מבצע "קרנף": מה כדאי לחטיבת הקומנדו ללמוד מרג'ימנט הריינג'רס של צבא היבשה האמריקני | מאת גל פרל פינקל וסא"ל ירון

רשומה רגילה

הלחימה בעומק מציבה בפני צה"ל שורה של אתגרים. במאמר זה נבחנה רג'ימנט הריינג'רס ה־75 – יחידה בצבא האמריקני המקבילה לחטיבת הקומנדו בצה"ל – דרך אופן ההתפתחות שלה, השיטות שבהן היא בוחרת להתאמן ואף באמצעות ניתוח של אחת הפשיטות שביצעה, כדי להבין מה יכול צה"ל ללמוד מניסיונם של אלו שצעדו בשבילים דומים לפניו. 

  • פורסם ב"מערכות" גיליון 488
  • יולי 2020, עמודים 47-40

בשנת 2015 הורה הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט על הקמת חטיבת הקומנדו החדשה, חטיבת עוז. "חטיבת הקומנדו של צה"ל תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד". החטיבה מאגדת בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן ואגוז כמו גם יחידות מובחרות במילואים, וכפופה לעוצבת האש המובחרת.

מפקדים בולטים במערך השדה, בסדיר ובמילואים, המליצו על הקמתה כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה, מתוך הנחה שאיחוד היחידות למסגרת אחת יביא להפעלה יעילה יותר שלהן בזמן מלחמה נגד ארגוני הטרור ההיברידיים שבהם לחם צה"ל בעשור האחרון.

שורשי הקומנדו נטועים עמוק בצה"ל מימי "הנודדת" של יצחק שדה ופלַגות הלילה המיוחדות שהוביל אורד וינגייט, והחטיבה רואה את שורשיה בגדוד הקומנדו ה־89 שעליו פיקד משה דיין במלחמת העצמאות.

צבאות אוהבים להקים חטיבות מחץ של כוחות מובחרים למשימות מיוחדות, עוד מימי מלחמת העולם השנייה. כוחות למבצעים מיוחדים פועלים במנותק מכוחות אחרים ונדרשים, כמעט תמיד, להסתמך על עצמם בלבד, כשלעיתים ניתן להם סיוע אש מצד גורמי אוויר, יבשה וים. בשל כך לרוב מתועדף הכוח מבחינת משאבים, ציוד, כוח אדם איכותי והכשרה מקיפה.

ואולם בעוד שצה"ל היטיב להפעיל יחידות מיוחדות בנפרד, גם בנוהלי קרב קצרים ובמרחק גדול מן הארץ (מבצע "אנטבה" ב־1976 הוא דוגמה בולטת אך לא יחידה), הוא התקשה בהפעלת כוחות בסדר גודל חטיבתי בפעולות מיוחדות והקפיד להימנע מכך. הפעמים היחידות שעשה זאת בהצלחה היו בעת הצנחת גדוד 890 בעומק סיני במהלך מלחמת סיני; הפשיטה המוסקת של שני גדודי הצנחנים במילואים על סוללות התותחים המצריות במתחם אום־כתף במלחמת ששת הימים; והנחתת חטיבת הצנחנים בפיקודו של אל"ם יורם יאיר במהלך מלחמת לבנון הראשונה.

הדבר נובע מכך שלמרות הרצון לרכז כוח למשימות מיוחדות, הרי שהנסיבות במלחמות – הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות שוטפות, הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם – הביאו לכך שבמרבית המקרים הופעלו כוחות אלו בשיטה המסורתית והכבדה.

סיבה נוספת היא שאלת האחריות הפיקודית. אהוד ברק, הבקי בנושא כמי שהיה ראש ממשלה ורמטכ"ל כמו גם מפקד סיירת מטכ"ל, ציין שמבצע התקפי רחב היקף, שעלול לגבות את חיי מאות חיילים, נתפס כחלק בלתי נמנע מהלחימה. במבצעים מיוחדים, לעומת זאת – גם בעת מלחמה – האחריות הברורה לנפגעים היא על הדרג שיזם את המבצע. מכאן שיש באופן טבעי רתיעה בקרב מקבלי ההחלטות מלאשר אותם.

במבצע "צוק איתן" ב־2014 פעלו היחידות המובחרות בהתאם לתפיסה זו ונכנסו רגלית לרצועת עזה, כמו היו אחרון גדודי החי"ר. בספרו, "האומץ לנצח", כתב עפר שלח כי ככלל, היו במערכה בעזה מעט מבצעים מיוחדים, רובם ככולם בוצעו על־ידי שייטת 13.

במאמר זה ביקשנו לבחון את רג'ימנט הריינג'רס ה־75 – יחידה בצבא האמריקני המקבילה לחטיבת הקומנדו בצה"ל – דרך אופן ההתפתחות שלה, השיטות שבהן היא בוחרת להתאמן ואף באמצעות ניתוח של אחת הפשיטות שביצעה. זאת כדי ללמוד מה יכול צה"ל ללמוד מניסיונם של אלו שצעדו בשבילים דומים לפניו. יש לציין שאף כי כוחות הריינג'רס בנויים כמסגרת חטיבתית, הרי שלמעט מלחמת העולם השנייה, במהלך לחימה הם אינם פועלים כחטיבה אחת. גדודי היחידה פועלים כמסגרות עצמאיות בשדה הקרב, ולכן בניתוח תיבחן הדרך שבה פעל והתאמן גדוד 3 של הרג'ימנט.

הריינג'רס – רקע

בהיסטוריה האמריקנית שימשה יחידת הריינג'רס שם קוד לקבוצות לוחמי עילית מצומצמות שהתמחו בסיור, בשדאות ובקליעה עוד מימי מיליציות המתיישבים במלחמה הצרפתית-אינדיאנית, ולאחר מכן במלחמת העצמאות האמריקנית. עם זאת, ניתן לסמן את מלחמת העולם השנייה כקו פרשת המים שממנו ניתן לתאר את הריינג'רס ככוח קומנדו בהיקף גדודי וחטיבתי במלחמה מודרנית.

לאור הצלחתן של יחידות הקומנדו הבריטיות בפשיטות, הוחלט בפיקוד האמריקני להקים שתי יחידות ניסיוניות על־פי הדגם של הקומנדו הבריטי. במסגרת חיל הנחתים הוקמו שני גדודי הפושטים שפעלו במערכה באוקיינוס השקט נגד היפנים, ואילו במסגרת צבא היבשה האמריקני הוקם במאי 1942 גדוד הריינג'רס הראשון, וכמפקדו מונה מייג'ור (מקביל לדרגת רס"ן) ויליאם אורלנדו דארבי, קצין תותחנים שכמו כל אנשי הגדוד התנדב לתפקיד.

הגדוד עבר אימון הקמה בבית הספר של הקומנדו הבריטי שבהרי סקוטלנד. ההכשרה המפרכת כללה פרקי אימון אינטנסיביים בקליעה וניווט, שדאות, חבלה ופשיטה, טיפוס צוקים ונחיתה מן הים.

ב־8 בנובמבר, במסגרת מבצע "לפיד", הוביל דארבי את הגדוד בנחיתה בעיירה ארזב (ארזיו) שבאלג'יריה. ב־11 בפברואר 1943 הוטל על גדוד הריינג'רס הראשון לפשוט על מוצב של הצבא האיטלקי סאנאד שבמרכז תוניסיה, המרוחק כ־20 קילומטר אל תוך קווי האויב בשטח קשה לתנועה. דארבי פיקד על שתי פלוגות מן הגדוד שתקפו את המוצב בשעה 2:00 בלילה. הלחימה ביעד המבוצר התנהלה מטווחים קרובים, ולאחר כשעה נכבש המוצב. לכוח הפושט היו כ־20 פצועים והרוג. מנגד, מכוח האויב נהרגו 75 חיילים ונשבו עשרה. פשיטה זו הוכיחה את כשירות גדוד הריינג'רס לביצוע משימות מיוחדות ומורכבות במיוחד.

בפלישת בעלות הברית לסיציליה פיקד דארבי על צוות הקרב החטיבתי ה־6615, שכלל את גדודי הריינג'רס 1, 3 ו־4 (שהוקמו בינתיים) וגדוד הצנחנים ה־509, בנחיתת סער אמפיבית בג'לה.

במהלך הפלישה לנורמנדי היה לגדודים 2 ו־5 תפקיד מפתח. גדודים אלה אוגדו לצוות קרב חטיבתי בפיקודו של מפקד הגדוד השני, לוטננט קולונל ג'יימס ראדר. ב־6 ביוני 1944 נחת צוות הקרב החטיבתי של הריינג'רס בחוף אומהה. גדוד 5, בפיקוד מקס שניידר (ששירת קודם כמ"פ בגדוד הריינג'רס הראשון של דארבי), סייע לכוחות רג'ימנט החי"ר ה־116 בהשתלטות על החוף. בפריצה לצרפת נעו לוחמי גדוד 2, בפיקוד ראדר, והשתלטו על פואנט־דו־הוק, מצוק תלול ובו עמדות תותחים מבוצרות שאיימו על מבצע הנחיתה כולו. לאחר קרב קשה, שבמהלכו נעזרו הריינג'רס בסיוע ארטילרי משמעותי מן המשחתת "סאטרלי", השמיד הגדוד את התותחים והחזיק ביעד.

בחזית האוקיינוס השקט פשט כוח הריינג'רס מגדוד 6, בפיקוד לוטננט קולונל הנרי מיוסי, על מחנה השבויים קבנטואן, בעומק השטח שבידי היפנים בפיליפינים, הרג את שומריו וחילץ 500 שבויים.

לאחר המלחמה פורקו גדודי הריינג'רס ולמעשה, אף שבמלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם פעלו פלוגות עצמאיות של ריינג'רס (נודעו בווייטנאם כפלוגות פטרול־סיור לטווח רחוק ,LRRP – Long Range Reconnaissance Patrol) בכל דיוויזיה שלקחה חלק בלחימה, הרי שעד למחצית שנות ה־70 של המאה ה־20 לא פעלו יחידות הריינג'רס במסגרת חטיבתית.

לאחר מלחמת וייטנאם היה צבא היבשה האמריקני במשבר ארגוני של ממש וכונה "הצבא החלול". הפתרון הושג באמצעות תהליך בניין כוח שראשיתו תכנון ארוך טווח המבוסס על דוקטרינה מתאימה. כחלק מהארגון מחדש הורה ראש מטה צבא היבשה, הגנרל קרייטון אברהמס, קצין שריון שהצטיין כמג"ד במלחמת העולם השנייה, על הקמת רג'ימנט הריינג'רס ה־75, חטיבת חי"ר מובחרת למשימות מורכבות, שתשמש מודל לחיקוי לצבא כולו.

מבצע "זעם דחוף" – הפלישה האמריקנית לאי גרנדה באוקטובר 1983 – היה מבחן ראשון לתפיסת ההפעלה החדשה בכלל ולכוחות החי"ר המובחרים בפרט. גדוד 1 של הריינג'רס, בפיקוד לוטננט קולונל ווס טיילור, צנח סמוך לשדה התעופה פורט סאלינס, כשמשימתו היא לכבוש את השדה מידי הצבא הקובני כדי לאפשר הנחתת מטוסים. לאחר קרב שנמשך כשעתיים כבש הגדוד את השדה והגבעות השולטות עליו. השתלטות על שדה תעופה, לרוב באמצעות צניחה או בנחיתת סער ממסוקים, הפכה מאז לאחד המתארים המרכזיים שאליהם נערך הרג'ימנט.

הריינג'רס לקחו חלק גם בפלישה לפנמה ובמלחמת המפרץ, אולם בלטו במיוחד בלחימה במוגדישו שבסומליה, ב־3 באוקטובר 1993. כוח פשיטה משולב שכלל פלוגה מגדוד 3 של הריינג'רס ולוחמים מכוח דלתא, יחידת העילית של צבא היבשה האמריקני ללוחמה בטרור, נשלח ללכוד שניים מעוזריו הקרובים ביותר של מפקד המיליציה הסומלית, מוחמד איידיד. הפשיטה בוצעה באור יום, ואף שהשניים נעצרו, הכוח נחשף ונאלץ להילחם בלוחמי המיליציה ובהמון הזועם. כל זאת בתא שטח בנוי, מאוכלס בצפיפות. העובדה שלוחמי המיליציה הצליחו להפיל שני מסוקי סער מסוג "בלאקהוק" ולרתק את כוחות הפשיטה למרחב הלחימה, יצרה מורכבות נוספת.

הקרב הסתיים כאשר הכוח האמריקני איבד 18 לוחמים, ואילו בצד הסומלי נמנו מאות הרוגים. למרות הקרב הקשה, הרי שיעדי המבצע הושגו, וראוי לציין כי הריינג'רס ולוחמי דלתא הצליחו להחזיק מעמד שעות ארוכות מול כוחות עדיפים מהם בהרבה, ועמידתם מנעה טבח ואסון צבאי גדול יותר.

מבצע "קרנף" כמקרה בוחן

ב־11 בספטמבר 2001 ביצע ארגון אל־קאעדה את פיגוע הטרור הקשה ביותר בהיסטוריה, המכונה "אסון התאומים", שבמהלכו ריסקו פעיליו שני מטוסי נוסעים אל תוך מגדלי מרכז הסחר העולמי בניו־יורק. נשיא ארצות־הברית, ג'ורג' בוש הבן, הכריז על מערכה נגד ארגון הטרור ותומכיו, ובהם משטר הטאלבאן באפגניסטאן שסיפק מקלט וסיוע לארגון ולמנהיגו, אֻסאמה בן־לאדן.

חודש לאחר מכן יזם פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) של הצבא האמריקני, שעליו פיקד גנרל דל דיילי, יוצא רג'ימנט הריינג'רס ה־75 שעשה את רוב שירותו כטייס וכמפקד בחטיבה האווירית למבצעים מיוחדים 160, פשיטה נועזת באפגניסטאן בשם מבצע "קרנף".

המבצע כלל שני יעדי תקיפה:

  • היעד הראשון, שם קוד "גקו", שיועד לפלגה מכוח דלתא, יחידת העילית של צבא היבשה האמריקני ללוחמה בטרור ופלוגת ריינג'רס, היה מתחם מגורים בעיר קנדהאר שבו נהג לשהות בעבר מנהיג הטאלבאן, מולא מוחמד עומאר.
  • החלק השני של המבצע כלל השתלטות של כוח הריינג'רס מגדוד 3 סמוך לשדה תעופה, שם קוד "קרנף", המרוחק כ־60 מיילים דרומית־מערבית מקנדהאר.

תחילה תוכנן הכוח לבצע נחיתת סער ממסוקים ולהשתלט על השדה, אולם מאוחר יותר שונתה שיטת ההגעה אל היעד לצניחה. המשימה, כפי שתיאר זאת מפקד רג'ימנט הריינג'רס ה־75, קולונל ג'וזף ווטל, שפיקד עליה באותה עת, הייתה להיכנס לשם ולבצע בעצם הערכה של שדה תעופה, להשמיד את כוחות הטאלבאן שפעלו באזור ולאסוף מידע לשימוש מודיעיני.

כוח דלתא ביקשו בעת ההכנות לפשיטה לבצע אותה בחתימה נמוכה, כלומר על בסיס לוחמי היחידה בלבד, שיגיעו ליעד באמצעות רכבים אזרחיים או רגלית, כדי לנצל באופן מקסימלי את יתרון ההפתעה. פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM) החליט, במקום זאת, על תקיפה "רועשת", שכללה תקיפה אווירית בידי מטוסי סיוע מסוג AC-130 בשלב הראשון, ולאחריו בידוד אזור הפעולה בידי פלוגת ריינג'רס שתונחת ממסוקי סער. כשלב שני הוחלט שפלגה של כוח דלתא, שתונחת ממסוקי סער מסוג צ'ינוק רכובה על־גבי רכבי שטח חמושים במקלעים כבדים, תתקוף את היעד.

