הדילמה האיראנית\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

בבואו לטפל בסוגיה האיראנית כלל לא בטוח שטראמפ יכול "להיכנס בהם" לאור נפיצותה ומורכבותה – ועל הצוות המדיני-ביטחוני שלו לפתח מדיניות זהירה בהתאם.

אין כמעט נושא שה-"כוורת" של טראמפ, על יועציו ושריו, מסכימה לגביו בקונצנזוס: הוא מינה שגרירה לאו"ם בעלת טינה עזה לרוסיה והכפיף אותה לשר חוץ שזכה לאות אבירות מפוטין; בחר בגנרל פלין האיסלאמופוב כיועץ לביטחון לאומי, והחליפו בגנרל מקמסטר, המעוניין בשיתוף פעולה עם העולם האסלאמי המתון; אפילו ביחס לישראל אין תמימות דעים בקבינט, בו יושבים מעריציה הגדולים (מייק פנס כדוגמא בולטת) יחד עם גנרלים זהירים כמזכירי ההגנה וביטחון המולדת, ג'יימס מאטיס וג'ון קלי, שמבינים שהסכסוך הפלסטיני מקשה על ארצות-הברית להתקרב לבעלות בריתה הערביות.

מזכיר המדינה טילרסון הבהיר כי ארצות-הברית "מבינה כי איראן היא מדינה מסוכנת וחתרנית ברמה האזורית ופועלת להגיב לכך בהתאם", (מקור: ויקיפדיה).

למעט איראן. באופן מפתיע, אין יושב קבינט אחד, בוודאי במעגלים המדיניים-ביטחוניים, שלא רואה ברפובליקה האסלאמית את המדינה המסוכנת ביותר במזה"ת. בשל ההבנה הזו, וושינגטון נאלצת לפתח מדיניות דו-מסלולית מול טהראן: מחד, הטון מאוד השתנה והמפגשים המתוקשרים בריאד ובירושלים כוונו בין היתר לתקשורת האיראנית, כולל הצהרתו הדרמטית (הגם ולא מחדשת) של הנשיא טראמפ כי איראן לא תהפוך לגרעינית במשמרתו. בפעולותיה בשטח ניכר כי ארצות-הברית מוכנה להיות אסרטיבית יותר מול הציר השיעי, הן בתקיפות שביצעה נגד גורמים מזוהי-משטר אסד בסוריה והן ע"י הפלת הכטב"מ האיראני ב-18 ביוני. מאידך, הבון-טון שאפיין את קמפיין הבחירות ("אקרע את הסכם הגרעין ביום הראשון שלי במשרד"ד. טראמפ) היה ואיננו, ובהצהרת מזכיר המדינה רקס טילרסון הוא אף הבהיר בצורה מפורשת. לדבריו, ארצות-הברית "מבינה כי איראן היא מדינה מסוכנת וחתרנית ברמה האזורית ופועלת להגיב לכך בהתאם, אנו בוחנים את המדיניות שלנו בנושא הגרעיני".

הגישה הדו-מסלולית הזו נובעת מכמה הגיונות: הראשון והמרכזי שבהם הוא ההבנה שהסלמה סביב ההסכם היא מסוכנת, שכן היא עשויה להוביל לפרישת איראן ממנו ולחידוש תכניתה הגרעינית. השני קשור במעצמות האחרות השותפות להסכם הגרעין – רוסיה, סין ואירופה. במקרה הטוב, פיצוץ ההסכם יחסום בפניהן את השוק האיראני שהן נהנות ממנו; במקרה הרע, פוטין עשוי לקום בבוקר ולגלות רפובליקה אסלאמית עם שאיפות מעצמתיות ונשק גרעיני, ממש בחצר האחורית שלו.

בחירתו של רוחאני, מוכיחה כי הסכם הגרעין מחזק את הכוחות המתונים באיראן, (מקור: ויקפדיה).

ההיגיון השלישי, שאיש מאנשיו של טראמפ לא יודה בו בפומבי, קשור בהצלחה המסתמנת של הסכם הגרעין, עם בחירתו המחודשת של חסן רוחאני לנשיא איראן וההצלחה הגורפת למתונים בבחירות המקומיות. המטרה הנסתרת של ההסכם, בניצוחם של הנשיא לשעבר אובאמה ומזכיר המדינה שלו קרי, מוכיחה את עצמה: הקולות המתונים באיראן מתחזקים ומתבססים ערוצי שיח עמה. ביום מן הימים, לוושינגטון יהיה בן שיח בטהראן והיא תוכל לטפל במשבר עתידי פוטנציאלי במקום לעמוד חסרת אונים מול מדינה גרעינית סוררת (עיין ערך צפון-קוריאה).

אז מה מכאן ואילך? טילרסון הוא דיפלומט טירון, אך מסתמן כחריף בדעתו ומתון בדעותיו. יחד עם מאטיס, קלי, היילי, מקמסטר ופנס הם מרכיבים כוורת זהירה, רבת ניסיון בתחומי חוץ וביטחון, שאמנם מחזיקים בעמדות ניציות ביחס לאיראן (ואוהדות למדי ביחס לישראל ולמדינות הסוניות) אך הם מבינים היטב את הסכנות הכרוכות בהתנגשות עם הרפובליקה האסלאמית. לכשתגיע השעה לשלב ב' בהסכם, יפעל ממשל טראמפ להציב את וושינגטון בעמדת מיקוח, תוך גיבוי עמדותיה בפעילות צבאית במזה"ת, שבאות לידי מימוש בסוריה, בחקיקת סנקציות שתרתיע את הרפורמיסטים ובמכירות אמל"ח לבעלות בריתה האזוריות. ההגעה לעמדה הזו היא מורכבת ודורשת משאבים רבים בזמן, בתקציב ובקרדיט נשיאותי, וכלל לא בטוח שהנושא האיראני הוא בראש מעייניו של טראמפ בשלב זה.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

הצילו, חם פה\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

המלחמות שיפרצו במאבק על אוכל ומים, הפגיעה באמינות הפוליטית של וושינגטון ודחיקת ארה"ב מעמדת ההובלה הבינ"ל – כל הסכנות הנובעות מהחלטת הנשיא טראמפ לסגת מהסכמי פריז.

