מעבירים מסרים: מעל ומתחת לפני השטח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ראש אמ"ן, האלוף היימן, ניצל הופעה פומבית השבוע ושיגר מסר גלוי לחמאס, חזבאללה וכמובן איראן. מוטב להם להימנע ממלחמה ומהקמת יכולות שעלולות להביא "לתהליך קבלת החלטות לא אחראי" שסופו הסלמה. היה גם מי שבחר לשגר מסר סמוי יותר, לנשיא אל-אסד.

בוועידת "כלכליסט" שהתקיימה השבוע התייחס ראש אמ"ן, אלוף תמיר היימן, למבצע "מגן צפוני" לנטרול מנהרות החדירה שחפר חזבאללה. המבצע שמתנהל זה כחודש, כולל כוחות הנדסה רבים כמו גם הפעלת יחידות מובחרות ובהם יחידת הנדסה למשימות מיוחדות (יהל"ם) וחטיבת הקומנדו. מטרת המבצע, הדגיש ראש אמ"ן, לא היתה הרס המנהרות (עד כה אותרו ונהרסו חמש כאלו) אלא שיבוש תכנית המתקפה העיקרית של חזבאללה. "תכנית מתקפה שבמסגרתה הוא תכנן לכבוש יישובים בגבול הצפון, לחדור עם מאות אנשים אל המרחב שנמצא בסמוך לגדר בכך לעקור מן היסוד את היכולת שלנו להגיב בצורה התקפית חזרה לתוך שטח לבנון". היימן, קצין שריון שפיקד קודם לכן על הגיס הצפוני, ציין שהרכיב ההתקפי היה חלק מרכזי בתכנית חזבאללה אך לא יחידי. בצה"ל, אמר, נחושים לסכל את התכנית.

בראיון ל"ידיעות אחרונות" ציין מפקד יהל"ם, אל"מ שחר בק, כי הוא ומפקדים נוספים בחיל ההנדסה הקרבית, לקחו חלק בנוהל הקרב למבצע שנמשך זמן רב. אף שהיחידה, האחראית בצבא על הלוחמה בתווך התת-קרקעי, נערכה למבצע 72 שעות בטרם יצא לפועל, בצה"ל התכוננו אליו זמן רב קודם לכן. בהקשר הזה ראוי לציין שאף שמדובר במבצע הנדסי בעיקרו, שמתקיים אך ורק בשטחה הריבוני של ישראל, הוא טרם הגיע לכלל סיום. פוטנציאל ההסלמה של המבצע, הכוחות שהושקעו בו ואופן הוצאתו לפועל הינם כאלה שאינם מאפשרים להגדירו אלא כמבצע צבאי, גם אם הדבר מנוגד לרצונם של גורמים פוליטיים כאלה ואחרים. צה"ל כבר ביצע בעבר מספר מבצעים שבהם לא התקיימה כל לחימה, לעתים גם לא אויב, והם עודם בגדר מבצע. כזה למשל, היה "מבצע שלמה" להעלאת יהודי אתיופיה, בו לקחה חלק יחידת העילית שלדג בפיקוד, אז סא"ל, בני גנץ

ראש אמ"ן, אלוף היימן, הזהיר את חזבאללה מפני לקיחת הימורים מסוכנים, (צילום: דו"צ).

צה"ל כבר חשף את תכנית חזבאללה לבצע פעולות התקפיות בשטח ישראל במלחמה הבאה כבר ב-2014. במאמר בביטאון הצבאי "מערכות", כתב סא"ל נ' מאגף המודיעין כי הארגון הלבנוני ערך שינוי פרדיגמטי ברעיון המערכתי שלו, בשל הנסיבות הגיאופוליטיות כמו גם התובנות והניסיון שרכש בלחימה בסוריה. "לצד הרעיון של "ניצחון באמצעות אי־הפסד", שבא לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה", כתב, גובשה תפיסה נוספת שמטרתה לקצר את משך הלחימה ולשנות את אופי המלחמה הבאה, שעד כה הותיר את עיקר היוזמה בידי ישראל. במערכה הבאה, העריך הקצין, "חזבאללה ינסה להתחרות בישראל על נטילת היוזמה; מעימות שבו חזבאללה מנסה בעיקר להתגונן מפני עליונות צה"ל ולקזזה, לעימות שבו חזבאללה ינסה לפגוע במוקדי העליונות של צה"ל ולגדוע את המתקפה שלו בעודה באיבה". לשם כך הוקמו תשתית מנהרות חדירה, אותה הורס צה"ל בימים אלה, וכוחות פשיטה מיוחדים, "כוח רדואן" כפי שהם מכונים בארגון, שייעודם לחדור לגליל העליון, ולבצע פשיטות בשטח ישראל.

בהרצאתו השבוע הסביר ראש אמ"ן כי העובדה שחזבאללה "החזיק את הקלף הזה בשרוול עלולה היתה להביא אותו לתהליך קבלת החלטות לא אחראי, כאשר הוא מאמין ביכולתו לבצע פעולה בעלת נזק אדיר-ממדים למדינת ישראל". לדבריו, חשוב שאזרחי לבנון יקיימו חשבון נפש נוקב על העובדה "שכסף איראני בנה יכולת התקפית", שעשויה לגרום למלחמה עם ישראל, שבה הנזק לחזבאללה, ולמדינת לבנון כולה, יהיה כבד מאוד. זו אינה הפעם הראשונה שישראל משגרת מסר לדעת הקהל הלבנונית במטרה להשפיע על התודעה ולתקוע טריז בינה לבין הארגון. בינואר 2018 פרסם דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, מאמר בתקשורת הערבית, שמזהיר את תושבי לבנון שלא "יאפשרו לאיראן ולחזבאללה לנצל את תמימותם של ראשי מדינת לבנון ולהקים מפעל לטילים מדויקים כפי שהם מנסים בימים אלו", שכן צה"ל ערוך ומוכן.

סבירות נמוכה למלחמה ופוטנציאל גבוה להסלמה

בהערכת אמ"ן לשנת 2019, אמר האלוף היימן, הסבירות למלחמה בקנה מידה רחב נותרה נמוכה, שכן היא מנוגדת לאינטרסים הבסיסיים של אויביה. עם זאת, ציין, הפוטנציאל להסלמה שתוביל למלחמה "הולך וגובר". את האוקסימורון הזה הסביר האלוף באמצעות שלוש זירות שבהן פועל צה"ל. החמאס ברצועת עזה, אמר, מבין שמלחמה תביא להרס הישגיו ותדרדר את המצב ברצועה, אך במקביל שומר על עיקרון ההתנגדות לישראל כיסוד חשוב בליבת קיומו. בשל כך הוא עשוי להגיב באופן לא מחושב "על אחת מפעולותינו, אם זה במערכה שבין המלחמות, ואם זה בשאר התקיפות שאנחנו מבצעים ברצועה". בכך, רמז היימן, להסלמה האחרונה עם החמאס, שהחלה לאחר שכוח מיוחד של צה"ל נחשף ונתקל בפעילי חמאס בלב רצועת עזה. תגובה שכזו, יכולה להביא להסלמה רחבת היקף, שמנוגדת לאינטרס של הארגון. 

גם חזבאללה, ציין, מצוי במצב לא מזהיר. מצבו הכלכלי לא טוב, הגיבוי האיראני מעורער "והמצב הפוליטי בלבנון קשה ומסובך, ומעמדו נמצא בסימן שאלה", בין היתר בשל חשיפת היכולות ההתקפיות שלו, שמימושן עלול להכניס את לבנון למערכה. מכאן שמלחמה אינה באינטרס הנראה לעין של הארגון. למרות זאת חזבאללה יכול "לעשות את הטעות ולהגיב בצורה לא מחושבת, לאחת מתקיפותינו שבמערכה שבין המלחמות, בין אם זה בלבנון ובין אם זה במקום אחר. אולי מתוך הבנה שתגובה כזאת לא תביא עליו מערכה נרחבת. וכמו שראינו בעבר הבדל בין תגובה שלא תביא מערכה נרחבת לתגובה כזאת, תלוי הרבה במזל ובאופן שתגלגל אותה תגובה". גם איראן, שפועלת לבסס עצמה במרחב, בדגש על סוריה, שואפת להימנע מעימות ישיר ורחב עם ישראל. כוחות קודס, הכוחות המיוחדים של משמרות המהפכה האיראניים הפועלים בסוריה, מודעים היטב לפערי העוצמה בינם לבין ישראל ולכך שבמקרה של תוקפנות כלפי ישראל, "התגובה שלנו תהיה חמורה אפיים". אך, כחלק מאותה התבססות, איראן עשויה להפגין כוח או להגיב לפעולה ישראלית, מהלך שיחולל דינמיקה של הסלמה. 

