כוחה של שלשלת נמדד על פי החוליה החלשה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בראיונות לתקשורת הצהירו כמה ממפקדי צה"ל על כשירות גבוהה של המסגרות שעליהם הופקדו. אבל חיל האוויר וחטיבת הצנחנים, הם רק הסמן הימני של הצבא וביקורת שהתקיימה בחטיבת שריון מלמדת שיש מי שנשארו מאחור. מוטב למשוך גם אותם קדימה.

טיסת הבכורה של ה"אדיר" בחיל האוויר, (מקור: ויקיפדיה).

עם ניצחונם הלכה למעשה של בשאר אסד ותומכיו במלחמת האזרחים בסוריה, כפי שהצהיר ראש הממשלה נתניהו, איראן מבססת אחיזה בגולן הסורית. אף שצה"ל מוטרד לאחרונה מאפשרות של התלקחות ברצועת עזה, בשל ניסיון אפשרי של החמאס לסכל את השלמת הקמתו של המכשול ההנדסי מפני המנהרות, הרי זה נראה קטן ביחס לחשש ממערכה אחרת, ממושכת בהרבה בצפון. בניגוד לתקופתם של איזנקוט, גולן ואפילו כוכבי בפיקוד הצפון, הרי שעתה עשויה ישראל להתמודד בעימות עם חזית לבנונית וסורית במקביל, כשהיא לוחמת בכוחות גרילה וטרור שמנחה איראן, ובראשם חיזבאללה. ישראל, כפי שציין מפקד חיל האוויר היוצא, אמיר אשל, בראיון ל"הארץ", סיכלה את התעצמות חיזבאללה באמצעות כמאה תקיפות שביצעה. ההישג, ציין, אינו רק בפגיעה באמצעי הלחימה, אלא גם בכך שהדבר נעשה מבלי "לדרדר את מדינת ישראל למלחמות". כאמור, השינוי האסטרטגי לרעה במצבה של ישראל שמתרחש בצפון, הופך אתגר זה לקשה פי כמה. האלוף אשל מצידו הצהיר בראיון שבתקופתו כמפקד החיל התעצם ברמה ניכרת. לדבריו, שוב יש כיום, בעקבות הנחיית הרמטכ"ל, בידי החיל את "יכולת המכה המקדימה לזירה הצפונית. זו יכולת שמבוססת על מודיעין מדויק. כשאתה מפתיע, אתה מזעזע את האויב". אשל, כמובן לא מציע לצאת למתקפה שכזו, רק כי אפשר, והכל תלוי הקשר וסיטואציה, אבל הדבר מלמד על כשירות החיל למערכה הבאה.

מנגד, חיל האוויר תמיד היה סמן ימני בתחום מוכנות הכוח למלחמה, גם בשנים שבהם היו קיצוצי תקציב וצה"ל מיעט להתאמן, כפי שהיה בטרם מלחמת לבנון השנייה, וברמה פחותה יותר בתקופה שקדמה ל"צוק איתן". כשהצמרת הביטחונית והמדינית מזהירה מפני מלחמה והסלמה ביטחונית, מוטב לבחון את מוכנות צבא היבשה, זה שהגיע למערכה ב-2006 כשהוא "לא בכושר" (על המילואים אין בכלל מה לדבר) ולזו שב-2014 ברמת מוכנות סבירה אך עם פערים גדולים בידע, בהכשרה ובהבנה של איום המנהרותמאז שנכנס לתפקידו כרמטכ"ל, לפני יותר משנתיים, הדגיש איזנקוט את חשיבות כשירות הכוחות מעל לכל ושם דגש מחודש על התמרון היבשתי. אולם צבאות, בין שהם מיליציוניים (כמו צה"ל) או מקצועיים, אינם משתנים במהירות כי אם בתהליך ארוך. בשעתו המשיל קצין צבא בכיר את צה"ל לחתול וציין ש"החתול ששמו צבא העם לעולם לא יהפוך להיות הנמר של צבא מתנדבים-שכירים, אבל בכל פעם שתבקר אותו הוא יהיה דומה יותר לנמר". השינוי הזה קורם עור וגידים.

החתול הופך לנמר

מימין: המח"ט אלוני והרמטכ"ל אייזנקוט בתרגיל חטיבת הצנחנים, (צילום: דו"צ).

באחרונה פורסם ב"ישראל היום" ראיון עם מפקד חטיבת הצנחנים היוצא, אל"מ נמרוד אלוני, שבו תיאר את השינויים שבוצעו בתקופת כהונתו. עיקרם: הקטנת הפלוגות לכדי 60 חיילים, כך שיהיו לחטיבה עם "אותו כוח אדם יותר פלוגות, מה שייתן לנו יותר מפרקים מבצעיים". מטרת השינוי היא שיפור הגמישות והיכולת של החטיבה בפרט, והצבא בכלל, לפעול במהירות ובעומק האויב. בהקשר לכך התייחס אלוני גם לסוגיית הצניחה, הייעוד המסורתי של החטיבה, וכמו מפקדים קודמים ציין שזוהי שיטה מצוינת "להגיע עם הרבה כוח, מהר, להרבה מקומות, כולל מקומות רחוקים", ושבתרחישים שונים צה"ל עשוי להידרש לה.

אלוני עשה כמעט את כל שירותו בחטיבת הצנחנים, בין היתר פיקד על גדוד הסיור של הצנחנים במלחמת לבנון השנייה. שם, בקרבות במארון א-ראס ובינת ג'בייל, למד ככל הנראה שלא לזלזל באויב. לתפיסתו, במערכה הבאה בלבנון ובעזה יציב האויב בפני צה"ל אתגר משמעותי ו"המחשבה הזאת שכל יחידה צה"לית שתפגוש יחידת חיזבאללה תנצח היא יהירות". יהיו נפגעים והלחימה תהיה קשה מכפי שהיו המערכות בשני העשורים האחרונים. אלוני, ציין ש"בסופו של דבר נביא עוד כוח ונכריע, אבל מי שחושב שזה יהיה טיול טועה ומטעה". אף שאלוני לא התייחס להתפתחות בסוריה, הרי שהתבססות כוחות איראנים ברמת הגולן הסורית רק ממחישה את נכונות דבריו.

