האש והמודיעין יקבלו תנופה, והיבשה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרמטכ"ל הודיע השבוע שהצבא החל לממש את תר"ש "תנופה", ששמה דגש בעיקר על יכולות האש והמודיעין. למרות המגבלות התקציביות, יש לחזק גם את כוחות היבשה. אחרת, צה"ל יגיע למלחמה הבאה כשברשותו קלף חזק אחד, ללא חלופה או מהלך משלים. אם זה יספיק מה טוב, ואם לא?

השבוע עדכן הרמטכ"ל, אביב כוכבי, את קציני צה"ל מדרגת סא"ל ומעלה כי התוכנית רב־שנתית (תר"ש) "תנופה" יצאה לדרך. כוכבי ציין כי התוכנית שמה דגש על התקפה (70 אחוזים מן המשאבים יושקעו בחיזוק יכולות התקפיות) לעומת הגנה. 

כוכבי ציין כי צה"ל אינו יכול להתעלם מן המשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה, והיקף התוכנית "וקצב מימושה יהיה תלוי בכמה גורמים בהם תקציב, סדר העדיפויות של הדרג המדיני וצה"ל וקצב השלמת הפיתוחים. כדי לנצח באופן מובהק, חובתנו להמשיך את מימוש התוכנית גם בתנאים החדשים".

באמירה של הרמטכ"ל יש בבחינת קביעת עובדות בשטח לממשלה שזה עתה קמה. אבל בהתחשב בכך ששנה וחצי כבר מתנהל הצבא ללא תר"ש, ולמעשה ללא מצפן שלאורו הצבא פועל ובונה את הכוח, מוטב לאשר משהו, ומהר.

בראיון ל"ישראל היום" אמר הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, כי "תוכנית רב־שנתית היא לא פריבילגיה לצבא, היא צורך תפקודי. צה"ל חייב תוכנית רב־שנתית, והוא חייב מתווה תקציבי לחמש שנים כדי שיוכל לטפל בכל המרכיבים הקריטיים – אימונים, מלאים, חימוש, פעילות מבצעית, אנשים, קיום שוטף והתעצמות".

למימוש התוכנית, נדרשת מסגרת תקציבית סדורה, כמו זו שעליה הסכימו משרדי הביטחון והאוצר בתר"ש "גדעון". הממשלה מצדה, כך חשף הפרשן הכלכלי של "כאן 11", שאול אמסטרדמסקי, דנה בישיבתה השבועית בתוכנית שר החינוך החדש, אלוף (מיל.) יואב גלנט, לפיה כל תלמיד יסייר שלוש פעמים בירושלים במהלך לימודיו, ביסודי בחטיבה ובתיכון.

ירושלים היא נושא חינוכי חשוב, ציין אמסטרדמסקי, אבל מה עם מיליון האזרחים שהפכו למובטלים כתוצאה ממשבר הקורונה? אולי מוטב שהממשלה תתמקד בטיפול בהם, לפני שתעסוק בתכנים חינוכיים, חשובים ככל שיהיו. על הדרך, כדאי יהיה לגבש בהקדם חוק תקציב, שממנו ייגזר תקציב הביטחון ותתוקצב התר"ש.

"עליונות המודיעין וכוח האש"

בשבוע שעבר, בטקס חילופי מפקד פיקוד העורף (אורי גורדין, יוצא סיירת מטכ"ל, החליף את תמיר ידעי, יוצא גולני), ביקש הרמטכ"ל כוכבי, לשגר מסר מרתיע לחזבאללה ולחמאס, וציין כי המרחב הבנוי שבו התמקם האויב, והכפרים בהם פרס טילים ורקטות, לא יהוו עבור צה"ל מחסום לתקיפה.

הרמטכ"ל ציין כי בעוד שבצה"ל עושים כל שניתן כדי להימנע מפגיעה באזרחים, האויב עושה כל מאמץ כדי לפגוע באזרחים. לדבריו, בעימות הבא צה"ל יפעל "באופן התקפי וערכי כאחד, על בסיס פעולה מבוססת מודיעין וצורך מבצעי. עשרות תקיפות, שבוצעו בחודשים האחרונים, מוכיחות את עליונות המודיעין וכוח האש של צה"ל".

גם אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, העביר מסר דומה השבוע, בראיון ל"גלי צה"ל" לרגל 20 השנים לנסיגה מלבנון. במאי 2000, כשנסוגו כוחות צה"ל מלבנון, פיקד ברעם על סיירת צנחנים, שפעלה בעורף הכוחות שנסוגו מהמוצבים בגזרה המזרחית, והנסיגה זכורה לו כמהלך סדור, מתוכנן וגם נכון.

"הלוחמים שלי לא הצטלמו עם דגלי ישראל. לא הרימו טלפון לאמא בשאגות שמחה, כשהם יצאו מהשער. הם פעלו בשקט, בחושך, מעל הצירים ומעל השערים, תוך שהם מחפים לאחור, מניחים מוקשים איפה שצריך, ומאפשרים שהנסיגה הזאת תהיה נסיגה תקינה. כשיצאנו החוצה, האמת היא, חשתי מוטרד. אני מוטרד עד היום", סיפר.

ברעם, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על יחידות מובחרות, אמר שאין זה נכון לתפיסתו לעסוק בשאלה האם תהיה או לא תהיה בקיץ הבא מלחמה. הן משום שאינו יודע, והן מפני שהמציאות משתנה בקצב מהיר וקשה להעריך מה יהיה. מנגד, ציין, אף שאיש אינו רוצה מלחמה יש להיערך לה.

אם תפרוץ מלחמה אמר, מדינת ישראל תשלם מחיר, אך היא תתאושש במהרה. חזבאללה, לעומת זאת, והאוכלוסייה השיעית שתומכת בו, "ישלמו מחיר כבד ביותר. גם באש וגם בכוח שיצטרך להגיע לשם ולייצר מרחב אבטחה ליישובים ולעיירות שלנו. ולכן אנחנו מכינים את כל המענים לעניין הזה, גם באש, גם בתמרון, גם בצורה גלויה וגם באופן חשאי".

מה עם הרגל הצולעת?

הרמטכ"ל לא הזכיר את התמרון היבשתי בנאומו כלל, ואילו אלוף פיקוד הצפון הזכיר אותו רק במשפט, ויש בכך כדי להטריד. מהפרסומים בתקשורת אודות תר"ש "תנופה" ניכר כי היא שמה את עיקר הדגש, כמאמר הרמטכ"ל, על יכולות המודיעין והאש, ומזניחה את היבשה.

לישראל אכן ישנן כבר עתה, יכולות אש מודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב. חיל האוויר הפך, בפיקוד האלוף אמיר אשל (שמונה לאחרונה למנכ"ל משרד הביטחון), לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. אבל יכולות אלו היו מרשימות, ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה, גם ב־2006 וגם ב־2014. וגם אז האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה.

מה יקרה כאשר למרות הפעלת האש העוצמתית של צה"ל ימשיך חזבאללה לירות לעבר עורף ישראל? בדיוק לשם כך דרושה לצבא גם יכולת יבשתית משלימה, שכוללת כוחות סדיר ומילואים, שניתן יהיה לגייס ולהפעיל בתמרון מהיר לשטח לבנון, שיאיים באופן ישיר על שרידותו השלטונית של חזבאללה ויפגע בכוחו הצבאי.

נציב קבילות חיילים לשעבר, אלוף (מיל.) יצחק בריק, פרסם לאחרונה מאמר ב"הארץ" ובו קבע, שוב, "שצבא היבשה אינו מוכן למלחמה". כרגיל, מאז שהפך עצמו למתריע בשער, בריק טועה וצודק כאחד. תיאוריו החוזרים של בריק את מצב מוכנות הכוחות לאחר כהונת איזנקוט מוגזמים ורחוקים מהמציאות. תחת פיקודו של איזנקוט צה"ל, בדגש על כוחות היבשה בסדיר ובמילואים, התאמן יותר מבעבר, והושקעו משאבים רבים בכדי לחזק את כשירות זרוע היבשה, "הרגל הצולעת שלנו" כפי שתיאר אותה בשעתו אלוף במטכ"ל.

אז היכן בריק צודק? הפלונטר הפוליטי של השנה האחרונה שמנע גיבוש מסגרת תקציבית סדורה, שהביאה לקיצוץ באימונים (שהוחרף כתוצאה ממשבר הקורונה) והעובדה שהצבא, כבר אמרנו, מתנהל כבר כשנה ללא תר"ש, הביאו לכך שהצליעה עוד אתנו.

לפני כשבוע מונה הרמטכ"ל לשעבר, ח"כ בני גנץ, לתפקיד שר הביטחון. בטקס החילופים עם קודמו הודה גנץ שלמרות שעשה אלפי פעמים את הדרך מלשכת הרמטכ"ל ללשכת שר הביטחון, הוא, בנם של ניצולי שואה ומי שהתגייס לצנחנים ב־1977, התרגש מאוד מן המעמד.

גנץ הוא שר הביטחון הרביעי שתחתיו משרת כוכבי (ועדיין מוביל את הטבלה שאול מופז ששירת תחת חמישה שרי ביטחון). הוא הגיע לתפקיד מצויד בהבנה יסודית ורחבה בתחום הביטחוני, כמו גם בקשר טוב עם הרמטכ"ל, שהיה פקודו בצנחנים וגם אחר־כך במטה הכללי. הבחירה שלו בקבלן ביצוע מוכשר כמו האלוף (מיל.) אמיר אשל, יש בה בכדי לסמן שברצונו לעבוד ולא רק לבוא לעבודה. 

זמן אין לו. בשנה וחצי שבה יכהן בתפקיד הוא יידרש להשיג את המתווה התקציבי עבור התר"ש ולפקח מטעם הממשלה על יישומה.

צה"ל נדרש עתה לקיים תהליכי בניין כוח כשברקע מרחפים תרחישים כמו סיפוח, גל שני של קורונה, מיתון כלכלי שיביא עמו קיצוץ חד בתקציב הביטחון, וכמו תמיד האפשרות של התלקחות באיו"ש או עימות בזירה הדרומית והצפונית (וכלל לא בטוח שבנפרד). התוכנית של הרמטכ"ל תידרש לייצר אופטימליות במוכנות הצבא לתרחישים השונים, תוך הנעת תהליכי בניין כוח לעתיד, וגם לוותר ולקצץ בחלק מהמקומות. 

אז נכון, היה כבר מי שאמר שצה"ל קטן ביחס לסך האיומים והאתגרים אבל גדול על המדינה, ויש גבול לכמה משאבים, כוח־אדם וזמן ניתן להשקיע, ועדיין, יש לחזק את כוחות היבשה. אחרת, צה"ל יגיע למלחמה הבאה כשברשותו קלף חזק אחד, ללא חלופה או מהלך משלים. אם זה יספיק מה טוב, ואם לא?

 

מבחן תפקודו של רמטכ"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו ביקש פינקל להציג כיצד מוסד הרמטכ"לות מהל באופן ייחודי את תפקיד ראש המטות המשולבים, כפי שהוא מוכר בצבאות אחרים, עם תפקיד ראש המטה הכללי. כוחו של מוסד זה, לטענת פינקל, נובע מחולשתו של מנגנון התיווך בין המערכת הצבאית לבין המערכת הפוליטית־ מדינית: ראש הממשלה, שר הביטחון, ועדת חוץ וביטחון וכן המועצה לביטחון לאומי.

