מלחמות לוקחות זמן שלישראל אין | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לרשות ישראל לא עומדים המותרות לנהל מערכות התשה ארוכות. מערכות משלימות כאלה יכולות להתרחש "על אש קטנה", אך רק לאחר שהאיום העיקרי הוסר. התמרון היבשתי הוא הכלי המיטבי להשיג את קיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב שבגינו מוכן הוא להפסיק את המערכה

במאמר שכותרתו "זבנג ורק התחלנו" טען הפרופסור קת'אל נולן, מרצה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת בוסטון, כי מערכות צבאיות הוכרעו בעיקר באמצעות התשה ולאו דווקא על־ידי מהלך מכריע יחיד, מוצלח ככל שיהיה. לדבריו, מפקדים ומדינאים בכירים שואפים להימנע מהתשה. בפועל, טען, אותו ניצחון מוחץ בקרב לא מבטיח את הניצחון במערכה כולה. כדוגמה הציג נולן את ניצחונם של חניבעל בקרב קאנאי ואת זה של נפוליאון בקרב אוסטרליץ. בשניהם, מרשימים ככל שהיו, ניצח היריב במלחמה כולה, שהייתה ממושכת. שכן, "ברוב המלחמות הגדולות בהיסטוריה המודרנית, המפסידים הפסידו מכיוון שהפריזו בהערכת המיומנות שלהם ולא הצליחו להתגבר על העומק האסטרטגי של האויב ועל יכולתו לעמוד בקשיים". לעומתם, הצבאות שניצחו במערכה כולה הצליחו להתגבר על הלם ההפתעה הראשונית, על משברים וקשיים וגם על הברק והתעוזה של מצביאי היריב. דוגמאות בולטות הן צה"ל במלחמת יום הכיפורים, ובעלות הברית נוכח המתקפה הגרמנית בארדנים בדצמבר 1944. עוד ציין נולן שהאדרת מצביאים שהפגינו גאונות, מגבירה את האשליה שהמלחמות המודרניות יכולות להיות קצרות ושניתן לנצח בהן במהירות, בעוד שלרוב הן מלחמות התשה ארוכות".

מאמר זה מבקש לטעון שאף שיש ממש בתיאוריה של נולן כאשר עוסקים במערכות שבהן לחמו חילות משלוח, הרחק ממדינתם, הרי שישראל, שמנהלת את עיקר מלחמותיה עם מדינות וישויות הגובלות עימה, אינה יכולה להרשות לעצמה מערכות ממושכות שכאלה, בשל האיום החמור על העורף, ועליה לקצר את משכן ולסיימן בתוצאה מכרעת ומרתיעה ככל שניתן.

מלחמות ממושכות וחסרות מטרה ברורה בזירות מורכבות

נולן מתכתב היטב עם המלחמות שניהלו האמריקנים בווייטנאם בשנים 1959-1975 ובעיראק בשנים 2003-2011, כמו גם עם המלחמות של צרפת באלג'יר ומלחמת הודו וסין. הרוסים שקעו במערכות כאלה באפגניסטאן בשנים 1979-1989 (וכעשור מאוחר יותר גם האמריקנים) ובצ'צ'ניה בשנים 1999-2009. כשבוחנים אותן ניתן לראות כיצד הן מגלמות את ההגדרה שטבע הגנרל הבריטי רופרט סמית, שלפיה המלחמה השתנתה ממלחמה תעשייתית ל"מלחמה בקרב האנשים", כלומר לא נגד מרכזי הכובד הצבאיים־ תעשייתיים של האויב אלא נגד אנשיו. "מלחמה בקרב האנשים […] זו המציאות שבה האזרחים ברחובות, בבתים ובשדות – כל האנשים ובכל מקום הם שדה הקרב".

מדובר במלחמות עתירות נפגעים, חסרות כיוון ומטרות ברורות, המתנהלות בין מדינה חזקה ומבוססת בעלת צבא מתקדם, ובין ארגון תת־מדינתי שפועל בצורה של גרילה וטרור בחסות אוכלוסייה ובתוכה, נמנע מלהתמודד עם מרכיבי העוצמה של הצבא המתועש (חיל האוויר, שריון, טכנולוגיה מתקדמת וכדומה) ופוגע בו תוך ניצול נקודות תורפה. בניגוד לצבאות, ארגון הגרילה והטרור כמעט אינו נלחם על שטח, ומטרתו היא לשבש, לעכב ולהשהות את פעולות הצבא תוך שחיקתן על־ידי פגיעה מרבית בהן.

עוד ציין סמית, כי שיטת הפעולה של ארגונים אלה דומה. "הטריק של הגרילה הוא לאלץ את האויב – הצבא התעשייתי הקונוונציונלי – להילחם לפי תנאיה, שם יש לה עדיפות, או לאלץ את הצבא לצאת בתגובה קונוונציונלית קשה נגד אנשי הגרילה הלוחמים בקרב האנשים. בכך הם מחזקים את האסטרטגיה של פרובוקציה ותעמולה באמצעות המעשה". ארגונים כאלה, שנמנעים לרוב מהחזקת מרכזי כובד וריכוזי כוח אדם ברורים, מקשים על צבאות של מדינות מתועשות, שנבנו והוכשרו לפגוע במטרות כאלה בדיוק, להכריעם במהירות. עם זאת, יש לציין שלארגונים אלה עשויים להיות נכסים חיוניים דוגמת מערך הרקטות ארוך הטווח של חזבאללה, שהושמד בידי חיל האוויר בראשית מלחמת לבנון השנייה ב־2006, ומערך מנהרות החדירה של חמאס שהושמד ברובו בידי כוחות היבשה של צה"ל במהלך מבצע "צוק איתן" ב־2014. לרוב מתפתחת מערכה ארוכה שבמהלכה שוהים כוחות הצבא בשטח שבו פועל ארגון הגרילה, תוך מאמץ משמעותי לפגוע בו. מאחר שלעיתים הטריטוריה שבה מתרחש העימות אינה גובלת במדינה שלה שייך הצבא, נדרש ארגון הגרילה בעיקר להחזיק מעמד, שכן בסוף, ככל הנראה, יותש הצבא וייסוג.

אלוף (מיל') גיורא איילנד, לשעבר ראש אמ"ץ, הציע בשעתו סיבה נוספת להימשכות המערכות הללו. לטענתו, שלושת הסעיפים החשובים ביותר בפקודת מבצע (על־פי סדר החשיבות) הם: המטרה – מה רוצים להשיג; המשימה – מה צריך לעשות כדי להשיג את המטרה; והשיטה – כיצד לבצע את המשימה.

לטענתו, סעיפים אלה חשובים בכל דרג בצבא, אולם עבור המטה הכללי הרי שבעוד ששני הסעיפים האחרונים צבאיים במהותם, "המטרה" מצויה באחריות הדרג המדיני שצריך להגדיר את מטרות המבצע. כשהמטרות אינן ברורות, משתנות תכופות או שאי אפשר לממשן, נפגעת מאוד יעילותה של הפעולה הצבאית

בעוד שבדרג הצבאי המִ תאם בין שלושת הסעיפים מתקיים לרוב ברמה גבוהה, הרי שבהיעדר הסכמה בקרב הדרג המדיני על המטרה, או בהינתן מטרות מלחמה לא ברורות או כאלה שאינן בנות השגה, יתקשה הצבא להתאים להן משימות ושיטות.

אין פירושו של דבר, שאם הממשלה תייצר הנחיה מדינית טובה אזי הכול יסתדר מאליו. זו, כמובן, ראייה פשטנית מאוד, והתמשכותן של המערכות נובעת קודם כול מאופיו של העימות ומהקושי של צבאות מתועשים לנהל מלחמות עם ארגוני גרילה וטרור. ואולם, הגדרת המטרה שבשמה מפעילים את הכוח באופן ברור, והצורך לכייל אותה כל העת – כך שתהיה מחוברת למתרחש בשטח – חיוניים כמצפן שלאורו פועלים, במיוחד משום שטיבם של עימותים אלה להפוך לממושכים.

מבצע "חופש לעיראק" כמקרה בוחן

דוגמה בולטת למערכה מן השנים האחרונות היא זו שניהלו האמריקנים בעיראק בשנים 2003-2011 במסגרת מבצע "חופש לעיראק", ובאמצעותה ניתן לראות כיצד הפעלה מהוססת של הכוח הצבאי לנוכח מטרה ותוכנית שלא הותאמו למציאות המשתנה בשטח, ומול אויב שונה מזה שיצאו ללחום בו מלכתחילה ושנגדו לא היו ערוכים, אפשרה לארגוני הגרילה לשחוק אותו, להתישו ולהפוך את כיבוש עיראק, שלכאורה היה אמור לסיים את המערכה, לאקט הפתיחה שלה בפועל.

ב־20 במרס 2003 פלשו ארצות־הברית ובעלות בריתה לעיראק, ובאמצע אפריל כבר כבשו את המדינה כולה. הצבא האמריקני (שנעזר גם באוגדת שריון בריטית ובכוחות של מדינות נוספות) הצליח להכריע את הצבא העיראקי, משום שנהנה מעליונות טכנולוגית וממיומנות מקצועית גבוהה. במהלך הלחימה הושמדו ממרחק מרבית דיוויזיות השריון העיראקיות באמצעי לחימה מדויקים. מנגד, במהלך הקרבות ניתן היה להבחין גם בגל הבא של הלחימה בעיראק, שכן מיליציות חמושות, דוגמת "פדאאין צדאם", תקפו כוחות נחתים אמריקנים בעיר נאצריה, תוך יישום של טקטיקות גרילה בשטח בנוי. ביום הלחימה הראשון נהרגו 18 נחתים ונפצעו למעלה מ־70, ולכוח המשימה "טארווה" נדרשו כשבוע של לחימה מבניין לבניין וקרבות פנים אל פנים כדי להביס את המיליציות. לעומת זאת, במקרים שבהם נתקל הצבא האמריקני בכוחות הצבא העיראקי הסדורים, שאליהם היה ערוך ומותאם, התנהלו הדברים אחרת, ואז הצליח הצבא האמריקני להביא לידי ביטוי את כל יתרונותיו, באש, בתמרון ובטכנולוגיה. כך, למשל, נתקל גדוד נחתים (חי"ר) בפיקוד קולונל בריאן מק'קוי, בגדוד עיראקי מבוצר שנעזר בטנקים בעיירה אל־כות', סמוך לבגדאד, וכעבור 20 דקות של לחימה, חלקה בטווחים קרובים, השמיד אותו.

לאחר שנכבשה בגדאד, ומשהופל פסלו של צדאם חֻסין ופורק הצבא העיראקי שהוכרע, היו אמורים הצבא האמריקני ובעלי בריתו לפנות למלאכת הבנייה והשיקום. ואולם לא כך קרה. בשורה של ערים ברחבי עיראק פרצו התקוממויות עממיות מאורגנות, והדוגמה הבולטת ביותר הייתה העיר פאלוג'ה. לאחר כיבוש המדינה התגברה נוכחות מיליציות חמושות אסלאמיות בעיר, ועימן גם העוינות והפעולות האלימות נגד כוחות ארצות־הברית.

ב־2004, כשנה לאחר פריצת המערכה על עיראק, ארבו לוחמי גרילה לארבעה שכירי חרב אמריקנים מחברת בלאקווטר, הרגו אותם והשחיתו את גופותיהם. כעבור כשבוע, ב־4 באפריל 2004, הורה שר ההגנה דונלד רמספלד לאוגדת הנחתים ה־1, בפיקוד גנרל ג'יימס מאטיס, לפתוח במבצע "נחישות דרוכה" במטרה להשתלט מחדש על העיר. ואולם כעבור חודש, בעקבות דיווח של רשת אל־ג'זירה שלפיו הנחתים יורים באזרחים בלתי מעורבים ומתוך רצון לשמר לגיטימציה בין־לאומית, החליט הפיקוד האמריקני הבכיר לעצור את המבצע. הפסקת המבצע הפכה לניצחון מורלי מובהק בעיני כוחות המיליציות האסלאמיות בעיר, שניצלו את הזמן שניתן להן כדי להיערך טוב יותר למתקפה אמריקנית עתידית. 

