רסיסים – מזיכרון לעצמאות ומחברה אל הפרט\ מאת אביעד מנדלבאום

רשומה רגילה

פרויקט רסיסים מבקש, מתוך שאיפה לעצב את הזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית ולהוביל שיח של שיתוף ועיבוד השפעותיה האישיות והחברתיות של הלחימה, לתת קול ל-"שקט הנוגע לקרב" בכדי לייצר מרחב ציבורי ומקום לעיבוד חוויות הלחימה.

בקרוב, כמדי שנה, נציין את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. פרויקט רסיסים (ע"ר), אשר שם לעצמו מטרה להוביל ולהרחיב את השיח הישראלי בנושאי צבא-חברה, מבקש ליצור מרחב ציבורי מכיל ולהזכיר כי לצדנו בטקס המסורתי להנצחת חיילנו, גיבורינו וקרובינו, ניצבים גם אלה שמלחמתם עוד לא תמה גם בשוך הקרבות.

פרויקט רסיסים מבקש ליצור מרחב ציבורי מכיל ולהזכיר כי ישנם גם אלה שמלחמתם עוד לא תמה גם בשוך הקרבות.

גם השנה יהיו ביננו שייתהו על המעבר החד מיום זיכרון לחללי מערכות ישראל אל חגיגות יום העצמאות. מעבר זה, עבורי, הוא תמצית ההוויה הישראלית, החוסן לקום על אף הקושי והעצב ולחזור לשגרה, ואפילו לחגוג. יכולותינו כחברה לעמוד במעבר זה, מעיד על חוסנה של אומה. תא"ל (מיל') מאיר אלרן, ראש התוכנית לחקר החזית האזרחית במכון למחקרי ביטחון לאומי, הגדיר חוסן לאומי באמצעות יכולות ההתמודדות והתגובה של חברה לטראומה, ואז לשוב ולקיים את שגרת החיים הפרטיים והציבוריים, אגב הצלחה לייצר תהליכים של הסתגלות והתאוששות אישית וקולקטיבית מהירה, כמו גם אופטימיות בנוגע לעתיד. על פי הגדרה זו יכולת העמידות (Resilience) של חברה תלויה לא בכדי בחוסנם האישי של הפרטים המרכיבים אותה. "עמידות" ו-"חוסן אישי" הם שני מונחים משדה המחקר הפסיכולוגי הכוללים משתנים כמו רגשות, תחושת ביטחון והתנהגויות אדפטיביות. מה לכל אלה וליום הזיכרון?

בין אלו שיעמדו לצדנו בטקס הזיכרון עת תושמע הצפירה ודגלי ישראל יורדו אל חצי התורן, יהיו ביננו המתמודדים עם תגובת קרב (הפרעת דחק פוסט טראומתית), או זיכרונות קשים מחוויית הלחימה שעברו. חוויית הלחימה, בראי "רסיסים", כוללת את תחושותיהם של כל אלו שחוו את השלכותיה של החוויה. החל מהחייל בקרב תחת אש אויב, התצפיתנית הצופה במתרחש, וכלה במבשר ההודעה הנוראה מכל, ובכלל זה משפחתו של החייל. כל אלו הנושאים עמם תחושות ורגשות המשפיעות על התנהלותם של הפרטים, אם בשגרה אם במשבר, כתוצאה מחוויית לחימה שחוו במישרין או בעקיפין. פרויקט "רסיסים" אינו מציע שירות פסיכולוגי ואינו מחליף את מעלותיו הטיפוליות. "רסיסים" מציע כתף ומדרבן את הפונים אליו לדבר – הסיפור שלך, הוא סיפורנו שלנו כחברה. "רסיסים" רוצה להרחיב את השיח, המכונה לעיתים "שיח לוחמים", גם לאלו שחשים בושה מתוך תחושת אשמה "למה אני חזרתי והם לא" או מתוך תחושת אכזבה על פעולה שלא ננקטה או כן ננקטה במהלך הקרב, וגם לאלו שאינם חוו את הקרב מזירת ההתרחשות בה התחוללה. באמצעות הרחבת השיח לתחושות המעגל השני והשלישי לאותה חווית לחימה "רסיסים" שואף לצמצם את רגשות "הבושה", להרחיב את הלגיטימציה גם לאלו שלא לחמו בשדה הקרב לשתף ולדבר אודות התמודדותם עם החוויה, להגביר את המודעות להשפעות חוויית הלחימה עלינו כחברה ובכך לחזק אותנו כאומה.

אביעד מנדלבאום, עוזר מחקר ב-INSS.

השנה גם אני אקח חלק באירוע הזיכרון לחללי מערכות ישראל שיערכו חברי פרויקט "רסיסים". טקס זה, שנערך זו השנה הרביעית, מפנה את הזרקור לאלו ששרדו את הקרבות – אלו שמלחמתם לא תמה. כעוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתכנית טרור ומלחמה בעצימות נמוכה, וכמי ששירת כלוחם בפלחה"ן גבעתי במהלך האינתיפאדה השנייה, אני מוצא חשיבות עצומה בלהרחיב את השיח אודות חוויות לחימה. לצד סיפורי גבורה המהדהדים את מיתוס החייל הצבר הישראלי, שומה עלינו להקשיב גם לקולות אחרים, קולם של כ-4000 גברים ונשים המוכרים על ידי משרד הביטחון, ועוד אלפי הלומי קרב שאינם מוכרים כלל. קולותיהם של אלו שחוו אירועי לחימה, או אלו המלווים את נשאי הזיכרונות והתמודדותם "עם השדים". אנו מזמינים את הציבור אל הטקס, להיחשף לסיפוריהם של הדוברים והדוברות על חוויות הלחימה שלהם, ולהכיר מקרוב את הרעיונות והאנשים מאחורי הפרויקט. אנו מעודדים את כל החברה הישראלית לספר את סיפורה.

אביעד מנדלבאום הוא עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתכנית טרור ומלחמה בעצימות נמוכה.

שתיים דובים: האם טראמפ יצליח לשבור את ברית מוסקבה-בייג'ינג?\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

למרות שהן מתנהגות כבעלות ברית אסטרטגיות, הפערים בין רוסיה וסין יכולים לאפשר לטראמפ, אם ישחק נכון בקלפיו, לשנות את המאזן המעצמתי לטובתו.

חלק מן המציאות הגיאופוליטית שחזה אורוול מתממש בימים אלה, (מקור: סימניה).

בספרו האלמותי, "1984", תיאר ג'ורג' אורוול מציאות דיסטופית שבה שלוש מעצמות-על נלחמות זו בזו ברוטציה: בכל פעם שתיים מהן מתאגדות כנגד השלישית, והמבודדת מתחלפת מדי פעם. למרות שנכתב ב-1948, כבר אז חזה אורוול את התבססותן של שלוש המעצמות הגדולות של המאה העשרים: הוא קרא להן אוקיאניה, השולטת בעולם דובר האנגלית בצפון אמריקה, האיים הבריטים ואוסטרליה, איסטאסיה, השולטת במזרח הרחוק, ואיראסיה, השולטת מסיביר ועד תעלת למנש. או, בגרסת העולם האמיתי: ארצות הברית, סין ורוסיה. מתום מלחמת העולם השנייה ברה"מ וסין פעלו כמקשה אחת במסגרת המאבק הבין-גושי, אך הנרי קיסינג'ר, יועץ הנשיא האמריקני לביטחון לאומי, היה הראשון לזהות את הפערים האידיאולוגיים בין המאואיזם לבין הלניניזם, הוביל לפריצה ביחסי וושינגטון-בייג'ינג באופן שבודד את מוסקבה והלכה למעשה סיים המלחמה בוייטנאם.

הציר הרוסי-סיני שב למלוא כוחו בשנים האחרונות עת הציב חזית שמרנית ותקיפה מול מדיניות החוץ של אובאמה. רוסיה וסין תמכו בציר השיעי ע"י פיתוח יחסים כלכליים, הגנה על סוריה במועצת הביטחון וייצוא נשק לאיראן; המשיכו וממשיכות לסחור עם צפון-קוריאה באופן שמשאיר את ראש המשטר מעל המים; תוקפות את ארה"ב בסייבר ונטפלות לספינותיה בימים; מחבקות את מצרים, תורכיה וישראל שחשו נבגדות מהממשל האמריקני; מנהיגות את פורום המעצמות העולות של ה-BRICS (יחד עם ברזיל, הודו ודרום-אפריקה) ומובילות קו לעומתי ב-G20, הגרסא הלא-אליטיסטית של ה-G7 ממנו נבעטה רוסיה ב-2014 לאחר שפלשה לקרים.

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

כשנבחר טראמפ, מהללו ומשבחו של הנשיא הרוסי פוטין, עלו השערות, כולל על-ידי החתום מטה, בדבר היתכנותו של מגה-דיל בין-מעצמתי, במסגרתו ארה"ב ורוסיה יבצעו ויתורים הדדיים ותאחדנה כוחות מול סין העולה ומתעצמת. פערי האינטרסים בין המעצמות האסייתיות הונחו לפניו על מגש של כסף: התלות הסינית בייבוא נפט רוסי, הכניסה הסינית למרכז אסיה (רפובליקות ה-"סטן" למיניהן שהיו בעבר חלק מברה"מ) והתחרות על שווקים לייצוא נשק הם רק כמה מנקודות המחלוקת של השתיים. חזון המעצמה הגובר של סין, שמצהירה בבירור כי בעתיד ישוב העולם למודל דו-קוטבי, ארה"ב נגד סין, אינו עולה בקנה אחד עם השאיפות האימפריאליסטיות של פוטין "להחזיר את רוסיה לקדמת הבמה העולמית".