מסר סמוי אך ברור

מרחב נוסף שמדאיג את ישראל הוא עיראק, שנמצאת תחת השפעה גוברת של כוח קודס האיראני. נוכח אי-הוודאות לגבי המשך הנוכחות האמריקנית במזרח התיכון, היא עשויה להיתפס כמרחב נוח להתבססות, בדומה לסוריה, ולהשתמש בה כפלטפורמה לבניית כוח שיכולה לאיים גם על מדינת ישראל. לדברי ראש אמ"ן בהרצאה, סוריה שמצויה במגמת התייצבות, בונה את כוחה באופן שיכול, אולי, להוות איום פוטנציאלי עתידי על ישראל. "והנוכחות הזאת, של איראן, עם ההתייצבות חזרה של סוריה, תחת המטרייה הרוסית, היא דבר שאנחנו מסתכלים עליו בצורה הדוקה".

מימין: הנשיא הרוסי פוטין, ובן חסותו, הנשיא הסורי אל-אסד, (מקור: ויקיפדיה).

בהקשר של החיבור הסורי-איראני נראה כי היה השבוע בישראל מי שביקש לשגר מסר נוסף, סמוי אך ברור מאוד. באתר החדשות הסעודי "אילאף" פורסם כי לדברי בכיר ישראלי, ישראל נמנעה, לפני מספר שנים, מלהתנקש בחייו של הנשיא הסורי, בשאר אל-אסד, ובבכירים בהנהגה הסורית. לפי הפרסום עמדת ראש אמ"ן דאז והרמטכ"ל הבא, אלוף אביב כוכבי, היתה כי יש להורגו ולמוטט את משטרו, שמסכן את ישראל "בגלל שיתוף הפעולה שלו עם איראן וחיזבאללה". הבכיר הישראלי ציין שהדרג המדיני והצבאי, ובכלל זה הרמטכ"ל גדי איזנקוט, החליטו כנגד המהלך משום שחשבו שהמצב שבו ישנה בסוריה כתובת ברורה, השולטת במדינה על כלל מרכיביה, שלה ניתן להעביר מסרים ואותה ניתן להרתיע, עדיפה.

ישראל כבר השתמשה בעבר באתר הסעודי במטרה להעביר מסרים לאויביה. המסר הפעם, על רקע הודעת ארצות הברית על הסגת כוחותיה מסוריה, גם אם באופן מדורג, נועד לנשיא הסורי כמו גם לתומכיו: אל תגדישו את הסאה. אם ההתבססות האיראנית והברחות הנשק לחזבאללה יחרגו ממה שהיא מגדירה כקו האדום שלה, ישראל עלולה גם היא להגיב באופן חריף, לא פרופורציונלי, כנגד ההנהגה בצד השני.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.01.2019)

מודעות פרסומת

אחרי שנבחר רמטכ"ל, הקרב הוא על זהות סגנו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ראש הממשלה ושר הביטחון סיימו את שבוע שעבר כשהם מסכימים (סוף סוף) על זהות הרמטכ"ל הבא ומיד עברו להתכתש על זהות סגנו, עם אותם מועמדים. מנגד, נראה שהדרג המדיני מוכן להכיר פומבית בכך שלמצב בעזה נדרש פתרון מדיני. 

בבוקר יום שישי שעבר פרסם שר הביטחון, אביגדור ליברמן, את בחירתו באלוף אביב כוכבי לרמטכ"ל הבא. החוק קובע שהשר הוא הבוחר מבין המועמדים את הרמטכ"ל, ואילו ראש הממשלה מאשר את הבחירה (או לא), אך אינו יכול להציע מועמדים משלו. לאחר מכן מוגש שם המועמד הנבחר לוועדה למינוי בכירים והממשלה מצביעה ומאשרת את המינוי. בדרך כלל תופס המועמד שנבחר את עיקר השיח התקשורתי בימים לאחר בחירתו, כשהפרשנים השונים מנתחים את האתגרים אתם יידרש להתמודד כמפקד הצבא ומפליגים בסיפורים על אודותיו

הפעם, בשל האופן שבו נעשה הדבר, התמקדה התקשורת בכך שהשר ניצל את היעדרותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששהה בביקור מדיני חשוב בסולטנות עומאן, בכדי ליהנות מאור הזרקורים לבדו, ולכאורה לקבוע עובדות בשטח בנוגע לבחירת הרמטכ"ל. רה"מ בתורו נמנע מלהגיב זמן ממושך, ובירך על הבחירה רק זמן קצר לפני כניסת השבת.

מחטף בהודעה לא במהות

מימין: ראש הממשלה נתניהו והאלוף זמיר, (צילום: לע"מ).

בטרם הבחירה פורסם שראש הממשלה מעוניין שאת התפקיד יקבל האלוף אייל זמיר, קצין שריון ששימש כמזכירו הצבאי וכאלוף פיקוד דרום, ואילו השר רצה את האלוף ניצן אלון, יוצא סיירת מטכ"ל ששימש כאלוף פיקוד מרכז וראש אגף המבצעים. לשניים, שעשו מסלול שירות מרשים, ישנם פערים משלימים בקריירה. בעוד שהראשון מכיר היטב את צבא היבשה ואת הקומה האסטרטגית, מתמחה השני בתחום המודיעיני ובמבצעים המיוחדים. שני המועמדים שכיהנו כסגני רמטכ"ל, כוכבי וגולן, לכאורה לא השתתפו במירוץ. למרות האופן שבו בחר ליברמן להודיע, סביר שהבחירה נעשתה על דעתו ובהסכמתו של ראש הממשלה, שכעס בעיקר על כך שנשאר מחוץ לחגיגות. או שהיתה זו פשרה מפא"יניקית או שהשר רצה בכוכבי, והסווה את רצונו באמצעות הבעת תמיכה באלון, ביודעו שכך תתקבל הבחירה בכוכבי ככזו שלוקחת בחשבון את רצונו של ראש הממשלה. 

כוכבי הוא בחירה טובה גם כך וגם כך. הרקורד שלו מלא והוא עבר בכל תחנה נדרשת בדרך. מח"ט הצנחנים באינתיפאדה השנייה, מפקד אוגדת עזה בהתנתקות ולאחריה (שם גם התרחשה אחת התקלות היחידות בשירותו, חטיפת גלעד שליט), רח"ט מבצעים במבצע "עופרת יצוקה" וראש אמ"ן במבצעים "עמוד ענן" ו"צוק איתן". על המערכה בעזה בקיץ 2014 ספג אגף המודיעין בראשות כוכבי ביקורת על איום המנהרות שחומרתו לא הובנה עד תום, כמו גם על העובדה שכוונת חמאס לפתוח במלחמה ונחישותו להוסיף ולהילחם במשך 51 ימים ולא הוערכו כיאות. במקביל גרף שבחים על תפיסת הלוחמה מוכוונת המודיעין (לוחמ"ם) שפיתח, ששיפרה משמעותית את המודיעין שניתן לכוחות הלוחמים בשטח, באופן עדכני ומקיף. ב"צוק איתן" התפיסה אפשרה איכון מדויק ומהיר של מטרות וזיהוין כמטרות לגיטימיות לפגיעה בזמן אמת, ובמקביל סיפקה מודיעין עדכני שהזהיר את הכוחות בשטח מפני מטענים, מארבים ובתים ממולכדים. התחנה הבאה היתה פיקוד הצפון, ושם התמקד כוכבי בהכנת הפיקוד למלחמה ובמערכה שבין המלחמות, תחום שבו עסק גם באמ"ן.

והנה לאחר שנבחר המועמד והוסכם ממשיכים השר וראש הממשלה להתכתש על זהות מי שיכהן כסגנו. ליברמן טוען, ולא בלי צדק, שהנושא אינו בתחום סמכותו (וגם לא צריך להיות בתחום עיסוקו) של ראש הממשלה, ואת זהות הסגן מסכמים ביניהם שר הביטחון והרמטכ"ל הבא. נראה שראש הממשלה, מצדו, מנסה לכפות את מינוי זמיר בכדי להוכיח שהוא זה שקובע את הטון. הפרשן הצבאי הוותיק זאב שיף, כתב בשעתו שבין הקריטריונים למינוי רמטכ"ל חשוב שלמועמד שנבחר "יהיה ניסיון קרבי וניסיון בפיקוד יבשתי", ועוד ציין שחייבת להיות לו רגישות גבוהה להיבט החברתי-הפנימי, שכן חשיבותו תלך ותגדל. לצד אלו חייב המינוי "להביא לפרישה מינימלית של אנשים טובים בצמרת צה"ל". הבחירה בכוכבי מאפשרת את השארתם של אלון וזמיר במערכת, אך אם ייכנע ליברמן לדרישת נתניהו, יש סיכוי שאלון יפרוש, ומכאן שמוטב למצוא פשרה.