בחודשים הבאים ניהלו הכוחות האמריקניים שהוצבו ברחבי העיר שורה של היתקלויות בלוחמי המיליציות, ובנובמבר התקבלה ההחלטה לצאת למבצע "זעם הפנטום". שוב יצאו כוחות הנחתים, הפעם בפיקוד גנרל ריצ'רד נטונסקי, להשתלט על העיר. הלחימה שכללה קרבות פנים אל פנים מבית לבית ארכה כחודשיים, ובמהלכה ספגו האמריקנים פגיעות שתוצאותיהן 71 הרוגים ומאות פצועים, בעודם הורגים כ־1,200 לוחמי מיליציה. האויב היה בגדר "אויב נעלם" שנטמע באוכלוסייה המקומית, והקרב לדיכוי ההתקוממות היה ארוך יותר, בין היתר משום שהמטרה הייתה כפולה – גם להשתלט על השטח וגם לזכות בנאמנותם של תושבי פאלוג'ה.

למרות ההשתלטות על ערים דוגמת פאלוג'ה, נאג'ף ועוד, שקעה עיראק לתוהו ובוהו שבמהלכו לחמו כוחות הקואליציה בהובלת ארצות־הברית, לצד כוחות השיטור והצבא העיראקי שהקימה הקואליציה, במערכה ארוכה ומדממת נגד מיליציות שיעיות חמושות. ראשית השינוי הייתה ב־2003 ,עם מינוי הגנרל סטנלי מק'קריסטל למפקד פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC).

מק'קריסטל, שעשה את עיקר שירותו בכוחות המוטסים וברגימנט הריינג'רס ה־75, הביא לַתפקיד תפיסה אחרת. כשקיבל את הפיקוד ב־2003 ביצע הפיקוד כ־18 פשיטות בחודש על יעדי טרור (מחסני אמל"ח, מפקדות ופעילים) והתוצאה, במונחים של הפחתת הטרור בעיראק, הייתה שהוא ואנשיו לא הצליחו להקטין באופן משמעותי את כמות הפיגועים והפעילות. לפיכך, קבע הגנרל, על־מנת לפרק רשתות טרור אין די ב"עריפת ראש הנחש", שכן פגיעה בראש הארגון וסגנו לא תמוטט את הארגון. אם רוצים למוטט את הרשת, פסק, מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד הבכירים. מערכה מתמשכת כזו חייבה גוף שונה מזה שעליו פיקד. "דרושה רשת כדי להביס רשת", היה המוטו שלו, והוא הפך את הפיקוד לגוף שמרושת טוב יותר ושמקיים שיתוף פעולה מבצעי בין מודיעין עדכני לצוותי לוחמים מובחרים.

כשסיים מק'קריסטל את תפקידו ביצעו לוחמיו כ־300 פשיטות בחודש, שבמהלכן פגעו בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה. ואולם, למרות התוצאות המרשימות, מבחינה מבצעית לא הושגה שליטה של ממש בשטח.

השינוי הסתמן ב־2007. גנרל דיוויד פטראוס, שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה־101 בראשית הקרבות, מונה למפקד כוחות הקואליציה בעיראק. כקצין צעיר הושפע פטראוס מן הספר הצנטוריונים של ז'אן לארטגי. ברומן, המתאר את קורותיהם של צנחנים צרפתים במלחמת הודו-סין, הסביר אחד מגיבורי הספר לחבריו כי בשעה שהצבא הצרפתי נלחם כאילו היה זה משחק הקלפים באלוט, שבו לשחקן יש 32 קלפים, הווייטנאמים "משחקים ברידג', ולהם 52 קלפים". לפיכך, על הצבא הצרפתי להבין שמאחר שהצד האחר מנהל נגדם מלחמת גרילה – דרוש שינוי באופן שבו הצבא פועל ולוחם. פטראוס הציג פעמים רבות במהלך השנים את הקטע הזה בספר כדוגמה לצורך לחשוב וללחום אחרת, שכן ככל שרחקה האפשרות ללחום נגד צבאות סדירים, כך גבר האיום מצד כוחות לא סדירים וארגוני טרור וגרילה היברידיים כמו דאעש ואל־קאעדה.

כמפקד הכוחות במדינה הוביל הגנרל פטראוס את אסטרטגיית "הנחשול" שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה תמורת שיתוף פעולה עם הצבא האמריקני נגד הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אִפשר פגיעה קשה במחבלים, שבתורה הביאה לרמה גבוהה יותר, אם כי לא מוחלטת, של יציבות וסדר, וייצרה את התנאים שאפשרו את נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה ב־2011. 

ההבדל בין המערכות שמתנהלות רחוק מהבית ובין הלוחמה בישראל

המערכות הצבאיות בעת המודרנית נמשכות זמן רב מסיבות מגוונות. לפיכך, ולאחר שהפנים את טענתו של נולן, הציג ב־2010 ראש המטות המשולבים האמריקני, אדמירל מייקל מאלן, את תפיסתו. לפיו, "ההצלחה בסוג זה של מלחמות תהיה תמיד מתמשכת, לא מכרעת. לא יהיה יום אחד שבו נעמוד ונאמר 'זה נגמר. ניצחנו'. אנחנו ננצח, אבל נעשה זאת רק לאחר זמן ורק בתום תהליך מתמיד של הערכה מחדש והתאמה. למען האמת, ההרגשה תהיה לא כמו מי שזה עתה הנחית מהלומת נוקאאוט, אלא כמי שהחלים ממחלה ממושכת".

אך לעומת המערכות שבהן לוחמים כוחות המשלוח האמריקניים, הפועלים רחוק מביתם, מערכותיה של ישראל מתרחשות בעיקר במדינות ובטריטוריות שעימן היא חולקת גבול יבשתי. בשל כך ניתן לחלק באופן גס את עימותיה הצבאיים לשניים. את הסוג הראשון, כמאמר תא"ל ארז גרשטיין, יוצא סיירת גולני שנהרג בלבנון כשלחם בעימות כזה ב־1999, ניתן לכנות "מלחמות על אש קטנה", אשר בהן האויב אינו מציב איום חמור על הקיום או על שגרת הקיום של המדינה, ועל כן מופעל בהן כוח מידתי, מדוד, שנועד לסכל איומים ולנהל את ההתמודדות עם האויב, שהיא בסך הכול נסבלת. הסוג השני כולל מערכות צבאיות סדורות, עצימות ורחבות היקף, שבהן מוטל איום חמור על הקיום ועל שגרת החיים, והמדינה יוצאת להסירו בעוצמה ובמהירות.

מערכות "על אש קטנה"

בתוך מכלול העימותים והאתגרים הצבאיים שמולם ניצבת ישראל יש מערכות ביטחון שוטף שמחייבות טיפול מתמיד ורציף באמצעות פעולות שיטור וסיכול טרור, מן הסוג שמתרחש בימים אלה ביהודה ושומרון נגד הטרור הפלסטיני. פתרון אחר הוא תפיסת המב"מ (המערכה שבין המלחמות) שישראל מיישמת בזירות שונות, קרובות ורחוקות. מדובר במערכה של ממש, המתרחשת בין סבבי העימות וכוללת את כל אותן פעולות חשאיות לאיסוף מודיעין ולביצוע משימות תקיפה נקודתיות, שמצויות מתחת לרדאר אולם ביצוען הכרחי כדי לסכל פעולות טרור, למנוע את התעצמותם של יריבים ולדחות ככל האפשר את המערכה הגלויה והרחבה. "הנסיעה שבין התאונות", הגדיר אותה בשעתו קצין בכיר בצה"ל, ולא בכדי. על־פי פרסומים זרים, פעולות כאלה נעשו בסודאן במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ואחריו, במטרה לפגוע בפעילי טרור בכירים ובהם עִמאד מע'ניה, כדי לסכל ולעכב את תוכנית הגרעין האיראנית ולשבש משלוחי נשק בסוריה שיועדו לחזבאללה. ישראל, כמאמר מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל') אמיר אשל, סיכלה את התעצמות חזבאללה באמצעות כמאה תקיפות שביצעה. ההישג, ציין, אינו רק בפגיעה באמצעי הלחימה, אלא גם בכך שהדבר נעשה בלי לדרדר את מדינת ישראל למלחמות.

זהו הישג של ממש, אך המב"מ יצאה מזמן, בעצם חשיפתה כאסטרטגיה, מתחום העמימות. פעולות שייתכן שבוצעו במסגרתה עשויות לקרב את העימות, במקום לדחות אותו. התפיסה, היעילה כשלעצמה, מחייבת כיול עדין כל העת שכן סף המלחמה מתרחק ומתקרב, בין היתר בשל התקיפות הללו. מה גם שלעיתים זהו קו בלתי נראה שהחוצים אותו אינם יודעים שעשו כן. דוגמה בוטה לכך היא דווקא פעולה שביצע חזבאללה במסגרת מערכה ארוכה שניהל נגד ישראל, שניתן לתארה כסוג של מערכה בין המלחמות.

ב־12 ביולי 2006 תקף כוח מיוחד של חזבאללה סיור צה"לי בגבול לבנון וחטף שני חיילי מילואים, אלדד רגב ואהוד גולדווסר. פעולות קודמות שביצע חזבאללה (חטיפת שלושת החיילים עדי אביטן, עומר סואעד ובני אברהם בהר דב ב־2000 וניסיון החטיפה בע'ג'ר ב־2005) במסגרת אותה תפיסת פעולה, לא הביאו להסלמה רחבה, אלא ליום קרב בודד. אבל בקיץ 2006 טעה הפיקוד הבכיר של חזבאללה, שכן בעיני הדרג המדיני והצבאי הבכיר של ישראל, חטיפת שני החיילים הצטרפה לחטיפתו של גלעד שליט כחודש וחצי לפני כן בגבול רצועת עזה, בידי כוח מיוחד של חמאס. המצב, בעיני ממשלת ישראל, חייב תגובה לא מידתית, שהסלימה לכדי מלחמה של ממש. בתום המלחמה הודה מנהיג חזבאללה, שייח' חסן נצראללה, בריאיון טלוויזיוני, כי לוּ היה מבין שחטיפת החיילים תביא למלחמה – לא היה מבצע את הפעולה.

לפיכך, למב"מ יש מגבלות ומוטב להכיר בהן. נקודה נוספת שנוגעת למב"מ היא העובדה שעיקרה מתבצע באש מנגד, והיא נסמכת על חיל האוויר הגמיש והרב־תכליתי שנהנה גם מעליונות איכותית במרחב. ואכן, לא פעם ניתן להסיר איום באמצעות שימוש באש מנגד בלבד. דוגמה להפעלת כוח כזו היא מבצע "בית הקלפים" – התקיפה הנרחבת שביצע ב־10 במאי 2018 חיל האוויר נגד בסיסי איראן בסוריה, כתגובה לירי של האיראנים על מוצבי צה"ל בגולן. זאת הייתה הפעלה מדויקת של כוח לא מידתי, במטרה לייצר הרתעה ולחייב את האויב להתמקד בשיקום ולא בפעילות עוינת.

בספרו האומץ לנצח טען ח"כ עפר שלח, בעברו מ"פ צנחנים במילואים, כי נדרשת ההבנה שההשפעה של פעולה קרקעית שונה מזו של תקיפה באש מנגד, ולעיתים חשיבותה עולה, למרות הסיכון. צה"ל נמנע, מאז הנסיגה מלבנון, מיוזמה התקפית באמצעות פעולות קרקעיות קטנות. ואולם, ציין שלח, "האתוס של צה"ל נבנה על אותן פעולות קטנות – חסרות החשיבות האסטרטגית כביכול, אך בעלות אפקט מצטבר – שהחלו בפעולות התגמול של שנות ה־50, נמשכו בחזיתות השונות עד שנות ה־80 ואחר כך בוצעו, בעיקר בתקופתו של עמירם לוין כאלוף פיקוד הצפון, ברצועת הביטחון בלבנון. ישראל, ששלחה בעבר יחידות לפשיטות בשטח מצרים, סוריה וירדן – שלא לדבר על לבנון – לא ביצעה כמעט מבצעים כאלה מעבר לגדר הגבול בלבנון וברצועה, מאז שנסוגה מרצועת הביטחון ומעזה".