אך בניגוד להערכות ולמרות כל ההצהרות בתקופת הקמפיין והבחירות, נראה שטראמפ מנסה להתקרב דווקא לדוב הפנדה: מאז נפגש עם נשיא סין, שי, הוא לא מפסיק לחלק שבחים לו, לפגישתם (במהלכה סיפר לו, סביב עוגת שוקולד, על התקיפה בסוריה בעת שהתרחשה), לרפובליקה העממית וליחסים בין המדינות. "כבר עכשיו", מזהים הנשיא ואנשיו שינוי חיובי בגישת סין מול צפון-קוריאה ובנושאי הסחר, וטראמפ אף הספיק לחזור בו מהבטחת הבחירות להכריז על סין כמניפולטורית מטבע. ומה עם רוסיה, אהובתו הגדולה? בתחילה הסתפק טראמפ בלשלוח מסרים חריפים דרך השגרירה לאו"ם ניקי היילי, שגינתה את התמיכה הרוסית למשטר אסד. מעט אחרי הצעת הגינוי שהרוסים הטילו עליה וטו במועצת הביטחון בעוד סין, באופן חריג, נמנעה, טס למוסקבה שר החוץ רקס טילרסון, ידיד ותיק של הקרמלין ושל פוטין. הפגישות שערך הדיפלומט האמריקאי שקיבל את "אות הידידות" מנשיא רוסיה לא תוארו כנעימות, בלשון המעטה.

נשיא רוסיה פוטין, מדגיש שוב ושוב את תפקידו של רוסיה כמעצמה עולמית, (מקור: ויקפדיה).

מה גרם לשינוי? אולי ההבנה שעלייתה של סין היא בלתי-נמנעת, וכל ניסיון לעצור את התעצמותה יעלה חרס ויעלה בדם. אולי השפעת הכוורת של טראמפ, שהאגף המתון בה (המיוצג ע"י סגן הנשיא מייק פנס, מזכיר ההגנה ג'יימס מאטיס והיילי) עוין את רוסיה, בעוד ירדה קרנם של הרוסופילים מימי הקמפיין. אולי החקירות בקונגרס, שמבהירות לטראמפ שיחס אוהד מדי לקרמלין יעלה לו בקרדיט, באמינות ובתרחיש קיצוני גם בכיסאו. אולי הפגישה עם שי יצרה מומנטום חיובי. עם פוטין, אגב, טראמפ עוד לא נפגש. כנראה שמדובר בשילוב של הכול יחד, ואם טראמפ ישכיל לפתח את יחסי ארה"ב-סין ולהרחיבם מהתחום הכלכלי אל המדיני והביטחוני, כולם ירוויחו מהחזית המשולבת של שתי הכלכלות הגדולות בעולם.

חוץ מרוסיה. פוטין מדגיש שוב ושוב את תפקידו של רוסיה כמעצמה עולמית, ובפעם האחרונה שהרגיש כי ארה"ב מכרסמת בחצר האחורית שלו הוא פלש לאוקראינה והצית בה מלחמת אזרחים. בתרחיש שבו ארה"ב וסין משתפות פעולה בנושא ביטחוני (מצפון קוריאה ועד הפלסטינים) ומדירות מהשיח את רוסיה, התגובה של פוטין עשויה להיות כואבת.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

כנגד ארבע אפשרויות דיברה ארצות הברית\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

"זבנג וגמרנו", "המקל על השולחן", "יורים ומדברים" וה-"בן גוריון": אפשרויות מתחרות להיגיון האסטרטגי והפוליטי שמאחורי התקיפה האמריקנית בסוריה.

התקיפה האמריקנית בסוריה בעקבות השימוש בנשק כימי הייתה אירוע טקטי עם השלכות אסטרטגיות על המעורבות האמריקנית באזור, על עתיד אסד וההסדרה בסוריה ועל היחסים הבין-מעצמתיים. המאמר הזה ינסה לעשות את הבלתי אפשרי, לחזות את העתיד, ע"י המתודולוגיה של "אפשרויות מתחרות": הצבת הגיונות שונים בהכרח לאירוע התקיפה, הצלבתם עם המידע ועם הידע הקודם שלנו, ורק לאחר מכן הצבעה על ההיגיון הסביר ביותר. אין שיטה מושלמת לניבוי העתיד (למעט לשקר, כפי שקבע הפיזיקאי נילס בוהר), אך "אפשרויות מתחרות" מאפשר להבחין טוב יותר בין תרחישים שונים, מבלי להתקבע על-פי תחושת בטן.

התרחיש הראשון הוא "זבנג וגמרנו". בתרחיש הזה, ההיגיון המוביל את הנשיא דונלד טראמפ בהחלטתו הוא בעיקר פנימי: כדי להוכיח שאינו בובה של פוטין, אך בלי להיכנס לעימות חזיתי עם הקרמלין, וכדי לבדל עצמי מקודמו בתפקיד מבלי להיכנס לעימות הצבאי (שאובמה נמנע ממנו בצדק), אתקוף פעם אחת. כך, גם יקבל קרדיט מוסרי על ההחלטה, גם לגיטימציה פוליטית וגם ימנע מבזבוז משאבים על הבוץ הסורי. ובעתיד? עסקים כרגיל.

הנשיא רוזוולט, דיבר ברכות אך אחז במקל גדול, (מקור ויקיפדיה).

אופציה נוספת היא "המקל על השולחן". הנשיא האמריקני טדי רוזוולט טען שבדיפלומטיה, "דבר ברכות אך אחוז במקל גדול". טראמפ אמנם צועק הרבה, אך בתרחיש הזה הוא גם שם מקל רציני על שולחן המו"מ באשר לעתיד סוריה: מעתה ידעו בכל עיר וכפר ופלך (ולא רק בסוריה: את האיתות הזה מבינים היטב גם באיראן ובצפון קוריאה) שארה"ב לא תהסס לפגוע פיזית במי שיחצה את הקווים האדומים שלה. הדבר יאפשר לנהל מו"מ מעמדת עוצמה ובכוח האיום, מבלי להתעמת פיזית עם הצבאות הנוכחים באזור.

התרחיש השלישי הוא "יורים ומדברים". התרחיש הזה זהה לקודמו אלא שהפעם, בכל פעם שהתפתחות בשטח או בשולחן המו"מ לא תישא חן בעיני "אבו איוונקה", כפי שכונה טראמפ בתקשורת הערבית, דמשק תשלם את המחיר. יש לכך יתרון מובהק: גיבוי איומים במעשים וקביעת עובדות נוחות יותר לארה"ב באשר לעתיד האזור. עם זאת, ישנם גם חסרונות רבים: הסכנה שבהתנגשות צבאית עם צבא אסד, איראן או רוסיה, שעשויה להוביל להסלמה רחבה יותר; עלויות גבוהות בכוח אדם שמוטב ויופנה לאזורים אחרים בעולם; וכן כמויות גדלות מהמשאב החשוב ביותר של הנשיא – קרדיט.

בן-גוריון, קבע ש"נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן", (מקור: ויקיפדיה).

ולבסוף ישנה האופציה "הבן-גוריונית". התרחיש הזה הוא פרפראזה אמריקנית לאמירתו האלמותית של ראש הממשלה הראשון, שכן הוא מתנהל תחת ההיגיון של "נילחם בדאעש כאילו אין אסד ונילחם באסד כאילו אין דאעש": טראמפ ירחיב את המערכה הקיימת נגד המדינה האסלאמית גם נגד היכולות האסטרטגיות של הקצב מדמשק (ביו-כימי, טילי קרקע-קרקע וחיל אוויר), כבסיס לכפיית הסדרה במדינה שפעם הייתה סוריה. המחירים ידועים – חיי אדם, דולרים וקשב נשיאותי יזרמו כמים. והסכנות גדולות, ובהן הסלמה רחבת היקף שתגרור את טראמפ למלחמה שהוא ביקש להימנע ממנה. אך גם טראמפ וגם אנשיו יודעים שאובדן בסיס אווירי אחד לא ימנע מאסד להמשיך לטבוח באנשיו, בגז או בהפצצות.