בניגוד למדינות מערביות אחרות, בישראל – ראש המטה הכללי של צה"ל, מפקד הצבא, הוא אולי האיש הכי חשוב במדינה אחרי ראש הממשלה בכל האמור לסוגיות ביטחון. הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה הן בהיותו אמון על הפעלת הכוח, הן משום שהוא מפקד הגוף האחראי על כלל עבודת המטה המאורגנת ביותר שבו נעזרת הממשלה, והן משום שלרוב הוא האיש עם הניסיון הרב ביותר בחדר, שכן השרים מגיעים לדיוני הקבינט כמעט ללא ידע רלוונטי מוקדם (שלח, 2015).

אומנם הרמטכ"ל כפוף לממשלה, אך קשה לדמיין מצב שזו תמליץ לפעול בניגוד לדעתו. דוגמאות בולטות לכך ניתן למצוא בדומיננטיות של הרמטכ"ל דן חלוץ בדיוני הממשלה במלחמת לבנון השנייה (שם), ולא פחות מכך בדוח של ועדת חוץ וביטחון שבחן את התוכנית הרב־שנתית ׳גדעון׳, שאותה יזם הרמטכ"ל גדי איזנקוט. לפי הדוח, הממשלה אישרה אותה כמעט ללא בחינה מעמיקה, בעיקר משום שהרמטכ"ל המליץ עליה (הכנסת, ספטמבר 2017).

לכן הספר, "הרמטכ"ל" (הוצאת מודן, 2018), שכתב תת־אלוף (מיל׳) ד"ר מאיר פינקל, בעברו מח"ט שריון ומפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית, חשוב כל כך.

על פי חוק יסוד הצבא הרמטכ"ל הוא "הדרג הפיקודי העליון בצבא", והוא "נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון" (הכנסת, 9 באפריל 1976). מסמך ׳אסטרטגיית צה"ל׳ שפרסם הרמטכ״ל איזנקוט הרחיב את היריעה והגדיר את הרמטכ״ל כ"מפקד המערכה" וכ"קובע את הרעיון והתפישה להשגת המשימה" (עמ׳ 17 בספר).

בהקדמה לספר כתב הרמטכ"ל איזנקוט כי לרמטכ"ל "שלושה תפקידים ייחודיים בצה"ל: ראיית זירת המלחמה הכוללת שעניינה אסטרטגיה; ראייה אסטרטגית רחבה שעניינה בתחום האסטרטגיה־רבתי; וראייה על־זרועית, אופרטיבית" (עמ׳ 9). למעשה הוא מתפקד הן כחוליה המקשרת בין הצבא לדרג המדיני, הממשלה ובתוכה הקבינט, הן כיועץ להפעלת הכוח ובניינו והן כמפקד הצבא במערכה כולה, וכקבלן הביצוע של החלטות הממשלה ושל בניין הצבא.

בספר הציע פינקל הגדרה משלו לתפקיד. לתפיסתו על הרמטכ"ל "לפרש ולתווך בין הבנות, החלטות וקביעות של הדרג המדיני לבין מבנה צה"ל (בכל המובנים – היקף, ארגון, יכולות וכדומה) ואופן הפעלתו בעימותים השונים, תוך פיתוח כיווני פעולה וגיבוש המלצות להחלטות הדרג המדיני". לגישתו, הרמטכ"ל אחראי גם על קביעת סדרי עדיפויות לארגון כולו והובלת השינויים הנובעים מכך, ועל קביעה והכוונה של התרבות הארגונית, כלומר על ערכי הצבא ונורמות ההתנהגות שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים. לשיטתו של המחבר, במונח "תרבות צה"ל" נכללים הערכים שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים – נורמות התנהגות – החל בדבקות במשימה ועד התייחסות לעבירות משמעת והיחס להטרדות מיניות (עמ׳ 20).

מן הקריאה בספר עולה כי בספרו ביקש פינקל להציג כיצד מוסד הרמטכ"לות מהל באופן ייחודי את תפקיד ראש המטות המשולבים, כפי שהוא מוכר בצבאות אחרים, עם תפקיד ראש המטה הכללי. כוחו של מוסד זה, לטענת פינקל, נובע מחולשתו של מנגנון התיווך בין המערכת הצבאית לבין המערכת הפוליטית־מדינית: ראש הממשלה, שר הביטחון, ועדת חוץ וביטחון וכן המועצה לביטחון לאומי.

מתודולוגיית המחקר

המחבר מציג ניתוח השוואתי של תפקוד רמטכ"לים שונים בהתייחס לשישה היבטים שונים, שאותם הגדיר כמשמעותיים. את הניתוח ההשוואתי ביסס על חומרים ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל, על ביוגרפיות אישיות, על פרסומים בתקשורת וכן על ראיונות שקיים עם קצינים בכירים ועם חלק מן הרמטכ"לים עצמם.

אומנם כל תקופה נשאה עימה אתגרים שונים והקשרים שונים, אך ניתן למצוא מאפיינים דומים וללמוד מהם על האתגרים, האחריות והתפקידים שכולל מוסד הרמטכ"לות.

המחקר אינו היסטורי/תיעודי ואינו כולל את כל הרמטכ"לים, אלא רק 15 מהם. המחבר הניח מראש שלא תתאפשר הערכה כוללת על תקופת כהונתו של כל אחד מן הרמטכ"לים המוצגים בו. יתרה מכך, חלק מן הרמטכ"לים והתמודדותם עם מצבים נתונים מופיעים בכמה פרקים, וחלקם רק בפרק אחד. עוד סייג המחבר והצהיר כי למרות שמדובר בדמות אחת – הרמטכ"ל – הרי בפועל מדובר בחלק ממערכת מורכבת העוטפת את הרמטכ"ל ושאיתה הוא מנהל מערכות יחסים מורכבות – שר הביטחון, ראש הממשלה, הקבינט והמערכת הפוליטית והמטה הכללי.

המחבר בחר לבחון דפוסי פעולה ומרכיבי פיקוד שהמאפיינים שלהם הם פעולה במצבי קיצון: מלחמה, שינוי מצב אסטרטגי או שינוי בבניין הכוח. לשם כך הוגדרו שישה אתגרים או היבטים שבהתייחס אליהם נותחה התמודדות מספר רמטכ"לים במצבים דומים (עמ׳ 21-20):

  1. "תפקיד הרמטכ"ל בזיהוי השינוי במציאות, בהכרזה עליו ובהנעת ההשתנות של הצבא לאורו".
  2. "היכרות הרמטכ"ל היבשתי את אופן הפעלת חיל האוויר בתוכניות המלחמה ובמלחמה (ולהפך – היכרות רמטכ"ל יוצא ח"א עם היבשה)".
  3. "משבר אמון – אבדן אמון של הרמטכ"ל באלוף תוך כדי לחימה".
  4. "פיקוד על הצבא במשבר, אחרי מלחמה שתוצאותיה נתפשות ככישלון".
  5. "הובלת שינוי מגמה בבניין הכוח".
  6. "יחסי העבודה של הרמטכ"ל עם הדרג המדיני בנושאי בניין הכוח".

מלכתחילה טען המחבר שקיים קושי בבחינה ההשוואתית. כך למשל, תפקיד הרמטכ"ל כמי שמתווך את ההבנות וההחלטות של הדרג המדיני לפעולות צה"ל בוצע במלחמת העצמאות על ידי שר הביטחון וראש הממשלה דוד בן־גוריון, ואילו במלחמת סיני על ידי הרמטכ"ל משה דיין. במלחמת ששת הימים ביצע זאת אלוף פיקוד הצפון דוד (דדו) אלעזר. במלחמת יום הכיפורים אלעזר שב וביצע זאת בתפקידו כרמטכ"ל, ואילו במלחמת לבנון הראשונה ביצע זאת שר הביטחון אריאל שרון.

רוצה לומר, לכל תקופה ולכל התרחשות נוספים מרכיבים שמשפיעים על הדיאלוג והתיווך בין השחקנים, אשר נובעים מחוזקות ומחולשות של חלקים אחרים במערכת. אולם ניתוח תפקודם של מספר רמטכ"לים מול אותם אתגרים אפשר למחבר לגבש מסקנה מבוססת בדבר מהות תפקודם של אותם רמטכ"לים, ולהקיש מכך לגבי האופן שבו פועל או עשוי לפעול רמטכ"ל מול אתגר דומה נתון.

הניתוח שהציג המחבר מפורט ושיטתי ומציע תובנות מאירות עיניים. דוגמה מאלפת המופיעה בפרק על אודות תפקיד הרמטכ"ל בזיהוי שינוי מציאות היא של הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ברצועת הביטחון בלבנון בשנת 1995. חשיבותה רבה משום מיעוט המחקר והכתיבה על 18 השנים שבהן לחם צה"ל בלבנון.

קודמיו של ליפקין־שחק בתפקיד תפסו את שהיית צה"ל ברצועת הביטחון כפעולת ביטחון שוטף (בט"ש) שלא הושקע בה מאמץ מטכ"לי מיוחד בתחום הכוונת המודיעין, הארגון או פיתוח אמצעי הלחימה, ואילו הוא, שנכנס באותה שנה (1995) לתפקידו, "הכריז כי מדובר ב׳לחימה בארגון טרור וגרילה ולא בבט"ש'" (עמ׳ 39). הרמטכ"ל הפנה משאבים מודיעיניים, הנחה על פיתוח אמל"ח ייעודי ועל הקמת יחידה ייעודית ללחימה בחזאבללה, יחידת אגוז, וכן הוביל קו לוחמני ונחוש בלחימה בחזבאללה.

השינוי שעליו הורה הרמטכ"ל ליפקין־שחק שיפר באופן משמעותי את הישגי צה"ל בלחימה בחזבאללה לבנון, אך המחבר הקפיד לציין כי למרות שהרמטכ"ל זיהה אל נכון את השינוי, הרי ללא שותפות "סוכני השינוי" בפיקוד באוגדות ובחטיבות, הוא לא היה מתרחש (עמ׳ 44-41).

מסקנות המחקר

"תפקיד הרמטכ"ל הוא תפקיד אתגרי המצריך הבנה עמוקה במגוון תחומים, יכולת ניהול ופיקוד ברמה המאפשרת לו להוות סמכות עליונה, חושים חדים לזיהוי שינויים, יכולת הנעת תהליכים והתמודדות עם התנגדות להם (פנימית וחיצונית), קור רוח במצבים קשים ועוד ועוד" (עמ׳ 215). המחבר היטיב לבחור מקרי בוחן שבהם נמדד הרמטכ"ל, והניתוח ההשוואתי העלה תובנות רבות ומעניינות. בין היתר ציין כי עצם זיהוי שינוי המציאות אינו מספיק, ועל הרמטכ"ל לגבות זאת בפעולות מוחשיות.