החריגה היחידה נגעה לרצועת עזה, שם הובילו מפקדי אוגדת עזה, תא"ל אביב כוכבי מהצנחנים ואחריו תא"ל משה "צ'יקו" תמיר מחטיבת גולני, שורה של פשיטות ומבצעים נגד חמאס והג'האד האסלאמי ברצועה, ובהם מבצע "גשמי קיץ" ב־2006, שעליו פיקד כוכבי, ומבצע "חורף חם" ב־2008 שעליו פיקד תמיר. בין המבצעים הגדולים יזמו השניים שורה ארוכה של פשיטות ללב השטח שבשליטת הפלסטינים. תא"ל תמיר אף הגדיל לעשות, והטיל חלק מהביצועים הללו על כוחות מילואים שהיו באותה עת בתעסוקה בקו. פשיטות מהירות על יעדים קרובים, סמוכים לגבול, שיוצרות אצל האויב את הרושם שכוחות צה"ל עלולים לתקוף בכל מקום וזמן, הן רכיב שמוטב להוסיף ללב התפיסה.

כדי לשמור על איכות החיים ועל מרקמם העדין ועל־מנת לקיים שגרה תקינה ייצרה ישראל במהלך השנים אמצעים שונים להפחתת האיומים, בהם נקיטת פעולות של כוחות הביטחון השוטף באיו"ש, חיזוק מערך ההגנה האווירית, בדגש על מערכת "כיפת ברזל", ופיתוח והטמעה של תפיסת המב"מ.

מערכות להסרת איומים

יש עימותים שעצימותם הצבאית חורגת מסף הטרור ה"נסבל" או מהפעילות הצבאית העוינת בחתימה נמוכה מצד אויביה, שישראל יכולה להרשות לעצמה. אירועים כאלה עשויים להיות מתקפה יום־יומית של פיגועי טרור בלב הערים בישראל, ירי רקטות על יישובים בגבולה הצפוני או הדרומי ולחלופין מתקפה קשה וחד־פעמית שתוצאותיה חמורות על נכס חיוני של המדינה או על סמל שלטוני כשגרירות. במקרים אלה תידרש ישראל לצאת למערכה רחבה, שעשויה בהחלט לכלול מהלך קרקעי עצים ורחב היקף. נוסף על כך, בקטגוריה הזו נכללים איומים חמורים שעצם הסרתם עשויה להביא לפתיחת מערכה רבתי, דוגמת מבצע "מחוץ לקופסה" שבמסגרתו תקף חיל האוויר והשמיד את הכור הגרעיני בסוריה ב-2007

כאן ראוי להתייחס לעובדה שמערכות אלו, גם כשהן מוגבלות בהיקפן, הפכו ממושכות יותר מבעבר. במבצע "צוק איתן", למשל, לחמו כוחות צה"ל נגד חמאס ברצועת עזה. במהלך המבצע, אף שצה"ל והממשלה הקפידו לשדר לציבור שיחסי העוצמה נוטים בבירור לטובת ישראל וכי הניצחון קרוב, בחמאס החזיקו מעמד כשבעה שבועות. גם מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006 ,שבה לחם צה"ל בחזבאללה – וממרחק הזמן דומה שתוצאותיה טובות ושהושגו בה הן רגיעה והן הרתעה – ארכה כחמישה שבועות. אלא שבשני המקרים נראה שפעולה הססנית היא שהובילה להתמשכות המערכה.

נוכח האיום על העורף תשאף ישראל שהמערכות הצבאיות יהיו קצרות ככל שניתן, ולכן על ישראל לממש את העקרונות של דבקות במשימה לאור המטרה, ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח. לדברים אלה ניתן ביטוי במסמך "אסטרטגיית צה"ל", שגובש ופורסם לציבור בהנחיית הרמטכ"ל, רא"ל גדי איזנקוט, ב־2015, ועודכן ב-2018. על־פי עקרונות הפעלת הכוח יפעיל צה"ל בגישת ההכרעה "מהלומה משולבת מיידית ובו בזמן, באמצעות שני מרכיבי יסוד: מאמץ תמרון בעל יכולות מחץ – שריד, מהיר, קטלני וגמיש, הפועל בשילוביות רב־זרועית. [והשני] מאמץ אש מדויקת רחבת היקף המבוססת על מודיעין איכותי".

כאשר האויב מציב איום חמור על העורף ומסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית, אזי אין חלופה לתמרון קרקעי. שכן, אף שמאמץ האש מנגד מסייע למאמץ המתמרן ומקנה לדרגים אלו חופש לפעול במרחב, הוא לבדו אינו יכול להשיג את ההכרעה, קרי ביטול הרצון או היכולת של היריב להוסיף להילחם, ואינו יכול לקצר את משך המערכה.

כאשר הכוחות בשטח יוזמים, מתקדמים, פוגעים באויב ומחזקים בקרבו את תחושת הנרדפות – הרי שהם מעבירים את הצד שכנגד למגננה, וגורמים לו למעשה להילחם על שרידותו ועל עצם יכולתו להמשיך לפעול נגד העורף הישראלי. המהלך המתמרן מעצם טבעו מקיים נוכחות בשטח, דבר המגשים את הכלל של הגנרל ויליאם שרמן שלפיו מטרת התמרון היא "להניח את האויב על קרניה של הדילמה", זאת משום שבעוד שהאויב "מתרגל" למאמץ האש המופעל נגדו וממשיך לפעול וללחום, אין ביכולתו לצפות את תנועתם ומעשיהם של הכוחות המצויים בשטחו, משבשים את פעילותו ומביאים לצמצום האש שהוא משגר לעבר העורף. במלחמת לבנון השנייה, למשל, לאחר שאוגדת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש, יוצא סיירת צנחנים, השתלטה על הכפר מרון א-ראס, הירי ממנו לעבר כוחות צה"ל והעורף הישראלי פחת באופן משמעותי.

על כן מוטב לה לישראל להפעיל את התמרון באופן מהיר ואגרסיבי במקום להיגרר לשהייה ארוכה של הכוחות בשטח. שהייה כזו הופכת את הכוחות פגיעים מול כוחות קטנים של האויב שיזנבו בהם, ומקטינה את האפשרות להשיג הישג מוחשי ותודעתי של ממש. במערכה עתידית בלבנון, למשל, ניתן להעריך שהעובדה שחזבאללה חיזק את מאפייניו הצבאיים הופכת אותו פגיע מול חוזקותיו של צה"ל בתמרון ובאש. אף שאין להוציא מכלל אפשרות שהארגון ישמר גם יכולות פעולה מבוזרות, כשם שהיו לו בשנות השהייה בלבנון, הרי שעל צה"ל לנצל עד תום את יתרון הא־סימטריה שבינו ובין הארגון, וכמאמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, להפעיל את מרב העוצמה הישראלית בו בזמן על כל מערכי האויב, בכל מקום, בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי. במערכה זו, על־מנת להסיר את האיום החמור שמציב הארגון על העורף הישראלי, הבהיר גולן, יש להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד.

תמרון זה, כמאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, חייב להיות מוכוון להשמדת נכסיו של האויב וכוחו הצבאי. שכן, לדבריו, "אם רק התקדמת והגעת לקו מסוים, ובדרך לשם לא השמדת את הרקטות, את טילי הנ"ט והמפקדות, האויב המבוזר והמוטמע במרחב האורבני ימשיך לפעול כמעט כאילו התמרון או הפעולה מנגד לא השפיעה עליו". 

מבצע "חומת מגן", אף שנמשך למעלה מחודש, הוא דוגמה למהלך נחוש כזה, שבמסגרתו פעלו כוחות צה"ל בכמה ערים ביהודה ושומרון. לפני היציאה למבצע התעקש הצבא בראשות הרמטכ"ל שאול מופז על דיאלוג סדור עם הממשלה שבו יוגדרו מטרות המבצע. אף שבעקבות המהלך נדרשה "מכסחת הדשא" – שבמסגרתה פיקדו מפקדי אוגדת איו"ש גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, ומחליפו יאיר גולן, יוצא הצנחנים, על שורה ארוכה של מבצעים ופשיטות בלב הערים הפלסטיניות – הצליח המהלך למגר את טרור המתאבדים הפלסטיני מאיו“ש ואִפשר את השגת המטרות האסטרטגיות.

מי שיטען שמדובר במלחמת התשה שנמשכה כחמש שנים נוספות לאחר מבצע "חומת מגן", מתעלם מחשיבות המהלך המכריע שבהשתלטות צה"ל על השטח. 

סיכום

לרשות ישראל לא עומדים המותרות לנהל מערכות התשה ארוכות, שבמהלכן יספגו הכוחות בשטח האויב נפגעים ובעורף תידרש החזית האזרחית להתמודד זמן רב עם ירי רקטות, פיגועים וחדירות מחבלים. מערכות משלימות כאלה יכולות להתרחש "על אש קטנה", אך רק לאחר שהאיום העיקרי הוסר. על צה"ל והממשלה לקיים כל העת דיאלוג מתמשך שבו יבררו, תוך דיון פתוח ובכפיפות הצבא לדרג האזרחי, את מטרותיה האסטרטגיות של ישראל ואת הדרכים להשיגן במקרה של עימות. עם זאת, היעד האסטרטגי העיקרי של ישראל במלחמותיה כבר ידוע מראש והוא להרתיע באופן כזה שישיג תקופת רגיעה ושקט ממושכת ככל שניתן. את ההרתעה הזו (שהתוצר שלה הוא רגיעה ממושכת) משיג מאמץ האש אשר מטרתו "לחרוט את זיכרונו של האויב ולשמרו לזמן ארוך ככל האפשר כדי לדחות פעולה נוספת שלו כנגד ישראל לשנים, בנוסף להיותו טרוד בשיקום ארוך וזללן משאבים". ואולם, כפי שנכתב לעיל, לישראל לא עומדים מותרות בדמות מערכות ממושכות, בשל האיום שמציב האויב על העורף האזרחי שלה. אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש ופגע בכל שתוכנן לפגוע, הרי שיש לחתור לקצר ככל שניתן את משך המערכה.

התמרון היבשתי הוא הכלי המיטבי להשיג את קיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב שבגינו מוכן הוא להפסיק את המערכה.

המערכות "על אש קטנה" יכולות להימשך זמן רב, אך משעולה חומרת האיום על הקיום ושגרת הקיום, הפתרונות והאמצעים לניהול נסבל של מערכות כאלה, ובהם מערכת "כיפת ברזל", אינם מתאימים עוד, כמאמר מח"ט הצנחנים דאז, אל"ם אמיר ברעם, "מגיע השלב שבו כל כיפה צריכה פטיש לידה. ואז נצטרך לשלוף מהזיכרון את מה שעשינו ב'חומת מגן'".

גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS. 
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

(המאמר פורסם במקור ב"מערכות" גיליון 487, מרץ 2020, עמודים 21-14)

"אנחנו צריכים לתקוף הלילה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המבצע הנועז והמוצלח לתקיפת הכור הסורי יכול היה להוביל למלחמה כוללת באזור. ספר ובו גילויים חדשים מלמד על קבלת ההחלטות של ראש הממשלה אולמרט ושל הרמטכ"ל אשכנזי

באחד הערבים בספטמבר 2007, נכח רמטכ"ל צה"ל דאז, גבי אשכנזי, בחתונת מזכירתו האישית. הוא היה מעדיף להיות במקום אחר, אבל לו היה נעדר מהאירוע "היו נשאלות יותר מדי שאלות – ושאלות היו הדבר האחרון שאשכנזי היה צריך בלילה שבו עמד לפקח על אחד המבצעים הרגישים ביותר בקריירה הצבאית שלו" (עמ' 185). בתום טקס הנישואין פנה הרמטכ"ל לרב שערך את החופה, וביקש ממנו שייסע היישר אל הכותל ויתפלל למען צה"ל, חייליו ומפקדיו. מדוע? שאל הרב, "תלמד למלא פקודות" (עמ' 186), השיב אשכנזי בחיוך.

הסיבה לבקשה הלא-שגרתית של הרמטכ"ל מתוארת בספרו המרתק של יעקב כץ "קוד אריזונה" (כנרת זמורה-דביר, 2020), על אודות מבצע "מחוץ לקופסה", תקיפת הכור הסורי אל-קיבאר בדיר א-זור שבמזרח סוריה ב-2007. כץ, העורך הראשי של העיתון "ג'רוזלם פוסט", קיים תחקיר מקיף והספר כולל שורת גילויים שטרם פורסמו.