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

אפשרות מספר אחת גם היא על השולחן, אך בסבירות נמוכה יותר: איומים בנוסח "תחזיקו אותי, תחזיקו אותי" דורשים תיקוף אחת לכמה זמן, וטראמפ לא רוצה להיראות כמי שלא מגבה את איומיו. התרחישים האחרונים שהוצגו הם סבירים עוד פחות: רוסיה יכולה לנקום במקומות הרבה יותר כואבים לטראמפ (בתקיפת סייבר או בניסוי גרעיני), והדבר האחרון שמבקש מי שהילל ושיבח את פוטין וגמר אומר לטפח את היחסים עם הקרמלין הוא להיות מושפל על ידו לעיני כל העולם. בניתוח קר של "האפשרויות המתחרות" האלו, סביר שהשנייה היא הסבירה ביותר. טראמפ, שנקרע בין סיסמאות הבחירות שלו ("America First" ו-"Make America Great Again" אינן דרות בכפיפה אחת), ירצה להוכיח שהוא לא פראייר, לא אדיש ולא בובה-על-חוט של הקרמלין, אך מבלי להשקיע ברצינות, כסף, משאבים וכוח-אדם, ולהסתכן בעימות עם רוסיה. לעומת זאת, שליחת מזכיר החוץ טילרסון לז'נבה לדון בעתיד האזור כשהוא מנופף בתמונות של טילי טומהוק כאיום, לא עולה הרבה כסף, בוודאי בהשוואה למערכה כוללת בסוריה.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

כל הדרכים מובילות לפריס\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

הבחירות בצרפת בחודש הבא יקבעו את עתיד היבשת, בין גוש אירופי מאוחד למדינות מפורדות המתחמשות להגן על עצמן מפני רוסיה ומהגרים: המנצחים, המפסידים ואיפה ישראל יכולה להרוויח מזה.

ביום רביעי, ה-29 במרס, הפעילה ראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, את סעיף 50 באמנת ליסבון, המקבע את התהליך לעזיבת האיחוד האירופי. תהליך עזיבתה של הכלכלה השנייה בגודלה ביבשת את האיחוד הוא מכה אנושה למדינות החברות, לממסד בבריסל ולכל הרעיונות הליברליים שהמפעל האירופי ייצג, אך ייתכן שמדובר רק בטריילר לסרט על התפרקות האיחוד. כעת, אחרי ההפסד שנחל חירט ווילדרס בהולנד, עיני היבשת והעולם נשואות אל צרפת, שבחודש אפריל תצביע על זהות נשיאה (או נשיאתה) הבא.

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

כי עם כל הכבוד לבריטניה, צרפת (יחד עם גרמניה) היא הלב של האיחוד האירופי: היא אחת משש המדינות שייסדו את ברית הפחם והפלדה, שנועדה לבסס קשרים כלכליים ככבלים שימנעו מלחמה שלישית ביבשת; היא משתמשת במטבע האירו; צרפתית היא השפה המדוברת בארבע מדינות אירופיות בנוסף לצרפת; הצבא הצרפתי הוא הצבא הפרוס ביותר בעולם מבין צבאות היבשת (ובעולם הוא שני בפריסתו רק לצבא האמריקני) וכעת, עם עזיבת בריטניה, צרפת תהיה למדינה היחידה באיחוד המחזיקה במושב קבוע במועצת הביטחון של האו"ם ובארסנל גרעיני. התרחיש שבו מרי לה-פן תנצח בבחירות ותוביל תהליך Frexit, שעשוי להיראות בדיוני ומנותק מהמציאות, ממש כפי שניצחונו של טראמפ בבחירות לארה"ב נראה בבוקר השמונה בנובמבר, גלי ההדף יהדהדו לאורך היבשת. לא יהיה מדובר רק בניצחון נוסף לתנועות האירו-סקפטיות ולמנהיגים הלאומנים מהקרמלין ומהבית הלבן, כיוון שמעבר להשלכות הכלכליות הברורות, תיווצר תמונה מדינית-ביטחונית חדשה ביבשת.

שרת ההגנה ד"ר אורסולה פון-דר-ליין, (מקור: ויקפדיה).

המפסידה הגדולה תהיה כמובן גרמניה, ובפרט הקנצלרית מרקל, שתספוג קרע אסטרטגי עם שלוש בנות הברית החשובות ביותר שלה בפחות משנה. המכה האנושה לרעיונות האירו-צנטריות שמובילים הקנצלרית וחברי מפלגתה תהפוך כל ניסיון להגדיל את סמכויות האיחוד לבלתי אפשרי דה-פקטו, ותהרוג את הרעיון השאפתני שנשמע מפעם לפעם בדבר הקמת צבא אירופי, רעיון שנתמך על-ידי היורשת המסתמנת, שרת ההגנה ד"ר אורסולה פון-דר-ליין. עם אובדן כיפת הברזל המדינית-ביטחונית שסיפקו בריטניה וצרפת, ובהיעדרה של הרתעה גרעינית, תהליך התעצמות והתחמשות מברלין ומזרחה הוא רק עניין של זמן. ראשיתו במענה לאימפריאליזם של הדוב הרוסי שהתעורר רעב אחרי עשרים וחמש שנים של שנת חורף, המשכו באתגר הפליטים מהמזרח התיכון שרק יתעצם ככל שהאיחוד ייחלש, ושיאו במענה לאתגרי הביטחון שמדינות אירופה ייצרו זו לזו, ובפרט בגבולות. 2017 תהיה 1914 מהתחלה.

האם תיפתח מלחמה נוספת באירופה? כנראה שלא. גם באם האיחוד יתפורר, או, לכל הפחות, ייהפך לרלוונטי הרבה פחות, הקשרים הכלכליים ותנועת האנשים בין המדינות ישמשו כרסנים. כך או כך, הגדלת ההוצאות הביטחוניות היא כמעט ודאית והיא טומנת בחובה הזדמנות פז למדינה אחת קטנה מהמזרח התיכון – ישראל.

באחרונה פרסם משרד הביטחון כי במהלך 2016 חל זינוק דרמטי בייצוא הביטחוני לאירופה, תוצאה ישירה של עליית איום הטרור והפליטים והצורך בפיתוח מענה מודיעיני, מבצעי וטכנולוגי. לישראל, עם המומחיות והטכנולוגיה, יש הזדמנות פז להגדיל את הייצוא הביטחוני ליבשת לא רק באמל"ח אלא גם בשיתוף פעולה במאמצי לוחמה בטרור וביקורת גבולות, במחקר ופיתוח של טכנולוגיות ובהכשרות. באם תשכיל, את ההבנות הביטחוניות תגבה ישראל במזכרי הבנות עם היבטים מדיניים: להבטחת הייצוא, לגיבוי בינ"ל ולהגבלת תנועת החרם ביבשת. לראשונה בהיסטוריה, אירופה זה האפריקה החדשה.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

רוסיה של טראמפ היא איראן של אובמה\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

"החיזור" של ממשל טראמפ אחרי הקרמלין נובע מזיהוי אינטרסים משותפים לארה"ב ולרוסיה, ומכוון לוותר על עקרונות ישנים בתמורה לשיתוף פעולה בנושאי ליבה, ובהם המאבק בדאעש. 

אם היינו שואלים את הישראלי הממוצע מה דעתו על איראן, כנראה שהיינו מקבלים תשובות בנוסח, "איראן היא השטן, המדינה המסוכנת ביותר בעולם ואסור לעשות איתה הסכמים בוודאי שלא כאלה שמאפשרים לה להמשיך ולממן את הטרור באזור".

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, פיתח מדיניות בנושא האיראני שנובעת מזווית ראייה אחרת: איראן היא מעצמה אזורית עם כלכלה שברירית, הנהגה שמנוהלת בסופו של יום ע"י שיקולי ריאל-פוליטיק וציבור שקרוע בין שמרנים רדיקליים לליברלים פרו-מערביים. כמו שאיראן היא חלק מהבעיה במזרח התיכון, כך היא תוכל – בהפעלת מקלות (סנקציות) וגזרים (מו"מ) מתאימים – להיות חלק מהפתרון. שיאו של הפלירט האמריקני-איראני הגיע לשיאו בקיץ 2015 עם החתימה על הסכם הגרעין, שדחה את האיום המיידי שהצבה איראן למדינות המתונות באזור (בהן ישראל) ואמור, בטווח הזמן הרחוק, לקרב את ההנהגות בטהראן ובוושינגטון לקראת פתרון משברים אחרים.

ואז נבחר טראמפ, ובחירתו מעמידה את כל מערכת היחסים הזו, שנבנתה על ההנחה שהיורשת של אובמה תמשיך את תהליך ההתקרבות לאיראן, בסכנה. טראמפ נוהג באופן דומה לקודמו, ומעלה על ראש שמחתו יריבה מסורתית, מסוכנת לא פחות, שאף מציבה איום אסטרטגי לביטחון, לאינטרסים ולערכים האמריקניים במזה"ת ובעולם – רוסיה. על פניו מדובר בפלירט מוזר, שלא לומר פזיז שרבים מייחסים לו מניעים סמויים של טראמפ ואנשיו, עם מעצמת-העל במיל' והמדינה היחידה אי פעם שהייתה מסוגלת להשמיד את ארה"ב. אך בראייתו של טראמפ, רוסיה אינה האנטיכרייסט שהייתה בימי המלחמה הקרה: כלכלתה מקרטעת, גבולותיה מאותגרים ע"י יריבים ממערב (נאט"ו) ומדרום (סין) והיא חולקת עם ארה"ב אינטרסים אסטרטגיים במרחבים שונים, שהמרכזי והמיידי בהם הוא המאבק בשטן של המאה ה-21, הג'האד העולמי (באופן אירוני, אותו יריב משותף שאובמה זיהה לארה"ב ולאיראן).