המחבר קובע בצדק, בהתייחס לאתגר ההיכרות של הרמטכ"ל ה"ירוק" עם חיל האוויר (ולהפך), כי עליו להכיר את יכולות ותוכניות החיל ואף להיות מעורב בעיצובן. מסקנה זו, אף שהיא נכונה, קשה לאימוץ בשל מבנה צה"ל ובשל העובדה שחיל האוויר נפרד מזרוע היבשה.

מסקנה נוספת נוגעת למצב שבו הרמטכ"ל מאבד אמון במפקד בעת לחימה. אף שלא ניתן למנוע את המתח, ניתן לייצר מראש וגם במהלך הלחימה פורומים של למידה, שבהם מלובנות מחלוקות באופן דיסקרטי ותוך הימנעות ממלחמת גנרלים. כך אירע בעת מבצע ׳חומת מגן׳, כשהיו חיכוכים בין הרמטכ"ל מופז לאלוף פיקוד המרכז יצחק איתן, ויש ללמוד מכך.

המחבר ציין כי מגוון התפקידים ותחומי האחריות שמונחים לפתחו של הרמטכ"ל רחבים מכדי שיוכל להם אדם אחד לבדו. לכן, ציין, פיצלו האמריקאים את תפקיד "מפקד הצבא" בין יושב ראש המטות המשולבים, האחראי על בניין הכוח ומייעץ לנשיא על הפעלת הכוח, לבין מפקדי הפיקודים המרחביים, הכפופים גם הם ישירות לנשיא.

מאחר שבישראל המצב שונה, מנה המחבר מספר גורמים שיכולים לסייע לרמטכ"ל בהתמודדות: ניסיונו האישי, מינוי ממלאי תפקידים משלימים (כדוגמת סגן רמטכ"ל מהיבשה, כאשר הרמטכ"ל מגיע מחיל האוויר), קיום תהליכי למידה פעילה וראייה בשר הביטחון "בר־שיח" ושותף אמיתי לנשיאה בנטל (עמ׳ 224-216.)

מה חסר בספר

אף שמדובר במחקר מקיף, הוא נמנע מעיסוק במגוון היבטים של תפקיד הרמטכ"ל. אומנם כשבוחנים מחקר בדיעבד אפשר תמיד לטעון זאת, אולם דומה כי תפקיד הרמטכ"ל בסוגיית ההתמודדות עם האיום בנשק גרעיני על ישראל, סוגיה שהייתה ונותרה רלוונטית, חייב בחינה וניתוח.

אף שחלק ניכר מן הדיונים והמקורות בכל האמור בהתמודדות עם תוכנית הגרעין האיראנית ובשאלה אם לתקוף ואם לאו נותרו חסויים ובדין, ניתן היה ומוטב היה לעסוק בתפקיד שמילאו הרמטכ"לים רפאל איתן וגבי אשכנזי בדיונים שקדמו לתקיפות הכורים הגרעיניים בעיראק (1981) ובסוריה (2007), בהובלתם את היערכות הצבא למשימה ובהשלכותיה, ולהסיק מכך על תהליכים עתידיים.

אתגרי בניין הכוח שנותחו בפרק "פיקוד על הצבא במשבר" בנוגע לתקופת כהונתו של גבי אשכנזי כרמטכ"ל חסרו את הרקע, שלפיו נדרש להכין את הצבא למערכה שעלולה לפרוץ בצפון רק כשנה לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה, שכן חזבאללה והצבא הסורי היו עלולים להגיב, והאירוע יכול היה בנקל להסלים לכדי מלחמה (כץ, 2020).

לימים סיפר אשכנזי כי עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל הגדיר את הטיפול באיום הגרעיני הסורי "כסדר העדיפות העליון והראשון של צה"ל. ברור היה שאנחנו צריכים להרוג את הכור הזה, אבל ההגדרה שלי היתה להרוג את הכור בלי להידרדר למלחמה, אבל אם נידרדר למלחמה – להיות מסוגלים לנצח אותה" (בן ישי ושומפלבי, 2018).

מפרסומים מאוחרים יותר נראה כי האופציה של תקיפה מן האוויר, שבה תמכו בדיונים הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, היא זו שבחר הקבינט בראשות ראש הממשלה אהוד אולמרט לאשר (כץ, 2020), ומכאן שהייתה לרמטכ"ל השפעה מכרעת גם על הדרך שבה בוצעה הפעולה ואחריות על השלכותיה האפשריות, ובהן מלחמה.

מהספר עולות שתי תובנות עיקריות. הראשונה היא חשיבות הרמטכ"ל לתהליכי בניין הכוח, שכן הוא "נוטע חרובים" שלא הוא ייהנה מפירותיהם אלא מחליפו, ואולי זה שיבוא אחריו. התובנה השנייה שמדגיש הספר היא שהמבחן העליון של הרמטכ"ל הוא המלחמה. ובמלחמה, כמאמר הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור,"אין תחליף לניצחון".

נדבך נוסף שחסר בספר נוגע לרקע הצבאי של הרמטכ"לים השונים. רמטכ"ל לא נולד כזה. הוא גדל במערכת הצבאית החל מהיותו טירון ומפקד זוטר ועד הפיכתו למפקד בכיר, ולבסוף למפקד הצבא כולו. מסלול זה קובע את מידת בקיאותו בנושאים שונים, ולא בכדי בחן המחבר במסגרת פרק בספר את מידת בקיאות הרמטכ"לים אנשי היבשה בהפעלת הכוח האווירי בעת לחימה. כך למשל, כאשר מונה הרמטכ"ל גבי אשכנזי לאחר מלחמת לבנון השנייה ונדרש לשקם את זרוע היבשה, היתה לניסיונו הרב, כיוצא חטיבת גולני שעסק בפיקוד על כוחות יבשה בלחימה ובשגרה לאורך כל שירותו, משמעות עצומה (הנדל וכץ, 2011).

סיכום

ספרו המרתק של תת־אלוף (מיל׳) מאיר פינקל הוא בבחינת תוספת חשובה להבנה טובה יותר של הציבור באשר לתפקיד הרמטכ"ל, לאחריות ולאתגרים שניצבים לפניו.

אחד מהאתגרים החשובים הוא עיצוב רוח הלחימה של צה"ל ותחושת המסוגלות של הצבא. בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו כתב ח"כ עפר שלח על חוויותיו משנת 1979, עת השתתף "כחייל בחטיבת הצנחנים במבצע ׳מנורה׳ בדרום לבנון", הפשיטה הראשונה שבה נטל חלק. הוא ציין כי התרשם מאוד מהרוגע ומהשלווה המקצועית שהפגינו מח"ט הצנחנים דאז אמנון ליפקין־שחק ומפקד הגדוד שלו שאול מופז (שניהם רמטכ"לים לעתיד) בפיקודם על הכוח. צה"ל של אז, כתב, היה פחות מקצועי ועוצמתי מהצבא של ישראל כיום, אבל "היו לו רוח של התקפה ופשיטה, מפקדים שהלכת אחריהם בלי היסוס, מיקוד של צבא שקם כל בוקר להתכונן למלחמה". שלח כתב שהתפקיד של רמטכ"ל צה"ל הנוכחי, אביב כוכבי, שכמוהו היה פקוד של שאול מופז בצנחנים, "הוא להכניס רוח דומה בצבא של זמננו" (שלח, 2019).

אתגר זה העומד לפתחו של כוכבי ניצב בפני כל רמטכ"ל ונותר מרכזי כשהיה, כפי שהדגים המחבר כשבחן את פעולות הרמטכ"ל משה דיין לשינוי רוח הלחימה של צה"ל לפני מלחמת סיני.

מהספר עולות שתי תובנות עיקריות. הראשונה היא חשיבות הרמטכ"ל לתהליכי בניין הכוח, שכן הוא "נוטע חרובים" שלא הוא ייהנה מפירותיהם אלא מחליפו, ואולי זה שיבוא אחריו. התובנה השנייה שמדגיש הספר היא שהמבחן העליון של הרמטכ"ל הוא המלחמה. ובמלחמה, כמאמר הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור, "אין תחליף לניצחון".

גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי. המחבר מודה לאמו, ד"ר גילי פרל דיין ז"ל, על הערותיה הטובות למאמר. כמו כן מבקש המחבר להבהיר כי אין בינו לבין כותב הספר, תא"ל (מיל׳) מאיר פינקל, שום קרבה משפחתית.

(הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

הגנרל הדיפלומט | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי מונה לשר החוץ, ועתה עליו לוודא שיש לו מקום סביב השולחן שבו מתקבלות ההחלטות. שם, עליו ליזום דווקא את המהלך המדיני, גם אם מתוך הרגל הוא חושב קודם כל צבא.

השבוע נכנס לתפקידו כשר החוץ הרמטכ"ל לשעבר והח"כ בהווה גבי אשכנזי. לראשונה מזה זמן רב שקצין בכיר לשעבר יכהן בתפקיד ויתרה מכך, אולי מאז ציפי לבני, ישראל שבה וממנה למשרה אדם שניסיונו, קשריו בקהילה הבינלאומית ומעמדו הציבורי הם כאלה שיש ביכולתו למלא את הנעליים. 

היו לנו כבר בישראל גנרלים מהוללים שכיהנו כדיפלומטים הבכירים בישראל, אבל רק על קצין בכיר אחד בדימוס ניתן לומר שהשאיר חותם של ממש כשר חוץ – הרמטכ"ל לשעבר, משה דיין.

במסלולו הצבאי, הספיק דיין לפקד על גדוד הקומנדו 89 ועל חטיבה במלחמת העצמאות ועל צה"ל כולו במלחמת סיני. כשר ביטחון היה שותף להצלחה במלחמת ששת הימים, ואחד האחראיים הבולטים למחדלי מלחמת יום הכיפורים. 

בהתאם למוטו שלו הוא לא הסביר ולא התנצל ולאחר ה"מהפך" בבחירות 1977, חבר לממשלתו של מנחם בגין כשר חוץ. את כהונתו ניצל כדי לשקם את מעמדו הציבורי לאחר הכתם שדבק בו, והיה לאדריכל הסכם השלום עם מצרים, אחד מנכסיה האסטרטגיים החשובים ביותר של מדינת ישראל. 

הגנרל שעוצב בלבנון

אשכנזי הוא גולנצ'יק, הראשון שהגיע מהחטיבה החומה לתפקיד הרמטכ"ל. הוא התגייס לחטיבת גולני ב־1972 וכצוער בקורס קציני חי"ר לחם במלחמת יום הכיפורים. לאחר המלחמה סיים את הקורס בהצטיינות ולחם כמ"מ בגולני במלחמת ההתשה במובלעת הסורית.

כשהיה מ"פ בגדוד 13 צירף אותו מח"ט גולני, אורי שגיא, לכוח הפושט באנטבה. לימים סיפר שמהמבצע הוא זוכר בעיקר את "הרגעים שאחרי, את המיפגש עם המשוחררים, את הטיסה חזרה לארץ. כאשר התקרבנו לנחיתה הסתכלתי למטה ומעולם לא חשתי את מלוא משמעות המלה 'מדינה' כפי שחשתי באותם רגעים".

