"בואו נתקוף ונראה מה יהיה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות ההסלמה זוטא בין ישראל לחמאס, כלל לא בטוח שהקבינט מגבש מדיניות סדורה וברורה. הרבה יותר סביר שבפעם הבאה שהגזרה תתחמם, כמו ב-2006, ישראל תתקוף "ונראה מה יהיה".

בספרם אודות מלחמת לבנון השנייה, "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), ראיינו עמוס הראל ואבי יששכרוף את ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, אלוף (מיל') גיורא איילנד, בנוגע לישיבת הממשלה בה הוחלט, למעשה, על יציאה למלחמה. הממשלה, אמר איילנד, היתה צריכה לדון בשלוש אופציות לפעולה, שלא הוצגו בפניה. השתיים הראשונות היו החלטה על תקיפה אווירית שתימשך יום או יומיים, או לחלופין פעולה קרקעית מוגבלת (מדרום לליטני). החלופה השלישית היתה החלטה עקרונית על יציאה למלחמה בלבנון, על כל המשתמע מכך, במטרה לשנות מן היסוד את המשוואה. לו היתה הממשלה מקבלת את האפשרות השלישית, היה עליה לבחון את מוכנות הצבא, להורות על סגירת פערים ולדאוג לשיפור המוכנות, בכדי לפתוח במלחמה במועד שנוח לה. כך קרה במלחמת לבנון הראשונה, שההחלטה על עצם היציאה אליה התקבלה בפועל כשנה לפני שביוני 1982 התרחשה הפרובוקציה המתאימה בכדי לממשה. 

בלילה שבין שלישי לרביעי פגעה רקטה ששוגרה מרצועת עזה בבית בבאר שבע. צה"ל תקף מן האוויר שורת מטרות ברצועה, במה שכבר אפשר לכנות כריטואל הרגיל. החמאס והג'יהאד האסלאמי מצדם, מיהרו להודיע שמדובר בירי שביצעו ארגונים סוררים. כחלק מהריטואל נשמעו השרים, חברי הקבינט, מתבטאים במסרים לוחמניים (שהסאבטקסט שלהם הוא כמובן "תחזיקו אותי") אודות מיטוט החמאס. גם אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, שיגר את מסרי הריטואל הקבועים. בסרטון שפרסם דובר צה"ל, ציין האלוף שהתקיפות שביצע צה"ל בתגובה היו "תקיפות משמעותיות". בין המטרות היו אתרי יצור אמצעי לחימה, מפקדות, מוצבים וגם מנהרות. "כל מה שנתקף נהרס", אמר האלוף והדגיש כי צה"ל מוכן ומכין את עצמו לתרחישים בהמשך. 

במרכז: ראש הממשלה נתניהו, השבוע בביקור באוגדת עזה, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

ההסלמה הנוכחית החלה כאשר הרמטכ"ל איזנקוט שהה בוושינגטון, בכנס הרמטכ"לים שמארח הגנרל ג'וזף דנפורד, יו"ר המטות המשולבים האמריקני. ממלא מקומו הוא סגנו, אלוף אביב כוכבי, מתמודד מוביל על תפקיד הרמטכ"ל הבא. הירי שבוצע מעזה הפך את מילוי המקום לסטאז' של ממש, שלא לומר אודישן. נוכח האירועים קיצר הרמטכ"ל את ביקורו בארצות הברית, ושב ארצה. ישיבת הקבינט התקיימה בלילה, ואפשרה לו להספיק להגיע ולהשתתף בה. אבל בסיור ראש הממשלה באוגדת עזה ובהערכות המצב שקדמו לה, ייצג את עמדת הצבא סגן הרמטכ"ל. במונחים פרסונליים עשויה להיות לכך משמעות, ויתכן וכוכבי מיצב את עצמו טוב יותר בהתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל, אבל במונחים של עמדת מערכת הביטחון, הרבה פחות. המטה הכללי משמיע כבר זמן רב עמדה אחידה שלפיה מוטב למצות את כל הדרכים כולן בטרם יוצאים למבצע רחב היקף בעזה.

בימין הפוליטי ישנם מי שמשוכנעים כי בכוחה של ישראל למגר את שלטון החמאס ולהחליפו בשלטון יציב ונוח לישראל, או לפחות שאינו נוקט בטרור כמדיניות. אל"מ (מיל') רונן איציק, מפקד חטיבת שריון לשעבר, נתן ביטוי לתפיסה זו במאמר שפרסם ב"ישראל היום", בו טען כי מבצע שכזה יכלול מהלך דו-שלבי שראשיתו בפעולה קרקעית רחבה להשמדת תשתיות החמאס והג'יהאד האסלאמי. בשלב השני יבואו שורה של מבצעי הייצוב, שתכליתם "השלמה של טיהור השטח ממחבלים ותשתיות, תוך השלטת מערכת הסדרית שתכלול גם יצירת יכולות מודיעיניות בשטח. התהליך בכללותו ייערך לא יותר משנה, אך הוא בהחלט ישנה את המצב מן היסוד". בצה"ל לעומת זאת עדיין צרובה בלב הפיקוד הבכיר השהייה הארוכה בלבנון (18 שנים) שבסופן נסוג צה"ל מוכה וחבול. האלופים יאיר גולן ואביב כוכבי, למשל, שירתו בלבנון כקצינים צעירים בצנחנים, ובהמשך כמפקדי חטיבות מרחביות, שניהלו מערכה ללא מטרה ברורה וללא קץ נראה לעין. גם הצבא האמריקני האדיר גילה שהאתגר האמיתי בעיראק התחיל רגע אחרי שנסתיים שלב הכיבוש. כ-8 שנים לאחר מכן נסוגו האמריקנים מעיראק כשלרוב הציבור לא ברור מדוע נכנסו לשם מלכתחילה ועל שום מה ולמה נהרגו כ-5,000 חיילים. הצלחה גדולה מול הטרור לא היתה שם. 

בתום ישיבת הקבינט, לפי הפרסומים בתקשורת לא התקבלה החלטה של ממש זולת החלטה להגדיל את אזור החיץ בגבול הרצועה ולהגיב באום תקיף יותר לבלוני התבערה. אפשר שהתקבלה שם החלטה מרעישה, מסווגת וסודית, אבל מכריעה, כי בהינתן עילה של ממש (ירי רקטות, פגיעה בחיילים על הגדר וכו') תצא ישראל למבצע קרקעי ואווירי שמטרתו תנוע בין חידוש משוואת ההרתעה ועד לפגיעה קשה בחמאס. על מיטוטו אין על מה לדבר ואיש גם אינו מכוון לכך. אפשר אבל לא סביר. למרות החלופות שהציג בספרם של הראל ויששכרוף, קבע האלוף איילנד כי ישיבת הממשלה הגורלית ב-2006 התנהלה אחרת. "המודיעין סיפר כמה הערבים רעים. השרים שאלו את הצבא מה הוא מציע לעשות. הקצינים השיבו: בואו נתקוף ונראה מה יהיה. וכך היה" (עמוד 176). סביר שגם בהסלמה הבאה, ואפשר לסמוך על זה שהיא תגיע, תתנהל הממשלה כפי שתיאר איילנד. ללא תכנית סדורה וללא אסטרטגיה ברורה לאן היא רוצה להגיע.

רמטכ"ל טוב

בראיון שהעניק בחודש שעבר ל"ישראל היום" סיפר האלוף (מיל') מתן וילנאי על חוויותיו מ"מבצע הלם", פעולת קומנדו מורכבת בעלת השלכות אסטרטגיות, עליה פיקד במלחמת ההתשה. וילנאי, שעם גיוסו לצנחנים ביקש להתקבל לסיירת וסורב (בטענה שאינו קיבוצניק) ונאלץ להסתפק בגדודים, כבר סיים לפקד על סיירת הצנחנים ושימש כסמג"ד 202. והנה, נוכח מורכבות הפעולה, עשו אז בצה"ל משהו שלא נהוג לעשותו, והצניחו אותו מעל מפקד פלוגת הסיור החטיבתית, גד נגבי. הכוח, 14 לוחמים, נדרש לפשוט על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי שדרכה עבר, כהגדרתו, "כל החשמל למצרים", ולהרוס אותה. לאחר טיסה לעומק מצרים במסוקי סופר-פרלון, הכוח ניווט בהצלחה ליעד, והתגנב לתחנת הטרנספורמציה. בעת שהלוחמים הצמידו את מטעני החבלה לשנאים בתחנה, נתקלו וילנאי ואנשיו בארבעה חיילים מצרים ששמרו על התחנה. "פתחנו באש מטווח חמישה מטרים, 'השכבנו' את כל הארבעה. היו צרחות. התחילו לירות עלינו מכל הכיוונים, התחלנו לחטוף אש ואפילו לא זיהינו מאיפה. רצנו לאורך הפתיל הרועם (של המטענים) החוצה". בעוד הכוח נסוג נשמע פיצוץ אדיר ותחנת הטרנספורמציה נהרסה כליל. 

מימין: ראש הממשלה נתניהו, סגן הרמטכ"ל וילנאי ומנכ"ל משרד ראש הממשלה ליברמן ב-1996, (צילום: יעקב סער, לע"מ).

הכוח פונה במסוק לישראל, ללא נפגעים. הפעולה הביאה לרגיעה בת ארבעה חודשים בפעולות ההתקפיות של מצרים לאורך תעלת סואץ, בשל הצורך של מצרים לשקם את התשתיות שנהרסו ולהקים כוח להגנה על מאות מטרות אסטרטגיות בעומק המדינה. ישראל ניצלה את הזמן הזה בכדי להשלים את בניית קו המוצבים לאורך התעלה, שנקרא על שם הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב. כשנחתו וילנאי ואנשיו בשארם א־שייח, חיכו להם שר הביטחון, משה דיין, וסגן הרמטכ"ל, עזר ויצמן. דיין התקשר לאביו של מפקד הכוח, הפרופסור הידוע זאב וילנאיואמר לו שאין לו ספק שבנו יהיה רמטכ"ל, "אם הם ירצו רמטכ"ל טוב. אבל לא בטוח שהם ירצו". ואכן, ב-1998, כשהתמודד על תפקיד הרמטכ"ל נבחר דווקא הסגן המכהן, שאול מופז, פקודו של וילנאי כשזה היה מג"ד בצנחנים. הסיבה, טינתו (שלא לומר קנאתו) ארוכת השנים של שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, לוילנאי, שבתגובה לא שכח ולא סלח את "מעשה הנבלה" שנעשה לו כהגדרתו. מופז, שנחשב לאנדרדוג בהתמודדות, התגלה כרמטכ"ל טוב, שהוביל את צה"ל בהצלחה הן בנסיגה מלבנון והן בראשית הלחימה באינתיפאדה השנייה, ובכלל זה במבצע "חומת מגן". בין שנבחר מופז ובין שהיה נבחר וילנאי, ברור היה למרדכי שעליו לבחור בין האלופים שכיהנו כסגן רמטכ"ל. 

ב-31 בדצמבר עתידה להסתיים כהונת הרמטכ"ל איזנקוט, לאחר ארבע שנים. לפי כל הפרשנים, ואפילו לפי נציב קבילות חיילים, האלוף (מיל') יצחק בריק, הרמטכ"ל לא הותיר אבן לא הפוכה בצבא. אין תחום שבו לא נגע, ואין עניין עליו לא השפיע. על אף הביקורת, זרוע היבשה חוזקה, המערכה שבין המלחמות רשמה הישגים של ממש וצה"ל הצליח לשמור על מקומו כצבא עם ממלכתי. נשארו לו חודשיים וחצי. בזמן הזה נדרש שר הביטחון לבחור רמטכ"ל, ולאחר מכן, ואין זה משנה במי ייבחר, לסכם עם המועמד הנבחר על זהות סגנו. לאחר מכן תידרש תקופת חפיפה בינם לבין הקצינים שיחליפו. לכל זה נדרש זמן. לו רצה שר הביטחון לבחור במי מן המועמדים שלא כיהן כסגן רמטכ"ל הרי שהיה צריך לעשות זאת זמן רב קודם לכן. בשל הזמן הקצר שנשאר עד תום הכהונה, הצורך בניסיון שמקנה תפקיד הסגן (ולא פחות חשוב מכך ההיכרות עם הזירה הצפונית), מוטב שהשר ייבחר באחד משני המועמדים ששימשו כסגניו של איזנקוט, גולן או כוכבי. זאת אומרת, אם הוא רוצה רמטכ"ל טוב.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.10.2018) 

מודעות פרסומת

גיוס והפעלה של עוצבות המילואים בתרחישי העימותים הצפויים | מאת גבי סיבוני וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

 כללי

"ביטחוננו בנוי קודם כול ובעיקר על חיל המילואים", דוד בן־גוריון (1949).