514793

אם רוסיה כל-כך מעוניינת בכניסה לבוץ הסורי, למה שנפריע לה? אם היא מתערבת בתהליכים הדמוקרטיים במדינות מזרח-אירופה, למה שנתערב אם הן לא מסוגלות ולא מוכנות להגן על עצמן? ואם, במסגרת מגה-דיל בין-מעצמתי, נוכל לסחוט ויתורים ממוסקבה בתחומים שבהם היא פוגעת ישירות בארה"ב (סייבר, התנגשויות בים הצפוני, גרעין וטילים בליסטיים בין-יבשתיים) ולכונן שת"פ מול האויב המיידי (הג'יהאד העולמי) או העתידי (סין), אז מה זה כבר ויתור על זניחת המחויבות למדינת עולם-שלישי אירופית כמו ליטא, לטביה או אסטוניה?

הברית הטרנס-אטלנטית החדשה היא, בחזונו של טראמפ, ברית של נוצרים, שמרנים, לאומנים-לבנים ואוטוקרטים שאינם מייחסים חשיבות יתרה לשיח ערכים של "טוב ורע" אלא רק לכוח ולאלו החזקים מספיק כדי לדורשו. אם לברית טראמפ-פוטין יבקשו להצטרף מנהיגים בעלי דעות דומות כלה-פן או ווילדרס, הם יותר ממוזמנים. רבים זוכרים לטראמפ את אמירתו שברית נאט"ו היא "מיושנת", אך היה גם חלק שני למשפט – נאט"ו מיושנת כיוון שאינה נלחמת בטרור. במסגרת אותו מגה-דיל, יבקשו טראמפ ופוטין לשרטט מחדש את המזרח התיכון, ככל הנראה בהתאם לטעמיו של האחרון בתמורה לוויתורים שיעשה במישור הבילטראלי. מאטיס-שויגו זה הסייקס-פיקו החדש והפעם, מאה שנים מאוחר יותר, הם יחלקו את הלבנט באופן שאמור להתחשב באינטרסים העדתיים והדתיים של מיליוני תושבי עיראק וסוריה, ומתוך אינטרס משותף של פגיעה, קשה ככל הניתן, בג'יהאד העולמי.

אך בכל חדר יש פיל ובמקרה הזה, הפיל הוא אותו פיל שאתו התחלנו את המאמר: בסוריה פזורים מאות (אם לא אלפי) לוחמים איראניים, והם לא ימהרו לסגת מהמסדרון היבשתי שסללו לבני בריתם בלבנון. בכוח לא יוציאו אותם, וסנקציות הן כלי רגיש ונפיץ מדי, מה שמציב סימן שאלה לגבי מה התמורות שארה"ב ורוסיה מסוגלות לתת לאיראנים בתמורה לנסיגה, וכמובן – האם באמת אותה נסיגה חשובה להן מספיק בכדי לשלם?


רותם אורג הוא סופר, ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

לצבא האמריקני יש פתרון לכל בעיה, גם לאלו שהוא לא פותר | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעבור הצבא האמריקני פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) הוא כלי חיוני בלוחמה בטרור. מנגד, נראה שהממשל "התאהב" בפתרון והוא נוטה להשתמש בו גם כשהוא מתאים לבעיה וגם כשלא.

תרגיל של צוות 6 במחנה קמפ סלבי, מיסיסיפי, (צילום: Staff Sgt.Chris Griffin / U.S. A).

תרגיל של צוות 6 במחנה סלבי, מיסיסיפי, (צילום: Staff Sgt.Chris Griffin / U.S. A).

בתחילת השבוע פשט כוח מן הקומנדו הימי האמריקני, ה-Navy SEALs, על מפקדה של אל-קאעדה במחוז ביידה שבמרכז תימן. הפשיטה היתה המבצע הקרקעי הראשון שאישר טראמפ מאז הושבע כנשיא. בקרב, שנמשך כשעתיים, נהרגו שלושה מבכירי הארגון בתימן, אבו ראוף אל-דאהב, סולטאן אל דאהב וסייף אל נימס, וכן 11 פעילים נוספים. למרות שהפעולה הוגדרה כמוצלחת הרי שקשה להגדירה "נקיה" וחפה מתקלות. מש"ק בצוות הקומנדו, ויליאם אואנס שמו, נהרג בפעולה ושני לוחמים נפצעו. מסוק פינוי מדגם V-22 אוספריי שהוזנק לאירוע נפגע מאש המחבלים והתרסק. בדומה למה שהתרחש בפשיטה שבה חוסל בן לאדן, המסוק הושמד על-ידי לוחמי הקומנדו בטרם נסוגו. לאחר שהכוח פונה במסוקים תקף את המפקדה מל"ט אמריקני. כמה עשרות בלתי-מעורבים נפצעו ונהרגו בפעולה, בהם בתו בת ה-8 של בכיר הארגון אנוואר אל-אוולקי שחוסל ב-2011.

"דרושה רשת בכדי להילחם ברשת"

הפעולה בתימן תוכננה במשך מספר חודשים על-ידי פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), אליו כפופות יחידות העילית האמריקניות כוח דלתא וצוות 6 של הקומנדו הימי. הפיקוד הוקם כלקח ממבצע "ציפורן הנשר", פשיטת הנפל לחילוץ בני הערובה האמריקנים מטהרן ב-79'. מאז מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר היווה פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים את חוד החנית האמריקני בלוחמה בטרור ואנשיו אחראים לפגיעה בבכירי אל-קאעדה, המדינה האסלאמית ואל-שבאב. הבולט במבצעי הפיקוד, אותו ריכז והוביל ב-2011 מפקד JSOC דאז, האדמירל ויליאם "ביל" מקרייבן, איש הקומנדו הימי, היה הפשיטה בה חוסל בן לאדן.

גנרל סטנלי מק'קריסטל, פיקד על מבצעי JSOC בעיראק, (מקור: וקיפדיה).

גנרל מק'קריסטל, פיקד על מבצעי JSOC בעיראק, (מקור: וקיפדיה).

למרות שבתקופת הנשיא אובמה גדל משמעותית נפח הפעולה של הפיקוד, הרי שאת השינוי במקום שהוא תפס יש לייחס דווקא לממשל הנשיא בוש הבן ולמהפכה שהוביל מפקדו באותם ימים, קצין צנחנים גבוה ורזה, הגנרל סטנלי מק'קריסטל. בהרצאה שנשא ב-2013 בספריה הצבאית על-שם פריצקר בשיקאגו ציין מק'קריסטל כי כשקיבל את הפיקוד על JSOC בשנת 2001 ביצע הפיקוד כ-18 פשיטות בחודש. על-מנת לפרק רשתות טרור, קבע הגנרל, אין די ב"עריפת ראש הנחש", שכן פגיעה בראש הארגון וסגנו לא תמוטט את הארגון. יתרה מזאת, נהג להתבדח, אם יעשו זאת בפנטגון הצבא דווקא ישתפר. אם רוצים למוטט את הרשת מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד לבכירים. מערכה מתמשכת שכזו חייבה גוף שונה מזה שעליו פיקד. "דרושה רשת בכדי להביס רשת", היה המוטו שלו, והוא הפך את הפיקוד לגוף שמרושת טוב יותר טוב ומקיים "שיתוף פעולה מבצעי" בין מודיעין עדכני לצוותי לוחמים מובחרים. קצין המודיעין של מק'קריסטל ב-JSOC, שלדבריו סייע לו רבות להזרים את המידע המודיעיני העדכני היישר ללוחמים בשדה, היה קולונל בשם מייקל פלין, כיום היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית. כשמק'קריסטל סיים את תפקידו ביצעו לוחמיו כ-300 פשיטות בחודש, בהן פגעו בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה.

בשנים האחרונות פעלו לוחמי JSOC כנגד בכירי המדינה האסלאמית ואל-שבאב, בעיראק, סוריה וסומליה, בין היתר בשורת פשיטות לשחרור בני ערובה. לאחר אחת מהן, בה חולץ מידי הטאליבן באפגניסטן הרופא האמריקני דיליפ ג'וזף, החליט הנשיא אובמה להעניק את עיטור הכבוד של הקונגרס לרב-המלחים אדוארד באיירס, איש צוות 6 של הקומנדו הימי. בשל כך מהווה הפיקוד "מקפצה" לתפקידי פיקוד בכירים. הגנרל ג'וזף ווטל למשל, שצנח בראש גדוד ריינג'רס באפגניסטן ב-2003 ופיקד על JSOC, הוא כיום מפקד פיקוד המרכז האמריקני. בדומה למק'קריסטל (כמו גם כמה גנרלים ישראלים, בהם הרצי הלוי ובוגי יעלון) גם מפקדו הנוכחי של JSOC, הגנרל אוסטין "סקוט" מילר, החל את שירותו כמפקד מחלקה בדיוויזיה המוטסת ה-82 ובהמשך ברגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא היבשה, כוח סער חי"ר מובחר המחבר בין החי"ר הקל למבצעים המיוחדים. כמפקד פלוגה בכוח דלתא לחם בקרב מוגדישו ובהמשך פיקד על היחידה כולה בעיראק ועל מבצעים מיוחדים באפגניסטן‏. לאחר מכן שב ל"צבא הגדול" כמפקד המרכז למצוינות בתמרון. הפשיטה בתימן היתה גם למבצע הגלוי הראשון בתקופתו כמפקד JSOC, אך קדמו לה פשיטות רבות שנותרו חסויות.