נתחיל בשאלה: מיהו שר הביטחון הישראלי? אין אחד שקורא את המאמר הזה, בוודאי כשהוא מתפרסם בבלוג ביטחוני, שצריך יותר מרגע כדי להגיד "אביגדור ליברמן", שהרי ברור – שר הביטחון הוא השר החשוב ביותר, שכן ביטחון הוא הנושא החשוב ביותר. נעבור לשאלה הקשה יותר: מי השר לאיכות הסביבה בישראל? ארשה לעצמי לצאת מנקודת הנחה שהרבה פחות קוראים ידעו לענות על השאלה הזו (זאב אלקין, למי שתהה), מסיבה הגיונית למדי – איכות הסביבה נתפסת, לפחות בישראל, כסוגיה שולית בחשיבותה. אם ככה, מה כל הרעש סביב פרישת ארה"ב מהסכמי פריז?

הנשיא טראמפ מודיע על פרישת ארה"ב מן ההסכם, (צילום: רויטרס).

העובדה היא שברוב העולם המערבי, שינויי האקלים הם מהנושאים המהותיים ביותר העומדים לסדר היום הציבורי, הן בגלל ההשלכות הכלכליות-בריאותיות שלהם (שלא נדון בהם במאמר זה) והן בשל ההשלכות הביטחוניות שלהם. בסקר שנערך בקרב סטודנטים למדעי הרוח והחברה בארה"ב, נשאלו דור העתיד של מנהיגי המדינה "מה יהיה האיום החמור ביותר על ארה"ב ב-2025?" למעלה מארבעים אחוזים השיבו "שינויי אקלים". לשם השוואה, במקום השני, עם קצת יותר מעשרים אחוזים, הייתה התשובה "כוחה הצבאי של סין".

המשוואה היא פשוטה: עולם מזוהם יותר הוא עולם חם יותר; עולם חם יותר הוא עולם יבש יותר; עולם יבש יותר (ומאוכלס יותר) הוא עולם שבו עמים נודדים צפונה בהיקפים היסטוריים בבריחה לא רק ממלחמות אלא גם, שלא לומר בעיקר, מעוני ומרעב. באם ההתחממות הגלובלית לא תיעצר, המאה ה-21 תהפוך ממאה שמאופיינת במלחמות על הגמוניה ודת למאה המאופיינת במלחמות על אוכל ומים.

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

לפרישה האמריקנית מההסכם יש גם מחירים גבוהים ברמה הפוליטית-מדינית: הלכה למעשה, ארה"ב מתנערת מהסכם בינ"ל שיזמה והובילה, שקיים עליו כמעט-קונצנזוס (סוריה, ניקרגואה וארה"ב הן שלוש המדינות היחידות שלא חתומות עליו) ובניגוד לעמדת כל בעלות בריתה, ממדינות ה-G7 האחרות דרך הכלכלות המתפתחות של מדינות ה-BRICS ואפילו ישראל. מדובר בלא פחות מהפניית עורף לקהילה הבינ"ל, שראתה בארה"ב מנהיגה בנושא האקלים, ולו רק בשל העובדה שהיא אחת המדינות המזהמות ביותר. זו, בתורה, מיתרגמת כבר עכשיו לפגיעה קשה באמינות האמריקנית, נושא שמזכיר המדינה טילרסון הציג כערך ליבה במדיניות החוץ, שבלעדיו תתקשה ארה"ב לאכוף הסכמים בינ"ל, מהסכם הגרעין עם איראן ועד הסכם עתידי בין ישראל לפלסטינים: אם אנחנו לא עומדים בהתחייבויות שלנו, מדוע שאחרים יעשו זאת?

אז מה ההיגיון מאחורי המהלך? הפרישה האמריקנית מהסכם האקלים תוארה, על-ידי הנשיא טראמפ, כאקט פרוטקציוניסטי שתכליתו להגן על העובדים האמריקאים בתעשיות האנרגיה הישנות (פחם ונפט בעיקר), גם במחיר נטישת האחריות הגלובלית של ארה"ב כמעצמת-על הרואה עצמה כבעלת אחריות כזו. זאת, תוך התעלמות מטיעונים של בכירים במשק האמריקאי לפיהם התקדמות לאנרגיה נקייה דווקא תייצר מקומות עבודה והון שיפצו על סגירת המכרות וצמצום תפוקת הנפט. מדובר במהלך הפרוטקציוניסטי השני שמבצע ממשל טראמפ, בהמשך לנטישת הסכם הסחר הטרנס-פסיפי (TPP) שנועד לחשק את בעלות הברית האמריקניות משני צדי האוקיינוס נגד ההגמוניה שסין מנסה להוביל במזרח הרחוק. משנטש טראמפ את ההסכם, נישאו העיניים במזרח אל בייג'ינג.