נדבך נוסף של המבצע היה החדרת צוות "מסוערב" של כוח דלתא, שייטמע בסביבה האזרחית וימשיך לפעול מן השטח גם לאחר הפשיטה במשימת איסוף מודיעין. המבצע יצא לפועל על אף שמודיעין על אודות הימצאו של מולא עומאר ביעד היה קלוש עד לא קיים.

ראוי לציין שבראשית אוקטובר התקיימו חילופי גברי בראשות המטות המשולבים, ואת מקומו של גנרל יו הנרי שלטון, יוצא הכוחות המיוחדים של צבא היבשה ("הכומתות הירוקות"), תפס גנרל ריצ'ארד מאיירס, טייס קרב מחיל האוויר. על פיקוד המרכז פיקד באותה עת גנרל טומי פרנקס, קצין תותחנים שכמו מאיירס ושלטון לחם בווייטנאם. חילופים אלו, כך נראה, לא השפיעו על תכנון המבצע.

הפשיטה על המתחם בקנדהאר

הפשיטה יצאה לפועל בליל 20/19 באוקטובר. השלב הראשון של הפשיטה הלילית על המתחם בקנדהאר התרחש כמתוכנן. ואולם בעת שפלגת דלתא תקפה את הבית נתקלו הלוחמים בהתנגדות עזה, שכללה ירי מנשק קל וממטולי רקטות מסוג אר־פי־ג'י. לוחמי כוח דלתא מצאו עצמם בקרב קשה, מטווחים קרובים ובנחיתוּת טקטית ברורה. הכוח ספג נפגעים רבים. לוחמי כוח דלתא פגעו בכמה פעילי טאלבאן, חילצו את הפצועים והתפנו במסוקי צ'ינוק.

לפי התוכנית המקורית היו אמורים צוותים מפלגת דלתא לחפות באש על הנסיגה, אולם נוכח האש העזה נסוג הכוח כולו תחת חיפוי מטוסי סיוע אווירי מסוג AC-130. אחד ממסוקי צ'ינוק ניזוק בעת ההמראה, כשניסה להתחמק מאש מנשק קל ומרימונים. בטאלבאן טענו מאוחר יותר, באופן כוזב, כי המסוק הופל. בנוסף הוחלט לבטל את החדרת הצוות "המסוערב", וחברי הצוות נסוגו רגלית לנקודת מפגש מרוחקת ומשם חולצו במסוק.

הפשיטה על שדה התעופה

בעוד כוח הריינג'רס הוטס בארבעה מטוסי הרקולס MC-130 לאזור המטרה, תקפו מטוסי חיל האוויר את מרחב הלחימה. בתקיפה השתתפו מטוסי הפצצה חמקניים מסוג B-2 ומטוסי הרקולס חמושים AC-130. לאחר התקיפה האווירית, שבמהלכה נהרגו כמה פעילי טאלבאן ואחרים נמלטו ממרחב הלחימה, צנחו 200 לוחמים מגדוד 3 של הריינג'רס סמוך לשדה התעופה. אחד הסַמָלים בכוח סיפר שלכוח הצונח הצטרף המח"ט ווטל בעקבות הערכתו שבשטח יהיה צורך במפקד בכיר כדי לשלוט בכלל הכוחות, ולקשר בינם ובין מפקדת JSOC שבעורף. נוכחותו אפשרה למפקד גדוד 3, לוטננט קולונל סטיבן באנאץ', להתמקד בקרב הקרקעי.

שני חיילים נפצעו קל בצניחה ונזקקו לטיפול רפואי. בעת צבירת הכוח וההכנות לתנועה, סיפקו מטוסי AC-130 חיפוי וסיוע אש קרוב. בעת ההיערכות בשטח הנחיתה נתקל כוח הריינג'רס בפעיל טאלבאן והרגו. לאחר מכן נע הכוח במהירות והשתלט על שדה התעופה ומתחם בקרבתו. הכוחות נתקלו בהתנגדות מועטה ולדברי אחד מחיילי הכוח, סמל אדמונד סילי, ההתנגדות שבה כן נתקלו טופלה במהירות על הקרקע. לצד הריינג'רס פעלו צוותי לוחמה פסיכולוגית (PSYOP) שקראו ברמקולים לפעילי טאלבאן באזור להיכנע. אלו האחרונים בחרו להימלט מהמקום.

בקרי שליטה קרביים של חיל האוויר, אנשי יחידת מבצעים מיוחדים בחיל האוויר האמריקני, שסופחו לכוח הריינג'רס, סקרו את מסלול הנחיתה והעריכו את מידת התאמתו לשימוש עתידי. במקביל הכווינו הבקרים מטוסי Gunship AC-130 לעבר שיירה של רכבים ובהם פעילי טאלבאן, שנעה לעבר הכוח. השיירה הושמדה באש מן האוויר, והריינג'רס פונו מהשדה במטוסי תובלה מסוג MC-130.

בפשיטה נפצעו 14 חיילים. בתקיפת המתחם של מולא עומר נפצעו 12 לוחמים מכוח דלתא, שלושה מהם באורח קשה, ושני חיילים נוספים, מכוח הריינג'רס שהוצנח, נפצעו קל כתוצאה מהצניחה.לאחר המבצע קיים יו"ר המטות המשולבים, גנרל ריצ'רד מאיירס, תדרוך לעיתונאים בפנטגון ובו אמר: "כוחות מיוחדים תקפו והרסו יעדים הקשורים בפעילות טרור וכן מפקדות ומרכזי שליטה של הטאלבאן", אולם, לדבריו, "הכוחות לא הצליחו למצוא איש מהנהגת ארגון אל־קאעדה או מהנהגת הטאלבאן". אף שלא כל יעדי הפשיטה הושגו, הרי שהפעולה שימשה איתות מרתיע וברור לטאלבאן בדבר יכולתה של ארצות־הברית לפעול צבאית וקרקעית בכל נקודה שבה תבחר באפגניסטאן. ב־25 בנובמבר השתלטו על האזור כוחות הנחתים והקימו באזור בסיס מבצעים שכונה ע"ש המבצע של הריינג'רס, בסיס "קרנף".

לימים העריך גנרל ווטל כי הסיבה שדרג הפיקוד הצבאי הבכיר והדרג המדיני הבכיר אישרו את הפשיטה, אף שכללה מרכיבי סיכון לא מבוטלים ובהם צניחה מבצעית, הייתה שהם התאמנו על מתארים מסוג זה שנים, שוב ושוב, והפגינו ושידרו תחושת מסוגלות וביטחון כלפי מעלה.

מבצע "קרנף" מציג את אחת המשימות הייעודיות של הריינג'רס, שאליה הם מתאמנים רבות ובאופן מציאותי ככל שניתן. האימונים היסודיים שקיימו למתאר הפעולה מבעוד מועד, כחלק משגרת האימונים של הרג'ימנט, רכשו את הזמן ואת תחושת המסוגלות מראש ואפשרו לריינג'רס לפעול בעומק האויב, בנוהל קרב קצר. 

הריינג'רס, מניסיון אישי – סא"ל ירון, סמח"ט עוז

בשנת 2006, זמן קצר לאחר מלחמת לבנון השנייה, נשלחתי מטעם מקחצ"ר להשתתף באימון של גדוד 3 של הריינג'רס בפורט בנינג, ג'ורג'יה, בנושא השתלטות על שדות תעופה.

האימון שבו השתתפתי הוא אימון כשירות שנתי, שבו הגדוד כולו מבצע אימון בשיתוף פעולה עם חיל האוויר האמריקני במתכונת רב־זרועית. האימון ונוהל הקרב נעשים במשולב עם חיל האוויר: טייסות מטוסי תובלה מסוג 17-C ו-130-C, קציני סיוע אווירי (JTAC) מחיל האוויר שסופחו לכל חפ"ק מרמת מ"פ, ומסוקי MH-6 "ליטל בירדס" ו-Gunship 130-AC של החטיבה האווירית למבצעים מיוחדים 160.

לוחמי הריינג'רס, מהרובאים ועד למפקד הגדוד, וכך גם אנשי חיל האוויר, הפגינו בכל הנוהל קרב רמה מבצעית ומקצועית גבוהה מאוד. יש לציין שהגדוד שב זמן קצר קודם לכן מתעסוקות מבצעיות בעיראק ובאפגניסטאן, שבהן היה אחראי למאות מבצעים, ובהם מבצע "קרנף" שהוזכר במאמר; כיבוש סכר חדית'ה במהלך כיבוש עיראק ב־2003; וחיסול אבו מֻסעב אל־זרקאווי, ראש שלוחת אל־קאעדה בעיראק ב־2006.

ההקשר האופרטיבי־מערכתי של האימון היה השתלטות על שדה תעופה של האויב במבצע קומנדו בעומק, באזור גיאוגרפי שאליו הכוח האמריקני היבשתי טרם הגיע; לבסס שם ראש גשר אווירי ובכך להשיג שני הישגים מערכתיים: להנחית מהלומה תודעתית על האויב שתוציאוֹ מאיזון וליצור בסיס אווירי בעורף שטחו של האויב, ובכך ליצור יכולות לקצר זמנים של תקיפות אוויריות שיוצאות מבסיס בתוך שטח האויב.

הטכניקה הקרבית של ההשתלטות כוללת שלב מכין ואחריו חמישה שלבים עיקריים:

  1. שלב מכין: מבצעי אש שמרככים ומכינים את המרחב לחדירת הכוחות.
  2. שלב א': החדרת הכוחות באמצעות צניחה או בנחיתת סער ממסוקים (Airland/Airborne), תלוי הערכת מצב, וריכוז הכוחות.
  3. שלב ב': תפיסת שטחים חיוניים בשדה התעופה, טיהור המסלולים ויצירת התנאים להנחתת המטוסים.
  4. שלב ג': הרחבת ראש האוויר בשדה התעופה ותפיסת עמדות אבטחה ובידוד בשדה אל מול נתיבי הגעת אויב.
  5. שלב ד': הנחתת נושאי גיסות מטוסים כבדים ומטוסי קרב.
  6. שלב ה': התפנות או החזקת שדה התעופה לביצוע משימות אוויר.

האימון עצמו כלל נוהל קרב ארוך ששיאו שני תרג"דים מלאים: תרגיל אחד בשלב א' של החדרת הכוחות היה בהצנחה (Airborne), והתרגיל השני התבצע בנחיתה עם המטוסים בשדה (Airland). ההחלטה אם לצנוח לשדה או לנחות בו הייתה תלויה בהערכת מצב מעמיקה שבסיסה בהצלחת השלב המכין של התקיפות באש, והבנת תמונת מצב האויב בשדה.

נוהל הקרב כלל מופעים רבים:

  • פקודות גדודיות, פלוגתיות ומחלקתיות.
  • אישורי תוכניות רמה ממונה בכל הרמות.
  • מסדרי ציוד רבים בכל הרמות.
  • ריענוני צניחה לפי הדבוקות במטוס. ביצוע תרגולות עלייה וירידה של האנשים וכלי הרכב השונים למטוסים (האמרים עם מקלעים כבדים, אופנועי שטח, "ליטל בירדס").
  • תטל"גים (תרגילים טקטיים ללא גיסות) בכל הרמות, לפי דגם שדה התעופה שנבנה.
  • ניהול סיכונים מבצעיים.
  • הכוונת אש ביבש וברטוב של כל גורמי האש בגדוד של מטוסי סיוע אווירי מסוג AC-130
  • אימונים ותרגולות סטטיות של הלוחמים מהריינג'רס עם צוותי האוויר על המטוסים, שכללו עשרות מקרים ותגובות: החל בפריקת חירום מהמטוס העומד להתרסק, ועד להשמדת ציוד יקר ומסווג שבמטוס על־מנת שלא ייפול בידי אויב, כפי שנדרשו לוחמי הקומנדו הימי לעשות בפשיטה שבה חיסלו את אסאמה בן־לאדן בפקיסטאן ב־2011, לאחר שאחד ממסוקי הסער נפגע.
  • תרגילי פלוגה באותו מתווה על שדה התעופה כהכנה לתרגיל גדודי.

אלוף (מיל') יאיר גולן, קצין צנחנים שפיקד על חטיבת הנח"ל במבצע "חומת מגן" ב־2002, ציין בריאיון כי הדרך היחידה לטעת בחיילים את תחושת הביטחון העצמי הדרושה במלחמה היא באמצעות אימונים. "זה יותר חשוב מכל טכנולוגיה שהיא. פשוט להתאמן, ולהתאמן הרבה. להתאמן באופן ריאליסטי, שמדמה את המציאות קרוב ככל שניתן למציאות המלחמתית, זה הדבר החשוב ביותר למפקדים וללוחמים ביבשה". ניכר כי ברג'ימנט הריינג'רס מאמינים בכך, וניתן לראות הן ממתווה האימון שתואר לעיל, הן ממבצע "'קרנף" והן מהמורשת הקרבית של הריינג'רס בגרנדה, כי בריינג'רס נלחמים כפי שמתאמנים ולא להפך.

לקחים לצה"ל

רג'ימנט הריינג'רס של צבא היבשה האמריקני הוא כוח קומנדו בהיקף חטיבתי, עתיר ניסיון, וצה"ל – בדגש על היחידות המובחרות שלו, ובכלל זה חטיבת הקומנדו – יכול לשאוב ממורשתו לקחים חשובים ולהפנים את חשיבות הערכים המניעים אותו:

כשירות גבוהה – הלקח הראשון נוגע לחובתן של יחידות מסוג זה לשמר כשירות גבוהה במיוחד. גם בתקופה שקדמה למערכה באפגניסטאן, שבה הצבא האמריקני לא ניהל אף עימות יבשתי רחב היקף, שימר רג'ימנט הריינג'רס כשירות מבצעית ומיומנות מקצועית גבוהות מאוד. הדבר נבע, בראש ובראשונה, מהחלטת הפיקוד הבכיר של הצבא לשמר את חוד החנית היבשתי מושחז ונכון לפעולה, ושנית – מהבנה של מפקדי הרג'ימנט את המשימות הצפויות להם, ואת האפשרות שמצב הרגיעה ישתנה במהירות רבה. כשירות זו, לפי עדות מפקד הרג'ימנט באותה עת, היא שיצרה את האמון בקרב מקבלי ההחלטות בדבר היכולת לבצע משימות מיוחדות בנוהלי קרב קצרים (כחודש לאחר הפיגוע בבנייני התאומים), על אדמת אויב ובמרחק אלפי קילומטרים מהבית.

בהרצאה שנשא בפני צוערי בה"ד 1, אמר אלוף (מיל') רוני נומה, צנחן שפיקד על כמה יחידות מובחרות בצה"ל, כי היכולת לבצע משימה שאליה התכוננה יחידה באופן איכותי הוא בחזקת הסף התחתון שבו נמדדת יחידה. "כשירות היא היכולת של יחידה לבצע באופן איכותי משימה שהיא לא תכננה".

גמישות מותאמת – הלקח השני הוא הגמישות, כפי שהופגנה ביכולת הרג'ימנט לפעול בלוח זמנים ונוהל קרב קצרים, ולהתאים את עצמה למציאות המשתנה. בין אם מדובר באופן ההגעה אל היעד או באירועים בלחימה על היעד. אל"ם (מיל') יהודה יוחננוף, לשעבר מג"ד אפעה בחטיבת הצנחנים, כתב כי "השינויים במאפייני המלחמה מחייבים את מפקדי צה"ל להיות גמישים בהפעלת הכוח, גמישים תודעתית ופתוחים לשינויים תוך כדי הקרב". יחידות דוגמת חטיבת הקומנדו נדרשות לפתח רמת גמישות גבוהה, שכן הן עשויות להיות מוטלות לקרב ראשונות ובמהירות.

