המזרח התיכון בלהבות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סגן ראש אגף מבצעים במוסד הוא לוחם שרירי ומיומן, חובב בישול ואופרה, המתגעגע לישראל הישנה. מותחן קליל ואפקטיבי המתכתב עם סוגיות עכשוויות הנוגעות לפרשיות ראש הממשלה

לילות שלמים עקבו קוראים בישראל אחר עלילותיהם של גיבורים כמו ג'ק ראיין, איש חיל הנחתים שיצר טום קלנסי, שהפך למרגל ב-CIA בעל כורחו, או קולונל סם הוליס, טייס הקרב שנעשה למפעיל סוכנים בספרו המצוין של נלסון דה-מיל, "בית הספר לקסם אישי". מותחני צבא וריגול כחול-לבן, כמעט לא נראו כאן. והנה, כבר כמעט 25 שנה שהז'אנר הזה, פרי עטם של סופרים ישראלים – שלחלקם רקע קרבי ומודיעיני – בפריחה. אולי זו המציאות הגיאופוליטית, שבמסגרתה מנהלת ישראל מערכה חשאית ממושכת כנגד אויבים רחוקים וקרובים, ואולי זו העובדה שבמציאות התקשורתית של היום נחשפו הרבה יותר יכולות, מבצעים ודמויות שהיו מסווגים בעבר.

מי שהוביל את השינוי הספרותי, לטעמי, היה מישקה בן-דוד, בעברו בכיר במוסד, בשורה ארוכה של ספרי מתח שכתב. אבל אליו הצטרפו חגי טיומקין, אודי אדלמן, ויפתח רייכר-עתיר, בעצמו קצין בכיר בחיל המודיעין וקודם לכן מפקד בצנחנים ובסיירת מטכ"ל. בשנים האחרונות יצאו כאן, "לילה ארוך בפריז", ספרו המשעשע של דב אלפון; "הסדק", ספר הריגול המותח שכתב יריב ענבר (שם בדוי של איש קהיליית המודיעין) על אודות קצין בדובדבן ואיש מוסד שהודח ושב לסייע לשב"כ לסכל פיגוע קשה שמתכנן החמאס, וכמובן ספרו האחרון של איש מערכת הביטחון שכותב בשם העט יונתן דה שליט, שחותם את הטרילוגיה שלו אודות יערה שטיין, לוחמת המוסד הנועזת. בחלק מהספרים ניכר ניסיון לחקות את אמן ספרי הריגול הגדול מכולם, ג'ון לה-קארה (הלא הוא דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי בעברו), ולכתוב ספרות יפה שעוסקת בעולם החשאי; וחלקם נכתבו כדי ליצור ספר טיסה/ חופשה מבדר ומותח, לא רציני מדי ולא כבד מדי, שנועד לספק לקורא מספר שעות מהנות, מן הסוג שהיה מקבל כשהיה צופה בסרט אקשן טוב.

עטיפת ספרו של אלעזרי, מותחן ריגול כחול-לבן, (מקור: אתר "עברית").

"העוצמה והזעם של אבנר ארליך" (הוצאת דני ספרים, 2019) מאת פיני אלעזרי, נראה כניסיון לכתוב ספר מתח מן הסוג השני, ברוח ספריהם של רוברט לודלום ווינס פלין. גיבור הספר, שהעלילה מתוארת מנקודת מבטו בגוף ראשון, הוא אבנר ארליך נאמן, סגן ראש אגף מבצעים מיוחדים של המוסד. לפני כן היה ארליך "קצין בסיירת מטכ"ל והשתתף בהרבה מאוד פעילויות מבצעיות" (עמוד 314). ארליך הוא אמנם מפקד בכיר במוסד, אבל הוא לוחם, שמקפיד להמשיך ולפעול בשטח. שם הספר, הלא שגרתי יש לומר, נוגע לאופן שבו ארליך פועל, וכדי לא לספר יותר מדי נגיד רק שהדבר קשור קשר עמוק "בפשיטה על מתקן שליטה ותצפית של הסורים" (עמוד 234), בה השתתף ארליך בראשית ימיו ביחידה.