נשיא סין, שי ג'ינפינג, (מקור: ויקיפדיה).

ובחזרה לנושא האקלים: בוועידת דאבוס הודיע נשיא סין, שי ג'ינפינג, כי על הקהילה הבינ"ל להתמודד עם אתגרי האקלים. לאחרונה הודיעה בייג'ינג כי תשקיע מאות מיליארדי דולרים באנרגיה מתחדשת, ובכך תייצר מיליוני מקומות עבודה במדינה, תקרב אותה לעצמאות אנרגטית ותציבה בחזית תעשיית האנרגיה החדשה. כך, הפנייה פנימה שמבצע טראמפ, ומנוגדת במידת מה לגישת הפגנת העוצמה שהוא מפגין במזה"ת ובחצי האי הקוריאני, מייצרת וואקום מנהיגותי. הטבע לא סובל וואקום, וזה האחרון מתמלא על-ידי המדינה העיקרית שטראמפ ניגח במהלך קמפיין הבחירות שלו.

בבואו להגן על העובדים האמריקניים מפני אובדן מקומות עבודה, טראמפ דוחק את ארה"ב ממרכז הבמה הבינ"ל ומעמדת השפעה בסוגיות הקריטיות ביותר לביטחונה. הוא לעולם לא יודה בזה, אבל מבלי משים הוא מגשים את אזהרתו של קודמו, אובמה, בנאומו האחרון בעצרת האו"ם: אומה מוקפת חומות, מבודדת רק את עצמה.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

 

כשהשריפים הופכים לבוררים\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

העולם כבר לא מנוהל ע"י "שריפים", הכופים "פתרונות מושלמים" על שחקנים אחרים; ריבוי השחקנים והדיפוזיה של הכוח מובילה את העולם לכיוון הסדרי – האם טראמפ יצליח להעביר את המסר הזה לישראל ולרשות הפלסטינית, שיאלצו לוותר על "עסקה אולטימטיבית"?

כשהקהילה הבינלאומית לוחצת על צפון-קוריאה לחדול מהתכנית הגרעינית שלה, פיונגיאנג מניפה אצבע משולשת. נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן פלש לאפגניסטן ולעיראק כדי "לעשות שם סדר", וראינו כמה מסודרות המדינות האלה. צבא מצרים, תחת ניצוחו של הנשיא א-סיסי, מנהל כבר שלוש שנים מערכה צבאית חסרת תקדים נגד שלוחת דאעש בסיני, והארגון איננו כלה. וגם אצלנו, ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, הוביל את ההתנתקות החד-צדדית מעזה. מה משותף לכל הפעולות האלה?

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

עד השנים האחרונות, העולם התאפיין במציאות מדינית-ביטחונית של "שריפים": מנהיגים חזקים שלא מתביישים לדפוק על השולחן, להגיד "זה מה שאני רוצה וככה זה יהיה" ולכפות "פתרונות מושלמים" על היריבים שלהם, מטרומן וצ'רצ'יל שמחקו את הירושימה ודרזדן מעל פני האדמה, דרך בגין שהפציץ את הכור בעיראק ועד רייגן, שמירוץ החימוש שהוביל הוריד את כלכלת ברית המועצות על הברכיים. האם סוג כזה של פתרונות יכול להתקיים גם בימינו? במילה: לא.

תהליך הדיפוזיה של הכוח נמשך כבר שנים, אך 2007 הייתה שנת השינוי הגדול, עם מהפכת המידע שחוללו הרשתות החברתיות והסמארטפונים, שאפשרה למידע לזרום במהירות שיא בכל רחבי העולם. מהפכת המידע, שתודות לה כל תא רדום יכול לבנות מטען נפץ בחצר האחורית או לבצע מהספה בסלון תקיפת סייבר על תשתיות חיוניות, העלתה משמעותית את רמת המסוכנות של סוכנים (proxy), המסוגלים להוציא לפועל פעולות תגמול על פתרונות בכפייה נוסח טרומן ובגין. מהפכת המידע גם העלתה משמעותית את כוחם של ציבורים ואת יכולתם להתאגד ולהפוך לגורמי כוח, וכשיש גורמי כוח רבים בזירה, היכולת לכפות "פתרון מושלם" מצטמצמת משמעותית.

אובמה בעת שהיה חבר הסנאט של ארצות הברית, (מקור: ויקפדיה).

2007 הייתה גם שנת המהפכה עם עלייתו המטאורית של הסנאטור דאז והנשיא לעתיד ברק אובמה, שקו יסוד במדיניות החוץ והביטחון שלו היה נכונות לנהל משא-ומתן עם אויבים, כולל איראן וסוריה, ככלי להגעה להסדרה. אובמה היה הראשון לזהות כי נגמר עידן "הפתרונות המושלמים". רתיעתו ממעורבות צבאית מקיפה שעלותה בדם ודמים יקרה והרסנית כמו זו של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, נמנע הנשיא ה-44 מפעולה צבאית במזה"ת גם במחיר פגיעה בדימוי העוצמה האמריקני ועימותים עם בעלות הברית המסורתיות. במקום זאת, אובמה הפך לסמל של פשרות מדיניות, והחליף את "הפתרונות המושלמים" ב"פתרונות חלקיים".