נחישות ורוח לחימה – גם בראי עקרונות המלחמה יש כמה לקחים שראוי ללמוד מהם. עקרון רוח הלחימה הגבוהה השוררת ברג'ימנט הריינג'רס ניכר בנחישותם לקחת חלק באחת הפעולות הקרקעיות הראשונות של ארצות־הברית במלחמתה בטרור. המוטו של הריינג'רס, שמקורו בפריצת ביצורי החוף שביצע גדוד 5 בפיקוד שניידר, הוא "הריינג'רס מובילים את הדרך, כל הדרך".

יוזמה, התקפיות ומיצוי הכוח – עקרונות מלחמה נוספים שמומשו במבצע "קרנף" הם היוזמה וההתקפיות – הרצון לייצר מגע עם האויב מיד לאחר הפיגוע ועל אדמתו שלו, ומיצוי הכוח – שבא לידי ביטוי בהטלת היחידות המיומנות ביותר בצבא היבשה (הריינג'רס ודלתא) לקרב בשילוב עם גורמי אש עוצמתית, יעילה ומדויקת מן התווך.

עקרון התחבולה – זהו העיקרון החשוב ביותר שמומש במבצע, שכן הכוח ביצע תמרון מפתיע בעומק עורף האויב. הרמטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל') גדי איזנקוט נהג להדגיש במהלך כהונתו את הצורך לממש כל העת את דפוס החשיבה האופרטיבי, לפיו "צה"ל מפתיע בכל דרך". היכולת להפתיע את האויב, לפעול באופן הלא צפוי, ו"לכבוש את השמש בלילה", חיונית להצלחת פשיטות כאלה.

ברג'ימנט הריינג'רס, כמו גם בחטיבת הקומנדו, יש שלושה גורמים ששילובם יוצר מכפיל כוח: איכות לוחמים ומפקדים, מסה של כוח אדם לוחם היודע לפעול, הן בכוחות קטנים והן כמסגרת קרבית גדולה, ומפקדה חזקה המיומנת בשליטה ובפיקוד להפעלתם.

פעולות קרקעיות בעומק טומנות בחובן את היכולת להנחית על האויב מהלומה תודעתית, והן מגבירות את תחושת הנרדפות ומערערות את ביטחונו העצמי. יתרה מכך, הן מחייבות את אויביה של ישראל – צבאות "כמו סדירים" שמשאבי כוח האדם שלהם מוגבלים – לתגבר את מערכיהם הדלילים בעומק, ובכך גורעים מכוחם בחזית. הפשיטה שביצעו במלחמת לבנון השנייה כוחות מסיירת מטכ"ל ושלדג, בפיקוד מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, אל"ם ניצן אלון, על יעדי חזבאללה בעיירה בעל־בק שבעומק לבנון, חייבה את הארגון לעשות כן, ולהפנות לשם כוחות מן הלחימה בדרום לבנון.

אל"ם רועי לוי, לשעבר מפקד יחידת אגוז, כתב כי יתרון נוסף של כוחות הקומנדו הוא "בפתרון תופעת צניחת מספר המטרות הזמינות לחיל האוויר לאחר כמה ימי לחימה, כתוצאה ממיצוי המודיעין הקיים, וזאת באמצעות ייצור מטרות מן השטח". תפיסה זו מומשה במלחמה בהצלחה במבצע "נערי החוף", שבמהלכו נחת כוח מהיחידה המובחרת מגלן, שעליה פיקד סא"ל אליעזר טולדנו, ממסוקים בסמוך לצור. הכוח נטמע בשטח והשמיד, באמצעות הכוונת אש מן התווך, כ־150 מטרות, ובהן כ־40 משגרי רקטות, בגזרה המערבית בדרום לבנון.

סיכום

הלחימה בעומק מציבה בפני צה"ל שורה של אתגרים, ובהם: הנתק מגוף הצבא העיקרי, המסה הקרבית החסרה, העובדה שזהו ה"מגרש הביתי" של האויב, אתגרי הניוד לאחר הנחיתה והקושי לקיים את עקרון הרציפות וההמשכיות לאורך זמן. התשובות לאתגרים אלה, כתב בשעתו מפקד חטיבת הצנחנים במילואים "חיצי האש", אל"ם ירון פינקלמן, הן: "כוחות נבחרים בעלי כשירויות בסיס גבוהות במיוחד; יכולת מבצעית גבוהה הנשענת על כושר גופני ולחימתי גבוה; לכידות היחידה; שיתוף פעולה עם כוחות אוויר וסיוע אחר; ומעל לכול – המענה בדמות איכות המפקדים ואופן פיקודם – פיקוד משימה המתבצע מלפנים".

הניתוח של פינקלמן, שפיקד על גדס"ר צנחנים בפשיטה להשמדת מנהרה חוצת־גדר בעזה ב־2008 ובלחימה במבצע "עופרת יצוקה", ממחיש את האתגר שבפני יחידות דוגמת הריינג'רס, חטיבת הקומנדו של צה"ל, כמו גם כוחות מובחרים אחרים (ובהם חטיבות הצנחנים של צה"ל) בפעולות בעומק האויב. המענה, קבע, טמון במפקדים, שכן לדבריו, "המפקדים קובעים את התוצאה".

גל פרל פינקל, חוקר צבא ואסטרטגיה ב־INSS.
סא"ל ירון, סמח"ט עוז. 
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

בלי ימי חסד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מפקדי צה"ל שנכנסו לאחרונה לתפקידם כמפקדי אוגדות וחטיבות, בצפון ובדרום, גילו שהכלל הידוע, לפיו בתפקידי פיקוד בצה"ל אין ימי חסד – נשאר בתוקף. כדי שיהיו מוכנים, עליהם לשאול עצמם כל העת מה הם לא יודעים ואיך הם סוגרים את הפער הזה, כדי להיות מוכנים ליום פקודה.

הקיץ הוא תמיד תקופה של חילופי מפקדים ביחידות צה"ל. באוגוסט 2018, כשבועיים לאחר שנכנס לתפקידו כמפקד עוצבת הגולן לקח אל"מ אבינועם אמונה, צנחן שפיקד על מגלן, חלק בפינוי אנשי הארגון ההומניטרי "הקסדות הלבנות" מסוריה ובחיסול חוליה בת שבעה מחבלי דאעש סמוך לגדר המערכת.

השבוע מצא עצמו אל"מ אורן שמחה, הקצין שהחליף את אמונה בפיקוד על החטיבה, באירוע דומה. מארב של היחידה המובחרת מגלן, שמוקם סמוך לתל פארס נתקל בחוליית מניחי מטענים ובסיוע כלי טיס של חיל האוויר הרג את ארבעת חבריה. כמו אמונה בשעתו, גם שמחה, יוצא יחידת עילית שפיקד קודם לכן על גדס"ר נח"ל ועל חטיבת עציוני, נכנס לתפקידו לפני כחודש.

והנה, רק נכנס לתפקיד וכבר ותקיפה שיוחסה לצה"ל בסוריה, בה נהרג פעיל חזבאללה, הובילה למתיחות עם הארגון שכללה חדירת חוליה להר דב, ניסיון הנחת מטענים בגולן שסוכל ולתקיפה אווירית גלויה על כוחות צבא סוריה. 

יתכן שהפיצוץ ההרסני בנמל ביירות עשוי לשמש כ"סולם" עבור מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, להוריד את סף המתיחות עם ישראל ולחזור לשגרה. הארגון נתון בתקופה האחרונה בסד לחצים מורכב: המשבר הכלכלי בלבנון, הטריבונל הבינלאומי שחקר את רצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל־חרירי עומד להצביע על פעילי ארגון כרוצחיו, וכעת ההבנה שנוכח ממדי ההרס בביירות הציבור בלבנון לא יסכים לכך שהארגון יגרור את המדינה לעימות נוסף עם ישראל.

אבל למרות החזרה לשגרה, מוטב לא להספיד את הארגון. נצראללה הוכיח לאורך שנותיו בתפקיד מזכ"ל הארגון (והוא בתפקיד משנת 1992), כי הוא מצטיין בזיכרון ארוך ויכולת לזהות תורפות בצד הישראלי.

בשבוע האחרון הספידו פרשנים שונים את ההרתעה הישראלית וקבעו כי חזבאללה אינו מפחד מישראל ומעוצמתו של צה"ל. זו אמירה פשטנית, ששייכת לתחום קטטות בהפסקה הגדולה בבית הספר.

בפועל, ההרתעה בקרב חזבאללה מפני מלחמה עם ישראל נותרה חזקה כשהיתה. הארגון מודע למחירה הכואב של מערכה שכזו, ואינו רוצה בה. אין בכך בכדי לומר שנצראללה לא דוגל במדיניות הליכה על הסף, שמאתגרת את ישראל ומניבה לו הישגים בבית, בחזית הפנים־לבנונית, ובחוץ, מול ישראל. המסקנה היא שהרגיעה בגבול הצפון חוזרת, לבינתיים.

הג'יהאד האסלאמי חי ובועט

ברצועת עזה הזמן בין הכניסה לתפקיד לרגע המבחן התקצר אפילו יותר. שעות ספורות לאחר שתא"ל נמרוד אלוני החליף את תא"ל אליעזר טולדנו בפיקוד על אוגדת עזה, שיגר הג'יהאד האסלאמי רקטה לעבר העיר שדרות.

הג'יהאד האסלאמי הפגין כבר את יכולתו הגבוהה לאתר מועדים ויעדים שבהם ירי רקטות ישיג אפקט משמעותי. בספטמבר 2019, ביוזמת מפקד החטיבה הצפונית של הג'יהאד ברצועה, בהא אבו אל־עטא, ירו פעילי הארגון רקטות לעבר אשדוד בעת עצרת בחירות של רה"מ בנימין נתניהו (וחזרו על כך שלושה חודשים מאוחר יותר בעצרת בחירות באשקלון). נתניהו, שנאם אז, נאלץ להתפנות למרחב מוגן, והג'יהאד האסלאמי רשם הישג תודעתי.

במהלך מבצע "חגורה שחורה". בתוך שישה ימי קרב פגע צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל אביב כוכבי, בכשלושים פעילים בג'יהאד האסלאמי ובהם אל־עטא, שחוסל מן האוויר בפעולה שפתחה את המבצע. אולם למרות הפגיעה שספג' הארגון הוכיח השבוע שיכולתו לירות בזמן ובמקום המתאים לא נפגעה. סוללת כיפת ברזל יירטה את הרקטה סמוך לשדרות, בעת שעשרות צופים ישבו ברכביהם במתחם הדרייב־אין החדש בעיר וצפו בסרט.

צה"ל בתגובה תקף מן האוויר יעדי חמאס, בכדי לאותת לו שבעיני ישראל הוא הריבון ברצועה, ועליו האחריות לשקט. בפעמיים הקודמות שאלוני החליף את טולדנו בתפקיד, בפיקוד על מגלן ועל חטיבת הצנחנים, היה זה לאחר שטולדנו פיקד עליהן במלחמת לבנון השנייה (כשאלוני פיקד על גדס"ר צנחנים) ובמבצע "צוק איתן". 

גם הפעם היתה תקופת הפיקוד של טולדנו מורכבת. מערכה גדולה אמנם לא היתה, אבל הוא פיקד על כוחות האוגדה בין היתר בימי הקרב שלאחר המבצע המיוחד שהסתבך בחאן יונס בנובמבר 2018, וכן במבצע "חגורה שחורה".

לא למד את תפקידו בעודו משמש בו

השבוע פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי אל"מ יונתן מופז, יוצא יחידת עילית בה עשה את כל שירותו, מונה למפקד חטיבת החי"ר במילואים "יפתח". מופז הוא מפקד ראוי שהשתתף במבצעים מיוחדים רבים, אך זוהי גיחתו הראשונה לצבא היבשה. 

הלקח בנוגע למינויים שכאלו היה אמור להילמד במלחמת לבנון השנייה, שמהדהדת כעת בזיכרון לאור המתיחות בצפון. סיפורה של עוצבת נתיב האש ומפקדה במלחמה, תא"ל ארז צוקרמן, הוא דוגמה בולטת לאופן שבו קודמו בצה"ל מפקדים נועזים, ללא הכשרה מתאימה, לפיקוד על מסגרות שבמובהק אינן "הלחם והחמאה" שלהם. 

צוקרמן, כתב ח"כ עפר שלח בספרו "האומץ לנצח" (ידיעות ספרים, 2015), היה: "מפקד שדה מעולה שצמח ביחידות המיוחדות – את רוב שירותו עשה בקומנדו הימי, שעליו גם פיקד, ובתווך הקים את יחידת אגוז בפיקוד הצפון – קיבל את הפיקוד על אוגדת המילואים 366 כשנה לפני מלחמת לבנון השנייה. לאחר כישלונה של האוגדה במלחמה, שהביא גם להתפטרותו, הושם דגש רב על כך שלא עשה קורס מפקדי אוגדות קודם שנכנס לתפקיד; אך הבעיה האמיתית היתה בכך שבשנה שקדמה למלחמה לא למד, כמוהו כמפקדים סדירים אחרים שהופקדו על מסגרות מילואים, את תפקידו בעודו משמש בו" (עמוד 212).

בשנים האחרונות שילב הצבא בהצלחה קצינים מן "הצבא הגדול" בכוחות המיוחדים, ולחלופין מן האחרונים לחטיבות החי"ר. מפקד פיקוד הדרום, אלוף הרצי הלוי, שעבר מהצנחנים ליחידה ובחזרה הוא דוגמה של צד אחד של המטבע, וסא"ל בר בשן, יוצא יחידת שלדג שהיה מ"פ בחטיבת גבעתי וכיום מפקד על גדוד שקד הוא דוגמה לצד השני. 

זהו שילוב מבורך, שכן הם מביאים אתם ידע וניסיון שפותח ביחידות העילית לגדודים ולחטיבות, ובתורם לומדים כיצד פועל הצבא ה"אמיתי", שנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן של הצבא במלחמה.

יתרה מכך, צה"ל מתמרן ביבשה הרבה פחות מבעבר. במאמר שפרסם בשעתו אל"מ יהודה ואך, יוצא יחידת מגלן המפקד כיום על עוצבת חירם בגבול לבנון, הוא קבע שצה"ל נסמך יתר על המידה על גדרות ומכשולים הנדסיים. "חציית הגדר כאופציה סבירה נעדרת מן השיח הפיקודי. נוצר כיום מחסום תודעתי (פסיכולוגי) לפעול מעבר לה", כתב.

בהתחשב בכך, לתחושת המסוגלות ולניסיון שמביאים איתם מפקדים מהכוחות המיוחדים, שפעלו מעבר לווי האויב, לתפקיד יש ערך של ממש. בעיניהם הגדר היא רק גדר, שאותם יש לעבור, ולא מחסום. 

אולם למרות היתרונות, השילוב של קצינים שכאלו בצבא היבשה טומן בתוכו מורכבות. בצה"ל, צבא מיליציוני שבו ההכשרה לתפקיד ברמה של מח"ט ומעלה היא התפקיד עצמו, חלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע גם "דרך הרגליים" והניסיון.

חובה לוודא כי המסלול המשלב כולל בתוכו הכשרה סדורה ודי תפקידים במעלה הדרך (תפקידי מ"פ, קצין אג"ם ומג"ד) שיוכלו לגשר על הפערים. כמו עולם המבצעים המיוחדים, גם פיקוד בצבא היבשה כולל בתוכו עולם תוכן מורכב שיש להתמקצע בו.