לבנון היתה המעצב העיקרי של הקריירה שלו. הפשיטה הראשונה שלו שם כמ"פ, אמר בראיון, אף שלא קרה בה שום דבר דרמטי, הייתה עבורו לחוויה הקרבית המכוננת. "אני זוכר את הבוקר שאחרי. חזרתי לבסיס והרגשתי שזהו זה, שאני מפקד. שעברתי את המבחן העליון של כל לוחם, להוביל חיילים בקרב. מאז השתתפתי בעשרות מבצעים חשובים וגדולים יותר, אבל התחושה הזו לא חזרה על עצמה באף אחד מהם", סיפר.

הוא היה סמג"ד בחטיבה במבצע ליטני (שם גם נפצע בפשיטה על יעד מחבלים), מג"ד 51 בפשיטות בלבנון, כסמח"ט במלחמת לבנון הראשונה פיקד על כוח גולני שכבש את מבצר הבופור וב־1987 פיקד על החטיבה כולה בלחימה בלבנון. 

גם בתפקידי פיקוד בכיר אשכנזי השלים מסלול שלם ומקיף ככל שניתן: רח"ט מבצעים, עוזר ראש אג"ם ואלוף פיקוד צפון. לפני עשרים שנה, החודש, פיקד אשכנזי על נסיגת צה"ל מלבנון, מבצע מסובך בן שני לילות, שהסתיים, כמו שאהבו לומר אחר־כך בצה"ל, כשהחיילים יצאו "ללא שריטה". לאחר מכן שימש כסגנו של הרמטכ"ל משה "בוגי" יעלון. כל זה לא עזר כשראש הממשלה שרון רצה בטייס הקרב דן חלוץ כרמטכ"ל. 

למערכת הביטחון הוא חזר בדלת האחורית, כמנכ"ל משרד הביטחון, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. צה"ל לאחר המלחמה והכשלים שהתגלו בה, היה צבא במשבר. היו כאלה שנזכרו אז בביטוי "הצבא החלול", שתיאר את מצב הצבא האמריקני לאחר מלחמת וייטנאם. עם התפטרות הרמטכ"ל חלוץ בינואר 2007, היה אשכנזי, שלא היה נגוע במשגי המלחמה, בחירה כמעט טבעית להחליפו. 

תחת פיקודו חזר צה"ל להתאמן. אשכנזי נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. האות לכך ניתן כבר ביומו השני בתפקיד, בדברים שאמר בסיום קורס בפו"ם, כשציטט את נאומו המכונן של ראש הממשלה יצחק רבין. "נדמה כי ברבות השנים דבריו של רבין מקבלים משנה תוקף ועלינו להפנים את עוצמתם, את תקפותם וליישם אותם יום יום, שעה שעה. אין מקום ל'סמוך', ל'יהיה בסדר'. יש מקום לתכנון, לירידה לפרטים ולמקצועיות. עלינו לתבוע מעצמנו ומאנשינו רמת ביצוע גבוהה, נקיטת יוזמה, לקיחת אחריות, מתן גיבוי ומעקב מוקפד אחר ביצוע החלטות והנחיות", אמר אז.

במאמר לסיכום כהונתו כרמטכ"ל כתב אלוף (מיל.) גיורא איילנד כי במהלכה "שופרה מאד מוכנות הצבא". איילנד, קצין צנחנים שכיהן כראש אגף מבצעים, נתן ציון גבוה גם להפעלת הכוח הצבאי. "מבצע "עופרת יצוקה" היה מבצע צבאי מוצלח", כתב, וגם תקיפת הכור הגרעיני בסוריה ב־2007 "הייתה מבצע מרשים".

על כהונתו המוצלחת העיבה בעיקר המריבה המתוקשרת (והמיותרת) עם שר הביטחון אהוד ברק על מעמד ציבורי וקרדיט, ובה אף צד לא יצא נקי. בסופו של דבר נקבע כי לא היה "פוטש" בקריה ותיקי החקירה המשטרתיים כנגד הרמטכ"ל ועוזריו נסגרו. האם היה על אשכנזי לפעול אחרת? כנראה שכן, וגם הוא הודה בכך.

דיפלומט עם ידיים קשורות

כשר החוץ יידרש אשכנזי לשקם את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית, במיוחד עתה שמגפת הקורונה עשויה לתת לג'ו ביידן ולמפלגה הדמוקרטית סיכוי של ממש בבחירות לנשיאות, ולחזק את קשריה במערב אירופה. אבל למרות שהתפקיד עוסק במדיניות חוץ, שני האתגרים העיקריים שלו היו בבית.

הראשון, והפחות שבהם, יהיה להפוך לשליחה העיקרי של ישראל לענייני מדיניות חוץ. בכהונתו האחרונה הסתמך רה"מ נתניהו בעיקר על שליחים אישיים דוגמת עו"ד יצחק מולכו או ראשי המל"ל, או ראש המוסד ומתאם פעולות צה"ל בשטחים (כשפולי מרדכי כיהן בתפקיד). אף שראש ממשלה, כל ראש ממשלה נעזר גם בשליחים שכאלה, הרי שהנתח העיקרי של המגעים הדיפלומטיים של ישראל צריך להיות מופקד בידי השר הממונה.

השני, יהיה שיקום משרד החוץ. רה"מ נתניהו רוקן, מאז עזב ליברמן את המשרה, את המשרד והעומד בראשו מכל תוכן ממשי, פגע אנושות במעמד המשרד וקיצץ בתקציבו.

המשימה של אשכנזי תהיה, בדומה לכהונתו כרמטכ"ל, לשקם את המשרד, להשיג לו תקציב ראוי ולא פחות חשוב מכך, להחזיר את אנשיו (ואת עצמו) לחדר שבו מתקבלות החלטות.

במלחמת לבנון השנייה קבלה שרת החוץ דאז, ציפי לבני, כי ראש הממשלה נמנע מלתת למהלכים מדיניים ולא צבאיים את המקום הראוי להם וכי התעלם ממנה לא פעם במהלך המלחמה. אולמרט הפגין מאז עקומת למידה מרשימה, וללבני היה תפקיד מפתח בדיונים על תקיפת הכור בסוריה, מבצע "עופרת יצוקה" וכן במשא ומתן עם הפלסטינים.

על אשכנזי לוודא שיש לו מקום סביב השולחן שבו מתקבלות ההחלטות, ואז ליזום דווקא את המהלך המדיני, גם אם מתוך הרגל הוא חושב קודם כל צבא.

הוא יידרש לעשות את כל זה כשלמעשה סמכויותיו ותחומי האחריות שלו פחותים משמעותית מאלו שהיו בידי רוב קודמיו בתפקיד. הקשר עם המעצמות, רוסיה וארצות הברית, ומינוי השגרירים החשובים ביותר, נותרו במסגרת ההסכם הקואליציוני בידי רה"מ נתניהו.

ולמרות זאת, האדם עושה את התפקיד. בין שאשכנזי יבחר להיות שר חוץ שרק מוסיף מיילים לכרטיס הנוסע המתמיד שלו, ובין שיחליט לנסות ולהשפיע באמת, תלוי בעיקר בו. 

במאמרו מנה איילנד עוד נדבך לכהונת אשכנזי כרמטכ"ל, וציין כי הוא יצר קשרים יוצאים מן הכלל עם מפקדי צבאות רבים, ובהם במצרים, ירדן, וכן באירופה ובארצות הברית. "חשיבות קשרים אלה – המבוססים על אמון והערכה – גבוהה גם בימים כתיקונם יותר מכפי שהעין משגת, אך השפעתם של קשרים אלה בעת משבר היא עצומה. במובן זה הוכיח הרמטכ"ל, כי הוא לא רק 'חייל' אלא גם בעל יכולות גבוהות בתחום המדיני". עכשיו עליו לפרוע את השטר. 

התא"ל שדחק את הרמטכ"ל לפינה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בהחלטתו של תא"ל רפי מילוא, קצין מעוטר ורב־זכויות, מניחה לפתחו של הרמטכ"ל כוכבי דילמה מורכבת. צה"ל זקוק למפקדים כמו מילוא, אך אם ימצא הרמטכ"ל דרך להשאירו, יצטייר כמי שכופפו את ידו. אם לא, יצטייר כמי שאינו מצליח להשאיר בצבא קצינים לוחמניים. כך או כך ההדרכה בצה"ל תישאר מוזנחת.

בסוף השבוע האחרון פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי תא"ל רפי מלוא, מפקד המכללה הבין־זרועית לפיקוד ומטה (פו"ם), החליט לפרוש מצה"ל. באוגוסט האחרון פורסם כי בעת שפיקד על אוגדת הגליל במבצע "מגן צפוני", להשמדת מנהרות החדירה של חזבאללה לגליל, הוביל מילוא סיור של כוח קטן באחת ממנהרות החדירה עד לקצה הצפוני שלה, מאות מטרים בשטח לבנון.

מילוא יזם את הסיור מבלי שטרח לאשר זאת מראש עם מפקדיו ומבלי שנעשו כלל התיאומים הנדרשים, בכדי שיינתן לכוח סיוע וחיפוי נאותים. למחרת הסיור עדכן את אלוף הפיקוד, אמיר ברעם, שבתורו עדכן את הרמטכ"ל, אביב כוכבי. בבירור שנערך לו הודה מילוא שטעה, אך הוסיף שהוא "מפקד לוחם. לא יכול להיות שאני לא אכנס לראות את המנהרה עד סופה".

אפשר להבין אותו. בספרו "סקיפיו הגדול מנפוליון" (הוצאת מערכות, 1964) שיבח התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל הנרי לידל-הארט, את נטייתו של המצביא הרומאי פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס שלחם נגד מפקד צבא קרתגו, חניבעל, להימצא קרוב ללחימה כדי להתרשם ממנה מכלי ראשון.

לידל-הארט, שלחם כמפקד מחלקת רגלים במלחמת העולם הראשונה, כתב כי "במלחמה בת-זמננו אין לך דבר שנמצא לרועץ להשגת תוצאות מכריעות כהעדר תצפיתו ופיקוחו של המפקד עצמו" (עמוד 32). הרמטכ"ל, כך נראה, היה קשוב לכך והחליט שהעונש יהיה נזיפה ועיכוב דרגה בן שנה אחת.

מפקד לוחם

קביעתו של מילוא כי הוא מפקד לוחם היא בבחינת אנדרסטייטמנט. הוא עשה מסלול שירות ארוך ובהצטיינות בשייטת 13 לצד גיחות לצבא היבשה, שם עבר לחטיבת גולני ופיקד על הסיירת החטיבתית באינתיפאדה השנייה (שם זכורה במיוחד הפשיטה שהוביל בג'נין לחיסול איאד סוואלחה, ראש הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלמי בשומרון, שהיה אחראי לרצח עשרות ישראלים, שהסתיימה בקרב מטווחים קרובים בדירת המסתור של סוואלחה) ועל גדוד.

לאחר מכן שב לשייטת כמפקד פלגת הלוחמים ועוטר בצל"ש אלוף (השני שלו, את הראשון קיבל כמג"ד) על האופן שבו פיקד על פשיטת השייטת בצור במלחמת לבנון השנייה. בהמשך פיקד על חטיבת מילואים וחטיבה מרחבית, על שייטת 13 ועל האוגדות אדום והגליל.

