יאיר, בנתיב לא צפוי בציר הררי, והכריעה בכל קרב שבו לחמה עד לביירות. נוסף על כך הנחיתה בעומק חייבה את המחבלים להפנות משאבים להגנה על ביירות ולתגבר אותה בכוחות ממקומות אחרים.

אויביה של ישראל, ברצועת עזה או בלבנון, הם ארגונים היברידיים המשלבים יכולות צבא סדיר עם רכיבי טרור וגרילה ופועלים ממרכזי אוכלוסייה. כנגדם, אין די במהלכי תמרון טוריים, שבהם הצבא מבצע הבקעה, חדירה לעומק, התקדמות ורדיפה. נדרשים מהלכים סימולטניים בחזית, בעומק ובאגפים, אשר יכולים "לשבש את היגיון המגננה של היריב" ולהכריע אותו.

סיכום – הקומנדו מוביל את הדרך

עוצבת הקומנדו היא הקטר המבצעי של צבא היבשה, במב"ם, בביטחון השוטף ובמלחמה. בשעתו כתב אלוף הרצי הלוי, שפיקד במבצע "עופרת יצוקה" על חטיבת הצנחנים בלחימה בעזה, כי "צה"ל צריך להשקיע רבות ביכולותיו ההתקפיות". אחת מיכולות אלה היא עוצבת הקומנדו, ואכן ניכרת ההשקעה הרבה הן מצד זרוע היבשה והן מצד המטה הכללי בתהליכי בניין הכוח של העוצבה, ובכלל זה בסד"כ, בכשירות, באימונים ובפיתוח האנשים.

על יחידות העוצבה מוטל לדרוך את הצבא כולו, אם יידרשו לפעול בחזית, או לחלופין לפעול בעומק כדי לסייע למאמץ התמרון העיקרי, לשבש את פעולות האויב, להוציאו משיווי משקל ולהציבו בדילמה. וכל זאת, כמאמר הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, על בסיס "חשיבה מקורית, תחבולה, רוח לחימה ומעל הכול, אמונה יוקדת ש'אין אי אפשר'".

אל לעוצבה להסתפק בהיותה הקטר המבצעי, עליה להיות גם קטר בבניין הכוח ואבן דרך במסלול השירות של קצין בחיל הרגלים, בדומה לביסלמ"ח ובה"ד 1, וכזו שדרכה יעבור הקצין יותר מפעם אחת. כשם שעל מפקדים מהעוצבה לשרת ביחידות לוחמות במקומות אחרים בצה"ל, הרי שעוצבה צריכה להיות אבן שואבת שתמשוך מפקדים ומפקדות מצוינים לשרת בה בתפקידי מטה ופיקוד. כך מפקדים מחוץ לעוצבה יתרמו לה רעיונות ושיטות מוצלחים שיביאו איתם, ובד בבד העוצבה תייצא לצה"ל כולו שיטות פעולה, טכניקות קרביות ורוח של יוזמה, התקפיות ודבקות במשימה.

מאחר שהעוצבה היא היחידה המכשירה את לוחמי העומק של צה"ל, ייתכן שיש מקום לבחון את הפיכת בית הספר לקומנדו לגוף האמון על הכשרת כל הכוחות המיוחדים והמובחרים הפועלים בעומק, בדומה לצבא היבשה האמריקני, המרכז הכשרה זו בבסיסים פורט בראג (הכשרת הכוחות המיוחדים) ופורט בנינג (הכשרת הריינג'רס).

במערכה הבאה יפעיל צה"ל מהלומות אש מן האוויר: מרחבית, משימתית ורחבה, יכולות חשיפה, ייצור מטרות, תקיפה וסגירת מעגלי אש, מודיעין עדכני שיוזרם לכוחות וכן תמרון מהיר ואגרסיבי. לצד יכולות אלה (ואף שאסור לנוח על זרי הדפנה) יש כיום לצה"ל יכולת מבצעית לפעולה רחבת היקף ומשמעותית בעומק שטח האויב, באמצעות עוצבת הקומנדו היודעת לפעול בעומק במסה קרבית של לוחמים ומפקדים מובחרים, במרוכז ובמבוזר ובשיתוף פעולה רב־זרועי. מהלך כזה יהיה בחזקת ה"אס בשרוול" המפתיע.

הרמטכ"ל רא"ל כוכבי קבע כי על צה"ל ליצור "פער ניכר מול האויב, שיוביל לניצחון מובהק יותר. ניצחון כזה מבוסס על שלושה משתנים מרכזיים: הישג, מחיר וזמן. ההישג חייב להיות גדול יותר, המחיר צריך להיות הנמוך ביותר האפשרי (באזרחים, בחיילים, בתשתיות ובאמצעים) ומשך הזמן צריך להיות הקצר ביותר". נוכח האופן שבו פועלים אויביה של ישראל, אין אף יחידה או זרוע שיכולות לפעול לבדן כדי להביא לסיום המערכה הבאה בתנאים נוחים לישראל. נדרש שילוב זרועות ומאמצים באש, בחזית ובעומק כדי להשיג את הניצחון המובהק אליו כיוון הרמטכ"ל, ולהכריע את האויב במערכה הבאה.

המחברים מודים לתא"ל (מיל') בני בן ארי, אל"ם (מיל') בעז זלמנוביץ, סא"ל (מיל') אבירם רינג ורס"ן (מיל') צח אקשטיין על הערותיהם הטובות למאמר.

אל"מ קובי הלר, מפקד עוצבת המפץ, לשעבר מפקד עוצבת הקומנדו
סרן (מיל') גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וקצין מילואים בעוצבת הצנחנים "חיצי האש"
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

ובכל זאת עלינו לתמרן | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"להכריע, להכריע מהר, כך שבסופו של דבר אף אחד לא ישאל מי ניצח ומי הפסיד" – מילים אלה של הרמטכ"ל לשעבר ממשיכות להדהד עוד היום, וכאשר עולים קולות הטוענים כי יש לשמור את האופציה הקרקעית למוצא אחרון, חשוב להדגיש – רק שילוב של כוח אש, מערך הגנה ותמרון קרקעי חכם יוכל להשיג ניצחון ברור, כזה שכבר מזמן לא ראינו.

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1584, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 3 באפריל 2022

בחודשים האחרונים הוצגו בפרסומי המכון למחקרי ביטחון לאומי שתי גישות סותרות ביחס לתמרון היבשתי ההתקפי ולרלוונטיות שלו להתמודדות עם איומי ההווה והעתיד שמולם ניצבת ישראל. במאמר זה מוצגת הקביעה, כי אף שעל התמרון להתבצע בהקשר ובאופן שישרת מטרות אסטרטגיות ואופרטיביות ספציפיות, כמאמר אחת משתי הגישות, הרי שגם נוכח האתגרים והעימותים שבפני ישראל על צה"ל לתמרן ולשם כך לשמר כוח יבשתי כשיר, כמאמר הגישה השנייה.

במאמרו "מי שיברח מהתמרון, לא ינצח" ("פרסום מיוחד", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 12 באוגוסט, 2021), טען ח"כ לשעבר עפר שלח, מ"פ צנחנים לשעבר, כי "תמרון מהיר והחלטי הוא תנאי הכרחי לקיצור המערכה, ולא להארכתה: תהיה הגדרת ההישג אשר תהיה, מהיר יותר להגיע אליו כאשר מפעילים את מלוא העוצמה מראשית המלחמה ולא רק כאופציה אפשרית להמשך, מתחככים באויב ומביאים את המלחמה אליו". לעומתו טען אל"מ (מיל.) רון טירה, טייס קרב בעברו, במאמרו "תמרון – על מנת מה" (מבט על, גיליון 1548, 9 בינואר 2022), כי "בחלק ניכר מהעימותים שישראל נטלה בהם חלק בשלושת העשורים האחרונים, ישראל לא ביקשה להוציא דבר מיריבה, אלא פשוט לסיים במהירות את העימות שאליו נקלעה שלא בטובתה. לפחות חלק מעימותים אלה נבע מתהליך הסלמה שיצא משליטה, או ממיסקלקולציה. במצבים כאלה, בהחלט אפשר שרציונלי יותר לישראל לבחור במצב יסוד אסטרטגי "מגננה", ולהפעיל את כוחה באופן שיביא לסיום מהיר וזול של העימות". טירה ציין כי "יש להישמר מפני רצון לתמרן ויהי מה, וההחלטה צריכה להיבחן לאור ההקשר. יש להישמר מנטייה לתמרן כחלק מאתוס, או כמקצה שיפורים".

אמנם, כמאמר טירה, ההחלטה לבצע תמרון יבשתי חייבת להיות בהקשר לאירועים ולא כמבחן אומץ או ברירת מחדל, מה גם שאין בכוונת ישראל לכבוש שטחים מידי אויביה לזמן ממושך. אכן, התמרון צריך להתבצע רק כשהוא משרת באופן מיטבי, בניגוד לחלופות אחרות שמחירן זול יותר בדם ודמים, את המטרות האסטרטגיות והאופרטיביות של ישראל. בנוסף, תכנית אופרטיבית למבצע מוגבל לא צריכה להיות תכנית אופרטיבית לפעולה התקפית רחבת היקף שקוצצה והותאמה. זוהי תכנית אחרת, כתב טירה, "וארגז הכלים הצה"לי צריך גם תכניות כאלה". בכל מקרה, כתב בצדק, עליה לשאוף לסיים במהירות את העימות בכדי לצמצם את הפגיעה בעורף. הנחות נכונות אלו הובילו את המחבר למסקנה השגויה לפיה הצורך לתמרן כמעט התייתר, זולת בעימות רחב היקף. יתכן, ציין, שביכולתה של ישראל להשיג את יעדיה בפעולה שמתחת לסף המלחמה – מה גם שזמן העימות עשוי להיות קצר מדי עבור היערכות של כוחות היבשה לתמרון אפקטיבי.

אמת, חזבאללה וחמאס מציבים איום חמור על העורף באמצעות ארסנל טילים ורקטות (חלקו מדויק), שיאפשר פגיעה בגיוס כוחות המילואים של צה"ל, שיבוש פעילותו המבצעית ואף השפעה על תהליכי קבלת ההחלטות ברמה הלאומית. האויב גם שיפר את יכולתו לחדור לשטח ישראל. איום זה יחייב את ישראל לפעול בלוח זמנים קצר כדי להסיר את האיום באמצעות כל הכלים הזמינים לרשותה. הראשון, הזמין והגמיש שבהם הוא חיל האוויר, שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום, ומערכי האש מנגד.

צה"ל מחזיק כיום ביכולות אש ומודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב, כפי שהומחש בעימותים ובמערכה בין המלחמות (המב"מ). מאמץ האש חיוני, שכן הוא מסוגל לפגוע ולשבש את היכולות האופרטיביות של האויב, עשוי ליטול ממנו נכסים אסטרטגיים ויוצר הרס שירתיע מפני מערכה נוספת שנים קדימה ויחייב אותו להשקיע את משאביו בשיקום הנזקים.

אך ההישג שיביא מאמץ האש במהלך הלחימה עצמה יהיה בהכרח מוגבל. ראשית משום שהאויב הסתגל ולמעשה בנה את בניין כוחו כך שיוכל להוסיף לשגר ולפעול גם נוכח מפעל ייצור והשמדת המטרות המרשים שבנה צה"ל. שנית, משום שלאחר מספר ימי לחימה פוחתות מספר המטרות הזמינות לתקיפה באש. צה"ל יודע להשמיד במהירות את "בנק המטרות" שצבר, ומנגד האויב "מבין מהר את הפרינציפ" ונשמר מחשיפה. אין בכך בכדי לטעון שהמודיעין והאש המדויקת לא יביאו הישגים. לעיתים ניתן להסיר איום באמצעות שימוש באש מנגד בלבד, כמו, למשל, במבצע "חגורה שחורה" ב־2019. אולם לרוב מתפתח דפוס שמאריך את משך המערכה בשל הקושי להשיג הישגים באמצעות מאמץ האש והרתיעה מהפעלת מאמצים אחרים. החתירה לקיצור משך המערכה ככל שניתן היא שהופכת את התמרון הקרקעי לכלי חיוני, בין אם כמאמץ עיקרי ובין אם כמאמץ נלווה לאש.

המפתח להצלחה טמון בשילוב בין מאמץ האש למאמץ מתמרן, בקצב מבצעים מהיר, שמציב איום של ממש על שרידותו ויכולתו התפקודית של האויב ועשוי לגרום לו להפסיק את המערכה. הסיבה לכך היא שהתמרון, מעצם טבעו, מקיים נוכחות בשטח. אף שהאויב התרגל למאמץ האש המופעל נגדו וממשיך ללחום, אין ביכולתו לצפות את תנועתם ומעשיהם של הכוחות המצויים בשטחו, משבשים את פעילותו, מייצרים תחושת נרדפות ומביאים לצמצום האש שהוא משגר לעבר העורף. יתרה מכך, לכיבוש שטח, גם זמני, יש משמעות והשפעה תרבותית־פסיכולוגית בעיני אויביה של ישראל. השטח נתפס כבעל ערך היסטורי, תרבותי ודתי. רק תמרון יבשתי יכול לתפוס שטח וליצור בכך לחץ תודעתי על האויב.

סיבה נוספת לחשיבותו של התמרון היא הצורך להיחלץ מ"המבוי הסתום" – מושג שטבעו מפקד זרוע היבשה, אלוף תמיר ידעי, ומפקד מרכז דדו, תא"ל ערן אורטל. שורת המבצעים שניהל צה"ל בשני העשורים האחרונים, כולם בהיגיון הרתעתי וחלקם נמשכו יותר מכפי שביקשה ישראל, קלעו אותה ל"מעגל קסמים" של התנהלות ממבצע הרתעתי־שחיקתי אחד למשנהו, בעוד היעדר נכונותה להפעיל בהם כוחות יבשה מוכר לאויביה ומקנה להם יתרון והגנה.

לכן, על ישראל לפתח דפוס פעולה הכרעתי, שיכלול מאמץ הגנתי יעיל ואשר יימנע מהאויב, כמאמר האלוף הרצי הלוי, לקזז את הישגיה של התקפת צה"ל באמצעות מהלכים התקפיים שלו, שיגבו מחירים בנפש. עיקרו מערכה משולבת של אש ותמרון בקצב מהיר, שכן המהירות הכרחית לישראל בשל האיום על העורף. פעולה משולבת תאפשר לצה"ל לפגוע ביעילות בכוחות האויב, לשלול ממנו נכסים חיוניים לדוקטרינת הפעולה שלו (מערכי אש, פיקוד ושליטה וכן מנהרות), ותאפשר להגיע למצב סיום בתנאים חיוביים לישראל ואולי אף לעצב מציאות חדשה, טובה יותר.

הן שלח והן טירה הסכימו כי צה"ל נדרש לבצע רפורמה משמעותית בזרוע היבשה כך שכוחותיה יהיו רלוונטיים, ובעיקר מהירים ועמידים (ממוגנים), שכן אויביה של ישראל ייצרו איום של ממש על שרידות כוחות היבשה המתמרנים בשדה הקרב באמצעות מטענים, טילי נ"ט, ארטילריה ויכולות נוספות.

על צה"ל לחזק את יכולתו להפעיל בזמן קצר כוחות סדיר ומילואים שניתן יהיה לגייס ולהפעיל כצוותי קרב משולבים שיתמרנו במהירות לשטח האויב ויפגעו בכוחם הצבאי של חזבאללה וחמאס. כוחות אלו יידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לפעול בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, לפשוט ולהרוג באויב במגע ישיר. כבר ב־2005 כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים (ולימים מפקד פיקוד הצפון), כי הלקח העיקרי מאימון שערכה יחידתו הוא כי "לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב". קביעה זו נכונה גם כיום.

צוותי קרב אלו יוכלו לאתר ולהשמיד את ה"אויב הנעלם", שנמנע ככל יכולתו מעימות ישיר עם הצבא ומתבצר במנהרות ובונקרים, לתמרן במהירות וכמאמר תא"ל אורטל, "להדליק את האור", כלומר לחשוף את האויב, בדגש על מערכות ייצור האש לעורף שברשותו, ו"לכבות את האש", כלומר להשמיד בכוחותיו שלו מערכות אלו ובכך לשלול מהאויב את הרכיב העיקרי שבתפיסת ההפעלה שלו.

הצלחת כוחות אלו תלויה בראש ובראשונה במפקדים איכותיים, יוזמים, נחושים ותחבולנים שיובילו את הלחימה, ועל צה"ל להשקיע בשימורה ובפיתוחה של שדרת מפקדים זו בסדיר ובמילואים.

תמרון שכזה, שבעימות מוגבל יהיה מצומצם בהיקפו (פשיטה), יהיה רלוונטי ולעיתים אף מתחייב בשל הצורך לקצר את משך הלחימה ולצמצם את הירי על העורף. ובמערכה רחבה, כשהתמרון יופעל בסדרי כוחות גדולים וייצור איום באובדן קרקע – שהיא נכס אסטרטגי לעמים ומדינות באשר הם – ובאובדן ריבונות ושרידות, הוא אף עשוי להביא את האויב להסכים לסיום הלחימה.

ההקשר חשוב, ועל התמרון לתרום להשגת היעדים האסטרטגיים של המערכה ומנגד, כל דיון על התמרון, היקפו ולשם מה חייב להתחיל מכך שלצה"ל ישנה יכולת כשירה, נכונה ומיומנת לתמרן ביבשה שאותה הוא יפעיל בהתאם לצורך.

בשעתו אמר הרמטכ"ל גבי אשכנזי שבמערכה הבאה צה"ל חייב "להכריע, להכריע מהר, באופן כזה שבסופו של דבר אף אחד לא ישאל מי ניצח ומי הפסיד". ציווי זה נותר נכון, ולשם כך נדרש מהלך המשלב בין עוצמת אש, מדויקת ככל שניתן, ומסה מתמרנת שפוגעת באויב בשטחו, ומייצרת לחץ שלא יוכל לעמוד בפניו.

תובנות מ"אורתודוקסיה גרעינית רוסית" מאת דימה אדמסקי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש תיאר פרופ' אדמסקי את תהליך ההדתה שעברו רוסיה, על צבאה ובעיקר על מערך הנשק הגרעיני שלה. החיבור שבין דת, פוליטיקה וגרעין מאפשר לקרוא על הרוסים, אבל לחשוב על האיום האיראני.

את רוסיה, טען בשעתו המשורר פיודור איבנוביץ' טיוּצֶ'ב, לא ניתן להבין לגמרי באמצעות השכל (ביוור, 2000, עמ' VII). זה לא אומר כמובן שלא צריך לנסות, נוכח עוצמתה הצבאית, הכוללת גם ארסנל נשק גרעיני גדול. הצורך הזה מתחדד נוכח המתיחות הנוכחית בין רוסיה לאוקראינה כמו גם, בהקשר הישראלי, בשל הנוכחות הרוסית בסוריה ותמיכתה במשטר אסד.

מאז נפילת ברה"מ הפכה רוסיה ממדינה שהכחישה את קיומו של כל אל זולת המפלגה, למדינה שלדת מקום מרכזי בתרבות השלטת בה. בספרו החדש, "אורתודוקסיה גרעינית רוסית" (הוצאת מודן ומערכות, 2021), בחן פרופ' דימיטרי (דימה) אדמסקי את מה שראה כתהליכי הדתה, ומצא כי הכנסייה האורתודוקסית הפכה לחלק חיוני בביטחון הלאומי של רוסיה. הכנסייה הרוסית האורתודוקסית הפכה לאלמנט מרכזי בפוליטיקה, בזהות של האזרחים הרוסיים, והיא אף משולבת בכל הנדבכים של הכוחות המזוינים של רוסיה, בדגש על קהילת הנשק הגרעיני הרוסי, שבה חדרה הכמורה לכל רמות הפיקוד.

נקודת המוצא למחקרו של אדמסקי, מרצה וחוקר בבית הספר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן, היא התפיסה המערבית לפיה הפכה הפרקטיקה האסטרטגית של רוסיה במישור הגרעיני לאסרטיבית מבעבר. ניכר כי המתכננים האסטרטגים הרוסים כוללים כיום כלי נשק גרעיניים בתכניות הצבאיות, והם אף העבירו מסרים גרעיניים במהלך משברים בינלאומיים על מנת לחזק את דימוי ההרתעה הרוסי באירופה.

ברור שהמדיניות הגרעינית ומדיניות החוץ של הממשל הרוסי אינן מושפעות רק מהכנסייה הרוסית, עם זאת האקלים המוסרי־רעיוני מספק לממשל הרוסי את מעטפת הלגיטימציה הנחוצה לו במימוש מדיניותו. יתרה מכך, נראה כי בעשור האחרון מיצבה עצמה הכנסייה האורתודוקסית הרוסית "כאחת משומרות הסף העיקריות של הפוטנציאל הגרעיני של רוסיה, וככזאת היא טוענת לתפקיד של אחת הערֵבוֹת העיקריות לביטחון הלאומי הרוסי" (אדמסקי, 2021, עמ' 22).

הספר פורסם במקור באנגלית ב־2019 בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד היוקרתית, וזכה בפרס ספר השנה של האגודה העולמית ללימודי יחסים בינלאומיים בקטגוריה של דת ויחסים בינלאומיים. זהו ספרו השלישי של המחבר, וכקודמיו הוא עוסק בקשר שבין תרבות לאסטרטגיה. מעבר להיותו מחקר מקורי וחשוב, הוא נשען על מקורות ראשוניים, שרובם איננו מוכר לקהילה המערבית, ובכלל זה מסמכים ממשלתיים ופרסומים כנסייתיים, ביטאונים מקצועיים צבאיים ודתיים, וכן ראיונות עם נושאי משרות בכירים בכנסייה ובצבא. יש לציין, והמחבר עשה כן, כי המחקר עסק בממד הגרעיני, ואינו דן במפורט בתהליכי החדירה הדתית לשאר זרועות הצבא.

הספר נוסף לשורת הספרים שפורסמו עד כה בעברית בתחום הנשק הגרעיני ובהם "נשק גרעיני ומדיניות חוץ" הקנוני מאת הפרופ' הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה האמריקני לשעבר, "מלחמה גרעינית ושלום גרעיני" מאת האלוף (מיל.) הפרופ' יהושפט הרכבי, "חימוש והשפעה" מאת הפרופ' תומאס שלינג, כמו גם לספרים שניתחו את מדיניות החוץ הרוסית מאז נפילת המשטר הסובייטי, ובהם "המלחמה הקרה החדשה" מאת אדוארד לוקאס. כמותם הוא מעלה תרומה להבנה טובה יותר של רוסיה והגורמים המעצבים את מדיניות החוץ והאסטרטגיה שלה, כמו גם את נושא הנשק הגרעיני ומקומו בתחום הביטחון הלאומי בכלל וברוסיה בפרט.

מתודולוגיה

אדמסקי בחן את השפעת הדת על האסטרטגיה הרוסית וניתח את התפקיד חסר התקדים שהאמונה האורתודוקסית ממלאת בזהות, בפוליטיקה ובביטחון הלאומי הרוסי, תוך מיקוד בקשרי הגומלין שהתפתחו בין הקרמלין, הכנסייה האורתודוקסית הרוסית וקהילת הנשק הגרעיני של רוסיה. את כל אלה הוא מכנה "אורתודוקסיה גרעינית רוסית". הספר תיאר את ההתפתחות ההיסטורית של קשרי כנסייה־גרעין, את השפעות "האורתודוקסיה הגרעינית" על מדיניות הביטחון הרוסית ואת ההשלכות הרחבות יותר הצפויות על מדיניות החוץ של רוסיה בעתיד.

עמוד השדרה המחקרי של הספר הוא מעקב אחר התפתחות האורתודוקסיה הגרעינית הרוסית מאז קריסת ברית־המועצות בשנת 1991. כל אחד משלושת פרקי הספר מתאר את התפתחות אחד העשורים, תוך התייחסות להקשר הרחב ולאופן השתלבות הדת והאליטה המדינית, ביטחונית ולבסוף הקהילה הגרעינית עצמה. הקהילה הגרעינית כוללת את מערך הטילים האסטרטגיים, המפציצים האסטרטגיים, מערך ההתרעה המוקדמת, צי הצוללות הגרעיניות, כוחות החלל, המִנהל הגרעיני של משרד ההגנה, ותעשיית הנשק הגרעיני.

הפרק הראשון מתמקד ביצירת הקשרים בין הכנסייה לתשלובת הגרעינית בראשית שנות ה־90 של המאה ה־20. הפרק השני, שעסק בשנים 2000־2010, מתאר את תהליך ההדתה של התשלובת הגרעינית הרוסית שהתרחש במקביל לעליית חשיבות הדת בפוליטיקה הרוסית, מהלך שהחל מלמטה למעלה ובהמשך התהפך בכיוון מעלה־מטה. הפרק השלישי, שהתמקד בעשור האחרון, תיאר את שיאו של תהליך ההדתה ביחסי המדינה הרוסית והכנסייה. תקופה זו מכונה במחקר גם "עשור המִבְצוּע", שבו הפך מאגר הנשק הגרעיני של רוסיה לאחד המכשירים העיקריים של ביטחונה הלאומי, ואילו הדת הפכה ליוצאת דופן בחשיבותה באידיאולוגיה הלאומית.

פרק הסיכום חשוב לקורא הישראלי במיוחד, שכן בו הציג אדמסקי תובנות תיאורטיות, שמהן ניתן להשליך גם לזירות אחרות בכל האמור בתפקידה המתפתח של הדת בצבאות מודרניים ברחבי העולם, ומגבש תובנות רחבות יותר בנוגע לקשר בין אמונה לאסטרטגיה. התובנות המוצעות בספר ישימות גם למדינות אחרות שברשותן נשק גרעיני, ולכאלו המבקשות להשיגו. בנוסף, במטרה לספק כלים בכדי להתמודד טוב יותר עם רוסיה בשורה של סוגיות גיאופוליטיות, ניתח המחבר את מידת החשיבות שהממשל הרוסי "מקנה לאידיאולוגיה הדתית ולכלי הנשק הגרעיניים ביוזמות דיפלומטיות וצבאיות עתידיות" (אדמסקי, 2021, עמ' 27).

מסקנות המחקר

המחקר הצביע על המנגנון של כניסת הכנסייה הרוסית האורתודוקסית אל החלל שנותר בתום העידן הקומוניסטי, בהקשר בו חיפשה רוסיה כולה, והקהילה האסטרטגית גרעינית שבתוכה בפרט, זהות לאומית ומקצועית חדשה, וכל זאת תחת הקשר של איום מוחשי – "הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, שביקשה להרחיב את בסיס השפעתה, ראתה בתשלובת אובדת העצות מטרה מזדמנת נוחה" (אדמסקי, 2021, עמ' 102).

נקודה אחרת היא התרומה של הנשיא הרוסי, ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, לחיזוק מעמד הדת ברוסיה בכלל ובתשלובת הגרעינית בפרט. סגן ראש הקג"ב, ניקולאי לאונוב, טען כי פוטין "הוא כנראה המנהיג הדתי ביותר מאז 1917" (אדמסקי, 2021, עמ' 111). למרות שמומחים מערביים רבים הטילו ספק באותנטיות רגשותיו הדתיים, ורואים בקרבתו לכנסייה ברית פוליטית, ניכר כי למן תחילת הקריירה שלו פוטין הצטייר כמקורב לכנסייה האורתודוקסית הרוסית, וטיפח באופן אקטיבי וקבוע את דימויו הציבורי כאדם דתי ומאמין.

הן לפוטין ולזרם הפוליטי שהוא מייצג, והן לכנסייה, קווים רעיוניים משיקים, דוגמת חששם מהליברליות המערבית ואי־נחת מהתפיסה המערבית לדמוקרטיה ולזכויות האדם. "נקודת מפגש משותפת נוספת של פוטין והכנסייה הייתה ברעיון של "הדמוקרטיה המרוסנת", המבטיחה יציבות באמצעות מרכוז השלטון ומהווה תרופה נגד הכאוס שחוללה "הדמוקרטיה הבלתי מרוסנת". על רקע זה, רוב המשקיפים רואים את הדתיות של פוטין כמניפולציה של "צֶ'קיסט" מקצועי" (אדמסקי, 2021, עמ' 111).