למתבונן מהצד השינוי נראה מינורי, שכן זה כבר שני עשורים שחטיבת הצנחנים דומה יותר ויותר, במבנה ובמודל, לחטיבות מקבילות בצבאות מערביים מקצועיים, דוגמת רגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא ארצות הברית, הגדודים שבכוחות המשלוח של חיל הנחתים (MEU), והרגימנט המוצנח של הצבא הבריטי. אולם כשמחברים זאת להקמת חטיבת הקומנדו של צה"ל לפני כשנתיים, נראה כי החתול מהמשל חידד את טפריו. מדובר במהלך שמוביל הרמטכ"ל, הן בתחום החשיבה האופרטיבית והן בתחום בניין הכוח, מתוך הבנה שבמערכה הבאה יידרש צה"ל לפעול בלוחות זמנים קצרים וכי השגת פגיעה של ממש באויב תחייב יכולת לפעול בחזית ובעומק השטח. למרות השיפור במוכנות הכוחות מוטב לא להתבלבל ולחשוב שהצבא כולו בכשירות דומה לזו שמתקיימת בעוצבת האש, אוגדת העילית שלה כפופות חטיבת הצנחנים וחטיבת הקומנדו.

שר הביטחון ירד לשטח

השבוע פורסם ב"הארץ" כי בהנחיית שר הביטחון ערך מבקר משרד הביטחון, אל"מ (מיל') חגי טננבאום-ארז, ביקורת פתע בחטיבת 460, האחראית על ההכשרות בחיל השריון. הביקורת מצאה ליקויים רבים בתנאי המגורים והאחזקה בבסיס. בנוסף נתגלו פערים לוגיסטיים, כאשר תורגלה הקפצת כוח מהחטיבה לאחת הגזרות שבהן היא מתוכננת לפעול בחירום, שעיכבו את פריסתה מעבר ללוח הזמנים המתוכנן. בשריון, אולי יותר מכל חיל אחר, ללוגיסטיקה – שינוע אספקה, תחמושת, דלק וכמובן הטנקים עצמם – חשיבות עצומה. ליברמן, שהצטרף בעצמו ליום השני של הביקורת בבסיס, דרש הסברים ממפקדי צה"ל ואת תיקונם המהיר של הליקויים.

אף ששר ביטחון מרקע אזרחי הוא דבר חיובי, הרי שמשום שלא צמח במערכת הוא מגיע לתפקיד עם פערים גדולים בידע ובהיכרות עם הגוף שעליו הוא מופקד. בספרם "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) תיארו עפר שלח ויואב לימור את פגישת החפיפה בין שר הביטחון היוצא, שאול מופז, לשר הביטחון הנכנס, עמיר פרץ, במאי 2006. מופז, אדם קפדן ומסודר, שאף למסור את המשרד באופן מיטבי. כשסיים את תפקיד סמח"ט הצנחנים, למשל, קיים מופז שתי ישיבות שאורכן כאורך הגלות (13 שעות כל אחת) שעשו סדר למחליפו, אריק מורן, בכל הקשור לאמצעי לחימה ותחמושת. בניגוד לקצינים אחרים, שמקיימים ישיבות שכאלו בתחילת התפקיד, למופז היה חשוב שהסדר יישמר עד הסוף. למרות רצונו ארכה פגישת החפיפה כשעתיים. פרץ לא רשם בה דבר. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה התברר כי פרץ אינו בקיא בכלל רזי מערכת הביטחון ונסמך על ההערכות מפקדי הצבא כמעט בכל נושא. יש לציין שהחודשיים שכיהן בתפקיד הן זמן קצר מדי בכדי שיספיק לעשות כן. פעם אחת עמד פרץ על דעתו כנגד המלצות המערכת והוכיח את חשיבותו של שר ביטחון מרקע אזרחי. היה זה בהחלטה על מבצע "משקל סגולי", תקיפת מערך הרקטות ארוכות הטווח של חיזבאללה. בתשובה לאזהרות בכירים במטכ"ל שבתקיפה עלולים להיפגע אזרחים לבנונים רבים, ענה פרץ ש"מי שישן עם רקטה בבית, צריך לדעת שהוא עלול להיפגע" והביא את המבצע לאישור הממשלה. המבצע הצליח מעל המשוער ונפגעו בו רק מספר קטן של אזרחים.

מימין: מח"ט גולני, שלומי בינדר, בנגמ"ש עם שר הביטחון, ליברמן, באימון חטיבת גולני בגולן, (צילום: אריאל חרמוני, משהב"ט).

שר הביטחון, אביגדור ליברמן, מכהן בתפקידו כבר מעל לשנה. שלא כמו עמיר פרץ, הוא לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ ב"צוק איתן" וכראש ועדת החוץ והביטחון. נראה כי השר שינה משמעותית את גישתו מאז שנכנס לתפקיד ומקפיד על גישה ממלכתית (כח"כ הפגין למען אלאור אזריה), על מתן גיבוי לקציני הצבא, כפי שהוכיח בהקשר לתכניות המתאר של קלקיליה, ומקיים מערכת יחסים טובה עם עם הרמטכ"ל. אף שבצבא אולי לא אוהבים את החדירה שביצע השר לטריטוריה שלהם בכך שהורה על הביקורת, הרי שהמהלך מבורך. מוטב כי הכשלים יתגלו בביקורות ותרגילים, מאשר במלחמה. ליברמן, סביר להניח, לא מתכוון להגיע למערכה הבאה עם צבא שאת כשירותו אינו מכיר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 24.08.2017)

מודעות פרסומת

איך מגדירים ניצחון בלחימה נגד דאע"ש? \ מאת אדם הופמן

רשומה רגילה

עם התקדמות הלחימה בדאע"ש בעיראק ובסוריה, מתחדדת השאלה מהו מדד נכון לניצחון על ארגון ג'האדיסטי המשלב לחימת גרילה, טרור בינלאומי ושליטה על טריטוריה.

בשבועות האחרונים הלחימה נגד ארגון דאע"ש במזרח התיכון נכנסה לשלבה המתקדם ביותר עד כה, כאשר הצבא העיראקי כמעט וסיים להשתלט את העיר מוסול והכוחות הדמוקרטיים הסורים (SDF) הנתמכים על-ידי הקואליציה הבינלאומית החלו במבצע לכיבוש העיר א-רקה, בירת דאע"ש בצפון סוריה. בנוסף למהלכים אלו, ממש לאחרונה השתלט מחדש צבא עיראק על מסגד א-נורי שמוסול, בו נשא מנהיג דאע"ש אבו בכר אל-בגדאדי דרשה ביולי 2014 בה הכריז על עצמו כח'ליף, המנהיג הדתי-פוליטי של כל המוסלמים בעולם, ימים אחדים לאחר הכרזת הח'ליפות של דאע"ש. לאחר ההשתלטות על המסגד, הטלוויזיה הממלכתית העיראקית הכריזה על "נפילתה של המדינה המיתולוגית", בהתייחסות לארגון המגדיר את עצמו בתור "המדינה האסלאמית".

המאבק בדאע"ש רחוק מלהסתיים

ראש אמ"ן, הלוי, הזהיר כי "יש קשר ברור בין הלחץ על מוסול וא-ראקה לבין גל הטרור באירופה", (מקור: אתר חיל המודיעין).