בספר הזה נדרש הגיבור להתמודד עם ארכי-מחבל בשם עימאד אקברייה, העומד בראש רשת טרור של הג'יהאד העולמי, מוציא לפועל שורת פיגועים התאבדות קטלניים ברחבי העולם ומנהל בסיס סודי בתימן, שממנו הוא משלח שיירות אמצעי לחימה מתקדם שיוברחו לארגוני החמאס והחזבאללה. כצפוי, בספרים וסרטים מסוג זה, גם כאן עומד בין ארליך לעימאד חשבון אישי ישן, מימיו של ארליך ביחידה. חשבון שעימאד ינסה בכל כוחו לפרוע לאורך עלילת הספר, בתכנית נקמה ששואפת עד פגיעה במסגד אל אקצה.

מימון צוללות גרמניות

ארליך הוא הקשוח שבקשוחים. מילה שלו היא מילה ואלכוהול לא מאט אותו, גם לא בעשירית השנייה. לא מזיק גם שהוא חריף, בעל אגרופי פלדה ואקדוחן מיומן. בקיצור, פטריק קים קטן עליו. לצד קטלניותו בשדה הקרב, ארליך הוא גם בשלן חובב, שמקפיד על דיאטה שמתאימה למתאמנים בתחרויות איש הברזל וחובב אופרות וספרות יפה. קלישאה מהלכת על שתיים.

דווקא מפקדו, ראש אגף המבצעים המיוחדים של המוסד, אפרים (פרוייקה) דשבסקי, שארליך רואה בו דמות אב, מצטייר כדמות אמינה שקל הרבה יותר לאהוד. לאורך העלילה מתמודד פרוייקה עם מחלת הסרטן שבה לקה בעקבות צלילות שביצע בצעירותו בנחל הקישון. פרוייקה, מצדו, מסרב לפרוש ומתעקש להמשיך לעבוד, גם אם זה יהרוג אותו. באחד הפרקים הוא מספר לסגנו על הוריו, סיפור שהוא אחד מהמשעשעים בספר רווי ההומור הזה. "היה להם, לזקנים שלי, טקס קבוע בכל בוקר. שלושים, אולי ארבעים שנה. אבא היה אוכל את ההרינג עם לחם שחור וחמאה ואז שותה את כוס התה הגדולה שהייתה מלאה בוודקה. כשסיים את הכוס הושיט יד לבקבוק, כדי למלא עוד כוס. אימא הייתה צווחת ואז אבא היה אומר לה, 'יודית, אחרי שאני שותה כוס וודקה אני בן אדם חדש, ולבן אדם החדש הזה – לא מגיעה כוס וודקה?!'" (עמוד 63).

הכוחות המיוחדים של צה"ל באימון. ניכר שהמחבר מכיר אותם היכרות אינטימית, (צילום: דו"צ).

ניכר כי אלעזרי, שבאופן שחושף טפח ומסתיר טפחיים נכתב עליו בגב הספר כי הוא דייג, מתאגרף שומר סף, תסריטאי, אסטרטג ולוחם, השתדל לחבר את העלילה למציאות הישראלית העכשווית. כך למשל, מוזכר בספר חיסול "הגנרל מחמד סלימאן, יועצו של בשאר אסד, בטרטוס, צפונית ללטקייה" (עמוד 47). החיסול, על-פי פרסומים זרים, היה עבודה של שייטת 13. דוגמה אחרת היא סירובו של רה"מ לאשר פעולה מסוימת על אדמת גרמניה. גיבור הספר משוכנע "שיש סיכוי סביר שהמחסום העיקרי היה המשא ומתן המתמשך למימון הצוללות הגרמניות, מהלך שהפך לסיפור אישי של ראש הממשלה, שלא אישר כל פעילות שהייתה עלולה להפריע לו בנושא" (עמוד 273).