בעצם, מפקדים שזה הרקע שלהם צריכים לשאול את עצמם כל יום מה הם לא יודעים ואיך הם סוגרים את הפער הזה, כדי להיות מוכנים יותר ליום פקודה.

מה צריכים לקחת מזה אל"מ ברק חירם, יוצא יחידת אגוז ומג"ד 51 לשעבר שמונה השבוע למפקד חטיבת גולני, ואל"מ מופז? בעיקר את תובנה שבצה"ל, שהוא צבא לוחם, מהעסוקים בצבאות המערב, אין ימי חסד והאירועים יכולים לתפוס אותך חודש אחרי שנכנסת לתפקיד (כמו תא"ל רסאן עליאן שפיקד על חטיבת גולני ב"צוק איתן", רק חודש לאחר שנכנס לתפקיד המח"ט), ולפעמים מוקדם יותר.

 

 

אל מול הסכנות בגבולותיה – לישראל אין ברירה אלא להפגין כוח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 הרצון של צה"ל להכיל אירועים ולמנוע הסלמה נמצא במתח מול הצורך לסכל פעילות עוינת ולייצר הרתעה. אבל בל נשכח את "זכות ההצבעה" של האויב במשוואה הזאת.

בניגוד לשבוע שעבר, כשכוחות צה"ל בהר דב ירו לעבר חוליית פעילי חיזבאללה שחדרה בכדי להבריח אותה (וחבריה אכן נמלטו ללא פגע), הפעם בצה"ל חתכו.

בלילה בין ראשון לשני זיהו תצפיתניות מגדוד האיסוף עיט של עוצבת הגולן חוליית מחבלים שחצתה את הגבול הסורי ונעה מערבה לעבר גדר המערכת בכוונה להניח מטעני חבלה. כלי טיס של חיל האוויר וכוח מיחידת מגלן, שהיה ערוך במארב סמוך לתל פארס, במובלעת ישראלית מזרחית לגדר, פתחו באש והרגו את חברי החוליה.

מגלן, עליה מפקד סא"ל ר', בעברו מג"ד בצנחנים, היא חלק מחטיבת הקומנדו שהוקפצה לצפון כחלק מתגבור הכוחות שעליו הוחלט לאחרונה בעקבות המתיחות עם חזבאללה. התגבור כלל גם כוחות שריון, איסוף ומערכי אש מדויקת.

הארגון הקים ברמת הגולן הסורית את יחידת "תיק הגולן", בכדי לייצר תשתית מבצעית שתאפשר פעילות כנגד ישראל, ולא מן הנמנע שהחוליה שחוסלה היתה עוד ניסיון של חזבאללה "לסגור את החשבון" שנפתח בעקבות הרג פעיל חזבאללה בסוריה בתקיפה אווירית שמיוחס לישראל.

הפעולה אגב, היתה דוגמה לאותה שילוביות קטלנית של כוחות שמדגיש כל העת הרמטכ"ל אביב כוכבי. היכולת של צה"ל לחבר בין כוחות איסוף, כוח אווירי וכוח יבשתי, המפעילים אמצעי פיקוד ושליטה מתקדמים, בכדי לפגוע ביעילות באויב היו תמיד במוקד כוח ההרתעה שלו, וסביר שגם בחזבאללה מבינים זאת.

במקרים כאלה, כמו שאירעו לאחרונה בהר דב ובגבול עם סוריה, ישנו מתח בין הרצון להכיל אירועים, בכדי להרגיע את המתיחות ולהימנע מהסלמה, לבין הצורך לסכל פעילות עוינת ולשדר מסר מרתיע. האחריות על האיזון בין המתחים הללו נופלת בראש ובראשונה על מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר ברעם, גם הוא מג"ד צנחנים שפיקד על מגלן.

הרצון להימנע מהסלמה נובע מהרצון להימנע מגיוס מילואים בשל החשש מהידבקות המונית בקורונה. המגפה ככלל אינה מציבה את ישראל, ועוד פחות מזה את אויביה במצב שבו היא עשויה לרצות בימי קרב בזירות השונות או חמור מכך. העובדה שאזור הצפון עמוס בתקופה זו במטיילים ונופשים, מציבה משתנה נוסף במשוואה שיש לקחת בחשבון.

אבל גם לאויב, כמאמר מפקדים בצבא האמריקני, "יש זכות הצבעה", והוא לרוב לא בוחר לפעול כפי שצה"ל היה רוצה. מכאן, שלמרות המציאות המורכבת, לישראל אין ברירה אלא להפגין כוח ונכונות להשתמש בו.

אירועים שכאלה תמיד מציבים את הדילמה באיזה חלק בשרשרת הפעולה לפגוע, באיראן, המדינה השולחת? בארגון הפרוקסי חזבאללה או בארגון הפרוקסי שלו, "תיק הגולן". נראה שהפעם לפחות, בצה"ל חתכו גם בעניין הזה, ולמחרת בלילה תקפו מטוסי ומסוקי קרב של חיל האוויר מטרות של צבא סוריה בדרום סוריה. המסר שמעבירה התקיפה ברור – סוריה אחראית לכל פעולה כנגד ישראל שיוצאת משטחה.

ניתן לטעון שסוריה אינה לבנון. כללי המשחק וחופש הפעולה שיש לצה"ל בזירה זו, עליה מופקדת אוגדת הבשן בפיקוד תא"ל רומן גופמן, מפקד חטיבת השריון 7 לשעבר, שונים מאלה שבהם פועלת אוגדת הגליל. אין פתרון בית ספר לכל תרחיש. במקום אחד יתכן ונדרש מענה מסוג אחד, ובאחר מענה שונה.

גם הגנרל האמריקני ג'ורג' פאטון, מטובי המצביאים במלחמת העולם השנייה, נהג לומר שאין פתרון מוסכם לכל מצב טקטי. אך פאטון קבע כי "ישנו רק עיקרון טקטי אחד אשר אינו נושא לשינוי, והוא: להפעיל את האמצעים העומדים לרשותך כך שתפגע באויב בצורה המקסימלית בזמן הקצר ביותר".

דומה שעקרון זה תקף גם כאן. אבל לצדו מוטב לחזור גם לכלל הידוע של חז"ל, "אמור מעט ועשה הרבה", ולהימנע מפסטיבלים בתקשורת שיחזקו את תחושת ההשפלה בקרב האויב ויחזקו את המוטיבציה (הקיימת ממילא) להמשיך את הסבב הנוכחי.

 

התגובה לפרובוקציה של חיזבאללה צריכה להיות חדה וכואבת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במערכת היחסים בין צה"ל לחיזבללה, אין לישראל את הפריבילגיה להכיל אירועים. אם בחיזבללה יחליטו לעורר מהומה על צה"ל להגיב בצורה לא פרופורציונאלית.

בציבור הישראלי נמתחה ביקורת על האירוע בהר דוב בתחילת השבוע, כאשר צה"ל הניס, אך הקפיד שלא לפגוע, בחוליית חיזבללה שהתקרבה לגבול ישראל במטרה לבצע פעולת נקם. ראשית הבקרות נגעה לפסטיבל התקשורתי, אותו הגדיר אלוף פיקוד צפון לשעבר, עמירם לוין, בראיון ל־FM103 כ"מביך". לוין, שהוביל בשעתו קו לוחמני כנגד חזבאללה בשנים שצה"ל החזיק ברצועת הביטחון, טען שבשל ניהול כושל של הדרג המדיני נצראללה "מצליח להכתיב את סדר היום למדינת ישראל".

ביקורת נוספת נמתחה על הפגיעה בערך החתירה למגע, גם העובדה שכוח אויב חדר לשטח ישראל ונמלט ללא פגע, אחרי שהפר את הריבונות הישראלית, מייצרת תקדים מסוכן. לכאורה בטווח הקצר היא נתנה אפשרות לסגור את האירוע, אולם בטווח הארוך היא עלולה לייצר בעיה.

כוחות היבשה בצה"ל מחונכים לתוקפנות, לנחישות ולחתירה למגע עם אויב עד להשמדתו. זהו גם המסר שמשדר הרמטכ"ל אביב כוכבי, מיום שנכנס לתפקידו. מכאן, אף שאסטרטגית יתכן והמעשה הנכון היה להימנע מפגיעה, כעת נדרש מסר לפיו זהו היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

על אף שבישראל קיוו שהפעולה תעזור לחיזבללה "לרדת מהעץ", נראה שהם לא ממהרים לנצל את ההזדמנות, והערכות צה"ל שפורסמו בתקשורת הן כי הארגון יפעל שוב. בשל כך, תוגבר פיקוד הצפון במערכי אש מתקדמים, וכן בכוחות איסוף ובכוחות מחטיבת הקומנדו. אם אלה פני הדברים, נדרשת מדיניות תגובה אחרת.

בשנת 2008 פרסם אל"מ במיל' פרופסור גבי סיבוני מאמר ובו טען כי הסלמה שתוביל למלחמת התשה עם החזבאללה אינה מחויבת המציאות. "מבחנה של מדינת ישראל יהיה בעוצמת או באיכות התגובה לאירוע בגבול הלבנוני". על־מנת לייצר משוואת הרתעה אפקטיבית, קבע סיבוני, "לא תוכל ישראל להבליג ותהייה חייבת להגיב באופן לא פרופורציונאלי לאירוע כדי להבהיר שמדינת ישראל לא תסבול כל ניסיון לפגוע בשקט הקיים לאורך הגבולות. על ישראל להיות מוכנה להידרדרות ולהסלמה ואף לעימות בהיקף מלא. מוכנות זו היא מחויבת המציאות אם ברצוננו להימנע מהתשה ארוכת שנים".

דוגמה לכך ניתן לראות באירוע, זניח לכאורה, משנת 2010. כוח מגדוד מילואים של עוצבת חירם אבטח עבודות הנדסיות בגבול לבנון. צלפים מצבא לבנון, ככל הנראה בהנחיית חזבאללה, פתחו באש לעבר הכוח. באירוע נהרג מפקד הגדוד, סא"ל דב הררי, וקצין נוסף נפצע קשה. מפקד פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט, אמר בהרצאה שנשא שלושה חודשים מאוחר יותר, כי כחלק מתפיסתו להגיב לכל אירוע בגבול "בצורה מידית ומוחצת", הנחה את כוחות הפיקוד להגיב בעוצמה והתפתח יום קרב.

לאחר התקרית גורמי יוניפי"ל בכירים אמרו לצה"ל שבעיני הצד הלבנוני זה היה לא נורמאלי, "אתם השתגעתם. בדקות, טנקים התחילו לפתוח באש, ארטילריה, מסוקי קרב". צה"ל תקף את מפקדת הגדוד הלבנוני שחייליו ביצעו את הירי, תשתיות ורכבים של צבא לבנון וכן נהרגו שלושה חיילים לבנונים. התוצאה, מעבר לחיזוק ההרתעה, הייתה שלא ניתן לצפות את התגובה הישראלית, או את עוצמתה.

תפיסה זו הנחתה את איזנקוט גם כרמטכ"ל, וצה"ל בפיקודו יצא לשורה של מהלכים לחיזוק הקו הלוחמני. לדוגמה, מבצע "בית הקלפים" במהלכו תקף חיל האוויר בהצלחה כ־50 יעדים איראניים בסוריה בתגובה לרקטות ששיגרו מיליציות איראניות על מוצבי צה"ל בגולן, ומבצע "מגן צפוני", במהלכו השמיד צה"ל במהלך מפתיע את מנהרות החדירה של חזבאללה מלבנון לאצבע הגליל.

יום הקרב הקצר בתחילת השבוע בין צה"ל לחזבאללה נעשה בהתאם לכללי המשחק הברורים ביניהם. כל צד היה יכול לומר שלא ויתר על עקרונותיו, ואפשר לחזור לשגרה. אם משום מה חזבאללה, לא הבינו את הנוהל, התגובה לפרובוקציה נוספת צריכה להיות חדה, כואבת, ובעיקר לא צפויה ולא פרופורציונאלית.

 

ישראל וחזבאללה משחקים לפי הכללים, ומשתדלים בלי לפוצץ את המשחק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

יום הקרב הקצר בין צה"ל לחזבאללה נעשה בהתאם לכללי המשחק הברורים ביניהם. כל צד יכול לומר שלא ויתר על עקרונותיו, ואפשר לחזור לשגרה. בתנאי שאף אחד מהצדדים (ובעיקר ההנהגה הישראלית) לא יצהיר הצהרות שיקרבו את ההסלמה הבאה.

ישראל וחזבאללה שוב מצויים מספר מהלכים מוטעים ממלחמה. ראשית האירועים בתקיפה שביצע לפני כשבוע, על־פי פרסומים זרים, חיל האוויר כנגד יעדים של מיליציות פרו־איראניות מדרום לדמשק, בה נהרג פעיל חזבאללה אחד ונפצעו כשבעה חיילים מצבא סוריה.

הערכות בישראל היו שחזבאללה יבקש גם הפעם לסגור את האירוע מהר, ויגיב באופן מדוד. אמנם, מזכ"ל חזבאללה, חסן נצראללה, יודע ששיש בפעולה שכזו גם משום הליכה על הסף, ופעולה מוצלחת מדי עלולה להסלים לכדי מלחמה, אולם מאזן ההרתעה שביסס הארגון מול ישראל מחייב אותו לפעול. השאיפה היא, כמובן, לעשות זאת מבלי לשנות את הסטטוס קוו.

התגובה באה היום (שני) בדמות חוליית פעילי חזבאללה שחדרה להר דב. כוחות אוגדת הגליל, עליה מפקד תא"ל שלומי בינדר, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה ועל חטיבת גולני, זיהו את החוליה, ירו לעברה והבריחו אותה.

העובדה שאין הרוגים בתקרית (לצה"ל ולחזבאללה) מאפשרת לשני הצדדים לחזור לשגרה, בתנאי שאף צד (בדגש על הדרג המדיני בישראל) לא יצהיר הצהרות שיחזקו את תחושת ההשפלה בצד השני, שתגביר את המוטיבציה (הקיימת ממילא) לבוא חשבון, ויקרבו את ההסלמה הבאה.

כללי משחק ברורים

בצפון ישראל שורר, למרות המתיחות האחרונה, שקט היחסי שהחודש מלאו לו ארבע־עשרה שנים. השקט הזה הוא פרי ההרתעה ישראלית שנוצרה בעקבות מלחמת לבנון השנייה, כתוצאה ממתקפה אווירית קשה שפגעה בנכסים אסטרטגיים ומסווגים של הארגון, ובהם המערך הרקטי ארוך־הטווח, והלחימה של כוחות היבשה שתמרנו בשטח לבנון, ופגעו במאחזי הארגון בדרום לבנון ובמאות מפעיליו. את ההרתעה מקפידה ישראל לתחזק באמצעות המערכה שבין המלחמות (מב"מ).

אך השקט נובע גם משתי סיבות נוספות שיחייבו התייחסות גם בעתיד: הנוכחות של רוסיה בזירה, שפועלת ככוח מרסן, ובשל העובדה שחזבאללה הצליח לבסס, באמצעות ארסנל הרקטות והטילים שברשותו, מאזן הרתעה הדדית מול ישראל.

עם הזמן נוצרו למאזן ההרתעה כללי משחק ברורים, שלפיהם שני הצדדים משתדלים לפעול. כך למשל, לאורך השנים הבליג חזבאללה על פגיעה בנכסים, בתשתיות ובאמצעי לחימה, ובתנאי שהדבר נעשה מחוץ לגבולות לבנון. כאשר נפגעו פעילים של הארגון או כאשר ישראל, אם במוצהר או על־פי פרסומים זרים, תקפה מטרות בלבנון, בחר הארגון להגיב.