לאחר שחזר בו מאיומו לתקוף בסוריה, בתגובה לטבח הכימי של 1,500 אזרחים ב-2013, חתם אובמה על "העסקה הכימית" עם מקבילו הרוסי פוטין. סוריה ויתרה על מאגרי הנשק הכימי שלה, ובכך הוסר, למעשה, אחד האיומים הקיומיים הגדולים ביותר על ישראל, ירדן ותורכיה. האם המלחמה נגמרה? לא. האם המצב ההומניטארי בסוריה השתפר? ההפך. אבל העסקה הזו הייתה הטובה ביותר, לארה"ב ולבעלות בריתה, שיכל להשיג בסיכון מינימלי. גם הסכם הגרעין עם איראן הוא דוגמא מצוינת ל"פתרון חלקי". אמנם, איראן לא הפכה לשוודיה והיא ממשיכה לממן טרור וחתרנות ברחבי המזרח התיכון, אך תכנית הגרעין שלה הוחזרה לאחור ואימת הפצצה הוסרה מעל תל-אביב וריאד. האלטרנטיבה, בדמות מלחמה אזורית ופעולות נקם בארה"ב ובאירופה באמצעות משמרות המהפכה, הייתה גרועה יותר.

הנשיא טראמפ ורה"מ נתניהו בביקורו השבוע בישראל, (צילום: קובי גדעון, לע"מ).

אבל החל מה-20 בינואר ישנו "שריף חדש בעיירה". הנשיא האמריקני דונלד טראמפ התחיל כשריף בעולם של בוררים: כשדמויותיהן המיתולוגיות של צ'רצ'יל ורייגן הן נר לרגליו, המועמד טראמפ האמין כי יוכל, בכוח אישיותו ומעצמת-העל העומדת לרשותו, לתקן את עוולות העולם באם רק יאיים מספיק. כיום הוא מוקף ביועצים מנוסים ומתונים (ברובם) שסביר להניח כי יאזנו אותו, ולא רחוק היום בו יבין כי יאלץ לוותר על חלום "העסקה האולטימטיבית", ובפרט בזירה הישראלית-פלסטינית. בשיחותיו עם שני הצדדים, בוושינגטון, בירושלים ובבית-לחם, טראמפ הבהיר כי כדי להגיע להסכם תידרשנה פשרות כואבות: בהתנחלויות, בירושלים, בפליטים, בשיבה, בהכרה ההדדית, בביטחון ובגבולות. בסוגיה הישראלית-פלסטינית, אחרי שנפל לו האסימון כי נגמר עידן "הפתרונות המושלמים", טראמפ הוא יותר אובמה מרייגן: הוא מבין שלא תהיה "עסקה אולטימטיבית" ששני הצדדים יתמוגגו ממנה ושהגעה ל"פתרון החלקי" תחייב פשרות כואבות. עכשיו, זהו תורם של נתניהו ועבאס להבין זאת.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

רסיסים – מזיכרון לעצמאות ומחברה אל הפרט\ מאת אביעד מנדלבאום

רשומה רגילה

פרויקט רסיסים מבקש, מתוך שאיפה לעצב את הזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית ולהוביל שיח של שיתוף ועיבוד השפעותיה האישיות והחברתיות של הלחימה, לתת קול ל-"שקט הנוגע לקרב" בכדי לייצר מרחב ציבורי ומקום לעיבוד חוויות הלחימה.

בקרוב, כמדי שנה, נציין את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. פרויקט רסיסים (ע"ר), אשר שם לעצמו מטרה להוביל ולהרחיב את השיח הישראלי בנושאי צבא-חברה, מבקש ליצור מרחב ציבורי מכיל ולהזכיר כי לצדנו בטקס המסורתי להנצחת חיילנו, גיבורינו וקרובינו, ניצבים גם אלה שמלחמתם עוד לא תמה גם בשוך הקרבות.

פרויקט רסיסים מבקש ליצור מרחב ציבורי מכיל ולהזכיר כי ישנם גם אלה שמלחמתם עוד לא תמה גם בשוך הקרבות.

גם השנה יהיו ביננו שייתהו על המעבר החד מיום זיכרון לחללי מערכות ישראל אל חגיגות יום העצמאות. מעבר זה, עבורי, הוא תמצית ההוויה הישראלית, החוסן לקום על אף הקושי והעצב ולחזור לשגרה, ואפילו לחגוג. יכולותינו כחברה לעמוד במעבר זה, מעיד על חוסנה של אומה. תא"ל (מיל') מאיר אלרן, ראש התוכנית לחקר החזית האזרחית במכון למחקרי ביטחון לאומי, הגדיר חוסן לאומי באמצעות יכולות ההתמודדות והתגובה של חברה לטראומה, ואז לשוב ולקיים את שגרת החיים הפרטיים והציבוריים, אגב הצלחה לייצר תהליכים של הסתגלות והתאוששות אישית וקולקטיבית מהירה, כמו גם אופטימיות בנוגע לעתיד. על פי הגדרה זו יכולת העמידות (Resilience) של חברה תלויה לא בכדי בחוסנם האישי של הפרטים המרכיבים אותה. "עמידות" ו-"חוסן אישי" הם שני מונחים משדה המחקר הפסיכולוגי הכוללים משתנים כמו רגשות, תחושת ביטחון והתנהגויות אדפטיביות. מה לכל אלה וליום הזיכרון?