במקרה אחר, לאחר שחיל האוויר תקף בהצלחת שיירה שהובילה נשק מתקדם לארגוני הטרור, תוך שיתוף פעולה עם מדינה ערבית שעמה רשמית אין לישראל יחסים דיפלומטית, ברור לארליך, באופן שהתכתב עם ביקורת שהושמעה על רה"מ נתניהו, "שברגע הראשון של מצוקה פוליטית, כזו או אחרת, רה"מ שלנו עלול להשתמש במידע הזה לצרכיו, ובכך 'יחרב' את הקואליציה החדשה שלנו" (עמוד 144). גם אזכורים אגביים, כמו שמו של רותם שני, קצין ניוד ביחידות המיוחדות של צה"ל שנהרג בתאונת אופנוע, מלמדים על היכרות אינטימית של המחבר עם עולם המבצעים המיוחדים, היחידות והאנשים שנוטלים בהם חלק.

געגוע למאירקה הר ציון

הקריאה בספר מלמדת על געגוע של המחבר למדינת ישראל שאיננה עוד. לצד תלונות מצד הגיבור על רבנים שגנבו לו את המדינה, הוא מתגעגע לתקופה שבה יכלו הוא ושכמותו להחליט ולעשות, ולעזאזל הפרוטקול, פקודות מטכ"ל ושאר מרעין בישין. לא בכדי מציין הגיבור שגיבוריו "היו מאירק'ה הר ציון, קצ'ה כהנר וירמי ברדנוב. על פי המורשת שלהם, כשמאיר היה מתעצבן וצריך רגיעון הוא היה פושט על מאהל בדואים בירדן, שוחט כמה וחוזר רגוע. הצבא של היום הוא כבר לא 'שכונה'. המוסד – ודאי שלא. יש כאן היום יותר מהנדסים, סייבֵּריסטים וקמ"נים מלוחמים" (עמוד 278).

ההקפדה על הכללים והמקצוענות שהחליפה את החובבנות הם דווקא שינוי מבורך, ועדיין הציטוט העלה בזיכרוני דברים שכתב בשעתו עפר שלח, בעצמו צנחן ותיק, לאחר ראיון שערך עם מאיר הר ציון. שלח (לימים ח"כ) ציין שהשיחה עם הר ציון הותירה אותו "מדוכדך כי האיש הזה, כמעט לבדו על ההר, במטבח שמרוהט כמו פעם ועם מזגן מיושן, היה פעם לא רק סמל ישראלי, אלא גם מייצג. ומה שהחליף את הישראליות שלו, פשטנית ככל שתהיה, לא טוב בעיניי בשום דבר". סביר שהמחבר חושב דברים דומים, ולא בלי צדק.

יש בספר כמה חסרונות. ראשית המציאות המאצ'ואיסטית, שנטולה כמעט דמויות נשיות שאינן בתפקידי סיוע. ארליך הוא אמנם גבר-גבר, שאין מי שלא רוצה לשתות אתו כוסית ויסקי (סינגל מאלט משובח או ברבן פשוט), ולהחליף אתו צ'אפחות, אבל בעולם החשאי לנשים יש תפקיד בלחימה ובפיקוד בהיקפים גדולים בהרבה משיש להן במערכי הצבא הקלאסי. שנית, לעתים נופל המחבר בפרטים הקטנים. "ככל שחפרתי והעמקתי עד לפרטי הפרטים הקטנים, הבנתי כי אלוהים אולי נמצא שם, אבל אני, אבנר ארליך נאמן, אבא של ערן, אני אחראי לתוצאה הסופית" (עמוד 93), אומר הגיבור, וזה תקף גם ביחס למחבר.