חבריו של מילוא סיפרו בתקשורת שהוא נפגע מכך שלמד על העונש דרך התקשורת, וחש כי נענש באופן לא מידתי. למעשה, אמרו, מילוא יגיע למטה הכללי כאלוף רק בגיל 51, המאוחר יחסית למי שרואה עצמו מיועד להגיע לקצה הפירמידה.

בהחלטתו לפרוש הציב התא"ל את הרמטכ"ל בסיטואציה לא נוחה, ודומה שכל החלטה שיקבל תוציא אותו רע. אם ימצא דרך לרצות את מילוא ולהשאירו (באמצעות הבטחת קידום כזו או אחרת) אז יצטייר כמי שכופפו את ידו, ואם לאו, יצטייר כמי שאינו מצליח להשאיר בצבא קצינים לוחמניים שמאתגרים את הפיקוד הבכיר. 

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לכוכבי. ביולי האחרון, לאחר פרסום התחקיר אודות כישלון המבצע המיוחד בעזה בנובמבר 2018, החליט מפקד מערך המבצעים המיוחדים (המ"מ), תא"ל ג', יוצא שלדג שפיקד קודם על סיירת מטכ"ל, לפרוש לאחר שנודע לו מפרסומים בתקשורת שהרמטכ"ל פנה לאחד מקודמיו בתפקיד שפרש, תא"ל (מיל.) א', וביקש ממנו לשוב לצבא ולהחליפו. לא חשוב איך תיפטר הפרשה הנוכחית, מהתקלה החוזרת הזו יש להיפטר, לאלתר. 

כתב אתר "מאקו", שי לוי, צייץ בטוויטר כי אוי לו לצה"ל אם פרישה של קצין, טוב ככל שיהיה, היא בבחינת "טלטלה". הוא כמובן צודק. מילוא הוא כאמור, קצין מצוין, ויהיה טוב לצה"ל אם יצליח הרמטכ"ל לשכנעו להישאר, אבל כדאי לא לאבד פרופורציות. 

מוטב גם לא לקשור בין מילוא לקצינים אחרים בדרגת תא"ל שפרשו מצה"ל על רקע עבירות משמעת כאלה ואחרות, למרות שהצטיינו בשדה הקרב, כמו התא"לים מחטיבת גולני שמואל זכאי ומשה "צ'יקו" תמיר (שפיקד על מילוא בגולני), ועימאד פארס מגבעתי. הדברים אינם דומים.

אם מילוא ואנשיו היו נפגעים בסיור וחמור מכך, היה הדבר מהווה את הנפץ שהיה הופך את המתיחות בין ישראל לחזבאללה לכדי עימות צבאי, שממנו בדיוק ביקשה ישראל להימנע. הטענה שנשמעה לפיה לו היה מבקש אישור היה נאסר עליו לצאת לסיור, יש בה ממש, אך היא אינה פוטרת אותו מכך. 

הצלע המוזנחת של התפקידים הצבאיים

בספרו, "המגש והכסף" ( כנרת זמורה-ביתן, 2003), מתח הפרשן הצבאי (ולימים הח"כ) עפר שלח ביקורת על היעדר תהליכי פיתוח והכשרה נאותים לפיקוד הבכיר של צה"ל. אילוצי הבט"ש והעובדה שצה"ל ממעט בתרגילים רחבי היקף, כתב, גורמים לכך שחלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע "דרך הרגליים" והניסיון.

שלח, מ"פ צנחנים במילואים לשעבר, כתב שבפועל, בגלל שמה שקובע הוא "מבחן התוצאה, האוגדונר שהצטיין כמ"כ כפול מאה, בזירות הבט"ש של לבנון והשטחים, מתקדם במהירות ומבלי להתעכב על הכשרה נוספת. כך הגיע ארז גרשטיין לדרגת תא"ל בגיל 34, משום שגילה אומץ לב ומנהיגות בעשרות קרבות כיתתיים בלבנון, כך התקדם בני גנץ לפיקוד הצפון, ויורשו באיו"ש יצחק גרשון (ג'רי) רץ באותו מסלול. אין הכוונה, כמובן, לזלזל בתכונות שגילו או בהצלחתם בתפקידיהם הקודמים. אבל יש חוסר מקצועיות מובהק במעבר המהיר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים ביותר" (עמוד 89).

את תוצאותיה של ההכשרה הלקויה הזו (והיעדרה), ניתן היה לראות במלחמת לבנון השנייה. אמנם צה"ל השתפר מאז, אבל בספר כלל שלח הערה חשובה על הנדבך השלישי של התפקידים הצבאיים (לצד פיקוד ומטה), ההדרכה.

זולת הפיקוד על בה"ד 1, כתב, "ההדרכה נחשבת נחלתם של מי שמסלול הקידום הפיקודי שלהם חסום. ביום שבו ימונה מח"ט צנחנים, שסיים את תפקידו בהצלחה, לא למפקד אוגדה אלא למפקד פו"ם – ולא יסומן כמי שדרכו תמה – תעלה היוקרה הן של ההדרכה בבית הספר לפיקוד ומטה והן של ההשתתפות בקורס" (עמוד 88). שבע־עשרה שנים חלפו מאז והאבחנה של שלח עדיין בתוקף.

לרגע, אגב, הסתמן שיהיה שינוי. ב־2012 החליט הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, למנות את הרצי הלוי (לימים מפקד פיקוד הדרום) למפקד פו"ם. קודמו, תא"ל הראל כנפו, אמנם פיקד קודם לכן על גדוד 890 של הצנחנים בלבנון, על חטיבת שומרון ובית הספר למ"כים, אבל לפו"ם הגיע כתחנה אחרונה בשירות. הלוי, שפיקד על חטיבת הצנחנים במבצע "עופרת יצוקה" ובהמשך, בדומה למילוא, על אוגדת הגליל, היה מאלה שאמרו עליהם שיגיעו הכי רחוק שאפשר.

לכאורה, היה מי שהקשיב לעצתו של שלח, אבל בפועל כיהן הלוי בתפקידו חודשים ספורים, לא משהו שניתן לכנות כקדנציה, ונשלף משם לשמש כראש אמ"ן. מחליפו בפו"ם, רוני נומה, שכמוהו עשה את עיקר שירותו בצנחנים וביחידות מיוחדות ונחשב למסומן לפיקוד בכיר, הוקפץ גם הוא לאחר חודשים מעטים בכדי שיעמוד בראש מפקדת העומק. 

העברתם מן התפקיד לתפקידי פיקוד בכירים יותר אמנם העידה על איכותם הגבוהה כמפקדים אבל הפגינה זלזול בוטה בחשיבות המכללה לפיקוד ומטה. במינוי מילוא למפקד פו"ם נראה שהתגשמה סוף סוף ההמלצה ההיא. אבל גם הפעם הסטטיסטיקה, לפיה הפיקוד על המכללה לפיקוד ומטה היא תחנה שקצינים עוברים דרכה, בלי ממש להיות לעשות את התפקיד, ולחלופין מהווה תחנה האחרונה בשירות, נותרה בעינה. זה לא חייב להיות כך.

חזרה לשגרה (המתוחה) בכל החזיתות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בזירות הדרום והצפון, וגם בתוך צה"ל נרשמו השבוע סימנים של חזרה לשגרה. המחשבה שהקורונה תסייע ליצירת מציאות רגועה יותר, התבררה כסנטימנט נחמד ותו לא. דווקא בגלל שהמתיחות חוזרת צה"ל נדרש לגבות את מפקדיו, כדי שיהיו מוכנים ליום פקודה.

במאמר אודות משבר מגפת הקורונה השאיל הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, ביטוי הלקוח מהסלנג הצבאי וטען כי ישראל מצויה כעת באס"ק ("אווירת סוף קורונה"). הביטוי המקורי נועד לתאר את ההלך הרוח שנפוץ בקורסים שונים בצה"ל כאשר קרב מועד סיומם ("אווירת סוף קורס"). הראל אמנם עסק בהיבטים הרפואיים החברתיים והציבוריים במאמרו, אולם נראה כי גם מבחינה ביטחונית הדברים חוזרים לשגרה. 

כך למשל, בזירת רצועת עזה שממנה נורתה בלילה שבין שלישי לרביעי רקטה לעבר יישובי הדרום. צה"ל השיב באש טנקים לעבר עמדות צבאיות של החמאס. בחודשיים האחרונים היתה הזירה הדרומית שקטה יחסית, והנה עם התחושה שהנה הולכת המגפה ודועכת, חזרה השגרה המוכרת.

השבוע לפני שנה ניהלו חמאס וצה"ל ימי קרב (שכונו בצה"ל "גן סגור"), שהחלו עקב סדרה של חילופי אש שכאלו. במהלך ימי הקרב נהרגו ארבעה ישראלים ועשרים ושלושה פלסטינים. צה"ל תקף כ-320 יעדים בעזה ואילו החמאס שיגר כ-700 טילים, פגזי מרגמה ורקטות. מה היתה התוצאה? סבב לחימה נוסף בנובמבר (שכונה בצה"ל "חגורה שחורה").

בינואר האחרון העריך אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, שעזה "היא מקום לא יציב". הלוי, שפיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה ברצועת עזה ב"עופרת יצוקה", ועל כוחות הפיקוד בימי הקרב של "גן סגור" כמו גם באלו של "חגורה שחורה" שאחריו, ידע כבר אז, שבלי הסדרה מדינית, שגרת חילופי האש תמשך. לפי הדיווחים בתקשורת גם המשא ומתן על השבויים וגופות החיילים שבידי חמאס תקוע. הכל כסדרו, ממש כפי שהיה לפני הקורונה. 

משאלות לב בזירה הצפונית

בזירה הצפונית נרשמו בשלושת החודשים האחרונים שורת תקיפות שיוחסו לישראל, הן בעומק סוריה והן סמוך לגבול, היכן שחזבאללה הקים את יחידת תיק הגולן.

בראיון שפורסם לאחרונה באתר "וואלה!", שיגר ראש אגף מבצעים, אלוף אהרון חליוה, מסרים לסוריה וללבנון. הוא ציין שאמנם העברות אמצעי לחימה מסוריה ללבנון וההתבססות האיראנית בסוריה לא נעלמו, אבל הבהיר שנסראללה מבין שההצטיידות בטילים מדויקים ארוכי־טווח "זה קו שמדינת ישראל לא תאפשר אותו. הוא יודע שמדינת ישראל נחושה להתמודד עם ההתבססות האיראנית בסוריה. הוא יודע שאסד מבין שחלק מהשותפים הפכו להיות יותר נטל מנכס". 

ניתן להעריך שדבריו של חליוה באו על רקע הפינג־פונג שהתנהל לאחרונה בין ישראל לארגון, במהלכו יוחסה לישראל תקיפת רכב ובו פעילי הארגון סמוך לגבול לבנון־סוריה ובתגובה חתכו חוליות חזבאללה את גדר הגבול בין לבנון לישראל בשלושה מקומות שונים מבלי שהתגלו. 