יש ערכים שחשובים יותר מתפקיד בכיר

באוטוביוגרפיה שכתב ויצאה לאחר מותו, "בדרכי שלי" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018), תיאר האלוף (מיל') דורון רובין מפגש שהיה לו, זמן קצר לאחר שסיים את תפקיד מח"ט הצנחנים, עם האלוף יאנוש בן גל, אז אלוף פיקוד הצפון. יאנוש, שרובין היה מחביביו, העיר לו שאף שיש לו את כל מה שצריך, לא יתמנה לרמטכ"ל. כוונתו של יאנוש היתה שלרובין היה "פה גדול", והוא התבטא בביקורתיות, שאותה לא חסך גם מעצמו, על כל נושא ובעל תפקיד. התכונה הזו גם עלתה לו בקידומו לאלוף פיקוד ואף למעלה מכך. למרות שידע שיש אמת בדברים השיב רובין, לקונית, שאם לא אז לא, אבל העריך, כפי שאכן קרה, שגם יאנוש (שהיה מועמד מוביל לרמטכ"ל) לא יזכה לכך. בן גל הודה שאכן זה המצב, "אבל עליך קצת חבל, לא?" (עמוד 132). 

עטיפת ספרו של האלוף רובין, שגישתו הביקורתית בלמה את קידומו, (מקור: סימניה).

שיחה שכזו, אף שלא התרחשה, היתה יכולה להתקיים בין אלוף דמוי יאנוש ובין האלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר שהיה גם הוא מועמד לתפקיד הרמטכ"ל. גולן, שהיה חייל צעיר בצנחנים כשרובין היה המח"ט וכמוהו נחשב למפקד בולט בכל דרג שבו שירת, הסתבך לפני שנתיים בתקרית מן הסוג שאליה נקלע רובין חדשות לבקרים. בנאום שנשא בערב יום השואה לפני שנתיים אמר ש"אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז — לפני 70, 80 ו–90 שנה — ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב–2016". סביר שאלמלא הנאום היה הדרג הפוליטי, שהנאום נתפס כביקורת עליו ולא כפי שהיה באמת – תמרור אזהרה לחברה כולה, שוקל את מועמדתו של גולן ברצינות של ממש. לאחר מכן, נמנעו הפוליטיקאים מכך, וחבל. המציאות שבה נאום כזה או אחר ולא התפיסה האסטרטגית, הפיקוד בשדה הקרב והעולם הערכי הם המדד שייקבע אם קצין מסוים יקודם ואם לאו, מטרידה. 

מההודעה שפרסם בעקבות העובדה שלא נבחר, ניכר שהרמטכ"לות, אף שהיתה יעד שאליו שאף, לא היתה עבורו אובססיה אלא אופציה. "יש לנו צבא מצוין, מאחל הצלחה לכוכבי, לא מצטער על הדברים שאמרתי במשואה, לא חונכתי להצטער על האמת", מסר במוצאי שבת שעברה. גולן שצדקת נאומו הוכחה כמעט ברגע שירד מהבמה, הוכיח שוב שיש דברים חשובים גם מהקידום והדרגה ושעמוד שדרה אינו בגד שפושטים ולובשים כשנוח. 

אין ימי חסד ואין גם פתרון צבאי

סוף השבוע שעבר, שכלל ירי רקטות שביצע הג'יהאד האסלאמי לעבר יישובי עוטף עזה ובתגובה תקיפות של צה"ל מן האוויר ברצועה, היווה מבחן ראשון למפקד אוגדת עזה הטרי, אליעזר טולדנו, שנכנס לתפקידו ביום רביעי בבוקר. טולדנו שהחליף בתפקיד את תא"ל יהודה פוקס אחרי כהונה ארוכה במיוחד, הגיע לתפקיד כשבילקוט השירות שלו שתי תחנות חשובות: מח"ט הצנחנים במבצע "צוק איתן" והמזכיר הצבאי של רה"מ. שני התפקידים הללו הכשירו אותו לראות את הדברים מהרמה הטקטית לאסטרטגית. בעזה, המרחק בין אירוע על הגדר והפגנה אלימה שעמה מתמודדים הכוחות שבשטח, לכדי אירוע שבו דן הקבינט המדיני ביטחוני, קצר במיוחד. הניסיון שרכש טולדנו שנחשף לשתי הרמות, ישרת אותו היטב. בתום גל התקיפות של צה"ל הושגה הפסקת אש ותם הסבב, לעת עתה. ברצועה, כמו בכדורגל, משחקים משבת לשבת. 

בספרם, "בומרנג" (הוצאת כתר, 2005), תיארו עפר שלח ורביב דרוקר כיצד ב"מבצע חומת מגן", בטרם תחילת המתקפה על העיר שכם, "בעוד חטיבת הצנחנים מרוכזת בנתניה, הגיע מופז לביקור. זו הייתה החטיבה שלו, הוא שגידל את הקצינים שעמדו בראשה, והוא היה מפורש מאוד בדבריו: הגאוגרפיה לא מספיקה לי, אמר. אין שום טעם בזה שתיכנסו למרכז העיר ותגידו "כבשנו". בקלקיליה כולם ברחו, ומה יצא לנו מזה? אתם חייבים לגבות מחיר, כדי שהפלסטינים יראו מה הם משלמים על פיגועים. פרט להוראה הזאת, שהיה קל מאוד ליישם אותה – אחרי הכול, לא חסרו בשכם פלסטינים להרוג – לא הוצג למפקד החטיבה כוכבי ולקציניו כל יעד אמיתי" (עמוד 220). הלקח הזה נשאר עם כוכבי, כמו גם עם קצינים בכירים במטה הכללי שלקחו חלק באותה מערכה סיזיפית וקשה, ובהם הרמטכ"ל איזנקוט, אותו יחליף בעוד כחודשיים. היעדר יעד של ממש בעזה שמולו אפשר להפעיל כוח ולהגיע להישגים, וההבנה שהפתרון הנדרש הוא מדיני ולא צבאי במהותו, הם הסיבה שהפיקוד הבכיר של צה"ל נמנע מלהציג גישה התקפית שתהיה תואמת לזו שמציגים חלק מהשרים חברי הקבינט בתקשורת. התפקיד של הצבא הוא להכיל את האירועים ככל שניתן ולמנוע מהם להסלים (במילים פשוטות להימנע מהרוגים), כך שהדרג המדיני לא ייאלץ לצאת למערכה שאינו רוצה בה.

השבוע צוטט בתקשורת גורם מדיני בכיר שאמר כי ראש הממשלה נתניהו מעוניין למצות את הניסיונות להשיג הפסקת אש ברצועת עזה, באמצעות המגעים עם האו"ם, קטאר ומצריםלדבריו, ראש הממשלה "רוצה שתהיה תכלית לפעולה צבאית בעזה. אפשר לכבוש את עזה ולהחליף את חמאס, אבל אין מתנדבים לקחת מאיתנו את עזה. אם היה למי לתת את עזה, אולי היינו כובשים אותה כבר מחדש". אף שהגורם ציין שבמידת הצורך יונחתו "מכות קשות על עזה ללא כיבוש הרצועה" הוא ציין שלמהלך כזה, שעיקרו הפעלת אש, החמאס יגיב באש משלו וישראל תמצא את עצמה בדיוק באותה הנקודה שבה היא נמצאת היום. לכן ראש הממשלה מוכן לספוג את הביקורת, שמגיעה גם מצד שותפיו הקואליציוניים, ולמצות את המגעים עד תום. הוא יודע, אמר הגורם המדיני הבכיר, "שאם ייצא למבצע בעזה בשעתיים הראשונות כולם ימחאו כפיים, אבל אחר כך כולם ישנו את דעתם וימתחו עליו ביקורת". הביקורת, אגב, תגיע מאותם אנשים שמבקרים את האיפוק שלו היום.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 01.11.2018)

מי יקבל את ההחלטה? | מאת גל פרל פינקל וגלעד שר

רשומה רגילה

הכנסת חוקקה תיקון לחוק יסוד הממשלה הנוגע ל"סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית". אולם, ספק אם דווקא חקיקה הייתה ההליך הנחוץ לשינוי ההסמכה. לחוק שכזה אין כמעט מקביל בדמוקרטיות מערביות, הוא נעדר האיזונים והבלמים ההכרחיים במשטר דמוקרטי, ויש בו כדי לערער את העיקרון כי מלחמה היא פעולה שמחייבת גיוס לגיטימציה פנימית וחיצונית מרבית. לנוכח החקיקה החדשה יש לטייב את עבודת הקבינט, כדי שאכן יהיה בקי בנושאים האסטרטגיים שעל הפרק, ויש לשתף בהחלטות, לכל הפחות, את הקבינט כולו. את ההחלטות הטקטיות אפשר, ואף רצוי, לקבל בפורומים מצומצמים, אך החלטה כה משמעותית כהכרזת מלחמה מוטב לקבל בפורום רחב הנושא בנטל האחריות. 