תובנה נוספת היא תיאור התהליך בו הפכה הדת לשחקן מרכזי בקהילה האסטרטגית הרוסית. בעשור שבין 2000־2010 הפך תהליך ההדתה הגרעינית למדיניות של ממש. הדת תפסה נפח ותפקיד הולך וגדל בפוליטיקה הרוסית, והחיבור בין ההנהגה לדת התחזק. במהלך העשור השיב הממשל הרוסי לכנסייה רכוש, הנהיג מחדש את מוסד הכמורה הצבאית וחיזק את מעמדה ותפקידה של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בנושאי החברה, החינוך והחוץ.

עד ל־2010 "הפכה הכנסייה האורתודוקסית הרוסית לבשר מבשרה של ההיררכיה הגרעינית, והחזרה בתשובה וההדתה הגיעו לשיא בכל זרועותיו של "השילוש הגרעיני". מפקדי הזרועות הגרעיניות ובכירי התעשייה הגרעינית הרוסית חתמו על הסכמי שיתוף פעולה עם הכנסייה, וביססו קשרים הדוקים עם הפטריארך והכמורה" (אדמסקי, 2021, עמ' 197). יתרה מכך, התבססה אמונה ברחבי הציבור, שזכתה לתמיכתו של הנשיא פוטין, שגרסה "שכדי לשמר את אופייה האורתודוקסי – על רוסיה להבטיח את היותה מעצמה גרעינית חזקה, וכדי לערוב למעמדה הגרעיני – עליה להיות אורתודוקסית באמת ובתמים" (אדמסקי, 2021, עמ' 197).

בעשור האחרון "הפך מאגר הנשק הגרעיני לאחד המכשירים העיקריים של הביטחון הלאומי הרוסי, ואילו הדת רכשה לעצמה חשיבות בלתי מעורערת באידיאולוגיה הלאומית" (אדמסקי, 2021, עמ' 277). הכנסייה האורתודוקסית הרוסית גברה, בסיוע הממשל, על כל מתנגדיה בצבא, בחברה ובפוליטיקה. במערך הגרעיני של הצבא חדרו כמרים "לכל רמות הפיקוד, טיפחו את הפטריוטיות והמורל ולקחו על עצמם תחומי אחריות בתוכניות המחייבות מהימנות אנושית. הכמורה הצבאית השתלבה גם ברמות הטקטיות־מבצעיות לכל רוחבן של זרועות "השילוש הגרעיני": כמרים גרעיניים נוכחים בקרבה מיידית לכלי נשק, משתתפים בתרגילים ובפעילויות מבצעיות ונוטלים אחריות על מצבם המורלי־פסיכולוגי של מפעילי הנשק הגרעיני במהלך פעילותם המבצעית" (אדמסקי, 2021, עמ' 277).

אדמסקי ציין במחקרו כי תהליך ההדתה שעברה הקהילה האסטרטגית הרוסית עלול להשפיע על משכם של עימותים צבאיים כמו גם על דינמיקות ההסלמה, "שכן ההנחה היא שהכמורה הגרעינית הרוסית נוטה פחות לבלום עימותים; אדרבא, היא אף עשויה להקל החלטה בדבר הסלמה, וזאת באמצעות מתן הכשר למהלך מדיני לוחמני והבטחת תמיכה ציבורית בו" (אדמסקי, 2021, עמ' 29). יתרה מכך, הממשל הרוסי עשוי לנצל את הדימוי שנוצר לו כשחקן אסטרטגי המונע, בין היתר מאמונה דתית, לצרכי כפייה והרתעה יעילים יותר בכל האמור באסטרטגיה ובמדיניות הביטחון הלאומי של רוסיה.

משמעויות לישראל

גרעין, דת ושחקנים אזוריים אגרסיביים אינם נושאים שזרים לאסטרטג הישראלי. חשיבות המחקר של אדמסקי לענייננו נעוצה בכמה נקודות: ראשית, העיסוק בתהליכי הדתה כשלעצמם. הדת חוזרת לשחק תפקיד מרכזי בפוליטיקת הזהויות של המאה ה־21. מקרה המבחן הרוסי הוא אמנם ייחודי; החיבור בין היסטוריה דתית־לאומית עמוקה, קריסת אידיאולוגיה חילונית שלטת ובסיס מעצמתי־גרעיני הוא ללא ספק מיוחד. עם זאת, הדת הפכה לשחקן דומיננטי בעימותים באזור שלנו, בפוליטיקה של מדינות המערב, וכמובן גם אצלנו. מקרה המבחן הרוסי, המתואר ע"י אדמסקי באופן קולח ועשיר בו־זמנית, מאפשר לקורא להרהר בתפקיד הדת בעיסוק הביטחוני־אסטרטגי באופן כללי יותר.

שנית, הספר מאפשר הבנה מלאה יותר של השחקן הרוסי, שמעורבותו באזורנו הפכה לתופעה קבועה ומשמעותית. אדמסקי מציין כי בין הסיבות שהביאו למעורבות הרוסית בסוריה, היתה גם סיבה דתית (אם כי מומחים רבים, ובהם ד"ר אנה גייפמן, בחרו להתעלם מכך או לראות בה מסך עשן). ישנו נרטיב רוסי שניתן לכנות "רומא השלישית", אשר רואה במוסקבה "כמרכז הרוחני האחראי לישועת העולם הנוצרי והאנושות כולה כאחד" (אדמסקי, 2021, עמ' 219). הכאוס ששרר באזור, ובכלל זה מלחמת האזרחים בסוריה, התרחשו במקביל לצמיחתו המחודשת של הנרטיב הנ"ל, והיווה הזדמנות מושלמת עבור הממשל הרוסי "לנצל את הפוטנציאל הגיאופוליטי של המצב. רוסיה ראתה עתה אפוא את מעמדה כמעצמת־על כמשלב אחריות לשמש גם פטרונית של כוחות האור נגד כוחות החושך, במיוחד כשהמערב לא הציג חלופה אחרת להושעת ההמונים" (אדמסקי, 2021, עמ' 220).

עבור ישראל, רוסיה, כתבו הד"ר ענת שטרן והאלוף אמיר ברעם, היא בבחינת עמיתה־יריבה (Frienemy) "המנהלת קשרים עם כל השחקנים במזרח התיכון, ובהם גם בעלי אינטרסים מנוגדים" (שטרן וברעם, 2021, עמ' 5). רוסיה משמרת את האינטרסים הגאואסטרטגיים שלה במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט תוך שילוב בין רכיבים צבאיים ושאינם צבאיים, ובהם מנגנוני פיוס והשקעות כלכליות (שטרן וברעם, 2021, עמ' 6). הדת היא רכיב נוסף בסל הכלים שלה.

שלישית, החיבור שבין דת, פוליטיקה וגרעין מאפשר לנו לקרוא על הרוסים, אבל לחשוב גם על האויבים שלנו. החיבור האיראני בין אידיאולוגיה דתית במובהק, חתירה לגרעין ומדיניות חוץ אגרסיבית מספק בסיס מתבקש ללמידה השוואתית, בזהירות המתבקשת כמובן. בהקדמה לספר כתב הד"ר עוזי ארד, ראש אגף מחקר במוסד וראש המל"ל לשעבר, כי החשש הגובר מפני נשק גרעיני בחזקת מדינות מוסלמיות – מקורו בעובדה שבחלק מהן יש משטרים פונדמנטליסטיים קיצוניים וקיימת תרבות של עירוב הדת והפוליטיקה. בהתאמה, אף שאיראן חתרה להשיג נשק גרעיני עוד בימי השאה, הרי שמאמציה העיקריים בתחום התרחשו תחת שלטון האייתולות. באיראן, הדגיש, "יש פוטנציאל להתגברות הקיצוניות של תופעה זו בשל יומרותיה האזוריות" (אדמסקי, 2021, עמ' 17).

ישראל התמודדה בעבר עם תכנית גרעינית מדינתית שלא הושפעה מגורמים דתיים, כשהתברר לקהיליית המודיעין בראשית שנת 2007 כי סוריה בונה כור גרעיני למטרות צבאיות. הרמטכ"ל גבי אשכנזי סיפר לימים כי היה ברור לו "שאנחנו נצטרך לטפל בכור הזה, ואנחנו נצטרך לטפל בזה באופן שנמנע מלחמה, אבל להיות מוכנים לנצח בה אם היא תקרה" (אשכנזי, 2021). לצד הכנות חיל האוויר לתקיפת הכור, קיימה זרוע היבשה תהליך מואץ של שיפור כשירות ומוכנות הכוחות, למקרה שנשיא סוריה יגיב ותפרוץ מלחמה ברמת הגולן. עם זאת, גובשה באמ"ן הערכה שבמידה וישראל תשמיד את הכור בפעולה חשאית ותימנע מלקיחת אחריות רשמית, שתשפיל את הנשיא הסורי, הוא יכיל את האירוע וימנע מתגובה (ברון, 2022, עמ' 163).

בדיון הקבינט המכריע נדרש הרמטכ"ל אשכנזי לתת את המלצתו; "אנחנו צריכים לתקוף הלילה, הוא השיב ללא היסוס. אנחנו מוכנים למבצע, והצבא מוכן לכל מה שעשוי לקרות בעקבותיו" (כץ, 2020, עמ' 158). בליל ה־6 בספטמבר 2007 תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את הכור הסורי והשמידו אותו (כץ, 2020, עמ' 163). הנשיא אסד בחר לנצל את ׳מרחב ההכחשה׳ והכיל את האירוע (ברון, 2022, עמ' 164).

תקיפת הכור בסוריה, כתב האלוף (מיל.) גיורא איילנד, "הייתה מבצע מרשים" (איילנד, 2011). היה בה מענה צבאי אפקטיבי וניתוח נכון של האינטרסים והשיקולים של האויב, ואלו אפשרו לתקוף ולהסיר את האיום מבלי להידרדר למלחמה. עם זאת, נוכח האיום הנשקף מאיראן, נשאלת השאלה כיצד תגיב מדינה שבה ישנם קשרי גומלין הדוקים בין הדת למדינה ולצבאה, בדגש על מערכי הנשק הגרעיני, על פעולה שכזו. מקרה המבחן הרוסי שהוצג בספרו של אדמסקי מאפשר להבין טוב יותר כיצד קשרים אלו באים לידי ביטוי".

נשאלת השאלה, כתב אדמסקי, מהי השפעתן של אמונות דתיות על אפקטיביות ההרתעה. "האם אדיקות דתית של צד אחד לפחות במשוואת ההרתעה פוגמת בה או מעצימה אותה? האם הבחירות האסטרטגיות של האדוק בדתו שונות מאלו של החילוני, במה שנוגע להתמודדות עם סוגיות של חיים ומוות?" (אדמסקי, 2021, עמ' 286). נוכח האיום האיראני, שאלה זו מחייבת בירור כמו גם גיבוש מענה מתאים.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וסרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש".
המחבר מבקש להודות לתא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו, על הערותיו הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

לבוא חזקים – הצורך לפעול בצפיפות טקטית | מאת אבי רוזנפלד וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

מבצע "שומר חומות" היה מבצע הרתעתי שהדגים את יכולתו לרשום הישגים מול צבא טרור. שומה עליו לדעת לעשות כן גם ביבשה. מאמר זה מבקש להציע תפיסת מימוש עדכנית של עקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח ברמה הטקטית: הפעלת כוחות מרוכזת, מכונסת וחזקה דיו שתממש ולמצות את היכולות והעוצמות הרב־ממדיות של צה"ל בלחימה.

מבוא

במבצע "שומר החומות" (מאי 2021) ניהל צה"ל מערכה מבוססת אש כנגד החמאס ברצועת עזה. היה זה מבצע מוגבל שבמהותו, כפי שהוצג במאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, לא נועד להכריע,אלא ״להפעיל עוצמה צבאית כזאת, שתשלול יכולות רבות מהחמאס ומארגון הג'יהאד האסלאמי ותייצר הרתעה" (שובל, 2021).

בשל טיב ההישג הנדרש במבצעים בעלי אופי הרתעתי, יכולים מבצעים אלו להיות מבוססים באופן מלא או עיקרי על הפעלת אש מנגד, לא פעם בשילוב כוחות מיוחדים. אך גם מבצעים מוגבלים בעלי אופי הרתעתי עשויים לכלול בתוכם רכיב של תמרון יבשתי, שתוכנן מראש, או לחלופין, משום שנדרשת עליית מדרגה בהפעלת הכוח או שנדרשת פעולה שרק כוח יבשתי יכול להשיג כחלק מהיעדים (הרס מנהרות החמאס ההתקפיות ב"צוק איתן", למשל).

לעומת זאת, במבצעים בעלי אופי הכרעתי, הפעלת הכוח היבשתי היא המאמץ העיקרי, שכן כמאמר אלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים שפיקד ב"חומת מגן" על חטיבת הנח"ל, "לא תהיה הכרעה ללא תמרון אל עבר ריכוזי הסד"כ של האויב. ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16" (גולן, 2015, עמ' 25).

במבצע הכרעתי שכזה, יידרש צה״ל להפעיל כוחות מתמרנים בשטח האויב, במיוחד לאור ירי משמעותי על העורף הישראלי בשילוב הפעלת כוחות אויב פושטים לשטח ישראל, אלה יחייבו מדרגה נוספת של הפעלת כוח. לתמרון שכזה יהיו מספר יעדים אפשריים. הכוח הקרקעי פוגע באויב במגע ישיר, חושף אויב למאמץ האש, מאיים על השרידות השלטונית של האויב, דוחק אותו ומקרין כוח לזירות אחרות. כמו כן, נוכחות של כוח צה"ל בשטח האויב מחייבת אותו להשקיע כוחות במאמץ ההגנה. התמרון הרב־ממדי נועד לשלול את יכולות האויב בהיקף גדול ולהביא בשילובו עם המאמצים הנוספים (הגנה רב־ממדית ומהלומות רב־ממדיות) לפירוק המערכת היריבה.

ולמרות זאת, ניתוח קרבות ואירועים מבצעיים במערכות של צה"ל בשנים האחרונות, הן במבצעים הרתעתיים, והן במבצעים הכרעתיים שכללו הפעלת תמרון יבשתי, הראה כי לא פעם שבה וחזרה התופעה של כישלונות מבצעיים שנובעים מנחיתות טקטית של כוח בנקודת הקצה במפגש מול אויב. אירועים בהם (לדוגמה) צוות קרב גדודי שלם נוכח בשטח אויב (ברצועת עזה או בלבנון), אך מסיבות שונות בנקודה מסוימת בשטח ובזמן ישנו כוח קטן ומבודד שנקלע לקרב ביחסי עוצמה חלשים ביחס לאויב, מה שמביא לנפגעים רבים, צורך בקרבות חילוץ, הפעלת מעטפות אש רחבות ולא מדויקות, לעיתים עד עיכוב משמעותי בביצוע המשימה או ביצועה באופן חלקי בלבד. המשותף למרבית האירועים האלו הוא שלא היה כל צורך מבצעי או דחיפות מיוחדת שהצדיקו פעולה בתנאים חסרים כאלו.

אין מדובר במקרים שבהם האויב בשער, נוסח מתקפת הפתע במלחמת יום הכיפורים, שבהם נדרשו כוחות קטנים וחלשים יחסית למהר לחזית במטרה לבלום את האויב התוקף. אז פעלו כוחות כמו גדוד השריון 77 בפיקוד סא"ל (לימים תא"ל) אביגדור קהלני בתנאי נחיתות קשים. מול מאות הטנקים הסורים פקד קהלני בקור רוח: "תחנות 'שוטר'. בחזית שלנו, בטווח 500 עד 1500 מטרים, נמצאים טנקי אויב רבים. עלו לעמדות, פתחו באש, סוף!" (קהלני, 1976, עמ' 75). גדודו, לצד כוחות נוספים, בלם את הסורים.

אבל הבהילות הזו, שהיא ברורה ומובנת בתנאים שכאלה, לא התקיימה במקרים רבים בהם הפעילו צה"ל וצבאות אחרים כוחות לא מספיקים, אף שהיה בידם די זמן להיערך ולשנע כוחות ואמצעים. הדבר תבע לא פעם מהכוחות הלוחמים גילויי תעוזה, רוח לחימה ומיומנות מקצועית בהיקפים שהשקעה מספקת של אמצעים, כוחות ומשאבים היתה יכולה לחסוך.

אל יובן לא נכון, הקרב הוא זירה כאוטית, שכוללת סכנה, מאמץ, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ועל כן גם הפעולות הפשוטות ביותר קשות הן. הקשיים הללו, שלרוב לא ניתן לצפות מראש, מצטברים לכדי יצירת ה־"חיכוך" אותו תיאר ההוגה הפרוסי קרל פון קלאוזביץ – המגביל, מאט ומעכב את פעולת הכוחות (לאונרד, 1977, עמוד 13־14). חיכוך, כתב קלאוזביץ, "הוא המושג היחיד המבטא, באופן כללי, את המבדיל בין מלחמה ממשית ובין מלחמה על נייר" (לאונרד, 1977, עמוד 89). כמעט בכל מקרה ידרשו הכוחות להתמודד עם גורמים אלו, אך השקעה נכונה בתכנון, והקצאת משאבים, כוחות ואמצעים תאפשר לכוחות לפגוש באויב מעמדת יתרון.

מאמר זה מבקש לשוב לעקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח ולהציע תפיסת מימוש עדכנית שלהם בכל האמור ברמה הטקטית," באנשים הלוחמים בפועל־ממש במלחמה" (מקדונלד, 1959, עמ' 10), כמאמר צ'רלס מקדונלד בספרו על חוויותיו כמ"פ חי"ר בצבא היבשה האמריקני במלחמת העולם השנייה. תפיסה זו תבוא לידי ביטוי בהפעלת כוחות מרוכזת, מכונסת וחזקה דיו שתוכל לממש ולמצות את היכולות והעוצמות הרב־ממדיות של צה"ל בלחימה.

לכאורה, קיימת סתירה בין הגישה אשר רווחה במקומות מסוימים בצה"ל בחמש־עשרה השנים האחרונות, לפיה יש לייצר מענה מבוזר לאופן הפעולה המבוזר של האויב, שבא לידי ביטוי בפעולה בכוחות קטנים ומפוצלים (אסא ויערי, 2005, עמ' 62), לבין המלצתנו לפעולה טקטית שבקצה כוחות בעלי עדיפות גדולה ביחסי העוצמה ביניהם לבין כוחות האויב. למעשה, אין זה כך שכן גם במידה וישנו צורך מבצעי לפעולה מבוזרת, ניתן וצריך לפעול באופן כזה שגם כוח קטן יחסית יפעל עם מעטפת פיקוד ושליטה, מודיעין, אש, ובעיקר תוך אבטחה והדדיות עם כוחות נוספים אשר לא יאפשרו לאויב עמדת יתרון מקומי מול כוח צה"ל.

בנוסף, העובדה שחיזבאללה וחמאס הפכו לצבאות טרור, בעלי צורה מוחשית, עם מערכת פיקוד ושליטה, מערכים מבוצרים וכוחות ניידים, מייצרת לצה"ל בכלל ולכוחות המתמרנים בפרט, הזדמנות בלתי רגילה לחשוף ולתקוף אותם באופן כזה שיכול להביא לשלילת יכולות אויב נרחבת. פעולה טקטית נכונה מולם היא כזו שתאפשר להביא את עוצמתו של צה"ל ויתרונו בכלל הממדים לכדי נקודת הקצה של המפגש בין הכוח המתמרן לבין כוח האויב – ברחוב, בוואדי, בשטח הסבוך – בכל מקום בו נדרש לפעול.

על הצפיפות הטקטית

שגיאות טקטיות המובילות לנחיתות מבצעית מול אויב בשטח אינן תופעה חדשה בהיסטוריה הצבאית או הצה"לית, אולם ניכר שבכל זאת גורם מהותי השתנה באתגרי צה"ל מול צבאות הטרור במעגל הראשון. בעוד שבעידן "המלחמות הגדולות" מול צבאות ערב פעל צה״ל בנחיתות סד"כ משמעותית ("מעטים מול רבים"), הרי שכיום במעגל הראשון ישנם יחסי עוצמה עדיפים משמעותית לכוחותינו ביחס לצבאות הטרור ("רבים מול מעטים"). היפוך המצב הזה עדיין לא בא לידי ביטוי באופן בו כוחותינו נלחמים.

אחד מעקרונות המלחמה של צה"ל, כמו גם צבאות נוספים, הוא עקרון ריכוז המאמץ: "ריכוז המאמץ נועד להשיג עדיפות בעוצמה על האויב במקום ובזמן שנקבעו מראש, ולו גם עדיפות זמנית. ריכוז המאמץ יכוון בדרך כלל אל נקודות התורפה של האויב, אם הבחנו בהן מבעוד מועד או אם יצרנו אותן. ריכוז מאמץ הוא מיקוד של תוצאי מכלול המאמצים: מאמץ התמרון, מאמץ האש ומאמץ המודיעין ותמיכה מתמשכת של מאמץ המנהלה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 25). ועוד נכתב כי את היכולות שישולבו במאמץ (תמרון, אש, איסוף, סיוע ועוד) יש לאזן בהתאם למשאבים הקיימים. "איזון אין פירושו שוויון כמותי; אפשר ליצור איזון על־ידי תוספת אש במקום גורמי תמרון חסרים, ולהיפך" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 25). ריכוז מאמץ "אין פירושו רק ריכוז פיזי של הכוחות והאמצעים בגזרה ובשטח הנתונים, אלא ריכוז תוצאי פעולות כל הכוחות והאמצעים, במסגרת מתואמת אחת, להשגת התכלית במקום ובזמן שנקבעו לפי המשימה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 26).

לרוב, ימומש עקרון זה לצד עקרון מלחמה נוסף, עקרון מיצוי הכוח, שעניינו "להפיק את המירב מהכוחות, מהאמצעים ומהקרקע, על מנת לבצע את המשימה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 29). עקרון זה קובע כי יש לבצע תכנון נכון, המנצל היטב את חוזקות כוחותינו וחולשות האויב, לשלב באופן מושכל בין התמרון לאש, לנצל נכון את הקרקע, ולמצות את אמצעי הלחימה העומדים לרשות הכוחות ולהתאים אותם למשימה לפי תכונותיהם (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 29).

והנה, במקרים רבים הכוחות המתמרנים פועלים כאילו הם עדיין ה"מעטים" – בין שהדבר נובע מתחושת דחיפות שאינה מחויבת, ובין שנובע מאתוס (בעל ערך כשלעצמו) של "עמידה ב־'ש'", שלעיתים אינו משרת את המטרה או ההישגים המבצעיים הנדרשים ביחס לקרב או למערכה. במקרים רבים אנו רואים כוח מתמרן שפועל בתנאים מבצעיים לא מספקים (למשל ללא מיצוי המודיעין והאש לפני שלב ההסתערות, או כניסה לשטחים בנויים ללא המתנה להגעת מרכיבי שריון והנדסה) גם כאשר אין צורך אמיתי המחייב פעולה חסרה כזו. כשנמנעו מלעשות כן, מאילוצים שונים, התוצאה היתה, לא פעם, "קרב גבורה", כלומר אירוע רצוף תקלות וליקויים בתכנית המבצעית, במוכנות הכוח למשימה ובמיומנות המקצועית, אשר חייבו מפקדים ולוחמים לפרוץ קדימה, ובאומץ לבם ויכולתם למנוע את קריסת המערכות ולהשלים את המשימה (שלח, 2003, עמ' 96).

מדוע זה קורה לנו? ראשית, הדבר נובע לא פעם מתחושת דחיפות, לפיה אם לא תתבצע פעולה כעת, "כשהברזל חם", לא יינתן אישור לפעולה בהמשך. פעולות אלו נעשות גם בשל הנחת העבודה שהן יהוו "רגל בדלת" וכשהכוחות יהיו בעיצומה של הפעולה או לאחר שתצליח יתקבל אישור להכניס כוחות נוספים או לנצל הצלחה. שנית, הדבר נובע מהאתוס הצבאי ההתקפי, דבר חיובי כשלעצמו, וכן מתוך חשש המפקדים להיתפס כמי שלא חתרו למגע מהיר עם האויב. שלישית, לעיתים פעולה מהירה, גם על חשבון המתנה לצבירת כוח נוסף או תקיפות מקדימות מן האוויר, פירושה פעולה כנגד אויב חלש יותר שטרם הספיק להתאושש או להיערך טוב יותר. רביעית, היעדרה של נקודה ארכימדית ברורה שבה מחליטים לעלות מדרגה בעוצמת הפעלת הכוח, בין שלמטרות הרתעה או הכרעה. גם כאן כמובן שאין ״תשובת בית־ספר״, והתמרון ההתקפי יוטל למערכה, כאשר היעדים שיוטלו עליו יהיו כאלה שלא ניתן להשיגם באש מנגד. אולם לא פעם, כפי שאירע בראשית מלחמת לבנון השנייה, היעדר ההבנה שמדובר בהמשך פעולה בדפוס פעולה של עימות מוגבל בשעה שהמציאות המבצעית בפועל היא של מלחמה, מקשה על הפעלת כוחות בהיקף ובעוצמה נדרשת ומביאה לפעולה מהוססת ולא קוהרנטית.

לכל אלו נוספת ההיסטוריה של צה"ל, שנבנה והופעל בהצלחה כצבא תעשייתי כנגד צבאות תעשייתיים, לא פעם בתנאים של מעטים מול רבים (גם אם בלחימה עצמה יצר צה"ל עדיפות מקומית). אך האויב השתנה. במעגל הראשון נדרשת ישראל להתמודד עם צבאות הטרור, כהגדרת הרמטכ"ל, חזבאללה וחמאס (כוכבי, 25 בדצמבר 2019), המיישמים הלכה למעשה תפיסה שניתן לכנות בשם "שדה הקרב הריק", ופועלים בכוחות קטנים שנטמעים באוכלוסייה האזרחית, מסתתרים מתחת לאדמה, נמנעים ככל שניתן מלחימה במגע ישיר ומפעילים אמצעי אש מרחוק (שלח, 2015, עמ' 123).

הצפיפות כביטוי לתפיסת הניצחון ברמה הטקטית

הצורך ב"הפרש שערים" משמעותי לטובת כוחותינו בא לידי ביטוי בתפיסת הניצחון של צה"ל כחלק מההבנה שהתוצאה המערכתית תיקבע בין היתר בהיקף שלילת יכולות משמעותית של האויב (בדגש על פגיעה בפעילים), למול היקף נפגעים נמוך יחסית לכוחותינו (וכל זאת בזמן קצר יחסית). הביטוי האופרטיבי לנושא זה צריך להיות בקביעת הישגים מבצעיים ויעדי תמרון המאפשרים התקדמות מאובטחת ופעולה חזקה ביעד, בתנאים מבצעיים המאפשרים להביא לידי ביטוי את עוצמתו הרב־ממדית של צה"ל בשלבי הלחימה השונים.

לכך, בין היתר, מכוונת תפיסת התמרון הרב־ממדי "בחכמ"ה" (ביסוס, חשיפה, כינוס, מהלומות, הסתערות), ולכך ככלל מכוונות התכניות האופרטיביות העיקריות של צה"ל למעגל הראשון. לעומת הרובד האסטרטגי והאופרטיבי, ניכר שברובד הטקטי נשארנו במקום. אנו מאמנים את הכוחות להילחם "מהר", להגיע בזמן ליעד (הגיאוגרפי) שנקבע להם כמעט בכל מחיר, גם אם במקרים רבים האויב זז והיעד כבר אינו רלוונטי (מובן שלעולם יהיו גם מקרים בהם לקרקע ולהתייצבות בזמן מסוים חשיבות בפני עצמה). למעשה, ביחס למצב הדברים האמור ביחסי העוצמה בין צה"ל לבין צבאות הטרור במעגל הראשון, ביכולתנו לכוון ליעד של קרוב לאפס כוחות חלשים ומבודדים (בשדה הקרב אין 100% אף פעם).