הזירה הלבנונית מוכרת היטב לחליוה משירות ארוך בצנחנים, והוא עשה בה חלק ניכר משירותו. חודש לאחר שגמר קורס קצינים, כמפקד מחלקה בגדוד 202, השתתף במבצע "חוק וסדר" (שהשבוע מלאו לו 32 שנים), פשיטה שהוביל מח"ט הצנחנים שאול מופז על בסיס החזבאללה בכפר מיידון שמעבר לרצועת הביטחון. כ־50 פעילי חזבאללה נהרגו במבצע ההוא. הפשיטה היתה, לדבריו, אחד הפרקים החשובים לדבריו בקריירה שלו.

בראיון הדגיש חליוה, ששמו הוזכר לאחרונה כמחליף אפשרי להלוי בפיקוד הדרום, כי נסראללה מבין היטב "מה המודיעין שלנו, איזו עוצמה זאת אמ"ן, יודע מה היכולת של חיל האוויר ומה יכולות האש. כשהם שומעים על תקיפות מסתוריות בכל מיני מקומות על הגלובוס ברמת דיוק הוא יודע שזה יכול להיות משוכפל במלחמה בצורה מאוד כואבת. האם זה משהו שאזרחי לבנון רוצים? לא". 

למרות הקו התקיף, שבא לידי ביטוי בשטח ולא רק בראיונות לתקשורת, מוטב להיות זהירים יותר במסקנות. אל"מ (מיל.) אודי אבנטל, קצין בכיר באמ"ן בעברו, כתב לאחרונה שאת "התדרוכים האחרונים שהעניקו גורמי בטחון לעיתונים, לפיהם איראן "מתקפלת" לכאורה מסוריה, כדאי לקחת עם גרגיר של מלח ובפרספקטיבה רחבה". 

איראן אמנם נתונה במשבר כלכלי קשה שהחריף כתוצאה ממגפת הקורונה, אולם היא רואה בפעילותה בסוריה יעד אסטרטגי חשוב, וסביר, כפי שהתרחש בתכנית הגרעין, שתהיה מוכנה לשלם מחירים בכדי להשיגו. גם את ההנחה שאסד מבין שמוטב לו להיפרד מבעלת בריתו האיראנית כדי לקחת בערבון מוגבל.

עצמאות מפקדים

סממן נוסף לחזרה לשגרה הוא שצה"ל שב לעסוק בעניינים שלא נמצא להם קשב בתקופה שבה פרס אוגדה בבני־ברק, ומינה קצינים בכירים כפרויקטורים למשבר. 

בסוף השבוע האחרון התפרסם ב"ידיעות אחרונות" ראיון עם ראש חטיבת המבצעים באגף המבצעים, תא"ל יניב עשור. בתשובה לשאלה מה שונה בין לבנון של אז השיב עשור, יוצא חטיבת גולני שעשה בה את כל שירותו מחייל ועד מח"ט, שלמפקדים ברצועת הביטחון היתה "המון עצמאות".

לבנון, אמר, "היא חוויה אחרת. במוצב חודר כמו ריחן, אתה לבד. מפקד מחלקה מוציא מארב מחלקתי לבד – מתכנן, הולך, מגיע – לבד. אז זה היה גם בלי כל הטכנולוגיה, עם מפות, בלי ג'י־פי־אס. היה משהו מאוד מבגר בלבנון. בעזה או באיו"ש יש איתך מ"פ, מג"ד, חטיבה. אפשר להגיע אליך בקלות. הכל קרוב. אבל עזה היא בעוצמה יותר גבוהה". בנוסף, ציין בעזה יש להתחשב בצפיפות העירונית ובחיכוך עם האוכלוסייה שמחייבת יכולת דיוק ואבחנה גבוהה. 

על העצמאות הזו דיבר לאחרונה, בראיון שהתפרסם ב"ישראל היום", גם קצין אחר יוצא גולני, אל"מ אופיר לֶויוס (שיתמנה בקיץ לקצין חינוך ראשי). "ידעתי שאם קורה משהו, ייקח ארבע־חמש שעות עד שיגיעו אלי, וככה גם תכננתי את נוהלי הקרב", אמר.

כאמור, היו לשהייה בלבנון הרבה חסרונות, אבל תחושת הביטחון העצמי, המסוגלות והעצמאות, גישת ה"פיקוד משימה", שהיתה אופיינית כל־כך לימי לבנון ואפילו לאינתיפאדה השנייה, בה עומס האירועים חייב הטלת אחריות על רמות פיקוד זוטרות, נעלמה מהנוף בצה"ל. זה עובד מצוין בבט"ש ביהודה ושומרון, ובגדר המערכת בגבולות. זה יעבוד הרבה פחות במקרה של מלחמה. 

השבוע הודיע הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, על פתיחה מחדש של חקירת מצ"ח בדבר פציעתו של לוחם יחידת מגלן שנפצע קשה ונותר משותק, לאחר שבמהלך מסלול ההכשרה ביחידה נדרש (במן "מבחן אומץ" מטופש) לקפוץ מג'יפ מסוג האמר ונחבל בגבו.

זהו אירוע טרגי, שבו נפגע מי שרק ביקש לשרת ולתרום כלוחם ביחידה קרבית בצבא. ככלל, באימונים, קשים ככל שיהיו, אסור שיהיו נפגעים. ודאי וודאי כשאין מדובר בחלק סדור מתכנית האימונים אלא כתוצאה ממנהג מגונה שהשתרש, כמו עשב שוטה, ביחידה.

מנגד נשאלת השאלה מה משדרת ההחלטה למפקדים בצה"ל? מפקד האוגדה ערך תחקיר נוקב ובסופו נמצאו מספר אחראים למחדל, ומפקד הצוות הודח. בהתנהלות מפקד היחידה, סא"ל ר', שהיה אז חדש בתפקיד (ולא שירת ביחידה בעבר) לא נמצא פסול, ובהמשך הוחלט לקדמו לתפקיד מח"ט שומרון.

יצא לי להכיר את ר' בצנחנים, והוא מהטובים ביותר שיש לנו. אין עוררין על אחריותו כמפקד היחידה על כל מה שקורה בה. הוא אחראי, אבל לא בהכרח אשם. וזה תקף גם למח"ט (שקודם מאז), שנמצא הרבה יותר גבוה בשרשרת. פרט למקרים של רשלנות ברורה, מוטב לצבא להימנע מהדחות שכן סביר שמסקנות התחקיר ילכו אתו הלאה, והצבא ירוויח מפקד שנצרב, למד ויילמד אחרים.

אבל יש כאן עוד משהו. הערעור על התחקיר ופתיחת חקירת מצ"ח מחודשת משדרים מסר למפקדי השדה בצה"ל לפיו כל שיעשו ייבחן ראשית כל במבחן הסף הפלילי, ועליהם כל הזמן לוודא שהם עברו על כל רשימת הבדיקות החיוניות בטרם יעשו צעד, ממש כאילו היו מטוס לפני המראה. אבל פיקוד קרבי אינו יכול לעמוד בסטנדרט הזה, והוא בחזקת גזירה שציבור המפקדים, שברובו מורכב מאנשים שמשתדלים ככל יכולתם לעמוד במשימה ולשמור על פקודיהם, לא יעמוד בה. הניסיון לעשות כן, יוביל לבינוניות וייצור קצינים שלא צועדים קדימה בלי שקיבלו אישור בכתב.

במכתב שכתב בטרם פרש בשנה שעברה מצה"ל, הזהיר קצין השריון, רס"ן עידו פיוטרקובסקי, מפני "עודף ההנחיות והפקודות שלא מקוימות, הטקסים, ההשתלמויות, המצגות, התחקירים, הביקורים והביקורות – כל אלה לא יישברו אותנו. אנחנו נעמוד במשימה, באיחור, בצורה עקומה, בלחץ, באופן שטחי ומעוות אבל נעמוד בה. בכל זאת קצינים". במלחמה, כאמור, השיטה הזו לא תעבוד.

חוזרים ללבנון, דרך הטלוויזיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסדרה שיצרו מתי פרידמן וישראל רוזנר "מלחמה בלי שם", אודות השהייה בלבנון, מטלטלת. מלחמה שנשכחה, ואסור לשכוח את לקחיה. משום שהחזבאללה נשאר אויב מתוחכם ומר כשהיה.

מתי פרידמן וישראל רוזנר, יוצרי "מלחמה בלי שם", סדרת הטלוויזיה המשודרת ב"כאן" אודות השהייה בלבנון, שירתו בעצמם בלבנון. הראשון כלוחם בפלוגת הנ"ט של הנח"ל, והשני בפלוגת סיור בשריון. הסדרה שיצרו מרתקת.

בשקט, מבלי להתלהם, ולאחר תחקיר מעמיק ויסודי מתואר סיפורה של הלחימה בלבנון, על הרגעים הקשים והכואבים (הפרק הראשון נפתח באסונות צור הראשון והשני), ההצלחות המבצעיות הטיוחים והשקרים. 

כשצופים בסדרה קשה להימנע מהשוואות עם "מלחמת וייטנאם", סדרת המופת הדוקומנטרית שיצרו קן ברנס ולין נוביק על המלחמה. אף שפרידמן ורוזנר לא פירקו את כל 18 השנים שבם לחם צה"ל בלבנון לגורמים כמו בסדרה של ברנס ונוביק, הרי שהסדרה שיצרו אודות הווייטנאם שלנו מטלטלת לא פחות. 

שנות השמונים ה"עליזות"

אחד המרואיינים הבולטים בסדרה הוא האלוף (מיל.) משה קפלינסקי, שבראשית שהיית צה"ל בלבנון פיקד על סיירת גולניבפרק הראשון הוא נשאל מי היה האויב? "קראנו להם תמיד מחבלים", השיב קפלינסקי. כשאויב נתפס כחבורת חובבנים עם מקלעים, ולא כאנשי גרילה מיומנים, ההתנהלות היא בהתאם, וכך גם כמות הנפגעים לכוחות צה"ל. 

מטרת צה"ל אותן שנים, הגנה על יישובי הצפון, היתה כנראה נכונה לשעתה. ארגוני המחבלים השקיעו מאמצים ניכרים לחדור לישראל ולא פעם גם הצליחו בכך. מפקדי גדודים כמו בני גנץ מהצנחנים, גדי איזנקוט מגולני, ושמואל אדיב מגבעתי, פיקדו אז על שורה של היתקלויות מטווחים קרובים על גדר המערכת (אדיב נהרג באחת מהן). 

אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, הוביל קו לוחמני שבמסגרתו ביצעו גדודים ויחידות מובחרות פשיטות מעבר לקו האדום, שסימן את גבול רצועת הביטחון עם מדינת לבנון הריבונית. מעבר לקו שלט חזבאללה, ולכן פעולות חוצות קו אדום הצריכו אישור של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר. 

חלק גדול מהפעולות הללו הטיל פלד על סיירת גולני, עליה פיקדו אז אמיר מיטל וארז גרשטיין. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, בעצמו מפקד סיירת גולני לשעבר, את אחת הפשיטות כדוגמה בולטת. 

במבצע, כתב, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29). 

מיטל נהרג שנה אחר כך, כמג"ד בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה, וגרשטיין נהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. 

המבצע הבולט ביותר של התקופה היה מבצע "חוק וסדר", פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז, במאי 1988 על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. כחמישים פעילי חזבאללה נהרגו שם. אבל דווקא הארגון היה זה שהפנים טוב יותר את הלקחים מהפעולה.