למסוק יסעור למשל, אין מגלשיים, ובצה"ל כבר לא משתמשים במרגמה 52 מ"מ, בטח לא ביחידת אגוז. גם הרקע של הגיבור בעייתי. ארליך, בשלהי שנות הארבעים לחייו, נזכר לפתע בספר "בדברים שאמר לו רפול בשדה התעופה בביירות" (עמוד 417). רפול אכן פיקד על מבצע "תשורה", במהלכה פשטו כוחות צנחנים וסיירת מטכ"ל על שדה התעופה של בירת לבנון. אבל זה היה ב-1968, חמש שנים לפני שארליך נולד. חסרונות אלו פוגמים במקצת בספר, אבל למרות זאת הסיפור עובד. ארליך הוא אולי מעין ג'יימס בונד/ מיטש ראפ בצבעי כחול לבן, אבל קל לאהוד אותו, לשמוח אתו בניצחונותיו ולחשוש לו כשהוא בסכנה, וליהנות מהספר כל עוד לוקחים אותו באי הרצינות הראויה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 19.07.2019)

 

זאבה בודדה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

יערה שטיין לא תעצור גם אם תעמוד בראש לוחמיה במשימת התאבדות בקצה העולם. שילוב בין אירועי אמת כשיתוף פעולה עם הביון הרוסי לבדיה מותחת חותם את טרילוגיית מותחני הריגול

את ספרו החדש של יונתן דה שליט, "סודות" (הוצאת כתר, 2019), בלעתי בערב אחד. ממש כמו בבדיחה הישנה על הפולנייה, פשוט לא יכולתי להניח את הספר בלי לדעת איך זה נגמר. דה שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית, פרסם לפני ארבע שנים את ספרו הראשון, "בוגד", שהיה מעין הומאז' לספר "החפרפרת" מאת ג'ון לה-קארה (איש השירות החשאי הבריטי דייוויד קורנוול). בהשראת סופר הריגול הבריטי בחר דה שליט לכתוב בשם בדוי, ומאותה סיבה ממש – הוא עדיין בשירות פעיל. כמו לה-קארה המשיך דה שליט את הסיפור שהחל בספרו הראשון לכדי טרילוגיה. אם זו של לה-קארה כונתה טרילוגיית "קארלה", על שם יריבו האכזר והמתוחכם של הגיבור, ג'ורג' סמיילי, בביון הסובייטי, אזי הטרילוגיה שכתב דה שליט ראויה לשם טרילוגיית יערה, על שום הגיבורה שלה, "קצינה צעירה, נחושה ומוכשרת של המוסד" (עמוד 50).

שלא כמו ספרים רבים שנכתבו בישראל בשנים האחרונות נמנע דה שליט מלהציב את הגיבורה בתפקיד בכיר מאוד. גיבור ספר המתח המצוין "תיק IVF" מאת חגי טיומקין ואלדר גלאור (הוצאת ידיעות ספרים, 2014), למשל, הוא ראש אגף המבצעים בשב"כ רוני לרנר; אלכס ברטל, גיבור הטרילוגיה של רוני דונביץ', גם הוא יוצא יחידה מובחרת המשמש בתפקיד מקביל במוסד. יערה היא אמנם מפקדת, אבל כזו הפועלת עם אנשיה בשטח ולא במשרדים ממוזגים עם הפיקוד הבכיר.

ספרו המותח של דה שליט חותם את הטרילוגיה אבל משאיר שאלה אחת פתוחה, (מקור: אתר סימניה).

עלילת הספר מתרחשת בשלוש השנים האחרונות. בביון הרוסי מתברר פענחה קצינת מודיעין בשם אלינה, מה אירע לסוכן "קוברה", בכיר בצמרת הממשל הישראלית שהופעל בידי רוסיה במשך שלושים שנה (והיה במוקד הספר הראשון). כפי שהיא מדווחת לממונים עליה, "קוברה" נחשף לאחר חקירה מדוקדקת שניהל "צוות של קציני ביון בדימוס בראשותו של ראש המוסד לשעבר אהרן לוין. בין השאר הוא גייס לצוות את הבחורה הזאת, שאנחנו מכירים בשם יערה שטיין, שהייתה בחופשת לימודים מתמשכת מהמוסד. כשהכול נגמר, אהרן לוין דאג שהיא לא תחזור למוסד לעולם, כנראה מפני שהיא רצחה את 'קוברה' בניגוד להנחיותיו. הוא אמר שהיא אלימה ופרועה ולא ממושמעת" (עמוד 94). אלינה ממליצה למפקדיה "לסגור חשבון" עם מי שחיסלה נכס מודיעיני מניב כל כך, אבל יש לה גם מניע משלה, אישי בהרבה, לרצות לאתר את יערה.