בין אלו שיעמדו לצדנו בטקס הזיכרון עת תושמע הצפירה ודגלי ישראל יורדו אל חצי התורן, יהיו ביננו המתמודדים עם תגובת קרב (הפרעת דחק פוסט טראומתית), או זיכרונות קשים מחוויית הלחימה שעברו. חוויית הלחימה, בראי "רסיסים", כוללת את תחושותיהם של כל אלו שחוו את השלכותיה של החוויה. החל מהחייל בקרב תחת אש אויב, התצפיתנית הצופה במתרחש, וכלה במבשר ההודעה הנוראה מכל, ובכלל זה משפחתו של החייל. כל אלו הנושאים עמם תחושות ורגשות המשפיעות על התנהלותם של הפרטים, אם בשגרה אם במשבר, כתוצאה מחוויית לחימה שחוו במישרין או בעקיפין. פרויקט "רסיסים" אינו מציע שירות פסיכולוגי ואינו מחליף את מעלותיו הטיפוליות. "רסיסים" מציע כתף ומדרבן את הפונים אליו לדבר – הסיפור שלך, הוא סיפורנו שלנו כחברה. "רסיסים" רוצה להרחיב את השיח, המכונה לעיתים "שיח לוחמים", גם לאלו שחשים בושה מתוך תחושת אשמה "למה אני חזרתי והם לא" או מתוך תחושת אכזבה על פעולה שלא ננקטה או כן ננקטה במהלך הקרב, וגם לאלו שאינם חוו את הקרב מזירת ההתרחשות בה התחוללה. באמצעות הרחבת השיח לתחושות המעגל השני והשלישי לאותה חווית לחימה "רסיסים" שואף לצמצם את רגשות "הבושה", להרחיב את הלגיטימציה גם לאלו שלא לחמו בשדה הקרב לשתף ולדבר אודות התמודדותם עם החוויה, להגביר את המודעות להשפעות חוויית הלחימה עלינו כחברה ובכך לחזק אותנו כאומה.

אביעד מנדלבאום, עוזר מחקר ב-INSS.

השנה גם אני אקח חלק באירוע הזיכרון לחללי מערכות ישראל שיערכו חברי פרויקט "רסיסים". טקס זה, שנערך זו השנה הרביעית, מפנה את הזרקור לאלו ששרדו את הקרבות – אלו שמלחמתם לא תמה. כעוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתכנית טרור ומלחמה בעצימות נמוכה, וכמי ששירת כלוחם בפלחה"ן גבעתי במהלך האינתיפאדה השנייה, אני מוצא חשיבות עצומה בלהרחיב את השיח אודות חוויות לחימה. לצד סיפורי גבורה המהדהדים את מיתוס החייל הצבר הישראלי, שומה עלינו להקשיב גם לקולות אחרים, קולם של כ-4000 גברים ונשים המוכרים על ידי משרד הביטחון, ועוד אלפי הלומי קרב שאינם מוכרים כלל. קולותיהם של אלו שחוו אירועי לחימה, או אלו המלווים את נשאי הזיכרונות והתמודדותם "עם השדים". אנו מזמינים את הציבור אל הטקס, להיחשף לסיפוריהם של הדוברים והדוברות על חוויות הלחימה שלהם, ולהכיר מקרוב את הרעיונות והאנשים מאחורי הפרויקט. אנו מעודדים את כל החברה הישראלית לספר את סיפורה.

אביעד מנדלבאום הוא עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתכנית טרור ומלחמה בעצימות נמוכה.

שתיים דובים: האם טראמפ יצליח לשבור את ברית מוסקבה-בייג'ינג?\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

למרות שהן מתנהגות כבעלות ברית אסטרטגיות, הפערים בין רוסיה וסין יכולים לאפשר לטראמפ, אם ישחק נכון בקלפיו, לשנות את המאזן המעצמתי לטובתו.

חלק מן המציאות הגיאופוליטית שחזה אורוול מתממש בימים אלה, (מקור: סימניה).

בספרו האלמותי, "1984", תיאר ג'ורג' אורוול מציאות דיסטופית שבה שלוש מעצמות-על נלחמות זו בזו ברוטציה: בכל פעם שתיים מהן מתאגדות כנגד השלישית, והמבודדת מתחלפת מדי פעם. למרות שנכתב ב-1948, כבר אז חזה אורוול את התבססותן של שלוש המעצמות הגדולות של המאה העשרים: הוא קרא להן אוקיאניה, השולטת בעולם דובר האנגלית בצפון אמריקה, האיים הבריטים ואוסטרליה, איסטאסיה, השולטת במזרח הרחוק, ואיראסיה, השולטת מסיביר ועד תעלת למנש. או, בגרסת העולם האמיתי: ארצות הברית, סין ורוסיה. מתום מלחמת העולם השנייה ברה"מ וסין פעלו כמקשה אחת במסגרת המאבק הבין-גושי, אך הנרי קיסינג'ר, יועץ הנשיא האמריקני לביטחון לאומי, היה הראשון לזהות את הפערים האידיאולוגיים בין המאואיזם לבין הלניניזם, הוביל לפריצה ביחסי וושינגטון-בייג'ינג באופן שבודד את מוסקבה והלכה למעשה סיים המלחמה בוייטנאם.

הציר הרוסי-סיני שב למלוא כוחו בשנים האחרונות עת הציב חזית שמרנית ותקיפה מול מדיניות החוץ של אובאמה. רוסיה וסין תמכו בציר השיעי ע"י פיתוח יחסים כלכליים, הגנה על סוריה במועצת הביטחון וייצוא נשק לאיראן; המשיכו וממשיכות לסחור עם צפון-קוריאה באופן שמשאיר את ראש המשטר מעל המים; תוקפות את ארה"ב בסייבר ונטפלות לספינותיה בימים; מחבקות את מצרים, תורכיה וישראל שחשו נבגדות מהממשל האמריקני; מנהיגות את פורום המעצמות העולות של ה-BRICS (יחד עם ברזיל, הודו ודרום-אפריקה) ומובילות קו לעומתי ב-G20, הגרסא הלא-אליטיסטית של ה-G7 ממנו נבעטה רוסיה ב-2014 לאחר שפלשה לקרים.