חלפו כמעט 70 שנה מאז קבע בן־גוריון שביטחונה של ישראל תלוי בראש ובראשונה בכוחו של חיל המילואים שלה, והקביעה הזאת נותרה נכונה במידה רבה גם היום. מי שהיה קצין המילואים הראשי, תא"ל הושע פרידמן, ציין ב־2013 כי צה"ל אינו מסוגל לממש שום תוכנית אופרטיבית רחבה ללא מערך המילואים. בהתאם לכך מוצגת במאמר הזה חשיבה מחודשת על מודל לגיוס המילואים בחירום. מודל הגיוס הוא התהליך שכולל את השלבים הבאים: מסירת ההודעה לחייל על הגיוס, התנועה למרכזי הגיוס, קליטת כוח המילואים במרכזי הגיוס ובמחסני החירום (ימ"ח), חיול, הצטיידות, התארגנות ולבסוף יציאת היחידה הלוחמת לביצוע המשימה. המודל הנוכחי של גיוס המילואים במלחמה מבוסס בחלקו על התובנות ועל איומי הייחוס שגובשו בעקבות מלחמת יום הכיפורים. על פי המודל הזה נדרש הצבא הסדיר להחזיק מעמד במאמץ הבלימה עד שעוצבות המילואים יתגייסו ויהפכו לכוח העיקרי במאמץ ההכרעה. המאמר הזה הוא ניסיון לבחון עד כמה נותרה התפיסה הזאת רלוונטית נוכח התפתחות האיומים בדור הנוכחי.

בעימותי ההווה ובעימותים שצפויים בעתיד הנראה לעין יהיו מרכזי הגיוס, צירי התנועה וכן תשתיות אזרחיות נתונים לאש תלולת מסלול (תמ"ס) – אולי בהיקפים חסרי תקדים. תהליך הגיוס ייתקל בקשיים רבים מבעבר ובהם: קשיי הגעה של חיילי מילואים למרכזי הגיוס בשל אש על צירים ועל צומתי תנועה, עומסים כבדים בכבישים בשל תנועת כוחות לעבר זירות המבצעים והחזיתות השונות מצד אחד, ובשל תנועת אזרחים המתפנים מאזורי העימות מצד אחר. חיילי המילואים שיצליחו להגיע לבסיסי היחידות יתקשו להשלים גיוס סדור משום שניתן להניח כי גם הבסיסים יותקפו באש כמו גם שטחי הכינוס. מודל גיוס עדכני נדרש להתאים את עצמו למצב החדש. לכן ראוי לבחון פיתוח של מודל לגיוס מהיר שיאפשר כניסה מהירה ללחימה בהיקף משמעותי.

 מודל הגיוס המסורתי

לאחר מלחמת העצמאות נדרשה ישראל לאמץ מודל גיוס שיאפשר לה להתמודד טוב יותר עם העדיפות הגדולה של אויביה בכוח אדם, בעומק אסטרטגי ובמשאבים ויאפשר לה – בפרוץ עימות – לרכז כוח מחץ משמעותי בשדה הקרב. טעות רווחת היא שצה"ל אימץ את מודל המילואים השווייצרי. האמת היא שהמודל השווייצרי מתאים למדינה שלא נשקפות לה סכנות מיידיות – מה שהופך אותו ללא מתאים לישראל. למעשה, צה"ל גיבש מודל מילואים ייחודי לאחר שחקר לעומק את המודלים של צבאות אוסטרליה, דרום־אפריקה, קנדה ופינלנד וכן את מבנה ההגנה במלחמת העצמאות.

כבר בראשית הדרך עמד בן־גוריון על אחד החסרונות העיקריים הטמונים בהפיכתו של צבא המילואים לכוח המחץ העיקרי של ישראל: משך הזמן שדרוש לגיוסו. לכן נשענה תפיסת הביטחון של ישראל גם על הצורך במודיעין שיאפשר התרעה מספקת לגיוס המילואים. ב־1953, בסקירתו הביטחונית בפני הממשלה, אמר ראש הממשלה בן־גוריון כי הוא "חייב להזהיר את החברים… שגורלנו לחיים ולמוות יהיה תלוי… במהירות הגיוס של צבא המילואים – אם אויבינו יחליטו לתקוף אותנו שנית. איחור של יום אחד עלול להיות פטלי".

על פי המודל שאומץ, נקבע שירות חובה בן שנתיים. השנה הראשונה יועדה להכשרה צבאית בסיסית ולעבודה חקלאית, ואילו שנת השירות הנוספת יוחדה כולה לשירות צבאי. לאחר מכן – כך נקבע – ישתחרר החייל מהצבא הסדיר ויהפוך ל"חייל בחופשה של 11 חודש", קרי, לאיש מילואים. במקרה של מלחמה או של עימות צבאי אחר יגויסו האזרחים למילואים ובתוך זמן קצר יגובשו לכוח לוחם מלוכד ביחידותיהם, ינועו לעבר החזית וישתתפו בלחימה. בסיסי היחידות מוקמו בהתאם לאילוצים שונים, ונוצר מצב שבסיסי חטיבות מוקמו במרכז הארץ אפילו כאשר ייעודן האופרטיבי היה בגזרה מרוחקת.

מערך המילואים, כפי שנבנה, התבסס על התפיסה שכלל משאבי האדם והחומר שלהם נזקק הצבא במלחמה מגויסים בתוך זמן קצר – בתוך שעות עד כמה ימים. בניית הכוח הלוחם, המעבר מאזרחוּת לחיילוּת, היה אמור להתרחש כמעט ללא שלבי ביניים ממושכים. ריתוק חלקים נכבדים של המשק למאמץ הביטחוני היה אמור לסייע במימוש התפיסה. ואכן במלחמות ישראל עד לשלהי שנות ה־80 של המאה ה־20 נשען המענה המבצעי היבשתי של צה"ל על המילואים ששימשו כוח המחץ, ואילו תפקיד הצבא הסדיר בעת חירום היה לספק את המענה הראשוני ולהשתלב בכוח המחץ המגויס.

מלחמת יום הכיפורים הייתה מבחן עליון לתפיסה של בן־גוריון, שכן נוכח מתקפת הפתע המשולבת של צבאות סוריה ומצרים נדרש צה"ל להשלים את גיוסם של כל כוחות המילואים בתוך 24 עד 36 שעות. בשעות הקריטיות עד להגעת המילואים נשא הצבא הסדיר בעיקר מאמץ הבלימה הראשוני של כוחות האויב. הגעת המילואים לחזיתות איפשרה להפוך את תמונת המלחמה על פיה. יחידות המילואים הפגינו רמת לחימה גבוהה ומילאו תפקידי מפתח במבצעי צה"ל בשתי החזיתות. כך, למשל, בלטו בחזית הדרום חטיבת השריון 274 (בקרבות הבלימה בסיני) וחטיבת הצנחנים 247 (שהייתה הכוח הראשון שצלח את תעלת סואץ במסגרת "מבצע אבירי לב"). בחזית הצפון בלטו חטיבת השריון 679 (שלחמה בקרבות הבלימה בגולן) וחטיבת הצנחנים 317 (שכבשה באיגוף אנכי את החרמון הסורי). כל אלה היו עוצבות מילואים שהשלימו משימות מורכבות בתנאים קשים.

המלחמה חיזקה – שוב – את התלות של צה"ל במערך המילואים שלו בשעת מבחן ואת האמון שלו בו. לאור הצלחת המודל במלחמת יום הכיפורים הוא נשאר על כנו, אך עודכן כך שיתאים למציאות החדשה שנוצרה לאחר החתימה על הסכם השלום עם מצרים. במודל המעודכן הושם הדגש על הזירה הצפונית: הוקמו ימ"חים, ונבחרו אתרי כינוס אוגדתיים במרחק מה מהחזית.

מלחמת לבנון הראשונה הייתה נקודת מפנה שסימנה שינוי בתפיסת המילואים. בתהליך איטי וקבוע הוגדל הנטל על הצבא הסדיר, והחל תהליך שאותו ניתן להגדיר "שקיעתו של צבא המילואים". צה"ל נטה כבר מ־1985 להפחית את גיוס המילואים, בעיקר מסיבות תקציביות. בהמשך ישיר לכך, במהלך האינתיפאדה השנייה, בחרו מפקדי צה"ל להטיל על הצבא הסדיר את עיקר נטל הלחימה ביהודה ושומרון ובעזה, ואילו כוחות המילואים הופנו בעיקר לתעסוקה מבצעית במחיר של הזנחת האימונים. המטרה העיקרית של גיוס המילואים הייתה לשחרר את הצבא הסדיר להפוגות אימונים.

באותה העת הלך וגדל מחירן של מערכות הנשק. העלות הגבוהה של מערכות החימוש המודרניות והמתקדמות, כמו גם של מערכות התמיכה שלהן, הביאה את צבאות העולם, ובכלל זה את צה"ל, להפנות את התקציבים למפעיליהן – בעיקר אנשי צבא הקבע. משמעות הדבר הייתה הצורך "לוותר על צבאות ההמונים – בראש ובראשונה על המילואים ועל כשירותם למלחמה". צה"ל הקטין את היקפו של מערך המילואים, קיצץ באימוניו וברכש ציוד חדש בעבורו והפך אותו למעשה למערך משני בחשיבותו ובכשירותו.

מלחמת לבנון השנייה הציפה את ההזנחה המתמשכת של צבא המילואים הן באימונים והן בכשירות של מחסני החירום. בשנים שקדמו למלחמה פותחה בצבא תפיסת "זמן יקר" שלפיה בעת עימות, בטרם יוכנסו ללחימה, יינתנו ליחידות המילואים כמה ימים שבהם יוכלו להתאמן ולהתכונן באופן שיפצה על שנים נטולי אימון והכשרה נאותים. לאחר המלחמה נעשו "אימוני הקמה" במסגרת תהליך החזרה לכשירות. בסך הכול נערכו בשנים 2010-2007 קרוב ל־500 תרגילי חטיבות ואוגדות שבהם אומנו רוב חטיבות המילואים והסדיר של צה"ל.

עוד לפני מלחמת לבנון השנייה החל צה"ל להיערך לגיוס מילואים תחת אש מתוך הבנה שרבים מהימ"חים יהיו מטוּוחים על ידי האויב, ותידרש העתקה שלהם לאתרים חלופיים. לאחר המלחמה – שבמהלכה התממשה ההנחה הזאת, ואנשי המילואים גויסו, חוילו והתארגנו ללחימה בעודם נתונים להפגזות – קיים צה"ל סדרת תרגילים שבהם גויסו אנשי המילואים בשטחי כינוס שמחוץ למרכזי הגיוס ולימ"חים.

ב־2015 הורה הרמטכ"ל על רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתו הוא אמור היה להפוך לדיפרנציאלי ולכלול כמה סוגים של יחידות בהתאם למשימותיהן. כמו כן כללה הרפורמה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם במערכים העורפיים, למשל במערך התותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים. הכסף שנחסך אמור היה להיות מושקע בחטיבות המתמרנות של צה"ל, חי"ר ושריון, כדי שיקיימו יותר אימונים לשימור ולשיפור של מוכנותן הקרבית. נוסף על כך נקבע כי ישוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים שהוגדרו "לא נחוצים".

 ב־2002 טען אלוף ישי בר כי "עד שנת 1989-1988 חטיבת צנחנים במילואים שהתאמנה פעם שנה הייתה טובה יותר מהמקבילה הסדירה שלה" בשל ניסיונם המצטבר של מפקדיה ושל לוחמיה הן באימונים והן בלחימה. מימוש הרפורמה של הרמטכ"ל אמור היה לתת יתר תוקף לקביעה של אלוף ישי בר ובמקביל צריך היה לשמר כוחות בעלי כשירות קרבית נמוכה יותר לקראת תרחיש של "מקרה הכול", שבו יידרש צה"ל ללחום בכמה זירות ובכמה חזיתות בעת ובעונה אחת.

המודל של גיוס המילואים עמד במבחן של מלחמת יום הכיפורים כמו גם בכמה מהעימותים שהתרחשו לאחר מכן, כולל מבצע "חומת מגן" במהלך האינתיפאדה השנייה (2002), שבהם נהנה צה"ל מחופש פעולה רב בתוך שטחי הפעולה. עם השינוי באופי העימותים ראוי לבחון עד כמה מתאים להם המערך הקיים של גיוס המילואים.

השתנות האיום

החל משנת 2000 חווה המזרח התיכון טלטלות גיאו־פוליטיות, שכתוצאה מהן חלה ירידה באיום הקונוונציונלי של מדינות ערב על ישראל, ולעומת זאת ישנה עלייה באיום התת־קונוונציונלי של ארגוני טרור שונים, ובהם חזבאללה וחמאס. הארגונים האלה אומנם צברו אמצעי לחימה רבים ובעיקר שיפרו את מערכי הנשק תלול המסלול לסוגיו, אך במקביל הפכה סכנת הפלישה רחבת ההיקף לישראל לאיום כמעט אנכרוניסטי.

הכשירות הנדרשת ממערך המילואים כדי שיוכל לפעול בשדה הקרב המודרני הפכה להיות מורכבת יותר. גם משימות התמרון הקרקעי של צה"ל השתנו: לא עוד בלימה של צבא האויב במגננה, התקפה וכיבוש שטח לשם שליטה בו, כי אם, כפי שהדבר מוגדר באסטרטגיית צה"ל, תמרון מהיר ועוצמתי בחזית ובעומק "שמטרתו פגיעה באויב, כיבוש שטח, צמצום הירי מהשטח שנכבש, תפיסה והשמדה של תשתיות צבאיות ופגיעה בשרידות השלטונית של האויב". התמרון הזה מתנהל במקביל ל"הפעלת אש אסטרטגית־מערכתית רחבת היקף המבוססת על חופש פעולה אווירי ועל מודיעין איכותי" – אש שהיא מרכיב הכרחי כדי לשבור את אסטרטגיית הלחימה של האויב.