יערה מצידה לא נשארה, כאמור, מובטלת. בספר השני בסדרה הטיל עליה ראש ממשלת ישראל – כל דמיון לרה"מ הנוכחי על אחריות הקורא – להקים את "שרב", יחידת חשאית למבצעים מיוחדים. רשמית היא "לא קיימת, ומעולם לא קיבלנו אחריות על מבצעיה" (עמוד 7), הוא מציין בתחילת הספר השלישי.

בוז למוסכמות

הסגן של יערה בפיקוד על היחידה הוא אמנון אסלן, יוצא יחידות המבצעים של השב"כ והמוסד, שפעל לצדה בשני הספרים הקודמים. לאסלן ניסיון קרבי עשיר. "במלחמת לבנון הראשונה, כשהיה קצין מילואים בגדוד הסיור של אוגדה 162, נקלע הכוח שלו להפגזת קטיושות מסיבית. זאת הייתה חוויה מפחידה" (עמוד 163). מאז השתתף במאות מבצעים והוא מביא עמו ליחידה את קול הניסיון והוותק. "הבעיה שלי היא שאני כבר זקן. את רואה כל הזמן את ההזדמנויות. אני רואה יותר ויותר את הסכנות" (עמוד 256), הוא מסביר ליערה, לאחר שהיא מציגה לו תכנית להסתנן למתחם אויב. לוחמי היחידה, כמו בסדרה "משימה בלתי אפשרית", מגיעים מרקעים מגוונים ובהם אסף, שהיה קצין הנדסה קרבית, בת שבע, עורכת-דין דתייה שפעלה קודם בארגון החשאי "נתיב", ונופר, אשת המחשבים.

בספר הקודם סיכלה היחידה סדרת פיגועים שיזם הביון הרוסי שנועדו להמחיש לקהילה הבינלאומית את "עוצמת הנזק הגלום ברוסיה ובה בעת גם את יכולתה למנוע את הידרדרותה של היבשת פעם נוספת לעידן אלים ואפל" (עמוד 37). הפעם ההימור גבוה בהרבה, ואם זה לא מספיק מחליט רה"מ, כבר בראשית הספר, לפרק את היחידה. למרות הקשיים יערה לא מתכוונת לוותר. "היא לא תעצור. גם אם תצטרך לעמוד בראש לוחמיה במשימת התאבדות בקצה העולם – היא לא תעצור. במכרה נטוש בצפון-מערב מוזמביק, איראן מפתחת בחשאי את פצצת הגרעין שתוכל להשמיד את ישראל, והיא לא תעמוד מנגד. היא לא תניח לזה לקרות" (עמוד 211).

בין היתר נדרשים יערה וצוותה לתמרן ולשתף פעולה עם שירות הביון של רוסיה (שעמה ישראל אכן מנהלת יחסי שותפות-יריבות בכל האמור בסוריה), ליצור קשרים עם שכירי חרב ובעלי ממון ולפעול מתחת לרדאר של שירותי הביון של ישראל, שאינם מודעים לקיומם בסמכות וברשות. כאן, כמו בספרים הקודמים בא לידי ביטוי האופי המרדני של יערה, הדוחקת את גבול האפשרי, כמו גם את רמת הסיכון לה וללוחמיה, רחוק ככל שניתן. קשה להעריך שתכונות האופי הללו היו מתקבלות בהערכה בארגון המודיעין שבו עבדה, או בארגוני ביטחון אחרים. הצבא, למשל, אמר פעם הגנרל האמריקני ג'ורג' פאטון, הוא "צוות: צוות שחי, ישן, לוחם ואוכל ביחד. כל הסיפורים האלה על הגיבור הבודד הם שטויות". והדבר תקף גם ליחידות מיוחדות וחשאיות. פריקת העול והבוז למוסכמות שהיא מפגינה לאורך הספר לא היו עוברים בפעולה בצופים, לא כל שכן ביחידה מבצעית.