אין ספק שההשתלטות על המסגד מהווה ניצחון סימבולי חשוב עבור הצבא העיראקי, הנלחם מאז אוקטובר 2016 לשחרור העיר מידי דאע"ש בלחימה איטית ומורכבת בשטח בנוי וסופג תוך כדי כך אבדות כבדות. אולם הלחימה נגד דאע"ש לא תסתיים עם כיבוש מוסול וא-רקה. הארגון הג'האדיסטי תופס את הלחימה באויביו כמאבק קיומי וטוטלי הנמשך עשורים, ונחוש להילחם עד הלוחם האחרון כדי להבטיח את הישרדות הארגון. מעבר לכך, למרות שדאע"ש איבד את השליטה על רוב שטחיו בעיראק ובסוריה בשנה האחרונה, אובדן שטחים אלו רק דרבן את הארגון לבצע קמפיין פיגועים גלובלי מאז נובמבר 2015. ספק גדול אם פעילים של הארגון אכן ביצעו פיגוע זה, יש לראות את נטילת האחריות של דאע"ש לפיגוע בעיר העתיקה בירושלים באמצע יוני – הראשונה שפרסם דאע"ש לפיגוע בישראל – כביטוי למגמה זו. נראה שגם מערכת הביטחון הישראלית חושבת שהמאבק בדאע"ש רחוק מלהסתיים, למרות הלחץ הצבאי המופעל על הארגון בחודשים האחרונים: לאחרונה אמר ראש אמ"ן, אלוף הרצי הלוי, ש"יש קשר ברור בין הלחץ על מוסול וא-ראקה לבין גל הטרור באירופה".

המאבק הצבאי מול דאע"ש, המתנהל במספר מדינות ומובל על-ידי כוחות מקומיים במזרח התיכון בתמיכתה של הקואליציה הבינלאומית, מחדד את השאלה כיצד מודדים ניצחון בלחימה מול הארגון הג'האדיסטי. מזכיר ההגנה ג'יימס מאטיס אמר במסיבת עיתונאים שקיים במאי כי הנשיא טראמפ הורה לפנטגון "לבצע שינויים טקטיים כדי שנוכל להשמיד את דאע"ש", והעצים לשם כך מפקדים בזירות הלחימה בעיראק ובסוריה כדי שיפעלו באופן אגרסיבי יותר כנגד הארגון. אולם כיצד מודדים ניצחון בלחימה נגד דאע"ש – ארגון המשלב טקטיקות גרילה (insurgency) בסוריה ובעיראק, קמפיין טרור קטלני מחוץ לגבולות המזרח התיכון, וכיבוש ושליטה על טריטוריה החל באזורי הליבה שלו מ-2014?

תותחנים מיחידת המשלוח ה-11 של חיל הנחתים האמריקני יורים על בסיסי דאע"ש בצפון סוריה(צילום: רב"ט זאכרי לאנינג, USMC).

מבחינת הצבא האמריקאי, טריטוריה היא המדד העיקרי להצלחת הלחימה מול דאע"ש: כדוגמא לכך, בשבוע שעבר צייץ דובר הקואליציה נגד דאע"ש ש"הכוחות הסורים הדמוקרטים השתלטו מחדש על 45 קמ"ר מידי דאע"ש, ליד ובתוך א-רקה". שליטה על טריטוריה היא אכן היבט מרכזי של המודל הפוליטי של דאע"ש מאז הכריז על הקמת הח'ליפות בקיץ 2014, והחל לנהל מערכת ממשל דמוית-מדינה ב"מחוזות" הארגון בעיראק ובסוריה ולהתפשט משם לשטחים במדינות נוספות. טריטוריה מהווה גם מדד קונקרטי להתקדמות הלחימה נגד הארגון, המאפשרת לצבא האמריקאי לכמת את התפתחות הקמפיין המתמשך נגד הארגון. אולם למרות גורמים אלו, טריטוריה היא מדד עוצמה שמתאים בהרבה למדידת סכסוכים צבאיים "קלאסיים", ולא להתמודדות מול שחקן לא-מדינתי כדאע"ש.

יש לזכור שדאע"ש, בגרסתו הקודמת כ"מדינה האסלאמית בעיראק", כבר היה במצב דומה בעבר. לאחר הגברת הכוחות האמריקאים בעיראק ועבודה הדוקה של כוחות מיוחדים אמריקאים עם השבטים הסונים במחוז אנבאר ב-2007, ארגון "אל-קאעדה בעיראק" הושמד ומרבית אנשיו חוסלו או נעצרו על-ידי האמריקאים. למרות פגיעה קשה זו בתשתית הארגון, שנים לאחר מכן חזר לפעילות בסוריה ובעיראק כארגון יעיל ורצחני, המסוגל להשתלט על טריטוריה, להילחם בארגונים חמושים אחרים ולנהל שירותים אזרחיים בשטחי השליטה שלו. בדאע"ש מודעים היטב לכך, ובנאומו האחרון אמר דובר הארגון, אבו מוחמד אל-עדנאני: "האם את, אמריקה, מחשיבה תבוסה לאובדן עיר או שטח? האם הובסנו כאשר איבדנו ערים בעיראק והיינו במדבר ללא [שליטה ב]ערים או טריטוריה? בוודאי שלא! תבוסה אמתית הינה אובדן כוח הרצון והנכונות להילחם". כלומר, גם לאחר כיבוש טריטוריה מידי דאע"ש, לוחמי הארגון יכולים לחזור למדבר, להתארגן מחדש ולפתוח משם בקמפיין גרילה כנגד כוחות צבא סדירים השולטים בשטח.

איך מודדים הישגים נגד דאע"ש?

אך אם כיבוש טריטוריה מידי דאע"ש מהווה מדד בעייתי לניצחון על הארגון, כיצד ניתן למדוד הישגים ממשיים בלחימה מולו בצורה טובה יותר? העיתונאי חסן חסן, שכתב את אחד מהספרים הראשונים על דאע"ש באנגלית ועוקב מקרוב אחרי פעילות דאע"ש בעיראק ובסוריה, הציע מבחן להצלחת המבצע נגדו: אם הלחימה המתמשכת נגד דאע"ש באמת החלישה את יכולותיו, היכולת שלו להתמודד עם כוחות צבא מאומנים אמורה להיות פחותה. לכן, אם כוחות צבא מקומיים (כגון הצבא העיראקי) יצליחו לכבוש מחדש מעוז מרכזי של דאע"ש ללא תמיכה אמריקאית, כוחות אלו יוכיחו שהם יכולים להילחם נגד דאע"ש בצורה טובה לבדם, ללא סיוע חיצוני.