השתנות האיומים מחייבת יכולת להתמודד גם עם איום קונוונציונלי, גם עם איום תת־קונוונציונלי (של ארגונים צבאיים כמו חזבאללה וחמאס ושל ארגוני טרור) וגם עם איום בלתי קונוונציונלי: נשק גרעיני, ביולוגי וכימי וכן איום קיברנטי (פגיעה במערכות מחשבים וברשתות תקשורת).

תרחיש הפתיחה של העימות הבא, בין שיהיה בצפון או בדרום, צפוי להיות שונה מאוד מזה שעמד בפני צה"ל ב־1973. חזבאללה התעצם מאז מלחמת לבנון השנייה ורכש יכולות משמעותיות ואף ניסיון מבצעי. צה"ל ימצא מולו בלבנון כוח לוחם מיומן ומאורגן שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות (מעל הקרקע ומתחתיה). הארגון עלול להנחית מהלומת פתיחה שבמסגרתה יופעלו בו־זמנית מאמץ אש רחב היקף, הכולל ירי רקטות מדויקות וארוכות טווח, לצד מאמץ התקפי מתמרן באמצעות כוחות קומנדו שייעודם הוא לחדור לישראל ולהשתלט על יישובים ועל מוצבים. ניתן להניח שבחזבאללה למדו את הלקח ממבצע "משקל סגולי" (מהלך הפתיחה במלחמת לבנון השנייה, שבו הושמדו הטילים ארוכי הטווח של הארגון) ולכן צפוי שהארגון יפעיל את מערכי השיגור הכבדים שלו בהקדם, מחשש שצה"ל ישמיד אותם עוד לפני שיופעלו. ההנחה הזאת, בשינויים המתבקשים, תקפה גם במקרה של עימות בדרום.

בשל היכולות האלה של האויב נתונה החזית האזרחית לאיום משמעותי בהרבה מכפי שהייתה במערכות הקודמות. מבחינה של סבבי הלחימה השונים ממלחמת לבנון השנייה (2006) ועד למבצע "צוק איתן" (2014) ניתן ללמוד שלצה"ל לא תהיה פעם נוספת תקופת המתנה. כבר במבצע "עמוד ענן" (2012) ירו פעילי חמאס רקטות קצרות טווח לעבר אזורים שבהם התרכזו כוחות מילואים – למשל בבסיסי האימונים ובימ"חים – כדי לשבש ולעכב את פעילותם. הירי גרם לנפגעים בקרב הכוחות והקשה עליהם להתארגן ולהתכונן ללחימה. סביר להניח שכוחות המילואים שיתגייסו בכל תרחיש עתידי ייאלצו אף הם להתארגן בעודם נתונים לאש, שכן בסיסי הגיוס והימ"חים יהיו מטוּוחים, וכן סביר להניח שלא יינתן לכוחות המילואים לממש את תפיסת "זמן יקר" כדי להתכונן כנדרש ללחימה. יתר על כן, מאחר שהבסיסים של יחידות המילואים ממוקמים בחלקם הרחק מקו החזית, עלול שינוע הכוחות להתעכב בגלל אש תלולת מסלול של האויב. מהדברים האלה עולה כי המקום הטוב ביותר שבו יכולים הכוחות הלוחמים להימצא הוא בחזית ובעומק שטחו של האויב.

ב־2010 ציין אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט, כי מערכות ההגנה האווירית, כמו "כיפת ברזל", צריכות להיות מופנות "בראש ובראשונה לשימור היכולת ההתקפית של צה"ל ולא להגנת אזרחים". לכן יש להניח כי במתאר עימות רחב יגנו המערכות האלה על תשתיות חיוניות, על בסיסי צה"ל ועל ריכוזי כוחות מתוך הבנה כי רק מהלך התקפי של צה"ל יביא בתוך זמן קצר להפחתה משמעותית של הירי ולפגיעה מצטברת באויב. עם זאת ייתכן שהצורך לשמר רציפות תפקודית לחיל האוויר ובמקביל לחץ של הציבור להגן על נכסים אזרחיים יביאו להקצאה שונה של סוללות "כיפת ברזל" כך שנקודות הריכוז של הגייסות יזכו לתעדוף נמוך. "השמיכה קצרה", וצה"ל לא יוכל להגן באמצעות "כיפת ברזל" על הכול: גם על יעדים צבאיים, גם על יעדים אזרחיים וגם על תשתיות. מכל מקום, השתנות האיום כפי מוצג כאן מחייבת גם שינוי במענה. במיוחד יש צורך לשפר את היכולת לרכז, לצייד ולשלח כוחות – גם מילואים – בהיקף משמעותי ובלוח זמנים קצר.

המודל המוצע

המערכה הבאה עלולה לפרוץ, כקודמותיה, מאירוע קיצוני שיתגלגל להסלמה רחבה. הדבר יחייב את צה"ל לרכז כוחות כדי להוציא אל הפועל מהלך מתמרן מהיר ותוקפני לתוך שטח האויב ובמקביל להנחית עליו מהלומת אש משמעותית כדי להשיג שתי מטרות: שיקום ההרתעה לשנים רבות ככל האפשר והפחתת הפגיעה בעורף. יש לזכור שמהלך כזה מחייב גם מאמץ הגנתי רחב שמטרתו היא למנוע מהאויב הישגים. כדי לשפר את יכולתו של צה"ל לפעול כאמור יש לגבש מודל מתאים לגיוסו ולכניסתו לקרב של מערך המילואים.

אחד המקורות למודל המוצע הוא תפיסת ההגנה המרחבית שהתגבשה בעת הקמת צה"ל. אז נבנו כמה מחטיבות צה"ל על בסיס כוח אדם שגויס במרחבי האחריות של החטיבות הלוחמות. חטיבת גולני, למשל, התבססה עם הקמתה בראשית מלחמת העצמאות על בני ההתיישבות העובדת בצפון הארץ ושימשה חטיבה מרחבית. בקרבות משמר העמק לחמה פלוגה של החטיבה, בפיקוד מאיר עמית, שאנשיה היו תושבי עמק יזרעאל, והנשק שברשותה אוחסן במשקי הסביבה. לאחר המלחמה, שבה מילאו היישובים תפקיד משמעותי בלחימה נגד צבאות ערב הפולשים, פותחה תפיסת ההגנה המרחבית (הגמ"ר). יחידות נח"ל הקימו יישובים באזורי ספר, והוטל עליהן לקיים אותם הן מההיבט הביטחוני והן מההיבט ההתיישבותי־חקלאי. על פי התפיסה הזאת הפכו יישובי הספר הסמוכים לקווי העימות למעוזים שמהם פעלו כוחות צה"ל נגד האויב.

בשנים 1951-1949 הוגדרה בצה"ל הזיקה בין ההגנה המרחבית לבין מערך העתודה (מילואים) הנסמך על תושבי הערים. האוכלוסייה בישראל התגוררה ברובה בערים, ולכן התבססו חטיבות המילואים על כוח אדם עירוני. במקביל הוחלט בצה"ל למזג את פיקודי המחוזות ואת חטיבות העתודה למסגרת אחת באזורים הכפריים. מפקד המחוז הפך גם למפקדה של חטיבת העתודה במרחב, והמטה המורחב הנתון לפיקודו חולק למטה ההגמ"ר ולמטה החטיבה. מטרת הצעד הזה הייתה לנתק במקרה הצורך את החטיבה ממערכת ההגמ"ר ולאפשר את העתקתה לגזרה אחרת. במקרה כזה אמורה הייתה מפקדת ההגמ"ר ליטול אחריות על יחידות חיל המשמר ועל הבסיסים במרחב. בניין הכוח וארגון הפיקוד והשליטה באופן הזה נועדו להשיג "גיוס מהיר של כוחות ההגנה המרחבית לבלימת התקפה לפי קריאת הפיקודים (המרחביים) וללא תלות בגיוס במרכזים העירוניים, ובו בזמן [נועדו להשיג] גיוס העתודות העירוניות כאגרופים אופרטיביים לאופנסיבה". נדמה שהרציונל הזה תקף גם כיום. בשל כך מוצע לבנות ולגייס את הכוח באופן שיאפשר לקצר טווח באופן משמעותי בתהליך הגיוס באמצעות הישענות על קרבה של חלק מהכוחות לזירות הלחימה שלהם.

המרכיבים העיקריים במודל המוצע

  1. הגנה מרחבית הייתה אחד הרכיבים המרכזיים בתפיסת הביטחון של ישראל מימיה הראשונים. היא גובשה כדי להתמודד עם העובדה שישראל הייתה מדינה נטולת עומק. את המענה לפער שבין מתן ההתרעה לבין הגעת המילואים צריך היה למלא באמצעות כוחות סדירים שאותם ניתן היה לתגבר בכוחות מילואים מרחביים המגויסים מתוך הגזרה. מאחר שישראל שוב נתונה לסכנה של תקיפות לתוך שטחה עולה הצורך לבחון יישום מחודש של העיקרון הבסיסי הזה.
  2. יחידות מילואים טריטוריאליות מאפשרות לפרוס במהירות מערך הגנה יעיל, שכן הן אינן צריכות לבזבז זמן יקר על תנועות ארוכות וממושכות. זהו יתרון חשוב בכל מצב חירום ובמיוחד במקרה של התרעה קצרה. כך, למשל, חטיבת מילואים עשויה לכלול גדוד אחד שאנשיו מתגוררים בסמוך לקו העימות או, לחלופין, ניתן להקים גדוד כזה בחטיבה המרחבית האחראית להגנת הגזרה. בגבול לבנון, לדוגמה, ניתן להקים 3-2 גדודים כאלה במסגרת חטיבות המילואים השונות –- גדודים המסוגלים להתגייס במהירות בעת עימות ולהעמיד לרשות פיקוד הצפון בתוך זמן קצר ביותר סדר כוחות השווה בעוצמתו לחטיבה. נוסף על כך, כדי לתת מענה לתרחישי הפתעה כמו פשיטת אויב על יישובי קו העימות יהיה בידי הפיקודים כוח תגובה משמעותי, זמין וגמיש.
  3. מרכזי הגיוס וציוד הלחימה של הגדודים האלה יוצבו בסמוך למרחב הלחימה. על פי המודל הזה, בסיסה של חטיבת חי"ר במילואים המיועדת לפעול בגזרת עזה יהיה בנגב המערבי.
  4. התמודדות עם אש האויב. בשל האפשרות שמרכזי הגיוס החטיבתיים יהיו נתונים לאש מסיבית יש לבחון את האפשרות לבזר את מאמץ הגיוס למרכזים גדודיים – מה שיחייב את האויב לבזר את התקפותיו ויהפוך אותן לפחות אפקטיביות. ביזור כזה גם ירחיב את הגמישות של כוחותינו ויקטין באופן משמעותי את היכולת של האויב לנתק את הצירים בין מרכזי הגיוס למרחבי המגע.
  5. הפעלה מהירה של מפקדות. גם המפקדות (או רכיבים שלהן כמו מרכזי אש) הן טריטוריאליות, וניתן לגייסן במהירות. אלה יוכלו לקבל אחריות על הכוחות הקיימים עוד לפני הגיוס המלא של היחידות – מה שיאפשר שליטה טובה כבר בקרב ההגנה הראשוני.
  6. כניסה מיידית לקרב על ידי שיגור כוחות מילואים ממרכזי הגיוס ישירות ללחימה בלי שיהיה צורך בריכוז כוחות בשטחי כינוס לצורך התארגנות וביצוע נוהל קרב. אלה ייעשו תוך כדי תנועת הכוח (מה שמחייב רמת כשירות גבוהה של יחידות מילואים במערך החוד).
  7. נדרשת חלוקה של יחידות המילואים לשלוש רמות כשירות בסיסיות:
  • א. רמת כשירות א שזהה לרמת הכשירות של יחידות סדירות. יחידות מילואים כאלה ישמשו למשימות חוד בחזית ויוכלו להיכנס לקרב באופן מיידי (עד 48 שעות מהגיוס).
  • ב. רמת כשירות ב. אלה יהיו יחידות מילואים מרחביות שמיועדות למשימות הגנה. מוכנותן צריכה להיות ברמה הגבוהה יותר (כניסה ללחימה בתוך 24 שעות מהגיוס).
  • ג. רמת כשירות ג. אלה יהיו יחידות מילואים לתרחישי קיצון. הן יוכשרו לרמה בסיסית ויוכלו להרחיב את הכשירות שלהן בתוך כמה חודשים. בהפעלתן יהיה צורך רק בהקשרים של תפנית אסטרטגית כמו עימות קונוונציונלי רחב היקף (מקרה הכול).

סיכום

נוכח השתנות האיומים ראוי לבחון את האפשרות לעדכן את מודל הגיוס של מערך המילואים לקראת הפעלתו בעת חירום. האיום הגובר על העורף ובתוך כך גם על מרכזי הגיוס ועל נקודות הכינוס של הכוחות, העומס על צירי התנועה לעבר החזית וממנה והסכנה שהאויב יפשוט על יישובים ועל בסיסים הסמוכים לגבול – כל אלה מחייבים את צה"ל להתאים חלק מיחידות המילואים שלו ואת מודל הגיוס שלהן כך שבפרוץ עימות ניתן יהיה לגייס במהירות סדרי כוחות משמעותיים ולהטיל אותם לקרב ללא עיכובים.