על רקע ההתחממות, ברטוריקה ובשטח, בגזרות העימות של ישראל בצפון ובדרום, ראוי לבחון בידי מי בישראל נתונה הסמכות להכרזת מלחמה. זה עתה חוקקה הכנסת תיקון לחוק יסוד הממשלה הנוגע ל"סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית". ספק אם דווקא חקיקה הייתה ההליך הנחוץ לשינוי ההסמכה. על פי החקיקה הקודמת הייתה סמכות זו נתונה לממשלה, אך החוק החדש מסמיך את וועדת השרים לענייני ביטחון לאומי ("הקבינט"). נראה שבנוסח הסופי של החוק, וברגע האחרון ממש, הלך המחוקק צעד רחוק אף יותר: "בנסיבות קיצוניות ומנימוקים שיירשמו…רשאים ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל את ההחלטה במניין חוקי מצומצם יותר". לחוק שכזה אין כמעט מקביל בדמוקרטיות מערביות, הוא נעדר האיזונים והבלמים ההכרחיים במשטר דמוקרטי, ויש בו כדי לערער את העיקרון כי מלחמה היא פעולה שמחייבת גיוס לגיטימציה פנימית וחיצונית מרבית.

הנימוקים לצמצום הפורום המכריע בשאלה הרת-גורל זו מתמקדים בייעול תהליך קבלת ההחלטות ובשמירה על סודיותו. על הליך קבלת ההחלטות של ממשלות ישראל חיווה דעתו ראש הוועדה לבדיקת אירועי מלחמת לבנון 2006, נשיא בית המשפט המחוזי (בדימוס) אליהו וינוגרד: "מסקנות הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה כמעט לא יושמו על-ידי הממשלה…המלצות הדו"ח הסופי לא יושמו, ולקחיו לא הופקו על-ידה". מבקר המדינה, בדו"ח על "צוק איתן" (2014), קבע בקשר לתהליכי קבלת החלטות בקבינט בנוגע לרצועת עזה לפני המבצע "צוק איתן" ובתחילתו: "סמכויות הקבינט, לרבות השאלה אילו נושאים נתונים להחלטת הקבינט, אינן מוסדרות ומעוגנות בכתובים…שרי הקבינט אינם יודעים האם הקבינט הוא פורום מחליט או מייעץ בלבד…בנוסף לאי-עיגון סמכויות הקבינט, אין גם נורמה שבה נקבעה החובה להעביר מידע לקבינט….[למרות] שמידע זה היה חיוני לצורך קבלת החלטות".

בדצמבר 2017 אישרה ועדת השרים לחקיקה הצעת חוק של שרת המשפטים איילת שקד כי הממשלה תוכל להאציל את סמכויותיה לקבינט המדיני-ביטחוני, כך שיוכל להחליט על יציאה למבצע צבאי שעשוי, בוודאות גבוהה, להסלים עד כדי מלחמה. ההצעה עסקה בשני היבטים: האחד, מאפייני הפעולות הצבאיות בימינו, והאחר, דרכי עבודת הממשלה. היא התבססה על דו"ח ועדה בראשות האלוף (מיל׳) יעקב עמידרור, ובהן המלצות בנושא הכרזת המלחמה. בנימוקי ההצעה נאמר כי שוררת אי בהירות בנוגע לסמכויות הקבינט, שכן סעיף 40 (א) של חוק יסוד הממשלה קובע ש"המדינה לא תפתח במלחמה אלא מכוח החלטת ממשלה", ואילו סעיף 40 (ב) של אותו החוק מבהיר ש"אין באמור בסעיף זה כדי לחייב החלטת ממשלה כולה כאשר מדובר בפעולה צבאית, הנדרשת למטרת הגנה על המדינה וביטחון הציבור". הוועדה סברה, כי מוטב כי הממשלה תסמיך את הקבינט לכך, כדי לייעל את תהליכי קבלת ההחלטות ולשמור על סודיות בטרם המערכה.

מאז מלחמת לבנון הראשונה (1982) היו מעט מאוד מקרים שבהם ממשלת ישראל קיבלה החלטות סדורות מתוך הבנה ברורה שמדובר במהלך שטיבו עימות צבאי רחב היקף, או הפוטנציאל של עימות שכזה. דוגמה אחת להחלטה שכזו היא מבצע חומת מגן (2002) שבו הורתה הממשלה בראשות אריאל שרון לצה"ל להשתלט מחדש על הערים הפלסטיניות בגדה המערבית. דוגמה אחרת היא החלטת הממשלה בראשות אהוד אולמרט להשמיד את הכור הגרעיני בסוריה (2007), שמשמעותה הייתה אפשרות להסלמה לכדי מערכה בהיקף רחב. עם זאת, דווקא בשני אירועים שהסלימו למבצע רחב היקף או מלחמה, מלחמת לבנון השנייה (2006) ומבצע "צוק איתן", האירועים התגלגלו כ"כדור שלג" והממשלה או הקבינט אישרו את המהלכים נתחים-נתחים בלי להכריז רשמית על מערכה רחבה, עד לשלבים מאוד מתקדמים. האופי המשתנה של המערכות בלחימה בעשורים האחרונים מכתיב לרוב התנהלות דרך שורה של הכרעות טקטיות, מתגלגלות ומצטברות זו על כתפי זו לכדי יצירה במצטבר ובדיעבד של הכרעה גורלית על מלחמה.

בארצות הברית, מלחמה היא סוגיה שמוטלת לפתחו של הקונגרס, שכן החלק השמיני בפרק הראשון של החוקה האמריקנית קובע בפירוש שלקונגרס בלבד ניתנת הסמכות "להכריז מלחמה" ולקבוע כללים באשר לכיבוש בים וביבשה. נדרש מתן לגיטימציה של נבחרי העם, וכפועל יוצא של העם כולו, למהלך כה חשוב בחייה של אומה. אין זאת אומרת שלנשיא האמריקאי, המפקד על הצבא, אין סמכויות הפעלת כוח נרחבות. מלחמת וייטנאם, למשל, נבעה מהחלטה נשיאותית של לינדון ג'ונסון שהסתמך על החלטת הקונגרס בעקבות תקרית מפרץ טונקין ב-1964 שהסמיכה אותו להפעיל כוח צבאי, אך לא היוותה הכרזת מלחמה רשמית.

מקרה דומה אירע בישראל ב-2006. הממשלה אישרה את מבצע "משקל סגולי", תקיפת מערך הרקטות ארוכות הטווח של חזבאללה בידי חיל האוויר, בלי להבין לאן הדבר עלול להוביל. לדברי אלוף (מיל') משה קפלינסקי, סגן הרמטכ"ל דאז, במלחמת לבנון השנייה "שגינו כמפקדים שלא הצלחנו לשנות את התפיסה הכללית…שאנחנו נמצאים במקום אחר – במלחמה, ולא בהמשך של הפעילות השוטפת". כשהצביעה הממשלה כעבור כשנה על תקיפת הכור הסורי, היא כבר הייתה למודת ניסיון וטרחה לבחון את המשמעויות לעומקן בסדרת דיונים.

האם חקיקה היא הדרך הנאותה לשינוי ההסמכה? לא בהכרח. ראשית כל, מפני שהכרזה רשמית על מלחמות הולכת ונעלמת, בעוד אירועים שמסלימים לכדי מערכה נפוצים כיום יותר. שנית, החוק הקודם אפשר החלטה על פעולה צבאית חיונית גם ללא החלטת מליאת הממשלה והיה מוסמך לקבל החלטות על מבצעים הדומים באופיים לאלו שניהלה ישראל ברצועת עזה בעשור האחרון. ויחד עם זאת, דווקא עקב האחריות הכוללת ושיקול הדעת הרחב ככל האפשר הנדרש בכגון אלה, ובמיוחד כשמדובר באירוע ביטחוני רחב היקף העלול לצאת משליטה ומגבולות גזרה, ראוי להביא את ההחלטה למליאת הממשלה. נימוקים של יעילות, מהירות תגובה, ואף חשאיות, אין בהם כדי לגבור על שיקול הדעת המעמיק, ניתוח המידע והחלופות, גיבוש מרבי של לגיטימציה מבית ומחוץ, ושמיעת כל מי שנושא באחריות: נבחרי ציבור המכהנים כשרים בממשלה, וכמובן נושאי משרה בזרועות השונות של מערכת הביטחון והמדיניות.

נראה כי עיקר כוחו של החוק החדש יהיה בחיזוק רכיב האחריותיות (accountability) של השרים בקבינט, שכן הוא יסדיר באופן ברור את מעמד הקבינט כגוף בעל סמכות החלטה וביצוע, מעין ממשלה קטנה בחירום. מרגע שהוסדר מעמדו וסמכויותיו בחוק, לא יוכלו עוד השרים החברים בו לטעון כי לא ידעו או לא עודכנו, כפי שאירע בעבר, למשל בנושא איום המנהרות ב"צוק איתן". החוק אמנם מקנה לקבינט סמכויות רבות, אולם הלכה למעשה, בקבינט כמעט שלא עלה נושא להצבעה, שתוצאתה מנוגדת לעמדת ראש הממשלה. כשסמכות ההחלטה מרוכזת בידי שני אנשים (ואף בידי אחד – במקרה שראש הממשלה הוא גם שר הביטחון, כמו דוד בן גוריון, יצחק רבין ואהוד ברק, למשל), לא סביר שהחלטה תתקבל בלי תמיכתם של ראשי זרועות הביטחון, כפי שמוכיחות תולדות ההחלטה על התקיפה באיראן.