אדם הופמן הוא דוקטורנט באוניברסיטה העברית המתמחה באסטרטגיה והאידיאולוגיה של דאע"ש, (צילום: באדיבות המצולם).

יהיה המדד הנכון להצלחת הלחימה מול דאע"ש אשר יהיה, על ארצות הברית והכוחות האחרים המעורבים במערכה זו לראות אותה כמאבק מתמשך הנועד להבטיח את סילוקו הפיזי של דאע"ש, פירוק התשתית הארגונית שלו בעיראק ובסוריה ושיקום האזורים המשוחררים ממנו. הלחימה נגד דאע"ש הינה קמפיין מתמשך, ולא מסתכמת באפיזודה בודדת כמו כיבוש מוסול או א-רקה. כדי להימנע או לפחות לצמצם עד כמה שאפשר את חזרתו של דאע"ש בגלגול עתידי לשטחים ששוחררו מידיו, על ארצות הברית, הצבא העיראקי וכוחות נוספים המעורבים במערכה זו להשקיע גם במאמצים ארוכי טווח לשיקום האוכלוסיות והאזורים העירוניים שנכבשו מדאע"ש, ולא להכריז על "השלמת המשימה" בטרם עת, כפי שעשה ב-2003 נשיא ארה"ב דאז ג'ורג' בוש.

אדם הופמן הוא דוקטורנט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית. תחום המחקר שלו הוא התפתחות הג'יהאד העולמי והאסטרטגיה והאידיאולוגיה של ארגון דאע"ש.

הדילמה האיראנית \ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

בבואו לטפל בסוגיה האיראנית כלל לא בטוח שטראמפ יכול "להיכנס בהם" לאור נפיצותה ומורכבותה – ועל הצוות המדיני-ביטחוני שלו לפתח מדיניות זהירה בהתאם.

אין כמעט נושא שה-"כוורת" של טראמפ, על יועציו ושריו, מסכימה לגביו בקונצנזוס: הוא מינה שגרירה לאו"ם בעלת טינה עזה לרוסיה והכפיף אותה לשר חוץ שזכה לאות אבירות מפוטין; בחר בגנרל פלין האיסלאמופוב כיועץ לביטחון לאומי, והחליפו בגנרל מקמסטר, המעוניין בשיתוף פעולה עם העולם האסלאמי המתון; אפילו ביחס לישראל אין תמימות דעים בקבינט, בו יושבים מעריציה הגדולים (מייק פנס כדוגמא בולטת) יחד עם גנרלים זהירים כמזכירי ההגנה וביטחון המולדת, ג'יימס מאטיס וג'ון קלי, שמבינים שהסכסוך הפלסטיני מקשה על ארצות-הברית להתקרב לבעלות בריתה הערביות.

מזכיר המדינה טילרסון הבהיר כי ארצות-הברית "מבינה כי איראן היא מדינה מסוכנת וחתרנית ברמה האזורית ופועלת להגיב לכך בהתאם", (מקור: ויקיפדיה).

למעט איראן. באופן מפתיע, אין יושב קבינט אחד, בוודאי במעגלים המדיניים-ביטחוניים, שלא רואה ברפובליקה האסלאמית את המדינה המסוכנת ביותר במזה"ת. בשל ההבנה הזו, וושינגטון נאלצת לפתח מדיניות דו-מסלולית מול טהראן: מחד, הטון מאוד השתנה והמפגשים המתוקשרים בריאד ובירושלים כוונו בין היתר לתקשורת האיראנית, כולל הצהרתו הדרמטית (הגם ולא מחדשת) של הנשיא טראמפ כי איראן לא תהפוך לגרעינית במשמרתו. בפעולותיה בשטח ניכר כי ארצות-הברית מוכנה להיות אסרטיבית יותר מול הציר השיעי, הן בתקיפות שביצעה נגד גורמים מזוהי-משטר אסד בסוריה והן ע"י הפלת הכטב"מ האיראני ב-18 ביוני. מאידך, הבון-טון שאפיין את קמפיין הבחירות ("אקרע את הסכם הגרעין ביום הראשון שלי במשרד"ד. טראמפ) היה ואיננו, ובהצהרת מזכיר המדינה רקס טילרסון הוא אף הבהיר בצורה מפורשת. לדבריו, ארצות-הברית "מבינה כי איראן היא מדינה מסוכנת וחתרנית ברמה האזורית ופועלת להגיב לכך בהתאם, אנו בוחנים את המדיניות שלנו בנושא הגרעיני".

הגישה הדו-מסלולית הזו נובעת מכמה הגיונות: הראשון והמרכזי שבהם הוא ההבנה שהסלמה סביב ההסכם היא מסוכנת, שכן היא עשויה להוביל לפרישת איראן ממנו ולחידוש תכניתה הגרעינית. השני קשור במעצמות האחרות השותפות להסכם הגרעין – רוסיה, סין ואירופה. במקרה הטוב, פיצוץ ההסכם יחסום בפניהן את השוק האיראני שהן נהנות ממנו; במקרה הרע, פוטין עשוי לקום בבוקר ולגלות רפובליקה אסלאמית עם שאיפות מעצמתיות ונשק גרעיני, ממש בחצר האחורית שלו.

בחירתו של רוחאני, מוכיחה כי הסכם הגרעין מחזק את הכוחות המתונים באיראן, (מקור: ויקפדיה).

ההיגיון השלישי, שאיש מאנשיו של טראמפ לא יודה בו בפומבי, קשור בהצלחה המסתמנת של הסכם הגרעין, עם בחירתו המחודשת של חסן רוחאני לנשיא איראן וההצלחה הגורפת למתונים בבחירות המקומיות. המטרה הנסתרת של ההסכם, בניצוחם של הנשיא לשעבר אובאמה ומזכיר המדינה שלו קרי, מוכיחה את עצמה: הקולות המתונים באיראן מתחזקים ומתבססים ערוצי שיח עמה. ביום מן הימים, לוושינגטון יהיה בן שיח בטהראן והיא תוכל לטפל במשבר עתידי פוטנציאלי במקום לעמוד חסרת אונים מול מדינה גרעינית סוררת (עיין ערך צפון-קוריאה).