במלחמה "הזמן פועל לטובת מי שיודע להשתמש בו נכון". בשל כך על צה"ל לשמר את עוצבות המילואים שהוגדרו "עוצבות חוד" ושמצויות בכשירות גבוהה, שכן לא יעמוד לרשותו "זמן יקר". נוסף על כך יש לבחון את האפשרות להקים גדודי מילואים בחטיבות המרחביות או לחלופין בעוצבות המילואים – גדודים המבוססים על כוח אדם המתגורר בסמוך לקו העימות שבו מיועד לפעול הגדוד בעת חירום. את ציודם של הכוחות האלה יש לרכז בקרבת קו העימות כדי לקצר עוד יותר את תהליך גיוסם, ציודם ושילוחם לקרב. את הכוחות האלה יש להכניס מיד ללחימה כדי להפחית את חשיפתם לסכנת הנשק תלול המסלול. במקביל יש לגייס גם את המפקדות הרלוונטיות כך שיוכלו לתפקד ברמת שליטה גבוהה כבר בקרב ההגנה בראשית הלחימה.

כשנשאל פעם גנרל נייתן בדפורד פורסט מצבא הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית כיצד ניצח בקרבות שבהם לחם, השיב כי תמיד הגיע לשדות הקרב "ראשון ועם הכי הרבה כוחות" ("get there firstest with the mostest"). שומה על צה"ל לבנות יכולת לגייס ולרכז כוחות שתאפשר לו לעשות בדיוק את זה.

ד"ר, אל"ם במיל' גבי סיבוני הוא ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
(המאמר פורסם במקור במזכר "מערך המילואים לאן?" בעריכת מאיר אלרן, כרמית פדן רוני טיארג'אן־אור, הושע פרידמן בן־שלום, הוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי, מזכר 183, אוקטובר 2018. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

כשזה נוגע להפעלת כוח ברצועה, אין חלופות טובות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההסדרה עם החמאס מצויה במבוי סתום, והארגון מאותת לישראל שלא ימתין לנצח. בצה"ל שוקלים לשוב לשיטת הפשיטות, שלה חסרון אחד ברור, היא מובילה כמעט תמיד להסלמה של ממש. מצד שני, הממשלה מחויבת לספק ביטחון לתושבי עוטף עזה.

‏למרות המאמצים בחודשיים האחרונים להשגת הסדרה והפסקת אש בין החמאס לישראל, נותר מכשול אחד בלתי עביר – יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. בעוד מצרים, קטאר והאו"ם נרתמו לפתור את המשבר בין ישראל לחמאס בטרם יסלים לכדי מערכה רחבה, מסרב אבו מאזן לאפשר לכספים לעבור לעזה. הסכם בין ישראל לחמאס, גם אם באמצעות משא ומתן עקיף, פירושו הישג אדיר לחמאס שגם יוכיח שהארגון מייצג את האינטרס הפלסטיני טוב ממנו, וגם יפגע בלגיטימיות והתמיכה, הנמוכה גם כך, לה הוא זוכה ברחוב הפלסטיני. אבו מאזן גם חש נבגד מצד ישראל וארצות הברית, כמו גם מארצות ערב. הנה הוא, שהצהיר על היותו פרטנר להסדר, שמנגנוני הביטחון שלו פועלים כנגד התבססות ארגוני הטרור בגדה המערבית, בתיאום עם מערכת הביטחון הישראלית, שמנסה להגשים את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות בדרכים לא אלימות, הפך ללא רלוונטי. בסוף עם מי מנסים לסגור עסקה? עם החמאס, אויב משותף לרשות ולישראל, שמפעיל טרור, אלימות וכוח. הדרך היחידה מבחינת אבו מאזן להישאר רלוונטי, היא להכריח את כל השחקנים לקחת אותו בחשבון. בהתחשב בכך שצוואר הבקבוק להעברת כספים ודלקים לרצועה עובר דרכו, הצדדים ייאלצו לעשות זאת. 

מתפרעים בקרבת הגדר ברצועת עזה // צילום: דובר צה"ל

מפגינים פלסטיניים בקרבת הגדר ברצועת עזה, (צילום: דו"צ).

חמאס מצדו החל בשבועות האחרונים לחמם מחדש את הגזרה, בכדי להזכיר לכולם שבהיעדר פתרון האפשרות היחידה מבחינתו היא מערכה של ממש, שאחריה, כפי שהיה בסבבים הקודמים, כבר לא יוכלו להתעלם מדרישותיו. אוגדת עזה, עליה מפקד תא"ל יהודה פוקס (שמשלים כהונה ארוכה במיוחד), נדרשת להתמודד כעת עם המשך שיגור בלוני תבערה מהרצועה לעבר ישראל ועם העברת הפגנות יום השישי בעיקר לשעות הערב והלילה. הארגון זיהה את החולשה היחסית של צה"ל להפעיל ביעילות אמצעים לפיזור הפגנות בשעות אלו. מה גם שהפעלת אש מדויקת וצלפים בלילה, אף שקיימת, פחותה באיכותה. במקביל מפעיל החמאס יחידות שמשימתן היא הטרדת כוחות הצבא שעל הגדר באמצעות ניסיונות חדירה לישראל, זריקת מטענים, ירי וכן חבלה בגדר עצמה. כל אלו מביאים לעלייה במספר הנפגעים בצד הפלסטיני ולתחושה שההסלמה קרבה. בצה"ל החליטו לקראת סוף השבוע על תגבור הכוחות ברצועה, ובכלל זה מערכות ההגנה האווירית, מחשש שחמאס עשוי לירות רקטות לעבר יישובי העוטף. 

פעולה קרקעית מוגבלת ומינורית…

במהדורת החדשות של יום שישי האחרון ב"כאן" דיווח הפרשן אמיר בר-שלום כי בצה"ל שוקלים פעולה קרקעית מוגבלת ומינורית ברצועת עזה, בכדי לאותת לחמאס שישראל מוכנה לעימות. המשימה, אם יוחלט על כך, תוטל, באופן טבעי, על אוגדת עזה בפיקוד פוקס, צנחן שעשה את עיקר שירותו בנח"ל. זה לא רעיון חדש. צה"ל ביצע לאורך השנים עשרות פשיטות גלויות שכאלו בכל גזרות הלחימה, דוגמת מבצעי "קלחת" בלבנון. 

שיטת הפשיטות הזו היתה נהוגה גם בתקופה שקדמה להתנתקות ובעיקר לאחריה. מפקדי אוגדת עזה, אביב כוכבי ואחריו משה "צ'יקו" תמיר, הובילו שורה של פשיטות ומבצעים כנגד החמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועה, ובהם מבצע "גשמי קיץ" ב-2006, עליו פיקד כוכבי, ומבצע "חורף חם", עליו פיקד תמיר. בין המבצעים הגדולים יזמו השניים שורה ארוכה של פשיטות ללב השטח שבשליטת הפלסטינים. בינואר 2005 פיקד כוכבי, שרכש בתחום ניסיון ניכר כמח"ט הצנחנים בראשית האינתיפאדה השנייה, על מבצע "צעד מזרחי", שביצע כוח מגדוד שמשון בתגובה לפיגוע במסוף קרני. הכוח חדר ללב שכונת זייתון ולדברי המג"ד, אודי בן מוחא, הפתיע את המחבלים. "זו היתה מכה קשה שארגוני הטרור חטפו. הם היו בשוק". במהלך המבצע פגע הגדוד בכעשרים פעילי טרור והשמיד אמצעי לחימה. תא"ל תמיר, שהחליף את כוכבי באוגוסט 2006, אף הגדיל לעשות, ובאופן שכיום קורה פחות ופחות, הטיל חלק מהביצועים הללו על כוחות מילואים שהיו באותה עת בתעסוקה בקו. 

מימין: תא"ל תמיר, מפקד אוגדת עזה, עם הרמטכ"ל דאז, אשכנזי, (צילום: דו"צ).

לפשיטות של אז היה הגיון מבצעי ברור. "הפעילות שלנו מונעת מהמחבלים להתעסק בפיגועים מעבר לגדר והם נאלצים להתרכז בהגנה", אמר אז תמיר, שהיה מומחה לפעילות מהסוג הזה עוד מימיו בגולני ובלבנוןגם הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שהיה בצבא בדיוק באותם מקומות שבהם שירת תמיר, חשב כמוהו ואישר שורה ארוכה של מבצעים אינטנסיביים, בקנה מידה מצומצם ולא בסדר הגודל של "חומת מגן", שייצרו תחושת נרדפות בקרב המחבלים, וגרמו ללצמצום פעילותם במרחב. למרות שהכוחות שפעלו שלקחו באותם ימים חלק בפעולות הללו טענו שרמת החיילות שהפגינו פעילי החמאס היתה גבוהה משציפו, הרי שהסיכון היה נמוך יחסית. נמוך אבל לא אפסי. מוטב לזכור שלמהלכים שכאלה יש מחירים. באחת הפשיטות הללו, בנובמבר 2007, במהלך התקלות עם חוליית חמאס שנהגה לירות אש מרגמות על קיבוץ כרם-שלום, נהרג לוחם בגדוד צנחנים מילואים, רס"ל אהוד אפרתי. הכוח התעשת, הרג את אחד המחבלים ופצע את השני, שנמלט. "יצאנו 41 איש; חזרנו 40", אמר לאחר המבצע קצין בפלוגת הסיור של הגדוד, בה שירת אפרתי, והמחיש בתמצית את המחיר כולו. 

"ברור שמי שנוקט בפעולה כזו לא יוכל להסתפק לחדירה רק לשטחים פתוחים. סביר, שחדירות אלו יכללו כניסה לשטחים בנויים ומאוכלסים", כתב הפרשן הצבאי הוותיק, זאב שיף, במאמר האחרון שפרסם ב"הארץ" בטרם נפטר, בהתייחס להחלטת הרמטכ"ל אשכנזי על מבצעים מסוג זה. אבל חמאס של אותה עת היה, כפי שתיאר זאת תא"ל (מיל') תמיר בהרצאה ב-2011, אויב "במצב בוסר כזה, לא מוכן, לא מאורגן ולא מבין את היכולות שעומדות מולו". כיום חמאס ערוך היטב ברצועה, וקשה להעריך שישנו מרחב, בוודאי בשטחים הבנויים, שבו לא יידרש הכוח הפושט ללחימה של ממש מול אויב מבוצר ומחופר. התווך התת-קרקעי הפך למרחב לחימה ופעולה עבור הארגון בהיקף משמעותי, כזכור מקיץ 2014, ויש להיערך גם לזה. יתרה מכך, בשנים שבין ההתנתקות למבצע "עופרת יצוקה", לא היו בידי החמאס רקטות בעלות טווח רחב מזה של יישובי העוטף. בצוק איתן, כבר נורו רקטות לעבר נתב"ג ותל-אביב. מכאן שההשלכות של פשיטה גלויה כזו עשויות להיות הסלמה רבתי של המצב, שתשליך על כלל המדינה ותחייב הפעלת כוח משמעותי. 

החלופות בין רע לגרוע

חשוב לומר, כשזה נוגע להפעלת כוח ברצועה אין חלופות טובות. כמעט כולן נעות בטווח שבין רעות לבין גרועות. בחירה בשיטת הסיכולים הממוקדים, למשל, מאפשרת לצה"ל לפעול בעיקר מן האוויר, מרחוק, ללא סיכון לאנשיו. גם ההישג, בדמות פגיעה בפעיל טרור מרכזי בדרג גבוה, עשוי להיות חיובי. אולם לאפשרות זו חסרונות בולטים. ראשית, כאמור, עליה בכמות ההרוגים הפלסטינים מביאה לרוב לעליה בעצימות העימות. שנית, מאחר וחמאס הוא שבוחר את המקום והזמן בהם הוא פועל ומסלים, תתקשה ישראל לאתר את בכיריו, שיתחבאו בבונקרים מבעוד מועד. החיסרון השלישי והמהותי ביותר של השיטה, הוא שלאורך זמן קמו מנהיגים חדשים, ולא פעם הם מתוחכמים ונחושים יותר מקודמיהם, כפי שלמדה ישראל לאחר שחיסלה את מזכ"ל חזבאללה מוסאווי ב-92'.

גם להפעלת אש מנגד, החל מירי הרתעתי של כלי טיס ותותחים ועד לפגיעה במבנים או חוליות שיגור, יש יתרונות וחסרונות ברורים. אמנם אין סיכון לכוח המבצע, אך מנגד האויב מסתגל, מורתע פחות וישנו סיכון לא מבוטל לפגיעה באזרחים. השימוש באש מנגד, אמר תמיר באותה הרצאה "נוח לפעמים לדרג של מחליטים להישאר באש קטנה כזאתי. אבל זה כמובן דבר זמני, והוא טוב כל זמן שהוא נשמר זמני, וצריך לדעת מתי לשנות את כללי המשחק". אבל כשמשנים את הכללים יש לכך מחירים ובעיקר אחריות, כאמור. מי שחושב שהכניסה לשטח תרתיע את חמאס ותרסן אותו, צריך לקחת בחשבון שכוחות צה"ל יפגעו שם בלא מעט מפעיליו, ובתוך כך, למצער גם באזרחים (שכן חמאס מנצל את האוכלוסייה האזרחית להגנתו). ריבוי נפגעים בצד הפלסטיני מהווה קטליזטור להמשך ההסלמה. 