לנוכח החקיקה החדשה יש לטייב את עבודת הקבינט, כדי שאכן יהיה בקי בנושאים האסטרטגיים שעל הפרק במקום שיגיע לדיון בהם ככבאי המכבה שריפה. בנוסף, הן מן הטעם של האיזונים והבלמים המונעים ריכוז סמכויות גדול מדי בידי יחידים, והן כדי שבאחריות למהלך מדיני קרדינלי כמו מלחמה ושלום יישאו יותר משני נציגים נבחרים של העם, יש לשתף בהחלטה, לכל הפחות, את הקבינט כולו. את ההחלטות הטקטיות אפשר, ואף רצוי, לקבל בפורומים מצומצמים, אך החלטה כה משמעותית כהכרזת מלחמה מוטב לקבל בפורום רחב הנושא בנטל האחריות.

עם האצלת החלטה כה גורלית מהממשלה לקבינט ואף לשניים בלבד מבכיריו, ראוי לשים לב לקביעתו הנוקבת של מבקר המדינה בדו"ח על "צוק איתן": "פסילתן על הסף של חלופות בתחום המדיני בלי שאלה הוצגו לקבינט, מנעה מחברי הקבינט לשקול חלופות אלו ולדון בסיכוייהן וסיכוניהן". כל האמור לגבי הערכת המצב הנדרשת בתחום הביטחוני, לקראת עימות צבאי, כוחו יפה אפוא גם בתחום המדיני והדיפלומטי, ואף בתהליכי שלום למשל.

עו"ד אל"מ (מיל') גלעד שר, מח"ט שריון במילואים ומנהל לשכת ראש הממשלה ושר הביטחון ברק לשעבר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS. 
גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS.

(המאמר פורסם במקור כ"מבט על" גיליון 1050, המכון למחקרי ביטחון לאומי, 03.05.2018)

על הזיכרון ועל הפציעה השקופה | מאת אביעד מנדלבאום

רשומה רגילה

ביום הזיכרון חישבו לצד הנופלים גם על האנשים הסובבים אותנו, שחרף העובדה כי אינם מתויגים תחת תווית ה-"פוסט טראומה", נושאים עמם את עול "הפציעה השקופה", אותם נושאי ונושאות התפקידים המקיפים את הלוחם וחווים את אותה חווית לחימה מזווית אחרת – בטוחה יותר מחד, אך מצלקת לא פחות מאידך 

בתאריך ה-17 באפריל נציין, כמדי שנה, את ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. במעמד זה, נעלה בזיכרונותינו את חברינו ויקירנו שנפלו, נספר את סיפור חייהם ונדגיש ונקדש את גבורתם ואת נסיבות נפילתם חלל. במשך שנים נכחתי בטקסים השונים ברחבי הארץ ונזכרתי בחבריי שאינם, תוך זמזום נעימות שירי יום הזיכרון המוכרים. לפני כשנתיים, בשונה מהרגלי, נכחתי באירוע יום הזיכרון של פרויקט "רסיסים". עמותת רסיסים (ע"ר) מבקשת להוביל ולהרחיב את השיח הישראלי בנושאי צבא-חברה, ליצור מרחב ציבורי מכיל ולהזכיר כי בעת הטקס המסורתי להנצחת חיילנו, גיבורינו וקרובינו, ניצבים בקרבנו אלה שמלחמתם עוד לא תמה גם בשוך הקרבות.

באותו אירוע לפני כשנתיים, לאחר קריאת היזכור המסורתית, האזנתי לעדותה של מי ששירתה כמש"קית בצוות לוחמים אשר מספר מחבריו נפלו בקרב, וסיפרה את חוויותיה מהשעות והימים לאחר היוודע דבר הבשורה. עדותה הכתה בי בשני אופנים: ראשית, האירוע שתיארה בכנות דמה במאפייניו לאירוע אחר שבו אני עצמי נכחתי. על אף שלא לקחה חלק בקרב עצמו, דבריה הביאו אותי לחשוב על אותם נושאי ונושאות התפקידים המקיפים את הלוחם וחווים את אותה חווית לחימה מזווית אחרת – בטוחה יותר מחד, אך מצלקת לא פחות מאידך. שנית, עדותה הביאה אותי לחשוב על מספרם הרב של האנשים הסובבים אותנו, שחרף העובדה כי אינם מתויגים תחת תווית ה-"פוסט טראומה", נושאים עמם את עול "הפציעה השקופה" – מטען רגשי מחוויית הלחימה: בכלל זה, מדובר בחוויה ישירה כלוחמים בזירות הקרב וחוויה עקיפה כנושאי תפקידים הסובבים את הלוחם – החל מתומכי ותומכות הלחימה וכלה בבני ובנות זוגם ובמשפחות הלוחמים.

אביעד מנדלבאום.

במהלך השנים האחרונות, צה"ל מגלה יותר הבנה באשר לסוגיות והשפעות הקרב על הנפש, זאת בדומה למגמה עולמית בנושא, שבאה לידי ביטוי ביתר שאת בצבא ארצות הברית.. לפני כשנה, במהלך דיון ועדת חוץ וביטחון נחשף כי 143 חיילים הוכרו כנפגעי פוסט טראומה בעקבות מבצע "צוק איתן", וכי משרד הביטחון מטפל בכ-4,649 חיילים הסובלים מפוסט טראומה. בדיון הוועדה הוצגו נתונים מדאיגים באשר לשילובם של נפגעי פוסט טראומה במעגל התעסוקה – שיעור המובטלים בקרב הסובלים מפוסט טראומה הוא כפול משיעור המובטלים ביתר האוכלוסייה, 24% מהמוכרים כסובלים מהתסמונת אינם מועסקים ו-12% מהפוסט טראומתיים עובדים בהיקף של חצי משרה. אמנם הדיון בוועדה חשובה זו מעידה על העלייה במודעות להיקפי התופעה, אולם, שוו בנפשותיכם מה מספרם של אלו הנאבקים יום-יום עם מספר ממאפייני הפרעת הדחק הזו הנכללים בין חווי "החוויה העקיפה", ונותרים לבדם בהתמודדות זו.

מאז אותו "אירוע רסיסים" לפני כשנתיים, אני נמנה בין חברי העמותה וגם השנה אקח חלק באירוע הזיכרון לחללי מערכות ישראל שיערכו חברי הפרויקט. טקס זה, שנערך זו השנה החמישית, מפנה את הזרקור לעבר אלו ששרדו את הקרבות – אך מלחמתם לא תמה. כמי ששירת כלוחם בפלחה"ן גבעתי במהלך האינתיפאדה השנייה, אני מוצא חשיבות עצומה בהרחבת השיח אודות חוויות הלחימה שלנו כלוחמים ומפקדים, תחת הכותרת "רק מי שהיה שם יבין", ובין אלו הסובבים אותנו הלוחמים – התצפיתנית הרואה את הקרב מבעד למסך, מש"קית הת"ש המלווה צוות שחווה אובדן ובני ובנות זוגנו שעמדו חסרי אונים כששיתפנו או הסתגרנו, כעסנו או התעצבנו. לצד סיפורי גבורה המהדהדים את מיתוס החייל הצבר הישראלי, שומה עלינו להקשיב גם לקולות אחרים, קולם של אותם כ-4,650 גברים ונשים המוכרים על ידי משרד הביטחון, ועוד אלפי נושאי "הפציעה השקופה" שאינם מוכרים כלל. אנו מזמינים את הציבור להגיע אל הטקס, להיחשף לסיפוריהם של הדוברים והדוברות על חוויות הלחימה שלהם, ולהכיר מקרוב את הרעיונות והאנשים מאחורי הפרויקט. אנו מעודדים את החברה הישראלית לספר את סיפורה, להתחזק כאינדיבידואלים ובאופן אינדוקטיבי כחברה.

אביעד מנדלבאום, חבר הוועד המנהל בעמותת "רסיסים".

כוחה של שלשלת נמדד על פי החוליה החלשה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בראיונות לתקשורת הצהירו כמה ממפקדי צה"ל על כשירות גבוהה של המסגרות שעליהם הופקדו. אבל חיל האוויר וחטיבת הצנחנים, הם רק הסמן הימני של הצבא וביקורת שהתקיימה בחטיבת שריון מלמדת שיש מי שנשארו מאחור. מוטב למשוך גם אותם קדימה.

טיסת הבכורה של ה"אדיר" בחיל האוויר, (מקור: ויקיפדיה).