"זהו סיפור על קבלת החלטות" (עמ' 241), כתב כץ על הפרשה, ובתמצית זה אכן כך. כחצי שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה הציגה קהיליית המודיעין בפני ראש הממשלה אהוד אולמרט ראיות חותכות וחד משמעויות שצפון-קוריאה הקימה עבור סוריה כור גרעיני למטרות צבאיות. יש בכך, ציין בספר השר לשעבר דן מרידור, לקח של צניעות. סוריה, שהיתה במשך שנים יעד מודיעיני מרכזי, הצליחה להקים כור גרעיני ממש מתחת לאף של ישראל.

"האחריות הסופית על כתפי"

אולמרט התמודד אז עם ביקורת קשה שנמתחה על האופן שבו ניהל את מלחמת לבנון השנייה וחקירה פלילית התנהלה בעניינו. בעצת יועציו הוא בחר לשתף במידע את ארצות-הברית שעם נשיאה, ג'ורג' בוש הבן, היתה לו מערכת יחסים קרובה. ראש המוסד מאיר דגן נשלח לפגישה בבית הלבן. דגן חשף בפני בכירי הממשל האמריקני את עובדת בניית הכור הגרעיני בסוריה.

למרות חומרת האיום ביקש הנשיא בוש למצות תחילה את הערוץ הדיפלומטי. בשיחת הטלפון שבה בישר על כך לאולמרט אמר לו האחרון שהוא מבין את שיקוליו, אך עליו לזכור "שהאחריות הסופית לביטחונה של מדינת ישראל מונחת על כתפי ואני אעשה את מה שצריך להיעשות" (עמ' 112).

השמדת הכור הוטלה על צה"ל בפיקוד הרמטכ"ל החדש גבי אשכנזי, שחזר לצבא בכדי לתקן את הכשלים שהתגלו במלחמת לבנון השנייה. כשהתגייס, בשנת 1972 "אשכנזי רצה גולני. לא היה תפקיד קרבי בחטיבה שאשכנזי לא מילא. הוא השתתף ב"מבצע אנטבה", נפצע בפעולה בלבנון בסוף שנות השבעים ושנים אחדות אחר כך אחד מחבריו הקרובים נהרג לעיניו במלחמת "שלום הגליל". המינוי שלו לרמטכ"ל נשא מסר: צה"ל חוזר ליסודות" (עמ' 190).

עטיפת ספרו של כץ, (מקור: סימניה).

חודש לאחר שנכנס לתפקידו, במארס 2007, הציג לו ראש אמ"ן דאז, האלוף עמוס ידלין, את המידע אודות הכור הגרעיני הסורי והוא מצא עצמו בנעליו של הרמטכ"ל רפאל איתן, שבכהונתו ב-1981 תקף צה"ל והרס את אוסיראק, הכור הגרעיני בעיראק. אך בעוד שעיראק היתה מדינה רחוקה שאין באמצעותה להגיב על התקיפה תגובה של ממש, הרי שכאן התגלה כור גרעיני על סף דלתה של ישראל, וסוריה היתה עלולה לפתוח בתגובה לתקיפה במלחמה כוללת. "ברור היה שאנחנו צריכים להרוג את הכור הזה, אבל ההגדרה שלי היתה להרוג את הכור בלי להידרדר למלחמה, אבל אם נידרדר למלחמה – להיות מסוגלים לנצח אותה", סיפר אשכנזי לימים.

להתכונן למצב מלחמה

שני אלופים סייעו לו בהכנות. הראשון היה ראש אמ"ן ידלין, "שגם היה אחד משמונת הטייסים שסיכנו את חייהם והטיס את אחד ה־F-16 שהשמידו את אוסיראק ב־1981" (עמ' 145). אמ"ן גיבשה הערכה, שהתגלתה כנכונה, כי במידה וישראל תשמיד את הכור בפעולה חשאית ותימנע מלקיחת אחריות רשמית, שתשפיל את הנשיא הסורי, הוא יוכל להכיל את האירוע ולהימנע מתגובה. השני, היה אליעזר שקדי, "טייס קרב מקצועי ונועז" (עמ' 147), שחיל האוויר בפיקודו יתקוף את הכור.

אבל היו עוד שניים בצבא שהמבצע נגע להם ישירות. הראשון, שמוזכר בקצרה בספר, הוא גדי איזנקוט, אלוף פיקוד הצפון, שכמו אשכנזי עשה את עיקר שירותו בגולני. הוא יהיה האיש שיידרש לפקד על חזית המלחמה במידה ואסד וחזבאללה יגיבו על התקיפה, ועל כן הוא פיקח מקרוב על אימוני כוחות היבשה שהיו עלולים, לראשונה מאז 1973, למצוא עצמם בלחימה ברמת הגולן. ב-2018 אמר איזנקוט שהלקח המרכזי בעיניו מהאירוע הוא שאבד הקלח על תפיסת "זמן יקר", אותה הנחת עבודה שעם פרוץ הלחימה שבמהלכו הצבא ישלים פערים. הזמן, אמר, "פועל עבור מי שיודע להשתמש בו נכון, ולהשתמש בו נכון זה להיות בכשירות גבוהה מאוד. לאמן את הכוחות, לבנות את המפקדים נכון למצב של מלחמה".

האלוף השני הוא יצחק גרשון, מפקד פיקוד העורף, שהצטיין כמפקד גדוד צנחנים בפעולת מיידון בלבנון וכמפקד אוגדת איו"ש ב"חומת מגן". ועדת וינוגרד מתחה ביקורת על פעילותם של גרשון ופיקוד העורף כולו במלחמה ב-2006, והנה רק חצי שנה אחר-כך התגלה איום שהיה עלול להעמיד את העורף תחת איום חמור בהרבה. ארסנל הרקטות של צבא סוריה, אז מדינה שמשטרה יציב וצבאה חזק, היה גדול פי כמה מזה של חזבאללה (והיה חשש שגם הארגון יגיב על תקיפת הכור). הספר כמעט אינו נוגע בכך, והדבר גורע מעט מהסיפור השלם של הפעולה.

ראש הממשלה היה נחוש לתקוף אולם שר הביטחון החדש, אהוד ברק, אשר כמפקד סיירת מטכ"ל לשעבר הכיר היטב את עולם המבצעים החשאיים, היה זהיר יותר ונראה שביקש לוודא את רמת המוכנות של הצבא והמדינה בטרם יתמוך בתקיפה.

מחיאות כפיים בבור

על-פי פרסומים זרים נשלחה סיירת מטכ"ל באוגוסט 2007 לעומק סוריה לאסוף מודיעין חד-משמעי אודות הכור. במלחמת לבנון השנייה "יצאה סיירת מטכ"ל לכמה מבצעים מיוחדים. אחד מהם הביא את לוחמיה לעומק בקעת הלבנון, לבעלבכ, מעוז חיזבאללה ידוע, לאחר שצה"ל סבר בטעות ששני המילואימניקים החטופים מוחזקים שם. פעולות אחרות כללו חבלות בשיירות נשק" (עמ' 142). הכוח שב ארצה מסוריה כשבידו ראיות שמאשרות כי אל-קיבאר הוא כור גרעיני. אם ראש הממשלה והקבינט עוד התלבטו, הפשיטה של סיירת מטכ"ל שכנעה אותם שחייבים לפעול.

בדיון המכריע של הקבינט התבקש הרמטכ"ל לתת את המלצתו. "זה היה רגע שאשכנזי לא ישכח לעולם, שלו התכונן זמן רב והקדיש מחשבה רבה. אנחנו צריכים לתקוף הלילה, הוא השיב ללא היסוס. אנחנו מוכנים למבצע, והצבא מוכן לכל מה שעשוי לקרות בעקבותיו" (עמ' 158).

בליל ה-6 בספטמבר 2007 תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את הכור הסורי והשמידו אותו. בגמר התקיפה "הפר הטייס המוביל את דממת האלחוט. "אריזונה", הוא דיווח לתל אביב, מילת הקוד להשלמת המשימה. הנוכחים בבור פרצו במחיאות" (עמ' 163).

המבצע הציג את ישראל כפי שהיא אוהבת להצטייר. נוכח איום קיומי מקבלים מנהיגיה החלטה נחושה ומגבשים מדיניות מקיפה, מפקדינו ו"בחורינו המצוינים" מוציאים לפועל תקיפה שמסירה את האיום. אין פגיעה בבלתי-מעורבים, אין חשש לפלילים. בקיצור החומר שממנו עשויים סרטי קולנוע וגם אגדות. והכל קרה באמת.

"לסמוך רק על עצמנו"

אי-אפשר שלא להתרשם מהתהליך קבלת ההחלטות המקיף שניהל ראש הממשלה אולמרט, כמו גם מתהליכי גיבוש הערכות המודיעין ותמונת המצב באגף המודיעין ומנוהל הקרב ובניין הכוח היסודיים והסדורים שקיים צה"ל. ניכר כי שילוב הזרועות והגופים היה מיטבי. וכמובן, מעל לכל, מהתעוזה והמקצוענות שגילו לוחמי המוסד והכוחות המיוחדים של צה"ל שפעלו להשגת המודיעין ומטייסי הקרב של חיל האוויר שביצעו את המשימה. כץ תיאר כל זאת כאילו היה מדובר בספר מתח שכתב טום קלנסי או פרדריק פורסיית' (שאף הזכיר את התקיפה בספר המתח האחרון שלו, "השועל"). סיפור המעשה פשוט קופץ מבין הדפים והקורא אינו יכול להניח את הספר מן היד.

תקיפת חיל האוויר את הכור בסוריה ב-2007, (צילום: דו"צ).

תקיפת חיל האוויר את הכור בסוריה ב-2007, (צילום: דו"צ).

"להצלחה אבות רבים", אמר פעם הנשיא האמריקני ג'ון קנדי, ובמקרה זה נמנים עליהם מפקד חיל האוויר שקדי, ראש המוסד דגן, הרמטכ"ל אשכנזי ובראש ובראשונה ראש הממשלה אולמרט. כץ כתב כי למרות מצבם הפוליטי המורכב, שני ראשי הממשלה שנדרשו להתמודד עם איום גרעיני, מנחם בגין ואהוד אולמרט, "לא נרתעו. האם פוליטיקאים אחרים היו נוהגים כמותם? קשה לדעת. כמו כל פוליטיקאי או מדינאי, לבגין ולאולמרט היו פגמים וחסרונות, אבל הם הבינו את מקומם בהיסטוריה ואת הצורך בפעולה. כך נוהגים מנהיגים. הם אינם בוחרים בדרך הפופולרית, הולכים על ההימור הבטוח או מחפשים את המוצא הקל" (עמ' 240).

כשפרש מפקד חיל האוויר שקדי, בן לניצולי שואה, מצה"ל במאי 2008 הוא חילק למאות קצינים את תמונת המטס שביצעו שלושה מטוסי קרב מסוג F-15 מעל אושוויץ ועליה ההקדשה: "חיל האוויר מעל אושוויץ — בשם מדינת ישראל והעם היהודי. לזכור, ולא לשכוח, לסמוך רק על עצמנו" (עמ' 148). במציאות הכפר הגלובלי אסטרטגיית "עם לבדד ישכון", אינה מתאימה, אך לצד הצורך בבריתות ושותפים לפתרון אתגרים, הלקח העיקרי שעל ישראל ללמוד מתקיפת הכור הסורי הוא המסר של שקדי. כי יהיו וישנם איומים נוספים.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 27.03.2020)

פאק באמינות | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כמו התפרצות וירוס הקורונה שהפכה למגפה, תרבות של אי-אמת מתפשטת בצה"ל. אם לא ינקטו צעדים אגרסיביים לעצור אותה, אזי ממש כמו המחלה, היא תדביק חלקים גדולים בצבא.

בשנת 1991 הוקרן בערוץ הראשון הסרט "להיות קצין" שביים איתן אורן. הסרט עקב אחר מספר צוערים בקורס קציני חי"ר, מימיהם הראשונים בקורס ועד לסיומו ושירותם כקצינים ומפקדים בצה"ל.

בין הצוערים שאת סיפורם הציג הסרט היו מיכאל ביטון מגולני, כיום ח"כ מטעם "כחול לבן", והצנחנים ארז אשל, לימים איש חינוך, ויהודה פוקס, שהמשיך בקריירה צבאית, וכיום אלוף המשמש כנספח צה"ל בארצות הברית.