במצב שכזה, גם כאשר יעלה בידי האויב להפתיע את כוחותינו בשטח, יהיו להם הכלים והתנאים להגיב מהר, חזק, ותוך הימנעות מ"הכרעה מקומית", שתאפשר לאויב לקחת לוחמים בשבי וכדו'. הביטוי הטקטי צריך להיות פעולה בתבניות מאובטחות בקצה תוך הדדיות רצופה בין כוחות בכל נקודה אפשרית, זאת תוך קביעת תנאים מבצעיים מחייבים למעבר בין שלבים, בוודאי לשלבי ההתקדמות וההסתערות על היעד. אבטחה ועוצמה אלו יצמצמו את תופעת החיכוך ויביאו בסופו של דבר למהירות טקטית ואופרטיבית גבוהה יותר לאור צמצום אירועי קיצון שמביאים לעיכובים משמעותיים.

אנו מציעים לכנות סוג פעולה טקטית כזו כ"צפיפות טקטית". בשונה מצפיפות מיקרו־טקטית (צרור/רימון אחד פוגע בכל המחלקה, ריכוזי כוחות הנפגעים מתמ"ס או נ"ט וכו') הרי שצפיפות טקטית משמעותה שאין כוח מבודד וחלש, לעולם יהיה כוח סמוך אליו הנמצא (ככלל) בקשר עין ובטווח הגעה קצר ממנו, שימנע כניסה למצבים הלא־רצויים שתוארו כאן לצד מעטפת אש ופינוי מספקת. הצפיפות הטקטית היא למעשה מימוש והתאמה של עקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח לאתגרים שניצבים כיום בפני צה"ל בשדה הקרב.

התפיסה המוצעת כאן נועדה בעיקר לצורת הקרב התקפה. מה גם שבטרם כניסת הכוחות המסתערים לסמטה או לשטח סבוך ומבוצר יש למצות את מאמץ החשיפה של האויב ותקיפתו באש מנגד. מלבד הסיבה התועלתית לכך (הכוחות יפגשו ביעד פחות אויב והמשימה תבוצע מהר יותר) הרי שהדבר נובע גם מתוקף הציווי המוסרי שמוטל על המפקדים לייצר לאנשיהם תנאים מיטביים להצליח במשימתם ולהבטיח את שלומם ככל שניתן.

כמו כן, יודגש כי המלצתנו לפעול בצפיפות טקטית נוגעת, כשמה כן היא, לדרג הטקטי. שכן, בעוד שהדרגים הטקטיים נדרשים להסתער על היעד לאחר שנערכו כראוי, צברו די כוחות ומיצו את מאמץ החשיפה והתקיפה, הרי שעל הדרג האופרטיבי לנהל מבצעים דינמיים ולשמר את המומנטום המערכתי, הן במטרה להביא במהירות לשבירת האויב כתוצאה מאי־יכולתו להתאושש ולהסתגל (הכרעתו כמערכת) והן על־מנת להסיר במהירות את האיום החמור שמציבים צבאות הטרור על העורף. היה כבר מי שהמליץ לכלול את עיקרון המהירות בעקרונות המלחמה של צה"ל (שמשי, 2011, עמ' 213) והציווי בדבר קיצור משך המערכה, כך שתסתיים בתנאים הרצויים לישראל, ראוי שיעמוד לנגד עיניו של צה"ל. ייתכן שיתקיים לעיתים מתח בין הצורך לפעול מהר ברמה האופרטיבית, לבין הצורך לפעול חזק ובאופן שממקסם את האפקטיביות ברמה הטקטית בקצה, אך אמנות המלחמה מחייבת לדעת לאזן בין הקצוות, מה גם שפעולה טקטית מהירה אך חלשה מדי בקצה עלולה להביא לאירועים מבצעיים שליליים לכוחותינו (ריבוי נפגעים, נעדרים, כניסה למארבים וכיו"ב – אלו יביאו לעיכוב ולעצירת המומנטום).

אין להבין מכך שתמיד ניתן להמתין למשאבים נוספים. מה גם שהקביעה שלכוח יש די מודיעין, אמצעים, כוח אדם וסיוע היא לא פעם שרירותית במהותה. אלוף (מיל.) משה קפלינסקי, יוצא חטיבת גולני וסגן הרמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה, אמר בשעתו כי בימי האינתיפאדה השנייה ניתן היה לשאול שאלות על קידוש המשימה אל מול התנאים האופטימליים, ובהיעדר די משאבים ומודיעין, ובתנאי שאין מדובר ביעד ערכי מאוד ("פצצה מתקתקת") ניתן היה לדחות את המשימה עד שאלו יתמלאו. התפיסה הזו אינה תקפה במלחמה, קבע, "כשאתה עוצר התקפה אוגדתית ואומר יש ערפל. לא עובד. לא עובד" (קפלינסקי, 2016).

דבקות במשימה לאור המטרה, הוא העיקרון הראשון בעקרונות המלחמה של צה"ל. ובמלחמה, בסופו של דבר, צריכים אנו לפעול עם המשאבים שישנם, אך אז נדרש המפקד להבהיר לרמה הממונה מה ביכולתו לבצע עם הכוח שבידו כך שמחד יוכל לבצע לפחות חלק מהמשימה (בדגש על תפיסת חלק מהשטח) ועדיין לשמר בקצה, בחיכוך עם האויב, כוח צפוף טקטית שיכול להתגבר על כל איום.

מקרי מבחן

במטרה להמחיש את הבעיה יוצגו לעיל שני צמדי קרבות, בהם יתואר קרב בו לא מומש עיקרון הצפיפות הטקטית, ולעומתו קרב בו פעלו הכוחות לאור עיקרון זה. אף שכל קרב הוא אירוע ייחודי, ניתן למצוא מאפיינים דומים דיו בין הקרבות בכדי להשוות ולהפיק לקחים מהם. חשוב לציין, כי אין בדברים האמורים ביקורת על מי שנדרשו לאתגר בשעת מלחמה. אלו עשו כמיטב יכולתם, פגעו באויב וחתרו למגע. מנגד, ודאי ניתן ללמוד מהשגיאות שנעשו בכדי להיות טובים ומשוכללים יותר בפעם הבאה.

דוגמה מובהקת היא הקרב של עוצבת עידן בג'נין, אשר במסגרתו הוטל על "עוצבת השרון", חטיבת חי"ר במילואים, לכבוש את מחנה הפליטים בעיר. בפועל, הכוח שהוקצה למשימה היה חסר את המיומנות המקצועית והעוצמה הדרושים בכדי לעמוד במשימה.

במהלך הקרב לכיבוש מחנה הפליטים בעיר נקלע כוח רגלי למארב מחבלים בסמטה במחנה. הכוח, שהיה נתון במצב נחיתות מול מחבלים חמושים שהיו ביתרון מולו והצליחו לכתר אותו (סגל־עז־כאריאל, 2006, עמ' 60־63). זמן רב נדרש לקרב חילוץ ארוך שכלל הפעלת כוחות עתודה (בין היתר מחטיבת גולני, מחטיבת הנח"ל ומשייטת 13) עד שעלה בידי הכוחות לסגור את האירוע המבצעי הזה (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 256־260), שהפך על רקע היקף הנפגעים לכוחותינו לאירוע מכונן בעל השפעה שחרגה הרבה מעבר לרמה הטקטית. האירוע פגע בהישגי מבצע "חומת מגן" כולו ויצר בקרב מפקדי הצבא הסדיר דימוי (שגוי!) לפיו חלק מיחידות המילואים הן "צבא סוג ב'" (שלח ולימור, 2007, עמ' 320־321).

במבט ביקורתי עלינו לשאול האם אופן פעולת הכוחות בקצה בקרב זה היתה חזקה מספיק, צפופה מספיק, האם התקיימה הדדיות רציפה בין כוחות, כזו שקיומה היה אמור לאפשר תגובה מהירה של הכוחות בשטח להפתעה הראשונית וסגירה מהירה יותר של האירוע. גם בשטח צפוף שמייצר אתגרים מבצעיים, מקשה על תנועה בכוחות גדולים ועל התמצאות ושפה משותפת בין הכוחות, ניתן ונכון לפעול בצפיפות טקטית, בפעולה איטית מאובטחת תוך שמירה על הדדיות בכל השלבים.

בשונה מהקרב בג'נין עומד הקרב בשכם שהתרחש גם הוא במבצע "חומת מגן". המטה הכללי חשש אז מהלחימה הצפויה בעיר שכם, בדגש על הקסבה: הרובע העתיק, הצפוף והמרכזי בעיר שבו נערכו פעילי טרור רבים של הפת"ח והחמאס. כיבוש שכם נחשב לאתגר קשה, והמודיעין העריך כי בעיר ישנם מאות חמושים. משימת כיבוש העיר הוטלה על אוגדת יהודה ושומרון שלה הוקצה לטובת המשימה "כוח גדול ומקצועי: שתי חטיבות חי"ר סדירות, הצנחנים וגולני ולצידן חטיבת שריון במילואים" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 251). בתדריכים שקיימו המפקדים לחיילים הם הדגישו את חשיבות הדבקות במשימה. מפקד גדוד הצנחנים 890 סא"ל אמיר ברעם, אמר לחייליו כי עליהם לפעול לא "מתוך רגשי נקמנות, אלא כאנשי מקצוע. אני רוצה כמה שיותר מחבלים עם כדור בין העיניים, אבל מי שמרים ידיים או נמצא ליד נשים וילדים אסור לפגוע בו" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 252).

הכוחות תקפו את הקסבה מכמה כיוונים בשתי גישות שונות. חטיבת גולני, בפיקוד אל"מ משה "צ'יקו" תמיר, הפעילה כוח רב תוך שהיא נסמכת על יכולתה לנוע באופן ממוגן על גבי נגמ"שים מסוג "אכזרית". הדבר הביא לנסיגת רבים מהפעילים החמושים הפלסטינים לחלקה המערבי של הקסבה, שכיבושו הוטל על חטיבת הצנחנים, עליה פיקד אל"מ אביב כוכבי. "כאן בחרו הצנחנים בשיטת תנועה מתוחכמת, כשכוחות משנה קטנים מתקדמים בעת ובעונה אחת, תופסים בתים בקסבה ויוצרים בלבול אצל החמושים באשר לתמונת המצב האמיתית בלחימה. לעיתים קרובות, פתחו חוליות פלסטיניות בירי על כוח ישראלי, מבלי לדעת שבכך הן חושפות עצמן לפגיעת צלפים מכיוון אחר. אף שהמבצע לכיבוש שכם ארך שבוע, נמשכה הלחימה בקסבה פחות מארבעה ימים. במהלכה הרגו הצנחנים כשבעים פעילים" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 252). לכוחות צה"ל היו מספר פצועים והרוג אחד. ניכר כי לאוגדה הוקצו די כוחות בכדי להכריע את האויב ולנצח בקרב (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 253), ובכלל זה סיוע אווירי של מסוקי קרב (כוכבי, 2002).

כפי שניתן לראות בדוגמת הקרב בשכם, עקרון הפעולה בצפיפות טקטית אינו מחייב כלל וכלל פעולה שבלונית נעדרת תחבולה, כזו שבה כוחותינו מגיעים רק מכיוון אחד. ההיפך הוא הנכון – ניתן לפעול ממספר כיוונים, באופן תחבולני ומפתיע, כפי שנעשה במקרה המתואר, ובתנאי שהכוחות בקצה לא יהיו חלשים ומבודדים בנקודת המפגש עם האויב.

מקרה בוחן נוסף הוא קרב בינת־ג'בל ממלחמת לבנון השנייה. במהלך המלחמה הוטל על עוצבת הגליל, בפיקוד תא"ל גל הירש, לתפוס שטחים השולטים על העיירה בינת־ג'בל, כאשר בעיירה עצמה ובכפר הסמוך עיינתא היו ערוכים כ־100־150 פעילי חזבאללה, ובהם כ־40 מאנשי הכוח המיוחד של הארגון, וכן לפשוט על העיירה במטרה לפגוע בפעילים ובאמצעי לחימה. תחת האוגדה פעלו חטיבת גולני בפיקוד אל"מ תמיר ידעי, חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"מ חגי מרדכי וחטיבת השריון 7 בפיקוד אל"מ אמנון אשל.

ביום הראשון לפעולה (23 ליולי 2006) נפצעו 14 לוחמים מגדס"ר (גדוד סיור) של גולני לאחר שזוהו בטעות כפעילי חזבאללה והותקפו בידי כלי טיס של חיל האוויר. במהלך חילוצם נפגעו שני טנקים מחטיבה 401, ונהרגו שני חיילים ונפצעו מספר חיילים ובהם מג"ד שריון. במקביל הרג כוח מגדוד 51, עליו פיקד סא"ל יניב עשור, שלושה פעילי חזבאללה בשתי היתקלויות מטווח קרוב (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 252־253).

בבוקר ה־26 לחודש החליט מג"ד 51 לתפוס מספר בתים בפאתי העיירה. הגדוד נע בשני כוחות משנה: המג"ד נע עם פלוגה א' ממזרח, וסגנו נע עם פלוגה ג' ממערב. הפלוגה המסייעת נעה מעט מאחור, בחיפוי. פעילי החזבאללה שמעו את ניסיונות הפריצה של כוח הסמג"ד לאחד הבתים והחלו חילופי אש מטווח קרוב. סמוך לבית היה מטע זיתים, שהפך לשטח הריגה. מ"מ וחייליו נתקלו שם בפעילי חזבאללה ונפגעו. הסמג"ד הסתער לחלצם ונפצע, ובהמשך נהרג כשקפץ על רימון והציל את חיי הפצועים הסמוכים אליו. לאחר כרבע שעה מתחילת הקרב נהרגו חמישה לוחמים, בהם הסמג"ד והמ"מ, ושניים נוספים נפצעו אנושות.

שני קצינים בכוח הסמג"ד, מ"פ ג' ומ"פ לשעבר ביחידת אגוז שהצטרף לגדוד (ותפס בהמשך פיקוד על פלוגה ג' לאחר שמפקדה נפצע), ועמם מספר לוחמים, הצליחו לבסוף לפגוע בפעילי החזבאללה ולחלץ את הפצועים והגופות מן המטע לתוך הבתים. במקביל שלח המג"ד כוח קטן בפיקוד הקמב"ץ לסיוע, אשר תפס בית והכווין ממנו כלי טיס של חיל האוויר לפגיעה במקורות הירי (שטבון, 2016, עמ' 160). גדס"ר גולני הוזעק לסייע בחילוץ, שארך מספר שעות. כמעט עשר שעות לאחר שהחל הקרב, חולצו במסוק אחרוני הפצועים (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 254־256). שמונה הרוגים וכ־25 פצועים ספג הגדוד בקרב.

גדוד 51 לא נפל למארב ושני הצדדים הופתעו בה במידה ולחמו בנחישות. פעילי החזבאללה נסוגו רק לאחר שספגו עשרות הרוגים, "אבל תנאי ההיתקלות שללו מצה"ל את השימוש ברוב יתרונותיו הטכנולוגיים והפכו את העימות לקרב של רובאים, בשיניים ובציפורניים" (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 257). יתרה מכך, "כשגולני והצנחנים פעלו בשיטה של "אלמנות קש" (מארבים בבתים), כל יחידה נלחמה כמעט לבדה. כשגדוד 51 נקלע למצוקה במזרח בינת־ג'בל, הצנחנים במערב לא היו אפקטיביים בסיוע. הטנקים של חטיבה 7 אפילו לא התקרבו לשטח הבנוי ושום ציר לא נפתח כדי לאפשר תנועת כלי רכב משוריינים" (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 259).

למעשה, בקרב זה פעל הגדוד לבדו בדפוס פעולה שנכון ומתאים לבט"ש (בעיקר באיו"ש) ולא למלחמה, ללא אש משמעותית מקדימה, ללא כוחות שריון והנדסה צמודים לכוחות החי"ר וללא הדדיות מספקת בין הכוחות. הדבר הוביל לכך שבפעולה בקצה נוצרה נקודת חולשה שבה נוצר מעין "קרב הוגן" שבמסגרתו, בנקודת המפגש עם האויב, הגיע הגדוד ביחסי עוצמה יחסית חלשים. המבחן של הצפיפות הטקטית הוא כאמור בקצה, בנקודת המפגש עם האויב. שם עוצמת הכוח הצה"לי נבחנת.

לעומת מבצע "קורי פלדה 2" (הקרב על בינת'־ג'בל) ראוי לבחון את מבצע "שינוי כיוון 10" (7 באוגוסט 2006). על עוצבת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש, יוצא סיירת צנחנים, הוטל לכבוש את העיירה בינת־ג'בל כמעט עם אותם כוחות, כאשר הפעם נוספו לשלוש החטיבות הסדירות, גולני, צנחנים ו־7, גם חטיבת השריון מילואים "מרכבות הפלדה", בפיקוד אל"מ מאיר פינקל, וכן אגד ארטילרי בפיקוד אל"מ אמנון מאיר.

על־פי התכנית, חטיבת הצנחנים תתקוף את העיר מעורפה ממערב למזרח, ואילו חטיבת גולני תתקוף ממזרח למערב. כוחות השריון, הן מחטיבה 7 והן מחטיבת "מרכבות הפלדה" יישארו בעמדותיהם ברכסי מרון א־ראס וירון, השולטות על המרחב. על חטיבת "מרכבות הפלדה" הוטל גם לפרוץ ציר רק"מ אל פאתי בינת־ג'בל, בקרבת רכס השלעבון, "על מנת להביא טנקים לעמדות אש במרחב שבו פועלת חטיבת הצנחנים – מקום לא צפוי להגעת שריון ודרך לא שגרתית. כך יותקף המרחב מכל עבריו באש טנקים ובפעולת רגלים אל שטחי המפתח. מרכז האש עם האגד הארטילרי, בשיתוף עם כוחות אוויריים, יפעיל את מהלומת האש" (הירש, 2009, עמ' 354).

הקרב, כתב הירש, התנהל על־פי התכנית. טרם הלחימה של כוחות היבשה הקפיד מפקד האוגדה למצות ככל שניתן את מאמצי האש, האיסוף והמודיעין במטרה לפגוע באויב, וגם זה ביטוי לתפיסת הצפיפות הטקטית, שגורסת שיש לייצר לפעולות כוחות היבשה תנאים מבצעיים טובים ככל שניתן. "העיר מותקפת בעוצמה רבה, האגד הארטילרי שלנו הולם במעוזי המחבלים ובשמורות הטבע המקיפות את השטחים הבנויים, מטוסי קרב תוקפים מטרות, מטס אחר מטס, סוגים שונים של אש ניתכים על יעדים במרחב כהכנה לפעולה הרגלית בשטח הבנוי. בחסות האש הזו מתקדמים כעת משני עברי צומת צף אל־הווא כוחות 'גולני' והצנחנים, על פי התוכנית" (הירש, 2009, עמ' 356).

במהלך הלחימה נתקלו הצנחנים בהתנגדות עיקשת סמוך לצומת ושלושה לוחמים נהרגו. "תחת האש הכבדה מסייעת חטיבת 'גולני' לחטיבת הצנחנים בקרב המתנהל. חיפויים הדדיים מתואמים וכוח טנקים הכפוף ל'גולני' נשלח על ידי תמיר לסייע לחגי" (הירש, 2009, עמ' 361). ההתקדמות המתואמת של הכוחות לתפיסת שטח המפתח, צומת צף אל־הווא, יצרה לחץ על פעילי החזבאללה במרחב הצומת. "גדס"ר הצנחנים, בפיקודו של נמרוד, ממשיך לפעול מכיוון אחד, גדוד 890 פועל מן השטח השולט על הצומת מעברו האחר, במרחב עיינתא פועלת חטיבת 'גולני'" (הירש, 2009, עמ' 361). בשלב זה, לתפיסת מפקד האוגדה, פעילי חזבאללה במרחב הוכרעו, ואלו שלא נהרגו נסוגו.

יש לציין כי במהלך הקרב אירעו לא מעט אירועי ירי דו־צדדי (דו"צ) של כוחותינו, ובכלל זה אירועי דו"צ שגרמו לנפגעים הן בחטיבת הצנחנים והן בין כוחות חטיבת השריון 7 וכוחות גולני (אלרון, 2008, עמ' 453).

הקרב, כמו קרב שכם, הוא דוגמה נוספת לאופן שבו הצפיפות הטקטית סייעה להצלחת צה"ל, שכן הומחש בו כיצד הצבא יישם עדיפות מקומית על אויב. במלחמה יקרה הכל – תהיה עקת הקרב, יהיו עייפות, קרקע מאתגרת ועוד. מה גם שצה"ל לא נלחם במעמד צד אחד. במלחמה, כמאמר הגנרל פאנפילוב, "קיים אויב, והוא לא תמיד עושה מה שרצוי לך" (בק, 2001, עמ' 136). אולם הצפיפות הטקטית, מציבה בלחימה כוח חזק דיו בשביל לצאת מכל תסבוכת, ויתרה מכך, אין הכוחות פועלים לבדם בחלל ריק. היכן שנדרש מיושם עיקרון ההדדיות (כפי שכוחות גולני סייעו לצנחנים ב"שינוי כיוון 10"), שמאפשר להתגבר על טעויות מקצועיות, פערי כשירות, וכן על מהלכי האויב.

לקחים למערכה הבאה

אמנם מבצע "שומר החומות" היה מבצע הרתעתי בו הפעיל צה"ל רק חלק קטן מיכולתו ועוצמתו, אך הכוח שהופעל הדגים היטב את היכולת של צה"ל לרשום הישגים מול צבא טרור כאשר הוא מרכז מאמץ ומביא לידי ביטוי את עדיפותו ביחס לאויב.

במערכה הבאה, לצד מאמץ אש מדויקת מוכוונת מודיעין ומאמץ הגנתי יעיל מאוד, שיימנע מן האויב לקזז את הישגי התקפת צה"ל באמצעות מהלכים התקפיים שיגבו מחירים בנפש (הלוי, 2020, עמ' 254), עשוי צה"ל להידרש למאמץ מתמרן. אין הכוונה בהכרח לתמרון כבד ועתיר סדרי כוחות. התיאורטיקן הצבאי ויליאם לינד כתב עבור חיל הנחתים האמריקני את המסמך "לוחמת תמרון", לאור לקחי הלחימה בווייטנאם. במסמך המליץ על שינוי היחסים בין אש לתנועה, כך שהאש תשמש ליצירת שורה של מצבים לא צפויים ומסוכנים לאויב. לינד המליץ למפקדים להפעיל את האש כך "שתסייע לכם לתמרון – דכאו את האויב תוך תנועה סביבו או דרכו. השתמשו באש בין־זרועית והשתמשו ביותר מסוג אחד של סיוע אש במהלך התקיפה כדי להכות את האויב פיזיקלית ופסיכולוגית כאחד" (גרייצר, 2015, עמ' 71).

למבצעים שכאלה נדרש מהלך מתמרן אחר, שישלב בין כוחות שיפשטו על יעדי אויב במערכה מוגבלת, ובין מספר קטן של צוותי־קרב חטיבתיים, גמישים, מהירים, קטלניים בלחימה במגע ישיר ומרושתים היטב בכדי לרתום מודיעין ואש מן התווך, כדי ליצור תחושת נרדפות בקרב האויב, שמאמץ האש מתקשה לייצר, ולפגוע בו ביעילות גבוהה יותר (גולן ופרל פינקל, 2021, עמ' 15).

בכל נקודת זמן נדרש מפקד לבצע הערכת מצב ביחס למשימה לאור המטרה, ולא פעם המשימה דווקא מאפשרת לממש את יחסי העוצמה שיש בין צה"ל לאויביו. כאמור, קיימים מקרים בהם ישנה בהילות נוסח מלחמת יום הכיפורים, במיוחד נוכח האיום החמור שמציבים צבאות הטרור על העורף (שהמחשה לו, גם אם בזעיר אנפין, במבצע "שומר החומות"). אך בעוד שמהדרג האופרטיבי נדרש לפעול במהירות כדי להסיר את האיום על העורף וליצור ולשמר את תנופת ההתקפה, הרי שמהרמה הטקטית נדרש להקפיד לפעול באופן החזק ביותר האפשרי (ולא האובייקטיבי). שכן, לא פעם ניתן להשקיע עוד כוחות ומשאבים במשימה, בכדי שבסופו של יום, בקצה, האויב יפגוש כוח עדיף של צה"ל. שהרי המטרה, כמאמר הרמטכ"ל כוכבי, היא להביא אקדח לקרב הסכינים ולא לנהל קרב הוגן.

ח"כ לשעבר עפר שלח כתב כי כאשר יפגוש האויב במלוא עוצמתו של צה"ל, כפי שבאה לידי ביטוי בתמרון יבשתי ולא רק באש מנגד, הרי ש"הנוכחות הפיסית בשטח, תחושת האיום והנרדפות בכל מקום והסכנה לשרידותם של המערכים החשובים ביותר שלו, עשויים ליצור אצל האויב תחושה של עימות עם כוח חזק בהרבה, להפחית את רצונו להילחם ולהחדיר לתודעתו את ההכרה שדרך המאבק המזויין מול ישראל תביא איתה הרס ואף איום קיומי" (שלח, 2021). אך כדי לממש תמרון שכזה נדרשת פעולה בצפיפות טקטית.

היערכות להפעלת כוח מתמרן בצפיפות טקטית, שתציב מול האויב כוחות יבשה חזקים בהיקפם, בציודם ובחימושם, בכמות ניכרת, תצמצם את האיומים שמולם ניצב הכוח המתמרן ותהפוך את התמרון, בין שיעשה במתכונת של פשיטה, במבצעי הרתעה, או כיבוש במבצעי הכרעה, לחלופה ריאלית, שמחיריה לא גבוהים באופן יחסי. חשוב להדגיש כי התמרון חייב להיעשות בכוחות חזקים מאד שלהם עדיפות מוחלטת על האויב בעוצמה, כמות ואיכות. הגנרל ויליאם דה־פוי, שפיקד במלחמת וייטנאם על דיוויזיית חי"ר, אמר בפרפרזה על קביעתו הידועה של הגנרל נתן בדפורד פורסט, כי הניצחון ״מגיע לצד המצליח לרכז את כוחותיו במקום הקריטי וברגע הקריטי בשדה הקרב״ (מקליר, 1993, עמ' 180).

כוחות היבשה שיופעלו יידרשו בראש ובראשונה, כפי שניסח זאת אלוף פיקוד צפון, אמיר ברעם, לנצח בקרב הראשון (ברעם ופרל פינקל, 2021, עמ' 11). הסיבה לציווי זה נובעת הן בשל הצורך למנוע כל הישג מהאויב והן משום שהדבר יהווה מהלומה תודעתית על האויב, ויקנה לכוחות צה"ל הצלחה (שאותה ניתן לנצל) ותחושת הצלחה שתורמת משמעותית לביטחון העצמי ותחושת המסוגלות של הכוחות. כל אלו תורמים לפריצת המחסום התודעתי שקיים במוחם של הלוחמים והמפקדים בנוגע למלחמה והפעולה מעבר לגדר. יתרה מכך, "אם אתה מפסיד את הקרב פנים אל פנים", הסביר בשעתו אלוף פיקוד הדרום, דורון אלמוג, את הכלל שעמד לנגד עיניו כבר כמג"ד גדס"ר צנחנים במלחמת לבנון הראשונה, "כל היתר נעשה לא רלוונטי" (מקרגור, 2007, עמ' 287).