זרז נוסף, ציינו בסדרה, היתה המכה שספג הארגון שנה קודם לכן, כשהפלוגה המסייעת בגדוד 51 בגולני הדפה ביעילות את ההתקפה שיזם על מוצב שומריה, והרגה כשמונה־עשרה מפעיליו. 

ממחבלים ללוחמי גרילה

מאז ועד לנסיגת צה"ל מלבנון הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון. בנוסף הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. במקום זה הארגון הפעיל חוליות זריזות, קטנות ומיומנות, שידעו לזהות את נקודות התורפה והוחלשה של צה"ל, ולפגוע בו ביעילות בדיוק בהן. בעוד צה"ל הולך ושוקע באינתיפאדה הראשונה ביסס עצמו חזבאללה כארגון הבולט והחזק בדרום לבנון. 

צה"ל מצדו יצא למבצעים כמו "תשובה מהירה" באפריל 1990, שמיצב את סיירת גבעתי כיחידה איכותית. כוח מהסיירת (ומגדוד שקד) בפיקוד מג"ד שקד, רס"ן אייל שליין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד קודם לכן על הסיירת החטיבתית, נע בלילה והתמקם במארב במרחב שבין הכפרים משע'רה, עין אל־תינה והעיירה מיידון. בשתי הזדמנויות זיהה הכוח ופגע בחוליות פעילי חזבאללה והרג שישה מהם. לאחר מכן נסוג הכוח בהצלחה לקו המוצבים של צה"ל.

אבל למרות הצלחות מבצעיות שכאלו, פעולת מיידון סימנה את השינוי בטיב האויב שמולו ניצבת ישראל, ולקח לצה"ל חמש שנים עד שהפנים אותו. 

"צריך להרוג"

בראשית 1995 חל שינוי מהותי, עם מינויים של שני מפקדים בכירים, הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. "היה לי זמן להתכונן לפיקוד צפון ובניתי תכנית איך נלחמים בגרילה", סיפר לוין בסדרה.

הרמטכ"ל ליפקין־שחק הגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון כמלחמה, על כל המשתמע מזה, ולוין, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הוביל בפיקוד הצפון קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. "צריך להרוג", אמר לוין.

במקביל הוקמו בית הספר ללוחמה נגד גרילה ויחידת אגוז, בפיקוד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13, שהתמחתה בלחימה בלבנון. תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שהיה מפקדה השני של יחידת אגוז, אמר בסדרה שהצבא החל "להיכנס לתוך המאחזים של חזבאללה, למאהלים, לעמדות שלהם", ולפגוע בהם בשטחם. מאז ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמי אגוז עשרות מחבלים.

אבל לא רק יחידות מובחרות רשמו הצלחות מבצעיות. לוין שחרר חבל גם לגדודי חטיבות החי"ר וחלקם, כמו גדוד 890 של הצנחנים בפיקוד דרור וינברג, יוצא סיירת מטכ"ל שנהרג לימים כמח"ט חברון, פעלו גם מעבר לקו האדום.

שיאה של הגישה ההתקפית שהוביל לוין היה במבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. כוחות מיוחדים הוחדרו לעומק לבנון, במטרה לפגוע בחוליות שיגור רקטות במגע ישיר והכוונת אש מדויקת. קצין ששירת אז בסיירת נח"ל, עליה פיקד חן ליבני, סיפר לי כי כוח מהסיירת הוחדר בחשאי לעומק השטח והכווין אש מדויקת, לעבר משגרי קטיושות, כשהוא ממוקם בעורפם של פעילי החזבאללה. היה זה, אמר, "קונצרט של אש שהסתיים ברגע".

אירוע כפר כנא, כפי ששיחזר בסדרה לראשונה שר הביטחון נפתלי בנט, שהיה אז מ"פ ביחידת מגלן, קטע את המבצע באיבו. גם כך, הרגו הכוחות כשבעים פעילי חזבאללה ופגעו ברבים נוספים. 

ללוין לא היו אשליות שהחזבאללה ייעלם, אבל לתפיסתו הוא יהיה מוחלש וזניח בחשיבותו. לצערו, אמר, קשרו לו את הידיים ומנעו ממנו לנצח. נכון, תמיד יהיו גנרלים שיסבירו כי לו שומעים בקולם בזמן היו יכולים לנצח. זוהי הגרסה הצבאית לאמירה של מאמן הפוטבול האמריקני הנודע, וינס לומבארדי, לפיה "לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח".

במקרה של לוין קשה שלא לחשוב שיש בדברים משהו. הישגיו בפיקוד הצפון היו מרשימים. ממשלות ישראל, משמאל ומימין, בחרו שלא לתרגם אותם למדיניות כוללת. 

לחתוך הפסדים וללכת

בסדרה סיפר מפקד יק"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, על האירוע שהוריד לו את האסימון. במאי 1995, סיפר, הרג כוח מסיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שבעה לוחמי חזבאללה וחזר בשלום.

בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. הישיבה בלבנון, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הפשיטות היעילים של צה"ל בלבנון, "הפכה מנכס לנטל אדיר". כשנשאל האם חלק את התובנה שלו עם מפקדיו, הוא הודה שלא. 

הוא לא היה היחיד שחשב כך. בראיון ל"כאן" סיפר אלוף (מיל.) יאיר גולן כי כשהיה מ"פ בצנחנים, ב־1986, לאחר היתקלות מוצלחת ברכס הרפיע, בה "הרגנו שני מחבלי אמל", ביקש ממנו ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל עוזי לבצור, לכתוב לו מה צריך לדעתו לעשות עם אזור הביטחון. גולן הגיש לו מסמך בו המליץ "שנצא מאזור הביטחון, נשאיר שם את צד"ל אבל נוציא אותו מהמוצבים. שיחיה חזרה בכפרים".

עשור מאוחר יותר, סיפר גולן, כינס אלוף פיקוד הצפון, לוין, את המפקדים הבכירים בלבנון, ובהם הוא עצמו. בישיבה, אמר גולן (שפיקד אז על החטיבה המזרחית ביק"ל), "הסברנו להם שהביטחון מתפורר". בעצם, אמרו הקצינים ללוין, צריך לחתוך הפסדים וללכת. לוין, שהבין שלא יוכל לנהל את המערכה כפי שרצה, קיבל את דעתם וסיכם את הדיון "באופן הבא – צריך לצאת למבצע התקפי נגד חיזבאללה, להכות בו כדי שלא יגידו שברחנו ואז לצאת חזרה לגבול הבינלאומי".

הרמטכ"ל ליפקין־שחק אפשר ללוין להציג את משנתו לדרג המדיני, אבל שם נמנעו מלקבל החלטה ולמעשה השאירו את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים.

בפועל, במשך רוב תקופת השהייה בלבנון לא בחן הדרג המדיני והצבאי הבכיר את כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, טען בשעתו כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים בישובים. רק כשנכשל בכך, ירה על יישובי הצפון. הוא צדק, אבל התובנה הזו חמקה מעיני הקברניטים. 

עד עתה לא ברור מדוע נמנעה ישראל לממש את הצעתו של הסנטור ג'ורג' אייקן, מימי מלחמת וייטנאם: "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו" (גם לאייקן לא הקשיבו). ישראל נסוגה מלבנון לבסוף רק במאי 2000, לפני עשרים שנים, כתוצאה מהחלטתו האמיצה והחכמה של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק.

מטכ"ל שעוצב בלבנון

המטה הכללי הנוכחי עוצב ונצרב בשירות בלבנון. האלופים אייל זמיר ותמיר היימן (שריון), מוטי ברוך, אהרון חליוה ואיתי וירוב (צנחנים), תמיר ידעי (גולני) ויואל סטריק (גבעתי), עשו שם את כל שירותם, מחיילים ועד למפקדי גדודים. הרצי הלוי ואמיר ברעם פיקדו שם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, ואמיר אבולעפיה פיקד על סיירת נח"ל.

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, עשה את כל שירותו, מחייל בצנחנים ועד למח"ט בלבנון. אחד המפקדים שהשפיעו עליו במיוחד היה תא"ל ארז גרשטיין, ובשל כך היה חשוב לו לשוחח, ערב יום הזיכרון, עם בנו של גרשטיין, המשרת כקצין בגדוד בגולני, על אביו.

הדור שלי לא לחם בלבנון. לנו, שהתגייסנו בשנות האלפיים, חיכה עימות אחר, קרוב בהרבה לבית. כחצי שנה לאחר הנסיגה פרצה האינתיפאדה השנייה, מלחמה קשה וסיזיפית שארכה כשש שנים וגבתה אלפי קורבנות ביהודה ושומרון ועזה.

כמעט שלוש שנים, בלי הפסקות, בילו חברי למחזור הגיוס בצנחנים בשטחים (לחלקנו, כמוני, היו קורסי הפיקוד וההדרכה בבסיס הטירונים, שאפשרו מרחב נשימה). כמעט כל לילה פשיטה, מעצר או היתקלות, כמעט כל יום מחסום וסיור, ובין לבין השגרה המתישה של שירות ביחידה לוחמת.

מהמלחמה שלנו זכורים בעיקר שני דברים: מבצע "חומת מגן" שהחזיר את היוזמה לידי צה"ל (ואותו החמצנו כי התגייסנו רק שבועיים קודם לכן), והנופלים. כאלו הן המלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה. ככל שהן מתארכות הן נשכחות. אבל את הנופלים לא שוכחים.

מהצפייה בסדרה עולים שורה של לקחים. ראשית, בדבר הצורך לזהות נכון את האויב ולהיערך מולו בהתאם, ושנית לחתור לקיצור המערכה, ככל שניתן. לקח נוסף נוגע לצורך לבדוק כל העת שהאסטרטגיה שנבחרה מובילה לכיוון הנכון, כי המציאות משתנה, ומה שהתאים בעבר לא בהכרח מתאים כעת.

ישראל עזבה את לבנון לפני שני עשורים (וחזרה למשך כחודש ב־2006), אך האויב מולו לחמה אז נשאר האויב העיקרי מולו היא נערכת ובונה את הכוח. חזבאללה, כפי שהוכיח בתקרית פריצת הגדר האחרונה בגבול הצפון, נותר יריב מתוחכם ומר. לא מן הנמנע שנפגוש בו שוב. אז יידרשו צה"ל ובראשו המטה הכללי לתרגם את לקחיהם משנות הלחימה בלבנון לתוצאה מוצלחת יותר. 

עיבוד חוויות קרב בכתיבה – איך כותבים מלחמה | מאת אביעד מנדלבאום

רשומה רגילה

בפייסבוק נפתחו לאחרונה מספר קבוצות שבהן משתפים חוויות לחימה מתקופות שכמו נשכחו מהזיכרון הקולקטיבי הלאומי. הן מהוות מרחב מוגן לשיתוף, ומאידך ממחישות את מגבלות "שיח הלוחמים" הישראלי. עיון בשלושה ספרים מצביע על גורם מלכד והוא "מרחב הבושה" – מרחב שעמותת "רסיסים" מנסה לצמצם.