אז מה מכאן ואילך? טילרסון הוא דיפלומט טירון, אך מסתמן כחריף בדעתו ומתון בדעותיו. יחד עם מאטיס, קלי, היילי, מקמסטר ופנס הם מרכיבים כוורת זהירה, רבת ניסיון בתחומי חוץ וביטחון, שאמנם מחזיקים בעמדות ניציות ביחס לאיראן (ואוהדות למדי ביחס לישראל ולמדינות הסוניות) אך הם מבינים היטב את הסכנות הכרוכות בהתנגשות עם הרפובליקה האסלאמית. לכשתגיע השעה לשלב ב' בהסכם, יפעל ממשל טראמפ להציב את וושינגטון בעמדת מיקוח, תוך גיבוי עמדותיה בפעילות צבאית במזה"ת, שבאות לידי מימוש בסוריה, בחקיקת סנקציות שתרתיע את הרפורמיסטים ובמכירות אמל"ח לבעלות בריתה האזוריות. ההגעה לעמדה הזו היא מורכבת ודורשת משאבים רבים בזמן, בתקציב ובקרדיט נשיאותי, וכלל לא בטוח שהנושא האיראני הוא בראש מעייניו של טראמפ בשלב זה.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

הצילו, חם פה\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

המלחמות שיפרצו במאבק על אוכל ומים, הפגיעה באמינות הפוליטית של וושינגטון ודחיקת ארה"ב מעמדת ההובלה הבינ"ל – כל הסכנות הנובעות מהחלטת הנשיא טראמפ לסגת מהסכמי פריז.

נתחיל בשאלה: מיהו שר הביטחון הישראלי? אין אחד שקורא את המאמר הזה, בוודאי כשהוא מתפרסם בבלוג ביטחוני, שצריך יותר מרגע כדי להגיד "אביגדור ליברמן", שהרי ברור – שר הביטחון הוא השר החשוב ביותר, שכן ביטחון הוא הנושא החשוב ביותר. נעבור לשאלה הקשה יותר: מי השר לאיכות הסביבה בישראל? ארשה לעצמי לצאת מנקודת הנחה שהרבה פחות קוראים ידעו לענות על השאלה הזו (זאב אלקין, למי שתהה), מסיבה הגיונית למדי – איכות הסביבה נתפסת, לפחות בישראל, כסוגיה שולית בחשיבותה. אם ככה, מה כל הרעש סביב פרישת ארה"ב מהסכמי פריז?

הנשיא טראמפ מודיע על פרישת ארה"ב מן ההסכם, (צילום: רויטרס).

העובדה היא שברוב העולם המערבי, שינויי האקלים הם מהנושאים המהותיים ביותר העומדים לסדר היום הציבורי, הן בגלל ההשלכות הכלכליות-בריאותיות שלהם (שלא נדון בהם במאמר זה) והן בשל ההשלכות הביטחוניות שלהם. בסקר שנערך בקרב סטודנטים למדעי הרוח והחברה בארה"ב, נשאלו דור העתיד של מנהיגי המדינה "מה יהיה האיום החמור ביותר על ארה"ב ב-2025?" למעלה מארבעים אחוזים השיבו "שינויי אקלים". לשם השוואה, במקום השני, עם קצת יותר מעשרים אחוזים, הייתה התשובה "כוחה הצבאי של סין".

המשוואה היא פשוטה: עולם מזוהם יותר הוא עולם חם יותר; עולם חם יותר הוא עולם יבש יותר; עולם יבש יותר (ומאוכלס יותר) הוא עולם שבו עמים נודדים צפונה בהיקפים היסטוריים בבריחה לא רק ממלחמות אלא גם, שלא לומר בעיקר, מעוני ומרעב. באם ההתחממות הגלובלית לא תיעצר, המאה ה-21 תהפוך ממאה שמאופיינת במלחמות על הגמוניה ודת למאה המאופיינת במלחמות על אוכל ומים.

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

לפרישה האמריקנית מההסכם יש גם מחירים גבוהים ברמה הפוליטית-מדינית: הלכה למעשה, ארה"ב מתנערת מהסכם בינ"ל שיזמה והובילה, שקיים עליו כמעט-קונצנזוס (סוריה, ניקרגואה וארה"ב הן שלוש המדינות היחידות שלא חתומות עליו) ובניגוד לעמדת כל בעלות בריתה, ממדינות ה-G7 האחרות דרך הכלכלות המתפתחות של מדינות ה-BRICS ואפילו ישראל. מדובר בלא פחות מהפניית עורף לקהילה הבינ"ל, שראתה בארה"ב מנהיגה בנושא האקלים, ולו רק בשל העובדה שהיא אחת המדינות המזהמות ביותר. זו, בתורה, מיתרגמת כבר עכשיו לפגיעה קשה באמינות האמריקנית, נושא שמזכיר המדינה טילרסון הציג כערך ליבה במדיניות החוץ, שבלעדיו תתקשה ארה"ב לאכוף הסכמים בינ"ל, מהסכם הגרעין עם איראן ועד הסכם עתידי בין ישראל לפלסטינים: אם אנחנו לא עומדים בהתחייבויות שלנו, מדוע שאחרים יעשו זאת?

אז מה ההיגיון מאחורי המהלך? הפרישה האמריקנית מהסכם האקלים תוארה, על-ידי הנשיא טראמפ, כאקט פרוטקציוניסטי שתכליתו להגן על העובדים האמריקאים בתעשיות האנרגיה הישנות (פחם ונפט בעיקר), גם במחיר נטישת האחריות הגלובלית של ארה"ב כמעצמת-על הרואה עצמה כבעלת אחריות כזו. זאת, תוך התעלמות מטיעונים של בכירים במשק האמריקאי לפיהם התקדמות לאנרגיה נקייה דווקא תייצר מקומות עבודה והון שיפצו על סגירת המכרות וצמצום תפוקת הנפט. מדובר במהלך הפרוטקציוניסטי השני שמבצע ממשל טראמפ, בהמשך לנטישת הסכם הסחר הטרנס-פסיפי (TPP) שנועד לחשק את בעלות הברית האמריקניות משני צדי האוקיינוס נגד ההגמוניה שסין מנסה להוביל במזרח הרחוק. משנטש טראמפ את ההסכם, נישאו העיניים במזרח אל בייג'ינג.

נשיא סין, שי ג'ינפינג, (מקור: ויקיפדיה).

ובחזרה לנושא האקלים: בוועידת דאבוס הודיע נשיא סין, שי ג'ינפינג, כי על הקהילה הבינ"ל להתמודד עם אתגרי האקלים. לאחרונה הודיעה בייג'ינג כי תשקיע מאות מיליארדי דולרים באנרגיה מתחדשת, ובכך תייצר מיליוני מקומות עבודה במדינה, תקרב אותה לעצמאות אנרגטית ותציבה בחזית תעשיית האנרגיה החדשה. כך, הפנייה פנימה שמבצע טראמפ, ומנוגדת במידת מה לגישת הפגנת העוצמה שהוא מפגין במזה"ת ובחצי האי הקוריאני, מייצרת וואקום מנהיגותי. הטבע לא סובל וואקום, וזה האחרון מתמלא על-ידי המדינה העיקרית שטראמפ ניגח במהלך קמפיין הבחירות שלו.