מנגד כדאי לזכור שהלחימה החשאית שונה מאוד מזו הגלויה. שם הלוחם בהחלט עשוי לפעול לבדו, לעתים בניתוק מהפיקוד הבכיר, כשלרשותו רק שכלו, כישוריו, והבנה עמוקה את המטרה שלשמה נשלח למן הרובד האסטרטגי ועד לטקטי. בכיר המוסד לשעבר חגי הדס, בעצמו יוצא סיירת צנחנים ויחידות מבצעיות של הארגון, טען בשעתו שהמקבילה הצבאית ללוחם בקהילת המודיעין היא טייס הקרב. "בסופו של דבר במטוס, גבוה בשמים, הוא לבד. כך גם אצלנו. אמנם לא כולם לגמרי לבד, אך הנטל האישי גדול מאוד ועומס רב יושב על מעט מאוד כתפיים. האחריות כבדה מאוד גם על מי שעומד מאחוריהם", אמר.

במציאות שבה פועלים לוחמי סתר כמו יערה, אם כן, יש גם חריגות וחריגים ויש לטפח אותם, שכן מפקדים שמצטיינים בעיקר בהקפדה על נהלים והליכה על הקווים, כמאמר מפקד בכיר, "לא יהפכו את הכרוב לחמוץ". גם פאטון אגב, שהחל את דרכו הצבאית בחיל הפרשים ועבר בהמשך לשריון, היה פורק עול שגרם לכאבי ראש קשים למפקדיו בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה. לפאטון סלחו רק בשל היותו קבלן יוצא דופן באיכותו של הצלחות מבצעיות. במלחמות, נהג לומר לחייליו, "נלחמים בנשק, אך את הניצחונות נוחלים בני האדם". הדבר נכון במיוחד במערכה החשאית מן הסוג שמנהלים יערה וצוותה.

סגירת קצוות

כבעבר, המחבר היטיב לשלב אזכורים לאירועים אמיתיים שהופכים את הסיפור למציאותי בהרבה, ואף התייעץ עם מומחים בתחומים שבהם חש פחות בקי. בעמוד החותם את הספר מודה המחבר "למפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף (במיל.) עידו נחושתן, שווידא שהתקיפה האווירית המתוארת בספר אינה מופרכת לחלוטין" (עמוד 339). התוצאה ניכרת באיכות הכתיבה, שלצד היותה מותחת נשארת ריאלית ומקנה לבדיה נופך של אמינות.

בחירתו של דה שליט להציג את איראן כאויבת המרכזית בספר כמעט שמתחייבת, נוכח המלחמה הכמעט גלויה ששתי המדינות מנהלות בסוריה. עם זאת, המחבר מקפיד לציין שיתכן ש"אנשי מודיעין שצמחו בישראל מחפשים באובססיביות את הקשר של איראן לכל דבר אפל. אם מחפשים, מן הסתם גם מוצאים." (עמוד 195). יש כאמור, עוד כוחות שפועלים כנגד ישראל וכדאי לטפל גם בהם.