לא "כדור כסף" לכל בעיה

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

מאז 2001 הגדילה ארצות הברית את מערכי הכוחות המיוחדים שלה, בדגש על אלו המיועדים למלחמה בטרור באופן ניכר. עד לשנת 2006 למשל, היו היחידות המיוחדות של חיל הנחתים (ה"מארינס") נפרדות מן פיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא (SOCOM). הדבר נבע, בעיקר, משום שהנחתים תמיד נחשבו ל"בן המקופח" של המטות המשולבים בתקציב, כוח-אדם וציוד. אולם האתגרים שבמלחמה כנגד ארגוני הטרור הפועלים, כפי שהגדיר זאת הגנרל הבריטי רופרט סמית, "בקרב האנשים" כשהם מנצלים את האוכלוסייה המקומית לסיוע וכמחסה, חייבו שינוי של השיטה. הצורך בשילוביות מוגברת, שיתוף ידע וניסיון מבצעי ופיתוח שיטות חדשניות שנשענות על מיטב המוחות בכלל הזרועות, עליו עמד הגנרל מק'קריסטל ב-JSOC, הביא להקמת המפקדה למבצעים מיוחדים של הנחתים (MARSOC) המאגדת תחתיה את כלל הכוחות המיוחדים של החיל – רגימנט הנחתים למבצעים מיוחדים ("הפושטים") – וכפופה לפיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא. באוגוסט האחרון גם הוחלט להעניק ל"פושטים" סיכת לוחם ייחודית עם הסיסמה "רוח בלתי­-מנוצחת".

בעת שהתרחשה הפעולה בתימן הנחה הנשיא טראמפ את שר ההגנה, ג'יימס מאטיס, לגבש בתוך 30 ימים אסטרטגיה אגרסיבית ויעילה יותר להבסת המדינה האסלאמית. מאטיס, גנרל בדימוס שעשה את עיקר שירותו שבפיקוד על יחידות הרגלים של חיל הנחתים, עשוי להציג דוקטרינה שונה מזו של קודמיו, אך הסיכוי שזו תכלול "מגפיים על הקרקע" בהיקף רחב, בדמות חטיבות מתמרנות כנגד דאעש נמוך. סביר גם תחת ממשל טראמפ תיזהר ארצות הברית מלסבך את חייליה בביצה טובענית דוגמת מלחמות וייטנאם ועיראק שאין להם יעדים ברורים ואסטרטגיית יציאה מוגדרת מראש. יידרש אירוע בסדר גודל משמעותי (שלא לומר עוד 11 בספטמבר) בכדי שאמריקה תטיל את חייליה למערכה ממושכת.

חוסר נכונות להתערב באופן משמעותי בלחימה בעיראק ובסוריה יביא, ככל הנראה, להמשך השימוש הגובר בכוחות מיוחדים כ"משככי כאבים". אולם במערכה כנגד דאעש יכולים כוחות אלו לתמוך את המערכה, ולא להחליף את המסה הקריטית הדרושה. כנגד דאעש, ש"משחק על כל המגרש" הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי, התקיפות האוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולהכריע בלחימה הקרקעית. "התאהבות" של הממשל האמריקני בחלופה זו על פני מערכה רחבה, ותפיסתו אותה כ"כדור כסף" הפותר כל בעיה, גם כשהיא אכן הפתרון המתאים וגם כשלא, יש בהם כדי להדאיג. היא עשויה לעכב את הכרעת דאעש ולשוות לארצות הברית דימוי של מי שנרתעת מכל עימות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.02.2017)

יש ועדה, יש מסקנות, אבל מודל הכבאי עוד אתנו עד לשריפה הבאה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסקנות הוועדה לעניין עבודת הקבינט המדיני-ביטחוני מהוות פתח לשיפור עבודת הקבינט, אולם בסופו של יום מי שלא רוצה לדעת לא יודע, ויש בהן גם מסר למבקר המדינה. 

השבוע פורסמו ממצאי הוועדה לעניין עבודת הקבינט המדיני-ביטחוני שקבעו כי יוקם גוף במטה לביטחון לאומי (מל"ל), שיהיה אמון על עדכון שוטף וקבוע בנושאים אשר בתחומי עיסוקו של הקבינט ויורכב משני עובדים שדרגתם ראש חטיבה. כמו כן, המל"ל יפיץ דו"ח יומי הכולל סקירות מודיעין, תמונת מצב עדכנית ומידע רלוונטי. בנוסף, לכל שר ימונה רפרנט קבוע שיהיה אחראי לעדכן אותו באופן תדיר (לפחות אחת לשבוע) במתרחש בזירות השונות, ולהכינו לדיוני הקבינט. הוועדה עצמה כללה אישים מנוסים ובקיאים בתחום עבודת הקבינט. צ'חנובר היה מנכ"ל משרד החוץ, עמידרור כיהן כראש המל"ל ולוקר היה מזכירו הצבאי של נתניהו. במהלך עבודתה נועצו חבריה בשורה של מומחים ואנשי מקצוע, בהם בין היתר, ח"כ עפר שלח שהציג להם את הצעת החוק שלו בנושא.

הוועדה הוקמה ביוני האחרון על רקע המשבר שפרץ בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר החינוך נפתלי בנט, עם הצטרפות "ישראל ביתנו" לקואליציה. בנט, שניסיונו כחבר קבינט במבצע "צוק איתן" צרוב בו, דרש אז למנות לשרי הקבינט מזכיר צבאי, שיהיה אחראי לעדכנם בחומר הנדרש. רה"מ סירב. המשבר נפתר בפשרה על-פיה ראש המל"ל יהיה אחראי על עדכון חברי הקבינט והכנתם לדיונים, חלק מתפקידי המל"ל גם קודם לכן. הטענה, שהעלה בשעתו בנט, כי ראש הממשלה ממדר את חברי הקבינט, נכונה רק בחלקה, שכן חברי הקבינט בממשלה הקודמת נמנעו מלהשתתף בסמינר שהוכן עבורם באג"ת ורוב חברי הקבינט הנוכחי (זולת השרים גלנט וליברמן, שזקוקים לו פחות מכולם) לא טרחו לבקר בתרגיל המטכ"לי.

נימוק נוסף שהביא, ככל הנראה, להקמת הוועדה, הוא הדו"ח הצפוי של מבקר המדינה על "צוק איתן", הכולל ביקורת קשה על ראש הממשלה ועל עבודת הקבינט במבצע. טביעות האצבע של האיש שמינה את הוועדה ניכרות בה. כך, לא נכללה במסקנותיה דרישת השר בנט למנות מזכיר צבאי לשרי הקבינט, והיא קבעה כי במהלך עימות צבאי אין לאפשר ביקורי שרים באופן עצמאי ביחידות הצבא ובגופים ביטחוניים, שלא במסגרת ביקור קבינט שיתואם על-ידי המל"ל. כזכור, במהלך הלחימה בקיץ 2014, סייר בנט באופן עצמאי בשטח, ביקר ביחידות השונות ונעזר בהיכרות בלתי-אמצעית עם דרג מפקדי השדה, שעם חלקם שירת בימיו כמ"פ ביחידת מגלן. תוצאות הביקור ההוא היו העלאת איום המנהרות לראש סדר העדיפויות של הקבינט. ביקור שכזה, קבעה הוועדה, הוא מחוץ לתחום.

פרסום מסקנותיה כעת גם מהווה, מבחינת ראש הממשלה, מסר למבקר שמשמעו: אני לא צריך שיגידו לי מה לא בסדר בקבינט, אני יודע לבד וגם פועל לתקן זאת. גם כך וגם כך, בסופו של דבר לא יעזרו כל הוועדות שבעולם. מי שלא רוצה לדעת לא יידע ואי אפשר יהיה להכריח אותו "להגדיל ראש".

השבוע ערך גורם בכיר בצה"ל תדרוך לכתבים הזרים, במהלכו אמר כי בשנת 2017 הסבירות למלחמה שבה תהיה ישראל מעורבת, נמוכה בשל מעורבות חזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה ובידודו של חמאס בעולם הערבי. אם זאת, אמר הגורם הבכיר, "ישנה אפשרות להסלמה במצב באופן לא צפוי". להסלמה הזו יש להיערך מראש, באמצעות תהליך סדור, במהלכו ידונו שרי הקבינט, לעומק, בתרחישים השונים, כמו חדירת מחבלים ליישוב בגבול הצפון או ברצועה, ובמטרות שירצו להשיג בתגובה להם. כשזה יתרחש, יהיה בידי השרים מצע של ידע רלוונטי ותכנית מגירה שיש להתאים לאירוע הספציפי. בינתיים מתנהל הקבינט על-פי מודל הכבאי, אותו הזכיר השבוע בראיון הסופר יוני ויצמן, בעברו קצין ביחידה מובחרת. בקורס קצינים, סיפר ויצמן, למד מודלים של מנהיגות שאחד מהם היה "דמות הכבאי שקם בבוקר ומכבה את השריפה היומית. ככה המדינה הזאת נראית, ניהול שריפות בלי אסטרטגיה".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 23.12.2016)

 

קבינט של פטישים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מינה הנשיא-הנבחר טראמפ גנרל בדימוס נוסף לתפקיד בכיר בקבינט המדיני-ביטחוני שלו. טראמפ רוצה שמי שיושב בקבינט ידע על בשרו את המשמעות שבשליחת חיילים לשדה-הקרב. לא בטוח שזה טוב.

hqdefault

סגן הנשיא פנס, הגנרל מטיס והנשיא-נבחר טראמפ, (צילום: youtube).