לקראת סיום הקורס הגיע לשוחח עם הצוערים מפקד מפקדת חילות השדה (מה שקרוי היום זרוע היבשה), האלוף אורי שגיא. שגיא, יוצא חטיבת גולני שפיקד גם על הסיירת החטיבתית, פרס בפני הצוערים את תפיסתו את דמות הקצין בצה"ל ואמר "אמינות אני רוצה מוחלטת. מי שכשל בנושא אמינות, מקומו לא פה". 

"קשר שתיקה ודיווחים לא אמינים"

המשפט הזה עלה בראשי כשקראתי את כתבתו של יניב קובוביץ' ב"הארץ" אודות האופן הפסול והכושל שבו טיפלו בצה"ל בחקירת תאונה שגבתה את חייהם של שלושה חיילים.

ב-13 בפברואר 2018 התנגש נהג משאית בג'יפ מסוג האמר שהיה האחרון בשיירה צבאית בכביש 6. שלושה לוחמים מגדוד הסיור של גולני, הסמלים הראשונים שטו טספו, שילה סימן טוב ובר יעקוביאן, נהרגו בתאונה.

מהכתבה עולה כי החקירה, אף שעסקה במותם של שלושה חיילים, הופקדה מסיבות לא ברורות בידי חוקרים חסרי ניסיון, מפקד הצוות, שמאז קודם ונשלח לקורס יוקרתי, שינה על דעת עצמו את מסלול הנסיעה אך בחר להציג גרסה אחרת בחקירה (שהתגלתה אחר-כך).

מאוחר יותר אותו קצין זייף מסמך הפוטר אותו ממתן עדות במשפטו של נהג המשאית, ונשלח למאסר רק משום שמממצאי התחקיר העיתונאי הגיעו לידי הצבא. מפקד הגדוד ערך תחקיר משלו על התאונה והבטיח להעבירו לידי חוקר מצ"ח, אך משום מה, זה טרם קרה עד עתה. וישנם בסיפור עוד אירועים שאינם עולים בקנה אחד עם הקוד האתי של צה"ל, בלשון המעטה. 

חשיפת האירוע מצטרפת לשורה של אירועים ובהם: טענות של ניצב קבילות חיילים הקודם, אלוף (מיל.) יצחק בריק, קצין שריון נועז וישר שעוטר על גבורתו כמ"פ במלחמת יום הכיפורים, כנגד התופעה המתגברת "של קשר שתיקה ודיווחים לא אמינים בצה"ל", מסירת הנתונים השגויים (שלא לומר מנופחים) אודות גיוס חרדים לצה"ל, פרשת הטחינה ביחידת הפעלת הסוכנים של אמ"ן, הגרסאות השונות של צה"ל בנושא לגיוס נשים לשריון, והניסיון לעכב את הפרסומים אודות הצפת ההאנגרים של מטוסי הקרב בבסיס חיל האוויר בחצור. 

אמירת אמת היא נשמת אפו של צה"ל

אז לא. הרוב המכריע של מפקדי וחיילי צה"ל לא הפך לפתע לשקרן. אך נראה שכמו התפרצות וירוס הקורונה שהפכה למגפה, תרבות של אי-אמת מתפשטת בצה"ל. אם לא ינקטו צעדים אגרסיביים לעצור אותה, אזי ממש כמו המחלה, היא תדביק חלקים גדולים בצבא. 

בנאום שנשא בטקס חלוקת פרסים ליחידות מצטיינות בדצמבר האחרון, קרא הרמטכ"ל אביב כוכבי למפקדי היחידות לאמץ גישה של מצוינות. תכונה אחת, אמר, "שהיא תנאי לכל ביצוע איכותי, לכל שיפור, ותנאי ליחסים בין אנשי היחידה ובינם לבין סביבתם היא יושר! יושר בדיבור ויושר במעשה, יושר בפעולה ויושר בכוונה. יושר, אמירת אמת ודיווח אמין הם נשמת אפו של צה"ל – זהו צו מחייב העובר כחוט השני מהמ"מ המדווח למ"פ בעיצומה של הלחימה על היעד, דרך ראש ענף המציג נתונים ומתאר מציאות למפקדיו, ועד לפיקוד העליון המשקף את המציאות הביטחונית לדרג המדיני".

לכן, אמר אז כוכבי, "התחקיר הוא אבן יסוד בבניין הצבא". הוא הבהיר כי "הצגת דברים שלא כהווייתם היא הפרה של חוזה האמון הקיים בין צה"ל לבין החברה הישראלית", והתחייב ש"במקום בו נגלה טעות – נלמד ונשפר, ובמקום בו יתגלה זדון או כוונת מכוון, ננקוט יד קשה".

"אם עלי לתמצת" סיכם האלוף שגיא כששוחח עם הצוערים ב-1991, "ולומר מה הדבר הכי חשוב בעיני שאתם אתו תצאו מפה, הייתי מסתפק בצמד מילים: דוגמה אישית". בצמד המילים הזה טמונה התרופה לבעיה באמינות שפשטה בצה"ל.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.03.2020)

"אין ספק שננצח בקרב, אבל אנחנו עלולים להפסיד במלחמה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדרג המדיני והצבאי הבכיר, קבע קולונל מקגרגור, חייב להבהיר לעצמו מראש את מטרת מלחמה, וכיצד הפעלת הכוח משרתת אותה. האופן שבו הסתיימה המלחמה האמריקנית באפגניסטן מדגים מה מתרחש כשזה לא קורה.

בשבת האחרונה חתם הממשל האמריקני הסכם עם ארגון הטליבאן, שיביא, ככל הנראה, את המלחמה הארוכה באפגניסטן, לכלל סיום. נסיגת הכוחות האמריקנים הצפויה מאפגניסטן, 18 שנים לאחר שפלשו לשם, הזכירה לי סיפור שהקולונל (בדימוס) דגלס מקגרגור נוהג לספר בהרצאותיו.

בעודו מוביל את חטיבתו לקרב, הופיע רץ בפני מפקד חטיבה בצבאו של נפוליאון והודיע לו שהוא נדרש להתייצב במפקדתו של הקיסר. "אתה יודע מדוע?", שאל המח"ט. "כן, המפקד. הוא רוצה להעלותך לדרגת גנרל".

לאור ההסבר – המשיך מקגרגור, ששירת בהצטיינות כקצין שריון בצבא היבשה האמריקני במלחמת המפרץ – הותיר המח"ט את חטיבתו מאחור, בעודה צועדת לקרב, וצעד בקצב מזורז לעבר אוהל המפקדה של נפוליאון. בעודו עושה כן פגע מטח אש ארטילרית האויב את הכוחות הצרפתיים והוא השתטח על הארץ.

מיד לאחר שהסתיימה ההפגזה המשיך המח"ט לנוע לעבר האוהל, כשהרץ צעק לעברו כי שכח מאחור את ראשו (הכוונה לכובע תקני למח"ט). "זה בסדר, אני גנרל עכשיו, אני לא צריך אותו".

מקגרגור לא התכוון בהרצאתו כי גנרלים, ובהרחבה חברי הדרג הצבאי והמדיני הבכיר, אינם זקוקים לראשם (שכלם), אלא דווקא להדגיש כי השימוש בו הוא תפקידם החשוב ביותר משום ש"סוף מעשה במחשבה תחילה".

יצאו טיפשים

דוגמה בולטת אחרת לפעולה שנבעה בעיקר מכך שהדרג הצבאי והמדיני הבכיר נמנע מלהשתמש בראשו, כהגדרת מקגרגור, ניתן למצוא בספר "התרסקות במוגדישו" (הוצאת משרד הביטחון, שנת 2002), מאת העיתונאי מרק באודן. בספר מתואר הקרב הקשה ביותר שבו לחמו כוחות אמריקניים, ב-3 באוקטובר 1993, מאז מלחמת וייטנאם ועד למערכה על העיר פאלוג'ה שבעיראק בשנת 2004. הספר עובד לסרט המצליח "בלאק-הוק דאון".

בקרב לחמו אנשי כוח משימה "ריינג'ר", שכלל פלוגה מרגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא היבשה (שמקביל, פחות או יותר, לחטיבת הקומנדו של צה"ל) ופלגה מכוח דלתא, יחידת העלית של צבא היבשה האמריקני ללוחמה בטרור, בלב בירת סומליה בהמון זועם ואנשי המיליציה של שבט חאבר גידר, בראשות מוחמד איידיד. 

על הכוח פיקד הגנרל ויליאם גריסון, יוצא הכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות") של צבא היבשה אשר "שירת שתי תקופות שירות בווייטנאם, ובחלק משירותו שם סייע לנהל את תוכנית 'פניקס' האלימה והידועה לשמצה, לחיסול מנהיגים כפריים של הווייטקונג" (עמוד 30). בהמשך שירותו הצבאי "הוא שירת גם כמפקד דלתא" (עמוד 31). מבצעים כמו זה היו עבורו לחם חוק.

במזכר שהפיץ לדרג שמעליו, מספר שבועות לפני הקרב, הזהיר גריסון כי אם כוחותיו יכנסו סמוך לשוק בקרה שבמוגדישו, אזור שבנוי ומאוכלס בצפיפות, "אין ספק שננצח בקרב, אבל אנחנו עלולים להפסיד במלחמה" (עמוד 28). הגנרל, אף שהיה בטוח באנשיו וביכולותיהם, הזהיר שאף כי אין מקום במוגדישו שבו לא יוכלו לפעול ולנצח, ישנם "הרבה מקומות שאליהם אפשר להגיע ולצאת טיפשים" (עמוד 34). הפיקוד האמריקני לא שעה לאזהרתו והורה בדיוק על הפעולה שממנה המליץ להימנע.

בצהרי היום פשט על היעד צוות פשיטה של דלתא בפיקוד סרן אוסטין מילר, יוצא הדיביזיה המוטסת ה-82 ורגימנט הריינג'רס, שהוטס במסוקים. "סרן מילר ולוחמי דלתא שהיו עימו גלשו אל הרחוב. יחד עם לוחמים במסוק נוסף הם יהיו גל התקיפה השני. מאחוריהם הגיעו לוחמי הריינג'רס בארבעה מסוקי בלק הוק, והשתלשלו לעמדותיהם בארבע הפינות של גוש הבניינים, כדי לתחום את הפעולה" (עמוד 23).

לאחר כחצי שעה, כשבכירי המיליציה של איידיד עצורים ומאובטחים נערך הכוח לפינוי בשיירה רכובה. אז התפרץ הגיהינום. הכוח נחשף ונאלץ להילחם בלוחמי המיליציה ובהמון הזועם, בשטח בנוי. העובדה שלוחמי המיליציה הצליחו להפיל שני מסוקי סער מסוג בלק הוק ולרתק את כוחות הפשיטה למרחב הלחימה, יצרה מורכבות נוספת. "אנשי דלתא והריינג'רס נחשבו לכוח הטוב ביותר שיש לצבא. עכשיו הם יעמדו למבחן. קשה לדמיין כוח אחר של 150 אנשים, לכוד בתוך עיר עוינת, מוקף מכל עבריו אוכלוסייה חמושה היטב, שיהיה לו סיכוי כלשהו לשרוד" (עמוד 80), כתב באודן.

הקרב הסתיים לאחר 15 שעות, כאשר לכוח האמריקני נמנו 18 הרוגים, ואילו בצד הסומלי נמנו מאות הרוגים ומאות פצועים. למרות מספר הנפגעים הגבוה בקרב הכוח הפושט הרי שיעדי המבצע הושגו, והריינג'רס וכוח דלתא אכן החזיקו מעמד מול כוח עדיף בהרבה, עד שהצליחו להיחלץ.

אבל למרות גבורתם הפעולה הוכיחה שגריסון צדק. בשל הנפגעים הרבים ממשל הנשיא קלינטון החליט לסיים את פעילות כוח המשימה "ריינג'ר" ולסגת מסומליה, שהיתה שרויה במשבר הומניטרי בעיצומה של מלחמת אזרחים.

הטראומה של סומליה היא שעמדה לעיני הממשל האמריקני כשנמנע משליחת חיילים לסיוע במשברים אחרים כמו הג'נוסייד ברואנדה וכשבחר להפעיל במערכה בבוסניה כוח אווירי בלבד.

הניצחון בקרבות היה לא רלוונטי

הסיפור של מקגרגור והקריאה בספר של באודן נראים מהדהדים נוכח ההסכם שעליו חתמו הטליבאן וארצות-הברית בסוף החודש שעבר המסיים את הלחימה באפגניסטן שנמשכה 18 שנים.