הספר החותם את הטרילוגיה הוא המותח ביותר שבה. הוא כתוב היטב, מרגש לעתים והאקשן ניתן בו במנות מדויקות מאוד. מנגד, במגמה שהחלה בספר הקודם, נוטה הספר יותר לצד הקשה והאלים של העולם החשאי, הצבאי במהותו, מאשר לעבודת המודיעין הקלאסית של גיוס והפעלת סוכנים, וחבל. גם כך הצליח המחבר לטוות סיפור אמין, מרתק ולא מתקתק מדי ולברוא גיבורה שקשה שלא להתאהב בה.

יש מחירים למקצוע הזה, וגם ההצלחות המבצעיות לא באות בחינם וללא מחיר מוסרי. הטובים, נאלצים להחליט החלטות קשות לטובת הכלל, ולחיות עימן. על האמת הזו עמד כבר לה-קארה בספרו "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), אולי ספר הריגול הטוב ביותר, וכתב ש"לעבודת הביון חוק-מוסר אחד – התוצאות הן המצדיקות אותה" (עמוד 144). לא נגלה האם התוצאה שהושגה מוצדקת, אבל ספרותית, הרי שהתוצאה היא מותחן משובח מאוד.

הספר סוגר קצוות, בנוגע לחלק מהגיבורים. יש החוזרים אל הכפור, כפי שכינה לה-קארה את המציאות המבצעית החשאית, ויש השבים ממנו. נותרו גם שאלות לא פתורות, ואחת מהן (מבלי לספיילר) מהדהדת מן הסוף של הספר הראשון בטרילוגיה ועד עתה. אפשר רק לקוות שמתוכנן ספר המשך.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 14.06.2019)

גם 75 שנים ליום הארוך ההוא בנורמנדי – יש לנו עדיין מה ללמוד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שבעה עשורים וחצי לאחר הפלישה שסימנה את קצו של היטלר ונראה שיש לנו מה ללמוד. סביר שהעימות הבא בו תילחם ישראל, שלא כמו בפלישה לנורמנדי, יפרוץ בעיתוי ובמקום בו יבחר האויב, בין שיהיה זה חמאס או חיזבאללה. אבל אז יהיה מוטל על צה"ל להפתיע, להעז ולהכריע

השבוע ימלאו 75 שנים לפלישת בעלות-הברית לנורמנדי, "מבצע אוברלורד", המערכה צבאית שסימנה יותר מכל גורם אחר בתודעה הקולקטיבית את תבוסתה הצפויה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. נכון, היו קרבות מכריעים יותר – ודי אם נזכיר את סטלינגרד ומבצע בגרטיון בחזית המזרחית – אבל ספק אם היו כאלה שהיו בעלי נופך כה דרמטי. המערכה הניבה מאות ספרי היסטוריה וסרטי קולנוע רבים ("להציל את טוראי ראיין" הוא אולי הבולט שבהם). ועדיין טרם נחקר וסופר הכל עד תום.

כריכת ספרו של ראיין, (מקור: סימניה).

משום מה התקבעה המערכה בזיכרון ההיסטורי כקרב שנמשך יום אחד, "היום הארוך ביותר" (הוצאת מערכות, 1982), כשם הספר (והסרט) המפורסם מאת ההיסטוריון והכתב הצבאי קורנליוס ראיין. אך לא כך הוא הדבר. המערכה בצפון-מערב צרפת היתה אכזרית, קשה ונמשכה כשלושה חודשים, מיום הפלישה ועד לשחרור פריז. אף שהתעמולה הסובייטית לגלגה על בעלי בריתה המערביים ולחימתם הרי שהמערכה בהחלט ברת השוואה עם החזית המזרחית. במערכה ספגו לגרמנים כ-24,000 הרוגים ו-200,000 מחייליהם נפלו בשבי בעלות-הברית.

בעלות הברית ספגו כ-200,000 הרוגים. על יום הפלישה עצמו, יום אחד של לחימה קשה מאין כמותה, אין נתונים מדויקים. הגרמנים ספגו אבדות (פצועים והרוגים) בכמות שנעה בין 4,000 ל-9,000 ואילו בעלות-הברית ספגו כ-4,500 הרוגים וכ-6,000 פצועים. נכון, בימי קרב במלחמת העולם הראשונה נהרגו רבים הרבה יותר, אבל גם כך אלה הם מספרים שהדעת אינה תופסת.