תפיסת ההפעלה לניצחון נועדה, כתב הרמטכ"ל, לייצר "יכולת הכרעה ברורה במערכה, המציגה משוואה משופרת של 'הישג־זמן־מחיר'" (כוכבי, 2021, עמ' 8). אחד הביטויים הטקטיים של התפיסה הוא עיקרון הצפיפות הטקטית שמאפשר לכוחות היבשה לממש משוואה זו של הישג גבוה בזמן קצר ובמחיר קטן ככל שניתן.

בכל האמור במשתנה הזמן במשוואה, הרי שלכאורה ניתן להניח שמשך הזמן הנדרש כדי לכנס את כלל סד"כ הכוחות הדרושים לביצוע מיטבי של פעולה וכדי למצות מאמצים שונים (בהם אש ומודיעין) בטרם לחימת הכוחות במגע ישיר כנגד האויב, מאריך את משכו של העימות. זוהי תפיסה שגויה. כשם שבטרם יציאה לריצה מוטב להקדיש זמן בנעילת נכונה של הנעליים וקשירה הדוקה של השרוכים, כדי למנוע נפילות, פציעות ועיכובים במהלכה, כך מוטב להקדיש זמן (במידת האפשר כמובן) לרכז ולכנס נכון את הכוח בטרם פעולה. שאם לא כן תקלות, חולשות וכשלים עלולים להתרחש ולהאריך את הפעולה כמו גם להציב את כוחותינו בעמדת נחיתות שממנה נבקש להימנע. חכם המלחמה הסיני סון טסו כבר עמד על כך שלא ניתן להיות חזקים בכל מקום ומי שינסה לעשות כן יהיה חלש בכל מקום (סון טסו, 1988, עמ' 40), אולם מול צבאות הטרור יכול צה"ל לרכז כוחות ומאמץ ולהפעילם בהדדיות במקומות רבים מאד, גם אם לא בכל מקום, באופן שיביא לידי ביטוי ומיצוי את יתרונו עליהם, וכך צריך לחשוב ולפעול.

בצה"ל רווח הביטוי לפיו "רוח הלחימה קובעת את התוצאה, אך המקצועיות קובעת את המחיר". איתנות ונכונות לעמוד בקשיים ולחצים הן תכונות חיוניות לכוחות הלוחמים בכל תנאי, בוודאי במהלך אי־הוודאות, האקראיות והכאוס של המלחמה. אולם כפי שנכתב לעיל על המפקדים לפעול באופן המקצועי ביותר ולעשות כל שביכולתם בכדי שאלו יהיו המשאב האחרון שלו יידרשו בקרב. פעולה בצפיפות טקטית היא גישה מקצועית שתאפשר להם לצאת ולפעול בשדה הקרב כשהם נהנים מעדיפות ברורה ביחסי העוצמה מול האויב מולו יילחמו. אויב זה יפגוש מולו כוח צה"ל מתמרן עוצמתי, הפועל בצפיפות טקטית כזו שתשלול ממנו את היכולת להשיג עמדת יתרון מקומית. גם כאשר יפתיע האויב את כוחותינו – לא יעלה בידיו לכתר או לנתק כוח קטן חלש ומבודד – כי פשוט לא יהיה כזה. בקיצור, נבוא חזקים.

תא"ל אבי רוזנפלד, מפקד עוצבת הבזק. בעבר שימש רוזנפלד, יוצא סיירת נח"ל, כמפקד גדוד הסיור של הנח"ל, יחידת שלדג, החטיבה הצפונית ברצועת עזה וחטיבת בית־הספר למ"כים.

גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו. בעבר שימש כחוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והפעיל את הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". הוא סרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש" ודוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
המחברים מבקשים להודות לתא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו, וסא"ל (מיל.) אבירם רינג, על הערותיהם הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

פעולה במעגל שלישי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסקירת ספרים בנושא נראה שישראל פיתחה יכולת לפעול כנגד איומים במעגל השלישי. מנגד, העובדה שצה"ל נדרש להיערך בעיקר לאיומי המעגל הראשון, הפכה את יכולתו לפעול ביעדים מרוחקים למוגבלת ולנחלתן של זרועות המודיעין, האוויר והים כמו גם כוחות מיוחדים.

למן שנות האלפיים ניתן לסמן השתנות בטיב האיומים על ישראל. בעוד שבמעגל הראשון, המרחב הגובל בישראל, חלה ירידה באיום הקונבנציונלי על ישראל מצד צבאות מדינות ערב, וניכרה עליה באיום התת־קונבנציונלי מצד צבאות טרור, דוגמת חזבאללה וחמאס, ושאר הארגונים הצבאיים. איום הפלישה בקנה מידה רחב לישראל, שהיה ממשי ב־1967, הפך לכמעט אנכרוניסטי. לעומת זאת, התגבר האיום מצד הארגונים הצבאיים הלא־מדינתיים, אשר צברו אמצעי לחימה בכמות ניכרת, ובעיקר מערכי נשק תלול מסלול לסוגיו (איזנקוט, 2010, עמ' 23-32). במקביל חלה עליה בחומרת האיומים על ישראל מן המעגל השלישי, המרחב שבו מצויות מדינות וישויות מדינתיות שאינן גובלות בישראל, בדגש על אלו הנובעים באיראן (הנדל וכץ, 2011, עמ' 10-16).

עם זאת המיקוד של צה"ל היה לאורך כל שנותיו במעגל הראשון. בראיון שנערך עמו סיפר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל.) יאיר גולן, כי בעת גיבוש התכנית הרב שנתית "גדעון" החליט המטה הכללי שברצונו בצבא "שמתמקד במעגל ראשון. צבא עם יכולת מחץ יבשתית, צבא שהיכולות ההגנתיות שלו צריכות להיות מאוזנות עם היכולות ההגנתיות". גולן ציין שנוכח הסכם הגרעין מיולי 2015, דורג האיום האיראני כחשוב, "אבל לא מקום ראשון. ולכן, בואו נראה שאנחנו יודעים להביס את החזבאללה, יודעים להביס את חמאס, מאזנים את ההשקעות, שהיו השקעות ענק, בחיל האוויר ובזרוע המודיעין [על חשבון] ניוון מתמשך של זרוע היבשה, והיינו מאוד נחושים לשנות את זה" (פרץ ואבריאל, 2021).

יש להטיה זו למעגל הראשון סיבות נוספות, מעבר לצורך להציב מענה מיטבי לאיומים במעגל הראשון. הפעולה כנגד איומים במעגל השלישי מציבה בפני צה"ל שורה של אתגרים מורכבים בסוגיות של מרחק, מודיעין, כוחות ייעודיים, לוגיסטיקה ועוד. הצורך של ישראל להשקיע משאבים במענה מיטבי לאיום המיידי, במעגל הראשון, שכולל כוח מחץ יבשתי, זרוע אוויר בעלת יכולת תקיפה בהספקים חסרי תקדים והן ביכולות הגנה אקטיבית, הביא אותה לבנות את הכוח באופן שיכלול יכולות ורסטיליות, שניתן להפעיל הן בפעולות במעגל הראשון והן במעגל השלישי. ורסטיליות זו באה לידי ביטוי בעיקר בזרועות המודיעין, האוויר והים, אך גם בכל האמור בכוחות המיוחדים של צה"ל.

לאורך השנים בוצעו שורה של מבצעים במעגל השלישי שהתבססו על יכולות אלו ובהם מבצע "רגל עץ" ב־1 באוקטובר 1985, בו תקפו עשרה מטוסי קרב מסוג 15-F של חיל האוויר, בפיקוד סא"ל אבנר נווה, את מפקדות אש"ף בתוניסיה במרחק כ־2,300 ק"מ מישראל (טובי, 2021, עמ' 210), ומבצע "הצגת תכלית" ב־16 באפריל 1988, בו התנקשו כוח מסיירת מטכ"ל, בפיקוד אל"מ משה "בוגי" יעלון, בסיוע שייטת 13, בחיי ח'ליל אל־וזיר (שכונה "אבו גִ'האד") בתוניסיה. אל־וזיר היה סגנו של יאסר ערפאת וראש הזרוע הצבאית של אש"ף (שור והלוי, 2020, עמ' 17־34). אבל מבצעים אלו תמיד היו בבחינת החריג ויוצא הדופן ביחס לפעילות העיקרית של צה"ל כנגד אויבי ישראל במעגל הראשון.

בסקירת ספרות זו נבחן שלושה ספרים, שניים העוסקים בפעולות מיוחדות שבוצעו הרחק מגבולותיה של ישראל ואחד המתאר את הטרנספורמציה שעבר פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) של הצבא האמריקני, שלכאורה אמון על משימות אלו בארצות הברית. הסקירה תדגים עד כמה מורכבת ומאתגרת לצה"ל הפעולה במעגל השלישי, שכן היא מותחת את משאביו ומחייבת אותו לאזן את בניין הכוח שלו בין מוכנות לאיומים במעגל הראשון לבין מענה לאיומים במעגל השלישי. בנוסף תראה הסקירה כי לארצות הברית אין למעשה מעגל שכזה, שכן היא בנתה יכולת צבאית שכוללת צי מלחמתי גדול, שלו פלטפורמות המאפשרות לה למעשה בסיסי פעולה קדמיים ניידים ומרוחקים מן המדינה ובנוסף כוחותיה פרוסים במגוון בסיסים ברחבי העולם שמהווים גם הם "מקפצות" לפעולה בכל יעד שתבחר.

חילוץ בני הערובה מאנטבה

אחד המבצעים המרשימים ביותר שביצע צה"ל במעגל השלישי הוא מבצע אנטבה, הוא מבצע "כדור הרעם", לחילוץ בני הערובה בנמל־התעופה באנטבה, אוגנדה. ב־27 ביוני 1976 (יום ראשון) חטפו ארבעה מחבלים, שניים מהם גרמנים (חברי "תאי המהפכה") ושני האחרים פלסטינים (חברי החזית העממית לשחרור פלסטין), מטוס איירבוס 300־A של חברת התעופה הצרפתית אייר פראנס, שהיה בדרכו לפאריס, בעת שערך חניית ביניים בנמל התעופה של אתונה. במטוס שהו באותה עת 248 נוסעים ו־12 אנשי צוות.

המטוס נחת לבסוף בנמל־התעופה באנטבה. שם חברו לחוטפים מספר מחבלים נוספים. יומיים לאחר מכן (יום שלישי) ריכזו המחבלים את בני הערובה הישראלים והיהודים באולם הנוסעים של הטרמינל הישן בנמל־התעופה ושיחררו את יתר הנוסעים (צוות המטוס הצרפתי התעקש להישאר עם בני הערובה). דרישות המחבלים כללו את שחרורם של 53 מחבלים (בהם 40 מחבלים הכלואים בישראל) וכופר כספי תמורת בני הערובה. אם לא יענו דרישותיהם עד ל־4 ביולי (יום שבת), יוצאו להורג שני בני ערובה בכל שעה, עד שדרישותיהם יענו או עד שכל בני הערובה ימותו.

ישראל ניצבה מול אתגר מבצעי מורכב. היעד היה מרוחק כ־3,000 קילומטרים מישראל, המודיעין היה חלקי מאוד, ושורה של קשיים לוגיסטיים הקשו על פעולה לחילוץ בני הערובה. הספר "מבצע כדור הרעם" (הוצאת מסדה, 1993) מאת ההיסטוריון אביגדור שחן הינו מסמך היסטורי מרתק שתיאר היטב כיצד התמודדה המדינה, ובתוכה צה"ל, עם האתגר.

בישיבת הממשלה נידונה השאלה האם לנהל מ"מ עם המחבלים, על אף המדיניות הרשמית שאסרה כל מו"מ שכזה. שר הביטחון, שמעון פרס, מתח ביקורת על אפשרות זו אך לא הציע כל חלופה, והממשלה אישרה לשאת ולתת על שחרור בני הערובה. בסיכום הישיבה אמר ראש הממשלה, יצחק רבין, כי "אם וכאשר תהיה למערכת הביטחון תכנית מגובשת, שהרמטכ"ל ימליץ עליה, היא תובא לדיון בפני הממשלה" (שחן, 1993, עמ' 75).

המבוכה הזו של צה"ל, בשל היעדר מענה צבאי, היא שהניעה את הגלגלים לפעולה. לימים סיפר סגן מפקד הכוח הפושט ומח"ט הצנחנים דאז, אל"מ מתן וילנאי, כי "אנטבה נטעה בנו את התחושה שאנחנו יכולים לפעול הרבה מעבר לסביבתנו הקרובה, והרי זו מהות הצנחנות. השאיפה הזו באה מלמטה. הדוגמה הקלסית היא שאחרי שרבין חשב, די בהיגיון, שאיננו יכולים לעשות זאת, לא אמרנו לעצמנו "את שלנו כבר עשינו" – אלא המשכנו בהכנות למבצע" (וילנאי ומגל, 2019, עמ' 137).

בעת הדיונים המוקדמים, שבהם תהו במטה הכללי האם ישנה אופציה צבאית, אמר מפקד חיל־האוויר, אלוף בני פלד, "שתוך 24 שעות מסוגל חיל־האוויר להביא לנמל־התעופה באנטבה את חטיבת הצנחנים, ואלה יכבשו אותו, ישחררו את החטופים ויחזירום ארצה" (שחן, 1993, עמ' 32). כאן למעשה נולד גרעין התכנית. הוקם צוות תכנון מצומצם שהגה את תכנית הפשיטה. נציג סיירת מטכ"ל בצוות היה רס"ן משה "מוקי" בצר, מפקד גדוד המילואים של היחידה (יחידת שלדג בראשיתה). בצר, יוצא סיירת צנחנים שבעברו שימש כמ"פ בסיירת מטכ"ל ואימן את צנחניו של אידי אמין באוגנדה, היה בקי באופן ייחודי עם זירת הפעולה ויכולות הצבא האוגנדי (שם, עמ' 17-18). בדיעבד קשה שלא לקבוע כי בהיעדר יכולת מבוססת, הכוללת תורת לחימה, אמצעים והכשרה סדורים, המענה שצה"ל גיבש התבסס על כשירויות בסיס בלוחמה בטרור, אלתור ותעוזה רבה.

הפיקוד על המבצע הוטל על תא"ל דן שומרון, קצין צנחנים וחי"ר ראשי (ולימים הרמטכ"ל). תחתיו פעל כוח מחטיבת הצנחנים, בפיקוד וילנאי, עליה הוטל להשתלט על הטרמינל החדש וכן כוח עתודה מחטיבת גולני, בפיקוד אל"מ אורי שגיא, שעליו הוטל לאבטח את בני הערובה מרגע שישוחררו. משימת ההשתלטות על הטרמינל הישן בו הוחזקו בני הערובה הוטלה על סיירת מטכ"ל בפיקוד סא"ל יוני נתניהו, שהיתה אז יחידת ההשתלטות העיקרית. נתניהו, יוצא הצנחנים, עבר כקצין לסיירת מטכ"ל ולחם בשורותיה בשורה של פשיטות בעומק האויב ובהן מבצע "אביב נעורים" ובמלחמת יום הכיפורים (שם, עמ' 114, 224).

ראש הממשלה רבין היה מוטרד מאוד מסוגיית הנפגעים האפשריים בקרב בני הערובה ובעיקר מטיב המודיעין (שם, עמ' 195-194). למרות שנעשו פעולות בידי אמ"ן והמוסד במטרה לסגור חלק מפערים אלו, ניכר כי התכנית התבססה בעיקר על ההפתעה והעזה שבעצם המבצע. ואכן, בתדריך ללוחמיו אמר יוני כי "הוא בטוח באימונים, שהוא וחבריו הקצינים העניקו להם, יודע את יכולתם ומאמין אמונה שלמה במיומנותם ואומץ־לבם לבצע את משימתם. הוא הבהיר להם, שחיי החטופים בידיהם, ועיני עם ישראל נשואות אליהם ברגע קשה זה" (שם, עמ' 207). "והעיקר", אמר נתניהו, "כשנזנק מן הרכבים, רוצו בכל הכוח קדימה, אל הפתחים כל חוליה לפתחה ללא תלות בשנייה" (שם, עמ' 208).

למרות תנאי טיסה קשים הצליחו טייסי חיל־האוויר לנחות בחשכה בשדה־התעופה באנטבה. כוח סיירת צנחנים, בפיקוד דורון אלמוג, קפץ מן המטוס הראשון בעודו נוחת על המסלול, הניח פנסים על מסלול הנחיתה על מנת להקל את הנחיתה בעבור המטוסים הנותרים, איבטח את נחיתת המטוס הראשון ולאחר מכן השתלט על מגדל הפיקוח החדש, לאחר שנתקל בארבעה חיילים אוגנדים והרג אותם (כהן, 2017).

החפ"ק של תא"ל שומרון, מפקד המבצע, וכוח סיירת מטכ"ל, פרקו במהרה מן המטוס הראשון ונסעו אל הטרמינל הישן במספר ג'יפים ובראשם רכב מרצדס שדימה את רכבו של אידי אמין. במהלך הנסיעה נתקל הכוח בשני חיילים אוגנדים. למרות אזהרת בצר שמדובר בתרגולת, נתניהו "מחליט ופוקד על גיורא "שלוף!" ושניהם יורים באוגנדי" (שחן, 1993, עמ' 239), משום שחשש בצדק מסיכון הכוח. לאחר הירי השקט נורה האוגנדי באש מקלעים. אלמנט ההפתעה נפגע והרכבים האיצו לעבר הטרמינל. הלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל ורצו לעבר פתחי הכניסה. בעודם רצים צעק נתניהו "קדימה" והאיץ בכוחות (שם, עמ' 248). בעודם רצים נפגע נתניהו ונפצע אנושות מאש שירו חיילים אוגנדים במגדל הפיקוח.

בהתאם להנחיית נתניהו בתדריך, הלוחמים הגיעו במהרה לפתחי הכניסה לטרמינל. אמיר עופר ומפקד הצוות שלו, אמנון פלד, פרצו ראשונים לאולם והרגו שלושה מן המחבלים. מיד לאחריהם פרצו לאולם לוחמים נוספים ובהם מוקי בצר. בני הערובה שכבו על רצפת אולם הטרמינל כשלפתע "קפץ מחבל מאחורי עמוד והרים את נשקו לעבר העומדים בפתח, אך מוקי ועמוס ג' הקדימוהו וירו בו" (שם, עמ' 250). באותו הרגע למעשה הושלמה ההשתלטות על האולם בו הוחזקו בני הערובה.

בחילופי האש נפגעו שלושה מבני הערובה. לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר פיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם שומרון תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי. כוח גולני, עליו פיקד אל"ם אורי שגיא, אבטח את עליית בני הערובה למטוסים. כוחות מן היחידה הרגו מספר חיילים אוגנדיים, ריתקו באש את מגדל הפיקוח והשמידו שמונה מטוסי מיג שחנו בשדה־התעופה. במקביל השתלט כוח חטיבת הצנחנים על הטרמינל החדש, שם נפצע קשה אחד הצנחנים בידי אדם בלבוש אזרחי, ונותר משותק מהצוואר ומטה‏.

בתוך 55 דקות הושלם המבצע והכוחות ובני הערובה המריאו לתדלוק בניירובי ומשם לישראל. לצה"ל היה הרוג אחד, סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, וחייל פצוע. בנוסף לבני הערובה שנהרגו במהלך ההשתלטות נרצחה בקמפלה דורה בלוך בת ה־74, אחת מבנות הערובה, שאושפזה בבית חולים מקומי בטרם המבצע. הרצח בוצע כנקמה בהוראת שליט אוגנדה, אידי אמין.

המבצע היה הצלחה חסרת תקדים והכוחות המיוחדים הישראליים עדיין זוכים להערכה ברחבי העולם בגינו. אדמירל ויליאם מקרייבן, יוצא הקומנדו הימי האמריקני ומפקד הפשיטה לחיסול בן לאדן בפקיסטן, הגדיר בספרו את אנטבה כמופת של מבצע מיוחד (McRaven, 1996, P. 378). בצבא האמריקני לא יהפוך חייל בתוך שנה מיום שירותו למפקד כיתה בחיל הרגלים, ובוודאי שלא יישלח, לאחר תקופה בת שנתיים, לחלץ בני ערובה במרחק של מעל 3,000 ק"מ. בצה"ל כן. לצורך השוואה החיילים שנשלחו ב־2011 לפשיטה בה הרגו את בן לאדן שירתו בקומנדו הימי מעל חמש שנים.

שחן הוציא מתחת ידו ספר מרתק לקריאה, שהיה תוצר של מחקר שנמשך כעשור, וכלל ראיונות עם רבים ממשתתפי המבצע, הדרג המדיני וכן בני ערובה. רבים ממשתתפי המבצע, ובהם בצר ווילנאי, העידו לימים כי ספרו של שחן הוא המדויק ביותר שנכתב עליו. הקריאה בו מדגימה עד כמה מורכב היה מבצע בטווחים כאלה לצה"ל. בדיעבד, קבע אלוף (מיל.) גיורא איילנד, שהשתתף במבצע כמ"פ בצנחנים, דווקא "הדרך הנועזת – נחיתה היישר ב'לוע הארי' – היא שהביאה להצלחה. ככל שהמבצע נועז יותר, כך האויב צופה אותו פחות" (איילנד, 2018, עמ' 84). יש בכך מן הצדק, אולם אין ספק כי במבצע נשען צה"ל, בלית ברירה, יותר על תעוזה מאשר על תרגולות ויכולות קיימות ודחק את המעטפת רחוק מכפי שעשה בעבר.

תקיפת הכור העיראקי

חמש שנים לאחר מבצע אנטבה נדרש צה"ל שוב לפעולה מרוחקת, במעגל השלישי, ואם לפעולה הקודמת היו השלכות אסטרטגיות אל מול המלחמה בטרור, הרי שהפעם ניצבה ישראל מול איום קיומי פוטנציאלי. בספרו "הפשיטה על הכור" (הוצאת אריה ניר, 2005) תיאר העיתונאי האמריקני רודג'ר ו. קלייר את אחת המשימות הנועזות והמורכבות ביותר שהוטלו אי־פעם על טייסי הקרב של חיל־האוויר. קלייר ראיין את כלל משתתפי המבצע ותיאר את השתלשלות האירועים באופן כרונולוגי ומפורט.

בשנת 1975 חתם שליט עירק, סדאם חוסיין, על עסקת רכש דרמטית עם ממשלת צרפת. שנתיים אחר־כך, כבר היה ברשות קהילת המודיעין הישראלית מידע מודיעיני לפיו צרפת סייעה לעיראק להקים כור גרעיני לשימוש צבאי (קלייר, 2005, עמ' 57). ראש הממשלה, מנחם בגין, ראה באפשרות שלעירק ולרודן ששולט בה יהיה נשק גרעיני סכנה ברורה ומיידית לקיומה של ישראל (שם, עמ' 59). הוא הטיל על הרמטכ"ל, רפאל "רפול" איתן, להיערך לתקיפת הכור. במקביל הורה למוסד, שבראשו עמד אלוף (מיל.) יצחק חופי, לפעול בכדי לעכב ככל שניתן את הקמת הכור.

אמנם, בניגוד לתקיפת הכור הסורי ב־2007, עירק לא היתה יכולה בתגובה לתקיפה לפתוח במלחמה, אולם המרחק הגדול ליעד הפך את השמדתו לאתגר מבצעי מורכב במיוחד. תחילה נבחנה חלופה "להחדיר צוות לעירק ולשלב הובלה דרך האוויר ותקיפה רגלית בנוסח פשיטת הקומנדו שנערכה על שדה־התעופה באנטבה ב־1976" (שם, עמ' 78).

הרמטכ"ל איתן, יוצא הפלמ"ח שלחם "כמפקד הצנחנים בקרבות העקובים מדם ב־67'" (שם, עמ' 30), היה חסיד של מבצעים מיוחדים ופשיטות. כהונתו כרמטכ"ל אופיינה בפעולות רבות שכאלה, ובהן "מבצע מנורה" (1978), פשיטה של כוחות צנחנים וגולני על בסיסי מחבלים ברמת ארנון שבדרום לבנון, מבצע "מתח גבוה", פשיטה של שייטת 13 על בסיס מחבלים בלבנון (1980) ומבצע "איש דמים" (1980), פשיטה מוסקת של חטיבת הצנחנים על בסיסי מחבלים בלבנון. אולם למרות השאיפה לפעול באמצעות כוחות מיוחדים, מיקום היעד בעירק הציב קשיים רבים ובהם המרחק, הלוגיסטיקה, התקשורת, אפשרויות החילוץ וטיב המודיעין העדכני שיוכל הצבא לספק לכוחות. הנימוק הסופי בדבר הצורך לתקוף מן האוויר ולא באמצעות כוחות מיוחדים ניתן עם כישלון הפשיטה שביצעו לוחמי כוח דלתא לחילוץ בני הערובה באיראן ב־1980. מפקד חיל־האוויר, האלוף דוד עברי, העריך כי "יותר מדי דברים עלולים להשתבש" (שם, עמ' 79).

בשל כך הוטלה המשימה על חיל־האוויר ובעיקר על שכמם של שמונה טייסים, מיטב טייסי ה־16־F של החיל, שנבחרו למשימה. מפקדם היה סא"ל זאב רז, בוגר מלחמת יום הכיפורים (שם, עמ' 85). המחבר ציין כי תכונותיו של רז, ובהן המשמעת, הירידה לפרטים והיכולת לפקד ולהוביל אנשים לקרב הפכו אותו למפקד בולט בחיל. סגנו היה רס"ן עמוס ידלין, "טייס קרב ותיק" (שם, עמ' 116) שכמו רז לחם ב־1973. שלא כמו במבצע אנטבה, לחיל היה זמן רב להיערך למבצע, כמו גם מודיעין מקיף, עדכני ופרטני ככל שניתן. מנגד, המרחק הגדול אל היעד, שדחק לקצה את צריכת הדלק של המטוסים, הפך את המבצע למורכב מאוד.

בשל אתגר הטווח הושקעה, לצד האימונים על תקיפת היעד (מה משמכונה בשפה הצבאית "על היעד"), מחשבה רבה בכל האמור בדרך שתאפשר למטוסים לטוס ליעד (מה משמכונה בשפה הצבאית "אל היעד") ולשוב ללא צורך בתדלוק אווירי. מפקד חיל האוויר, עברי, אישר לבצע באופן חריג ולמרות הסיכון בדליקה בטרם ההמראה "תדלוק חם", תדלוק שמתבצע בעת שהמנועים פועלים, ובכך לנצל את מלוא נפח מכלי הדלק במטוסים. בנוסף צוידו מטוסי הקרב במכלי דלק נתיקים (בניגוד להוראת היצרן, שחשש מפגיעה בחימוש שנושא המטוס).

ב־7 ביוני 1981 הגיע הרמטכ"ל איתן לבסיס חיל־האוויר עציון ותדרך את הטייסים לפני התקיפה. "זאת מהות המשימה היום אחר הצהריים. הגנת המדינה. עתידה של ישראל תלוי בכישוריכם וביכולתכם להרוס את הכור הגרעיני. אתם מוכרחים להצליח – או שתיגזר על עמנו כליה" (עמוד 151), אמר להם. בסיום התדריך חילק איתן לטייסם תמרים, הפרי הלאומי של עירק. קחו קצת, אמר, "תצטרכו להתרגל לזה במקום שאתם הולכים אליו" (שם, עמ' 151). אף שיש במחווה הומור שחור, היא תפסה את העניין כולו, שכן המבצע היה תקיפה במעגל השלישי, במרחק שאתגר את יכולות צה"ל ומתח אותן לקצה, וניצל את כלל יכולות מטוסי הקרב שנבחרו.