בתקופה שבה תמיר הוביל קו לוחמני בפיקוד הדרום, בגיבוי האלוף גלנט והרמטכ"ל, כתב יועז הנדל ב"מקור ראשון"שבקרוב הממשלה תבין "שתפקידו של צה"ל הוא לאפשר את חייהם התקינים של תושבי שדרות והסביבה". הנדל צדק. האחריות היא של הממשלה. נוכח המבוי הסתום שאלו נקלע באחרונה המשא ומתן המדיני, שלא באשמת ישראל, טוב שמתקיימת חשיבה של ממש על הפעלת הכוח. בצמרת הצבא, שם כוכבי הוא היום סגנו של הרמטכ"ל איזנקוט (גולנצ'יק, שמגיע מאותם מקומות כמו תמיר ואשכנזי), המשמעויות של הפעלת הכוח ברורות, ומכאן גם ההמלצה להימנע מהן כל עוד ניתן. מוטב שגם הממשלה תבין את מלוא המשמעויות של החלטה על פשיטה קרקעית מוגבלת וקצרת מועד, כמו גם של שתי החלופות הנוספות. כבר היו בישראל ממשלות שאישרו מבצע והתגלגלו למלחמה. פשיטה שכזאת, אף שהיא מייצגת מדיניות לוחמנית ונחושה, ממש כפי שהשרים בנט וליברמן רוצים להיראות, עלולה להוביל למקומות שלישראל ממש אין עניין להגיע, ובהם מערכה נוספת בעזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.10.2018)  

 

פלוגה מעולה, אבל לא יחידת עילית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר והסרט על סיירת גולני מתארים את תולדותיה של פלוגה מעולה. אבל האם ההכשרה המפרכת של לוחמיה, שנעשתה לעתים בניגוד לפקודות וללא פיקוח והצדקה היתה נדרשת, והאם היה צורך ביחידה כה איכותית בלב חטיבת חי"ר?

השבוע שידר "ערוץ 10" את הסרט "הסיירת" שעשו הפרשן הצבאי אלון בן דוד והבמאית ציפי ביידר, אודות סיירת גולני, אחת הסיירות הוותיקות בצה"ל, ובוודאי שאחת מהיחידות שעיצבו את רוח הלחימה והסטנדרטים שלו. במקביל יצא אודתיה גם הספר, "טורפי הלילה" מאת מירב הלפרין (הוצאת ידיעות ספרים, 2018). המחברת תחקרה רבים מהמפקדים והלוחמים בסיירת, וסיפרה את סיפורה מראשיתה, כמחלקת הקומנדו בפיקוד רפי קוצר במלחמת העצמאות ועד לשנות ה-2000, באמצעות סיפורם של מי שפיקדו עליה.

סיירת גולני באימון, (צילום: דו"צ).

כרגיל, אני מאלו שקראו את הספר לפני שראו את הסרט (ואחר כך גם אומרים שהספר יותר טוב). בוודאי יש מתאימים ממני לכתוב על הספר ועל היחידה, שכן לא רק שאיני נמנה על בוגרי הסיירת ולא שירתתי גם בגדודים של החטיבה, אני בכלל מהצד האדום של המפה, ואת הסדיר עשיתי בחטיבת הצנחנים. זה יהיה כאילו אוהד הפועל כותב על ההצלחות של מכבי. ועדיין, הפרספקטיבה שרכשתי על הצבא ככלל, והמפגשים עם לא מעט מבוגרי ומפקדי הסיירת, מספקים לי נקודת מבט של מי שבקיא ומעריך מחד, אבל בוודאי אינו אוהד שרוף.

ח"כ עפר שלח, בעצמו קצין צנחנים, כתב בשעתו במאמר ב"בלייזר" כי "בשנות ה-60 החלה החטיבה במסע לצמרת דרך טיפוח הסיירת שלה: בניגוד לצנחנים, שם נתפסה הסיירת כיחידת סיור עם עדיפות מסוימת על פני הגדודים ולא יותר, בגולני לקחו את החיילים הטובים ביותר לסיירת מתוך מחשבה שיווקית ברורה – ליצור יוקרה שתסיר את הסטיגמה הנחשלת של החטיבה ותמשוך אליה אנשים טובים. לכן הסיירת בחרה את אנשיה אחרי שלושה חודשי טירונות, ולא מיד עם הגיוס כמו שהיה מקובל בצנחנים. בוגריה הפכו לשלד הקצונה של החטיבה (וחלק גדול מהם נכנסו להלם לא קטן בפעם הראשונה ששלחו אותם לגדודים). מפקדיה הבולטים היו אחר כך למח"טים של גולני". התיאור הזה תופס היטב את סיפור הסיירת על הטוב והרע שבו. 

לאורך השנים בנתה החטיבה נבחרת מעולה של לוחמים, אולם הסטת המשאבים מהחטיבה לסיירת, פגעה בכשירות החטיבה והשאירה את גדודיה הרחק מאחור. "הסיירת משכה את כל החטיבה קדימה ושימשה מודל וסמן ימני לכל דבר" (עמוד 212), תיאר אחד ממפקדיה, אל"מ (מיל') רביב ניר, את חשיבותה לחטיבה כולה. נשאלת השאלה עד כמה צדק, שכן גולני בנתה יחידת עילית של ממש, בסדר גודל אחר לגמרי מזה של פלוגה, עם מפקדי פלגות ומפקדה שכפופים למפקד הסיירת, בסך הכל סרן ותיק או רב-סרן. אך האם היה בכך צורך? האם החטיבה היתה צריכה יחידת קומנדו ולוחמה בטרור מעולה, או שמא רק פלוגה שמתמחה בניווט, סיור, תצפית ובמקרה הצורך בפשיטה? פיקוד צפון בוודאי נדרש לכזו, אבל טרח להקים אותה רק בשנות ה-90' – יחידת אגוז, גם כן בחטיבת גולני.

"זאת סיירת גולני"

הספר נפתח בפיגוע במשגב-עם ב-7-8 באפריל 80', במהלכו השתלטו חמישה מחבלים מארגון חזית השחרור הערבית, על בית הילדים בקיבוץ. במהלך הלילה, ניסה צוות מסיירת גולני לפרוץ לבית. הרמטכ"ל, רפאל איתן, הורה לעצור את ניסיון ההשתלטות בטרם פרצו לבית הילדים, לא לפני שאחד הלוחמים נהרג. בהמשך הגיע למשגב-עם מפקד הסיירת, גיורא ענבר, לימים תא"ל. כשענבר התגייס "הוא ביקש להתנדב לסיירת גולני כמו אחיו הגדול, רמי. בסיירת דרשו אישור הורים לכך ששניהם ישרתו באותה יחידה. הוא ויתר על הרעיון והלך לחטיבה" (עמוד 125). ב-1979 הגשים את חלומו, מונה למפקד הסיירת ונחשב, כהגדרת העיתונאי אביחי בקר (בעצמו מ"פ בגולני), כאחד מקבלני הביצועים הבולטים של צה"ל ופיקוד הצפון. מספר הפשיטות שביצעה הפלוגה בפיקודו בלבנון היה גבוה במיוחד, והוא היה ידוע ביכולתו להתחבר לפיקוד הבכיר של הצבא ולשכנע אותו להטיל על הפלוגה מבצעים רבים. 

אלוף פיקוד הצפון, יאנוש בן-גל, הסכים לצרף את הסיירת גם לפריצה השנייה לבית הילדים, שהוטלה על סיירת מטכ"ל בפיקוד עוזי דיין. אם הינתן האות, סיפר ענבר, "נכנסתי פנימה עם כל מי שלא נפצע בפריצה הראשונה. מיד הרגתי את המחבל שעמד עם הרובה ליד התינוקות, ואז הפתיע אותי מחבל נוסף מאחור והצלחתי להרוג גם אותו. עד הפריצה ידענו שיש שם שלושה מחבלים. בדיעבד הם היו חמישה. כל הזמן פחדתי שנפגע בילדים" (עמוד 14). כוח סיירת מטכ"ל הרג את שלושת המחבלים הנותרים. במהלך הלילה רצחו המחבלים פעוט, אייל גלוסקא שמו, אך מלבדו לא נפגעו בני ערובה נוספים. שישה מלוחמי סיירת מטכ"ל נפצעו גם הם בפעולה. ענבר הוסיף וציין שסיירת גולני קיבלה "את החדר של התינוקות, שלטעמי היה הכי מסובך. הרגנו שני מחבלים. ביצענו את הכול. מי פרץ עם סיירת מטכ"ל שהגיעה עם יסעורים יפים ועם נשק שלא ראינו בחיים? השאריות, מי שהיה רק חצי פצוע מהפריצה של הלילה, וחבר'ה מהקיבוצים בסביבה, לוחמי סיירת גולני לשעבר, ששמעו שיש אירוע והגיעו. הם לקחו חגורים מהפצועים ונכנסו פנימה. זאת סיירת גולני" (עמוד 15). 

מבצעים שלא נחשפו עד כה

רס'ן שמריהו ויניק.jpg

רב-סרן שמריהו ויניק, מפקד הסיירת שנהרג בקרב על החרמון, (מקור: ויקיפדיה).

כוחו האמיתי של הספר הוא בכך שהוא שופך אור על התקופות הפחות מתועדות של מבצעי הסיירת, ושל צה"ל בכלל. כך למשל מעט מאוד נכתב על פעילותה במהלך מלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ההתשה במובלעת הסורית שלאחריה. הספר מתקן זאת. בין היתר נכתב שם כי מפקד הסיירת, שמריהו ויניק, הוביל גיחות וסיורים מעבר לגבול מדי לילה. באחד הלילות נתקל כוח בפיקודו בחיילי קומנדו סורים שהטמינו מטעני חבלה בציר בסמוך לקוניטרה. "ויניק פקד על חייליו להסתוות בשטח וסימן להם להמתין עד שלוחמי הקומנדו יהיו עסוקים בהטמנת המוקשים. למרות נחיתותם המספרית, ארבו הלוחמים לחיילים הסורים, הסתערו עליהם בבת אחת והרגו את כולם" (עמוד 88). את המטענים נטרל בהמשך כוח הנדסה. לויניק, שנהרג בהמשך בקרב לכיבוש החרמון, הוענק עיטור המופת לאחר מותו.

לאחר המלחמה מונה למפקד הסיירת חברו הטוב של ויניק, מודי בן שך, שדווקא היה אחד ממבקריה החריפים. "לא אהבתי את הברדק של הסיירת, את הרשלנות, את חוסר המשמעת. לא גדלתי בסיירת, אלא באתי מחטיבת גולני. כמפקד צעיר ראיתי בפיקוד בגולני אתגר חינוכי ובעצמי ראיתי יאנוש קורצ'אק בן עשרים ומשהו. היו לי מסרים חינוכיים ורציתי לפקד דווקא על חיילים שלא מתנדבים" (עמוד 95). את הסיירת קיבל מוכה וחבולה לאחר קרבות החרמון. כבר בלילה הראשון הוביל אותה לפשיטה בשטח סוריה על מוצב של הצבא הסורי בכדי להשמיד תול"ר (תותח ללא רתע) שירה על כוחות צה"ל במובלעת הסורית. "יצאנו למבצע בלילה, הלכנו ברגל, חדרנו למוצב, הרגנו את יושביו ופגענו בתול"ר. בדרך חזרה היתה לנו התקלות עם חיילים סורים, אבל חזרנו בלי נפגעים" (עמוד 96). המבצע סייע להעלאת המורל ולהחזרת הפלוגה לתלם.

דוגמה נוספת נוגעת לתקופת השהייה בלבנון, שלא הרבה ידוע אודותיה. בין היתר מתואר בספר מבצע "נשל הנחש", עליו פיקד זהר דביר, לימים ניצב במשטרה וסגן המפכ"ל היוצא, שפיקד על הסיירת בשנים 92'-94'. דביר, שכמו רוב מפקדי הסיירת עשה את עיקר שירותו בגדודי החטיבה ולא צמח בה, הוביל כוח מהסיירת בסמוך לג'בל צפי שבדרום לבנון, במטרה לפגוע בחוליית מחבלים שתקפו ללא הרף את מוצבי צה"ל. הכוח ארב למחבלים, שהיו בעמדה משלהם. "צפינו בהם מתפללים, אוכלים, מטפלים בנשק. ברגע הנכון חיסלנו שבעה מחבלים" (עמוד 185), סיפר דביר. 22 מבצעים של הסיירת הוביל דביר בלבנון, כולם מוצלחים וכולם ללא נפגעים לכוחות צה"ל.