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

כשנבחר טראמפ, מהללו ומשבחו של הנשיא הרוסי פוטין, עלו השערות, כולל על-ידי החתום מטה, בדבר היתכנותו של מגה-דיל בין-מעצמתי, במסגרתו ארה"ב ורוסיה יבצעו ויתורים הדדיים ותאחדנה כוחות מול סין העולה ומתעצמת. פערי האינטרסים בין המעצמות האסייתיות הונחו לפניו על מגש של כסף: התלות הסינית בייבוא נפט רוסי, הכניסה הסינית למרכז אסיה (רפובליקות ה-"סטן" למיניהן שהיו בעבר חלק מברה"מ) והתחרות על שווקים לייצוא נשק הם רק כמה מנקודות המחלוקת של השתיים. חזון המעצמה הגובר של סין, שמצהירה בבירור כי בעתיד ישוב העולם למודל דו-קוטבי, ארה"ב נגד סין, אינו עולה בקנה אחד עם השאיפות האימפריאליסטיות של פוטין "להחזיר את רוסיה לקדמת הבמה העולמית".

אך בניגוד להערכות ולמרות כל ההצהרות בתקופת הקמפיין והבחירות, נראה שטראמפ מנסה להתקרב דווקא לדוב הפנדה: מאז נפגש עם נשיא סין, שי, הוא לא מפסיק לחלק שבחים לו, לפגישתם (במהלכה סיפר לו, סביב עוגת שוקולד, על התקיפה בסוריה בעת שהתרחשה), לרפובליקה העממית וליחסים בין המדינות. "כבר עכשיו", מזהים הנשיא ואנשיו שינוי חיובי בגישת סין מול צפון-קוריאה ובנושאי הסחר, וטראמפ אף הספיק לחזור בו מהבטחת הבחירות להכריז על סין כמניפולטורית מטבע. ומה עם רוסיה, אהובתו הגדולה? בתחילה הסתפק טראמפ בלשלוח מסרים חריפים דרך השגרירה לאו"ם ניקי היילי, שגינתה את התמיכה הרוסית למשטר אסד. מעט אחרי הצעת הגינוי שהרוסים הטילו עליה וטו במועצת הביטחון בעוד סין, באופן חריג, נמנעה, טס למוסקבה שר החוץ רקס טילרסון, ידיד ותיק של הקרמלין ושל פוטין. הפגישות שערך הדיפלומט האמריקאי שקיבל את "אות הידידות" מנשיא רוסיה לא תוארו כנעימות, בלשון המעטה.

נשיא רוסיה פוטין, מדגיש שוב ושוב את תפקידו של רוסיה כמעצמה עולמית, (מקור: ויקפדיה).

מה גרם לשינוי? אולי ההבנה שעלייתה של סין היא בלתי-נמנעת, וכל ניסיון לעצור את התעצמותה יעלה חרס ויעלה בדם. אולי השפעת הכוורת של טראמפ, שהאגף המתון בה (המיוצג ע"י סגן הנשיא מייק פנס, מזכיר ההגנה ג'יימס מאטיס והיילי) עוין את רוסיה, בעוד ירדה קרנם של הרוסופילים מימי הקמפיין. אולי החקירות בקונגרס, שמבהירות לטראמפ שיחס אוהד מדי לקרמלין יעלה לו בקרדיט, באמינות ובתרחיש קיצוני גם בכיסאו. אולי הפגישה עם שי יצרה מומנטום חיובי. עם פוטין, אגב, טראמפ עוד לא נפגש. כנראה שמדובר בשילוב של הכול יחד, ואם טראמפ ישכיל לפתח את יחסי ארה"ב-סין ולהרחיבם מהתחום הכלכלי אל המדיני והביטחוני, כולם ירוויחו מהחזית המשולבת של שתי הכלכלות הגדולות בעולם.

חוץ מרוסיה. פוטין מדגיש שוב ושוב את תפקידו של רוסיה כמעצמה עולמית, ובפעם האחרונה שהרגיש כי ארה"ב מכרסמת בחצר האחורית שלו הוא פלש לאוקראינה והצית בה מלחמת אזרחים. בתרחיש שבו ארה"ב וסין משתפות פעולה בנושא ביטחוני (מצפון קוריאה ועד הפלסטינים) ומדירות מהשיח את רוסיה, התגובה של פוטין עשויה להיות כואבת.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

כנגד ארבע אפשרויות דיברה ארצות הברית\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

"זבנג וגמרנו", "המקל על השולחן", "יורים ומדברים" וה-"בן גוריון": אפשרויות מתחרות להיגיון האסטרטגי והפוליטי שמאחורי התקיפה האמריקנית בסוריה.

התקיפה האמריקנית בסוריה בעקבות השימוש בנשק כימי הייתה אירוע טקטי עם השלכות אסטרטגיות על המעורבות האמריקנית באזור, על עתיד אסד וההסדרה בסוריה ועל היחסים הבין-מעצמתיים. המאמר הזה ינסה לעשות את הבלתי אפשרי, לחזות את העתיד, ע"י המתודולוגיה של "אפשרויות מתחרות": הצבת הגיונות שונים בהכרח לאירוע התקיפה, הצלבתם עם המידע ועם הידע הקודם שלנו, ורק לאחר מכן הצבעה על ההיגיון הסביר ביותר. אין שיטה מושלמת לניבוי העתיד (למעט לשקר, כפי שקבע הפיזיקאי נילס בוהר), אך "אפשרויות מתחרות" מאפשר להבחין טוב יותר בין תרחישים שונים, מבלי להתקבע על-פי תחושת בטן.