לאחר טיסה ממושכת היו מטוסי הקרב מעל ליעד ותקפו. ידלין, שחשב שכשל כלשהו הפריע לרז, שהיה המוביל, לתקוף, החליט לתקוף מיד. הוא "סחט את הפיקל ומשך את מוט ההיגוי. הוא חש במתלים ששחררו את שתי הפצצות וכיצד נזרק מטוסו לפנים" (שם, עמ' 173). כשמטוסו שעט קדימה "הוא הביט מעבר לכתפו לעבר אוסיראק, ראה כיצד חדרו שתי הפצצות שהטיל את מעטה הכיפה ונבלעו בתוכה, ואז נעלם משם כהרף עין וטיפס לגובה רב" (שם, עמ' 174). מיד לאחר מכן גם "רז שחרר את פצצות ה־900 קילוגרם ומיד שבר ב־90 מעלות שמאלה והחל בהיחלצות" (שם, עמ' 174). גם הוא פגע במטרה. מרבית הפצצות שהטילו שאר הטייסים פגעו, והכור הושמד. רז עוטר בצל"ש הרמטכ"ל על האופן שבו פיקד על התקיפה.

גם ספרו של קלייר, אף שהוא לוקה בראייה מעט רומנטית של האירועים, המחיש היטב עד כמה מתח המבצע את גבולות המעטפת של צה"ל. לא בכדי גם עשור מאוחר יותר, במלחמת המפרץ, נדרש צה"ל להתמודד עם שורה של אתגרים, שהראשון בהם הוא המרחק אך גם הקושי בהשגת מודיעין המדויק והקושי לפעול בתיאום עם פיקוד המרכז האמריקני, שהיה בהם בכדי לגרום להסתבכות קשה של הכוח. גם אז היו יכולות צה"ל לפעול בעירק מבוססות למעשה על היכולות שהופגנו במבצע אנטבה, בתקיפת הכור בעירק ובמבצעי יחידת שלדג בסודן להעלאת יהודי אתיופיה בשנות השמונים, בהם נחתו מטוסי הרקולס שאובטחו בידי לוחמי היחידה בלב המדבר והמריאו עמוסי עולים לעבר ישראל (לוי, 2014).

צה"ל נערך לבצע אחת משתי תכניות מבצעיות, במקביל לתקיפה נרחבת של חיל־האוויר. הראשונה, כללה הטסת כוחות מחטיבת הצנחנים הסדירה ומחטיבת הנ"ט המובחרת במילואים, כמו גם צוותי תצפית והכוונת אש מיחידת שלדג במטוסי התובלה מסוג הרקולס 130־C והנחתתם במדבר העירקי. על פעולה זו נועד לפקד אלוף דורון רובין. במקביל נערך צה"ל למבצע מצומצם יותר, במתכונת דומה, שכלל כוחות מסיירת מטכ"ל ועליו נועד לפקד תא"ל נחמיה תמרי. אך הסיכונים לכוח, הקשיים הלוגיסטיים (ובכלל זה היכולת לפנות נפגעים לישראל), והעובדה שהצלחת הכוח לפגוע במשגרי טילי הסקאד שאיימו על העורף הישראלי הוטלה בספק בשל היעדר המודיעין העדכני לפעולה – הביאו את הממשלה להחליט שלא לבצע אף אחת משתי התכניות כמו גם את התקיפה האווירית (דרורי, 2016, עמ' 406-407).

פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים

הספר "Relentless Strike" שכתב שון ניילור (St. Martin's Griffin, 2015), שעבד בשעתו ככתב צבאי בניו יורק טיימס ופוריין פוליסי, תיאר את תולדות פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), שהוקם בעקבות כישלון מבצע "טופר העיט" ב־24 באפריל 1980, שמטרתו היתה לחלץ את הדיפלומטים האמריקנים שהוחזקו בטהרן כבני ערובה בידי הממשל האיראני. המשימה הוטלה על היחידה החדשה של הצבא ללוחמה בטרור – כוח דלתא. היחידה הוקמה בצבא היבשה שנתיים קודם לכן בידי הקולונל צ'ארלס "צ'ארלי המסתער" בקווית', קצין צנחנים וכוחות מיוחדים ("הכומתות הירוקות") שלחם בווייטנאם וסופח ליחידת ה־S.A.S הבריטית, כיחידה ייעודית ללוחמה בטרור ( Naylor ,2015, P. 9).

תכנית המבצע כללה הקמת בסיס פעולה בתוך איראן אשר כונה "מדבר 1" ונועד לשמש מנחת ארעי למטוסי התובלה מסוג הרקולס 130־C ולמסוקים בהם יגיעו הלוחמים. בעוד הכוחות נוחתים במנחת "מדבר 1", סופת חול נמוכה ובלתי צפויה הביאה להסטת שני מסוקים מן המנחת ולהתרסקות מסוק נוסף היישר על מטוס התובלה מדגם 130־C. התאונה גבתה את חיי 8 לוחמים ויצרה בשטח בלגן לא נורמלי. בתנאים שנוצרו הורה בקווית' על פינוי מהיר מהשטח, במהלכו הותירו הכוחות מאחור גופות חללים, ציוד לחימה ומסמכים סודיים אודות הפשיטה. בני הערובה שוחררו רק לאחר מו"מ ארוך בינואר 1981.

מוטב היה לו מתכנני הפעולה היו דבקים דווקא במאפייני הפשיטה שביצע גדוד הריינג'רס ה־6 בפיקוד לוטננט־קולנל הנרי מיוסי על מחנה השבויים בקאבאנטואן שבפיליפינים במלחמת העולם השנייה, שכללה נוהל קרב זריז, בן יממה, הישענות על חיילות גבוהה, פשטות ואלמנט ההפתעה. כוח של כמאה ריינג'רס, בפיקוד המג"ד מיוסי והמ"פ, סרן רוברט פרינס, פשט על המחנה, הרג כ־120 שומרים יפנים, וחילץ כ־500 שבויי מלחמה (McRaven, 1996, Pp. 245-283). הצבא האמריקני ביקש לחזק את היכולות והעקרונות הללו, ומכאן שכפי שקורה לא פעם הכישלון הפך למאיץ של השינוי הארגוני. לאחריו נערכו שינויים מבניים באופן הפעלת היחידות המיוחדות האמריקניות. בהמלצת צ'רלי בקווית' הוקמו פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), החטיבה האווירית ה־160 למבצעים מיוחדים וצוות 6 ללוחמה בטרור של הקומנדו הימי (Seal Team 6), עליו פיקד ריצ'רד מרסינקו (Naylor, 2015, Pp. 4-16).

תחת JSOC הוצבו כוח דלתא, צוות 6 של הקומנדו הימי, הטייסת הטקטית המיוחדת ה־24, החטיבה האווירית ה־160 למבצעים מיוחדים, וכן רג'ימנט הריינג'רס ה־75 של צבא היבשה האמריקני. בשנים שבהם לחמה ארצות הברית בעיקר בעימותים מוגבלים היה ל־ JSOC תפקיד מוגבל, אך נפח הפעילות והחשיבות שלו גדלו בעקבות פיגועי ה־11 בספטמבר 2001 והמלחמה שניהלה ארצות הברית כנגד ארגוני הג'יהאד העולמי (בדגש על אל־קאעדה). אז בלט הפיקוד ביכולתו להוציא לפועל מבצעים מיוחדים בלוח זמנים מהיר, בכל נקודה על גבי הגלובוס. דוגמה בולטת למבצע שכזה הוא מבצע "קרנף"; חודש לאחר הפיגוע במגדלי התאומים יזם הפיקוד, עליו פיקד גנרל דל דיילי, פשיטה נועזת באפגניסטאן בשם מבצע "קרנף", שכלל תקיפה של שני יעדים: מתחם מגורים בעיר קנדהאר (שם קוד "גקו") שבו נהג לשהות בעבר מנהיג הטאלבאן, מולא מוחמד עומאר, שעליו פשטו פלגה מכוח דלתא ופלוגת ריינג'רס, והשתלטות של כוח הריינג'רס מגדוד 3 על שדה־תעופה (שם קוד "קרנף"), המרוחק כ־60 מיילים דרומית־מערבית מקנדהאר.

רג'ימנט הריינג'רס שימר כשירות מבצעית ומיומנויות מקצועיות גבוהות מאוד, מתוך הבנה של מפקדי הרג'ימנט את המשימות הצפויות להם, ואת האפשרות שמצב הרגיעה ישתנה במהירות רבה. כשירות זו, לפי עדות מפקד הרג'ימנט באותה עת, קולונל ג'וזף ווטל (לימים מפקד JSOC), היא שיצרה את האמון בקרב מקבלי ההחלטות בדבר היכולת לבצע משימות מיוחדות בנוהלי קרב קצרים (כחודש לאחר הפיגוע בבנייני התאומים), על אדמת אויב ובמרחק אלפי קילומטרים מהבית (ווטל, 2020).

הפשיטה יצאה לפועל בליל ה־19 באוקטובר. כוחות הריינג'רס ודלתא המריאו במסוקים מסיפון נושאת המטוסים "קיטי הוק" שבים הערבי. פלוגת ריינג'רס נחתה בקנדהאר ובודדה את מרחב הפעולה, ואז הנחיתו מסוקי צ'ינוק את פלגת כוח דלתא שנעה על־גבי רכבי שטח מצוידים במקלעים כבדים. בעת שלוחמי כוח דלתא תקפו את הבית הם נתקלו בפעילי טאליבאן והתפתח קרב מטווחים קרובים, שכלל ירי מנשק קל וממטולי רקטות מסוג אר־פי־ג'י. לוחמי כוח דלתא הרגו ופצעו כמה מפעילי טאלבאן, אך כמה מהם נפצעו בלחימה. לאור חשיפת הכוח וההבנה כי ליעד צפויים להגיע תגבורות מקרב פעילי טאליבאן, הורה מפקד JSOC לכוחות לסגת, והם חילצו את הפצועים והתפנו במסוקים (Naylor, 2015, Pp. 114-118).

במקביל הוטס כוח הריינג'רס העיקרי משדה־תעופה באי מסירה שבעומאן במטוסי הרקולס 130־MC לאזור המטרה. בעודם בדרך תקפו ממטוסי הפצצה חמקניים מסוג 2־B ומטוסי הרקולס חמושים 130־AC את שדה־התעופה. בתקיפה נהרגו מספר פעילי טאליבאן. לאחר מכן צנחו 200 לוחמים מגדוד 3 של הריינג'רס סמוך לשדה־התעופה. אחד הסַמָלים בכוח סיפר שלכוח הצונח הצטרף המח"ט, ווטל, בעקבות הערכתו שבשטח יהיה צורך במפקד בכיר כדי לשלוט בכלל הכוחות, ולקשר בינם ובין מפקדת JSOC שבעורף. נוכחותו אפשרה למפקד גדוד 3, לוטננט קולונל סטיבן באנאץ', להתמקד בקרב הקרקעי (Ibid, P. 109).

לאחר הצניחה נתקל כוח הריינג'רס בפעיל טאליבאן והרגו, ואז השתלט במהירות על שדה־התעופה. הכוחות נתקלו בהתנגדות מועטה. בקרי שליטה קרביים, אנשי יחידת מבצעים מיוחדים של חיל־האוויר, העריכו את מידת התאמת שדה־התעופה לשימוש עתידי, והכווינו מטוסי 130־AC לעבר שיירה של רכבים ובהם פעילי טאליבאן, שנעה לעבר הכוח. השיירה הושמדה באש מן האוויר, והריינג'רס פונו מהשדה במטוסי תובלה מסוג 130־MC. בפשיטה נפצעו 14 חיילים. בתקיפת המתחם של מולא עומר נפצעו 12 לוחמים מכוח דלתא, שלושה מהם באורח קשה, ושני חיילים נוספים, מכוח הריינג'רס שהוצנח, נפצעו קל כתוצאה מהצניחה (Ibid, Pp. 114-118). אף שלא כל יעדי הפשיטה הושגו, הרי שהפעולה שימשה איתות מרתיע וברור לטאליבאן בדבר יכולתה של ארצות־הברית לפעול צבאית וקרקעית בכל נקודה שבה תבחר באפגניסטאן. ב־25 בנובמבר השתלטו על האזור כוחות הנחתים והקימו באזור בסיס מבצעים שכונה ע"ש המבצע של הריינג'רס, בסיס "קרנף".

הבולט במבצעי הפיקוד, אותו ריכז והוביל ב־2011 מפקד JSOC דאז, האדמירל ויליאם "ביל" מקרייבן, איש הקומנדו הימי, היה מבצע "חנית נפטון", הפשיטה בה הרגו לוחמי הקומנדו הימי את מנהיג ארגון הטרור אל־קאעדה ויוזם פיגועי ה־11 בספטמבר, אוסאמה בן לאדן. (Ibid, Pp. 391-402).

ניילור הוציא מתחת ידו ספר מקיף שתיאר את התפתחות הפיקוד מאגד תיאום ולשיטה לכדי מפקדה אשר כפופות לה יחידות עילית ולה מוטת שליטה המאפשרת לה לבצע במקביל מגוון מבצעים מיוחדים ברחבי הגלובוס. להערכתו, הפיכת JSOC לקבלן מבצעים מוצלחים בהיקף גדול ביססה אותו לא רק בראש שרשרת המזון של צבא ארצות הברית, אלא גם בראש ההיררכיה של הסוכנויות והארגונים הביטחוניים של ארצות הברית (Ibid, P. 427). עם זאת, בחינה ביקורתית של הספר מלמדת על כך שכמעט תמיד נהנו כוחות JSOC מיתרון מהותי בדמות בסיסים קדמיים סמוכים ליעדים אותם תקפו, בין שבסיסים אלו היו בסיסים של ממש במדינות סמוכות, כפי שאירע במבצע "חנית נפטון", ובין שבאמצעות בסיסים ניידים בדמות נושאות מטוסים, כפי שנעשה במבצע "קרנף". למעשה, לארצות הברית אין, בזכות בסיסי הפעולה הניידים והקבועים שהקימה, מעגל שלישי וביכולתה לפעול בכל יעד בעולם כשכוחותיה נהנים מתמיכה לוגיסטית, מודיעינית, וכן מסיוע אש ומכוחות עתודה בהישג יד.

סיכום

מן הספרים שנסקרו כאן בקצרה ניתן ללמוד כי לאורך השנים פיתחה ישראל יכולת לפעול כנגד איומים במעגל השלישי, היא נשארה בעיקר נחלתן של חלק קטן מיחידות צה"ל, רובן כאמור מזרועות המודיעין, האוויר והים כמו גם כוחות מיוחדים.

מאז מבצע אנטבה חלה התקדמות משמעותית ביכולות איסוף המודיעין של ישראל (בדגש על התחום הטכנולוגי), גם הכוחות המיוחדים של צה"ל מקצועיים ומיומנים מבעבר ופעלו בשורה ארוכה של מבצעים מוצלחים במעגל הראשון, דוגמת הפשיטה שביצעו סיירת מטכ"ל ויחידת שלדג על יעדי חזבאללה בבעלבק במלחמת לבנון השנייה (שלח, 2011), השני והשלישי, דוגמת חיסולו של אבו ג'יהאד בתוניס. גם חיל האוויר הצטייד מאז תקיפת הכור בעיראק במטוסי קרב מתקדמים שלהם טווחי טיסה גדולים יותר, שיאפשרו פעולה בהיקף גדול יותר ביעדים מרוחקים יותר, ופיתח יכולות תקיפה מרשימות (הראל, 2017). אלו באו לידי ביטוי בעיקר בתקיפת יעדים מורכבים במעגל הראשון ובהם מבצע "משקל סגולי" במלחמת לבנון השנייה, במהלכו השמיד החיל בתוך 34 דקות חלק גדול ממערך רקטות הפג'ר במתקפה אווירית, ותקיפת והשמדת הכור הסורי ב־2007.

אך העובדה שצה"ל נדרש להשקיע את עיקר משאביו בבניין הכוח במענה לאיומי המעגל הראשון, הפכה את יכולתו של צה"ל לפעול ביעדים מרוחקים כל כך למוגבלת במידת מה. המענה שגובש היה לא פעם אד־הוק, לעתים מאולתר, ונשען לא פעם על תעוזה גדולה והימור מושכל כמו גם על יכולות גנריות למעגל הראשון עם התאמות מסוימות.

פעילות זו מתחה בהכרח את יכולות ומשאבי צה"ל לקצה, תוך נטילת סיכונים מחושבים, בשל העובדה שלישראל, בניגוד לארצות הברית, אין "מקפצות" או בסיסי מבצעים קדמיים ניידים או קבועים. כך למשל, למטוסים שהטיסו את הכוחות לאנטבה לא היה די דלק לטיסה חזרה וראשית תוכנן לתדלק אותם במהלך המבצע בשדה התעופה ובהמשך הצליחה הממשלה לקבל אישור ממשלת קניה לתדלק את המטוסים בשדה התעופה של ניירובי. לכן כל מבצע במעגל השלישי היה עבור צה"ל מבצע מיוחד. יתרה מכך, גם בעימות אפשרי עם האיום המרכזי במעגל השלישי, איראן, סביר שרובו של צה"ל לא יהיה רלוונטי למערכה המרוחקת והיא תישאר נחלתן של אותן יחידות.

ח"כ לשעבר עפר שלח קבע בשעתו כי "האתגר העיקרי העומד בפני צה"ל, הן מבחינת הסיכוי להתלקחות והן מבחינת מידת הכוח שיידרש, הם הארגונים התת־מדינתיים החולשים על גבולותיה של ישראל, ובראשם חיזבאללה וחמאס. הם היום "אויב הייחוס" שמולו צריך צה"ל להיערך מבחינת עיקר מבנהו והכשרתו" (שלח, 2015, עמ' 57). לכן, למרות שיש לפתח את היכולת לפעול במעגל השלישי, הרי שעיקר בניין הכוח של צה"ל נדרש להיות מוטה לאיומים במעגל הראשון.

מנגד, הלקח העיקרי שיש ללמוד דווקא מן הספר על פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים נוגע להבנה שהאיומים יכולים להשתנות. עד כה היה המענה הישראלי לאיומי המעגל השלישי מוגבל בהיקפו (יכולת תקיפה מוגבלת של חיל האוויר והכוחות המיוחדים, למבצע נקודתי בעיקרו דוגמת אנטבה או הכור בעיראק), בשל מגבלות המרחק. מוטב ללמוד מן האמריקנים ולפתח, מבלי לוותר על התעוזה, הנחישות, היצירתיות והיכולת לחשוב מחוץ לקופסה שאפיינו את פעולותיה של ישראל במעגל השלישי בעבר, בסיסי מבצעים קדמיים שיאפשרו לה לפעול ביעילות גבוהה יותר גם כנגד האיומים במעגל השלישי.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו. בעבר שימש כחוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והפעיל את הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת", סרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש" ודוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
המחבר מבקש להודות לרס"ן אור בר – מנהלת, חוקרת ועורכת ראשית של כתב העת "בין הקטבים" ומחלקת הדיגיטל של מרכז דדו, על הערותיה הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

'מלחמה משלו' – ביקורת ספר | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מלחמת יום הכיפורים היא בגדר חריגה בתודעה הציבורית. הדבר נובע, ככל הנראה, מכך שהיתה זו הפעם האחרונה שמערכה צבאית השפיעה על כל רחוב ובית בישראל. מאות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, גויסו אליה, ואלפי הנופלים ורבבות הפצועים הגיעו מכל חלקי המדינה. כשזה מגיע למחקר ולספרות המלחמה ממש לא נגמרה. כל שנה מתפרסמים כמה ספרים וסיפורים חדשים אודותיה, חלקם תורמים למחקר ההיסטורי וחלקם תורמים בעיקר לחיזוק המיתוס של המלחמה.

ועדיין, קבע פרופסור (אמריטוס) אורי בר־יוסף, ישנו "חור שחור" בכל האמור בהיסטוריוגרפיה של חיל האוויר במלחמה. בשנים 1967־1973 הושקע בתהליכי בניין הכוח של חיל האוויר כמחצית מתקציב הביטחון. השקעה זו באה לידי ביטוי ברכש מטוסי תקיפה מתקדמים מתוצרת אמריקנית, שביכולתם לסייע ביעילות לכוחות היבשה. למרות השקעה זו, הרי שבקרבות הגדולים במלחמה, ובכלל זה קרבות הבלימה וקרבות הצליחה, לא תרם החיל תרומה משמעותית. אמנם ענף תולדות חיל האוויר הוציא לאור מספר כרכים על פעילות החיל במלחמה, אך הם נותרו מסווגים. במטרה למלא את "החור השחור" ערך בר־יוסף מחקר מקיף על פעילות החיל במלחמה שעובד לכדי ספר, "מלחמה משלו" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2021).

פרקי הספר מספרים את סיפור המלחמה מנקודת המבט של חיל האוויר בספקטרום ההיסטורי הרחב יחסית שלה – החל מסיום מלחמת ששת הימים, עבור בתהליכי בניין הכוח והשפעת מלחמת ההתשה על החיל, והמשך בתיאור יומיומי של פעילות החיל במלחמת יום הכיפורים, ובהן התקיפות המורכבות (ובהן מבצעי "תגר" ו"דוגמן 5א" ותקיפת המטכ"ל הסורי בדמשק), דיוני המטה הכללי וקבלת ההחלטות במרכז השליטה של החיל (משל"ט). מן הספר עולים הפערים בהבנת תמונת המלחמה והצרכים של הצבא בחיל ובמטכ"ל, וכיצד פערים אלו הלכו והתרחבו לאורך ימי המלחמה.

במחקרו נעזר המחבר בשורה של מחקרים שפורסמו בעבר, דו"חות וחומרים ממחלקת היסטוריה וכן בחוקרי המלחמה וחיל האוויר ובהם מאיר אמיתי, דני שלום, סם ברונפלד, ד"ר עמירם אזוב, ד"ר שמעון גולן ופסח מלובני. בנוסף קיים המחבר שורה של ראיונות עם קצינים בכירים בחיל האוויר שלחמו במלחמה ובכללם מפקדים בכירים בחיל, האלופים דוד עברי, איתן בן־אליהו, גיורא רום, ואחרים.

לקחים שכוחם יפה גם כיום

מהקריאה בספר ניתן ללמוד מספר תובנות לימינו. המחבר ייחס חלק ניכר מהכשלים לחוסר ניסיונו המבצעי של מפקד החיל, אלוף בני פלד, ולכך שייצר אווירה בקרב מטה החיל שלא אפשרה הבעת דעה אחרת משלו. החיל עשה כברת דרך מאז, והכשל הזה הוא בעיקרו נקודתי ולא בטוח שניתן ללמוד ממנו, זולת האמירה שמפקד החיל חייב ניסיון מבצעי ניכר ולצד זה להוביל את החיל תוך שהוא מייצר חופש מחשבה והבעת עמדה ומשמעת פעולה.

לקח נוסף, כמעט מובן מאליו אף הוא, הוא ההערכה כי המלחמה הבאה תהיה רב־זירתית. במלחמת יום הכיפורים הצורך לפעול בשתי זירות לחימה עצימות (שאחת מהן, חזית הצפון, אף טמנה בחובה סיכון ממשי לעורף האזרחי בישראל) במקביל פישק את החיל ואת יכולותיו והקשה מאוד על יכולתו לרכז מאמצים ולפעול ביעילות. חיל האוויר עשוי בהחלט לפגוש את האתגר הזה גם במערכה הבאה.

היעדר חלופה טובה לחיל האוויר: ניכר כי הצבא הימר את כל הונו על חיל האוויר. הנחת העבודה המרכזית היתה שהחיל ישיג במהירות עליונות אווירית מוחלטת, ואז יופנה לפגיעה קשה בכוחות היבשה של האויב ויפלס את הדרך לכוחות היבשה של צה"ל. בפועל, לא כך קרה. מערכות ההגנ"א (הגנה אווירית) של האויב הטילו מגבלות קשות על חופש הפעולה של החיל, ואנשיו התקשו להתאושש מכשלון מבצע תקיפת סוללות הטק"א (טילי קרקע־אוויר) בסוריה, כמו גם מהתזזיתיות שבה שונו משימות החיל בתחילת המלחמה (תחילה "תגר" ואז "דוגמן 5א"). את הדלתא נאלצו לסגור כוחות היבשה לבדם. בפועל, "השמידו אוגדות צה"ל שבע סוללות טילים, ובכך ביטאו באופן ברור את המהפך ביחסים בין יבשה לאוויר: במקום הבטחת המלחמה המקורית, שחיל האוויר יסלול את הדרך לכוחות הקרקע, השריון הוא זה שפרץ את הדרך לחיל האוויר" (בר־יוסף, 2021, עמ' 310). אז ורק אז, החל החיל לפעול בחזית הדרום באופן משמעותי בכל האמור בסיוע לכוחות היבשה. הלקח כאן אינו שכוחות היבשה צריכים להיערך להשמדת מערכי הגנ"א, אלא שאסור להסתמך על מענה אחד, ויש לפתח חלופות ויכולת לחימה עצמאית ליבשה גם בהיעדר סיוע מלא של חיל האוויר.

חיבור למשימות העיקריות של הצבא: ניכר כי החיל ניהל במלחמה, כפי שעולה משם הספר, מלחמה משלו. הרציונאל של מלחמה זו, שהתמקדה בתקיפת שדות תעופה ומערכי הגנ"א, נבעה מרצון להבטיח את חופש הפעולה של החיל במרחב שיאפשר לו לסייע לכוחות היבשה במשימותיהם. יש היגיון בתפיסה זו, אך החיל התקבע עליה וניתק עצמו מתהליכי התכנון, והמטרות שגיבש המטכ"ל. תקיפת שדות התעופה היתה לא יעילה בעליל והושקעו בה מאמצים רבים לכל אורך המערכה, למרות שהיה ברור שמוטב להשקיעם ביעדים אחרים. בעוד החיל התקבע על תקיפת שדות תעופה ומערכי הגנ"א (סוללות טק"א ומכ"מים), הוא נמנע מלהשקיע מאמצים משמעותיים ביעדים שהיו חשובים למאמץ המלחמתי ובהם קרבות הבלימה ופגיעה בחיל המשלוח העיראקי בטרם יגיע לרמת הגולן.

בקיאות המטכ"ל, והרמטכ"ל בראשו, ביכולות ומגבלות הכוח האווירי, היתה נמוכה (פינקל, 2018, עמ' 70־75). אלוף (מיל.) גיורא איילנד, שלחם במלחמה כקמב"ץ גדודי בצנחנים ולימים היה לראש אמ"צ, טען בספרו שחולשה זו של המטכ"ל בהבנת יכולות ומגבלות החיל שבה וחזרה על עצמה לא פעם (איילנד, 2018, עמ' 198־200). ההנחה המקובלת במטכ"ל ב־1973 היתה שאם מח"א, המומחה בה' הידיעה במטכ"ל לכוח אווירי, מתעקש על יעדים אלו יש בכך הגיון, ולא היה ביכולתם לערער על קביעותיו. בפועל, מח"א טעה. לא בכדי כתב יפתח ספקטור, מפקד טייסת הפנטום 107, בסיכום פעולות הטייסת במלחמה כי ״האויב שלנו העיקרי זה המשל"ט. יש להתייחס בחשדנות מוחלטת לכל תכנון שבא מהמטה. הוא חי בפיגור ואיננו מעכל לקחים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 364).

הרמטכ"ל החל לשים לב לקיבעון זה ב־11 באוקטובר. באותו ערב פירט הרמטכ"ל אלעזר לחיל האוויר את משימותיו למחרת: "למנוע ירידה מצרית לאורך מפרץ סואץ, לתקוף מגנן נ"ט מסוים ולהבטיח שמיים נקיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 238). מחר נתקוף במצרים שני שדות תעופה, השיב מח"א פלד. "שני שדות תעופה במצרים? אתה לא שמעת עכשיו? מצרים עושים רק שלושה דברים, רק שלושה דברים, רק שלושה דברים. שומרים על המפרץ, נותנים לחיים [בר־לב] מחווה אישי, איזה מגנן נ"ט שמנדנד לו, בין אריק לברן [אדן], נתקע להם כמו עצם בגרון, ודואגים לו שיהיה לו שמיים נקיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 238), קבע הרמטכ"ל. שבוע מאוחר יותר, ב־18 באוקטובר, חל משבר קשה עוד יותר והרמטכ"ל קבע "שחיל האוויר מנהל מלחמה משלו, במנותק מהמאמץ העיקרי של כוחות היבשה. מאותו יום קיבל החיל פקודות מפורטות, והרמטכ"ל הגביר וחידד את מעורבותו בהפעלתו באמצעות הגדרת משימות ברורה יותר" (בר־יוסף, 2021, עמ' 362). מצב זה עשוי לחזור שכן החיל נוטה לא פעם להתמקד באתגריו ולזנוח את המערכה הקרקעית (האיומים על חופש הפעולה של החיל במערכה הבאה, איומים שהחיל לא נדרש להם שנים ארוכות, עשויים להביא אותו למיקוד זה שוב).