עם ניצחונם הלכה למעשה של בשאר אסד ותומכיו במלחמת האזרחים בסוריה, כפי שהצהיר ראש הממשלה נתניהו, איראן מבססת אחיזה בגולן הסורית. אף שצה"ל מוטרד לאחרונה מאפשרות של התלקחות ברצועת עזה, בשל ניסיון אפשרי של החמאס לסכל את השלמת הקמתו של המכשול ההנדסי מפני המנהרות, הרי זה נראה קטן ביחס לחשש ממערכה אחרת, ממושכת בהרבה בצפון. בניגוד לתקופתם של איזנקוט, גולן ואפילו כוכבי בפיקוד הצפון, הרי שעתה עשויה ישראל להתמודד בעימות עם חזית לבנונית וסורית במקביל, כשהיא לוחמת בכוחות גרילה וטרור שמנחה איראן, ובראשם חיזבאללה. ישראל, כפי שציין מפקד חיל האוויר היוצא, אמיר אשל, בראיון ל"הארץ", סיכלה את התעצמות חיזבאללה באמצעות כמאה תקיפות שביצעה. ההישג, ציין, אינו רק בפגיעה באמצעי הלחימה, אלא גם בכך שהדבר נעשה מבלי "לדרדר את מדינת ישראל למלחמות". כאמור, השינוי האסטרטגי לרעה במצבה של ישראל שמתרחש בצפון, הופך אתגר זה לקשה פי כמה. האלוף אשל מצידו הצהיר בראיון שבתקופתו כמפקד החיל התעצם ברמה ניכרת. לדבריו, שוב יש כיום, בעקבות הנחיית הרמטכ"ל, בידי החיל את "יכולת המכה המקדימה לזירה הצפונית. זו יכולת שמבוססת על מודיעין מדויק. כשאתה מפתיע, אתה מזעזע את האויב". אשל, כמובן לא מציע לצאת למתקפה שכזו, רק כי אפשר, והכל תלוי הקשר וסיטואציה, אבל הדבר מלמד על כשירות החיל למערכה הבאה.

מנגד, חיל האוויר תמיד היה סמן ימני בתחום מוכנות הכוח למלחמה, גם בשנים שבהם היו קיצוצי תקציב וצה"ל מיעט להתאמן, כפי שהיה בטרם מלחמת לבנון השנייה, וברמה פחותה יותר בתקופה שקדמה ל"צוק איתן". כשהצמרת הביטחונית והמדינית מזהירה מפני מלחמה והסלמה ביטחונית, מוטב לבחון את מוכנות צבא היבשה, זה שהגיע למערכה ב-2006 כשהוא "לא בכושר" (על המילואים אין בכלל מה לדבר) ולזו שב-2014 ברמת מוכנות סבירה אך עם פערים גדולים בידע, בהכשרה ובהבנה של איום המנהרותמאז שנכנס לתפקידו כרמטכ"ל, לפני יותר משנתיים, הדגיש איזנקוט את חשיבות כשירות הכוחות מעל לכל ושם דגש מחודש על התמרון היבשתי. אולם צבאות, בין שהם מיליציוניים (כמו צה"ל) או מקצועיים, אינם משתנים במהירות כי אם בתהליך ארוך. בשעתו המשיל קצין צבא בכיר את צה"ל לחתול וציין ש"החתול ששמו צבא העם לעולם לא יהפוך להיות הנמר של צבא מתנדבים-שכירים, אבל בכל פעם שתבקר אותו הוא יהיה דומה יותר לנמר". השינוי הזה קורם עור וגידים.

החתול הופך לנמר

מימין: המח"ט אלוני והרמטכ"ל אייזנקוט בתרגיל חטיבת הצנחנים, (צילום: דו"צ).

באחרונה פורסם ב"ישראל היום" ראיון עם מפקד חטיבת הצנחנים היוצא, אל"מ נמרוד אלוני, שבו תיאר את השינויים שבוצעו בתקופת כהונתו. עיקרם: הקטנת הפלוגות לכדי 60 חיילים, כך שיהיו לחטיבה עם "אותו כוח אדם יותר פלוגות, מה שייתן לנו יותר מפרקים מבצעיים". מטרת השינוי היא שיפור הגמישות והיכולת של החטיבה בפרט, והצבא בכלל, לפעול במהירות ובעומק האויב. בהקשר לכך התייחס אלוני גם לסוגיית הצניחה, הייעוד המסורתי של החטיבה, וכמו מפקדים קודמים ציין שזוהי שיטה מצוינת "להגיע עם הרבה כוח, מהר, להרבה מקומות, כולל מקומות רחוקים", ושבתרחישים שונים צה"ל עשוי להידרש לה.

אלוני עשה כמעט את כל שירותו בחטיבת הצנחנים, בין היתר פיקד על גדוד הסיור של הצנחנים במלחמת לבנון השנייה. שם, בקרבות במארון א-ראס ובינת ג'בייל, למד ככל הנראה שלא לזלזל באויב. לתפיסתו, במערכה הבאה בלבנון ובעזה יציב האויב בפני צה"ל אתגר משמעותי ו"המחשבה הזאת שכל יחידה צה"לית שתפגוש יחידת חיזבאללה תנצח היא יהירות". יהיו נפגעים והלחימה תהיה קשה מכפי שהיו המערכות בשני העשורים האחרונים. אלוני, ציין ש"בסופו של דבר נביא עוד כוח ונכריע, אבל מי שחושב שזה יהיה טיול טועה ומטעה". אף שאלוני לא התייחס להתפתחות בסוריה, הרי שהתבססות כוחות איראנים ברמת הגולן הסורית רק ממחישה את נכונות דבריו.

למתבונן מהצד השינוי נראה מינורי, שכן זה כבר שני עשורים שחטיבת הצנחנים דומה יותר ויותר, במבנה ובמודל, לחטיבות מקבילות בצבאות מערביים מקצועיים, דוגמת רגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא ארצות הברית, הגדודים שבכוחות המשלוח של חיל הנחתים (MEU), והרגימנט המוצנח של הצבא הבריטי. אולם כשמחברים זאת להקמת חטיבת הקומנדו של צה"ל לפני כשנתיים, נראה כי החתול מהמשל חידד את טפריו. מדובר במהלך שמוביל הרמטכ"ל, הן בתחום החשיבה האופרטיבית והן בתחום בניין הכוח, מתוך הבנה שבמערכה הבאה יידרש צה"ל לפעול בלוחות זמנים קצרים וכי השגת פגיעה של ממש באויב תחייב יכולת לפעול בחזית ובעומק השטח. למרות השיפור במוכנות הכוחות מוטב לא להתבלבל ולחשוב שהצבא כולו בכשירות דומה לזו שמתקיימת בעוצבת האש, אוגדת העילית שלה כפופות חטיבת הצנחנים וחטיבת הקומנדו.

שר הביטחון ירד לשטח

השבוע פורסם ב"הארץ" כי בהנחיית שר הביטחון ערך מבקר משרד הביטחון, אל"מ (מיל') חגי טננבאום-ארז, ביקורת פתע בחטיבת 460, האחראית על ההכשרות בחיל השריון. הביקורת מצאה ליקויים רבים בתנאי המגורים והאחזקה בבסיס. בנוסף נתגלו פערים לוגיסטיים, כאשר תורגלה הקפצת כוח מהחטיבה לאחת הגזרות שבהן היא מתוכננת לפעול בחירום, שעיכבו את פריסתה מעבר ללוח הזמנים המתוכנן. בשריון, אולי יותר מכל חיל אחר, ללוגיסטיקה – שינוע אספקה, תחמושת, דלק וכמובן הטנקים עצמם – חשיבות עצומה. ליברמן, שהצטרף בעצמו ליום השני של הביקורת בבסיס, דרש הסברים ממפקדי צה"ל ואת תיקונם המהיר של הליקויים.

אף ששר ביטחון מרקע אזרחי הוא דבר חיובי, הרי שמשום שלא צמח במערכת הוא מגיע לתפקיד עם פערים גדולים בידע ובהיכרות עם הגוף שעליו הוא מופקד. בספרם "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) תיארו עפר שלח ויואב לימור את פגישת החפיפה בין שר הביטחון היוצא, שאול מופז, לשר הביטחון הנכנס, עמיר פרץ, במאי 2006. מופז, אדם קפדן ומסודר, שאף למסור את המשרד באופן מיטבי. כשסיים את תפקיד סמח"ט הצנחנים, למשל, קיים מופז שתי ישיבות שאורכן כאורך הגלות (13 שעות כל אחת) שעשו סדר למחליפו, אריק מורן, בכל הקשור לאמצעי לחימה ותחמושת. בניגוד לקצינים אחרים, שמקיימים ישיבות שכאלו בתחילת התפקיד, למופז היה חשוב שהסדר יישמר עד הסוף. למרות רצונו ארכה פגישת החפיפה כשעתיים. פרץ לא רשם בה דבר. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה התברר כי פרץ אינו בקיא בכלל רזי מערכת הביטחון ונסמך על ההערכות מפקדי הצבא כמעט בכל נושא. יש לציין שהחודשיים שכיהן בתפקיד הן זמן קצר מדי בכדי שיספיק לעשות כן. פעם אחת עמד פרץ על דעתו כנגד המלצות המערכת והוכיח את חשיבותו של שר ביטחון מרקע אזרחי. היה זה בהחלטה על מבצע "משקל סגולי", תקיפת מערך הרקטות ארוכות הטווח של חיזבאללה. בתשובה לאזהרות בכירים במטכ"ל שבתקיפה עלולים להיפגע אזרחים לבנונים רבים, ענה פרץ ש"מי שישן עם רקטה בבית, צריך לדעת שהוא עלול להיפגע" והביא את המבצע לאישור הממשלה. המבצע הצליח מעל המשוער ונפגעו בו רק מספר קטן של אזרחים.