בתגובה לפגוע במגדלי התאומים שביצע ארגון אל-קאעדה ב-2001, פלשו האמריקנים לאפגניסטן, שארגון הטליבאן ששלט בה, בראשות מולה עומאר, סיפק מקלט והגנה לאוסאמה בן לאדן ואנשיו. הצבא האמריקני תקף מן האוויר, ביצע שורה ארוכה של פשיטות ומבצעים מיוחדים, שעל חלקם פיקד אוסטין מילר שלחם, כאמור, במוגדישו ולימים היה למפקד כוח דלתא, השתלט על המדינה, מוטטו את שלטון הטליבאן וכוננו ממשלה חדשה, בראשות חאמיד קארזאי.

אבל למרות ההצלחה הראשונית, הטליבאן התארגן מחדש, והמשיך לנהל כנגד האמריקנים ובעלי בריתם מלחמת גרילה וטרור. העובדה שהיה ברור שהנוכחות האמריקנית היא זמנית הקשתה על גיוס האוכלוסייה לטובתם, והטליבאן נהנה מתמיכה ציבורית רחבה. בסוף, לא משתלם לאזרח לשתף פעולה עם מי שיעזוב. עדיף לצדד במי שיישאר. 

הלחימה, ופעולות הייצוב שלאחריה גבו מחיר כבד מארצות-הברית ומהציבור האפגני. כ-2,400 חיילים אמריקנים נהרגו וכ-20,000 נפצעו. כחצי מיליון אפגנים נהרגו ונפצעו. לכל מלחמה יש גם תג מחיר כספי וזו עלתה למשלם המיסים האמריקני כטריליון דולר.

נכון שהראייה לאחור היא תמיד 6/6 אבל גם בזמן אמת ניתן היה לראות שאף שעילת המלחמה האמריקנית היתה מוצדקת מאוד, הם לא ביררו לעצמם עד הסוף מה ברצונם להשיג בה. נראה כי האמריקנים הגיעו, מאוחר מדי, שוב להבנה, שכמו במלחמת וייטנאם וכמו בפעולה במוגדישו, העובדה שניצחו בכל הקרבות הפכה ללא רלוונטית. זה קרה משום שמראש המטרה שלשמה פלשו לאפגניסטן, והאופן שבו הפעלת הכוח אמור לשרת אותה לא הוגדר כראוי מראש.

לאחר שחיסלו את תשתית אל-קאעדה במדינה, ובוודאי לאחר שכוח מהקומנדו הימי חיסל את מנהיג הארגון, בן לאדן, בפקיסטן ב-2011, לא ברור מדוע האמריקנים לא מימשו את הרעיון של הסנטור ג'ורג' אייקן מימי מלחמת וייטנאם (גם אז לא הקשיבו לו, וחבל), שאמר "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו". 

כמעט עשור מאוחר מדי חתמו בשבת האחרונה בקטאר מזכיר המדינה האמריקני, מייק פומפאו, ומזכ"ל ברית נאט"ו, ינס סטולטנברג, על הסכם שלום עם ראשי ארגון הטליבאן. הסכם קובע שהטליבאן יפסיק את כל הפעולות האלימות כנגד כוחות נאט"ו, ובתמורה ייסוגו אלו מדינה בתוך 14 חודשים.

בנוסף אמור להתחיל משא ומתן לשלום גם בין הטליבאן לממשלת אפגניסטן בכדי להקים ממשלה משותפת. ההסכם הוא המשך ישיר להבטחת הנשיא טראמפ מהבחירות הקודמות לנשיאות, לסיים את מה שהגדיר כמלחמות מיותרות.

מפקד כוחות נאט"ו באפגניסטן, הגנרל אוסטין מילר (כן, אותו מילר), ציין בראיון בחודש שעבר כי בראייתו "הטאליבאן עשה מאמץ כן" להפסיק את הלחימה. זה כמובן, בניכוי התקיפה האווירית האמריקנית השבוע על כוחות טליבאן שהתרחשה השבוע בתגובה לכך שכוח טליבאן תקף מחסום של הצבא האפגני.

את רוב הקריירה שלו עשה מילר בלחימה בדיוק במערכות ארוכות, מדממות וחסרות תוחלת ותהילה כמו זו, וסביר להניח שהיה רוצה לסיים את הלחימה באפגניסטן בתוצאה אחרת. אבל כשמטרות המלחמה לא ברורות, כפי שאירע בווייטנאם, בעיראק, באפגניסטן, במלחמת לבנון השנייה וגם בשהייה בלבנון בשנים 2000-1985, התוצאה כמעט תמיד תהיה הפעלת כוח ועוד כוח מבלי שתהיה לכך תוצאה רצויה. פשוט בגלל שלא הגדרנו לעצמנו מה אנחנו רוצים להשיג.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 05.01.2020)

.

 

 

חמאס רוצה ב"כמעט הסדרה", אבל זה לא האינטרס הישראלי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שוב הסלמה בדרום, שוב רק בין צה"ל לג'יהאד האסלאמי כשחמאס על הקווים. ישראל השיגה רגיעה עם חמאס אבל הרצועה לא נרגעה. כדאי לשאול מה באמת רוצה החמאס, ואיך מצטיירת ישראל בעיני שחקנים אחרים כשהיא מוותרת, ולא מעמדה של כוח.

צה"ל מצוי בעיצומו של יום קרב שני כנגד הגי'האד האסלאמי. החמאס, ממש כמו בימי הקרב שכונו מבצע "חגורה שחורה", לפני כשלושה חודשים, נשאר בינתיים על הקווים ולא מתערב.

ההסלמה בדרום החלה לאחר שכוח מגדוד הסיור של חטיבת כפיר, סיירת חרוב, זיהה בבוקר יום ראשון שני מחבלים מארגון הגי'האד האסלאמי קרבים לגדר במטרה להניח מטען חבלה. הכוח פתח באש והרג את אחד המחבלים ופצע את השני. 

בתקרית, כמו גם כשסיכל ביעילות שני ניסיונות של חוליות מחבלים לחדור לעוטף בינואר האחרון, הוכיח הגדוד, עליו מפקד סא"ל ג', יוצא יחידת החילוץ של חיל האוויר (669) ששימש בו קודם לכן כמ"פ וסמג"ד, שאינו נופל ברמתו מגדודי הסיור של חטיבות החי"ר הוותיקות.

דחפור של חיל ההנדסה חצה את הגדר ופינה את גופת המחבל לישראל. הסיבה לכך נובעת מהחלטת שר הביטחון, נפתלי בנט, לאסוף גופות מחבלים למטרות מיקוח. איסוף הגופה צולם בידי הפלסטינים והפך לסרטון ויראלי שהלהיט את דעת הקהל הפלסטינית, שכן הוא נתפס כהתעללות אכזרית ומיותרת בגופות.

הטמפרטורה ברצועה היתה גם כך בשלבי רתיחה מוקדמים לאחר שבשבוע שעבר זיהו בצה"ל, מבעוד מועד, מארב צלפים של הגי'האד האסלאמי, שנועד לפגוע בסיורי צה"ל לאורך הגדר. כוח של הימ"מ, יחידת העלית של המשטרה, שהיה פרוס בגזרה ביצע ירי מדויק ופגע במחבלים. הסרטונים שתיעדו את איסוף הגופה העלו את סף המתיחות לכדי סבב לחימה. 

המגרש לא נגמר ברצועה

בראשון בערב שיגרו פעילי הגי'האד האסלאמי כעשרים רקטות לעבר יישובי עוטף עזה. בתגובה תקף חיל האוויר מטרות של הארגון בעזה, ותא תקיפה של אוגדת עזה, עליה מפקד תא"ל אליעזר טולדנו, הכווין אש שפגעה בחוליית שיגור רקטות בצפון הרצועה. 

בנוסף, בדומה למבצע "חגורה שחורה" בו יוחסה (על-פי פרסומים זרים) לצה"ל תקיפת ביתו של אכרם עג'ורי, בכיר בלשכה המדינית של הג'יהאד האסלאמי, בדמשק, תקף חיל האוויר בגלוי מתקן לייצור אמצעי לחימה של הארגון בסוריה.

נראה כי ישראל ביקשה שוב לשדר מסר לג'יהאד האסלאמי כי היא מוכנה לשחק נגדו על כל המגרש, ולא רק בעזה. כשמתרחקים מהמגרש הביתי של הגי'האד האסלאמי ברצועה, היתרון הישראלי, כמדינה, הופך ברור לאין שיעור..

חמאס רוצה ב"כמעט הסדרה"

מפרסומים שונים בתקשורת עולה כי ישראל והחמאס הגיעו למה שאלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, כינה "הבנות לרגיעה". ישראל אישרה שורה של "גזרים" לחמאס, ובכלל זה אלפי אישורי עבודה לסוחרים (מכבסת מילים לפועלים). בנוסף, ישראל אפשרה (שלא לומר ביקשה באמצעות משלחת שכללה את ראש המוסד יוסי כהן והאלוף הלוי) לקטאר להעביר כסף רב לרצועה. 

האלוף הבהיר בשעתו כי הסדרה היא מהלך שמסדר "את כל הבעיות" ובהן סוגיית השבויים והנעדרים. פתרון כמעט הוליסטי. רגיעה, לעומת זאת, היא מהלך שנועד להפסיק את הלחימה, פלוס הקלות.

בשל המחיר הפוליטי שעלולים חבריה, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, לשלם, נמנעה הממשלה זמן רב מלקבל החלטה בנושא. הרמטכ"ל אביב כוכבי ביקש לנצל את מבצע "חגורה שחורה", במהלכו הפעילה ישראל "מקל" יעיל ומדויק וגבתה מחיר מהג'יהאד האסלאמי, בכדי לתת לממשלה חלון הזדמנות להשיג רגיעה ולעשות ויתורים מעמדת כוח.

ההזדמנות חלפה. גם עתה, משהושגו ההבנות לרגיעה, כפי שכתב עמוס הראל ב"הארץ", נמנעת הממשלה מלהסביר לציבור את מדיניותה. הפוליטיקאים, שמצויים בעיצומו של סבב בחירות שלישי בתוך שנה, מבקשים להימנע מהביקורת על כך שלמרות הרטוריקה הלוחמנית, הקוראת למלחמה חסרת פשרות בטרור, הם הגיעו להסכמות עם ארגון שנשמת אפו היא ההתנגדות לישראל והטרור הוא לחם חוקו.

בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", כתב סא"ל (מיל.) עמר דנק, ששירת בחיל האוויר ובאגף התכנון, כי שאיפתה של ישראל להגיע להסדרה עם חמאס, מדיניות שהצבא דוחק בדרג המדיני לאמץ, מתבססת על ההנחה "לפיה ניתן יהיה לקיים עם חמאס דיאלוג אסטרטגי, שיביא את חמאס למנוע ירי בשגרה לישראל לאורך זמן". 

להנחה הזו, ציין, יש יתרון וחיסרון גם יחד. "שלטון חמאס מאפשר ריבון שאוכף את מרותו על שני מיליון אזרחים באופן זול בהרבה עבור ישראל מאשר כיבוש השטח ושליטה בו (חרף החיכוך הבטחוני והמבצעים פעם בכמה שנים). מנגד, שלטון מרכזי מאפשר התעצמות סדורה ובניין כוח משמעותי ולא איום ספורדי".

אולם, כתב, "בכל פעם שמתקרבים להסדרה כזאת, חמאס מגדיל את החיכוך ומפעיל כוח כדי להשיג הישגים נוספים ולסחוט את ישראל, לאור המצב הפוליטי המורכב כאן, להישגים נוספים". לא תמיד הוא עושה זאת באופן ישיר. לעתים הוא פשוט נמנע מלרסן את הפלגים הסוררים ברצועה ובראשם הגי'האד האסלאמי. 

ההסלמה הנוכחית מדגימה עד כמה הרגיעה שבירה. לא מן הנמנע שחמאס מעוניין רק במה שדנק כינה כ"כמעט הסדרה", משום שגם הוא, כמו הממשלה בישראל, אינו מוכן לשלם את המחיר הפוליטי ולהצטייר כמי שמשתף פעולה עם האויב.

"כמעט הסדרה" הוא מצב שנוגד את האינטרס הישראלי. אם חמאס לא מסוגל לרסן את הפלגים הסוררים, או בוחר להימנע מכך, הרי שהרגיעה שהושגה ריקה מתוכן, והיא רק חלק מדינמיקת ההסלמה שהחלה במרץ 2018.