התרחיש הראשון הוא "זבנג וגמרנו". בתרחיש הזה, ההיגיון המוביל את הנשיא דונלד טראמפ בהחלטתו הוא בעיקר פנימי: כדי להוכיח שאינו בובה של פוטין, אך בלי להיכנס לעימות חזיתי עם הקרמלין, וכדי לבדל עצמי מקודמו בתפקיד מבלי להיכנס לעימות הצבאי (שאובמה נמנע ממנו בצדק), אתקוף פעם אחת. כך, גם יקבל קרדיט מוסרי על ההחלטה, גם לגיטימציה פוליטית וגם ימנע מבזבוז משאבים על הבוץ הסורי. ובעתיד? עסקים כרגיל.

הנשיא רוזוולט, דיבר ברכות אך אחז במקל גדול, (מקור ויקיפדיה).

אופציה נוספת היא "המקל על השולחן". הנשיא האמריקני טדי רוזוולט טען שבדיפלומטיה, "דבר ברכות אך אחוז במקל גדול". טראמפ אמנם צועק הרבה, אך בתרחיש הזה הוא גם שם מקל רציני על שולחן המו"מ באשר לעתיד סוריה: מעתה ידעו בכל עיר וכפר ופלך (ולא רק בסוריה: את האיתות הזה מבינים היטב גם באיראן ובצפון קוריאה) שארה"ב לא תהסס לפגוע פיזית במי שיחצה את הקווים האדומים שלה. הדבר יאפשר לנהל מו"מ מעמדת עוצמה ובכוח האיום, מבלי להתעמת פיזית עם הצבאות הנוכחים באזור.

התרחיש השלישי הוא "יורים ומדברים". התרחיש הזה זהה לקודמו אלא שהפעם, בכל פעם שהתפתחות בשטח או בשולחן המו"מ לא תישא חן בעיני "אבו איוונקה", כפי שכונה טראמפ בתקשורת הערבית, דמשק תשלם את המחיר. יש לכך יתרון מובהק: גיבוי איומים במעשים וקביעת עובדות נוחות יותר לארה"ב באשר לעתיד האזור. עם זאת, ישנם גם חסרונות רבים: הסכנה שבהתנגשות צבאית עם צבא אסד, איראן או רוסיה, שעשויה להוביל להסלמה רחבה יותר; עלויות גבוהות בכוח אדם שמוטב ויופנה לאזורים אחרים בעולם; וכן כמויות גדלות מהמשאב החשוב ביותר של הנשיא – קרדיט.

בן-גוריון, קבע ש"נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן", (מקור: ויקיפדיה).

ולבסוף ישנה האופציה "הבן-גוריונית". התרחיש הזה הוא פרפראזה אמריקנית לאמירתו האלמותית של ראש הממשלה הראשון, שכן הוא מתנהל תחת ההיגיון של "נילחם בדאעש כאילו אין אסד ונילחם באסד כאילו אין דאעש": טראמפ ירחיב את המערכה הקיימת נגד המדינה האסלאמית גם נגד היכולות האסטרטגיות של הקצב מדמשק (ביו-כימי, טילי קרקע-קרקע וחיל אוויר), כבסיס לכפיית הסדרה במדינה שפעם הייתה סוריה. המחירים ידועים – חיי אדם, דולרים וקשב נשיאותי יזרמו כמים. והסכנות גדולות, ובהן הסלמה רחבת היקף שתגרור את טראמפ למלחמה שהוא ביקש להימנע ממנה. אך גם טראמפ וגם אנשיו יודעים שאובדן בסיס אווירי אחד לא ימנע מאסד להמשיך לטבוח באנשיו, בגז או בהפצצות.

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

אפשרות מספר אחת גם היא על השולחן, אך בסבירות נמוכה יותר: איומים בנוסח "תחזיקו אותי, תחזיקו אותי" דורשים תיקוף אחת לכמה זמן, וטראמפ לא רוצה להיראות כמי שלא מגבה את איומיו. התרחישים האחרונים שהוצגו הם סבירים עוד פחות: רוסיה יכולה לנקום במקומות הרבה יותר כואבים לטראמפ (בתקיפת סייבר או בניסוי גרעיני), והדבר האחרון שמבקש מי שהילל ושיבח את פוטין וגמר אומר לטפח את היחסים עם הקרמלין הוא להיות מושפל על ידו לעיני כל העולם. בניתוח קר של "האפשרויות המתחרות" האלו, סביר שהשנייה היא הסבירה ביותר. טראמפ, שנקרע בין סיסמאות הבחירות שלו ("America First" ו-"Make America Great Again" אינן דרות בכפיפה אחת), ירצה להוכיח שהוא לא פראייר, לא אדיש ולא בובה-על-חוט של הקרמלין, אך מבלי להשקיע ברצינות, כסף, משאבים וכוח-אדם, ולהסתכן בעימות עם רוסיה. לעומת זאת, שליחת מזכיר החוץ טילרסון לז'נבה לדון בעתיד האזור כשהוא מנופף בתמונות של טילי טומהוק כאיום, לא עולה הרבה כסף, בוודאי בהשוואה למערכה כוללת בסוריה.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

כל הדרכים מובילות לפריס\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

הבחירות בצרפת בחודש הבא יקבעו את עתיד היבשת, בין גוש אירופי מאוחד למדינות מפורדות המתחמשות להגן על עצמן מפני רוסיה ומהגרים: המנצחים, המפסידים ואיפה ישראל יכולה להרוויח מזה.