הסיירת תהיה שם בעימות הבא

הספר הוא שיר הלל לפלוגת הסיור (וכאמור, מדובר בפלוגה, לא יותר) של חטיבת גולני, וככזה, כמו גם בסרט שעשה בן דוד, תואר המסלול המפרך עד כדי אירועי קיצון של השפלה והתעללות באורח רומנטי. "שטח 100", בו עשו לוחמי הסיירת טירונות יחידה, היה במשך שנים מרחב לא מפוקח שבו מפקד צוות וכמה סמלים עשו כאוות נפשם, לא פעם ללא הצדקה וצורך מבצעי. המקרה הבולט היה של סגן אחימאיר פורת (שהתפרסם כ"צוות אחי") שב-93' אימן את חייליו באופן כה קיצוני עד שמפקד הסיירת דאז, זהר דביר, קבע ש"עבר את הגבול שבין תרופה לרעל" (עמוד 189). רק שבעה לוחמים סיימו את המסלול ורק שניים מהם הבינו משהו במקצוע הלוחם שאליו הוכשרו. בחטיבה נקטו צעדים כדי שהמקרה, ודומים לו, לא יחזרו וכיום, כפי שאמר בראיון אחד ממפקדי החטיבה, כבר "אין יותר צוות אחי בגולני". מסלול הלוחם נשאר קשה, אבל הקושי נועד לחשל את החיילים ולא להשפיל אותם, וטוב שכך.

חבל גם שבראיונות שערכה הלפרין עם בוגרי הסיירת, לוחמים ומפקדים כאחד, הגולנצ'יקים, כהרגלם, לא ויתרו על הביקורת המסורתית כלפי חטיבות ויחידות עלית אחרות, ונשמעו בעיקר כמו בן מקופח שמנסה כל העת להוכיח שהוא טוב מן האחרים. אם אתה טוב, והסיירת מעולה, חבל על המאמץ לספר כמה האחרים גרועים, או להשוויץ כמה אתה שווה. מוטב היה להימנע מזה. ב"אחריי", סרט שעשה שלח ב-2011, הוא תיאר כיצד מתוך האכזבה של מי שלא נבחר ליחידות המובחרות של חטיבת הצנחנים, "מתחילה להיוולד הזהות חדשה, האחווה של אלה שהופכים את זה שלא לקחו אותם למקור חדש של זהות ומוטיבציה. ההוויה שבגללה, בעיני, הגדודים של הצנחנים או גולני תמיד היו עדיפים על כל סיירת". לא נותר לי אלא להסכים. 

לקראת שידור הסרט פרסם שר החינוך, נפתלי בנט, פוסט בטוויטר שבו המליץ לצפות בסרט וציין שזכה "לעשות איתם מבצעים משותפים בלבנון", שם התוודע "לרוח המבצעית הנדירה שלהם". בנט, שהיה לוחם בסיירת מטכ"ל ומ"פ ביחידת מגלן, צודק, וסביר שהסיירת תמשיך ותיקח חלק מרכזי בכל עימות עתידי. אבל העימות המתוקשר שלו עם שר הביטחון ליברמן בנוגע לחמאס ולרצועת עזה, שנועד, ככל הנראה, לשפר את מצבו בבחירות הבאות, עשוי דווקא לקרב את המלחמה הבאה. מוטב שיעסוק במניעתה או לפחות בדחייתה ככל שניתן. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.10.2018)

ארצות הברית של ג'ק ראיין שונה מאוד מזו של טראמפ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החגים היו הזדמנות לצפיית בינג' בסדרת המתח "ג'ק ראיין", המבוססת על ספרי הריגול שכתב טום קלנסי. אבל הסדרה המשובחת מציגה את ארצות הברית כמי שפועלת בשם ערכי מוסר וצדק אוניברסליים, כשבמציאות, היא כבר ממש לא.

"הייתי יכול לעצור אותו", אומר גיבור הסדרה "ג'ק ראיין" (השחקן ג'ון קרסינסקי), למפקדו ג'יימס גריר (השחקן ונדל פירס) בפרק החמישי של הסדרה, ומתייחס למחבל שביצע פיגוע. "אה, באמת", משיב גריר, "יש לך גלימה מתחת לחולצה"? רוצה לומר, אתה לא סופרמן, וכדאי שתבין זאת. תקופת החגים היא זמן מצוין להשלים סדרות בצפיית בינג', והסדרה הזו, שהפיקה רשת אמזון, מספקת את הסחורה. עלילה סגורה ומותחת בשמונה פרקים עם ריאליזם ואקשן במנות גבוהות. ועדיין, שאלה אחת נותרה מנקרת, עד כמה תואמת המדיניות האמריקנית המוצגת בסדרה, לזו המתקיימת במציאות. 

משחקים פטריוטים 1.jpg

עטיפת הספר, שאף שהסדרה לא מבוססת עליו, הרי שהיא מתכתבת אתו, (מקור: ויקיפדיה).

הסדרה, כשמה כן היא, נוצרה בהשראת ספריו של טום קלנסי אודות גיבורו הכל-אמריקני – ג'ק ראיין. ספריו שילבו בין מחקר מעמיק בטקטיקות וטכנולוגיות צבאיות (קלנסי עצמו לא שירת בצבא) והבנה רחבה בנבכי המציאות הגיאו-פוליטית, באופן שיוצר ספר מתח חכם שמציג מציאות אסטרטגית שאפשר שתתרחש. בעבר עובדו ספריו של קלנסי לסדרות וסרטים, ואילו הסדרה מבוססת רק על הדמויות שיצר, כשסיפור המעשה הוא פרי מוחם הקודח של יוצריה. עם זאת, ניתן לראות קווים מקבילים בין עלילת הסדרה לספר הקרוב אליה ביותר, "משחקים פטריוטיים" (מעריב, 1989). הספר הינו השלישי שכתב המחבר אך הוא קודם מבחינה עלילתית לספר הראשון בו הופיע ראיין, "המרדף אחר אוקטובר האדום". בסדרה נדרש ראיין, ששירת בנחתים ונפצע באפגניסטן, והינו אנליסט מתחיל באגף ללוחמה בטרור ב-CIA, לסכל את מזימתו של ארכי-מחבל לבנוני השואף לנקום במערב. בספר, לעומת זאת, ראיין, "היסטוריון ולשעבר לוטננט בחיל-הנחתים האמריקני, הסתער בידיים ריקות לתוך קרב יריות שהתחולל במול בשעה שיותר ממאה מבני לונדון מזועזעים אינם מאמינים למראה עיניהם. ראיין, 31, מאנאפוליס, מרילנד, הצליח לשתק את אחד התוקפים, נטל את נשקו והרג בו תוקף אחר" (עמוד 29).

את הפיגוע, במהלכו נפצע גם ראיין עצמו מפגיעת כדור בכתף, ביצע פלג קיצוני במחתרת האירית, במטרה להתנקש בבני משפחת המלוכה הבריטית. אף שהוא רק רוצה לשוב לעבודתו באקדמיה הימית של הצי באנאפוליס, שם הוא מלמד היסטוריה צבאית, מגויס ראיין כאנליסט לסוכנות הבין המרכזית (ה-CIA) בכדי לסכל את הפיגוע הבא שמתכננים במחתרת האירית, הפעם בארצות הברית. אף שיריבו בספר הינו טרוריסט אירי ואילו בסדרה הוא מוסא בין-סוליימאן, שבעברו לחם כנגד משטר אסד ועתה מונע בידי שאיפה לנקום באמריקנים, הרי שבשני המקרים הוא נדרש להתמודד עם ארגון טרור קטן, מיומן וקטלני. הבדל נוסף, אם כי מינורי, הוא בהפיכתו של הבוס שלו, ג'יימס גריר, מאדמירל לשעבר וסגן מנהל ה-CIA, שעשה "ארבעים שנה במדים, תחילה כקצין צוללות ואחר-כך כאיש מודיעין" (עמוד 212), למפעיל סוכנים שהודח מתפקידו כראש תחנת הסוכנות בפקיסטן בעקבות תקלה מבצעית.

קרב על השגת מידע

כרזת הסדרה, (מקור: ויקיפדיה).

הייחוד בדמותו של ראיין, בספרים ובסדרה, נובע מכך שאף שהינו אנליסט בתפקיד משרדי לחלוטין, הוא מוצא עצמו פעם אחר פעם פועל בשדה במבצעי מודיעין מורכבים, כשהוא נדרש לשכלו החריף אך גם לכל אותן מיומנויות שלמד בשעתו. בקורס הקצינים שעבר בנחתים, לימדו אותו המדריכים, "שאין זמן לחשוב הרבה כאשר הכדורים מתעופפים. עליך לדעת מה לעשות, ועליך לעשות זאת מהר – או שהאנשים שלך נהרגים" (עמוד 106). נראה שיוצרי הסדרה הפנימו את המשפט הזה, הנכון כשלעצמו, ובניגוד לספרים של קלנסי, שאמנם היו מותחים מאוד אך התקדמו לאטם בתיאור מפורט של האירועים, ההכנות וכיוצא בזה, הסדרה היא בקצב מהיר, כשהאקשן מגיע במנות מוקפדות ומפתיעות. גם הליהוק של פירס וקרסינסקי מוכיח את עצמו ומערכת היחסים של תלמיד-מורה המתפתחת בין השניים, אמינה ומוסיפה עומק לסדרה. 

בסדרה, כמו בספר, מבין ראיין שקהילת המודיעין מנהלת "קרב על השגת מידע. אתה חייב לדעת מה קורה אם אתה מתכוון לעשות משהו" (עמוד 203). הקרב, הוא תמידי, והמטרה היא להשיג את המידע הנכון, אך לא פחות חשוב מכך, להבין אותו בזמן. בהיסטוריה המודרנית, ולא רק כשנזכרים במחדל המודיעיני של 73' או בהכנות אל-קאעדה לפיגועי ה-11 בספטמבר 2001, לא חסרים מקרים שבהם בידי גופי המודיעין היה מידע על מתקפה שעתידה להתרחש אך הם לא הובנו נכון. האתגר בעבודת המודיעין, אם כן, לא מסתכם בעצם השגתו, כי אם בהבנתו ובתרגום של הבנה זו לפעולה נכונה. בהתמודדות מול מחבלים, "אתה יכול לפעול כמו שוטר או כמו חייל, אבל לא כמו שניהם כאחד" (עמוד 124), מייעץ לראיין בספר רב-סמל ברגימנט הצנחנים הבריטי. הדילמה הזו (שעומדת גם במוקד פעילות צה"ל בשטחים, למשל) מלווה את הספר כמו גם את הסדרה, ותופסת בתוכה את המורכבות שבהתמודדות של מדינות עם תופעת הטרור הבינלאומי, שרק התחדדה עם מעבר חלק מארגוני הטרור מאג'נדה פוליטית לקנאות דתית אסלאמית. 

"זו לא אמריקה"

בפרק השישי בסדרה מנהלים גריר וראיין מרדף בתורכיה אחר אשתו של בין-סוליימאן, הנמלטת מבעלה יחד עם שתי בנותיה ומנסה להגר לאירופה. ברשות האישה עשוי להיות מודיעין חיוני, והשניים נעזרים בסרסור מקומי, הסוחר בנשים ומנצל את מצוקתן. ראיין, אידאליסט וישר, סולד מהאיש, ממעשיו ומעצם העובדה שהם זקוקים לסיוע שלו בכדי לאתר את האישה והבנות. בתגובה לכך שואל הסרסור את גריר מהיכן הוא, והלה משיב שהוא מסינסינטי, עיר גדולה באוהיו. "אתה לא אוהב אותי", מסביר הסרסור לראיין. "אתה חושב שאתה הבחור הטוב ואני הבחור הרע. אולי אתה צודק. אבל אולי אם אני הייתי נולד בעיר נחמדה באמריקה, כמו סינסינטי, הייתי יכול להיות הבחור הטוב גם כן. גאוגרפיה היא גורל". ראיין ממאן לקבל את הסברו, ואף מכה אותו קשות בהמשך הפרק. עד כאן בסדרה, שתואמת את הקו שניסה קלנסי, תומך גדול של המפלגה הרפובליקנית, למכור לקוראיו. בחיים האמיתיים לעומת זאת, המצב שונה בתכלית. על-פי סקר שנעשה בשבוע שעבר, 54% מהרפובליקנים מאמינים שגם אם השופט ברט קוואנו תקף מינית את פרופסור כריסטין בלייזי פורד, צריך למנותו כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. אכן, מרחק רב הלכו המפלגה הרפובליקנית והציבור האמריקני כולו מהערכים שהציג קלנסי. "זו לא אמריקה", שר דיווייד בואי בשעתו. ואכן הסדרה מציגה את ארצות הברית כמו שהיינו רוצים שתהיה, וגם אם זה כיף לצפייה, זו לא המציאות.

בסדרה, כמו בספריו של קלנסי, ארצות הברית מצטיירת כמעצמת-על הפועלת לא רק מתוך אינטרסים כי אם למען ערכי מוסר וצדק אוניברסליים. אמריקה אוהבת את הגיבורים שלה ככה: צודקים, הגונים ומנצחים. בספריו המוקדמים של קלנסי, שנכתבו בתקופת כהונתו של הנשיא רייגן, הובלט הניגוד בין האומה האמריקנית שוחרת הטוב ואימפריית הרשע הסובייטית, שתאמו את מדיניות הממשל באותם ימים. לא שלא נעשו אז עוולות (פרשת איראן-קונטראס, למשל), אך אלו היו בבחינת רע הכרחי במסגרת הניסיון לבלום את התפשטות ברית המועצות ברחבי העולם. במציאות הנוכחית, כאמור, ארצות הברית פועלת בעיקר בשם האינטרסים שלה ובורחת מכל אפשרות של תסבוכת נוסח מלחמת עיראק. דוגמה לכך היא ההתעלמות המופגנת שלה מזוועות מלחמת האזרחים בסוריה. נאומו של הנשיא טראמפ לאחרונה באו"ם, היה הצהרה בוטה שכך הוא המצב. אנחנו דואגים לעצמנו כל השאר, שיסתדרו. מה בין זה לבין אמריקה של רייגן, או לזו שתיאר קלנסי לצורך העניין, זה כבר עניין לקולנוע. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.09.2018)

 

180 מעלות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרב בין צה"ל לנציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') בריק, חלה תפנית, והוחלט על הקמת צוות בדיקה שייבחן את חומרת טענותיו. נכון, אין מדובר בוועדה חיצונית, אבל בהינתן הפוליטיקה הארגונית והאישית, זה המיטב שניתן לעשות. 