בשבוע שעבר בחר הנשיא-הנבחר דונלד טראמפ בגנרל בדימוס ג'יימס מטיס, מפקד פיקוד המרכז לעשבר, לתפקיד מזכיר ההגנה הבא של ארצות הברית. הבחירה במטיס כמזכיר ההגנה הפתיעה משום שמאז שנות החמישים לא מונה גנרל בדימוס לתפקיד. השבוע הודיע כי הוא ממנה את הגנרל בדימוס ג'ון קלי, מפקד פיקוד הדרום האמריקני למזכיר המחלקה לביטחון המולדת. רוב החוקרים בממסד האקדמי האמריקני, העוסקים במדע המדינה וביחסי הדרג האזרחי-צבאי, "מקדשים" את חשיבות מעמדם האזרחי של שר ההגנה וראשי המערכות בממסד הביטחוני האמריקני כתנאי להבטחת יעילות ואיכות הפיקוח האזרחי על הצבא. למרות זאת נראה שהפעם בחרו רבים מהם לתמוך בבחירותיו של טראמפ בגנרלים אמריקנים בדימוס. חלקם אף קוראים לשנות את המגבלות שמטיל החוק האמריקני בדבר שבע שנות צינון, כדי לאפשר את המינויים הללו.

ד"ר קובי מיכאל מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), טוען שלצד ההנמקות שמספקים אותם חוקרים בזכות כישוריהם של אותם גנרלים והביטחון שהם משדרים בנוגע להבנתם את מהות יחסי הדרג אזרחי-צבאי וחשיבות הפיקוח האזרחי על הצבא, ניתן להצביע על הסבר נוסף, גם אם אינו מוצג בפומבי. הנשיא-הנבחר טראמפ נבחר בזכות גישתו האנטי-ממסדית ויש מי שחוששים מפני הסיכון שבשינוי כללי המשחק של הממשל האמריקני וערעור התשתית המוסדית של הפוליטיקה האמריקנית. לתחושתם, דווקא הגנרלים, שצמחו במערכת הממסדית ומבינים את חשיבותה ואת החשיבות שבהתנהגות אחראית ומרוסנת הן כלפי פנים והן בזירה הבינלאומית, עשויים להיות הגורם שירסן את הנשיא-הנבחר וימנעו ממנו לפרק את המערכת האמריקנית בשמה של האנטי-ממסדיות. דווקא אותם גנרלים נתפשים כאחראים מבוגרים, המבינים את מגבלות הכוח ומחשיבים תהליכי תכנון וחשיבה ובעיקר אחריות כלפי בני-ברית ועמיתים בזירה הבינלאומית. "אלא שאת הנימוק הזה", אמר מיכאל, "קשה לבטא בקול רם מדי".

הנחתים כבשו את הקבינט

(מקור: סימניה).

מטיס תואר בספר כ"סוג של נזיר לוחם", (מקור: סימניה).

מטיס השלים מסלול פיקוד מלא ביחידות הרגלים של הנחתים (וכונה בפי חייליו "כלב משוגע"). מטיס הוא תלמיד מובהק של ההיסטוריה הצבאית ונוהג לקחת אתו לשדה הקרב ספרים שונים ובהם "הרהורים" שכתב הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס, "שערי האש" אודות לחימת הספרטנים בתרמופילי ו"עם החיל הוותיק" שכתב יוג'ין סלדג' אודות קרבות הנחתים בפלליו ואוקינאווה בהם לחם. בספרם "קוברה 2" (הוצאת משרד הביטחון, 2010) תיארו כתב הניו יורק טיימס מייקל גורדון וגנרל הנחתים בדימוס ברנרד טריינור את המערכה האמריקנית לכיבוש עיראק ב-2003. מטיס הוצג בספר כ"סוג של נזיר לוחם. ג'ים קונווי, מפקד חיל המשלוח ה-1 של הנחתים ומפקדו הישיר של מטיס, שחקן פוטבול לשעבר, התנשא אמנם גבוה מעל הגנרל הנמוך והקשוח, אך לא היה קצין נחתים חסר סבלנות ואגרסיבי ממטיס. במלחמה באפגניסטאן הותיר מטיס את חותמו כאשר הוביל כוח של נחתים, שבסיסו על אוניות הצי בים הערבי, למרחק של כ-650 ק"מ עד לקנדהר. הוא היה נחוש בדעתו להצטיין גם בעיראק" (עמוד 209). מטיס הוביל את הדיוויזיה ה-1 של הנחתים במסע המלחמה עד לבגדד בסגנון ובתנופה שהזכירו לרבים את הגנרל פאטון. הוא נחשב, לצד היותו "נחת של נחתים", לקצין שחושב "מחוץ לקופסה".

דנפורד בעיראק 2

"ג'ו הלוחם" דנפורד כמפקד צוות-קרב של נחתים במלחמת עיראק, 2003, (צילום: youtube).

השבוע הודיע טראמפ כי הוא ממנה את גנרל הנחתים לשעבר ג'ון קלי למזכיר המחלקה לביטחון המולדת. קלי שירת כעוזרו של מטיס כאשר הלה שימש כמפקד הדיוויזייה ה-1 במערכה לכיבוש עיראק ומטיס העריך אותו מאוד. במהלך הקרבות הועלה לדרגת בריגדיר גנרל (הנחת הראשון שזוכה לכך בשדה הקרב מאז "צ'סטי" פולר) ופיקד על כיבוש העיירה תיכרית, בה נולד סדאם חוסיין. הצלע השלישית במשולש הזה, שהחלה את ה"השתלטות" של הנחתים על הממסד הביטחוני היא יושב ראש המטות המשולבים, הגנרל ג'וזף דנפורד. במערכה בעיראק פיקד דנפורד על צוות-קרב חטיבתי בדיוויזיה של מטיס. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הכוחות ציפו כי יקבלו התרעה בת יומיים לפני שיוטל עליהם לפלוש לעיראק. לפתע שאל מטיס את דנפורד אם אנשיו יוכלו להיות מוכנים בתוך 12 שעות. איש לא ציפה כי יעמדו בכך – הם עשו זאת בתשע שעות. תחילה הוטל עליהם לאבטח שדות נפט בדרום. גורדון וטריינור כתבו בספרם כי דנפורד ביצע את משימותיו במערכה ההיא במהירות, ביעילות ותוך חיסכון בחיי אדם. 16 שעות מרגע שהחלה כבר השלים דנפורד את משימתו הראשונה. "העיראקים ממזרח לגזרתו היו מרותקים, מתקני זיקוק הנפט ותחנות השאיבה החיוניים במערב נתפסו שלמים, וכמה מאות חיילים עיראקים נתפסו או נשבו" (עמוד 219). בהמשך לחם דנפורד תחת מטיס בבגדד ובפלוג'ה.

מטיס נחשב למבקר חריף של הסכם הגרעין עם איראן אך גם למי שמתח ביקורת נוקבת על ההתנחלויות וראה בהם מכשול להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. למרות זאת מטיס נחשב כמי שאוהד את ישראל וכמי שקשר קשרים חבריים עם רבים מקציני צה"ל הבכירים, בהם האלוף שי אביטל, שהתרשמו ממנו מאוד.

פטיש מסמר ניקח מהר

מטיס בימיו כמפקד פיקוד המרכז האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

מטיס בימיו כמפקד פיקוד המרכז האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

קלי ומטיס מצטרפים לגנרל מייקל פלין, שמונה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי. שמו של פלין, קצין צנחנים גם הוא שעשה את עיקר שירותו כקצין מודיעין בפיקוד המבצעים המיוחדים ובאפגניסטן, נקשר באחרונה לפרשת פיצה-גייט, תיאוריית קונספירציה הזויה על-פיה פיצרייה מנצלת ילדים קטנים כעבדי מין כחלק מרשת פדופיליה שמנהלת שרת החוץ לשעבר קלינטון. פלין ובנו היו בין אלו שצייצו ברשת אודות אמינות התיאוריה. גבר חמוש ברובה התפרץ השבוע לפיצריה בטענה שהגיע לחלץ את הילדים. האירוע נגמר, במזל גדול, ללא נפגעים. בנו של פלין פוטר בשל כך מצוות המעבר של הממשל החדש. לצד חיבתו לתיאוריות קונספירציה קורא פלין כבר זמן מה לארצות הברית לרכך את מדיניותה כלפי רוסיה ולהימנע מעימות עם אתה בנוגע למזרח אירופה וכן כמי שתופס את האסילאם הקיצוני כאיום המרכזי על שלום העולם.