העובדה שישראל העניקה "גזרים" לחמאס, לאחר מלחמת ההתשה שניהל הארגון, על בלוני הנפץ, הרקטות, ההפגנות האלימות וניסיונות החדירה של חוליות מחבלים שהפעיל במהלכה, מציגה אותה חלשה. את זה רואים גם בגזרות אחרות שבהן ישראל פועלת.

כדאי גם לשאול מה תבין מזה הרשות הפלסטינית, שלא מפעילה טרור ומקיימת תיאום ביטחוני עם ישראל. היא עלולה לחשוב שגם ישראל מבינה רק כוח. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 24.02.2020)

פרויקט הדיוק של חזבאללה הוא מבחינת ישראל עילה למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל משדרת מסרים לחזבאללה ואיראן כי עליהן לחדול מלנסות ולהצטייד בטילים מדויקים ארוכי טווח. המלחמה, אם תפרוץ, תחייב לצד המהלומה האווירית מהלך יבשתי שיש להכין מראש

בשבוע שעבר שודר ב"זמן אמת", תכנית התחקירים של "כאן 11" בהנחיית אסף ליברמן, פרק שעסק מה שמכונה באמ"ן כ"פרויקט הדיוק", אותם טילים ארוכי טווח ומדויקים שבהם חותר חזבאללה להצטייד, בין שבאמצעות משלוחי נשק מאיראן ובין שבהקמת יכולת ייצור והסבה של טילים "טיפשים" (ללא יכולת הנחייה ודיוק) עצמית. האיום מוגדר כאיום אסטרטגי, שני רק לאיום הגרעין, משום שהוא נותן בידי אויביה של ישראל יכולת לפגוע בנכסים ותשתיות חיוניים לתפקודה של מדינת ישראל, "וכדאי לפגוע בו ולהרוג אותו, תרתי משמע, עוד כשהוא קטן", אמר בתכנית ראש אגף מבצעים של צה"ל, אלוף אהרון חליוה.

מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל.) אמיר אשל, תיאר בתכנית כי ב-2013 הוטלה על החיל המשימה להוביל את המערכה למניעת העברת אמצעי לחימה מסוריה לחזבאללה. מערכה חשאית ברובה, ארוכה, סיזיפית ובעלת פוטנציאל הסלמה גבוה, בכדי לסכל את כוונת איראן לתת בידי חזבאללה אמצעי ייצור טילים ארוכי טווח בעלי יכולת דיוק גבוהה, עד כדי רדיוס של עשרה מטרים. בתקיפות אלו, אוויריות ברובן, צעדה ישראל על סף ההסלמה לא פעם, אולם אשל הדגיש בראיון כי היכן "שיש טילים, או דברים שקשורים לזה, תוקפים".

רק בספטמבר האחרון, בעקבות תקיפות שמיוחסות לישראל בסוריה ובלבנון, ירו פעילי חזבאללה טילי נ"ט לעבר מוצבי צה"ל ואמבולנס צה"לי בסמוך לגבול. תרגיל הטעיה טקטי שניהל אלוף פיקוד צפון, אמיר ברעם, קצין צנחנים שלו ניסיון רב בלחימה בלבנון, והרבה מזל גמרו את האירוע בלי נפגעים. אבל מפקד חטיבה המרחבית, אל"מ רועי לוי, יוצא חטיבת גולני שפיקד על יחידת אגוז, אמר אז בראיון ל"ידיעות אחרונות", כי לו היו נהרגים חיילים או אזרחים בתקיפה של חזבאללה אז "בצד השני היו הולכים לעשרות הלוויות. מיד לאחר מכן היה נוקאאוט. תגובה מוחצת מול הצד השני. סל הכוננות שלנו היה גדול מאוד".

כאמור, בעבר ביקשה ישראל, באמצעות נאומים ואמירות שונות שהוזכרו בתכנית, ובהם נאומו של ראש הממשלה נתניהו באו"ם שבו הציג תמונות של מתחמים בביירות שבהם הוקמו, מתחת לפני הקרקע, מפעלים לייצור מערך טילים ארוכי טווח ומדויקים להעביר מסר לחזבאללה ולאיראן שמוטב לא להקים מערך שכזה, שכן ישראל רואה בו איום חמור, ותפעל בהתאם. ניתן להעריך שהנכונות של בכירים בהווה ובעבר במערכת הביטחון להתראיין בנושא, ובכלל זה ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק וקצינים בשירות פעיל, נבעה מכך שישראל ביקשה שוב לשגר מסר שמוטב להפסיק את "פרויקט הדיוק", שאם לא כן ישראל עשויה לצאת לפעולה רחבה להשמדתו.

תגובת חזבאללה למהלך שכזה עשויה להיות קשה, ומתקיים כיום מאזן הרתעה הדדית בין ישראל לבינה. בהקשר לכך, ביקש האלוף חליוה להדגיש כי למרות שחזבאללה שידרג את יכולותיו, גם יכולות צה"ל שופרו. בצבא, אמר, "מתכוונים להפעיל את העוצמה הצה"לית הזאת כנגד כל מי שיעז לבחון אותה. ואם הילדים בישראל יהיו במקלטים, בצד השני לא יישאר כלום מהמקלטים".

דרושה יכולת יבשתית משמעותית

אבל ההצהרה הזו מחייבת בחינה מעמיקה יותר. לישראל יכולות אש ומודיעין מרשימות מאוד. בפיקודו של אשל הפך חיל האוויר לקבלן תקיפות מדויקות והרסניות, בהספק גבוה ובמהירות גדולה. כל אירוע שניתן יהיה לסיים לאחר תקיפה מדויקת ומדודה שכזו, מה טוב. אבל במידה ולמרות יכולות האש המרשימות של ישראל יוסיף חזבאללה ולירות לעבר עורף ישראל, נדרשת יכולת יבשתית משמעותית בכדי לתמרן לשטח לבנון ולהסיר את האיום. התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון" שיפרה את יכולות כוחות היבשה של צה"ל, אבל עוד ארוכה הדרך. תר"ש "תנופה", שאותה פרסם הרמטכ"ל אביב כוכבי לציבור בשבוע שעבר, אמנם מלמדת על שדרוג היכולות הקטלניות של הצבא, אבל בתחום היבשתי נראה שהמילואים שוב נשכחו מאחור.

מוטב לבצע "חישוב מחדש" ולראות כיצד, במגבלות המשאבים, ניתן לחזק את כוחות היבשה, המהווים את כוח ההכרעה העיקרי של הצבא. נוכח האיום והאתגר שמציבה הלחימה בחזית הצפונית, חובה לחזק את תחושת המסוגלות ורוח הלחימה בצבא. רוח זו מתחשלת ונבנית באימונים, בחיכוך של מפקדים ולוחמים עם האויב על הגדר (ומוטב גם מעבר לה, בדגש על גזרת עזה), וכן בהבהרה של הפיקוד הבכיר למפקדי השדה שמצופה מהם ליזום, להעז, וכי יזכו לגיבוי ותמיכה כאשר יכשלו או יטעו.

לאלוף ישראל טל מיוחסת האמירה "האדם שבטנק ינצח". התר"ש הנוכחי, כך נראה, גורס שהטנק (במקרה זה שם גנרי למערכת נשק מתקדמת) שבו האנשים ינצח. מוטב לחזור למקור.

והערה נוספת בנוגע להחלטה למנות את האלוף איתי וירוב, מפקד המכללות הצבאיות, למפקד מפקדת העומק, בנוסף לתפקידו הנוכחי. וירוב הוא מפקד קרבי מעולה שצמח בצנחנים ופיקד בהצלחה על חטיבת הצנחנים מילואים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה. בעוד גדוד אחד שלו הונחת ממסוקים בקרבת מעוזי החזבאללה בכפרא וביעטר, הוביל וירוב כוח נוסף מן החטיבה ברגל וחבר אליו. לימים סיפר כי החטיבה פעלה בעורף החזבאללה, בלב אזורי שיגור הרקטות, "ופעלנו שם במשך יותר משלושה ימים. הפעלנו אש בתוך הסבך, פגענו במשגרים, במשאיות תחמושת, בקבוצות חמושים וביצענו ציד של עשרות מחבלים".

ייעודה של מפקדת העומק הוא לתכנן ולהפעיל מבצעים מיוחדים ורב-זרועיים ארוכי טווח במרחב המוגדר כעומק האסטרטגי של אויביה של מדינת ישראל, בשגרה ובמלחמה. המפקדה חשובה, ומוטב שמפקדה יעסוק רק בזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "גלובס", בתאריך 23.02.2020)

דברים שאמרתי בפאנל בנושא מנהיגות צבאית

וידאו

המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) קיים לפני כשבועיים כנס להשקת "ידעתי את ארצי", ספרו האוטוביוגרפי של האלוף (מיל.) מתן וילנאי, שכתב ביחד עם העיתונאי יניב מגל.

במסגרת הכנס התקיים פאנל בנושא מנהיגות צבאית בהנחייתי, ובהשתתפות ד"ר תא"ל (מיל.) דב תמרי, ח"כ וסגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל.) יאיר גולן, הד"ר כרמית פדן ואלוף (מיל.) גרשון הכהן, שניתח את המורכבויות והאתגרים שניצבים בפני המנהיגות הצבאית.

הפיקוד הבכיר צריך לעודד ולטפח את היוזמה לפעול

בדברי הפתיחה שלי ציינתי שאחד הקטעים שתפסו אותי בספרו של מתן היה דווקא סיפור קטן מהתקופה שמתן היה מפקד אוגדה 36 והתראיין לערוץ 1. הוא נשאל מה יעשה כשישתחרר מהצבא? והוא השיב שהוא ישדוד בנקים, כשהוא מתלוצץ כמובן. לא עבר זמן רב, והתקשר אליו הרמטכ"ל, משה לוי ("מוישה וחצי"), שהעיר שאינו יכול לדבר כך. מתן הסכים, אבל ציין בפניו שמאז הריאיון קיבל כבר חמש פניות מחיילים שלו לשעבר שרוצים להצטרף, כי הם יודעים שאתו השוד יצליח. משיחות עם לא מעט מפקדים וחיילים שהלכו אחרי מתן בלילות, בצנחנים, בירדן, במצרים, גם לאנטבה. ואחד הדברים שגיליתי זה שהוא צודק. כולם אמרו שעם מתן הפעולה תצליח.

המנהיגות צבאית, כתב בעבר הרמטכ"ל אביב כוכבי במאמר, היא "היכולת להוביל אנשים לביצוע משימות באופן מקצועי ונורמטיבי, לאורך זמן ובאופן שיטתי, ולהשתנות במהירות על פי הצורך".

המנהיגות הצבאית שונה מאוד מתחומים אחרים שבהם נדרשת מנהיגות, כמו למשל אימון קבוצת פוטבול, או ניהול מחלקה בבית חולים, כי באף מקצוע אחר, המפקד לא צריך לקחת את האנשים שלו ללב הסכנה, כשהם יודעים שאולי הם לא יחזרו, להשלים משימות ולפעמים גם להפעיל כוח.

המפקדים בצה"ל, קרי המנהיגים, נדרשים להתמודד בצה"ל עם שורת אתגרים ואילוצים שלא היו בעבר. אחד מהם הוא הצורך לפעול בסביבה רשתית יותר, טכנולוגית יותר, תקשורתית יותר ובכלל זה רשתות חברתיות. 

כשאני הייתי טירון, היה לי מג"ד (היום אלוף), שנהג להגיד לכל מחזור טירונים את המשפט הבא: "יש סיכוי שחלק מכם יחזרו בארון". הוא חזר על ההערה הזאת, שהיא הערה נכונה, בכל שיחה שניהל עם מחזור טירונים שהוא פגש. כשנה וחצי מאוחר יותר היא הפכה לכותרת ב-"Ynet". כיום, מה שקורה בבסיס יכול להפוך לפוסט או ציוץ ויראלי בפייסבוק בתוך דקות.

בסיום דברי התייחסתי לאתגר נוסף של המנהיגות הצבאית והוא טיפוח רוח הלחימה. היוזמה והרצון לפעול, אלה שמניעים את הפיקוד הבכיר ואת דרג מקבלי ההחלטות, זהו אתגר שהפיקוד הבכיר והפיקוד הזוטר צריכים להמשיך לטפח, ולעודד, ולחנך אליו וגם לגבות אותו. כי הוא לא מובן מאליו, ובלעדיו אין תקומה. 