נדרש חיבור הדוק של המטכ"ל והפיקודים לחיל, יכולותיו ומגבלותיו. אחרת, כך נראה, הוא מגדיר לעצמו משימות שעשויות להיות בנתק ממטרות המלחמה של צה"ל.

הקרב המשולב: החיל היה מנותק, בפועל, מכל תפיסת קרב משולב אמיתית. אלוף (מיל.) עמנואל סקל, שפיקד במלחמה על גדוד שריון בחזית הדרום, קבע בצדק כי "דווקא בשיא המצוקה שצה"ל נקלע אליה בשדה הקרב, כאשר נזקק לעליונות המכריעה של חיל האוויר ולעוצמת האש האדירה שלו, לא יכול היה עוד כוח זה לשמש 'ארטילריה מעופפת' לצבא היבשה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 349).

מנגד, ראוי לשים לב לעדות טייס קרב לאחר המלחמה שאמר שכוחות היבשה "לא הבינו מה הם מסוגלים לקבל. הם לא מבינים מה הם צריכים לקבל" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). ראשית, ציין, "לחיל האוויר לא היה נשק מתאים בשביל חי"ר, או חת"ם" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). שנית, "המס"חים לא הבינו מה אני מסוגל לראות מהאוויר ובמה אני מסוגל לפגוע" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). בשורה תחתונה, קבע, "הקצינים שכיוונו את המטוסים לא יודעים איך לכוון מטוסים. לי כטייס לא הייתה שפה משותפת עם כוחות היבשה. זה מתחיל בכך שהמפה בידינו לא הייתה אותה מפה וכלה בצורת תיאור המטרות" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352).

אבל הנתק של החיל לא הסתכם רק בפערים בקרב המשולב. נוכח האדישות שגילה החיל לכוח המשלוח העיראקי שנע לרמת הגולן, הוטלה המשימה על "סיירת צנחנים בפיקודו של שאול מופז" (בר־יוסף, 2021, עמ' 212). בפשיטה, בלילה שבין 11 ל־12 באוקטובר, "הטיס מסוק יסעור 25 לוחמים למארב על ציר רוטבה־דמשק, צפונית לסייקל. אנשי הכוח פגעו בכמה כלי רכב צבאיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 212) וחסמו את הציר. "ללוחמים נמסר שחיל האוויר הפציץ עם בוקר את הכוח העיראקי שנעצר בציר החסום, אך בפועל הפצצה כזו לא התבצעה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 213). עצם שליחת הכוח למשימה, מבלי שתכלול משימת תקיפה אוחרת שתשמיד את השיירה שנעצרה, מלמד על נתק של החיל מצרכי הצבא, ממשימותיו (גם בעומק וגם בתחום הפעולות המיוחדות).

במהלך המלחמה היו הבלחות של קרב משולב יעיל, אך הן היו נדירות. דוגמה בולטת היא קרב ואדי מבעוק ב־14 באוקטובר. "בסביבות 10:30 החל טור שריון ומשאיות של חטיבה 3 המצרית להתקדם. טנקים מחטיבה 401 וכוח צנחנים מגדוד 202 בלמו אותם על הקרקע וחיל האוויר ביצע נגדם 69 גיחות" (בר־יוסף, 2021, עמ' 269). היה זה קרב משולב קלאסי בשני מוקדים שבמהלכו השמיד גדוד השריון 46, בפיקוד סא"ל דוד שובל, את עיקר החטיבה ולצדו בצומת "נווה" "יורה" סגרו מג"ד 202, סא"ל דורון רובין, ומ"פ ג, סרן דורון אלמוג, מעגלי אש ביעילות ופגעו בטנקים ורק"מ רב (שמשי, 2005, עמ' 129־130).

דוגמה אחרת היא "מבצע "קינוח" לכיבוש החרמון בלילה שבין 11 ל־22 באוקטובר. "מבצע "קינוח" כבר זכה לתיאורים לא מעטים, אך רובם התמקדו בכיבוש "העיניים של המדינה" על ידי לוחמי גולני. תשומת לב פחותה קיבל מבצע ההטסה של לוחמי הצנחנים של חטיבת המילואים 317, אף שהיה אחד המבצעים המורכבים ביותר במלחמה ובוצע בהצלחה מלאה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 322). במהלך הקרב הפעילו המג"דים אלישע שלם וחזי שלח סיוע אש (ארטילרי ואווירי) יעיל וקרוב ובמקביל הצליח החיל לבודד היטב את זירת הפעולה (שלח, 1988, עמ' 11). "אבל בסופו של דבר הכמות והיעילות של הסיוע האווירי לכוחות הקרקע היו תלויות בגורם אחד בלבד – איום הטילים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352).

המחבר ציין בספרו כי "עליונותו של הטייס הישראלי על עמיתו המצרי או הסורי לא הוטלה בספק לרגע אחד לאורך המלחמה, אבל בניגוד למלחמות קודמות שבהן לעליונות הזו הייתה חשיבות קריטית, ב־1973 היא הייתה בעלת חשיבות משנית. עיקר המאמץ של חיל האוויר היה צריך להיות מכוון לסיוע לכוחות הקרקע. הימים האחרונים של המלחמה הוכיחו היטב את יכולתו לעשות זאת, אבל רק לאחר שהוסר האיום של סוללות הטילים. מאות הגיחות שביצעו מטוסי הקורנס והעיט לאחר כניסת הפסקת האש הראשונה לתוקפה סללו את הדרך להתקדמותן המהירה של אוגדות 162 ו־252, לכניעתם של אלפי חיילים מצרים ולכיתור מלא של הארמיה השלישית. בכך מילא חיל האוויר את התפקיד שיועד לו מלכתחילה, כמי שיהפוך קרבות הבקעה קשים לקלים יותר ואת הניצחון במלחמה למהיר יותר" (בר־יוסף, 2021, 342). רוב המלחמה זה לא קרה וכוחות היבשה נאלצו להסתדר לבדם.

הלקח לימינו אלו כפול. ראשית, יש לוודא שהחיל אכן שותף עוד במהלך האימונים וכתיבת התורה לקרב היבשה, ושהאימונים כוללים שילוביות ושותפות של החיל (בדגש על מתן סיוע אש והכוונת מטוסי קרב), שכן "נלחמים כמו שמתאמנים". שנית, נוכח איום הטק"א האפשרי במערכה הבאה (עין דר, 2020, עמ' 60), על כוחות היבשה לפתח יכולת פעולה עצמאית, כי יהיו מקרים שבהם הסיוע של חיל האוויר, ששופר כלקח מהותי מהמלחמה, פשוט לא יגיע.

קבוצות הלמידה: במלחמה הבאה יהיו הפתעות לא צפויות. למרות שחיל השריון ידע על הימצאות טילי הנ"ט (סאגר) בידי צבאות סוריה ומצרים, הוא הופתע מאיום זה באופן ניכר. כך אירע לחיל האוויר ביחס למערכות הטק"א הסובייטיות, אף שהיה ידוע למפקדיו כי צבאות האויב הצטיידו בהם. הפתרון של טייסות הקרב היה בהקמת קבוצות למידה שליבנו סוגיות מבצעיות ונתנו להן מענה. בטייסת 107, למשל, הוקם בראשית המלחמה באופן ספונטני פורום טייסים ונווטים שכונה "החברה הגבוהה".

בכל לילה התכנס הפורום "לדיונים בלתי פורמליים שבהם אותרו ולובנו בעיות והוצעו פתרונות, הן בתחום המבצעי והן בתחום המנהלי. להערכתו של מפקד הטייסת, פורום החשיבה הזה היה "כלי הלחימה החשוב ביותר". הטנקיסטים בסיני, שהופתעו מטילי הנ"ט בפרוץ המלחמה, למדו במהירות שהעלאת אבק בזחלי הטנק היא אמצעי יעיל להעלים את המטרה ממשקפתו של מפעיל הטיל. הם העבירו את הפתרון מחבר לחבר, וכך בתוך ימים התמסדו בצורה מהירה תרגולות שסייעו לפתרון הבעיה. תהליכי הלימוד של טייסי חיל האוויר היו דומים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 365). דוגמה לתהליך חיובי כזה ניתן לראות במסמך לקחים שהפיק במהירות מג"ד 101, סא"ל אבי בלוט, מלחימת גדודו בראשית מבצע "עופרת יצוקה". מסמך זה הופץ למפקדי כוחות אחרים שפעלו ברצועה והיה עבורם שימושי (אריאלי, 2009, עמ' 14).

ישנה חשיבות גדולה לעיבוד ולימוד של לקחים מבצעיים במהלך הלחימה. מנגד, כפי שציין בר־יוסף, הם אינם יכולים להוות תחליף לתהליך ניתוח ועיבוד לקחים מוסדי סדור.

בר־יוסף הוציא מתחת ידו ספר קולח, מרתק לקריאה עם שורה של מסקנות מטרידות בנוגע לתפקוד חיל האוויר שבקשה שבמלחמות ישראל. כאמור, אין במחקר בכדי לגרוע מגבורתם הרבה של לוחמי ומפקדי החיל בקרבות הקשים, או מקביעתו של מפקד החיל, אלוף בני פלד, כי למרות היקף הנפגעים הרבים שספג החיל במלחמה הוא התמיד בביצוע משימותיו המורכבות והקשות, משום ש"את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן" (זאבי, 1974, עמ' 42).

אך השאלה העיקרית שהוא מעלה היא מדוע ניתק החיל מן המסילה של מטרות המלחמה של כלל צה"ל, ופעל במהלך רובה כשהוא עסוק בתקיפת יעדים שבינם לבין המערכה הכוללת יש קשר רופף היא שאלה מטרידה. על כן עלינו ללמוד היטב את מחקרו של בר־יוסף, להביט באמת הזו נכוחה, ולפעול כדי למנוע ממצב זה להישנות.

התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל לידל־הארט טען כי ערכה של ההיסטוריה כתמרור הדרכה הוא מוגבל, כי אף שיש בה כדי לסמן כיוון נכון, הרי שתנאי המציאות העדכנית משתנים. "לעומת זאת, ערכה של ההיסטוריה כתמרור אזהרה הוא ברור הרבה יותר. ההיסטוריה יכולה להראות לנו ממה להימנע, גם אם אינה מלמדת אותנו מה לעשות" (לידל־הארט, 2019, עמ' 17).

המלחמה הבאה שבה יילחם צה"ל, ובכלל זה חיל האוויר, תהיה בסבירות גבוהה מערכה רב־זירתית, ובניגוד למערכה ב־1973 היא תכלול איום משמעותי על העורף הישראלי. סביר גם שחיל האוויר יידרש להיאבק במהלכה על העליונות האווירית (עין דר, 2020, עמ' 60). גם במערכה זו התפקידים שיוטלו על החיל, שהוא הגמיש, הוורסטילי ובעל המענה המהיר ביותר שברשות צה"ל, יהיו קריטיים ליכולתה של ישראל לנצח בה. בכדי שנוכל לעשות כן על צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, "להשתנות כדי להקדים את האויב" (כוכבי, 2020), ולנהל מערכה שבה התזמורת שהיא צה"ל מנגנת מנגינה אחודה, קוהרנטית, ומבלי שאחד הכלים, ובוודאי לא כלי מרכזי כל כך, מנגן מנגינה משלו.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

מה בין המ"פים של 1973 לאלו של 2021? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות השינוי באופי האיומים וכניסתם של אמצעי לחימה מתקדמים, בסופו של יום פלוגה היא עודנה המסגרת המצויה בלב הלחימה בכל מתאר תמרון יבשתי אפשרי, ומכאן שמפקדה וחייליו יחוו את עקת הקרב, לחצים ואתגרים דומים לאלו שחוו קודמיהם.

בספרו "ולא אשוב עד כלותם" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) ניתח תא"ל (מיל') אלישיב שמשי, שעוטר בעיטור המופת על גבורתו כמג"ד שריון במלחמת יום הכיפורים, את תפקידו המיוחד של מפקד הפלוגה בצה"ל ואת חשיבותו הקריטית לניצחון בקרב. בהקדמה לספר הדגיש הרמטכ"ל רא"ל משה "בוגי" יעלון כי מפקד הפלוגה נדרש "לגלות מקצועיות ואומץ לב ולהוות דוגמה לחייליו" (עמוד 8). יעלון, שפיקד בשעתו על פלס"ר צנחנים במבצע "ליטני", הסכים עם המחבר בקביעה כי "מפקד פלוגה טוב הוא קודם כל מנהיג אמיתי בקרב" (עמוד 8). במחקרו מצא המחבר כי הפלוגה היא "המסגרת הלוחמת המשמעותית ביותר מבחינת הלוחמים, והמ"פ הוא דרג הפיקוד המשפיע ביותר על התנהגותם, על מיצוי כושר לחימתם ועל יכולת עמידתם בלחצי שדה הקרב" (עמוד 9).

בספר נותחו 16 קרבות פלוגתיים שבהם לחמו פלוגות סדירות ופלוגות מילואים מחילות הרגלים, ההנדסה, השריון והתותחנים, ומפקדן נבחן בשלושה פרמטרים: יכולת עמידה בתנאי לחץ; יכולתו להניע את הלוחמים בתנאי לחץ; מבחן הביצוע. את דרג מפקד הפלוגה, כתב המחבר, מייחדים "הפיקוד הישיר על לוחמים, המגע הצמוד לאויב" (עמוד 196), והציפיות ההדדיות של המ"פ מחייליו ושלהם ממנו. כמו כן, קבע המחבר כי את המ"פ מייחדים שלושה תחומים נוספים אחריות ומחויבות; מקצועיות ומשמעת; ומנהיגות בקרב.

לתפיסתו של שמשי, "החשיפה של המ״פ כלוחם הנלחם כמו כל אחד מחייליו, מעמידה אותו במבחן מנהיגותי שונה מזה של מפקדים בכירים ממנו. להתנהגותם האישית של מפקדים בכירים יש משקל זניח. מה שחשוב בדרג שלהם הוא היעילות שבהפעלת המסגרות הלוחמות. לא כן בדרג המ״פ – הוא נדרש לאתגר מנהיגותי, המשלב בו־בזמן פסיכולוגיה וטקטיקה. מבחינה פסיכולוגית, עליו להניע אנשים לפעול בתנאי הלחץ של שדה הקרב ומבחינה טכנו־טקטית עליו להפעיל פלוגה ככוח לוחם בשדה הקרב. שני הגורמים כרוכים זה בזה ומשפיעים הדדית״ (עמוד 212).

הקריאה בספר מעלה את השאלה מה בין המ"פים של 1973 לאלה של 2021? מה דומה ומה שונה, שהרי חלו שינויים גדולים בטיב האיומים (מצבאות סדירים לצבאות טרור), באמצעי הלחימה המתקדמים. מנגד, בסופו של יום פלוגה היא עודנה המסגרת המצויה בלב הלחימה בכל מתאר תמרון יבשתי אפשרי, ומכאן שמפקדה וחייליו יחוו את עקת הקרב, לחצים ואתגרים דומים לאלו שחוו קודמיהם.

חשיבות הקרב המשולב וארגון המרחב בהגנה

אחד הפרקים בספר תיאר את לחימת פלוגה מגדוד 12 של חטיבת גולני בפיקוד סגן אברהם רונן. המג"ד, סא"ל יעקב שחר, נהרג ביום הרביעי למלחמה בהיתקלות עם קומנדו סורי בבְֻקעתא, והפיקוד הוטל על סגנו, רס"ן ארווין לביא. "הייתי חדש בתפקיד, הרוגע שהוא נטע בי – יותר מזה לא יכולתי לאחל לעצמי", סיפר אחד ממפקדי הפלוגות על לביא. "היכולת שלו לשלוט בנו ולכוון אותנו באמצעות הקשר זאת כבר אמנות. גם כשהוא לא היה לידי, בשיאן של התקפות עלינו, יכולתי לחוש אותו ולשאוב ממנו עידוד".

ב־11 באוקטובר, לאחר בלימת המתקפה הסורית ברמת הגולן, לקח הגדוד חלק במתקפת הנגד של צה"ל לשטח סוריה ולחם בקרבות בגֻ'בתא אל־חשב ובפתיחת הציר לכפר מזרעת בית ג'ן. למחרת נערך הגדוד להגנה סמוך לכפר, 30 ק"מ מפאתי דמשק, ועל פלוגתו של רונן הוטל להגן על צומת ממזרח לכפר. בשל קרבת הכוח לבירה הסורית, הטילו הסורים כוחות ניכרים במטרה להדוף אותו לאחור, ללא הצלחה. עם רדת הלילה נערך קרב ההגנה הראשון והפלוגה נדרשה לבלום התקפת שריון סורית. רונן ביקש מהמג"ד, לביא, שיקצה לו מחלקת טנקים, וכשזו הגיעה הכווין את מפקדה לעבר הטנקים הסוריים. כוח השריון פתח באש, ושני טנקים סורים הושמדו. במקביל נדרש המ"פ להתמודד עם התקפת כוח חי"ר סורי. הוא מיקם מחלקה אחת ברתק, ובחיפויה הסתערה מחלקה שנייה ואנשיה הרגו את החיילים הסורים.

קרב ההגנה הראשון הסתיים בבוקר, ובשאר היום עסק רונן בהיערכות והתארגנות מחדש. "הוא ביקש מהמג״ד טרקטורים, שהחלו לחפור מיד עם הגיעם, עמדות מוגנות לזחל״מים מדרום לכביש״ (עמוד 28). גם לאחר קרב ההגנה השני, ב־14 באוקטובר, שבו נדרשה הפלוגה לטהר בתים בכפר מכוחות חי"ר ונ"ט סוריים, הפיק רונן לקחים. הוא "ביקש מהמג"ד טנק, ובאמצעותו הרס שני בתים ממזרח לכפר – בתים שחסמו את שדה הראייה לחיילי הפלוגה" (עמוד 31).

בקרב הגנה נוסף, למחרת, נדרש רונן להתמודד עם התקפת כוח טנקי טי־62, וכוח חי"ר שנע נסתר דרך החורשות והמטעים הסמוכים לכפר. המ"פ ביקש סיוע מהמג"ד, וזה בתגובה הטיל על כוח שריון שהוכפף לגדוד לבלום את הטנקים הסוריים. במקביל "סגן רונן פרס את הפלוגה בתוך המטעים, ובירי מדויק הצליחו חיילו לפגוע במספר חיילים סורים. לאחר חילופי אש מטווחים קצרים, נסוג הכוח הסורי" (עמוד 33).

חייליו של רונן סמכו עליו ואחד המ"מים העיד כי נתן פקודות ברורות בקור־רוח ושלט במצב. רונן ציין כי: "המג"ד, רס"ן לביא, סייע לי בכל מה שהייתי צריך, כמו טנקים ודחפורים, ואִפשר לי לפעול בשטח לפני הבנתי" (עמוד 34). במהלך הלחימה היו לפלוגה עשרה פצועים ושני הרוגים.

הפרק הדגים שורה של נושאים שעודם רלוונטיים לצה"ל בכל תרחיש לחימה עתידי, ובהם הצורך לשלוט ברזי הקרב המשולב (במקרה זה שריון וחי"ר) וכן ארגון המרחב להגנה לאחר סיום ההתקפה (כפי שאירע לא אחת במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים ברצועת עזה).

חתירה למגע בקרב התקדמות

פרק אחר תיאר את לחימת הפלוגה מגדוד 50 (נח"ל מוצנח) של חטיבת הצנחנים בפיקוד סרן אריה (אריק) מורן (קראוזמן) בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים. הגדוד, שהיה ערוך להגנה במוצבים בגזרה הדרומית ברמת הגולן, נסוג ביום השני למלחמה לאחר שספג אבדות כבדות. המג"ד החדש, רס"ן יורם יאיר (יה־יה), תפס פיקוד על הגדוד יום קודם לכן, שעות מספר לפני פרוץ המלחמה, בעקבות פציעת המג"ד הקודם, סא"ל יעקב בנדל, באימון.

לאחר הנסיגה לחץ יאיר על המטכ"ל לצייד את הגדוד ולהחזירו ללחימה, שכן לדבריו ידע "שהשיקום הטוב ביותר של הגדוד זה להחזיר אותו להיות מבצעי". כעשרה ימים לאחר פרוץ הקרבות הוטס הגדוד לחצי־האי סיני. שם קיבל זחל"מים והוכפף לאוגדה 162. ב־21 באוקטובר חצה הגדוד את התעלה, והוטל עליו לטהר את החיץ החקלאי. במהלך הלחימה טיהר הגדוד את השטח מחוליות חי"ר מצרי בשטח מכוסה צמחייה רבה, רובה גידולים חקלאיים. "הצמחייה הקשתה מאוד לשמור קשר עין בין המחלקות והיה חשש מירי של חיילים זה על זה, לכן הורה סרן מורן למ"מים למנות חייל שיהיה בתצפית רצופה לעברו. בכל פעם שהתגלו מחפורות או שטחים חשודים במיוחד, הורה סרן מורן לאחת המחלקות לחפות באש תוך שהוא מקדם מחלקה אחרת לסרוק את השטח" (עמוד 38).

מורן, כמו המג"ד יאיר, עשה את עיקר שירותו בצנחנים ובגדוד (ולימים היה למח"ט גבעתי ולמפקד עוצבת האש), ושימש בתפקיד מ"פ במשך כשנה לפני המלחמה. האתגר שעמד לפניו היה לאושש את הפלוגה שספגה מכה מורלית בשל הנסיגה מרמת הגולן, ולהחזירה ללחימה. כדי לעשות כן, הקפיד להיות בחוד, ראשון לכל סיכון ומפגש עם האויב. "חשתי פחד ועייפות וזה בפירוש לא היה פשוט בשבילי להוביל כל הזמן ראשון את הפלוגה" (עמוד 41), סיפר מורן, "אבל חשתי אחריות רבה לחיי החיילים וידעתי שאני חייב לשמש להם דוגמה אישית" (עמוד 41).

למחרת נעה הפלוגה על־גבי זחל"מים. כשזיהה המ"פ שהציר ממוקש עצר את הטור הפלוגתי. אז נפתחה על שיירת הזחל"מים אש חזקה שירה כוח מצרי שהתבצר ביעד חפור וממוגן. מורן הורה לפרוק מהזחל"מים, מיקם מחלקה אחת ככוח רתק והוביל את שתי המחלקות הנותרות בהסתערות על היעד, במהלכה נפצע מפגיעת כדור במרפק. למרות הפציעה, "מורן המשיך בהסתערות עם הפלוגה כאילו דבר לא קרה, ותוך זמן קצר היעד נכבש ולמעלה מעשרה חיילים מצרים נהרגו בתוך המחפורות" (עמוד 42). במהלך הקרבות היו לפלוגה שלושה פצועים בלבד, בהם המ"פ.

לדברי מורן, המג"ד ״הקרין ביטחון והעלה את מורל הגדוד״ (עמוד 43), ויחד עם מטה הגדוד סייע לו בלחימה. מורן, לדברי שמשי, היה מ"פ מעולה שהצליח לאושש את הפלוגה לאחר הנסיגה מרמת הגולן, ולהוביל אותה בהצלחה בלחימה בקרב התקדמות. מ"מ בפלוגה סיפר כי למורן הייתה ״מנהיגות שקטה. הרגשתי שאכפת לו מהחיילים ושהוא פועל מתוך אחריות לחייהם. המנהיגות שלו באה לידי ביטוי בדוגמה האישית. הוא הוכיח כושר גופני טוב והתגלה כלוחם שדה מעולה״ (עמוד 43).

בקרב לחמה הפלוגה נגד אויב מבוזר שפעל בכוחות קטנים (חוליות קומנדו ונ"ט), בשטח סבוך ורווי עמדות ממוגנות ומוסוות, בדומה לאויב שמולו עשוי צה"ל ללחום במערכה הבאה. הפלוגה ניצחה בכל היתקלות משום שמפקדה חתר למגע, הפעיל את אנשיו ואמצעי הלחימה שברשותו בקור־רוח, שום שכל ומקצועיות וידע לעבוד בתיאום נכון עם הגדוד.

הדרג הפלוגתי הוא שמצוי בלב הקרב

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר, ומבאר לקורא את שהתרחש בשדה הקרב מנקודת המבט של המ"פ כמו גם של פקודיו. מנגד, נשאלת השאלה מדוע בחר המחבר, שכתב את ספרו במהלך האנתיפאדה השנייה עבור דרג הפיקוד הטקטי בצבא היבשה, להתמקד דווקא בניתוח קרבות בשטחים פתוחים ומבוצרים ממלחמת יום הכיפורים שאין בהם דמיון רב ללחימת צה"ל אז וגם בהמשך, נגד כוחות טרור, גרילה וצבאות טרור?

מפקדי הפלוגות שהובילו לוחמים בארבע השנים שקדמו ליציאת הספר לאור, בפשיטות ומעצרים במחנות הפליטים ביהודה, שומרון ורצועת עזה, פגשו אויב שונה מאוד מזה שפגשו מפקדי הפלוגות במלחמת יום הכיפורים. בניגוד לעבר, האויב פעל באופן מבוזר, בכוחות קטנים ונמנע ככל יכולתו ממגע ישיר. הדבר חל גם על המ"פים שהובילו, שנה מאוחר יותר, פלוגות ללחימה נגד מתחמי חזבאללה בכפרים וב"שמורות הטבע" בדרום לבנון. בכל מלחמת לבנון השנייה למשל, ביצע חזבאללה התקפה מתואמת אחת בלבד, ב־28 ביולי 2006, בעיירה בנת ג'ביל. הכוח המיוחד של חזבאללה תקף כוח מחטיבת הצנחנים בפיקוד המח"ט, חגי מרדכי, שקיבל התרעה מודיעינית ונערך בהתאם. בקרב נהרגו 26 מפעילי הכוח המיוחד, והנותרים נסוגו כלעומת שבאו.

לאויב כיום אין טנקים ומטוסים, ואף שיש ברשותו מרגמות, תותחים, רחפנים ומערכות נ"ט, הרי שאת עיקר האש ימקד דווקא בעורף האזרחי של ישראל. עם זאת, כוחות רצ'ואן של חזבאללה ונֻח'בה של חמאס מלמדים על נכונות האויב למהלכים התקפיים גם ביבשה, שכן הם כוח שמטרתו (בדומה למתקפות הקומנדו הסורי והמצרי ב־1973) לזרוע בלבול, הרס והרג בעורף הישראלי ובמוצבי קו המגע.

יש כמה דברים שנותרו כשהיו. בהקדמה לספר כתב הרמטכ"ל דאז, יעלון, כי "הדרג הפלוגתי הוא שמצוי בלב הקרב, ומכיוון שכך הוא הראשון הנדרש לפגוע ישירות באויב" (עמוד 7). אמנם, כתב שמשי, "גם המג"ד חשוף לאש אויב, אך המ"פ מצוי בתוכה זמן ממושך יותר והוא זה שנתקל ראשון באויב" (עמוד 194). בשנים שחלפו מהמלחמה שופרו יכולות צה"ל באש מנגד ושודרגו הן בדיוק והן בעוצמה (בדגש על אילו של חיל האוויר, אך לא רק) אולם השגת ההכרעה, בין שתהיה באמצעות תפיסת שטח, או כמאמר הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, על־ידי השמדת יכולות ופגיעה ניכרת בכוח הצבאי של האויב, עודנה מחייבת מגע ישיר וקרוב.