המחשה לכללים ניתנה רק בספטמבר האחרון, בעקבות תקיפות שמיוחסות לישראל בסוריה ובלבנון, ירו פעילי חזבאללה טילי נ"ט לעבר מוצבי צה"ל ואמבולנס צה"לי בסמוך לגבול.

מדי פעם נראה כי המתיחות בצפון עומדת לגלוש לכדי עימות של ממש. אולם העיקרון שקבע שייקה בסרט "גבעת חלפון", לפיו "קפה, לפני שגולש, רגע לפני, מורידים אותו", תקף גם כאן ויש מי שדואג להנמיך את גובה הלהבות ולעצור לפני ההידרדרות.

המלחמה הבאה בצפון, בה ישראל עלולה ללחום כנגד סוריה ולבנון גם יחד, על הנוכחות האיראנית בהן, תהיה שונה מאוד בעוצמתה ממלחמת לבנון השנייה. המחיר, שכולל מתקפה "לא פרופורציונלית" בהיקפה של צה"ל על חזבאללה בפרט וסוריה ולבנון בכלל ומנגד האיום החמור על העורף הישראלי, ברור לכל הצדדים ונראה שעלותו גבוהה מתועלתו.

לא לזלזל ולא להאדיר את חזבאללה

בשבוע שעבר פורסם ב"הארץ" ראיון שערך הפרשן העיתון, עמוס הראל, עם האלוף אמיר ברעם, מפקד פיקוד הצפון. בראיון ביקש ברעם, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים, להימנע מהאדרת חזבאללה שהפכה מקובלת במקומותינו. 

"אנחנו מתייחסים במלוא הרצינות לתוכניות שלהם ונערכים מולן. האימונים שעוברות היחידות שלנו יותר קשים ותובעניים, כדי להתמודד איתם. אבל בואו לא נפחיד את עצמנו לשווא", אמר האלוף ונראה שיש בכך צדק.

כשמסתכלים על העיסוק התקשורתי בתגובה האפשרית של חזבאללה, שנעה בין ירי רקטות וטיל נ"ט למטען או מארב על הגדר, קל לשכוח שמאזן ההרתעה ההדדית מתקיים בעיקר כי הצד הישראלי בוחר לאפשר את עצם קיומו. פערי העוצמה בין הצדדים הם אדירים, ובמידה וישראל תבחר היא בהחלט מסוגלת לפגוע בחזבאללה, בפעיליו ובכוחו הצבאי, באופן שיכריע את הארגון.

אין פירושו של דבר שיש לצאת למערכה מחר בבוקר. ישראל יכולה להמיט הרס נורא על לבנון, ועדיין ברור לממשלת ישראל שעליה להימנע ככל יכולתה מלהציב את האוכלוסייה האזרחית שלה תחת מטחי הטילים של חזבאללה. 

ועדיין יש מי שחושב שזה מה שצריך לעשות. במאמר ב"ישראל היום" טען היום פרופסור אייל זיסר כי במידה וחזבאללה יגיב על מות הפעיל בסוריה, אל לה לישראל לירות לעבר "מטרות סרק ודמה בשטח הלבנוני", ולטעון כי הושבה ההרתעה.

לתפיסת זיסר, "על ישראל לגבות מחיר על הפרת ריבונותה, הן מחיזבאללה והן מממשלת לבנון הנותנת לו את חסותה. רק כך יהיה אפשר לשבור את המשוואות שמבקש נסראללה להכתיב לישראל, לקבוע כללי משחק חדשים ולהבטיח כי השקט לאורך גבול הצפון יישמר. אחרת, הפיגוע הבא הוא רק שאלה של זמן".

היום צייץ בטוויטר, צחי דבוש, הכתב הצבאי של "גלי צה"ל", שבהנהגה בישראל יש מי שחושב שזהו עיתוי טוב למלחמה עם החזבאללה. ההיגיון שעמד מאחורי זה הוא שכעת דונלד טראמפ הוא עדיין נשיא ארצות־הברית, הכלכלה בלבנון בכלל ומצבו הפיננסי של חזבאללה בפרט נתונים במשבר חמור, "והעולם עסוק בקורונה".

ח"כ אלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות כנגד פעילי חזבאללה בלבנון ופיקד על פיקוד הצפון, צייץ בתגובה כי "בקצה יש לוחמים שישלמו בחייהם, נכים, משפחות שכולות, הרס וסבל עצום. מלחמה היא אף פעם לא הזדמנות נהדרת. מדינת ישראל חייבת מנהיגות אחראית שמלחמותיה הן מלחמות אין־ברירה, ובלבד". כדאי לזכור את זה.

"שילוב כוחות יבשה, אוויר, מודיעין"

כחלק מהמענה שמכין צה"ל למערכה הבאה בצפון חשף בשבוע שעבר דובר צה"ל את האימון שביצעה יחידת רפאים הכפופה לעוצבת האש המובחרת, אותה יחידה רב־ממדית שיזם הרמטכ"ל אביב כוכבי, בבסיס צאלים.

כוכבי, שכמח"ט הצנחנים חילק לפקודיו את שירו של יהודה עמיחי ובו "הַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, 'הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה'", פועל ללא לאות להתאים את צה"ל לאתגרי ההווה והעתיד. במסגרת התכנית הרב־שנתית "תנופה" ישנן עשר משימות שהוא מוביל באופן אישי ובהן היחידה הרב־ממדית.

העקרון לפיו יש ללחום באופן רב־חילי ורב־זרועי הוא עיקרון יסוד בתורת הקרב. הצורך, למשל, בסיוע אווירי קרוב לכוחות קרקע הפועלים בעומק תואר היטב בספר "אסירי תקוה" (הוצאת מערכות, 1955) מאת בריגדיר־גנרל מייקל "מייק המשוגע" קאלברט.

קאלברט, שפיקד במלחמת העולם השנייה על חטיבת הרגלים המובחרת ה־77 בקרבות כנגד היפנים בחזית בורמה, תיאר כיצד יזם הגנרל אורד צ'ארלס וינגייט את הקמת חטיבות רגלים מובחרות שיתמחו בחדירה ארוכת־טווח לעומק האויב. 

וינגייט, שקודם לכן פיקד על "פלגות הלילה המיוחדות", יחידה ייעודית שמטרתה לחימה בכנופיות הערביות בארץ ישראל, היה היה מומחה של ממש בהכשרה ופיקוד על כוחות מיוחדים. כשפגש בו קלאברט, שבעצמו היה מפקד כוחות קומנדו מנוסה, ב־1942, הוא חש כי לפניו "אדם שהתקדם במקצוע זה לפחות שני שלבים מעבר לכל השאר" (עמוד 63).

חיל האוויר המלכותי, כתב קאלברט, נתן בידי מפקדי הגדודים או החטיבות של וינגייט את היכולת "לבקש ולקבל סיוע תוך זמן קצר, ולהטיל משקל רב מאוד של חומר־נפץ בטוח של 100 עד 300 מטר מכוחותינו. ללא זרוע חיונית זו לא היו יכולים הכוחות שעל הקרקע להצליח מעולם" (עמוד 24). 

הצורך לשלב אם כן, את מאמצי האש והתמרון כך שישלימו זה את זה ויסייעו זה לזה אינו חדש. אולם, יחידת רפאים אמורה להביא אותו לכדי מימוש יעיל מבעבר. 

כשצופים בסרטון שתיעד את התרגיל הדברים נראים מרשימים ומקצועיים מאוד כאחד. כוח חי"ר מובחר מפעיל אמצעי לחימה מתקדמים, ובהם רחפנים, טילי נ"ט ויכולות נוספות, בשילוב הדוק ויעיל וצמוד עם כוחות שריון, מסוקי קרב ועוד בשטח עירוני צפוף. ועל הכל מנצח מפקד היחידה, סא"ל ע', יוצא חטיבת הצנחנים שפיקד בעבר על יחידת דובדבן.

מפקד עוצבת האש, תא"ל ירון פינקלמן, בעברו מפקד גדס"ר צנחנים במבצע "עופרת יצוקה" ומח"ט גבעתי, אמר בתדריך לכתבים שצפו באימון, כי הוא "מהווה אבן דרך משמעותית בהליך מבצוע היחידה ומציג התקדמות בפיתוח יכולות ושיטות לחימה חדשניות לצד שילוב כוחות יבשה, אוויר, מודיעין ותקשוב", וציין שהאוגדה תמשיך "להשתפר ולהגביר את מוכנות כוחות היבשה למלחמה הבאה".

פינקלמן עתיד בקרוב לסיים את תפקידו באוגדה ולעבור לעמוד בראש חטיבת המבצעים. זהו, כנראה, תפקיד התא"ל החשוב בצבא, שכן הוא נדרש, כהגדרת גבי אשכנזי (שכיהן בתפקיד באמצע שנות התשעים), "לחשוב כמו רמטכ"ל ולפעול כמו קמב"ץ".

הוא יביא אתו את הניסיון שצבר בפיקוד על כוחות יבשה בלחימה, אבל גם את לקחיו ברמה האסטרטגית מהתקופה שבה שימש כראש לשכת הרמטכ"ל דן חלוץ במלחמת לבנון השנייה. אפשר לנחש שבתור הקמב"ץ של הרמטכ"ל כוכבי הוא יעשה כל שיוכל בכדי שהמלחמה הבאה בצפון, שהיום הומחש כמה מהר היא יכולה לפרוץ שוב, תתנהל אחרת לגמרי. 

 

מלחמת העולם בראש העין ובכנרת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

קרבות במלחמת העולם הראשונה התרחשו ממש כאן ליד, במערכה שעיצבה את המזרח התיכון. ידיעת ההיסטוריה חשובה למען מלחמות העתיד, וכוחם של הלקחים הצבאיים יפה גם היום.

כשחושבים על מלחמת העולם הראשונה עולה מיד בתודעה מלחמת החפירות בחזית המערבית באירופה, שתוארה באופן מוחשי כל כך בסרט "1917" ובספרים כמו "הקץ לנשק" שכתב ארנסט המינגוויי או "במערב אין כל חדש" שכתב אריך מריה רמרק, והמבוססים על חוויותיהם במלחמה. שורות של חיילים עייפים, רעבים ומיואשים הלוחמים באויב באופן סטטי, בגשם, בבוץ, חפירה מול חפירה, תחת אש נוראית.

אולם התמונה הזו לא הייתה חזות הכל. מי שיקרא את ספרו של הגנרל הנאצי ארווין רומל, "חיל רגלים תוקף" (הוצאת משרד הביטחון, 1953), על חוויותיו כמפקד פלוגה וגדוד חי"ר מובחר במלחמת העולם הראשונה, ימצא שם תיאור מרתק ויוצא דופן של מפקד זוטר יחסית, שיזם ולקח חלק בשורה של פשיטות, התקפות לילה ולקחים בחזית האירופית שכוחם יפה גם כיום ("המלחמה מטילה תביעות כבדות מאוד על כוחו של החייל ועל עצביו, ומשום כך דרוש הרבה מאנשיך באימונים בזמן שלום", כתב רומל וצדק).

אך ספרו של רומל מתאר את חוויותיו כמפקד כוח קטן מאוד. במזרח התיכון לעומת זאת – בדגש על הלחימה בארץ ישראל – התאפיינה לחימת הצבא הבריטי, בפיקוד הגנרל אדמונד אלנבי, בתמרון מהיר והתקפי ובקצב מבצעים גבוה תוך כדי הקרב, דווקא של כוחות גדולים.

ספרו המרתק של ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון ד. גריינג'ר, "הקרב על סוריה הגדולה 1920־1918" (הוצאת משרד הביטחון, 2020), מתאר את המערכה שניהל אלנבי, להבסת הצבא הטורקי בארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם הראשונה. מערכה נשכחת שמעט מדי נכתב עליה, בוודאי בעברית, אך היא עיצבה את המציאות הגיאופוליטית המזרח־תיכונית באמצעות יישום הסכמי סייקס פיקו, והשפעתה עודנה ניכרת.

מקלענים על נווה אפק

הספר הוא המשך לספר קודם של גריינג'ר, שעסק במערכה שניהל אלנבי שנה קודם לכן ובמסגרתה כבש את באר־שבע, רצועת עזה וירושלים. בספר הנוכחי מתוארת מערכת מגידו, שבה הובס באופן מכריע הצבא הטורקי בארץ ישראל, בסוריה ובלבנון. אף שרק מעט מהלחימה התחוללה סמוך למגידו, הבריטים קראו כך למערכה בכדי להאדיר את הניצחון ולקשור אותו לברית החדשה ולתנ"ך.

כאמור, אלנבי הוציא לפועל תוכנית שהיתה "בדיוק מה שהפיקוד הגבוה בחזית המערבית שאף לו כל הזמן – הבקעת קו האויב וחדירת פרשים בעד הפירצה לריסוק עורף האויב" (עמ' 96). במלחמת העולם השנייה מימש הצבא הגרמני, בעזרת כוחות שריון, את אותה שיטה ממש, שזכתה לכינוי "בליצקריג", במערכה לכיבוש צרפת.

קרב שתפס את תשומת לבי הוא הקרב על רכס בֻּרֵיד, הוא שכונת נווה אפק בראש העין, שנערך לא רחוק מביתי. הטורקים התבצרו בו בעמדות הבנויות מסלעים ושקי חול שכונו סנגרים, והציבו בהן מקלעים כבדים. המשימה הוטלה על חטיבת הרגלים 161 שבדיוויזיית החי"ר 54 הבריטית. הכוח חצה את נחל רבה והסתער על הרכס. "עיקר לחימת הרגלים נעשתה על־ידי מקלענים. "ניידות המקלעים התבררה כבעלת ערך רב. בשלוש הזדמנויות מקלעי אויב הושתקו על־ידי מקלעי לואיס לבדם, שניים נלקחו שלל וכל צוותיהם נפלו בשבי או נהרגו בכידונים. אש רובים כמעט לא נורתה; לא היה צורך בה משום שההתקדמות לא נבלמה אף פעם". כיבוש גבעת "סנגר" בפי התותחנים – "גבעה 479" בפי הרגלים – חולל עכשיו שינוי" (עמ' 113), ותמונת הקרב השתנתה לטובת הכוחות הבריטים. התברר לי, שוב, כי קרבות משמעותיים במלחמת העולם הראשונה התרחשו לא רק בוורדן, בסום ובגליפולי, אלא ממש כאן, ליד הבית.

דוגמה אחרת היא המתקפה על הכפר צמח, לחופי הכנרת, שהיווה את המכשול האחרון בפני המתקפה צפונה. בכפר התבצרו כמה מאות חיילי חי"ר טורקים וגרמנים. משימת כיבוש הכפר הוטלה על החטיבה ה־4 שבדיוויזיה האוסטרלית הרכובה (ANZAC). החטיבה – שאנשיה רכבו על סוסים, לסיורים ופשיטות אך את הלחימה הישירה על היעדים עשו כחיילי חי"ר – הגיעה לצמח לפנות ערב, אך מפקדה, ויליאם גרנט, החליט לתקוף עוד באותו לילה. הלחימה היתה קשה ונמשכה כל הלילה.

"ההסתערות, מסתייעת באור הקלוש – ממש לפני הזריחה – הבקיעה את קווי ההגנה, וחדרה לאזור מבני הרכבת. המקלענים התקדמו אל חלקו המערבי של הכפר, ופלוגה מגדוד 12 הצטרפה לתקיפת הכפר גם היא. במשך כשעה התחולל קרב אכזרי, שבויים לא נלקחו, בעיקר באזור תחנת הרכבת. הגרמנים לחמו עד טיפת דמם האחרונה, אבל רוב הטורקים הסתכלו מהצד" (עמ' 149).