ביום הכיפורים האחרון קראתי את הספר "אלה האחים שלי" (הוצאת ידיעות ספרים, 2003). הספר, שכתב אלוף (מיל') אורי אור, מתאר את נתיב הקרבות של חטיבת המילואים שעליה פיקד, חטיבת השריון 679, במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. אור, קצין שריון, מונה באוגוסט 73' למפקד החטיבה, שהוקמה רק ארבע שנים קודם לכן, ואת אנשיה, ובכלל זה מפקדי הגדודים, פגש רק במלחמה עצמהכשלושה חודשים לפני המלחמה, הועברו מחסני החירום של החטיבה מיקנעם למחנה יפתח. סככות הטנקים טרם חוברו לרשת החשמל והטנקים עצמם לא סודרו בהתאמה לציוות הקרבי, ללא זיווד, דלק ותחמושת (שאוחסנה בבונקר המרוחק 20 קילומטרים מהמחנה). כשבמקביל דיביזיות השריון הסוריות נעות מערבה, לעבר רמת הגולן, נאלץ אור לשלוח את אנשיו לחזית בכוחות קטנים, כשכל טנק שמוכן יוצא. 12 שעות לאחר תחילת המלחמה ב-6 באוקטובר, כבר לחמו אנשיו בקרבות הבלימה. מעולם, כתב לא תיאר לעצמו "שאפשר כך לצאת עם חטיבה לקרב. בחיפזון, עם כוח כה קטן ולא מוכן באופן מלא" (עמוד 78). 

מימין: המח"ט, אורי אור, וסגנו לוי מן, במהלך הקרבות ב-73', (מקור: ויקיפדיה).

החטיבה ספגה נפגעים רבים, ובין היתר נפצעו שלושת מפקדי הגדודיםאחת הדמויות הבולטות בחטיבה היה המ"פ עמוס בן-דוד. "הוא היה סמל חובשים בצנחנים, עשה הסבה לטנקים" (עמוד 60), והמח"ט, שזכר אותו לרעה והופתע לגלות שנעשה למפקד פלוגה, חשש שלא יעמוד בלחץ. אבל בן-דוד שזכר אור היה שונה מאוד מהמפקד הנחוש וקר-הרוח שהיה במלחמה. כבר במהלך יום הקרבות הראשון מונה לממלא מקום מג"ד שנפצע. בדרכו לחלץ את טנק המג"ד נתקל הכוח של בן-דוד "במספר טנקים סוריים והשמידם" (עמוד 104). המח"ט נאלץ להודות שטעה כשפקפק ביכולתו. הלילה שבין ה-7 ל-8 באוקטובר, לאחר קרב הבלימה הראשון היה קשה מאוד. "קום דבר עם האנשים; צריך להסתכל להם בעיניים ובפנים המפויחות, ולהתחיל לבנות את החטיבה מחדש" (עמוד 106), אמר לעצמו אור, ונדד מגדוד לגדוד, מקבוצת טנקיסטים עייפה שמזוודת את כליה לקראת הקרב הבא לאחרת, כשהוא מעודד את אנשיו ומבהיר להם את חשיבות עמידתם בין הסורים לכנרת.

כשקוראים את תיאורו של אור על האופן בו גויסה החטיבה, בשיטת טלאי-על-טלאי ונוכח קשיים לוגיסטיים כה רבים, קשה שלא לחשוב על שריונר אחר שהמלחמה נצרבה בו ומוסיפה להיות קנה המידה העיקרי לפיו הוא בוחן את מוכנות הכוחות – אלוף (מיל') יצחק בריק.

זאת לא 73' שמפחידה את בריק

לפני כשנתיים התריע בריק, נציב קבילות חיילים, מפני הזנחת יחידות מחסני החירום (ימ"חים), בטרם יהיה מצבן כפי שהיה מצב מחסני החירום של חטיבה 679 לפני 45 שנים. עתה, רגע לפני שהוא פורש, בריק החליט לנהל קרב אחד אחרון. כשהוא "הולך על הראש" של הצבא ומפקדיו, שלח הנציב מכתב, בן עשרות עמודים, לפיקוד הבכיר של צה"ל ולחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בו התריע מפני פערים במוכנות כוחות היבשה למלחמה, בוודאי ביחס לחילות האוויר והמודיעין. תחום נוסף שהגדיר הנציב כטעון שיפור מיידי הוא תחום כוח האדם, שכן כמאמר מפקד חטיבה שראיין, "צה"ל נכשל בהשארת הטובים. המערכת לא רואה אנשים אלא שיקולים של כסף וחיסכון". הצבא לא אהב, בלשון המעטה, את התנהלותו. התגובה באה באמצעות "רינונים" בתקשורת של קצינים בכירים על כך שחרג מהמנדט שלו כנציב קבילות חיילים (מה שנכון), עבור בטענה כי עם כל הרצון הטוב לנציב אין את הכלים לבצע בחינה שכזו של כשירות כוחות היבשה, המשך בטענה שבריק יצא עם ממצאיו החוצה בטרם הציגם לפיקוד הבכיר ולבסוף שבריק עדיין בוחן את הצבא כאילו הוא נדרש ללחום שנית ב-73'.

זה לא המצב. בריק תיאר בדו"ח האחרון שפרסם כיצד לחם ב-73' "בסיני ובמצרים לאחר חציית תעלת סואץ, כמ"פ טנקים בגדוד 113", אחד מן הגדודים "שעברו את הלחימה הקשה ביותר". רק הוא ושישה חיילים מהגדוד המקורי הגיעו לקווי סיום הלחימה של הגדוד. הוא החליף שבעה טנקים בזה אחר זה, לאחר שנפגעו מאש מצרית, ולחם במשך 19 ימים רצופים. על פועלו, עוטר בעיטור העוז. המלחמה ההיא, שאליה יצא כאיש מילואים, נצרבה בו, זה נכון. אבל הטענות כאילו הנציב בוחן את הצבא בראי מוכנותו למלחמה הקשה ביותר שבה לחם, מגוחכות. במערכה הבאה מציב חזבאללה, שברשותו ארסנל טילים ורקטות נרחב (כפי שציין אתמול ראש הממשלה נתניהו בנאומו באו"ם), איום משמעותי על מרכזי האוכלוסייה בישראל. אבל תרחיש האיום, שמוכר היטב לצבא, אינו מסתכם רק בירי טילים על תל-אביב, כי אם על בסיסי חיל האוויר, מרכזי הגיוס, הימ"חים, וצירי התנועה הראשיים. די להיזכר ברקטה שפגעה בפלוגת מפקדה שהתמקמה סמוך לכפר גלעדי במלחמת לבנון השנייה, שכתוצאה ממנה נהרגו 12 אנשי מילואים, בכדי לקבל המחשה בזעיר אנפין לעתיד לקרות. גם החמאס, שהקים גם הוא ארסנל שכזה, איכן וירה לעבר שטחי גיוס וכינוס במהלך המבצעים "עמוד ענן" ו"צוק איתן"כל אלו יעכבו באופן משמעותי את יכולתו של צה"ל לגייס, לרכז ולהפעיל מאמץ מתמרן משמעותי.

בראיונות ומאמרים בתקשורת מקפידים קצינים בכירים "לפרגן" לבריק ולציין כי יש לו זכויות רבות, רגע לפני שהם מבטלים את טענותיו אחת לאחת. בראיון שכזה, ל"ישראל היום", טען מפקד זרוע היבשה, אלוף קובי ברק, כי הנציב אינו מודע לשינויים שנעשו בזרוע היבשה, "וכשאני שואל אותו, 'תגיד, באימונים היית? ראית שאנחנו מתאמנים אחרת? עושים אחרת?' את זה הוא לא עשה". יש בכך מן הצדק, אם כי על "גדלות הרוח" שגילה האלוף ברק בראיון, במסגרתה ציין שנוכח יום הכיפורים הקרב הוא סולח לבריק, מוטב היה לוותר. צה"ל תחת הרמטכ"ל איזנקוט מתאמן יותר. הרבה יותר. הרמטכ"ל אף שלח באחרונה מכתב לשרים החברים בקבינט המדיני-ביטחוני ולחברי ועדת החוץ והביטחון ובו קבע כי "צה"ל נמצא בכשירות גבוהה ומוכנות גבוהה למלחמה ביחס לכל תרחיש האיום והייחוס". אבל זה לא מבטל פערים שנחשפו בזרוע היבשה, בדגש על כוחות המילואים, בציוד ואימונים ומן הקושי המהותי בשימור המפקדים הטובים בשירות קבע ארוך. כך, למשל, לא הוטמעה מערכת השליטה והבקרה החדישה (מערכת צי"ד, צבא יבשה דיגיטלי), בחלק מחטיבות המילואים, אף שהן יידרשו לתמרן במערכה הבאה לצד יחידות, סדירות ברובן, שבהן המערכת הוטמעה. הדבר ייצור, כמעט בוודאות "קצרים בתקשורת". 

הפערים הללו הופכים בולטים יותר על רקע הקריאה בספרו של אורי אור. האופן שבו לחמה חטיבתו במלחמת יום הכיפורים, מוכיח את הטענה כי צה"ל, מודל 73', היה הצבא הטוב ביותר שעמד אי פעם לרשות המדינה. לאחר שלב הבלימה, במתקפת הנגד לעבר שטחה של סוריה, הוטל על החטיבה לכבוש את מתחם הכפר חאן-ארינבה, ותחת פיקודה הועמד גם גדוד צנחנים במילואים 471, עליו פיקד חזי שלח. הקרב היה קשה, והחטיבה ספגה, שוב, אבדות רבות, ובהן גם המ"פ המוערך בן-דוד, שלאחר מותו הוענק לו עיטור העוז. לצד הטנקים, הורה אור למג"ד שלח לטהר את הכפר מכוחות הקומנדו הסורי. "הצנחנים סרקו את השטח, חיסלו כמה צוותי אר.פי.ג'י" (עמוד 186), ונערכו להגנה על צוותי הטנקים בחניוני הלילה. למחרת נלקח הגדוד מהחטיבה, ובסיום המלחמה השתתף בקרב לכיבוש החרמון, מבצע דו-חטיבתי שבמסגרתו כבשה חטיבת גולני את החרמון שבשטח ישראל, ואילו חטיבת צנחנים מילואים (ובכלל זה הגדוד), בפיקוד חיים נדל, ביצעה פשיטה מוסקת וכבשה את החרמון שבשטח סוריה.  

כוחות אלו, השריונרים של אור והצנחנים של נדל, מילואים כולם, היו בכשירות גבוהה ולא נבדלו בציודם ובעצם הפעלתם במערכה מהמערך הסדיר. הפערים שעליהם הצביע בריק מלמדים שצה"ל מודל 2018 רחוק מאוד מהמצב הזה. אמנם, במהלך כהונתו יזם איזנקוט רפורמה במערך המילואים ביבשה, שיצרה בידול בכשירות היחידות לטובת החטיבות המתמרנות, חי"ר ושריון, בכדי לשפר ולשמר את מוכנותם לקדם פני עימות, אך מן הדו"ח של בריק עולה שגם כך נותרו פערים במוכנות. 

בדיקה פנימית היא צעד בכיוון הנכון

הרמטכל גדי אייזנקוט ומבקר צהל אילן הררי. צילום: דובר צהל

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט ומבקר צה"ל הררי, (צילום: דו"צ).

השבוע, סוף סוף, הנחה הרמטכ"ל איזנקוט על הקמת צוות לבדיקת הליקויים שעליהם הצביע בריק, בנוגע לכשירות הצבא למלחמה. מבקר צה"ל, תא"ל (מיל') אילן הררי, ייבחן את הטענות, כחלק מהביקורות שהוא מקיים בשיתוף עם אלוף (מיל') אבי מזרחי, בעבר מפקד פיקוד המרכז, ואנשי מילואים בכירים נוספים. הדו"ח הראשוני יוגש לעיונו של הרמטכ"ל בתוך 45 ימים. מבקר מערכת הביטחון לשעבר, שסיים את תפקידו לפני ארבעה חודשים, אל"מ (מיל') חגי טננבאום-ארז כתב בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו כי העובדה שבצוות הבדיקה אין גורם חיצוני לצה"ל היא "תקלה חמורה מעין כמותה". טננבאום-ארז קבע ש"רק גורם חיצוני בלתי תלוי, אשר ימונה על ידי וועדת חוץ וביטחון ושלא מוטלים עליו שום מורא, יצביע על התמונה האמיתית והמלאה". יש בדברים הסכמה עם דרישתו של בריק כי תמונה ועדת בדיקה חיצונית בראשות שופט בית משפט עליון לשעבר. אפשר להבין את הדרישה שכן מעטות המערכות שאוהבות לחשוף את הליקויים אשר בהן לעיני כל. כביסה מלוכלכת, נהוג לומר, מכבסים בבית. אף שתא"ל הררי, יוצא חטיבת גולני ומח"ט הנח"ל, הוא קצין יסודי וקפדן, מדובר בבשר מבשרו של הצבא, וכמוהו האלוף מזרחי.