בפרק שעסק בלחימת פלוגה בגדוד 17 מחטיבת גולני בניסיון הראשון והכושל לכבוש את החרמון ב־8 באוקטובר 1973, נכתב שהמ"פ, מודי בן־ש"ך, דגל בחתירה למגע ובניצול כל זמן פנוי לאימונים מדמים ככל שניתן את הלחימה, גם בתעסוקה מבצעית. כשאין מודיעין, נהג לומר, "צריך לנתח היטב את השטח ולהעריך מה האויב עלול לעשות" (עמוד 46). למרות השינוי באופי האיומים וכניסתם של אמצעי לחימה מתקדמים, המ"פ ופלוגתו יוסיפו להיות במוקד הלחימה בכל תמרון יבשתי, ומכאן שגישה זו נותרה נכונה.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו.
המחבר מבקש להודות לרס"ן (מיל.) צח אקשטיין, סמג"ד בעוצבת "חיצי האש", על הערותיו הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

קלאוזביץ עדיין רלוונטי לצה"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שששש,המלחמה משתנה תדיר, הן בעצימותה, הן בהיקפה והן באמצעי הלחימה שמופעלים במהלכה. מנגד, טבע המלחמה נותר כשהיה. ציטוטים מן הספר על המלחמה: מדריך קצר לקלאוזביץ מלמדים עד כמה נותרה הגותו רלוונטית, ועד כמה היא נטועה בתפיסת ההפעלה העכשווית של צה"ל.

לא פעם, בדיונים שונים בצבא ומחוצה לו, נשמעות אמירות ולפיהן המלחמה השתנתה, הצבאות השתנו, האיומים השתנו ובכלל זהו עולם חדש שמחייב הבנות חדשות. זה נכון. צה"ל פועל כיום בשש זירות, מול אויבים מסוגים שונים מבעבר, ונדרש לגבש מענים ויכולות רלוונטיים לאתגרים. אך אף שהשינוי חייב להיות מתמיד, הוא חייב להיעשות בהתאם לאותם כללים ועקרונות של מעשה המלחמה המודרני. ואלה נותרו כשהיו כאשר ניסח אותם הגנרל הפרוסי קרל פיליפ גוטליב פון קלאוזביץ, שכן טבע המלחמה נותר כשהיה.

יש הסכמה מקובלת שקלאוזביץ הוא ההוגה והתיאורטיקן הצבאי המערבי המודרני החשוב ביותר. משנתו, חיבור בן עשרה כרכים בשם על המלחמה, ניתחה את המלחמה על שלל רכיביה, ועקרונותיה נטועים עמוק בצה"ל. קלאוזביץ לא רכש את בקיאותו בענייני המלחמה רק מתוך מחקר אקדמי אלא "דרך הרגליים", כאיש צבא. ב־1792, כצוער ברג'ימנט חי"ר בצבא הפרוסי (והוא רק בן 13), לחם נגד צרפת. בתום לימודיו באקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין מונה ב־1803 לשלישו של הנסיך אוגוסט מפרוסיה. בהמשך, ערק לצבא הרוסי ולחם בשירותו במגוון תפקידים נגד צבאו של נפוליאון ברוסיה. ב־1813 היה לראש מטה קורפוס ולמודן, הצטיין בקרב גרדה וב־1815 הועלה לדרגת קולונל והשתתף בקרב ווטרלו כראש המטה של גנרל טילמן. ב־1818 הועלה לדרגת מיור גנרל ומוּנה למנהל האקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין.

הקורא העברי עוד לא זכה בתרגום מלא של החיבור הקנוני של קלאוזביץ, ודורות של קציני צה"ל נאלצו להסתפק בספר על המלחמה: מדריך קצר לקלאוזביץ מאת רוג'ר אשלי לאונרד (הוצאת מערכות, 1977). שבו רוכזו העקרונות המרכזיים של משנתו. הבולט והמוכר שבהם: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים" (עמוד 65). ואכן, מאחורי מעשה המלחמה חייבת לעמוד אסטרטגיה סדורה שמטרתה להכווין את הפעלת הכוח הצבאי, כך שתסייע לעצב את המציאות בהתאם לרצון המדינאים. הפעלת כוח שלא כחלק ממדיניות שלמה – סופה שתהיה נואלת.

"המלחמה היא מעשה אלימות, שמטרתו לאכוף את רצוננו על יריבנו" (עמוד 51) קבע קלאוזביץ, וציין כי: "קרבות הם הלבֵנים שהמלחמה בנויה מהן" (עמוד 74). אמנם, יש במלחמה המודרנית יותר מאשר הקרבות לבדם והיא כוללת נדבך מדיני, כלכלי, ציבורי, תקשורתי ועוד, אבל בסופו של דבר ראשית הצירים של המלחמה היא הלחימה.

על החיכוך

בחיבורו ציין קלאוזביץ: "כל פעילות במלחמה קשורה, אפוא, בהכרח בקרב, במישרין או בעקיפין. את החייל מגייסים, מלבישים, ומאמנים; הוא ישן, אוכל, שותה וצועד – הכול רק כדי שיילחם בזמן הנכון ובמקום הנכון" (עמוד 72). קשה לנסח זאת באופן ברור וקולע יותר, ואין זה משנה אם מדובר בטייס קרב, צוות כוחות מיוחדים בעומק האויב, או צוות של סטי"ל, טנק או סוללת כיפת ברזל, ולחלופין במפעילי כטמ"מ שנדרשים להתייצב בזמן בקרון שליטה ולהטיס את כלי הטיס לעבר מטרה ביעד מרוחק. ואולם במלחמה יש חיכוך שמקשה על אלה לעמוד במשימה.

קלאוזביץ הוא האיש שטבע את המושג "חיכוך" בהקשר למלחמה. "חיכוך הוא המושג היחיד המבטא, באופן כללי, את המבדיל בין מלחמה ממשית ובין מלחמה על נייר" (עמוד 89), כתב. במלחמה יש סכנה פיזית, מאמץ פיזי, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ועל כן גם הפעולות הפשוטות ביותר קשות הן. הקשיים הללו, שלרוב לא ניתן לצפות מראש, מצטברים לכדי יצירת ה"חיכוך", המגביל, מאט ומעכב את פעולת הכוחות.

הפעילות במלחמה, כתב, "היא תנועה בתווך סמיך. כשם שאדם השרוע במים אינו יכול לבצע בקלות ובאורח סדיר את התנועה הפשוטה והטבעית ביותר, הליכה, כך במלחמה, מי שאינו מתאמץ במיוחד, אינו יכול להגיע אפילו לבינוניות" (עמוד 90). על המפקד, כתב, "להיות מודע לחיכוך, כדי שיוכל להתגבר עליו ככל האפשר" (עמוד 90).

"המלחמה היא נחלת אי־הוודאות"

בהתייחס לקרב רווחת בצה"ל האמירה המפורסמת של קלאוזביץ, שחקוקה על קירות רבים בבסיסי האימונים, ולפיה "המלחמה היא נחלת אי־הוודאות" (עמוד 79). ואכן, שדה הקרב, בוודאי נוכח הקדמה הטכנולוגית שנתנה בידי הצבאות אמצעי לחימה קטלניים מבעבר, הוא סביבה כאוטית, מורכבת ודינמית שמחייבת קשיחות, יכולת קבלת החלטות ומיומנות מקצועית גבוהה.

לאימונים בעבר, אמר בשעתו עפר שלח, שלחם כמ"פ צנחנים במילואים במלחמת לבנון הראשונה: "היה יסוד קדוש אחד – הבלתי נודע. לא ידענו מה הולך לקרות בעוד דקה, בעוד שבוע, בוודאי לא בחודש הבא. התפיסה הזאת גרסה שככה זה יהיה גם במלחמה. במלחמה לא תדע מה קורה, ולכן אתה צריך להיות מוכן להתמודד עם הבלתי נודע בכל זמן שהוא". שלח ציין כי כיום התפיסה בצה"ל גורסת: "שככל שהחייל יודע יותר כך הוא יהיה טוב יותר, מקצועי יותר, מוכן יותר למה שהוא צריך לעשות".

הגישה שבה התאמנו בצה"ל בעבר נבעה מקביעתו של קלאוזביץ, אבל גם זו שרווחת בצה"ל כיום בכל הנוגע להכשרת הכוחות ואימונם נובעת מתפיסתו. אף שהלחימה טומנת בחובה רכיבים שאותם לא ניתן לתרגל (בעיקר או שנוגעים לאויב אמיתי המבקש לפגוע בכוחותינו) הרי שקלאוזביץ הדגיש כי חשוב שהאימונים ידמו ככל שניתן את כל מה כן אפשר לדמות ולתרגל בכדי שאף חייל, בכל דרגה ותפקיד, לא יפגוש במלחמה לראשונה בדברים שעשויים לזעזע ולהפתיע אותו, גם אם נתקל בהם רק פעם אחת לפני כן. "הדברים אמורים אפילו בעייפות גופנית. נחוץ לתרגל אותם יותר למען ההרגל הנפשי מאשר למען ההרגל הגופני" (עמוד 91).

בשל כך, קבע בשעתו אלוף (מיל') דורון רובין, קצין צנחנים שפיקד בין היתר על בה"ד 1, כי: "דווקא האימון הוא הזמן והמקום להיכשל ולבחון, לנסות ולהעז, כך שמטרת האימון היא להביא כל מצב לקצהו, עד לנקודת הקיצון, עד גבול המותר וההגיוני". הכלל המנחה, קבע , הוא ש"מתאמנים כמו שנלחמים".

עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל ב־2007, ציטט רא"ל גבי אשכנזי, יוצא חטיבת גולני שעסק בפיקוד על כוחות יבשה בלחימה ובשגרה במהלך כל שירותו, את ההוגה הפרוסי שקבע כי לצבא יש שני מצבים: "הכנות למלחמה, והמלחמה עצמה" (עמוד 96).

בתקופת אשכנזי כרמטכ"ל בא הדבר לידי ביטוי בעיקר בתנופת אימונים גדולה שכוונה לקראת מלחמה שעלולה הייתה לפרוץ רק שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, בעקבות תקיפת הכור הגרעיני בסוריה (שלא פרצה לבסוף) ומערכה בעזה, בדמות מבצע "עופרת יצוקה". לימים התברר שיש גם מצב שלישי, המערכה שבין המלחמות, אבל המסר היה ברור – אין תחליף לאימון הכוחות בשדה, כשקר או חם להם, העייפות מצטברת ומשקל הציוד מעיק.

"שלילת יכולות"

לתפיסת קלאוזביץ: "טקטיקה היא התורה של שימוש בכוחות צבא בקרב; אסטרטגיה היא התורה של שימוש בקרבות למען מטרת המלחמה" (עמוד 93). בכל האמור במפקדי הצבא קבע קלאוזביץ כי: "ככל שבכירה הדרגה, כן רב הצורך בכך, שאל העזה יתלווה מוח חושב, כדי שזו לא תהיה סתם התפרצות עיוורת של להט חסר מגמה" (עמוד 111).

בהגותו הדגיש קלאוזביץ את חשיבות התחבולה וההפתעה, ואף ציין כי יש לפעול כך שההפתעה תהיה "מצויה בכל המבצעים" (עמוד 117). תפיסה זו רווחת בצה"ל מיום היווסדו. כך למשל, נהג הרמטכ"ל גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, להדגיש את הצורך לפעול כל העת בדפוס חשיבה האופרטיבי ולפיו: "צה"ל מפתיע בכל דרך". דוגמה מוצלחת לכך היא מבצע "מגן צפוני" בשלהי 2018, שאותו יזם ועליו פיקד, שהפתיע את חזבאללה ושלל את מהארגון את מנהרות החדירה – נשק ההפתעה של הארגון למערכה הבאה.

"בקרב מכוונת כל עשייה כלפי השמדת האויב, או ליתר דיוק השמדת יכולת הלחימה שלו. דבר זה נובע מעצם מושג הקרב. משום כך, חיסול יכולת הלחימה של האויב הוא תמיד האמצעי להשגת היעד בקרב" (עמוד 72), כתב קלאוזביץ. תפיסה זאת שבה והפכה רווחת בצה"ל בשנים האחרונות, בוודאי בכל האמור בקרב היבשתי.

בפעמים האחרונות שצה"ל תמרן בהצלחה היה הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי מח"ט הצנחנים (מבצע "חומת מגן" ב־2002) ורח"ט מבצעים (מבצע "עופרת יצוקה" ב־2008). נראה שהלקח שנשא עימו הוא שהתמרון חייב להיות מוכוון להשמדת נכסיו של האויב וכוחו הצבאי, ובשיחותיו עם מפקדים וחיילים הוא מהדהד את הכלל שניסח קלאוזביץ בחיבורו. כך למשל, במאי 2019, בשיחה שערך עם חניכי קורס פו"ם אלון שעתידים לפקד על גדודים ויחידות מבצעיות, אמר רא"ל כוכבי כי בעבר היה השטח המגדיר המרכזי של ההצלחה, ואילו עתה על מפקדי צה"ל להיפרד מהתפיסה ולפיה זהו הפרמטר המרכזי למדידת הישגים בלחימה. אף שהשטח נותר אחד הפרמטרים שלפיהם מודדים את הישגי הכוחות, עתה: "שלילת היכולות מהאויב הוא מושג מפתח". בהתאם לקביעתו המקורית של קלאוזביץ קבע הרמטכ"ל כי: "הפרמטר המרכזי הופך להיות כמה השמדת? כמה קטלת? כמה יכולות לקחת מהאויב".

תפיסת ההפעלה לניצחון של צה"ל נועדה, לדברי רא"ל כוכבי, "לשלול את יכולת הלחימה של האויב עד להכרעתו. מעל לכול נדרשת שלילת יכולת האש של האויב – זו המכוונת לתקיפה רחבת־היקף ואפקטיבית של העורף האזרחי, של תשתיות המדינה וצה"ל, ושל הכוחות הלוחמים".

טבע המלחמה נותר כשהיה

המלחמה משתנה תדיר, הן בעצימותה, הן בהיקפה והן באמצעי הלחימה שמופעלים במהלכה על־ידי הצבאות הלוחמים. מנגד, טבע המלחמה נותר כשהיה, ועדיין מבקשות מדינות וישויות מדינתיות להשיג באמצעות כוח צבאי אינטרסים שלא ניתן היה להשיג בלעדיו.

טבעו של הקרב גם הוא נותר כשהיה מימי קדם ועד ימינו, ולא בכדי ציין בשעתו תא"ל ערן ניב, לשעבר מפקד בה"ד 1, שחלק ניכר מן האתגרים שיעמדו בפני לוחמי צה"ל בעימות הבא לא השתנו. "קלאוזביץ הוא נצחי: המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, לעולם לא תמצא אותה כמו שחשבת. כל מהות האזרחות היא לייצר ודאות. מנגד, הרעיון של מסלול ההכשרה כולו, מהטירונות הקרבית ועד קורס הקצינים, הוא לייצר יכולת תפקוד בתנאי חוסר ודאות. כשאין חיכוך, כולם טובים".

ציטוטים אלה מן הספר מלמדים עד כמה נותרה הגותו של קלאוזביץ רלוונטית לצה"ל, עד כמה היא נטועה בתפיסת ההפעלה העכשווית שלו ועד כמה חשוב הספר התמציתי שריכז את עיקרי הגותו, בהיעדר תרגום של הספר המלא. 

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

רף פצ"ן – לחשל את החרב | מאת אמיר ברעם וגל פרל פינקל

רשומה רגילה


אי־הוודאות שבה ייתקלו מפקדים, במיוחד בצבא היבשה, מחייבת אותם להפגין כישורי הסתגלות בביצוע ובהובלת כוחות. זאת בדיוק התפיסה שעמדה בבסיס רף פצ"ן – להטיל את הכוחות לשדה שידמה להם את האתגר המבצעי שיפגשו בלחימה בלבנון, לבחון את כשירותם לעמוד בו ולסגור את הפערים במוכנות עוד לפני המלחמה

בתהליך חשיבה אסטרטגי שקיים פיקוד הצפון לפני כשנתיים, זוהה צורך לשפר את רמת ההיכרות והמוכנות של הרובד הטקטי בכוחות היבשה עם האתגרים הצפויים לו אם יידרש להסלמה או למלחמה בלבנון. הדברים נוגעים למאפייני הקרקע (תכסית ותבליט) ולהיערכות האויב בדרום לבנון, וכן לתורת הלחימה שגיבש. זאת ועוד, מן השטח עלה הצורך לערוך מחדש את הטכניקות הקרביות הייעודיות לחזית הצפון ולבחון אותן בתרגול מעשי אל מול בִּיום אויב מומחה, כדי לחזק את מיומנות כוחותינו ואת השפה המשותפת.

במבצע "שומר החומות" ניהל צה"ל מערכה מבוססת אש ללא תמרון נגד החמאס ברצועת עזה. במהלך המערכה נפגעו מערכים קריטיים של האויב ופעילי טרור רבים נהרגו. בזירת הדרום ניתן, בשל טיב האיום, ההיקף הגיאוגרפי של רצועת עזה והמענה המשוכלל של תשתיות ההגנה בגבול, לנהל מערכה שעיקרה ואף כולה מבוססת מהלומות אש.

בזירה הצפונית, לעומת זאת – האיום החמור על העורף, היקפו ופוטנציאל ההיזק ליישובים הרבים בגבול לבנון מחייבים, לצד אש עוצמתית, מערכתית ומדויקת, שיתבצע תמרון אגרסיבי וקטלני לשטח שברשות האויב במטרה להסיר את האיום. בוחן רף פצ"ן נוצר כדי לחזק, לשפר ולייצר את מוכנות כוחות היבשה לתמרון שכזה ולנטוע בהם ובדרגים שמעליהם את הביטחון בכוחם לבצע אותו בהצלחה.

מאז מלחמת לבנון השנייה התעצם חזבאללה. בלחימה במלחמת האזרחים בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש הארגון ניסיון מבצעי רב וזכה לחשיפה ולחיכוך מלמדים מצד צבאות סדורים, מתקדמים ממנו בתורות ובטכניקות הקרביות, דוגמת הצבא הסורי והרוסי. הניסיון המבצעי שרכש הארגון, שהיה לפני כן מגננתי בהווייתו, שינה את אופיו והפך אותו להתקפי בפעולותיו ובתוכניותיו. חזבאללה כיום הוא כוח לוחם מאורגן הערוך היטב בתוככי האוכלוסייה בכפרים, מוגן בעמדות מבוצרות מעל לקרקע ומתחתיה.

לצד מאמץ מגננתי באופיו הבסיסי, חזבאללה ערוך ומתכנן לבצע מגוון התקפות רחב באמצעות כוחות שייעודם לחדור לשטח ישראל, תוך הישענות ומיצוי של השטחים הסבוכים או השולטים (באש ובתצפית) בסמוך לגבול, לבצע פעולות גרילה נגד מוצבי צה"ל ופיגועי טרור נגד יישובים בקו המגע, ולנצל את צירי הגישה המרכזיים לשיבוש יכולתו של צה"ל לגייס את אנשיו, לשנע אותם לקו החזית ולתמרן לשטחו.

התיאורטיקן הפרוסי קרל פון קלאוזביץ הדגיש כי "חשוב עד מאוד שהחייל, הגבוה או הנמוך בדרגה, לא יפגוש במלחמה בתופעות אשר תמלאנה אותו, בראותו אותן לראשונה, חרדה או תימהון". על־מנת לגשר על הפער הוחלט על אימון ייעודי, מעין "בוחן רף" בעריכת פיקוד הצפון וזרוע היבשה, שאותו יעברו כלל צוותי הקרב הגדודיים בצה"ל במטרה להכין אותם ללחימה, בהתאם לתוכניות האופרטיביות למערכה הבאה בצפון. הבוחן ביקש לצמצם ככל שניתן את "מס הכניסה ללחימה" הצפוי, אותו משלמים תדיר כוחות לא מיומנים ולא אורגניים, באמצעות העלאת הכשירות ושיפור הבנת מתארי האיום והעימות בלבנון.

האימון נועד, כמאמר בריגדיר־גנרל סל"א מרשל, "לזרות באימונים אור כה חזק, עד כי יפזר הרבה מאופל ליל־הקרב". הוא שימש מצע לשיפור החולשות ושימור החוזקות בקרב הכוחות, ואפשר את בחינת מימוש התפיסה המטכ"לית ("ניצחון") בדרג הטקטי ואת תפיסת התמרון של זרוע היבשה ("בחכמ"ה"). יתרה מכך, הבוחן ייצר רף כשירות מדיד לגדוד המתורגל כפרט, וסיפק הבנה טובה של מצב הכשירות בכלל הגדודים הסדירים ביבשה ושל מוכנותם למלחמה בזירת פיקוד הצפון.

האימון נערך במתכונת של בוחן משום שבחנים דוחפים את הנבחן להתאמץ ולהשקיע את כל יכולתו. יתרה מכך, הדבר יוצר ממד של לחץ ומתח, שמדמה במעט את עקת הקרב שיחושו המפקדים בלחימה. אף שהבוחן לא נועד להכשיל את היחידות, קיום האימון במתכונת זו יצר מתח בריא וחייב את היחידות להתכונן באופן יסודי.

אלוף (מיל') דורון רובין, בהתייחסו לאמירתו של קלאוזביץ שקבע כי שדה הקרב הוא ממלכת אי־הוודאות, כתב כי "דווקא האימון הוא הזמן והמקום להיכשל ולבחון, לנסות ולהעז, כך שמטרת האימון היא להביא כל מצב לקצהו, עד לנקודת הקיצון, עד גבול המותר וההגיוני". הכלל המנחה, קבע רובין, מהבולטים במפקדי הצנחנים, הוא ש"מתאמנים כמו שנלחמים".

יש יחידות שנכשלו בבוחן ולא עמדו ברף ובסטנדרטים שהציב הפיקוד למוכנות ללחימה בחזית לבנון. ברם מוטב שייכשלו שם, יתחקרו את עצמן וישתפרו להמשך, מאשר שייחוו כישלון בשדה הקרב. המלחמה אינה סלחנית למי שאינו מגיע מוכן, והמחיר על טעויות הוא כבד ובא לידי ביטוי בחיי אדם ובאי־עמידה במשימה. הבוחן אפשר ליחידות ללמוד מהאירועים המוצלחים שחוו במהלכו, אבל לא פחות חשוב מכך מהכישלונות, מכיוון שהכישלון הוא המורה הטוב ביותר, ולקחו הוא הצורב ביותר.

יש לציין כי במהלך השנים – בחיכוך המבצעי הטקטי נגד חזבאללה ברצועת הביטחון בלבנון, ובלחימה מול ארגוני הטרור הפלסטיניים ביהודה ושומרון באנתפאדה השנייה ונגד חמאס בעזה – נתקלו כוחות שפעלו באופן לקוי ושגוי מבצעית ב״אויב מעניש" שחייב אותם להשתפר. בשנים האחרונות אין חיכוך מבצעי משמעותי ביבשה, ולכן הדבר מחייב את צה"ל ״למשוך עצמו בשערות ראשו", כמאמר הברון מינכהאוזן, אל מעל לשגרה, על־מנת להכין עצמו לעימות.

מתווה הבוחן ואתגריו

האימון בחן את הרמה הגדודית, על יכולתה לתכנן, להיערך ולעמוד במשימות. בהתאם לכך היה הבוחן מוכוון תוכנית אופרטיבית ודימה היטב לחימה צפויה בתנאי השטח (הררי, סבוך, מרחב בנוי), אויב (דימוי אויב מציאותי הפועל בהתאם לתו"ל שלו) וכן זמן ומרחב בשטח בעל מאפיינים צפוניים ברצף של לחימת יום ולילה.

הגנרל הגרמני ארווין רומל, שלחם במלחמת העולם הראשונה כמפקד פלוגה בגדוד חי"ר מובחר (ושימש גם כמג"ד בפועל), כתב לימים כי "המלחמה מטילה תביעות כבדות מאוד על כוחו של החייל ועל עצביו, ומשום כך דרוש הרבה מאנשיך באימונים בזמן שלום". בהתאם לכך הגדודים שעברו את הבוחן נדרשו לבצע מעבר מהיר וחלק ככל האפשר משגרה לחירום ומגדוד לצוות קרב גדודי בזמן קצר, ואז לבצע תכנון קרב גדודי בנוהל הקרב (ובהמשך, בניהול הקרב, לעדכן את התוכנית בהתאם לדרך פעולת האויב שהתממשה); להגות ולממש תחבולה (שלרוב תבוא לידי ביטוי בתקיפה ממקום ובזמן לא צפויים המנוגדים לכיוון ההיערכות של האויב); לנתח שטח (בעיקר לתת מענה לאיום טילי הנ"ט המרחבי); למצות את מכלול המבצעים הגדודי (שהוא רכיב חיוני בתיאום הקרב הגדודי ובחיבור למרחב החטיבתי); ולתפעל באופן מיטבי את מערכות הפו"ש והשו"ב.

לאחר מכן נבחנה יכולתו של הצק"ג לפעול בתצורות קרב שונות ובהן התקפה, הגנה, פשיטה ועוד. נוסף על כך נבחנה בקיאותו של הצוות ורמת שליטתו בטכניקות ובתרגולות הקרביות הייעודיות לזירת לבנון ובלחימה משולבת לצד כוחות חבירים, כמו גם יכולת מפקדיו להתמודד בהצלחה עם אירועי שינוי משימה.

נוסף על כך נדרשו הגדודים למצות את אמצעי הלחימה והכוח בהתאם לאתגר המבצעי ותורת הלחימה, ובכלל זה לתכנן ולהפעיל את האש הגדודית וגורמי אש נוספים במהלך כל שלבי הלחימה. הפעלת האש לסיוע קרוב, למיסוך ולריכוך היא רכיב חשוב בלחימת צק"ג.

דוגמה בולטת לכך נלמדה במהלך לחימת גדוד הסיור של הצנחנים שעליו פיקד סא"ל נמרוד אלוני, במלחמת לבנון השנייה. על הגדוד, שהפך לצק"ג שכלל פלוגת שריון, כלבנים וכוחות נוספים, הוטל להשתלט על הכפר מארון א־ראס. במהלך התנועה אל היעד הפעיל הקש"א סיוע אש קרוב לעבר יעדי חזבאללה בכפר. המג"ד אלוני סיפר כי "במהלך המלחמה כמעט לא היה לי מחסור באש. הארטילריה עבדה בצורה יוצאת מן הכלל – לרוב גם מאוד מדויקת". בקרב פגע הגדוד בפעילי חזבאללה רבים ונעזר כל העת בסיוע האש הקרוב שהפעיל הקש"א לעבר עמדות חזבאללה בכפר. אין ספק שבלבנון נידרש הן לאש שטח נרחבת, עוצמתית ומלוות תמרון, והן לאש מדויקת, מקדימה ומלווה, על בסיס מטרות שתוכננו מראש.

סוגיה נוספת שחיונית ללחימה בלבנון היא סוגיית היוזמה. בספר מתבוסה לניצחון תיאר פילדמרשל ויליאם סלים, שפיקד על קורפוס בורמה בצבא הבריטי בחזית בורמה במלחמת העולם השנייה, כיצד לאחר הנסיגה מבורמה גיבש את הקורפוס שלו שוב ליחידה לוחמת. בתקופת האימונים הזו, שכינה "חישול החרב", ביקש סלים לטפח בלב אנשיו תחושת ביטחון ומסוגלות. סלים שם במהלך האימונים דגש על הצורך "לבצע התקפות באיגוף ולפיתה, ולתקוף את האויב מן האגף ומן העורף, שעה שהאויב מרותק על־ידי לחץ חזיתי". נוסף על כך, ציין, אסור להניח לאויב היפני לנקוט יוזמה, שכן אז הוא במיטבו. מנגד, כאשר היוזמה היא בידי הכוח הבריטי, היפנים "מתבלבלים וקל לקטול בהם", ועל כן "על־ידי ניידות מרוחקת מהדרכים, הפתעה ופעולה התקפית, שומה עלינו לחדש את היוזמה ולהחזיק בה".