אלנבי, חיזבאללה וחמאס

האיש שיזם את תרגום והוצאת הספרים לפועל הוא מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר ברעם. בראיון שקיים עימו הפרשן הצבאי עפר שלח בשנת 2012, בעת שברעם היה מח"ט הצנחנים, כתב שלח (בעצמו קצין צנחנים לשעבר) כי הסיבה שבגללה ביקש ברעם להוציא לאור את הספר הקודם, שעסק בכיבוש עזה בשנת 1917, נבעה קודם כול מכך שעזה היא "יעד אפשרי של חטיבת הצנחנים במקרה של 'עופרת יצוקה 2' בדרום; אבל ברעם רוצה שהקצינים שאותם יוביל לשם יידעו שלמה שהם עושים יש עבר, עומק, מהות שמאחדת אותם עם לוחמיו של אלנבי לפני כמעט מאה שנה". ניכר כי תפיסה זו עמדה גם מאחורי החלטתו לפעול להוצאת ספר ההמשך.

בהקדמה לספר כתב ברעם, שהיה המג"ד שלי בצנחנים, כי מפקד כוח המשלוח הבריטי, הגנרל אדמונד אלנבי, שעשה את עיקר שירותו כקצין פרשים ולחם קודם בהצלחה בחזית צרפת, פעל לאור מספר עקרונות שיש לאמץ, ובהם החשיבות שנתן לניתוח הקרקע והגיאוגרפיה והדגש ששם על תחבולה וגישה עקיפה. לתפיסתו, והדבר נכון בוודאי אל מול אויבים כמו חזבאללה וחמאס, "גם הצד החזק חייב (על אף עליונותו הרבה בחומר וברוח) להשתמש בכלים של הונאה והטעיות – הן כדי להכריע את האויב שעימו הוא מתמודד ולגרום לו לאבדות בנפש ובמשאבים, והן כדי לעשות זאת בפרקי זמן קצרים יותר" (עמ' 11).

לאחר ניצחונותיו הראשונים של אלנבי, בבאר־שבע, במעברות הירקון ובירושלים, נשלחו היחידות המיומנות שבצבאו לחזית באירופה ובמקומן קיבל יחידות חדשות ולא מנוסות. על מנת לגבש צבא הטרוגני, רב־לאומי ולא מנוסה לכדי כוח מחץ אפקטיבי הוא נקט בשיטה בדוקה שכוחה יפה גם היום. אלנבי עשה זאת, כתב האלוף, באמצעות "האימונים התובעניים, החינוך לתוקפנות טקטית, ההעזה ועידוד המפקדים הצעירים לקבלת החלטות באופן עצמאי מלפנים. או בקיצור, יצירת "רוח קרב" והצעדתו של הצבא המתחדש והלא מנוסה קדימה לניצחון" (עמ' 12). 

ישנם כמה לקחים ועקרונות, כתב ברעם, שצה"ל יכול ללמוד ולאמץ ממערכת מגידו, אף שנערכה לפני יותר ממאה שנים, ובהם "הגדרת יעדים מערכתיים ברורים ודבקות בהשגתם; איתנות בכוחות – תכונה קרבית המאפשרת מהירות, כלומר התמדה בתנע ללא רחמים עצמאיים ועיכובים בשל התנהגות עיקשת של האויב או נפגעים; כושרם של המפקדים בכל דרג לפעול באופן גמיש ולהסתגל לתנאי קרב חדישים תוך כדי לחימה לנוכח שינויים, אי ודאות ופעולת הצד שמנגד. עידוד היוזמה הטקטית כדי לנצל הזדמנויות חדשות הנקרות בדרכו של הכוח (לאור המטרה) ובכל מצב – העדפת דרך פעולה התקפית" (עמ' 13). כל אלו, כתב, הם החומר ממנו עשוי צבא מנצח!

הגדוד הראשון ליהודה

בניגוד למחבר הספר, שהזכיר את פועלם בהערה לקונית, האלוף ברעם בחר לשים בהקדמה דגש על כך שבמערכת מגידו, בעיקר בקרבות בבקעת הירדן, לקח חלק גם הגדוד העברי הראשון ליהודה (הגדוד ה־38 של קלעי המלך). "פעולתם של המ"פ זאב ז'בוטינסקי והסמג"ד הראשון של גדוד נהגי הפרדות, יוסף טרומפלדור, תחת פיקודו של המג"ד הציוני־פרוטסטנטי לוטננט קולונל ג'ון פטרסון (על שמו נקרא יוני נתניהו), שמה דגש על־פיתוח הכושר הפיזי של הלוחמים החדשים, על משמעת קרב, על חשיבה טקטית ועל יסוד האש המחפה לצד הלם ההסתערות. אלו יסודות בסיסיים של תבונה צבאית טקטית, שסייעו רבות להקמת ארגון ההגנה ולמיסוד תרבות עברית לוחמת בישראל" (עמ' 14).

ספרו של גריינג'ר חשוב וכתוב היטב, ובמהדורה העברית אף נוספו לו מפות מפורטות ובהירות, שנעשו בסיוע פיקוד הצפון ומחלקת מודיעין השדה של צה"ל. עם זאת לספר שתי חולשות בולטות. הראשונה היא היעדר אינדקס, והשנייה היא הכמות האינסופית של סוגי ומספרי יחידות בצבא הבריטי ובצבא הטורקי. הצבאות במלחמת העולם הראשונה היו גדולים בכמותם פי כמה מהמקובל כיום, אולם הקורא טובע בים השמות והיחידות ואינו מוצא את ידיו ורגליו. מוטב היה לו המחבר היה משרטט את נתיב הקרבות הכללי ועוקב אחר מעללי מספר קטן של יחידות (ורצוי גם מפקדים ולוחמים), מה שהיה מקל על הקורא לעקוב אחר הנעשה ביתר הבנה.

אחד מיתרונותיו של צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, הוא הידיעה היכן, כל הנראה, יילחם בעימות עתידי. שומה על מפקדיו ולוחמיו להוסיף ולמצות יתרון זה, כשם שעשו בעבר, וללמוד כיצד אחרים לחמו באותם מקומות ממש, שכן הקרקע היא אותה קרקע, וזהו רק עניין של זמן עד שתתרחש שם לחימה נוספת. "הטיפש לומד מניסיונו שלו, והחכם מניסיונם של אחרים". ויש מה ללמוד. 

המילואים – יכריעו או יעברו למפקדה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסמך שפרסם מפקד אוגדה בצה"ל צייר תמונה מדאיגה בנוגע לכשירות מערך המילואים. אבל מוטב לבחון באילו יחידות מדובר, ומה רמת הכשירות שהן אמורות לקיים. ובכלל, מאמר שפרסם קצין מילואים בכיר נגע בסוגיה שצריכה להיות בליבת הדיון – מה תפקידו של מערך המילואים כיום? 

לפני כשבועיים פרסם הכתב הצבאי שי לוי באתר "מאקו" מסמך שכתב מפקד עוצבת המפץ, תא"ל גל שוחמי, שבו עדכן את פקודיו באוגדה בהערכת המצב שהוביל הרמטכ"ל אביב כוכבי בנוגע למוכנות כוחות המילואים.

במסמך ציין שוחמי, קצין שריון, כי הרמטכ"ל הדגיש כי "כשירות מערך המילואים היא לא טובה ולא מספקת", והנחה, בין היתר, להתאמן באופן מאתגר יותר, שיכלול יותר אימונים באש ויותר אימונים בלילה. 

בכתבת המשך שפרסם, הביא לוי תגובות שקיבל מעשרות קציני מילואים. מפקד פלוגת שריון במילואים מתח ביקורת על העובדה שבמסמך נכתב כי יש לחזק את תחושת ההוקרה של המשרתים במילואים. לדבריו, הדבר מעיד על הניתוק של הפיקוד הבכיר.

"מישהו חושב שמעניין אותי כרטיס בהצדעה או איזה יום הוקרה? המסמך היה צריך להיפתח ולהתמקד בדבר אחד בלבד, אימונים ועוד אימונים. זה מה שישמור עלינו בחיים", אמר.

קצין מילואים נוסף ציין את פערי הידע של הקצונה הצעירה. "הרמטכ"ל צריך להכריח אותם לקרוא ספרות צבאית? אני כקצין צעיר קראתי כל ספר צבאי שנפל לי לידיים, והם לא יודעים אפילו מה קרה בחומת מגן. צבא המילואים זה שימור ידע והם לא משתמשים בזה בכלל". הטענה שקציני הצבא לא קוראים אינה חדשה, ובצער יש לומר שהיא נותרה נכונה, וחבל.

בספרו "אות קריאה: כאוס" (Random House, 2019) כתב גנרל הנחתים בדימוס ומזכיר ההגנה לשעבר, ג'יימס מאטיס, כי בהתחשב בכך שאנחנו "לוחמים על הפלנטה הזו עשרת אלפים שנים; זה יהיה אידיוטי ולא אתי לא לנצל ניסיון מצטבר שכזה. אם לא קראת מאות ספרים, אתה למעשה בור, ותהיה חסר יכולת, משום שניסיונך האישי לבדו אינו רחב מספיק על מנת לקיים אותך. כל מפקד שטוען שהוא "עסוק מכדי לקרוא" הולך למלא שקים בגופות חייליו, כשהוא לומד בדרך" (עמוד 42).

כמפקד קרבי בנחתים הקפיד מאטיס לקרוא ספרים וללמוד מניסיונם של אחרים כל העת, כך כשהוביל בהצלחה גדוד חי"ר של הנחתים במלחמת המפרץ הראשונה וכך כשפיקד על דיוויזיית הנחתים הראשונה בעיראק ב־2003.

את הלקח אודות הקריאה, שמהדהד גם מהדברים שאמר אותו קצין המילואים, מוטב להטמיע במפקדי צה"ל במקום שיסתמכו על ניסיונם האישי בלבד. 

מפקד גדוד מילואים אחר אמר ללוי שנוכח רמת הכשירות שבה מצוי גדודו הוא יודע שלא יצליח לעמוד בלו"ז המשימות שיקבל במלחמה. "ואני אומר חד משמעית שיהיו לי עשרות הרוגים, רק בגלל המצב הגרוע של האימונים והציוד", הזהיר. 

למרות המסמך וטענות הקצינים, אין בכך ללמד שכשירות כלל צבא היבשה נמוכה, כפי שטוען האלוף (מיל.) יצחק בריק, נציב קבילות חיילים לשעבר. יתרה מכך, תחושה זו וכשירות זו אינן נחלת כל יחידות המילואים.

בטרם מניחים שצבא היבשה לא כשיר למשימותיו, בדגש על מערך המילואים, מוטב לבחון באילו יחידות מדובר, ומה רמת הכשירות שהן אמורות לקיים.

כשירות המילואים היא דיפרנציאלית

בעידן המלחמות הגדולות היה כוח המחץ העיקרי של צה"ל ביבשה מבוסס בעיקרו על המילואים. במלחמת יום הכיפורים למשל, חטיבת השריון 679 וחטיבת הצנחנים 317, שתיהן חטיבות מילואים, היו כשירות, מצוידות, ומיומנות כמו מקבילותיהן בסדיר. טוב יותר, אם מכניסים למשוואה את הניסיון המבצעי המצטבר של אנשיהן.

המשימות שקיבלו בקרבות הבלימה, בפריצה לסוריה ובמקרה של הצנחנים בכיבוש החרמון הסורי, לא נפלו מאלו שהוטלו על הסדיר. אבל מילואימניקים עשו אז בין 28 ימים ל־90 ימים בשנה. המשק הישראלי לא יכול כיום, וגם לא צריך, לעמוד בנטל כזה כיום.

צה"ל אינו יכול לעמוד בעלויות התקציביות (ולמעשה מעולם לא עמד) של החזקת כלל מערך המילואים, בדגש על היחידות שמיועדות לקחת חלק במהלך מתמרן, בכשירות גבוהה. 

לכן החליט הרמטכ"ל גדי איזנקוט לפני כארבע שנים על רפורמה במערך המילואים, כחלק מהתכנית הרב־שנתית "גדעון", והפך למערך בכשירות דיפרנציאלית.

חלק מהחטיבות המתמרנות במילואים יהיו בכשירות נמוכה, חלקן יהיו בכשירות בינונית שתחייב "הורדת חלודה" בטרם כניסה ללחימה, וחלק מחטיבות המילואים יהיו בכשירות טובה מאוד, כמעט כאילו היו חטיבה סדירה, ויוכלו להיכנס ללחימה מיד. 

הצבא, אם כן, יצטרך להסתפק בפחות יחידות ברמת כשירות גבוהה, אבל מה שיוגדר ברמת כשירות גבוהה, יהיה טוב מאוד.

אם מדובר ביחידות שמוגדרות בכשירות נמוכה, אז למרות הכעס והתסכול, אין בכך חידוש, והצבא פגע בהן כדי לשמר את כשירות המערכים שמוגדרים ככאלה שנדרשים לכשירות גבוהה ללחימה.

יחידות שרמת הכשירות שנדרשת מהן היא גבוהה, קיימו אימונים גם במהלך משבר הקורונה. גדוד הצנחנים במילואים שבו אני משרת, למשל, השלים לאחרונה (בדומה למקביליו בחטיבה) אימון איכותי במתארים שונים, ששיפר את כשירותו למלחמה באופן ניכר. 

אכן, נוכח טלטלות השנה האחרונה, ובהן משבר הקורונה, הפלונטר הפוליטי והקושי לגבש חוק תקציב למדינה כולה ובתוכו תקציב ביטחון, התקשה צה"ל לשמר ולשפר את הכשירויות השונות של היחידות בהתאם לרמה שנקבעה להן.

אך בניגוד למשל, לתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה, שבה לא הובנו אל נכון פערי הכשירות של חלק מן היחידות, מה שהביא לכך שנשלחו לקרב ללא הכנה מספקת, ניכר כי הפעם זיהה הצבא בזמן את פערי המוכנות.

אבל מאחר ופערים בכשירות תמיד היו ויהיו, יש לשאול קודם כל מהן משימות מערך המילואים. האם הפך מכוח הכרעה העיקרי של צה"ל במלחמות שאופיינו בתמרון משמעותי, לגוף שתפקידו לספק השלמות וסיוע למערכים סדירים, בעימותים שמאופיינים בעיקר בהפעלת אש ולא בתמרון?

האם השתנה תפקיד מערך המילואים?

בכוונה או שלא בכוונה, בכך בדיוק עסק מאמר שפרסם לאחרונה אל"מ (מיל.) ד"ר אסף חזני בכתב העת הצה"לי המקוון, "בין המערכות", שבחן השפעת מגפת הקורונה על מערך המילואים בצה"ל. 

"אנו מתייחסים למערך זה באופן דואלי: מצד אחד כמעין גרסה רכה של הסרט "גבעת חלפון אינה עונה", ומצד אחר כאל כוח מנוסה והכרחי המשפיע על יכולת ההכרעה של הצבא", כתב חזני.

ישנו, כתב, "פער בתפיסה של מקצועיות היחידות, בין הסדיר ובין המילואים. בעוד אנשי המילואים תופסים עצמם כמקצועיים, יחס הכוח הסדיר אליהם סקפטי יותר". הבדלי התרבות המהותיים בין מערכי הסדיר והמילואים, ציין, עלולים להקשות עליהם לתפקד כמערכת מבצעית אחת.

משבר הקורונה, כתב, חשף את העובדה שאף שכוחות הסדיר והמילואים מהווים מסגרת מבצעית אחת (דוגמה לכך היא חטיבת החי"ר במילואים 261, בפיקוד אבי גיל, שלחמה במבצע "צוק איתן", כשאחד מגדודיה הוא גדוד גפן, גדוד סדיר בו משרתים צוערי קורס קציני החי"ר של בה"ד 1), הרי שחלק לא מבוטל ממערך המילואים כבר אינו מהווה את סדר הכוחות להכרעה של הצבא, כפי שהוא מוגדר במסמך "אסטרטגיית צה"ל".