בבואו להגן על העובדים האמריקניים מפני אובדן מקומות עבודה, טראמפ דוחק את ארה"ב ממרכז הבמה הבינ"ל ומעמדת השפעה בסוגיות הקריטיות ביותר לביטחונה. הוא לעולם לא יודה בזה, אבל מבלי משים הוא מגשים את אזהרתו של קודמו, אובמה, בנאומו האחרון בעצרת האו"ם: אומה מוקפת חומות, מבודדת רק את עצמה.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

 

כשהשריפים הופכים לבוררים\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

העולם כבר לא מנוהל ע"י "שריפים", הכופים "פתרונות מושלמים" על שחקנים אחרים; ריבוי השחקנים והדיפוזיה של הכוח מובילה את העולם לכיוון הסדרי – האם טראמפ יצליח להעביר את המסר הזה לישראל ולרשות הפלסטינית, שיאלצו לוותר על "עסקה אולטימטיבית"?

כשהקהילה הבינלאומית לוחצת על צפון-קוריאה לחדול מהתכנית הגרעינית שלה, פיונגיאנג מניפה אצבע משולשת. נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן פלש לאפגניסטן ולעיראק כדי "לעשות שם סדר", וראינו כמה מסודרות המדינות האלה. צבא מצרים, תחת ניצוחו של הנשיא א-סיסי, מנהל כבר שלוש שנים מערכה צבאית חסרת תקדים נגד שלוחת דאעש בסיני, והארגון איננו כלה. וגם אצלנו, ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, הוביל את ההתנתקות החד-צדדית מעזה. מה משותף לכל הפעולות האלה?

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

עד השנים האחרונות, העולם התאפיין במציאות מדינית-ביטחונית של "שריפים": מנהיגים חזקים שלא מתביישים לדפוק על השולחן, להגיד "זה מה שאני רוצה וככה זה יהיה" ולכפות "פתרונות מושלמים" על היריבים שלהם, מטרומן וצ'רצ'יל שמחקו את הירושימה ודרזדן מעל פני האדמה, דרך בגין שהפציץ את הכור בעיראק ועד רייגן, שמירוץ החימוש שהוביל הוריד את כלכלת ברית המועצות על הברכיים. האם סוג כזה של פתרונות יכול להתקיים גם בימינו? במילה: לא.

תהליך הדיפוזיה של הכוח נמשך כבר שנים, אך 2007 הייתה שנת השינוי הגדול, עם מהפכת המידע שחוללו הרשתות החברתיות והסמארטפונים, שאפשרה למידע לזרום במהירות שיא בכל רחבי העולם. מהפכת המידע, שתודות לה כל תא רדום יכול לבנות מטען נפץ בחצר האחורית או לבצע מהספה בסלון תקיפת סייבר על תשתיות חיוניות, העלתה משמעותית את רמת המסוכנות של סוכנים (proxy), המסוגלים להוציא לפועל פעולות תגמול על פתרונות בכפייה נוסח טרומן ובגין. מהפכת המידע גם העלתה משמעותית את כוחם של ציבורים ואת יכולתם להתאגד ולהפוך לגורמי כוח, וכשיש גורמי כוח רבים בזירה, היכולת לכפות "פתרון מושלם" מצטמצמת משמעותית.

אובמה בעת שהיה חבר הסנאט של ארצות הברית, (מקור: ויקפדיה).

2007 הייתה גם שנת המהפכה עם עלייתו המטאורית של הסנאטור דאז והנשיא לעתיד ברק אובמה, שקו יסוד במדיניות החוץ והביטחון שלו היה נכונות לנהל משא-ומתן עם אויבים, כולל איראן וסוריה, ככלי להגעה להסדרה. אובמה היה הראשון לזהות כי נגמר עידן "הפתרונות המושלמים". רתיעתו ממעורבות צבאית מקיפה שעלותה בדם ודמים יקרה והרסנית כמו זו של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, נמנע הנשיא ה-44 מפעולה צבאית במזה"ת גם במחיר פגיעה בדימוי העוצמה האמריקני ועימותים עם בעלות הברית המסורתיות. במקום זאת, אובמה הפך לסמל של פשרות מדיניות, והחליף את "הפתרונות המושלמים" ב"פתרונות חלקיים".

לאחר שחזר בו מאיומו לתקוף בסוריה, בתגובה לטבח הכימי של 1,500 אזרחים ב-2013, חתם אובמה על "העסקה הכימית" עם מקבילו הרוסי פוטין. סוריה ויתרה על מאגרי הנשק הכימי שלה, ובכך הוסר, למעשה, אחד האיומים הקיומיים הגדולים ביותר על ישראל, ירדן ותורכיה. האם המלחמה נגמרה? לא. האם המצב ההומניטארי בסוריה השתפר? ההפך. אבל העסקה הזו הייתה הטובה ביותר, לארה"ב ולבעלות בריתה, שיכל להשיג בסיכון מינימלי. גם הסכם הגרעין עם איראן הוא דוגמא מצוינת ל"פתרון חלקי". אמנם, איראן לא הפכה לשוודיה והיא ממשיכה לממן טרור וחתרנות ברחבי המזרח התיכון, אך תכנית הגרעין שלה הוחזרה לאחור ואימת הפצצה הוסרה מעל תל-אביב וריאד. האלטרנטיבה, בדמות מלחמה אזורית ופעולות נקם בארה"ב ובאירופה באמצעות משמרות המהפכה, הייתה גרועה יותר.

הנשיא טראמפ ורה"מ נתניהו בביקורו השבוע בישראל, (צילום: קובי גדעון, לע"מ).

אבל החל מה-20 בינואר ישנו "שריף חדש בעיירה". הנשיא האמריקני דונלד טראמפ התחיל כשריף בעולם של בוררים: כשדמויותיהן המיתולוגיות של צ'רצ'יל ורייגן הן נר לרגליו, המועמד טראמפ האמין כי יוכל, בכוח אישיותו ומעצמת-העל העומדת לרשותו, לתקן את עוולות העולם באם רק יאיים מספיק. כיום הוא מוקף ביועצים מנוסים ומתונים (ברובם) שסביר להניח כי יאזנו אותו, ולא רחוק היום בו יבין כי יאלץ לוותר על חלום "העסקה האולטימטיבית", ובפרט בזירה הישראלית-פלסטינית. בשיחותיו עם שני הצדדים, בוושינגטון, בירושלים ובבית-לחם, טראמפ הבהיר כי כדי להגיע להסכם תידרשנה פשרות כואבות: בהתנחלויות, בירושלים, בפליטים, בשיבה, בהכרה ההדדית, בביטחון ובגבולות. בסוגיה הישראלית-פלסטינית, אחרי שנפל לו האסימון כי נגמר עידן "הפתרונות המושלמים", טראמפ הוא יותר אובמה מרייגן: הוא מבין שלא תהיה "עסקה אולטימטיבית" ששני הצדדים יתמוגגו ממנה ושהגעה ל"פתרון החלקי" תחייב פשרות כואבות. עכשיו, זהו תורם של נתניהו ועבאס להבין זאת.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

רסיסים – מזיכרון לעצמאות ומחברה אל הפרט\ מאת אביעד מנדלבאום

רשומה רגילה

פרויקט רסיסים מבקש, מתוך שאיפה לעצב את הזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית ולהוביל שיח של שיתוף ועיבוד השפעותיה האישיות והחברתיות של הלחימה, לתת קול ל-"שקט הנוגע לקרב" בכדי לייצר מרחב ציבורי ומקום לעיבוד חוויות הלחימה.