לאחרונה אנו עדים לקבוצות שונות בפייסבוק שאומנם שונות בחברים המרכיבים אותם ובגילם, אך זהות במטרתן – שיתוף החוויות השונות מהשירות הצבאי לפי משימת הצבא במהלך שנים מסוימות בתקופות שמשום מה פחות תפשו מקום בזיכרון הקולקטיבי הישראלי בהשוואה למלחמות הגדולות של פעם. דוגמה בולטת היא קבוצת "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים" העוסקת כהגדרתה בתקופת השהייה ברצועת הביטחון בלבנון. קבוצה אחרת, באותו הקונספט, נתנה מענה לדור צעיר יותר "סיפורים מעזה – תקופת המוצבים והמבצעים". גל הקבוצות הזה נובע במידה לא מועטה מספרו של חיים הר-זהב, "לבנון: המלחמה האבודה", וליתר דיוק מתהליך כתיבתו.

בתאריך ה-16 במרץ היה אמור להיערך ערב בהנחייתי עם שלושה סופרים שכתבו חוויות לחימה, בהם הר-זהב. מטרת הערב, פרי יוזמתה של העמותה, הייתה לדבר עם היוצרים ולנתח באמצעותם את תהליך עיבוד חווית לחימה לתוך כתיבה ומכאן שם הערב "איך כותבים מלחמה". לצערי, הערב בוטל נוכח משבר הקורונה.

צריך לומר מראש, אני אינני איש טיפול וגם לא מבקר ספרות מקצועי, אך בעברי שירתי שירות קרבי ביחידת הפלחה"ן בחטיבת גבעתי ובעברי ידעתי אירועי לחימה, חלקם קשים. לימים, אחרי שנים בהם עיבדתי בעצמי את אשר עברתי הצטרפתי כפעיל לעמותת "רסיסים" ואני מתנדב בקבוצת "רצים עם רמי". כיום אני מחבר בוועד המנהל של עמותת "רסיסים", וכשנתבקשתי על ידי חבריי להנחות את הערב, כאחרון החיילים, התייצבתי.

בשורות הבאות אכתוב בקצרה אודות הספרים שעמדו להיות עיקר ולב ערב העיון, והם: "הנשמה ה-48" (הוצאת מערכות, 1981) מאת משה לוי ששירת בחיל הים ועל סיפונה של המשחתת "אילת"; השני "לבנון: המלחמה האבודה" (הוצאה עצמית, 2019) מאת חיים הר-זהב המתאר בצורת רשומון את ארבע השנים האחרונות לשהות צה"ל בארץ הארזים; והשלישי, "גם אני הייתי שם" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2019) מאת יהונתן הרבלין המספר את קורותיו לאחר השתתפותו בצוק איתן כלוחם בגדוד הסיור של חטיבת הנח"ל.

ספרו של משה לוי "הנשמה ה-48" הוא למעשה סיפור אהבה של מלח לספינתו – המשחתת "אילת", אך גם מצבת זיכרון הן ל-47 החללים שנספו במהלך טיבועה של המשחתת והן למשחתת עצמה, היא הנשמה ה-48. בספר, תיאר לוי כיצד בחר לשרת על סיפונה של אח"י אילת מבין "כל האחרות" (עמודים: 15-13), ואת קורותיו על הספינה, ובכלל זה את הווי הצוות, טקסי קבלה וחניכה, מסדרים והשגרה המבצעית. לוי משייט בשפה העברית בנינוחות וכותב בשפה "אריק איינשטיינית" שמעטים עוד דוברים אותה. כמי שאינו מכיר את חיל הים, היטיב לוי לתאר את החיל ואת החיים במשחתת, אך גם את חוסר האונים בטיבועה וההמתנה לחילוץ שבושש מלבוא.

בניגוד ללוי ולהרבלין שמספרים סיפור בגוף ראשון ונופחים חיים לא רק בחללים ובספינה אלא גם בקונטקסט ובהלך הרוח כברומן, ספרו של הר-זהב על "המלחמה האבודה" מסופר כרשומון אירועים שהתרחשו בלבנון בין השנים 2000-1996 ונכתב לאחר ראיונות עומק רבים עם אלו ששרתו בלבנון. ברקע הספר אג'נדה ברורה – המלחמה אבודה כי הציבור שכח את השירות בלבנון וכאבם של הלוחמים נשכח אך לא שכח.

ביקורת מקיפה על הספר, על חשיבותו וחסרונותיו, הובאה כאן בעבר, אבל ראוי לציין שתי מעלות נוספות לספר שלא יסולאו בפז. האחת, המחבר, ששירת כלוחם בחטיבת הנח"ל בלבנון בשנים המדוברות, היטיב לתאר את התחושות, את הפעולות האוטומטיות ואת האווירה כשאירוע לחימה מתרחש. כמי שחווה אירועי לחימה מעולם לא חשתי הזדהות שכזו עם טקסט כתוב. השנייה, הוא הצליח לתפוס, הן נוכח בחירה סלקטיבית של אירועים שבחר לציין בספרו והן נוכח כתיבתו אשר כביכול מרגישה מרוחקת, את רוח התקופה במדויק בכל האמור בתחושותיו של החייל הפשוט ובתיאור יחסי צבא-חברה בתקופה הנידונה.

בשונה מאחרים, יהונתן הרבלין בספרו "גם אני הייתי שם" לא תיאר בהרחבה את חווית הקרב וגם ההווי הצבאי נמצא יחסית בשוליים. עם זאת, השוליים הללו משמשים כמן דבק המחבר את יתר הפרקים בספר. ספרו כמו משלים את שני הספרים האחרים, הן בציר הכרונולוגי של ההתרחשויות והן עם דגש על חוויות ההתמודדות והעיבוד של השלכות הלחימה על נפשו. הרבלין כתב ספר ארצישראלי המספר את סיפורם של כל המשתחררים משירות קרבי בשני העשורים האחרונים ואולי אף יותר, את הדחף לבריחה רחוק לשם התנתקות וקבלת אנטי-תזה לעולם המשמעת וההיררכיה הצבאי בחופש ובמרחבים של דרום אמריקה. בד בבד, שזורים סיפורי הצבא והטיול בדרום אמריקה יחד עם ההתמודדות והטיפול בתסמונת הדחק הפוסט-טראומתי שהוא חווה – אותה, יצוין, הוא מתאר בפרטי פרטים באופן חשוף וכואב שהחברה הישראלית לא תמיד מכירה או רוצה להכיר.

מלבד העיסוק בחוויית לחימה, הספרים והסופרים נבחרו לאותו ערב עיון שבוטל הן בכדי להמחיש את הרצף הכרונולוגי והמעבר הבין-דורי והן בכדי להדגיש את הטרילוגיה הנוצרת מכינוס שלושת הספרים ויוצריהם יחד. שכן, הכתיבה על חוויית הלחימה משתנה על-פי רוח התקופה והזמן שבו היא נעשית, והרי הזמן מלבד שמתעתע, הוא מרפא גם אם רק במקצת. כך לדוגמה, ספרו של לוי פורסם בשנת 1981, לאחר ארבע שנים בהן הכותב פקד משפחות שכולות, ערך ראיונות לאנשי מפתח רלוונטיים ולהבנתי, במודע או שלא במודע עיבד חוויה שהאדם היחיד שסירב לשוחח עמו אודותיה תיאר כחוויה אשר "כולנו רוצים לשכוח, אתה מנסה להזכיר" (עמודים: 10-9).

הסיבה ברורה, התקופה בה טובעה אח"י אילת היא תקופת האופוריה של ניצחון מלחמת ששת הימים, דבר שעמד בניגוד גמור לתחושות לוחמי המשחתת שנשלחו למשימת סיור במים בינלאומיים בקרבת פורט סעיד במטרה "להראות נוכחות ישראלית" בצפון תעלת סואץ. לראיה, הפרק הביקורתי השואל "מי אחראי לטיבוע" כלל לא הופיע במהדורתו הראשונה, אלא הופיע רק במהדורה השנייה ובמהדורה השלישית לספר נוספו פרטים שנחשפו לראשונה ופרק נוסף מאת האלוף אברהם בן שושן, מפקד חיל הים 1989-1985.

מן העבר השני, בדור לבנון, "מרחב הבושה" נבע מדיסוננס אחר שבין "חוויית הלחימה והמתח היומיומי מצפון לגבול, לבין שגרת יומם של אזרחי ישראל שהמשיכה כאילו לא מתנהלת מלחמה כלשהי במקביל אליה" (עמוד 8). הקורא מקבל המחשה ברורה לאותו "מרחב הבושה", באמצעות תיאור חזרתו של מי מן החיילים בספר לחופשת סוף שבוע בביתו מן השירות הקרבי בלבנון, שכלל שגרת לחימה של מארבים ומטענים. הוא אינו משתף בחוויותיו את חבריו בשל ההבנה כי "החברים לא יבינו ממילא, ולכן אין טעם לספר להם מה קורה בלבנון".

בעת ההיא, כך לפי הר-זהב, נהג צה"ל להוציא הביתה את מי שחוו חוויית לחימה בעלת תוצאות טרגיות. לתפיסתו היה זה "ככל הנראה המקום האחרון שבו צריכים היו להיות. במקום עיבוד רגשי של החוויה ביחידה, לצד החברים שעברו אותה יחד עם החיילים, הם נשלחו לפגוש את הוריהם שאותם לא שיתפו ממילא בדבר וחצי דבר אודות השירות גם בימים שקטים, ובוודאי שלא שיתפו באירועים קשים, כדי לא להדאיג. כשחזרו החיילים ליחידתם, כעבור מספר כמה ימים, נהגו בדומה לחבריהם ולא דיברו על האירוע שעברו. המסר ללוחמים, כפי שהעביר בשעתו מח"ט גולני אייזנקוט לחייליו, היה – "אסור להתייפח". צריך לשמור על פאסון. החיילים צריכים להיות קשוחים" (עמודים 284-283). הדברים מקבלים משנה תוקף ואף חוזרים בחוויותיו האישיות של הכותב בספרו של הרבלין, שאף מציין במהלך כתיבתו כי כשנשאל אודות תחושותיו על ידי זוגתו התבייש לשתף.

"מרחב הבושה" פנים רבות לו ולא תמיד הוא מתכתב באופן ישיר עם המילה "בושה" שעושה לו עוול, מדובר בגבולות השיח בחברה הישראלית אודות חוויות לחימה. "הטרחנות" שבלספר מה עברתי ומה היה בתקופתי. עמותת "רסיסים" מטרתה לצמצם את מרחב הבושה ולהרחיב את השיח ואחת הדרכים היא בטקס זיכרון ממלכתי אחר. טקס בו לצד זיכרון הנופלים אנו מקדשים את החיים ומספרים את סיפורם של אלו שבחרו לשתף. קבוצות הפייסבוק שציינתי בהתחלה כמו משלימים מלאכה שהחלה "כפרויקט", הפכה לעמותה שמלאכתה עוד לא תמה.

גם השנה תערוך עמותת "רסיסים" אירוע זיכרון והוא יועבר, כמו יתר הטקסים והכנסים, בשידור ברשת האינטרנט. הציבור מוזמן לצפות, להיווכח ולתת מקום לכל אדם והסיפור שלו. לתפארת מדינת ישראל.