חזני, בעברו קצין בגולני המשמש במילואים כראש ענף בחטיבת התורה וההדרכה באגף המבצעים, זיהה שינוי משמעותי במוסד המילואים: "מרכז הכובד של המילואים הוסט למפקדות ולעורף, בדומה לפני המלחמה והלחימה העתידיים – ככל הנראה העורף יהיה פגיע יותר, ופעילות המפקדות, המסוגלות לייצר תפוקה מבצעית במרחב הלחימה באמצעות תשלובת של מודיעין ואש, תהיה משמעותית יותר". 

יתכן, ציין, שהסיבה לכך נובעת מהשינוי במושגים כמו "הכרעה" ו"תמרון", ואם כך אולי יש מקום "לשנות את התפוקה המבצעית של כוחות המילואים? אין ספק, שבמערכת המבצעית הזאת ובתפקודי המרכיבים שלה כדאי לדון מחדש".

למרות הדיון שביקש חזני לעורר הרי שגם מצא לנכון להדגיש כי "המציאות באותה המידה עשויה גם 'ללכת אחורה' – לחזור למבצעים שתכליתם מחייבת תמרון נרחב ביבשה. במקרה הזה, ניתן לשער כי חלק ניכר מהמשוער כאן לא יהיה רלוונטי".

במערכה הבאה, ציטט תא"ל שוחמי במסמך שלו את הרמטכ"ל כוכבי שקבע כי במערכה הבאה "לא ניתן לנצח בלי תמרון ובלי המילואים".

ומכאן שאף שחלק ניכר מתפקידיו, כשירותו ומשימותיו של מערך המילואים השתנו, עדין יידרש חלק ניכר ממנו בכדי לממש תמרון קרקעי, רחב או מוגבל. 

הכשירות של כוחות המילואים לבצע משימה זו יכולה להשתנות מיחידה ליחידה, אך הכשירות של היחידות שמדורגות בכשירות גבוהה חייבת להיות קשיחה, וחובה לשמר אותה. גם נוכח אתגרי התקציב.

כשירות זו מאפשרת לצבא את היכולת להוציא לפועל תמרון מהיר, ופגיעה בה תביא את צה"ל שוב למציאות שבה הוא נסמך רק על המערך הסדיר, במבצע מגומגם ומתמשך כמו "צוק איתן", או לחלופין מכניס ללחימה כוחות מילואים לא כשירים, כפי שהיה ב־2006.

 

יש ממה לדאוג, אבל כדאי לא להיתפס לבהלה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אף שאין לזלזל בחומרת האיומים מפניהם מזהיר האלוף (מיל.) בריק חדשות לבקרים מוטב לא להיתפס לבהלה, ולזכור גם שישראל היא מעצמה אזורית. מנגד, כשמסתכלים על התנהלות הממשלה במשבר הגל השני של הקורונה, קשה שלא להיות מוטרדים מהאופן שבו היתה פועלת במלחמה.

בספר "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" (הוצאת ידיעות ספרים, 1999) הציגה ג'יי קיי רולינג בפני הקוראים ייצור קסום בשם בוגארט המפחיד את כל הפוגש בו.

"הבוגארט היושב בחשכה בתוך הארון עוד לא לבש צורה. הוא עוד לא יודע איזו צורה תפחיד את האדם שבצידה השני של הדלת. אף אחד לא יודע איך נראה בוגארט כשהוא לגמרי לבדו, אך ברגע שאשחרר אותו, הוא יהפוך מיד לדבר שכל אחד מאיתנו מפחד ממנו יותר מכול" (עמוד 140), הסביר בספר פרופסור לופין הֶרמַיוֹני, רון ולהארי.

עד לאחרונה נראה היה שהבוגארטים היו יצורים קסומים בעולם העשיר שיצרה רולינג. אולם גם בעולם האמיתי, התברר, ישנם בוגארטים. אחד מהם הוא האלוף (מיל.) יצחק בריק, נציב קבילות חיילים לשעבר, שהפך למפחידן במשרה מלאה.

אין כמעט שבוע שבו הוא לא התראיין או פרסם מאמר וטען שהגענו לשוקת שבורה, בקשת שלמה של נושאים ביטחוניים, וכי ישראל היא כפסע מאסון של ממש.

בשבוע שעבר, למשל, הוא פרסם ב"הארץ" מאמר שבו טען כי "שנים רבות צה"ל עוסק בעיקר במערכה שבין המלחמות, ולא בהכנה למלחמה הבאה. תהליך זה משחק לידי האיראנים, שאינם נוהגים להגיב קשה (אם בכלל) על פגיעותינו באנשיהם ובתשתיות שהם בונים בסוריה. מטרתם היא להרדים אותנו כדי לאפשר להם להשלים בשקט את מלאכתם בביסוס מערך הטילים סביבנו, ולהימנע מליצור מתיחות ופיצוץ בטרם השלימו את מלאכתם. הם מחכים לשעת כושר שתתאים להם, וסבלנותם רבה מאוד".

בריק הוא אדם ישר ואמיץ, בשדה הקרב (שם התבלט כמ"פ טנקים בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים) ומחוצה לו. חלק לא מבוטל מן הביקורת שלו מטריד ונכון כאחד. כך כשהלין על התרבות הארגונית הקלוקלת בצבא והתופעה המתגברת "של קשר שתיקה ודיווחים לא אמינים בצה"ל", וכך כשביקר את חוסר המוכנות של העורף.

אבל בלב הטענות של בריק עומדות שתי הנחות שפוגמות במהימנות שלהן. הראשונה, והחמורה פחות, היא הביקורת הנוקבת שלו על מוכנותם הירודה של כוחות היבשה של צה"ל, בדגש על הזנחתם בתקופת הכהונה של הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט.

איזנקוט (בעצמו גולנצ'יק) דווקא הבין היטב את חשיבות מוכנות היבשה, וצה"ל בפיקודו התאמן יותר, הרבה יותר והשקיע יותר בזרוע היבשה (ובמערך המילואים). ההנחה השנייה, שניצבת כפיל בחדר בכל דיון שמנסה בריק לעורר, היא שהמלחמה הבאה תפרוץ בהפתעה, כמו אז בסתיו 1973.

המלחמה, דומה ל־2006 ולא ל־1973

בספרו "מתקפת פתע" (הוצאת דביר, 2019) קבע פרופסור אורי בר־יוסף כי "מתקפת פתע מוצלחת עלולה להמיט אסון על מדינת הקורבן. מתקפות "ברברוסה", פרל הרבור, יום הכיפורים ו־11 בספטמבר הותירו אחריהן לא רק הרס וחורבן אלא גם טראומה שנטבעה בזיכרון הלאומי" (עמוד 351).

אבל מוטב להשתחרר מהתחושה שישנם מעבר לגבול מנהיגים רשעים שזוממים למחות את ישראל מהמפה, ועמלים על תכנית נסתרת, זדונית לפתוח במערכה רב־זירתית שתמיט חורבן על המדינה.

איראן אכן שולחת גרורות (בדמות חזבאללה ודומיה) שמטרתן ליצור מאזן הרתעה בינה לבין ישראל, ולהרחיק ממנה את המערכה. אולם, אלו אמורות לאפשר לה חופש פעולה רחב, ולא לחייב אותה למלחמה.

נכון, בריק צודק בקביעתו שבניגוד להצהרות חלק מבכירי מערכת הביטחון איראן אינה נסוגה מסוריה, המהווה עבורה נכס אסטרטגי. מנגד, שורת התקיפות שביצעה ישראל (או שמיוחסות לה) שכנגד מטרות איראניות בסוריה, ולצידן הפיצוץ המסתורי שהמיט הרס על מתקן הצנטריפוגות בנתאנז שהתרחש לאחרונה, ומיוחס על־פי פרסומים זרים למוסד, מציבים אותה בעמדת התגוננות. כל העימותים שניהלה ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים, התרחשו בשל החלטת ממשלתה להפעיל כוח צבאי בהיקף נרחב, ולא בשל מתקפת פתע נוסח מבצע "בדר", במהלכו צלח הצבא המצרי את התעלה.

ניתן, אם כן, להעריך שמדינה שספגה מתקפות מוצלחות רבות על בסיסיה המרוחקים וקרוב לבית, מבינה שאויביה ביססו עליונות מודיעינית, ואינה ממהרת לצאת למערכה.

בלי רהב, אבל גם בלי בהלה

כאשר החל משה ארנס את כהונתו הראשונה כשר ביטחון בשנת 1983, הזהירו אותו אנשי המודיעין מפני היכולות שבידי הצבא הסורי. ארנס, שבעברו כיהן כשגריר ישראל בוושינגטון וידע כי סוריה היא מדינה ענייה, עם צבא מיושן יחסית ושלמנהיגה, חאפז אל־אסד האב, אין כוונה לפתוח במלחמה כנגד ישראל, סירב להתרשם. כשטענו קציני אמ"ן כי לסורים יכולות נ"ט מתקדמות, השיב, "אז מה, אתם לא יודעים מה יש לנו"?

ישראל היא מעצמה אזורית, וברשותה צבא חזק וכשיר, גם למערכה רב־זירתית. בארסנל של צה"ל ישנם מטוסי קרב וכלי טיס מתקדמים, צוללות חדישות, יחידות עילית מאומנות שעל־פי פרסומים זרים דוחקות את מעטפת המגבלות ופועלות בהיקף ובטווחים גדולים מבעבר (רק השבוע פורסם שחיל האוויר איגד את כלל היחידות המיוחדות שלו, ובהן שלדג ו־669, לכנף כוחות אוויר מיוחדים).

גם יכולות כוחות היבשה של צה"ל, ובוודאי יחידות החוד המבצעי שלו, שופרו משמעותית. לפני כשנתיים, למשל, בסיכום תרגיל חטיבתי, אמר הרמטכ"ל איזנקוט לקציני חטיבה 7 שלא ימצאו עוד "חטיבה כל כך חזקה באמצעים שלה" ברדיוס של 1,500 קילומטר.

למרות הליקויים, שמתגלים מפעם לפעם, כדאי לזכור זאת ולבחון ולהתמודד עם האיומים בקור רוח. בלי רהב אבל גם בלי בהלה מיותרת.

"נגד אויב שאיננו יכולים לראות"

בספר שנוהגים לחלק למפקדים בצה"ל, כתב המחבר כי במלחמות העבר היה האויב גלוי בשדה הקרב וערוך במסגרות גדולות וצפופות, ואילו עתה "בדרך כלל אנו נלחמים נגד אויב שאיננו יכולים לראות. המכונה שולטת בשדה הקרב, ולכן אנו כבר לא נלחמים במסות גדולות, אלא בקבוצות קטנות" (עמוד 11).

התיאור הזה אינו לקוח מאיזה ספר שכתב מג"ד בצה"ל, שלחם במלחמת לבנון השנייה, שהשבוע מלאו לפריצתה 14 שנים, אלא מספר שפרסם בשנת 1933 סרן אדולף פון של מצבא גרמניה. בספר, "מנהיגות קרבית במלחמת העולם הראשונה" (הוצאת המכללה הבין־זרועית לפיקוד ומטה, מהדורה שלישית, 2007), תיאר את לקחיו מהמלחמה, שכוחם יפה גם כיום.

פון של, שלימים היה לגנרל בצבאו של היטלר, החל את מלחמת העולם הראשונה, ב־1914, כסגן בצבא הגרמני, כשהוא "מפקד על מחלקת חי"ר" (עמוד 9). בהמשך פיקד על פלוגה במערכה בהרים הקרפטיים, ב־1917, בלחימה כנגד צבא הרומני. "יום אחד הופתענו מהתקפת האויב ונדחקנו אחורה לקצה ראש ההר. פרץ קרב עז עם כידונים ורימוני יד. לאחר שעה של קרב הצלחנו להדוף את הרומנים חזרה למורד" (עמוד 15), כתב על אחד הקרבות שבהם לחמו הוא וחייליו.

הוא וחייליו לחמו במלחמה הגדולה (כפי שכונתה עד למלחמת העולם השנייה), בה הטילו הצבאות לשדה הקרב מאות אלפי בני אדם מכל צד, ולחמו במגע ישיר עם חיילי האויב. אבל המגמה שזיהה אז רק הלכה והתחזקה עם השנים.

התמורות בלוחמה המודרנית הביאו לכך שבמלחמות שניהלו צבאות כמו צה"ל, רוסיה וארצות הברית, ובהן מלחמת לבנון השנייה, והמערכות שלאחריה, הכוחות כמעט שלא לחמו מטווח קרוב בפעילי האויב.

צבאות הטרור שסובבים את ישראל, כפי שהגדיר הרמטכ"ל אביב כוכבי את חזבאללה וחמאס, מיישמים הלכה למעשה תפיסה שניתן לכנות בשם "שדה הקרב הריק", ופועלים בכוחות קטנים, נטמעים באוכלוסייה האזרחית ומסתתרים מתחת לאדמה ומפעילים אמצעי אש מרחוק.

ב־2006, למעט מספר מבצעים מיוחדים (פשיטת השייטת בצור, למשל) והקרבות שניהלו גדוד הסיור של הצנחנים במארון א־ראס, גדוד 51 בבינת' ג'בל והקרב של גדוד 931 של הנח"ל בע'נדוריה, היתה עיקר הלחימה כנגד אויב בלתי־נראה, שפגע וברח. על מהלכים התקפיים בכלל לא היה על מה לדבר.

זולת התקפה אחת שיזם הכוח המיוחד של חזבאללה בבינת' ג'בל, על כוח מחטיבת הצנחנים בפיקוד חגי מרדכי (שבה ספג כמעט שלושים הרוגים ונסוג כלעומת שבא), נמנע חזבאללה מלפגוש בצה"ל באופן ישיר.

אף שמאז 2006 יכולות חזבאללה וחמאס רק גדלו, הארגונים הבינו מזמן שבמגע ישיר יש לצה"ל יתרון מובנה, ולכן הם נערכים לפעול בהתאם לתפיסת "שדה הקרב הריק", להכות ולהיעלם.

בדיוק בגלל זה במערכה הבאה, בעזה או בלבנון, יש ליישם את הלקח שציין פון של בספרו, לפיו "ההתקפה היא הדרך הטובה לצמצם את אי־הודאות" (עמוד 70), שכן היא מפעילה לחץ על האויב, כאשר כוחות היבשה מגיעים למגע ישיר עמו, מאתרים אותו עבור גורמי האש והמודיעין, ומייצרים אצלו תחושת נרדפות בשטחו.

לקח חשוב נוסף שמופיע בספר, נוגע לכך שבזמן שלום נוהגים צבאות לקיים אימונים שמדמים מצבים שגרתיים וידועים מראש, אשר להם פתרונות קבועים. "המצבים אשר כל אחד מתעמת איתם במלחמה הם בדרך כלל מעורפלים, מסובכים מאוד ואף פעם לא מתאימים לפתרון על פי הספר. צריך להתעמת איתם במחשבה שאיננה כבולה בסדרה של רעיונות ופתרונות קבועים וידועים מראש" (עמוד 58), כתב.

אין מלחמה מאז שלא הוכיחה שצדק. צבאות שהשכילו להתאמן בהתאם ולהכשיר את מפקדיהם לחשוב באופן יצירתי היו מוכנים לכך. מי שנשארו תקועים בשבלונות, שילמו מחיר יקר.

מה שצריך להטריד את כולנו

אבל מלחמה מושפעת לא פחות ולעתים אפילו יותר מקבלת החלטות אסטרטגיות בדרג הבכיר, מאשר מהלחימה בשדה הקרב (אף שגם שם מוטב לנצח). ולא בכדי נהג לומר מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, האלוף בני פלד, כי "מה שמטומטם אחד מקלקל במטה, מאתיים גאונים לא יתקנו בשדה הקרב".