מימין: מח"ט גולני, שלומי בינדר, בנגמ"ש עם שר הביטחון, ליברמן, באימון חטיבת גולני בגולן, (צילום: אריאל חרמוני, משהב"ט).

שר הביטחון, אביגדור ליברמן, מכהן בתפקידו כבר מעל לשנה. שלא כמו עמיר פרץ, הוא לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ ב"צוק איתן" וכראש ועדת החוץ והביטחון. נראה כי השר שינה משמעותית את גישתו מאז שנכנס לתפקיד ומקפיד על גישה ממלכתית (כח"כ הפגין למען אלאור אזריה), על מתן גיבוי לקציני הצבא, כפי שהוכיח בהקשר לתכניות המתאר של קלקיליה, ומקיים מערכת יחסים טובה עם עם הרמטכ"ל. אף שבצבא אולי לא אוהבים את החדירה שביצע השר לטריטוריה שלהם בכך שהורה על הביקורת, הרי שהמהלך מבורך. מוטב כי הכשלים יתגלו בביקורות ותרגילים, מאשר במלחמה. ליברמן, סביר להניח, לא מתכוון להגיע למערכה הבאה עם צבא שאת כשירותו אינו מכיר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 24.08.2017)

איך מגדירים ניצחון בלחימה נגד דאע"ש? \ מאת אדם הופמן

רשומה רגילה

עם התקדמות הלחימה בדאע"ש בעיראק ובסוריה, מתחדדת השאלה מהו מדד נכון לניצחון על ארגון ג'האדיסטי המשלב לחימת גרילה, טרור בינלאומי ושליטה על טריטוריה.

בשבועות האחרונים הלחימה נגד ארגון דאע"ש במזרח התיכון נכנסה לשלבה המתקדם ביותר עד כה, כאשר הצבא העיראקי כמעט וסיים להשתלט את העיר מוסול והכוחות הדמוקרטיים הסורים (SDF) הנתמכים על-ידי הקואליציה הבינלאומית החלו במבצע לכיבוש העיר א-רקה, בירת דאע"ש בצפון סוריה. בנוסף למהלכים אלו, ממש לאחרונה השתלט מחדש צבא עיראק על מסגד א-נורי שמוסול, בו נשא מנהיג דאע"ש אבו בכר אל-בגדאדי דרשה ביולי 2014 בה הכריז על עצמו כח'ליף, המנהיג הדתי-פוליטי של כל המוסלמים בעולם, ימים אחדים לאחר הכרזת הח'ליפות של דאע"ש. לאחר ההשתלטות על המסגד, הטלוויזיה הממלכתית העיראקית הכריזה על "נפילתה של המדינה המיתולוגית", בהתייחסות לארגון המגדיר את עצמו בתור "המדינה האסלאמית".

המאבק בדאע"ש רחוק מלהסתיים

ראש אמ"ן, הלוי, הזהיר כי "יש קשר ברור בין הלחץ על מוסול וא-ראקה לבין גל הטרור באירופה", (מקור: אתר חיל המודיעין).

אין ספק שההשתלטות על המסגד מהווה ניצחון סימבולי חשוב עבור הצבא העיראקי, הנלחם מאז אוקטובר 2016 לשחרור העיר מידי דאע"ש בלחימה איטית ומורכבת בשטח בנוי וסופג תוך כדי כך אבדות כבדות. אולם הלחימה נגד דאע"ש לא תסתיים עם כיבוש מוסול וא-רקה. הארגון הג'האדיסטי תופס את הלחימה באויביו כמאבק קיומי וטוטלי הנמשך עשורים, ונחוש להילחם עד הלוחם האחרון כדי להבטיח את הישרדות הארגון. מעבר לכך, למרות שדאע"ש איבד את השליטה על רוב שטחיו בעיראק ובסוריה בשנה האחרונה, אובדן שטחים אלו רק דרבן את הארגון לבצע קמפיין פיגועים גלובלי מאז נובמבר 2015. ספק גדול אם פעילים של הארגון אכן ביצעו פיגוע זה, יש לראות את נטילת האחריות של דאע"ש לפיגוע בעיר העתיקה בירושלים באמצע יוני – הראשונה שפרסם דאע"ש לפיגוע בישראל – כביטוי למגמה זו. נראה שגם מערכת הביטחון הישראלית חושבת שהמאבק בדאע"ש רחוק מלהסתיים, למרות הלחץ הצבאי המופעל על הארגון בחודשים האחרונים: לאחרונה אמר ראש אמ"ן, אלוף הרצי הלוי, ש"יש קשר ברור בין הלחץ על מוסול וא-ראקה לבין גל הטרור באירופה".

המאבק הצבאי מול דאע"ש, המתנהל במספר מדינות ומובל על-ידי כוחות מקומיים במזרח התיכון בתמיכתה של הקואליציה הבינלאומית, מחדד את השאלה כיצד מודדים ניצחון בלחימה מול הארגון הג'האדיסטי. מזכיר ההגנה ג'יימס מאטיס אמר במסיבת עיתונאים שקיים במאי כי הנשיא טראמפ הורה לפנטגון "לבצע שינויים טקטיים כדי שנוכל להשמיד את דאע"ש", והעצים לשם כך מפקדים בזירות הלחימה בעיראק ובסוריה כדי שיפעלו באופן אגרסיבי יותר כנגד הארגון. אולם כיצד מודדים ניצחון בלחימה נגד דאע"ש – ארגון המשלב טקטיקות גרילה (insurgency) בסוריה ובעיראק, קמפיין טרור קטלני מחוץ לגבולות המזרח התיכון, וכיבוש ושליטה על טריטוריה החל באזורי הליבה שלו מ-2014?

תותחנים מיחידת המשלוח ה-11 של חיל הנחתים האמריקני יורים על בסיסי דאע"ש בצפון סוריה(צילום: רב"ט זאכרי לאנינג, USMC).

מבחינת הצבא האמריקאי, טריטוריה היא המדד העיקרי להצלחת הלחימה מול דאע"ש: כדוגמא לכך, בשבוע שעבר צייץ דובר הקואליציה נגד דאע"ש ש"הכוחות הסורים הדמוקרטים השתלטו מחדש על 45 קמ"ר מידי דאע"ש, ליד ובתוך א-רקה". שליטה על טריטוריה היא אכן היבט מרכזי של המודל הפוליטי של דאע"ש מאז הכריז על הקמת הח'ליפות בקיץ 2014, והחל לנהל מערכת ממשל דמוית-מדינה ב"מחוזות" הארגון בעיראק ובסוריה ולהתפשט משם לשטחים במדינות נוספות. טריטוריה מהווה גם מדד קונקרטי להתקדמות הלחימה נגד הארגון, המאפשרת לצבא האמריקאי לכמת את התפתחות הקמפיין המתמשך נגד הארגון. אולם למרות גורמים אלו, טריטוריה היא מדד עוצמה שמתאים בהרבה למדידת סכסוכים צבאיים "קלאסיים", ולא להתמודדות מול שחקן לא-מדינתי כדאע"ש.

יש לזכור שדאע"ש, בגרסתו הקודמת כ"מדינה האסלאמית בעיראק", כבר היה במצב דומה בעבר. לאחר הגברת הכוחות האמריקאים בעיראק ועבודה הדוקה של כוחות מיוחדים אמריקאים עם השבטים הסונים במחוז אנבאר ב-2007, ארגון "אל-קאעדה בעיראק" הושמד ומרבית אנשיו חוסלו או נעצרו על-ידי האמריקאים. למרות פגיעה קשה זו בתשתית הארגון, שנים לאחר מכן חזר לפעילות בסוריה ובעיראק כארגון יעיל ורצחני, המסוגל להשתלט על טריטוריה, להילחם בארגונים חמושים אחרים ולנהל שירותים אזרחיים בשטחי השליטה שלו. בדאע"ש מודעים היטב לכך, ובנאומו האחרון אמר דובר הארגון, אבו מוחמד אל-עדנאני: "האם את, אמריקה, מחשיבה תבוסה לאובדן עיר או שטח? האם הובסנו כאשר איבדנו ערים בעיראק והיינו במדבר ללא [שליטה ב]ערים או טריטוריה? בוודאי שלא! תבוסה אמתית הינה אובדן כוח הרצון והנכונות להילחם". כלומר, גם לאחר כיבוש טריטוריה מידי דאע"ש, לוחמי הארגון יכולים לחזור למדבר, להתארגן מחדש ולפתוח משם בקמפיין גרילה כנגד כוחות צבא סדירים השולטים בשטח.