בקרוב, כמדי שנה, נציין את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. פרויקט רסיסים (ע"ר), אשר שם לעצמו מטרה להוביל ולהרחיב את השיח הישראלי בנושאי צבא-חברה, מבקש ליצור מרחב ציבורי מכיל ולהזכיר כי לצדנו בטקס המסורתי להנצחת חיילנו, גיבורינו וקרובינו, ניצבים גם אלה שמלחמתם עוד לא תמה גם בשוך הקרבות.

פרויקט רסיסים מבקש ליצור מרחב ציבורי מכיל ולהזכיר כי ישנם גם אלה שמלחמתם עוד לא תמה גם בשוך הקרבות.

גם השנה יהיו ביננו שייתהו על המעבר החד מיום זיכרון לחללי מערכות ישראל אל חגיגות יום העצמאות. מעבר זה, עבורי, הוא תמצית ההוויה הישראלית, החוסן לקום על אף הקושי והעצב ולחזור לשגרה, ואפילו לחגוג. יכולותינו כחברה לעמוד במעבר זה, מעיד על חוסנה של אומה. תא"ל (מיל') מאיר אלרן, ראש התוכנית לחקר החזית האזרחית במכון למחקרי ביטחון לאומי, הגדיר חוסן לאומי באמצעות יכולות ההתמודדות והתגובה של חברה לטראומה, ואז לשוב ולקיים את שגרת החיים הפרטיים והציבוריים, אגב הצלחה לייצר תהליכים של הסתגלות והתאוששות אישית וקולקטיבית מהירה, כמו גם אופטימיות בנוגע לעתיד. על פי הגדרה זו יכולת העמידות (Resilience) של חברה תלויה לא בכדי בחוסנם האישי של הפרטים המרכיבים אותה. "עמידות" ו-"חוסן אישי" הם שני מונחים משדה המחקר הפסיכולוגי הכוללים משתנים כמו רגשות, תחושת ביטחון והתנהגויות אדפטיביות. מה לכל אלה וליום הזיכרון?

בין אלו שיעמדו לצדנו בטקס הזיכרון עת תושמע הצפירה ודגלי ישראל יורדו אל חצי התורן, יהיו ביננו המתמודדים עם תגובת קרב (הפרעת דחק פוסט טראומתית), או זיכרונות קשים מחוויית הלחימה שעברו. חוויית הלחימה, בראי "רסיסים", כוללת את תחושותיהם של כל אלו שחוו את השלכותיה של החוויה. החל מהחייל בקרב תחת אש אויב, התצפיתנית הצופה במתרחש, וכלה במבשר ההודעה הנוראה מכל, ובכלל זה משפחתו של החייל. כל אלו הנושאים עמם תחושות ורגשות המשפיעות על התנהלותם של הפרטים, אם בשגרה אם במשבר, כתוצאה מחוויית לחימה שחוו במישרין או בעקיפין. פרויקט "רסיסים" אינו מציע שירות פסיכולוגי ואינו מחליף את מעלותיו הטיפוליות. "רסיסים" מציע כתף ומדרבן את הפונים אליו לדבר – הסיפור שלך, הוא סיפורנו שלנו כחברה. "רסיסים" רוצה להרחיב את השיח, המכונה לעיתים "שיח לוחמים", גם לאלו שחשים בושה מתוך תחושת אשמה "למה אני חזרתי והם לא" או מתוך תחושת אכזבה על פעולה שלא ננקטה או כן ננקטה במהלך הקרב, וגם לאלו שאינם חוו את הקרב מזירת ההתרחשות בה התחוללה. באמצעות הרחבת השיח לתחושות המעגל השני והשלישי לאותה חווית לחימה "רסיסים" שואף לצמצם את רגשות "הבושה", להרחיב את הלגיטימציה גם לאלו שלא לחמו בשדה הקרב לשתף ולדבר אודות התמודדותם עם החוויה, להגביר את המודעות להשפעות חוויית הלחימה עלינו כחברה ובכך לחזק אותנו כאומה.

אביעד מנדלבאום, עוזר מחקר ב-INSS.

השנה גם אני אקח חלק באירוע הזיכרון לחללי מערכות ישראל שיערכו חברי פרויקט "רסיסים". טקס זה, שנערך זו השנה הרביעית, מפנה את הזרקור לאלו ששרדו את הקרבות – אלו שמלחמתם לא תמה. כעוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתכנית טרור ומלחמה בעצימות נמוכה, וכמי ששירת כלוחם בפלחה"ן גבעתי במהלך האינתיפאדה השנייה, אני מוצא חשיבות עצומה בלהרחיב את השיח אודות חוויות לחימה. לצד סיפורי גבורה המהדהדים את מיתוס החייל הצבר הישראלי, שומה עלינו להקשיב גם לקולות אחרים, קולם של כ-4000 גברים ונשים המוכרים על ידי משרד הביטחון, ועוד אלפי הלומי קרב שאינם מוכרים כלל. קולותיהם של אלו שחוו אירועי לחימה, או אלו המלווים את נשאי הזיכרונות והתמודדותם "עם השדים". אנו מזמינים את הציבור אל הטקס, להיחשף לסיפוריהם של הדוברים והדוברות על חוויות הלחימה שלהם, ולהכיר מקרוב את הרעיונות והאנשים מאחורי הפרויקט. אנו מעודדים את כל החברה הישראלית לספר את סיפורה.

אביעד מנדלבאום הוא עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתכנית טרור ומלחמה בעצימות נמוכה.

שתיים דובים: האם טראמפ יצליח לשבור את ברית מוסקבה-בייג'ינג?\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

למרות שהן מתנהגות כבעלות ברית אסטרטגיות, הפערים בין רוסיה וסין יכולים לאפשר לטראמפ, אם ישחק נכון בקלפיו, לשנות את המאזן המעצמתי לטובתו.