אם יש ליקוי שמוטב שבריק יתריע ויזהיר מפניו הרי זה התנהלות הממשלה במשבר הנוכחי. שורה של אישי ציבור, בהם כאלה שחקרו את מלחמת לבנון השנייה או שימשו במהלכה בתפקידי פיקוד בכירים, מתחו השבוע ביקורת נוקבת על האופן שבו מקבלת הממשלה החלטות במשבר הקורונה. ואם כך היא מתנהלת במגפה, כיצד תפעל במלחמה?

היו מי שהשוו את מחדלי הניהול של הגל השני של המגפה למלחמת יום הכיפורים. במבט מן הצד, דומה שההשוואה עושה עוול לקברניטי 1973. אמנם הממשלה, בראשות גולדה מאיר, התעלמה מהאותות שהתריעו על המלחמה מבעוד מועד, אולם מרגע שפרצה התעשתה וקיבלה החלטות אמיצות (תוך מחויבות להשלכות שלהן).

הרמטכ"ל, דוד אלעזר ("דדו"), תפקד למעשה כאחראי העיקרי על הטיפול במשבר, קיבל גיבוי ותמיכה מהממשלה, ובסך הכל ניהל את המלחמה היטב ובקור רוח. לאחר המלחמה אמנם התנערו השרים וראש הממשלה מאחריותם לה, אבל לפחות במהלכה הם לא מצמצו.

כיום, למרות המלצות כלל הגופים המקצועיים, טרם מונה אדם שינהל את המשבר ("צאר קורונה"). המועמד המוביל הוא האלוף אמיר אבולעפיה, ראש אג"ת לשעבר. אבולעפיה, יוצא חטיבת הנח"ל, הוא מפקד מצוין וקצין דעתן, אבל בצה"ל נהוג שהאחריות באה עם הסמכות, ואפשר להעריך בזהירות שבכל האמור במשבר הנוכחי זה לא יהיה המקרה.

"חייבים לחזק את כוחות היבשה", ראיון על הצורך לחזק את כוחות היבשה של צה"ל במסגרת תר"ש "תנופה"

אודיו
  • בתכנית רצועת הביטחון,
  • "גלי צה"ל", 14 ביולי 2020

טלי ליפקין־שחק מראיינת את גל פרל פינקל, מתאם תכניות צבא, אסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS, אודות הצורך לחזק את כוחות היבשה של צה"ל במסגרת התכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה", שכן בשילוב בין מאמץ האש לתמרון יבשתי יעיל ונמרץ, טמונה היכולת לקצר את משך המערכה הבאה וגם להכריע אותה.

.

נדרשת תנופה ליבשה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ברקע המשבר הכלכלי שעמו מתמודדים אזרחי ישראל, גם צה"ל צפוי להרגיש בקרוב את חרב הקיצוצים. כשהצבא ייגש לערוך שינויים תקציביים, עליו לזכור: אין תחליף לכוח היבשה – ופגיעה בו עלולה לעלות לנו ביוקר

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1344, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 6 ביולי 2020

בנאום שנשא לאחרונה אמר הרמטכ"ל, אביב כוכבי, כי גם במהלך משבר הקורונה "צה"ל המשיך למנוע ולעקור איומים", ולספק ביטחון ויציבות למדינת ישראל. פעולות אלה, ציין, עשויות להיתפס כמובנות מאליהן בשל "פרדוקס הביטחון: ככל שיש שקט ויציבות ביטחונית נוטים לשכוח כמה מורכב להשיגם", ומתפתחת תחושה מוטעית שניתן לצמצם את צרכי הביטחון. הרמטכ"ל הזהיר כי זוהי שגיאה חמורה שמדינות רבות, ובהן מדינת ישראל, שילמו עליה מחיר כבד. הדברים באים, כך נראה, על רקע המשבר הכלכלי המסתמן ומשבר הקורונה. נוכח המצוקה הכלכלית והתקציבית ניתן להעריך כי כלל משרדי המשלה יידרשו להסתפק בתקציב מצומצם יותר, ובכלל זה הביטחון. מנגד, תקציב ביטחון קטן יותר עלול לפגוע בכשירות הצבא, בדגש על צבא היבשה, לספק ביטחון ביעילות בשגרה ובחירום, ובעיקר במלחמה.

נשאלת השאלה, מהי המערכה העיקרית? האם זו המערכה המתמשכת בין המלחמות, שנועדה בין השאר למנוע את המלחמה, או המלחמה היא המערכה העיקרית ועל צה"ל להמשיך לבנות את הכוח והמוכנות לקראת התרחשותה? במציאות האזורית הנוכחית, על־פי רוב יעדיפו צדדים יריבים לפעול מתחת לסף המלחמה. ומנגד, יש מצבים המתאפיינים בשרשרת תגובות הדדיות, בעלות השלכות לא מכוונות, העשויים להביא להסלמה ואף למערכה. לפיכך, על צה"ל לשמר מוכנות הן למערכה בין המלחמות והן למלחמה.

בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה, למשל, נפגעה כשירות צבא היבשה באופן חמור כתוצאה מהקיצוץ התקציבי ב־2003. לצד זאת התפתחה תפיסה, שנבעה מהלחימה המתמדת בטרור הפלסטיני ולפיה שגרת הפעילות המבצעית האינטנסיבית תשמר את מוכנותו המבצעית של הצבא, אך בלי הבנה כי מדובר במתאר לחימה שונה מזה שעשוי להתרחש במערכה דוגמת זו שהתנהלה בלבנון. האופן "הפחות ממספק" כפי שהגדיר זאת קצין בכיר בצה"ל, שבו פעלו כוחות היבשה במלחמת לבנון השנייה, המחיש כי להזנחת כשרות היבשה יש מחירים כבדים. המסקנה היא שהאמונים בצבא היבשה לשמירת כשירות לחרום מחייבים השקעת משאבים מתמשכת ורציפה. מסקנה זו נתמכת, גם על ידי לקחים ממבצע "צוק איתן" ברצועת עזה ב־2014, שבמהלכו הומחשה אותה דילמה, אם כי באופן חמור פחות. העובדה שכמעט כל הצבא הסדיר המתמרן לחם במבצע זה נבעה גם מכשירות ירודה של מערך המילואים, שלא התאמן ונדרש זמן ממושך להביאו לכשירות למלחמה.

בשני המקרים היו לקיצוצים הסברים טובים. האנתיפאדה השנייה ומשבר כלכלי מחד גיסא, וכן המחאה החברתית שפרצה ב־2011 – כל אלה הובילו להחלטה לקצץ בתקציב הביטחון. וצה"ל, שרוב תקציבו "קשוח" ומשועבד לתשלום משכורות ופנסיות, תחזוקה שוטפת, פרויקטים של רכש והתעצמות, מקצץ היכן שהוא יכול, לרוב באימונים, על בסיס הערכת מצב של הסיכון למלחמה.

בעוד שחל פיחות במעמדו של מאמץ התמרון הקרקעי, שהפעלתו מחייבת מאמץ לוגיסטי ניכר ומלווה כמעט תמיד בנפגעים, עלתה חשיבותו של מאמץ האש (מדויקת בעיקרה, אך לא רק). הסיבות לכך ברורות: הכוח האווירי, למשל, זמין לפעולה מיידית ותחומה, שמתבצעת מעבר לגבול, ופעולתו מתבצעת מתחת לסף המלחמה. בהפעלתו מממשת ישראל את עליונותה הטכנולוגית והצבאית ומפעילה נשק מונחה מדויק, שמצמצם את הסיכונים לכוחות צה"ל ולאזרחים בלתי מעורבים.

צה"ל מחזיק כיום ביכולות אש ומודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב, וחיל האוויר הפך לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. יכולות אלו היו מרשימות ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה, גם ב־2006 וגם ב־2014. אבל גם אז, האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה. האויב הסתגל ולמד לחמוק ממנה, ולהוסיף ולשגר טילים ורקטות לעבר העורף האזרחי הישראלי. אמנם התמרון והאש לא יפסיקו (אף שישבשו ויפחיתו) את הירי לעבר עורף ישראל, אולם בשילוב יעיל ביניהם טמונה היכולת לסיים את המערכה במצב שישראל תוכל לאכוף את תנאיה על אויביה, מצב שישראל תשאף לשמר לתקופה ארוכה ככל שניתן.

מאמץ האש חיוני, שפוגע ומשבש את היכולות האופרטיביות של האויב, נוטל ממנו את נכסיו האסטרטגיים, מסב לו פגיעה קשה והרסנית שתרתיע מפני מערכה נוספת למשך שנים ותחייב אותו להשקיע את משאביו בשיקום הנזקים. מנגד, לישראל לא עומדים מותרות בדמות מערכות ממושכות, בשל האיום שמציב האויב על העורף האזרחי שלה. אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש ופגע בכל שתוכנן לפגוע, הרי שיש לחתור לקצר ככל שניתן את משך המערכה. אחד הכלים שמצויים ברשות צה"ל כדי לקצר את המערכה הוא התמרון היבשתי, משום שהוא מציב איום של ממש על שרידותו ויכולתו התפקודית של האויב, העשוי לגרום לו להפסיק את המערכה.

משמעות הדברים היא שלצבא נדרשת יכולת יבשתית משלימה, הכוללת כוחות סדיר ומילואים שניתן יהיה לגייס ולהפעיל באגרופי מחץ בתמרון מהיר, שיפשוט ויפגע בכוחם הצבאי של חזבאללה וחמאס. נדרש כוח יבשתי של צוותי קרב משולבים, קטנים בהיקפם מהמבנה המסורתי והמסורבל שבו פעל צה"ל בעבר, שנשענים בעיקר על צוותי קרב חטיבתיים ולא על אוגדות כוחות שיידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לבצע פשיטות מהירות, בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, כמו גם לפגוע באופן יעיל בפעילי האויב במגע ישיר. כוחות אלו, שיתבססו על יכולת עיבוד מודיעין מהירה, יוכלו לצוד את ה"אויב הנעלם", שנמנע ככל יכולתו מעימות ישיר עם הצבא ומתבצר במנהרות ובונקרים.

בפעמים האחרונות שצה"ל תמרן בהצלחה היה הרמטכ"ל אביב כוכבי מח"ט הצנחנים במבצע "חומת מגן" ורח"ט מבצעים במבצע "עופרת יצוקה". נראה שהלקח שנשא אתו הלאה הוא שהתמרון חייב להיות מוכוון להשמדת נכסיו של האויב וכוחו הצבאי. לדבריו, "אם רק התקדמת והגעת לקו מסוים, ובדרך לשם לא השמדת את הרקטות, את טילי הנ"ט והמפקדות, האויב המבוזר והמוטמע במרחב האורבני ימשיך לפעול כמעט כאילו התמרון או הפעולה מנגד לא השפיעה עליו".

יש לציין שגם במערכה שבה פתח צה"ל מיוזמתו, ומימש בראשיתה מהלומת אש מרשימה ועוצמתית, ניכרת לאחר זמן קצר "צניחת מטרות" כשהאויב נעלם משדה הקרב. כדי לאתר את האויב, לפגוע בו, וגם להציף אותו עבור מאמצי האש מן התווך, נדרשים פעולה קרקעית וחיכוך ישיר עם מאחזי ואתרי המסתור של האויב .

צה"ל נדרש עתה לקיים תהליכי בניין כוח כשברקע תרחישים הכוללים אפשרות של סיפוח ביהודה ושומרון, גל שני של מגפת קורונה, מיתון כלכלי שיביא עמו קיצוץ חד בתקציב הביטחון, וכתמיד – אפשרות להתלקחות תסיסה ביהודה ושומרון או עימות בזירת רצועת עזה ובזירה הצפונית (וכלל לא בטוח שבנפרד). התכנית הרב־שנתית (תר"ש) שתגובש תידרש לייצר אופטימליות במוכנות הצבא לתרחישים השונים, תוך הנעת תהליכי בניין כוח לעתיד, וגם לקצץ בחלק מרכיבי התקציב. דווקא בהינתן כל אלו, תהיה זאת טעות אם עיקר ההשקעה תופנה לבניית יכולות המודיעין והאש, תוך פגיעה במוכנות ובבניין הכוח ביבשה.

התר"ש הקודמת, "גדעון", שיושמה בכהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, הדגישה את מוכנות היבשה, "הרגל הצולעת שלנו", כפי שתיאר אותה בשעתו האלוף אהרון חליוה. בתקופתו הוגברו אימוני כוחות היבשה, נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה, שבמסגרתה שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים, נעשה בידול בכשירות היחידות ותועדף אימון החטיבות המתמרנות של המערך, גם על חשבון התעצמות ורכש. בנוסף שודרגה יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב, באמצעות הקמת חטיבת הקומנדו. אולם, הפלונטר הפוליטי בשנה האחרונה, שמנע גיבוש מסגרת תקציבית סדורה וגרם לקיצוץ באימונים (שהוחרף כתוצאה ממשבר הקורונה), הביא לכך שהרגל החלשה עדיין לא שוקמה.

צבאות הם ארגונים שמרניים באופיים. החשש כי בטרם יושלם השינוי יידרש הצבא ללחימה מחייב תהליכי שינוי איטיים יחסית. אבל עליהם להיות תמידיים. משתנה נוסף שיש לקחת בחשבון הוא המתח המובנה בתהליכי בניין הכוח בין הרצון לסגור פערים לבין הרצון לחזק את גורמי היתרון היחסי. הקושי בחיזוק היבשה נובע מגודלה של הזרוע בכוח אדם, בפלטפורמות לחימה וציוד. העלות הכרוכה בביסוס אפקט איכותי גדולה מהותית ביחס לזו הנדרשת להצטיידות בנשק מדויק. מכאן שלרוב ייבחר הצבא לחזק את היתרון האיכותי. עם זאת, העובדה שצבא היבשה, בסדיר ובמילואים, הולך וקטן עם השנים, מאפשרת לחזק את כוחות החוד שלו, כפי שנעשה בתר"ש "גדעון".

דווקא בשל הקיצוץ הצפוי בתקציב הביטחון, על התר"ש הבא, "תנופה", לבנות את הצבא המתאים ביותר למידותיה של ישראל ולאתגרים שבפניה, ולמעשה להמשיך בכיוון התר"ש הקודמת. האיום הן מעזה והן בחזית הצפון, הכולל לצד הצבת איום חמור על העורף באמצעות מערך רקטות וטילים גם כוחות פשיטה שייעודם לחדור ולפעול בשטח ישראל, מחייב לצד השיפור ביכולות הפעלת האש והקטלניות שמוביל הרמטכ"ל, את הפיכת כוחות היבשה לכוחות גמישים ומהירים בהרבה, המסוגלים לפעול בהגנה כמו גם בהתקפה.

חלק מהצעדים אכן ננקטו בשנה החולפת. בפיקוד הדרום ופיקוד הצפון יזמו האלופים הרצי הלוי ואמיר ברעם, שני קציני צנחנים, שורת תרגילים ו"בוחן רף", שבמסגרתם יעברו כל גדודי הסדיר וחלק מגדודי המילואים של צה"ל אימון המדמה מערכה בדרום ובצפון. אימונים אלו חשובים, שכן כמאמר הרמטכ"ל, "אם יש דבר משמעותי ללוחמים שאיתם הם חוצים את הגבול זה תחושת מסוגלות ותחושת ביטחון". אף שהבוחן להעלאת הכשירות הוא צעד בכיוון הנכון, עדיין נדרשת השקעה ניכרת בזרוע היבשה. שכן בשילוב בין מאמץ האש לתמרון יבשתי יעיל ונמרץ, טמונה היכולת לקצר את משך המערכה הבאה וגם להכריע אותה.