איך מודדים הישגים נגד דאע"ש?

אך אם כיבוש טריטוריה מידי דאע"ש מהווה מדד בעייתי לניצחון על הארגון, כיצד ניתן למדוד הישגים ממשיים בלחימה מולו בצורה טובה יותר? העיתונאי חסן חסן, שכתב את אחד מהספרים הראשונים על דאע"ש באנגלית ועוקב מקרוב אחרי פעילות דאע"ש בעיראק ובסוריה, הציע מבחן להצלחת המבצע נגדו: אם הלחימה המתמשכת נגד דאע"ש באמת החלישה את יכולותיו, היכולת שלו להתמודד עם כוחות צבא מאומנים אמורה להיות פחותה. לכן, אם כוחות צבא מקומיים (כגון הצבא העיראקי) יצליחו לכבוש מחדש מעוז מרכזי של דאע"ש ללא תמיכה אמריקאית, כוחות אלו יוכיחו שהם יכולים להילחם נגד דאע"ש בצורה טובה לבדם, ללא סיוע חיצוני.

אדם הופמן הוא דוקטורנט באוניברסיטה העברית המתמחה באסטרטגיה והאידיאולוגיה של דאע"ש, (צילום: באדיבות המצולם).

יהיה המדד הנכון להצלחת הלחימה מול דאע"ש אשר יהיה, על ארצות הברית והכוחות האחרים המעורבים במערכה זו לראות אותה כמאבק מתמשך הנועד להבטיח את סילוקו הפיזי של דאע"ש, פירוק התשתית הארגונית שלו בעיראק ובסוריה ושיקום האזורים המשוחררים ממנו. הלחימה נגד דאע"ש הינה קמפיין מתמשך, ולא מסתכמת באפיזודה בודדת כמו כיבוש מוסול או א-רקה. כדי להימנע או לפחות לצמצם עד כמה שאפשר את חזרתו של דאע"ש בגלגול עתידי לשטחים ששוחררו מידיו, על ארצות הברית, הצבא העיראקי וכוחות נוספים המעורבים במערכה זו להשקיע גם במאמצים ארוכי טווח לשיקום האוכלוסיות והאזורים העירוניים שנכבשו מדאע"ש, ולא להכריז על "השלמת המשימה" בטרם עת, כפי שעשה ב-2003 נשיא ארה"ב דאז ג'ורג' בוש.

אדם הופמן הוא דוקטורנט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית. תחום המחקר שלו הוא התפתחות הג'יהאד העולמי והאסטרטגיה והאידיאולוגיה של ארגון דאע"ש.

הדילמה האיראנית \ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

בבואו לטפל בסוגיה האיראנית כלל לא בטוח שטראמפ יכול "להיכנס בהם" לאור נפיצותה ומורכבותה – ועל הצוות המדיני-ביטחוני שלו לפתח מדיניות זהירה בהתאם.

אין כמעט נושא שה-"כוורת" של טראמפ, על יועציו ושריו, מסכימה לגביו בקונצנזוס: הוא מינה שגרירה לאו"ם בעלת טינה עזה לרוסיה והכפיף אותה לשר חוץ שזכה לאות אבירות מפוטין; בחר בגנרל פלין האיסלאמופוב כיועץ לביטחון לאומי, והחליפו בגנרל מקמסטר, המעוניין בשיתוף פעולה עם העולם האסלאמי המתון; אפילו ביחס לישראל אין תמימות דעים בקבינט, בו יושבים מעריציה הגדולים (מייק פנס כדוגמא בולטת) יחד עם גנרלים זהירים כמזכירי ההגנה וביטחון המולדת, ג'יימס מאטיס וג'ון קלי, שמבינים שהסכסוך הפלסטיני מקשה על ארצות-הברית להתקרב לבעלות בריתה הערביות.

מזכיר המדינה טילרסון הבהיר כי ארצות-הברית "מבינה כי איראן היא מדינה מסוכנת וחתרנית ברמה האזורית ופועלת להגיב לכך בהתאם", (מקור: ויקיפדיה).

למעט איראן. באופן מפתיע, אין יושב קבינט אחד, בוודאי במעגלים המדיניים-ביטחוניים, שלא רואה ברפובליקה האסלאמית את המדינה המסוכנת ביותר במזה"ת. בשל ההבנה הזו, וושינגטון נאלצת לפתח מדיניות דו-מסלולית מול טהראן: מחד, הטון מאוד השתנה והמפגשים המתוקשרים בריאד ובירושלים כוונו בין היתר לתקשורת האיראנית, כולל הצהרתו הדרמטית (הגם ולא מחדשת) של הנשיא טראמפ כי איראן לא תהפוך לגרעינית במשמרתו. בפעולותיה בשטח ניכר כי ארצות-הברית מוכנה להיות אסרטיבית יותר מול הציר השיעי, הן בתקיפות שביצעה נגד גורמים מזוהי-משטר אסד בסוריה והן ע"י הפלת הכטב"מ האיראני ב-18 ביוני. מאידך, הבון-טון שאפיין את קמפיין הבחירות ("אקרע את הסכם הגרעין ביום הראשון שלי במשרד"ד. טראמפ) היה ואיננו, ובהצהרת מזכיר המדינה רקס טילרסון הוא אף הבהיר בצורה מפורשת. לדבריו, ארצות-הברית "מבינה כי איראן היא מדינה מסוכנת וחתרנית ברמה האזורית ופועלת להגיב לכך בהתאם, אנו בוחנים את המדיניות שלנו בנושא הגרעיני".

הגישה הדו-מסלולית הזו נובעת מכמה הגיונות: הראשון והמרכזי שבהם הוא ההבנה שהסלמה סביב ההסכם היא מסוכנת, שכן היא עשויה להוביל לפרישת איראן ממנו ולחידוש תכניתה הגרעינית. השני קשור במעצמות האחרות השותפות להסכם הגרעין – רוסיה, סין ואירופה. במקרה הטוב, פיצוץ ההסכם יחסום בפניהן את השוק האיראני שהן נהנות ממנו; במקרה הרע, פוטין עשוי לקום בבוקר ולגלות רפובליקה אסלאמית עם שאיפות מעצמתיות ונשק גרעיני, ממש בחצר האחורית שלו.

בחירתו של רוחאני, מוכיחה כי הסכם הגרעין מחזק את הכוחות המתונים באיראן, (מקור: ויקפדיה).

ההיגיון השלישי, שאיש מאנשיו של טראמפ לא יודה בו בפומבי, קשור בהצלחה המסתמנת של הסכם הגרעין, עם בחירתו המחודשת של חסן רוחאני לנשיא איראן וההצלחה הגורפת למתונים בבחירות המקומיות. המטרה הנסתרת של ההסכם, בניצוחם של הנשיא לשעבר אובאמה ומזכיר המדינה שלו קרי, מוכיחה את עצמה: הקולות המתונים באיראן מתחזקים ומתבססים ערוצי שיח עמה. ביום מן הימים, לוושינגטון יהיה בן שיח בטהראן והיא תוכל לטפל במשבר עתידי פוטנציאלי במקום לעמוד חסרת אונים מול מדינה גרעינית סוררת (עיין ערך צפון-קוריאה).

אז מה מכאן ואילך? טילרסון הוא דיפלומט טירון, אך מסתמן כחריף בדעתו ומתון בדעותיו. יחד עם מאטיס, קלי, היילי, מקמסטר ופנס הם מרכיבים כוורת זהירה, רבת ניסיון בתחומי חוץ וביטחון, שאמנם מחזיקים בעמדות ניציות ביחס לאיראן (ואוהדות למדי ביחס לישראל ולמדינות הסוניות) אך הם מבינים היטב את הסכנות הכרוכות בהתנגשות עם הרפובליקה האסלאמית. לכשתגיע השעה לשלב ב' בהסכם, יפעל ממשל טראמפ להציב את וושינגטון בעמדת מיקוח, תוך גיבוי עמדותיה בפעילות צבאית במזה"ת, שבאות לידי מימוש בסוריה, בחקיקת סנקציות שתרתיע את הרפורמיסטים ובמכירות אמל"ח לבעלות בריתה האזוריות. ההגעה לעמדה הזו היא מורכבת ודורשת משאבים רבים בזמן, בתקציב ובקרדיט נשיאותי, וכלל לא בטוח שהנושא האיראני הוא בראש מעייניו של טראמפ בשלב זה.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.