הדרישה הזו, צודקת ככל שתהיה, היא לא ריאלית. למערכת הביטחון, ובכלל זה לראשיה, אין עניין בבודק חיצוני וכלל לא בטוח גם שוועדה שכזו, שתפרסם דו"ח נוקב (שייקבע, בסבירות גבוהה, שהאמת מצויה באמצע, בין המכתב של בריק לזה של איזנקוט), תועיל, שכן היא תחשוף ליקויים שצה"ל אינו מעוניין שאויביה של ישראל יהיו מודעים להם, ובוודאי לא לחומרתם. מכאן, שטוב עשה הרמטכ"ל כאשר החליט להתייחס ברצינות לטענותיו של בריק ולבדוק אותן. ועדת בדיקה פנימית היא אולי לא הכלי המיטבי אבל היא בוודאי צעד בכיוון הנכון.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.09.2018)

חופש הפעולה הישראלי לא יפגע, אבל מוטב לפעול בזהירות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

תקיפת חיל האוויר בלטקיה שבמהלכה יירט הנ"מ הסורי מטוס ביון רוסי יצרה מתיחות בין ירושלים למוסקבה, אבל סביר שחופש הפעולה הישראלי לא ייפגע.

בלילה שבין שני לשלישי תקפו מטוסי חיל האוויר מספר יעדים בלטקיה, עיר הנמל הסורית. במהלך התקיפה ירה מערך ההגנה האווירית הסורי מספר טילי נ"מ ואחד מהם פגע והפיל מטוס ביון רוסי מסוג אליושין (Ilyushin Il-18) והרג את 14 אנשי צוותו. הרוסים מצדם מיהרו להאשים את ישראל באחריות לתקרית, שכן ישנו מנגנון תיאום ביטחוני בין המדינות, והתרעה מוקדמת יותר בדבר התקיפה הצפויה היתה מונעת את הימצאות המטוס במרחב. המתיחות עם רוסיה אילצה את ישראל הרשמית להתייחס בפומבי לסוגיה שהיא מקפידה להותיר במרחב העמימות – המערכה שבין המלחמות (מב"מ). 

מימין: מפקד חיל האוויר נורקין ומקבילו הרוסי, (צילום: דו"צ).

רגע לפני כניסת יום הכיפורים ניהלו בכירים בדרג המדיני, ובהם רה"מ נתניהו ושר הביטחון ליברמן, שיחות עם מקביליהם ברוסיה בניסיון להסביר את אשר אירע, ודובר צה"ל אף חשף את תחקיר חיל האוויר אודות הפעולה. לפי ממצאי התחקיר, המטוס הופל בשל ירי נ"מ סורי ובאותה עת כבר היו מטוסי חיל האוויר בשטח ישראל. במטרה להבהיר לרוסים את אי-מעורבותה של ישראל בהפלת המטוס נשלח מפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, ביום חמישי לרוסיה על-מנת להציג להם את ממצאי התחקיר המלא. נראה כי ישראל נקטה במדיניות דומה לזו של הממשלה בראשות שמעון פרס, שהודיעה לאחר התקרית בה פגעה אש תותחים של צה"ל במתקן האו"ם בכפר כנא שבלבנון במהלך מבצע "ענבי זעם" ב-96'. האש נורתה במטרה לחלץ כוח מגלן בפיקוד נפתלי בנט ופגעה במתקן בשוגג. פרס אמר אז כי "אנחנו מאוד מצטערים, אבל לא מתנצלים".

השאלה עד כמה ישתכנעו הרוסים, והאם ינצלו את התקרית בכדי לקבוע כללי משחק חדשים בצפון, נותרה פתוחה. החלטתם לסגור את המרחב האווירי והימי מקפריסין ועד לחופי סוריה לשבוע, באופן רשמי בעבור תרגיל צבאי, היא רק דוגמה לכך. הקשר ההדוק שמקיים רה"מ נתניהו עם הנשיא פוטין, וכמותו בכירים נוספים בישראל עם עמיתיהם הרוסים הוא חשוב, אבל מדינות אינן מגבשות מדיניות על סמך קשרים טובים אלא על בסיס אינטרסים. רוסיה השקיעה רבות בשמירה על משטר אסד, במטרה להקים לעצמה בסיס פעולה במזרח התיכון. לישראל ישנם אינטרסים משלה בגזרה הצפונית, ובהם מניעת התבססות איראן בסוריה ומניעת הגעת אמצעי לחימה מתקדמים לידי חזבאללה, שמתנגשים לא פעם עם האינטרס הרוסי. עד כה גילתה רוסיה הבנה רבה לצרכיה של ישראל, שקיבלה ביטוי כמעט גלוי ב-9 במאי השנה לאחר חזרתו של ראש הממשלה נתניהו ממצעד בכיכר האדומה במוסקבה, לציון יום השנה לניצחון על גרמניה הנאצית, בו נטל חלק כאורחו של פוטין. מזכירו הצבאי הקודם של נתניהו, תא"ל אליעזר טולדנו, סיפר בנאום הפרידה שלו מראש הממשלה, כי עם שובם ארצה הדף צה"ל מתקפת רקטות שירו האיראנים על מוצביו ברמת הגולן, ואז הנחית "עליהם מכה חזקה שבעתיים". פעולת התגמול הזו, מבצע "בית הקלפים", במהלכה תקפו מטוסי חיל האוויר מעל 50 יעדים בשטח סוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני, הוגדרה על ידי טולדנו, קצין צנחנים שאינו נוטה לרגשנות, כאחד משני האירועים המרגשים ביותר בהם נטל חלק במסגרת תפקידו. 

בסוריה שומרים הרוסים על עיקרון "המספיקות הסבירה", שפירושו פריסה והפעלה מינימלית של כוח צבאי, כך שיאפשר קידום מטרות ואינטרסים אסטרטגיים. אין להם כוונה להשקיע יותר משאבים מאלה שכבר ה. ישראל, שנהנית מיתרון הביתיות, בהחלט יכולה לשרטט את הקווים האדומים שלה, כך שייקחו אותם בחשבון וברצינות ויאפשרו לה את חופש הפעולה לשמור עליהם. בהמשך לכך ציין צבי מגן, שגריר ישראל ברוסיה לשעבר וכיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, בראיון ל"ישראל היום" כי בסופו של יום "הרוסים יודעים שישראל יכולה לעשות להם צרות גדולות בסוריה והדבר האחרון שהם צריכים שם זה עימות איתנו. אלה רק חלק מהסיבות מדוע להערכתי השינויים יהיו מינוריים". האירוע המחיש אמנם את פוטנציאל הנפיצות והמורכבות שטומנת בחובה החזית הצפונית, אך סביר שחופש הפעולה ממנו נהנית ישראל בצפון, יימשך. 

עם זאת, עולות מספר תובנות מהאירוע. הראשונה, המובנת מאליה, היא שכאשר שפועלים בהיקף נרחב כזה של תקיפות, כפי שמבצעת ישראל בסוריה, גם כשמשתדלים ליישם מדיניות של "אפס תקלות" תקלות מתרחשות. השנייה, המובנת מאליה גם היא, שמוטב לישראל לנהוג בזהירות מופלגת ולהימנע מ"לעצבן את הדוב", כמאמר הפתגם האמריקני, במיוחד כשמדובר בדוב הרוסי, ולא למתוח את החבל שלא לצורך. התובנה השלישית היא שנוכח הצורך בהיכרות גבוהה עם מורכבות החזית, כמו גם עם מנגנון התיאום עם הרוסים, עליו אחראי סגן הרמטכ"ל, מוטב שלרמטכ"ל הבא יתמנה מי מן המועמדים ששימש בעבר כאלוף פיקוד צפון וכסגן רמטכ"ל. שר הביטחון עדיין יכול להתלבט, ישנם שניים כאלה

המב"מ של פעם

המערכה שבין המלחמות (מב"מ) הפכה לנדבך מרכזי בתקופת כהונתו של הרמטכ"ל איזנקוט, ובתחילת החודש חשף צה"ל כי בשנה וחצי האחרונות בוצעו כ-200 תקיפות כנגד יעדים איראניים בסוריה. אבל למרות שהתפיסה הוסדרה ועוגנה בימי הרמטכ"ל הנוכחי וקודמו, ישראל יישמה אותה גם בעבר, גם אם לא בהיקפים רחבים שכאלה. השבוע נפטר תא"ל (מיל') עמנואל (מנו) שקד, קצין צנחנים וחי"ר ראשי לשעבר, כפי שפעם קראו למפקד חיל הרגלים בצה"ל, שבצה"ל של ראשית שנות השבעים היה האחראי למבצעים המיוחדים, בדומה למפקדת העומק כיום. שקד, יוצא הפלמ"ח, שימש בשנות ה-50 כסמג"ד בגבעתי ולקח חלק ב"מבצע "ירקון", סיור בעומק סיני לבדיקת צירים בטרם מלחמת סיני שעל חלקו בו זכה בעיטור המופת. בהמשך עבר לצנחנים, שם שימש כקצין אג"ם חטיבתי במלחמה ב-56' ולאחר מכן כמפקד גדוד. ב-72' החליף את חברו מהצנחנים, רפאל איתן, כקצח"ר והיה אחראי על החלק הקרקעי במדיניות ה"אופנסיבה זוטא" שגיבשה הממשלה בראשות גולדה מאיר, בתקופה שלאחר טבח הספורטאים במינכן. מדיניות זו קבעה כי צה"ל יפעל כנגד ארגוני הטרור שלא בתגובה לפיגוע, אלא כבמצב מלחמה. "יש אויב, הוא אומר שיש מלחמה, שיאכל את זה", הגדיר זאת הרמטכ"ל דוד אלעזר בשעתו. היתה זו מעין גרסה בוסרית של תפיסת המב"מ. 

תוצאת תמונה עבור עמנואל שקד לע"מ

מימין: סא"ל ליפקין-שחק, סא"ל זיו, תא"ל שקד וסא"ל ברק, (צילום: לע"מ).

במלחמת יום הכיפורים יזם שקד פשיטות בעורף הסורי והמצרי, אבל הוא בעיקר זכור בשל הפעולות שעליהן פיקד בין המלחמות, ובהן הפשיטה בטריפולי ומבצע "אביב נעורים". שנים אחרי תיאר שקד כיצד במהלך ההכנות לפשיטה בביירות, ביקר הרמטכ"ל את כוח הצנחנים שבפיקוד סא"ל אמנון ליפקין-שחק (לימים הרמטכ"ל), שעליו הוטל להרוס את מפקדת החזית העממית, ושאל אם ישנם פערים ובעיות. בתשובה פנה אליו סגן מפקד סיירת צנחנים, סגן אבידע שור, ואמר שישנו "בית צמוד לבית שאנחנו צריכים להרוס, שם גרים אזרחים, נשים, ילדים, זקנים, הכל, אם נשים את כמות חומר הנפץ הזאת לא רק שאנחנו נהרוס את המבנה של המחבלים אלא יש כל הסיכויים ששם יפגעו אזרחים ואני חושב שזה לא נכון". שור הציע להפחית את כמות חומר הנפץ בכדי להפחית את הסיכון לאוכלוסייה האזרחית. הרמטכ"ל מצדו הטיל את ההחלטה לפתחו של שקד, מפקד המבצע, שהחליט בהתאם להצעתו של שור.

בפשיטה תקפו כוחות סיירת מטכ"ל, בפיקוד אהוד ברק, את בתיהם של שלושה מבכירי פת"ח והרגו אותם. הכוח של ליפקין-שחק הסתבך. כוח החוד, שור ומספר לוחמים, פתח באש והרג את הזקיפים בחזית המפקדה, אך מיד לאחר מכן נפתחה עליהם אש מאחור. מחבלים ברכב עם מקלע, שהכוח לא ידע על קיומו, פגע בהם, הרג את שור ולוחם נוסף ופצע לוחם שלישי. ליפקין-שחק, ששמר על קור-רוחו, החליט להמשיך במשימה נוכח התנאים הקשים ולימים סיפר כי מיד לאחר שנחשף הכוח "התחילו חילופי אש וזריקת רימונים גם מהקומות הגבוהות של הבניין. ירינו אל הבניין והשתלטנו על תחתיתו, והאש משם נפסקה". במקביל לפינוי הפצועים וההרוגים הכין הכוח את בניין המפקדה לפיצוץ ונסוג תחת אש. הבניין נהרס, וכתוצאה מכך נהרגו עשרות מחבלים. לבניין הסמוך לא נגרם נזק. גם אז הרוסים לא גילו אהדה יתרה למדיניות הישראלית, ובעיתון פראבדה אף תוארו הכוחות הפושטים כ"גנגסטרים". אבל גינויים לחוד וחופש פעולה לחוד. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.09.2018)