הגנרל פטראוס, קורא במאמר להגדלת היקף הצבא ותקציב ההגנה האמריקניים.

הגנרל פטראוס כראש ה-CIA, (מקור: ויקיפדיה).

התפקיד המשמעותי היחיד בתחום מדיניות החוץ האמריקנית שטרם אויש בקבינט של טראמפ הוא זה של מזכיר המדינה. ברשימה הקצרה של המתמודדים בולט שמו של הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק וכמפקד הכוחות במדינה הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. בהמשך פיקד פטראוס על פיקוד המרכז האמריקני ושימש כמנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA). במאמר שפרסם השנה עם מייקל אוה'נלון, עמית מחקר בכיר במכון ברוקינגס, בכתב העת הנחשב "Foreign Affairs" (יחסים בינלאומיים) מתח פטראוס ביקורת על חלק מרעיונותיו של טראמפ לגבי מדיניות החוץ. פטראוס גם טען במאמר כי למרות שהממשל האמריקני הנוכחי נרתע מלקחת חלק בעימותים החורגים מן הלוחמה הקונבנציונאלית בין צבאות, הרי ש"ההיסטוריה מלמדת כי בסופו של דבר הוא ימצא את עצמו עוסק בהם, נשאב לכך בידי האירועים". כדאי, ציין שהכוחות יהיו ערוכים לכך.

יועציו של הנשיא-הנבחר טראמפ ציינו שהסיבה לבחירתו בגנרלים בדימוס היא רצונו כי הצוות האמון על ביטחון המדינה יכלול אנשים המבינים מתוך ניסיונם האישי את האתגרים בשליחת כוחות אמריקאיים לאזורי לחימה. זוהי שאיפה לגיטמית ואפילו ראויה. אבל באיוש כלל (או רוב) עמדות המפתח בקבינט המדיני-ביטחוני האמריקני בגנרלים בדימוס יש גם משהו מטריד. אנשים שהיו פטישים (אנשי צבא) במשך כל חייהם הבוגרים מתרגלים לראות כל בעיה כמסמר. זה לא תמיד המצב והפטיש אינו בהכרח פתרון לכל בעיה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 08.12.2016)

הצוללות והמל"ל: נראה שלישראל אין חדר מצב מתפקד\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בניגוד למה שניתן היה לראות בתכנית "חדר מלחמה" משנת 2005, פרשת הצוללות, יחד עם דוח המבקר על צוק איתן, מלמדים כי המערכות הביטחוניות בין הדרג המבצע לדרג המחליט לא מתפקדות כראוי.

אח"י תנין, (צילום: דו"צ).

אח"י תנין, (צילום: דו"צ).

בשנים האחרונות הופקה בישראל שורת סדרות דרמה על גופים במערכת הביטחון שנחשבו במשך שנים לחשאיים מדי לטלוויזיה. הבולטת שבהם היא "פאודה", שעסקה בצוות מסתערבים בשטחים. לפני כולן היתה בשנת 2005 "חדר-מלחמה", שיצר יאיר לפיד בכובע הקודם שלו כאיש תקשורת וסופר. הסדרה עסקה בגוף במשרד ראש הממשלה (רוה"מ), שדרכו עוברות כל ההחלטות הביטחוניות של ישראל, הדומה מאוד למטה לביטחון לאומי (מל"ל). עלילת הסדרה התרחשה בשנת 2004, כאשר האינתיפאדה השנייה בעיצומה ואף ששמו לא הוזכר במפורש, ניכר כי חדר-המלחמה (חמ"ל) פעל תחת ראש הממשלה שרון.

בפרק הראשון בסדרה מצטרפת לחמ"ל יעל סיגלר (בגילומה של איילת זורר), לוחמת מוסד לשעבר, כאחראית החדשה על הערכות מודיעין חו"ל. את פניה מקבל מפקד היחידה, אל"מ במיל' רענן אורן (בגילומו של ליאור אשכנזי), יוצא הצנחנים ששירת כסגן מפקד יחידת שלדג. שיחת ההיכרות שהוא עורך לה עם תפקידה החדש ועם הארגון נשמעת כציטוט מחוק המל"ל. לשאלת סיגלר בנושא הסמכויות והכפיפות מבהיר לה רענן כי "לא משרד הביטחון, לא הצבא, לא הקבינט, לא החברים שלך מהמוסד אנחנו עובדים רק מול רוה"מ". כשהיא מקשה ושואלת באילו תחומים הוא משיב בחדות, "בכל עניין". בפרק השני מסביר לה חילבי (ששון גבאי המצוין), שאחראי על הערכות מודיעין מארצות ערב, ש"אנחנו מתעסקים בקבלת החלטות. כל הגיבורים לא יעזרו, אם לא יהיו מי שיקבל ההחלטות הנכונות".

ממלא מקום ראש המל"ל, תא"ל נגל, (מקור: ויקיפדיה).

ממלא מקום ראש המל"ל, תא"ל נגל, (מקור: ויקיפדיה).

בסדרה נראה כי החמ"ל מקיים תהליכי מטה ותכנון מדיניות סדורים וכי ראש הממשלה מקבל 80% מהמלצותיו. המציאות מצטיירת כשונה לגמרי. הדו"ח הצפוי של מבקר המדינה בעניין "צוק איתן" מצייר תמונה עגומה לגבי תפקוד הקבינט במבצע ובתקופה שקדמה לו בהקשר לאיום המנהרות. על-פי מה שפורסם מגרסת הדו"ח הסופית, הרי שהמבקר מתח ביקורת קשה על כך שהקבינט מודר במהלך המבצע ועל המענה הלקוי לאיום המנהרות.

לדו"ח מצטרפות פרשת הצוללות, חקירת המשנה לשעבר לראש המל"ל, תא"ל אבריאל בר יוסף, בחשד לקבלת שוחד (סיבה שבגינה בוטל מינויו לראש המועצה) והעובדה המטרידה שלמעשה טרם מונה באופן רשמי ראש מועצה לביטחון לאומי מאז ינואר, ומי שממלא אותו בפועל הוא תא"ל במיל' יעקב נגל. בקיצור, נראה שבמציאות אין בישראל חדר-מלחמה מתפקד.

את המל"ל הקים ראש הממשלה נתניהו בשלהי כהונתו הראשונה. בספרם החדש "המל"ל" מתארים פרופסור עוזי ארד, היועץ לביטחון לאומי לשעבר, ולימור בן-הר, ראש לשכתו במל"ל, את המאבק להקמתה וביסוסה במוקד תהליכי קבלת ההחלטות במדינת ישראל. בן-הר וארד מציינים כי תפקיד המל"ל מסתכם בסוף בשורה אחת: "להמליץ לממשלה על מדיניות בנושאי הביטחון הלאומי".

1280px-arad_uzi

ארד כראש המל"ל עם ראש הממלשה נתניהו, (מקור: ויקיפדיה).

המל"ל נועד לשפר את עבודת הממשלה. לדאוג שהשרים יגיעו מוכנים לדיונים ושכל המידע יונח לפניהם ומשהתקבלה החלטה המל"ל תצטרך לוודא את ביצועה. מיום הקמתה נתקלה המל"ל במכשולים והתנגדויות מצד גופים ואישים שונים במערכות הביטחוניות והפוליטיות. כך למשל, מציינים המחברים את המזכיר הצבאי דאז והרמטכ"ל דהיום, גדי איזנקוט, כמי שהיה "המזכיר הצבאי היחיד לראש ממשלה שהבין ואף המליץ על חיזוק המל"ל".

אחרים ביקשו למנוע ממנה להתרומם. השניים מכתירים את המאבק כסיפור הצלחה. יתכן, אבל דו"ח המבקר והעובדה שטרם מונה ראש מל"ל קבוע, מלמדים כי חבלי הלידה והחריקות שהתלווה אליה טרם נגמרו.

"אתה היית בצנחנים, לא?" שאל בפרק התשיעי של "חדר-מלחמה" סמ"פ במילואים (שגילם אוהד קנולר), שפלוגתו מסרבת לשרת בשטחים, את רענן. כשהלה השיב בחיוב, הקשה הסמ"פ ושאל "בשביל זה התנדבנו? בשביל לשלוט על 3.5 מיליון בני אדם? להרוס בתים? לעצור אנשים לחמש שנים בלי משפט? מה חוקי בזה?" בתשובה הסביר רענן לאנשי המילואים כי "צה"ל לא במשחק הזה. משני הכיוונים. אם אומרים לו לעמוד במחסומים, הוא עומד במחסומים. אם אומרים לו לפנות יישובים, הוא מפנה יישובים. לא מעניין אותי מה הדעה שלכם. אתה יודעים מה? גם לא מעניין אותי אם אתם צודקים או לא צודקים. צה"ל לא במשחק הזה". היה כדאי שמישהו במל"ל יחזור על השיעור הזה לדרג המדיני בהקשר לפרשת החייל היורה, אלאור אזרייה, כמו גם בנושאים נוספים.

סדרה שעסקה בגוף בדיוני תואם המטה לביטחון לאומי.