חלק מן המציאות הגיאופוליטית שחזה אורוול מתממש בימים אלה, (מקור: סימניה).

בספרו האלמותי, "1984", תיאר ג'ורג' אורוול מציאות דיסטופית שבה שלוש מעצמות-על נלחמות זו בזו ברוטציה: בכל פעם שתיים מהן מתאגדות כנגד השלישית, והמבודדת מתחלפת מדי פעם. למרות שנכתב ב-1948, כבר אז חזה אורוול את התבססותן של שלוש המעצמות הגדולות של המאה העשרים: הוא קרא להן אוקיאניה, השולטת בעולם דובר האנגלית בצפון אמריקה, האיים הבריטים ואוסטרליה, איסטאסיה, השולטת במזרח הרחוק, ואיראסיה, השולטת מסיביר ועד תעלת למנש. או, בגרסת העולם האמיתי: ארצות הברית, סין ורוסיה. מתום מלחמת העולם השנייה ברה"מ וסין פעלו כמקשה אחת במסגרת המאבק הבין-גושי, אך הנרי קיסינג'ר, יועץ הנשיא האמריקני לביטחון לאומי, היה הראשון לזהות את הפערים האידיאולוגיים בין המאואיזם לבין הלניניזם, הוביל לפריצה ביחסי וושינגטון-בייג'ינג באופן שבודד את מוסקבה והלכה למעשה סיים המלחמה בוייטנאם.

הציר הרוסי-סיני שב למלוא כוחו בשנים האחרונות עת הציב חזית שמרנית ותקיפה מול מדיניות החוץ של אובאמה. רוסיה וסין תמכו בציר השיעי ע"י פיתוח יחסים כלכליים, הגנה על סוריה במועצת הביטחון וייצוא נשק לאיראן; המשיכו וממשיכות לסחור עם צפון-קוריאה באופן שמשאיר את ראש המשטר מעל המים; תוקפות את ארה"ב בסייבר ונטפלות לספינותיה בימים; מחבקות את מצרים, תורכיה וישראל שחשו נבגדות מהממשל האמריקני; מנהיגות את פורום המעצמות העולות של ה-BRICS (יחד עם ברזיל, הודו ודרום-אפריקה) ומובילות קו לעומתי ב-G20, הגרסא הלא-אליטיסטית של ה-G7 ממנו נבעטה רוסיה ב-2014 לאחר שפלשה לקרים.

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

כשנבחר טראמפ, מהללו ומשבחו של הנשיא הרוסי פוטין, עלו השערות, כולל על-ידי החתום מטה, בדבר היתכנותו של מגה-דיל בין-מעצמתי, במסגרתו ארה"ב ורוסיה יבצעו ויתורים הדדיים ותאחדנה כוחות מול סין העולה ומתעצמת. פערי האינטרסים בין המעצמות האסייתיות הונחו לפניו על מגש של כסף: התלות הסינית בייבוא נפט רוסי, הכניסה הסינית למרכז אסיה (רפובליקות ה-"סטן" למיניהן שהיו בעבר חלק מברה"מ) והתחרות על שווקים לייצוא נשק הם רק כמה מנקודות המחלוקת של השתיים. חזון המעצמה הגובר של סין, שמצהירה בבירור כי בעתיד ישוב העולם למודל דו-קוטבי, ארה"ב נגד סין, אינו עולה בקנה אחד עם השאיפות האימפריאליסטיות של פוטין "להחזיר את רוסיה לקדמת הבמה העולמית".

אך בניגוד להערכות ולמרות כל ההצהרות בתקופת הקמפיין והבחירות, נראה שטראמפ מנסה להתקרב דווקא לדוב הפנדה: מאז נפגש עם נשיא סין, שי, הוא לא מפסיק לחלק שבחים לו, לפגישתם (במהלכה סיפר לו, סביב עוגת שוקולד, על התקיפה בסוריה בעת שהתרחשה), לרפובליקה העממית וליחסים בין המדינות. "כבר עכשיו", מזהים הנשיא ואנשיו שינוי חיובי בגישת סין מול צפון-קוריאה ובנושאי הסחר, וטראמפ אף הספיק לחזור בו מהבטחת הבחירות להכריז על סין כמניפולטורית מטבע. ומה עם רוסיה, אהובתו הגדולה? בתחילה הסתפק טראמפ בלשלוח מסרים חריפים דרך השגרירה לאו"ם ניקי היילי, שגינתה את התמיכה הרוסית למשטר אסד. מעט אחרי הצעת הגינוי שהרוסים הטילו עליה וטו במועצת הביטחון בעוד סין, באופן חריג, נמנעה, טס למוסקבה שר החוץ רקס טילרסון, ידיד ותיק של הקרמלין ושל פוטין. הפגישות שערך הדיפלומט האמריקאי שקיבל את "אות הידידות" מנשיא רוסיה לא תוארו כנעימות, בלשון המעטה.

נשיא רוסיה פוטין, מדגיש שוב ושוב את תפקידו של רוסיה כמעצמה עולמית, (מקור: ויקפדיה).

מה גרם לשינוי? אולי ההבנה שעלייתה של סין היא בלתי-נמנעת, וכל ניסיון לעצור את התעצמותה יעלה חרס ויעלה בדם. אולי השפעת הכוורת של טראמפ, שהאגף המתון בה (המיוצג ע"י סגן הנשיא מייק פנס, מזכיר ההגנה ג'יימס מאטיס והיילי) עוין את רוסיה, בעוד ירדה קרנם של הרוסופילים מימי הקמפיין. אולי החקירות בקונגרס, שמבהירות לטראמפ שיחס אוהד מדי לקרמלין יעלה לו בקרדיט, באמינות ובתרחיש קיצוני גם בכיסאו. אולי הפגישה עם שי יצרה מומנטום חיובי. עם פוטין, אגב, טראמפ עוד לא נפגש. כנראה שמדובר בשילוב של הכול יחד, ואם טראמפ ישכיל לפתח את יחסי ארה"ב-סין ולהרחיבם מהתחום הכלכלי אל המדיני והביטחוני, כולם ירוויחו מהחזית המשולבת של שתי הכלכלות הגדולות בעולם.

חוץ מרוסיה. פוטין מדגיש שוב ושוב את תפקידו של רוסיה כמעצמה עולמית, ובפעם האחרונה שהרגיש כי ארה"ב מכרסמת בחצר האחורית שלו הוא פלש לאוקראינה והצית בה מלחמת אזרחים. בתרחיש שבו ארה"ב וסין משתפות פעולה בנושא ביטחוני (מצפון קוריאה ועד הפלסטינים) ומדירות מהשיח את רוסיה, התגובה של פוטין עשויה להיות כואבת.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.