חשוב לציין, פעילי חזבאללה הלבנוניים אינם שווי ערך ללוחמים היפנים במלחמת העולם השנייה. ואולם הציווי לאחוז ביוזמה בלחימה הוא ציווי עליון. בקרב מידוויי במלחמת העולם השנייה (1942) נעו לקראת מפגש שני הציים, היפני בפיקוד אדמירל צ'ואיצ'י נגומו, והאמריקני בפיקוד אדמירל ריימונד ספרואנס. היה ברור שהניצחון יהיה בידי הצי שיחשוף ראשון את כוח האויב, יתקוף אותו וישמידו. מטוסי הקרב של הצי האמריקני איתרו את הצי היפני בעודו בתנועה, תקפו ראשונים והכריעו את הקרב. הדבר דומה לתרשים ששרטט מח"ט גולני אל"ם ברק חירם, להמחשת ההכרח לזהות את הכוחות ההתקפיים של חזבאללה בעודם נעים למגע, להיערך במארב במרחב ההגנה ולהשמידם.

תרשים 1: תצורות טקטיות אפשריות למפגש עם התקפת חזבאללה

דבריו של סלים רלוונטיים ותקפים גם בהקשר של כוחות צה"ל ביבשה נוכח האתגר שניצב מולם בחזית לבנון. היוזמה בקרב מאפשרת לקזז את יתרון האויב, ואף להפוך את הקערה על פיה. מכאן שהדרך להביס את הכוחות ההתקפיים של האויב בקו המגע, ובהמשך את כוחות חזבאללה הערוכים בהגנה בשטח לבנון, היא באמצעות אותם ציוויים שציין סלים, ובהם ההימנעות מתנועה בנתיבים צפויים, נקיטת יוזמה ותחבולה טקטית.

לקחים ודגשים

מן הבוחן נלמדו נושאים מגוונים, שהטמעת לקחיהם המבצעיים עשויה לשפר את כשירות הכוחות המתמרנים ואת מוכנותם למלחמה הבאה. להלן עשרת הלקחים המרכזיים, תמצית תורת הלחימה והטכניקות הקרביות, כפי שנלמדו בתרגילי רף פצ"ן.

1. הציווי "לנצח בקרב הראשון" – הצורך למנוע מהאויב כל הישג בשלבי הלחימה הראשונים נובע מההבנה כי מטרתו, בהתאם לתפיסת ההפעלה שלו, היא לשבש את תוכניות צה"ל, ולכן אי־הצלחה בקרב הראשון עלולה לאפשר לו להצליח לממש את תפיסתו. יתרה מכך, ניצחון בקרב הראשון יכה את האויב גם מבחינה תודעתית, יכשיל את יכולתו לייצר נרטיב ארסי וייצור אצלו הפסד בפועל ותחושה של כישלון. הישג כזה יסייע הן לניצול המומנטום והן כדי לפרוץ את המחסום התודעתי והחשש בנוגע למלחמה ולתמרון רב־ממדי מעבר לקו הגבול הבין־לאומי בחזית לבנון.

יש לזכור שהלחימה מול חזבאללה תיערך לא רק בממדיה הישירים. במקביל ללחימה הקינטית הרב־ממדית בחזית ובעומק, תתנהל במהלך המערכה כולה תחרות על הנרטיב וההשפעה על האוכלוסיות והצבאות בשני הצדדים. העליונות המובהקת של הצק"ג המשולב בצה"ל על האויב והערך הקרבי המצרפי שלו – באיכות הלוחמים, בקטלניות אמצעי הלחימה, בתורה הצבאית (ובכלל זה הטכניקות הקרביות העדכניות) וברוח הקרב של הלוחם הישראלי – עשויים לתרום לניצחון צה"ל על חזבאללה בכוח, ברוח ובנרטיב – כבר בקרב הראשון.

2. תחושת המסוגלות של הכוחות – משיחות עם מג"דים ועם פקודיהם עלה כי רף פצ"ן בחן כמעט את כלל קשת היכולות המבצעיות והטכניקות הקרביות שלהן נדרש הגדוד בלחימה והציב אתגר של ממש בפני החיילים, מפקדי המשנה והמסגרת כולה. המג"דים שעברו את הבוחן ציינו כי על אף מורת הרוח שהבוחן עורר לעיתים בתחילתו, הרי בעקבותיו התחזקו הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות שלהם ושל אנשיהם לעמוד במשימות שיוטלו עליהם במלחמה הבאה.

כך, למשך, ציין סא"ל רן פרידמן, מפקד גדוד הצנחנים "צפע", כי הבוחן אפשר לגדוד לבחון ולשפר את הטכניקות הקרביות המתפתחות לקרב בחזית. "לוקחים הישג נדרש ומביאים אותו לקצה, דבר שמגביר את תחושת המסוגלות". מפקד גדוד השריון "סער", סא"ל איתי זעפרני, הוסיף כי לתפיסתו "הבוחן אפשר למג"ד להפעיל את כלל הפלטפורמות הגדודיות (בסדיר ובמילואים) ולקחת אותן לקצה, בהקשר של הערכת המצב המתמשכת וביצוע תהליכים עד הקצה".

3. מימוש עקרון מיצוי הכוח – הגדרת סדר פעולות ותהליך מבצעי ברור על־מנת שצוות־הקרב הגדודי יהפוך לסך כל מרכיביו, ובכלל זה גזירת המשמעויות המנהלתיות והלוגיסטיות, ציוות הכוחות ויצירת השפה המשותפת – בהקשר לכך אמר בשנת 1941 גנרל ג'ורג' פאטון, בנאום שנשא בפני דיוויזיית השריון השנייה שעליה פיקד, כי "כדי להשיג הרמוניה במוזיקה, על כל כלי לתמוך בחבריו […] על כל כלִי נשק לתמוך בכל כלֵי הנשק האחרים. עבודת צוות מביאה את הניצחון. עליכם, הנגנים של מארס […] להצטרף לקונצרט במקום הנכון ובזמן הנכון".

נדרש, אם כן, להטמיע את התפיסה כי הגדוד הוא מסגרת חד־חילית רק בשגרה. בלחימה הוא פועל באופן רב־חילי כצק"ג, שמפקדו ופקודיו יודעים להילחם יחד ככוח אחד, עצמאי ואוטונומי, המפעיל ומקבל סיוע רב־חילי ורב־זרועי במהלך הלחימה.

לצוותי הלחימה בדרג הטקטי (צק"פ וצק"ג) יש כיום יותר יכולות מקושרות של שו"ב ופו"ש, שבעבר אפיינו רק את החטיבה והאוגדה. אלו מחייבים אותנו לשפר את השילוביות בדרג הנמוך והבוחן נועד לשמש ליבשה מצע לתרגל זאת ולבחון את מידת העמידה בהישג הנדרש הזה.

בהקשר לסדר הפעולות בצבירת הכוחות, מצאנו לנכון להדגיש כי במהלך המעבר משגרה לחירום ושינוע הכוחות צפונה יימצאו הכוחות תחת אש, ויידרשו להתגבר על צפיפות, צירים פקוקים ואנדרלמוסיה, שאין בהם כדי להפחית מאחריות המג"דים להגיע בזמן הנדרש למקום הנדרש. לפיכך, נדרשת הקפדה יתרה על משמעת במעברים ובתנועה בצירים. שימוש בדחיפה ויוזמה על־מנת לעמוד ב"ש" על חשבון פגיעה בסדר המעבר שתוכנן בקפידה על־ידי רמה ממונה, עלול ליצור אנדרלמוסיה שתפגע קשות בתוכנית עוד לפני המגע עם האויב.

במלחמת העולם השנייה, במהלך הפלישה הגרמנית לבלגיה ולצרפת, צפו מפקדי הצבא הגרמני את האנדרלמוסיה מראש והציבו בנקודות הפיקוח קצינים בכירים ולא שוטרים צבאיים, במטרה להשיג שליטה טובה יותר במפקדי השדה היוזמים וההתקפיים של הוורמאכט. יש לציין כי במהלך מלחמת יום הכיפורים, בחזית הדרום, התקשה צה"ל לשלוט בתנועה בצירים לעבר תעלת סואץ, והדבר פגע ביכולתו להניע כוחות באופן סדור ונכון לצליחת התעלה, כמו גם ללחימה בצבא המצרי בגדה המזרחית. על כן יש לתכנן באופן קפדני את תנועת הכוחות צפונה, שמחייבת שליטה משמעותית ומשמעת פעולה של הכוחות עצמם.

4. מחויבות המפקדים לשפר את התפיסה והלחימה המרחבית של הצק"ג בכלל ואת המיומנות ההיקפית מול טילי האויב בפרט – תפיסתו של חזבאללה, לנוכח הצלחותיו במלחמת לבנון השנייה בהפעלת טילים נגד טנקים, מתבססת על היערכות מגננתית הכוללת רכיבים של הגנה והתקפה על בסיס תשתיות קבועות בקרקע או כוחות ניידים – כל זאת כדי למנוע מצה"ל להגיע למגע קרוב עם כוחותיו ולפגוע בכוחות המתמרנים מבעוד מועד. אל"ם ישראל פרידלר, מפקד בא"פ אליקים, המשיל את אופן התחמשות חזבאללה במגוון טילי הנ"ט למתאגרף בעל זרועות ארוכות, המרחיק באמצעותן את יריבו כדי למנוע ממנו להתקרב ולפגוע בו. הנ"ט בחזבאללה הוא איום לא רק לכוחות השריון לבדם, אלא לתמרון היבשתי בכללותו, כלומר אמל"ח נ"ט הוא בפועל גם אמל"ח נ"ת (נגד תמרון).

לפיכך, המפקדים נדרשים לנתח לעומק את האיומים הנשקפים ממרחב ההתעניינות הגדודי, ולא רק את אלה שתחומים בגבולות מרחב אחריותם, ולתת להם מענה באמצעות החטיבה או האוגדה. בבוחן, שביקש לדמות את היערכות האויב באופן היקפי ככל הניתן, בלטה הצלחתם של הצק"גים שהשכילו לפרוס משמר קדמי גדודי והפעילו כוחות תצפית וחשיפה קטנים, מעבר לקו המגע, תוך שבירת הליניאריות בלחימה (בלי לאבד את השליטה בכוחות). אלה סייעו לא רק לחשוף את האויב ולהשמידו, אלא גם "לשבור צורה" ולבלבל אותו בנוגע לאופן ההיערכות הקרבית של כוחותינו. צק"גים שלא עשו כן שילמו בבוחן מחיר ומיד!

5. לוחמת הלילה – בתולדות כוח המגן העברי מקובל לייחס את לוחמת הלילה לקצין הבריטי אורד וינגייט, שהקים בעת המרד הערבי ב־1938 את "פלגות הלילה המיוחדות". ברם כפי שלימד וינגייט את לוחמיו, הלילה כמאפשר התקפה והפתעת אויב נזכר כבר בתנ"ך. בעת המלחמה בחמשת מלכי כנען בגבעון ניצל יהושע את הלילה לטובתו. "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ, פִּתְאֹם: כָּל־הַלַּיְלָה, עָלָה מִן־הַגִּלְגָּל". הכוח בפיקוד יהושע נע במהלך הלילה כולו בציר העולה מן הגלגל לגבעון (ואדי קלט), נסתר, הפתיע את האויב באור ראשון והכריע אותו. ואמנם, בלילה סמיך ערפל המלחמה שבעתיים, אך די במצאי הרחב של אמצעי ראיית הלילה בצק"גים (בוודאי אלה הסדירים) וכן ברמת המיומנות הגבוהה והשליטה בטכניקות הקרביות הנדרשות בלחימה בשטחים סגורים ומבוצרים, כדי להיות מסוגלים לפעול ולנצח בלחימה באופן מובהק בלילה. היכולת הזו נשענת על מיצוי אמצעי הלחימה והקטלניות בלילה, על יוזמה, התקפיות וביטחון באש. לכך נוספות מצוינות טקטית בניווט, התמצאות במרחב ושליטה טובה ב"קווים השחורים" (קווי תיאום, קווי דיווח וגבולות גזרה) שבמרשמי כוחותינו.

6. תחבולה וטקטיקה – בדומה למערכה שניהל הצבא הבריטי בפיקוד גנרל אדמונד אלנבי לכיבוש מרחב ארץ־ישראל וסוריה במלחמת העולם הראשונה, גם צה"ל, על אף היותו הצד החזק יותר במערכה, חייב להשתמש בכלים של הונאה והטעיות – הן כדי להכריע את האויב שעימו הוא מתמודד ולגרום לו אבדות בנפש ובמשאבים, והן כדי לעשות זאת בפרקי זמן קצרים יותר ובאובדן מינימלי לכוחותינו. על כן יש להדגיש את הצורך להעמיד את התחבולה במוקד תוכנית הקרב של צוות הקרב הגדודי.

לעיתים יש נטייה לקבל כמובן מאליו את עקרונות המלחמה תחבולה ופשטות – אך הם אינם כאלה, ויש לשמור עליהם כל העת. יתרה מכך, נראה שהגדודים שעברו את הבוחן בהצלחה יתרה היו אלה שהקפידו לתכנן תוכניות בהירות ומובנות לביצוע, שהפשטות בבסיסן, ולהגות ולממש תחבולה טקטית ואיגופים מקומיים, הכלת אויב והטעיות שהפתיעו את כוחות ביום האויב, ערערו והוציאו אותם משיווי משקלם.

7. עבודת המודיעין – צק"ג נדרש "לראות את העצים ולהבין את היער". הבוחן הציף לא פעם את הציפייה בקרב הכוחות לכך שהרמה הממונה תספק להם תמונת מודיעין אויב שלמה ומקיפה. דא עקא, תמונה זו לא יכולה להיות שלמה ללא התוספת של הדרג המתמרן, המתחכך באויב ופוגע בו. לכן, לצד המודיעין המגיע מלמעלה, מהרמות הממונות, על הקמ"ן הגדודי לייצר תמונת אויב "מלמטה", מהשטח, לשלבה באופן דיאלקטי במידע שהועבר ולשקף אותה לרמות הממונות. רק כך תיווצר תמונת מודיעין אויב שלמה ועדכנית. על הקמ"ן להקפיד על מימוש תהליכי המודיעין ובהם הניתוח המבצעי של השטח, שהוא הבסיס לכלל תהליכי התכנון (ומשפיע על התחבולה הגדודית), ועל ניתוח אויב כמערכת על בסיס מודיעין ותו"ל. נוסף על כך, עליו להקפיד על מימוש תהליכי איסוף סדורים שמבוססים בעיקר על היכולות האורגניות הפנימיות בצק"ג, אך גם על יכולות הרמות הממונות (חביר, מוקצה ומרחבי).

בבוחן עסקנו רבות גם במימוש תפיסת הלוחמ"ם, המבקשת להעשיר את הקצה המתמרן במודיעין איכותי, רלוונטי ובזמן אמיתי, ולהכווין את תנועתו על־פי היערכות האויב בפועל. יש לזכור שהמלחמה, כמו כל תחום אחר של יחסים חברתיים, מושפעת מהתקדמות הטכנולוגיה בכל שטחי החיים, ובהקשר הלוחמ"ם היא רבה. ברם תהליך העברת המידע והידע המודיעיניים לקצה המתמרן מורכב ומושפע גם מדינמיות האויב, המשתנה במהלך הלחימה. כתוצאה מכך עלול להיווצר פער בין תמונת המודיעין הידועה לכוחות צה"ל מראש ובין היערכות האויב בשטח, בזמן אמיתי (ראו תרשים 2).

תרשים 2: לוחמ"ם והפיכת המידע לידע רלוונטי בזמן אמיתי

את אי־הוודאות יש לצמצם באמצעות טיוב וחיזוק היחסים בין המפקד ובין המודיעין, שיבואו לידי ביטוי במיצוי הידע המודיעיני בשילוב עם התקפות גישוש וגירוי כחלק ממאמץ החשיפה (אל היעדים ועליהם) של האויב, המסתתר בסבך, בשטח הבנוי ומתחת לפני הקרקע. צה"ל הצטיין בעבר, בעיקר במהלך האנתפאדה השנייה, במבצעי גירוי ותקיפה שבמהלכם הכריח את האויב לחשוף את עצמו ופגע בו באופן מדויק. יש לחזק את היכולות, ולהוסיף לעשות זאת. חשיפת האויב נסמכת על בקיאות בתו"ל האויב המשולבת בניתוח שטח, שאחריה "הלבשת" שכבות מידע רלוונטיות על תא שטח נתון, הפעלת הסנסורים המתאימים, גירוי ועירור האויב ולבסוף איתור, הפללה, אחיזה והשמדת האויב; בין שבאמצעות הכוונת אש ו"סגירת מעגלים" ובין שבאמצעות מגע ישיר של הכוחות בשטח הפוגעים באויב.

8. הפריצה, ההנדסה הקרבית והחבלה – מן הבוחן עלה כי הבקעת הדרך לתמרון היא קריטית למימוש הציווי "לנצח בקרב הראשון". האתגר הוא במעבר מהגנה למתקפה ובהתמודדות עם מעכבי תמרון. לאחר פריצת ומעבר המכשול בשטחינו, הכוחות ההנדסיים יידרשו לדעת להתמודד במשולב הן עם בורות ייקוש במעברים הכרחיים והן עם איום מרחבי־היקפי של טילי הנ"ט.

סא"ל אבשלום דדון, מפקד גדוד ההנדסה "אסף", ציין כי הבוחן המחיש לו כי עליו לחשב טוב יותר את כמויות החבלה והאמצעים שיישא עמו הגדוד במלחמה, ולהפנים כי משימתו תהיה נטרול יכולות אויב ולא בהכרח השמדתן. זאת, משום שמספר התשתיות הקרקעיות והרקטות במחפורות שברשות האויב רב.

כוחות ההנדסה יידרשו לממש "חשיפה בחיכוך" של תשתיות קרקעיות ואמל"ח, לתרגם מודיעין הנדסי בזמן אמת לטכניקות חבלה קרביות ולהכין מגננים מבוצרים לציוותי הקרב החטיבתיים בדרך למימוש היעדים.

כשביקש המצביא הקרתגני חניבעל לחצות את האלפים (218 לפנה"ס) עם צבא גדול, עוצמתי וכבד שכלל פילים, אמרו לו קציניו הבכירים כי הדבר אינו ניתן לביצוע. "אני אמצא דרך או אצור אחת", השיב, וחצה עם צבאו את האלפים. תפיסה זו צריכה לעמוד לנגד כוחות ההנדסה בלחימה הצפויה בחזית הלבנון. עליהם לאתר נתיבים בטוחים ועבירים לכוחות התמרון, או ליצור אותם.

9. רציפות השליטה בדיבור ובנתונים – התהליכים המבצעיים לטיוב רציפות השיח המבצעי, הנתונים והתרשימים (שתוכנם לא יפורט מטעמי ביטחון מידע) עשויים להפוך את הכוח לקטלני יותר בשדה הקרב. רציפות השליטה בדיבור ובנתונים היא לא רק בגדר מאפשר שליטה טוב יותר, אלא גם תנאי למיקסום יכולות הצק"ג והצק"ח לצורכי לחימה והשמדת אויב.

בתחקירים שבוצעו בעקבות בוחני רף פצ"ן השונים נבחנה שאלת היישום: כיצד עושים זאת, ומה נמצא באמתחתם של המפקדים ושל מכלול המבצעים הגדודי. מהתשובות עלה כי רק שילוב נכון בין קציני התקשוב, האג"ם והמפקד יספק את היכולת לבנות את אותה רשת דיגיטלית מבצעית. יתרה מכך, ראינו כי ניהול תהליכי לוחמה מבוססת רשת בצורה רציפה הוא רכיב מרכזי במיצוי קטלניות הכוח, וכתוצאה מכך הלחימה הופכת אפקטיבית יותר. צק"גים שנעדרו את היכולת להקים רשת ולמצות אותה נלחמו כמו לפני 30-20 שנה. אלו שמיצו את הרשת לצורכי לחימה, לעומת זאת, ניצחו.

כדי להתקדם בתחום זה, סוכמו טכניקות ייעודיות וסדר הפעולות בצק"ג בנוגע לאופן ביצוע מודל מערכות בנוהל הקרב, וכן אופן ביצוע ניתוח הקרקע ומיפוי נקודות התורפה של הרשת המבצעית בזירה הצפונית. הוגדרו מכפילי הכוח התקשוביים (אמצעי לחימה ובעלי תפקיד קריטיים) והאופן שבו יש להתמודד באמצעותם. כמו כן נותחו יחסי הגומלין הרצויים בחפ׳׳ק המג׳׳ד מלפנים ומכלול המבצעים הגדודי, בהיבטי פיקוד, שליטה ואופן ביצוע הפעולות לשם בניית הרשתיות המרחבית. ולבסוף, הוגדרו האחריות והעצמאות הנדרשות מצק"ג, כמו גם המקומות שבהם עליו להישען על היכולות התקשוביות המרחביות.

אל"ם עידן מורג, מח"ט שריון שחנך גדודים בבוחן, מצא כי התקשוב היה נקודת הכשל המרכזית של הגדודים במעבר מגדוד לצק"ג. "תהליכי החברת היחידות ויצירת הקישוריות במערכות הם מורכבים, לא ידידותיים ובעייתיים. מהבחנים שניהלתי ומקריאת הסיכומים של הבחנים האחרים אני מסיק כי האתגר התקשובי כיום גדול על יכולות מחלקות התקשוב בגדודים, זאת על אף שחוזקו בשנים האחרונות. המענה צריך להיות הן בחיזוק המחלקות באנשי שו"ב טכניים ואפליקטיביים והן ב'פישוט' המערכת".

יש לזכור כי באמצעי הלחימה החדישים והמערכות הטכנולוגיות המתקדמות אין כדי לבטל את הצורך בשמירה ואימון מיומנויות הבסיס. חובה על הכוחות לפעול בהתאם לכלל שניסח גנרל הנחתים ג'יימס מאטיס, על הצורך "להיות מבריקים ביסודות" (Brilliance in the Basics). על אף יכולות הלחימה והשליטה על בסיס רשת, יש לשמר את השליטה בשיטות ובטכניקות המטה הישנות והטובות. כך, למשל, בהינתן הצורך בעבודה ללא רשתות או הצלחה חלקית בלבד בהעברת נתונים בין הרובד החטיבתי לרובד הגדודי, או כשמתעורר קושי של תקשורת נתונים בתוך הצק"ג עצמו (למשל בין רק"ם לחי"ר), יש לדעת לנהל מרשמי קרב מלאים: ״קווים שחורים״ ותמונת אויב (תמ"א) על בסיס עזרים קשיחים.

לסיכום סוגיית הרשת המבצעית, מצאנו כי המפקדים ביבשה, ללא יוצא מן הכלל, נדרשים להתערבות פיקודית משמעותית יותר במיצוי התהליכים המבצעיים במערכות השו׳"ב.

10. הלוגיסטיקה (בדגש על אספקה, טכנולוגיה ואחזקה) – בכל האמור באספקה יש לשמור על הצטיידות ריאלית (לקיחת הציוד החיוני למשימה בלבד), לבנות בסיסי אספקה קטנים לכוחות, לצמצם מלאים ולייצר עצמאות לוגיסטית ביחידות. בהתאם לשיטה הלוגיסטית, הרי התחמושת, הסוללות, הדלק והמזון יהיו צמודי תמרון.

היכרות עם היכולות והצרכים של הצק"ג השלם (ולא הגדוד) היא נדבך חשוב בתכנון הלוגיסטי בנוהל הקרב ובהמשך בניהול הקרב, ובכלל זה הפעלת פלוגת הסיוע המנהלתי בלחימה. למעשה, פלגות הטנ"א (הטכנולוגיה והאחזקה) נדרשות לעצמאות מלאה במתן המענה האחזקתי, ועליהן לזהות את התקלות ולתקנן מהר, במציאות מבצעית מאתגרת, לא פעם תחת אש תמ"ס ואחרת. העדיפות צריכה להינתן תחילה להחזרת יכולות מכפילות כוח עבור הצק"ג, ורק לאחר מכן יש לטפל ברכיבים נוספים. אמנם לא ניתן לקבוע מראש היכן יתמקמו מפקדי פלגות הטנ"א בלחימה, אך כלל האצבע הוא שכל מפקד צריך תמיד להיות במקום שבו הוא משפיע יותר מכול. מן הבחנים עלה כי נוכחות מפל"ג הטנ"א נדרשת מלפנים, משום שקיים פער מקצועי גדול של מפקדי הכוח הלוחם בטיפול בנושאי טכנולוגיה ואחזקה של אמצעי לחימה מורכבים.

הלחימה צריכה להיעשות לא רק באופן רב־ממדי (בהתאם לתפיסת הניצחון המטכ"לית), אלא גם באופן רב־תחומי. הצק"גים הטובים יותר בבוחן היו אלה שמפקדיהם העמיקו בתחומים השונים של הלוגיסטיקה בתמרון, כאמרתו המפורסמת של גנרל הנחתים האמריקני רוברט בארו, שקבע כי "חובבנים עוסקים בטקטיקה, ואילו מקצוענים בלוגיסטיקה".

סיכום

בוחן רף פצ"ן נערך בשילוב הדוק עם מל"י (המרכז הלאומי לאימונים ביבשה). הדבר אפשר לא רק את סנכרון גרף האימונים, בתי הספר של גופי ההדרכה והמשאבים, אלא גם פיתוח של מדדי כשירות והבנה טובים יותר ואבחנתם בקרב של רמת הכשירות של כלל הגדודים הסדירים בצבא היבשה ללחימה בלבנון, ובכלל זה שריון, הנדסה, חי"ר (ובכלל זה גם בתי הספר) ויחידות מובחרות. הבחנים, כמאמר מפקד בסיס האימונים הפיקודי הצפוני, אל"ם פרידלר, "הניבו אבחון מעולה ליכולות ולפערים שגדודים אלה מביאים איתם למלחמה".

גנרל הנחתים בדימוס ומזכיר ההגנה לשעבר, ג'יימס מאטיס, כתב בשעתו, כי בהתחשב בכך שאנחנו "לוחמים על הפלנטה הזו עשרת אלפים שנים; זה יהיה טיפשי ולא אתי שלא לנצל ניסיון מצטבר שכזה. אם לא קראת מאות ספרים, אתה למעשה בור, ותהיה חסר יכולת, משום שניסיונך האישי לבדו אינו רחב מספיק על־מנת לקיים אותך. כל מפקד שטוען שהוא 'עסוק מכדי לקרוא' עומד למלא שקים בגופות חייליו, כשהוא לומד בדרך".

בניגודיות שמשלימה את גנרל מאטיס, תוארה בספר אנשי פאנפילוב הסובייטי לחימת באטאליון רגלים (גדוד) בצבא האדום בקרב ההגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. במלחמה חנך מפקד האוגדה, גנרל פאנפילוב, את המג"ד, מומיש־אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות. "הניצחון מתחשל עד לקרב", שב הגנרל ושינן לפקודו, שכן ההצלחה בלחימה היא תוצאה של אימונים והכנות קפדניות, ולא רק של מעשי גבורה ואלתור. זאת בדיוק התפיסה שעמדה בבסיס רף פצ"ן – להטיל את הכוחות לשדה שידמה להם את האתגר המבצעי שיפגשו בלחימה בלבנון, לבחון את כשירותם לעמוד בו ולסגור את הפערים במוכנות עוד לפני המלחמה, שכן זוהי העת לחשל את הניצחון, עד אליה.

אלוף אמיר ברעם, מפקד פיקוד הצפון.
גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו. 
המחברים מבקשים להודות לאל"ם ישראל פרידלר, סא"ל יניב פרידמן, אל"ם אלי דוד, סא"ל (מיל') ד"ר שגיא טורגן, סא"ל ינון אנגולץ וסא"ל (מיל') אבירם רינג, על הערותיהם הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.