סדרה שעסקה בגוף בדיוני תואם המטה לביטחון לאומי.

במונולוג שסגר את הסדרה נשא המפקד, רענן, נאום בפני פקודיו. "ראש הממשלה אמר לי לא מזמן… אף אחד כבר לא לוקח פה אחריות". בהמשך הנאום הסביר כי מולדת "זו הארץ שנולדת בה. זה הכול. אם אתה אוהב אותה, זו החלטה שלך. אם אתה דואג רק לקריירה שלך, או לכסף שלך, או לאלה שבצד הפוליטי שלך, זאת לא המדינה שלך, זה סתם מקום שאתה גר בו… אני מסתכל עליכם, ודבר אחד אני יודע: אנחנו ניקח אחריות". זה נשמע טוב בסדרה, במציאות נותרה השאלה, מי לוקח אחריות?

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 21.11.2016)

ומי לא בא? הקבינט\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

היעדרות מרבית חברי הקבינט הביטחוני מן התרגיל המטכ"לי צריכה להדיר שינה מעיני הציבור. השרים היו צריכים "להגדיל ראש" ולהזמין את עצמם. אם כך מתנהל הקבינט, לא בטוח שלמערכה הבאה ישראל תגיע מוכנה.

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בדרום לבנון

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בפעילות מבצעית בדרום לבנון.

במאי האחרון, ליוותה את כניסתה של "ישראל ביתנו" לקואליציה סערה תקשורתית. השר נפתלי בנט, ראש מפלגת "הבית היהודי" סירב לתמוך במתווה הקואליציוני אם לא תשתנה דרך עבודת הקבינט המדיני-ביטחוני. בנט טען אז כי לשרים חסר בסיס ידע עדכני ושוטף, מתח ביקורת על טיב הדיונים עצמם ודרש מזכיר צבאי לכל חבר קבינט שיהיה אחראי לעדכנו בחומר הנדרש. ראש הממשלה נתניהו כפר בטענות וסירב לבקשת השר, מה שאפשר לבנט למצב את עצמו בדיון כמי שמוטרד באמת מן האופן שבו מתקבלות ההחלטות האסטרטגיות במדינה.

בכדי להמחיש את הצורך בדרישתו מינף בנט את הישגיו כחבר קבינט במבצע "צוק איתן". אז, כפי שפורסם בטיוטת דו"ח מבקר המדינה, מודרו חברי הקבינט ממידע קריטי אודות מנהרות החמאס ותמונת המצב הכוללת. גם בלי טיוטת הדו"ח ניתן להניח, לאור היעדרה של תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות, הזנחת מוכנות כוחות היבשה והטיפול באוכלוסיית עוטף עזה, כי ישראל נגררה למלחמה שניתן היה להיערך אליה טוב יותר. היעדרו של מהלך מדיני משלים למבצע ממחיש אף הוא עד כמה חסרה למערכה מדיניות שהוגדרה מראש. אין בכך בכדי להפתיע, הן כך היה תמיד.

עד מהרה התברר שהיה מדובר ב"סערה בכוס תה". כמו תמיד בפוליטיקה הושגה פשרה על-פיה ראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל), שלדברי מי שהגה אותה, השר ליצמן, משתתף "גם ככה בקבינט יעדכן וידווח לחברי הקבינט. ראש המל"ל הוא איש רציני שמעדכן את כולם ואפשר לסמוך עליו". המתווה קואליציוני החדש אושר. העובדה שלמעשה טרם מונה באופן רשמי ראש מועצה לביטחון לאומי מאז ינואר, ומי שממלא אותו בפועל הוא תא"ל במיל' יעקב נגל, כבר לא חשובה. העיקר שיש חבל שבעזרתו אפשר לרדת מהעץ.

האלוף שפר, ארגן סימריון לימודי לחברי הקבינט החדשים (צילום: אתר חיה"א).

האלוף שפר, ארגן סמינריון לימודי לחברי הקבינט החדשים (צילום: אתר חיה"א).

הטענה שהעלה של בנט כי ראש הממשלה ממדר את חברי הקבינט נכונה רק בחלקה, שכן, כמאמר הפתגם, "ניתן להביא את הסוס לשוקת, אך לא ניתן להכריח אותו לשתות." בשעתו חשף "הארץ" כי ראש אג"ת דאז, האלוף שפר, ארגן לחברי הקבינט החדשים בממשלתו הקודמת של נתניהו, שבהמשך ניהלו את מבצע "צוק איתן", סמינריון לימודי. מטרת הסמינריון היתה לייצר עבור השרים, שרובם חסרו רקע ביטחוני מקיף, בסיס ידע מקיף בסוגיות הביטחוניות העדכניות, אולם איש מהם לא נכח בו. גם מזכיר צבאי לקבינט, אפילו יהיה המעודכן ביותר בחומר המודיעיני ובתמונת המצב האסטרטגית ככל שיהיה, אין ביכולתו לחייב את השרים להשיג בקיאות בחומר הנדרש.

חברי הקבינט לא "הגדילו ראש"

והנה פורסם באחרונה (שוב ב"הארץ") כי בתרגיל המטכ"לי שקיים צה"ל, הגיעו רק שניים משרי הקבינט, אביגדור ליברמן ויואב גלנט. התרגיל בחן את מוכנות צה"ל לתרחיש לחימה רב־זירתי שכולל הסלמה בשטחים ומערכה משולבת כנגד החמאס ברצועת עזה וחזבאללה בלבנון. ליברמן, כשר הביטחון, עוסק בסוגיות אלו מתוקף תפקידו כמעט כל יום, ומכאן שגם אם היה נעדר מן התרגיל הרי שהידע שלו בנושא מתעדכן ונבנה על בסיס קבוע. גם האלוף במיל' גלנט, שעד לפני כשש שנים עוד היה חבר בולט במטה הכללי, שוחה בסוגיות אלו (כמה מתאים ליוצא שייטת) כדג במים, בוודאי בהשוואה לחברי הקבינט האחרים. ראש הממשלה אמנם, נעדר מן התרגיל, אך דומה שבניגוד לאחרים עומד לזכותו ניסיונו הרב, כמי שעמד בראש הממשלה במערכה האחרונה בעזה ובאינתיפאדה השלישית.

לעומתם לשאר חברי הקבינט יש פערי ידע גדולים אודות אופן העבודה של הצבא ולגבי מכלול האיומים. היכולת לעמוד בראש משרד ממשלתי ולכהן כחבר קבינט מחייבת שלל יכולות, כישורים, ניסיון והבנה שלמה של מגבלות הכוח, שאינם נלמדים בקורס מ"פים. בנט למשל, יוצא סיירת מטכ"ל ומפקד פלוגה במגלן, התהדר במהלך מבצע "צוק איתן" בהיכרותו עם דרג השדה של צה"ל, שסיפק לו מידע קריטי על המצב בשטח. לחלק מחברי הקבינט ובהם שרת המשפטים איילת שקד, שר האוצר משה כחלון, ובוודאי שר הפנים אריה דרעי אין אפילו את זה. בתגובה לביקורת אודות היעדרותם מן התרגיל טענו השרים כי לא הוזמנו לבקר בו ולא ידעו על קיומו (אף שפורסם בתקשורת). זהו תירוץ משומש שמשמיעים טירונים באוזני מפקדיהם, שעל-פי רוב ישיבו להם שהיה עליהם "להגדיל ראש" ולהזמין את עצמם.

"דרג מדיני לא מוכן, לא יודע"

ח"כ עפר שלח, כתב בדף הפייסבוק שלו בתגובה לפרסום כי לאור היעדרם של השרים מן התרגיל ניתן להניח שאם "נידרדר למלחמה יגיע צה״ל שוב לדיונים על חיים ומוות, אל מול דרג מדיני לא מוכן, לא יודע, לא ראוי לקבל החלטות." שלח, שעמד על הבעיה גם בספרו "האומץ לנצח", ציין עוד שבכוונתו להציג במליאת הכנסת הצעת חוק שקובעת שחברי הקבינט יוכשרו לתפקידם על ידי המועצה לביטחון לאומי ויחויבו להקדיש לכך את הזמן הנדרש.

טנקים

כוחות שריון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים. מלחמה שאליה לא היתה ישראל מוכנה, (צילום: ויקיפדיה).

השבוע מציינים 43 שנים לפריצתה של מלחמת יום הכיפורים. בסיומה קמה זעקה ציבורית נוכח אותו "ליקוי מאורות" שבו לקו המערכת הביטחונית והקבינט המדיני-ביטחוני, שלא הבינו את משמעות החלטתם שלא לשאת ולתת עם סאדאת, כמו גם את משמעות הסימנים המעידים למלחמה. בארצות הברית נהוג לומר שההחלטות מתקבלות על ידי אילו שמגיעים. מי שלא מגיע שלא ילין על-כך שההחלטות מתקבלות בלעדיו. מי בציבור שהדבר לא מטריד אותו שלא ישאל מאוחר יותר כיצד זה שלמערכה הבאה בעזה או בלבנון (או בשטחים) השרים, וכפועל יוצא מכך המדינה כולה, הגיעו לא מוכנים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 07.10.2016)