ביום רביעי, ה-29 במרס, הפעילה ראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, את סעיף 50 באמנת ליסבון, המקבע את התהליך לעזיבת האיחוד האירופי. תהליך עזיבתה של הכלכלה השנייה בגודלה ביבשת את האיחוד הוא מכה אנושה למדינות החברות, לממסד בבריסל ולכל הרעיונות הליברליים שהמפעל האירופי ייצג, אך ייתכן שמדובר רק בטריילר לסרט על התפרקות האיחוד. כעת, אחרי ההפסד שנחל חירט ווילדרס בהולנד, עיני היבשת והעולם נשואות אל צרפת, שבחודש אפריל תצביע על זהות נשיאה (או נשיאתה) הבא.

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

כי עם כל הכבוד לבריטניה, צרפת (יחד עם גרמניה) היא הלב של האיחוד האירופי: היא אחת משש המדינות שייסדו את ברית הפחם והפלדה, שנועדה לבסס קשרים כלכליים ככבלים שימנעו מלחמה שלישית ביבשת; היא משתמשת במטבע האירו; צרפתית היא השפה המדוברת בארבע מדינות אירופיות בנוסף לצרפת; הצבא הצרפתי הוא הצבא הפרוס ביותר בעולם מבין צבאות היבשת (ובעולם הוא שני בפריסתו רק לצבא האמריקני) וכעת, עם עזיבת בריטניה, צרפת תהיה למדינה היחידה באיחוד המחזיקה במושב קבוע במועצת הביטחון של האו"ם ובארסנל גרעיני. התרחיש שבו מרי לה-פן תנצח בבחירות ותוביל תהליך Frexit, שעשוי להיראות בדיוני ומנותק מהמציאות, ממש כפי שניצחונו של טראמפ בבחירות לארה"ב נראה בבוקר השמונה בנובמבר, גלי ההדף יהדהדו לאורך היבשת. לא יהיה מדובר רק בניצחון נוסף לתנועות האירו-סקפטיות ולמנהיגים הלאומנים מהקרמלין ומהבית הלבן, כיוון שמעבר להשלכות הכלכליות הברורות, תיווצר תמונה מדינית-ביטחונית חדשה ביבשת.

שרת ההגנה ד"ר אורסולה פון-דר-ליין, (מקור: ויקפדיה).

המפסידה הגדולה תהיה כמובן גרמניה, ובפרט הקנצלרית מרקל, שתספוג קרע אסטרטגי עם שלוש בנות הברית החשובות ביותר שלה בפחות משנה. המכה האנושה לרעיונות האירו-צנטריות שמובילים הקנצלרית וחברי מפלגתה תהפוך כל ניסיון להגדיל את סמכויות האיחוד לבלתי אפשרי דה-פקטו, ותהרוג את הרעיון השאפתני שנשמע מפעם לפעם בדבר הקמת צבא אירופי, רעיון שנתמך על-ידי היורשת המסתמנת, שרת ההגנה ד"ר אורסולה פון-דר-ליין. עם אובדן כיפת הברזל המדינית-ביטחונית שסיפקו בריטניה וצרפת, ובהיעדרה של הרתעה גרעינית, תהליך התעצמות והתחמשות מברלין ומזרחה הוא רק עניין של זמן. ראשיתו במענה לאימפריאליזם של הדוב הרוסי שהתעורר רעב אחרי עשרים וחמש שנים של שנת חורף, המשכו באתגר הפליטים מהמזרח התיכון שרק יתעצם ככל שהאיחוד ייחלש, ושיאו במענה לאתגרי הביטחון שמדינות אירופה ייצרו זו לזו, ובפרט בגבולות. 2017 תהיה 1914 מהתחלה.

האם תיפתח מלחמה נוספת באירופה? כנראה שלא. גם באם האיחוד יתפורר, או, לכל הפחות, ייהפך לרלוונטי הרבה פחות, הקשרים הכלכליים ותנועת האנשים בין המדינות ישמשו כרסנים. כך או כך, הגדלת ההוצאות הביטחוניות היא כמעט ודאית והיא טומנת בחובה הזדמנות פז למדינה אחת קטנה מהמזרח התיכון – ישראל.

באחרונה פרסם משרד הביטחון כי במהלך 2016 חל זינוק דרמטי בייצוא הביטחוני לאירופה, תוצאה ישירה של עליית איום הטרור והפליטים והצורך בפיתוח מענה מודיעיני, מבצעי וטכנולוגי. לישראל, עם המומחיות והטכנולוגיה, יש הזדמנות פז להגדיל את הייצוא הביטחוני ליבשת לא רק באמל"ח אלא גם בשיתוף פעולה במאמצי לוחמה בטרור וביקורת גבולות, במחקר ופיתוח של טכנולוגיות ובהכשרות. באם תשכיל, את ההבנות הביטחוניות תגבה ישראל במזכרי הבנות עם היבטים מדיניים: להבטחת הייצוא, לגיבוי בינ"ל ולהגבלת תנועת החרם ביבשת. לראשונה בהיסטוריה, אירופה זה האפריקה החדשה.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.