כשהייתי בסדיר נהגו בחטיבת הצנחנים לשלוח את מי שנבחרו לעבור קורס מפקדי כיתות לשבועיים הכנה מקדימה, שבה עברו על ניווטים, כושר, קליעה וכיוצא בזה. בעיקר כדי לוודא שלא "נבייש את הפירמה". בסיום ההכנה, בחר קצין המילואים שהיה אחראי עליה, לחלק לנו מקמה לא מוכרת מאת חיים חפר, "המפקד" שמה, כמה שורות ממנה שנשארו אתי נראות רלוונטיות גם עכשיו:

"נתנו לך נער בן שמונה עשרה ואמרו : עשה ממנו חייל. נתנו לך נער ונתנו לך עול, והוא על כתפיך מוטל. והנער ילך אחריך, כי את "האחרי!" אתה קראת. והצבא אינו חברת ביטוח חיים, ורבים הנופלים השוכנים מטה. אבל אתה, המפקד, המ"מ, המ"פ – הלא גם אתה ידעת. כי לא המתים יהללו יה, כי אם החיילים החוזרים בשלום ובשיר הביתה".

זאת האחריות, למשימה ולחיילים, שמונחת לפתחם של המפקדים בצה"ל. המימוש שלה זו המנהיגות.

"מנהיגות ביהודה ושומרון מותחת את המפקד בצה"ל אל הקצה"

הדובר הבא, אלוף (מיל.) יאיר גולן, סקר בהרצאתו את האתגרים אתם נדרשים להתמודד מפקדי צה"ל בעת שירותם ביהודה ושומרון. הפיקוד ביהודה ושומרון, אמר, הוא פיקוד שבו נפגשים ולעתים מתנגשים "הערכים האישיים, האתוס הלאומי והמשימות הביטחוניות. והמשימות הן קשות".

ההתמודדות עם האוכלוסייה היא מורכבת ומציבה דילמות. גולן, שפיקד בעבר על אוגדת יהודה ושומרון בשלהי האינתיפאדה השנייה, מנה שני גורמים שמסייעים לחיילים באיו"ש לשמור על צלם אנוש, ולצאת מהשירות בריאים בגופם ובריאים בנפשם. האחד, אמר, "זו הזהות הבסיסית הקולקטיבית שאומרת שאנחנו אומה שוחרת שלום שרוצה להגיע לחוף מבטחים, ונלחמת איפה שהיא נלחמת מכיוון שיש שם אנשים שוחרי רע. אנחנו לא קולוניאליסטים, ואנחנו לא רוצים לספח, אנחנו פשוט נלחמים על ביטחוננו. ואני יכול להגיד שהגישה הבסיסית הזאת, האתוס הלאומי הזה הוא דבק מחבר בין חיילים בני שמונה-עשרה, תשע-עשרה ועשרים, שבאים מכל הקשת הפוליטית. ואין לי מושג, ואף פעם לא בדקתי, מה כל אחד מהם משלשל בקלפי, ואף פעם אפילו לא דיברנו על זה. אבל היה ברור שצדקת הדרך היא עניין מאוד מאוד בסיסי. והסיבה שאנחנו שם היא סיבה צודקת". 

הדבר השני, אמר, "זה אורח הפעולה. בכל מה שעשינו, וכך ניסיתי תמיד להנחיל גם לפקודי, הפעלנו מינימום כוח הכרחי להשגת המשימה. לא יותר מזה. לא נקמה, ולא התעמרות, ולא לנגוש בהם, ולא להראות להם ולא להשפיל אותם. אלא, להפעיל כוח בדיוק למה שצריך. היכולת להחיל את הכלל הזה על עצמך ועל פקודיך, היא מרכיב מאוד מאוד דרמטי ביכולת להגיד, אני לא רק בא בשם מטרה צודקת, אני גם עושה את זה נכון".

גולן, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלבנון ועוד הספיק ללחום בצבא הסורי בשל"ג, אמר שדווקא "המנהיגות ביהודה ושומרון מותחת את המפקד בצה"ל אל הקצה של מגוון היכולות הנדרש ממנו. והוא מורכב הרבה פעמים יותר מאשר לחימה פשוטה כנגד צבא אויב או ארגון מחבלים בלבנון". 

בהתייחסו לאתגרי הפיקוד בנוגע לכשירות הצבא, סיפר גולן כי בדק ומצא שכאשר עברו מפקדי חטיבות השריון ברמת הגולן מבלימה למתקפת הנגד במלחמת יום הכיפורים, עמדו לרשותם רק 26 טנקים כשירים בכל חטיבה. פחות מגדוד. "מאיפה החוצפה", שאל, "מי הרשה להם, עם חטיבות מרוסקות כל-כך לעבור להתקפה". ההסבר, לדבריו, טמון בכך שהיתה להם "תחושת העליונות, המקצוענות, הכרת כובד המשימה על כתפיהם בלבד, היא מה שבנתה את זה". בניית רוח הלחימה וחינוך הלוחמים והמפקדים לפעול כך, אמר, היא אחריות שמוטלת לפתחו של הפיקוד הבכיר.

"לדבר עם האנשים"

אלוף (מיל.) גרשון הכהן, קצין שריון ומפקד גיס לשעבר, אמר בהרצאתו, שמאחר והחיילים בצה"ל דורשים שותפות ואחריות משותפת, ושאף אחד מהם "לא מוכן להיות פועל בפס ייצור", אתגרי המנהיגות של המפקדים מורכבים מאוד.

הכהן הדגיש כי היכולת לרתום את תחושת השותפות הזו היא מכפיל כוח של ממש ובכדי להמחיש זאת סיפר שבזכותה זכתה אוגדת המילואים שעליה פיקד בפרס רמטכ"ל. אלוף פיקוד צפון דאז, גבי אשכנזי, שאל אותו כיצד שידרג את האוגדה לרמת יעילות כה גבוהה? האם אתה בודק בש.ג מתי הנגדים באים לעבודה, שאל. לא, השיב הכהן, "אני בודק בשתיים עשרה בלילה למה הם עוד בעבודה".

להפיכת חייל לפועל בפס הייצור יש יתרונות מסוימים, אמר, ומסורת זו, שיונקת מהצבא הבריטי, הוכיחה את עצמה בחיל השריון. אך לשותפות לרעיון ישנם יתרונות גדולים. הפלמ"ח, אמר הכהן, היה "בנוי על התחושה הזאת של שותפות". לתפיסתו, "לדבר עם האנשים", לחבר אותם למשימה ולמטרה המשותפת, היא משימתו של המפקד, המנהיג.

יש סכנה שאמון הציבור בצה"ל כארגון לוחם נסדק

הד"ר כרמית פדן, חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי, ציינה כי לפי סקרים שונים אמון הציבור בצה"ל נותר גבוה מאוד. אבל, אמרה, "בעיני הם לא מספרים את כל הסיפור". יש להבחין בין אמון הציבור בצה"ל כארגון לוחם לבין אמונו בצבא כמוסד ציבורי שנדרש לתהליכי מנהל תקינים.

אירועים שונים, מנתה, ובהם השגיאות שהתגלו בנתוני גיוס החרדים, פרשת הטחינה ביחידת הפעלת הסוכנים של אמ"ן, הגרסאות השונות של צה"ל בנושא לגיוס נשים לשריון, והניסיון לעכב את הפרסומים אודות הצפת ההאנגרים של מטוסי הקרב בבסיס חיל האוויר בחצור, סודקים את אמון הציבור בצה"ל כמוסד.

אמנם, ציינה, אירועים כאלו התרחשו גם בעבר, אבל ההקשר לעת הנוכחית הוא זה שהופך אותם למטרידים בהרבה. צבר האירועים הללו התרחש "כאשר עדיין תלויה ועומדת, כעננה שחורה, מעל ראשו של הצבא, פרשת הצוללות", שבה מעורבים לא רק פוליטיקאים אלא גם קצינים בכירים. נדבך נוסף הוא ברקע הביקורת שמתח נציב קבילות לשעבר, אלוף (מיל.) יצחק בריק בנוגע לכשירותו הירודה של הצבא.

גורם נוסף הוא "השחיקה של מעמדו של הצבא בחברה". אלו הנמנים על שכבה מעמדית מסוימת מהאוכלוסייה, אמרה, מאמינים שישראל אינה מצויה עוד תחת איום קיומי, "והם מדירים את רגליהם מהיחידות הלוחמות".

האירועים הללו, שהם תולדה של ניהול כושל ותרבות ארגונית קלוקלת, מביאים את הציבור "לחשוב שמתנהל שימוש לא ראוי בכספי ציבור". 

הסכנה, הזהירה פדן, היא "שהסדק באמון הציבור ייגע לא רק לחלקים הניהוליים של הצבא, אלא יזלוג גם לאמון בכושרו המבצעי של צה"ל. זאת אומרת, יחלחל גם לרמה המבצעית, ויגרום להטלת ספק ביכולותיו של צה"ל להמשיך לתפקד ככוח המגן, ולפעמים גם התוקף, של מדינת ישראל". 

"צה"ל לא סיפק את הסחורה האסטרטגית לממשלות"

הדובר האחרון בפאנל היה תא"ל (מיל.) דב תמרי, שציין בראשית דבריו שכממלא מקום מפקד גדוד 890 של חטיבת הצנחנים היה מי שקיבל את וילנאי לצנחנים. מאוחר יותר, אמר, כסמח"ט, היה מי שהמליץ ב-1968 להצניחו אותו מעל מחליפו בפיקוד על סיירת הצנחנים, גד נגבי, והטיל עליו את הפיקוד על הפשיטה על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי, בעומק מצרים. "ואני חושב שנגבי לא סולח על זה עד היום", אמר. וילנאי מיהר להרגיע ולבשר שנגבי דווקא סלח. 

בניגוד למיתוס הרווח, אמר תמרי, צה"ל לא ניצח מערכה מאז מלחמת ששת הימים ובניגוד לדימוי שלו כצבא יצירתי וגמיש, הוא לא השתנה מרצונו שלו כחמישים שנים. "לא אחת צה"ל מצא את עצמו לא רלוונטי בשעת משבר. מאז הניצחון המכריע האחרון ב-1967, צה"ל הפך לא פעם אחת למכשלה הן בתפקודו במנגנון המדינה והן בשיח האסטרטגי הלאומי, ולא סיפק את הסחורה האסטרטגית לממשלות". 

במאזן האסטרטגי של 53 השנים האחרונות, מנה, השיג צה"ל שלוש הצלחות מערכתיות ("לא לזלזל") והן הניצחון במלחמת ששת הימים, "השמדת שני כורים גרעיניים במרחב" וההתמודדות עם הטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה. לעומת ההצלחות, אמר, עומדים הכישלונות הבאים: מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה והשהייה ברצועת הביטחון שלאחריה, האינתיפאדה הראשונה, מתקפת הטילים ב-1991 מעיראק והמערכה בלבנון ב-2006. 

לדברי תמרי, שהפרספקטיבה שלו נפרסת למן ימיו כקצין צעיר בצנחנים בפעולות הגמול שעליהן פיקד אריק שרון בשנות החמישים, ועד לימיו כסגן מפקד אוגדת הפלדה במלחמת יום הכיפורים, צה"ל נכשל בפיתוח תחום הידע המערכתי של תמרון אופרטיבי". משום כך, אמר "הוא לא הצליח למצות את יתרונותיו הטכנולוגיים והקרביים, והיו הרבה".

לצה"ל אמר היו מצביאים והזכיר את יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח וחזית הדרום במלחמת העצמאות והרמטכ"ל משה דיין במערכה קדש ב-1956. "המצביאות של אלון ושל דיין התאפיינה בהכתבה למדינאי להבין את המרחב התבוני שבו הדברים קורים". דיין, אמר, עיצב על המערכה ב-1956 בהתאם למגרעות צה"ל. הוא הבין "מה אנחנו לא יכולים לעשות ולפי זה הוא בנה את המערכה". המצביאים הללו, אמר, למדו איך ללמוד. נשאלת השאלה האם אבדה המצביאות מן הסוג הזה, שכן לדברי תמרי "כל מרחב תוצאתי ממלחמה הוא דבר חדש, שמחייב חשיבה מנותקת מהישגי הסיבוב האחרון". 

(המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 10.02.2020)