הספר של ראיין נקרא כך בשל קביעתו של פילדמארשל הגרמני אירוין רומל, שהופקד על הגנת צרפת, כי "עשרים וארבע השעות הראשונות של הפלישה תהיינה המכריעות… גם לבעלות-הברית וגם לגרמניה יהיה זה היום הארוך ביותר" (עמוד 28). צוותי התכנון של צבאות בריטניה וארצות הברית שבחנו את נושא הפלישה ב-1942 הגיעו למסקנה "שדרושים יותר חיילים, יותר אניות, יותר מטוסים, ויותר חימוש וחמרי-מלחמה משכונסו אי-פעם לצורך מבצע צבאי יחיד" (עמוד 55). ההכנות ארכו כשנתיים וחייבו את הירתמותם המוחלטת של מיליוני בני-אדם.

מבצע הפלישה לצרפת כלל כ-175,000 חיילי בעלות הברית, כ-50 אלף כלי רכב – מאופנועים ועד טנקים ודחפורים משוריינים, כ-11,000 כלי טיס ו-5,333 אוניות וכלי שיט אחרים, שצלחו את התעלה האנגלית באוניות, ובעיקר על אנשי יחידות היבשה של בעלות-הברית אשר ביצעו נחיתת סער אמפיבית על חופי נורמנדי המבוצרים, בהם החזיק הצבא הגרמני.

במרכז: גנרל אייזנהאואר משוחח עם צנחנים מהדיוויזיה המוטסת ה־101, שעות ספורות לפני הפלישה, (מקור: ויקיפדיה).

ביוני 1944 ההחלטה הקשה ביותר לא היתה האם לפלוש לצרפת, אלא מתי? מזג האוויר היה פחות ממיטבי ובתנאים שכאלה כלל לא היה ברור אם כדאי לפלוש. החזאי הראשי של המפקדה הודיע כי בין הלילה של ה-5 ביוני לצהרי יום המחרת צפוי חלון של מזג אוויר נוח, אבל האם בלוח זמנים כה קצר יספיקו הכוחות להקים ראש גשר בחופי מערב אירופה? המשא הכבד הזה נח על כתפיו של אדם אחד, מפקד כוחות בעלות-הברית, הגנרל דווייט אייזנהאואר.

"הגנרל סמית, שהתבונן בו, נתרשם מן "הבדידות והגלמודיות" של המפקד העליון, היושב כשידיו שלובות-אצבעות לפניו ועיניו נעוצות בשולחן. השעון ציין את הדקות החולפות; יש אומרים שחלפו דקותיים, ויש הגורסים חמש דקות. לבסוף נשא אייזנהאואר את עיניו ופניו דרוכות, והודיע את החלטתו. לאטו אמר: "ברי לי לחלוטין שעלינו לתת את פקודת התזוזה… אינני שש לכך, אבל זהו זה" (עמודים 65-64).

בצד השני חיכה לכוחות הצבא הגרמני, שניתן לתאר, כנראה, כצבא היעיל והאיכותי ביותר בהיסטוריה של המלחמות. חייליו, גם בנחיתות מספרית ובתנאים קשים, הסבו אבדות כבדות לצבאות שלחמו נגדו ביחס של אחד לשלוש. היערכות הוורמאכט בחופי צרפת, הביצורים והמכשולים שהקימו הגרמנים בשטחי הנחיתה וההצנחה וכמובן העובדה שמבצע נחיתה מן הים נחשב למבצע הצבאי הסבוך והמורכב ביותר שיחקו לידי הגרמנים.

למרות כל הטכנולוגיה המתקדמת, מהלכי ההונאה המתוחכמים והמנהיגות רבת ההשראה, הרי שהחיילים הצעירים וחסרי הניסיון הם שקבעו ביוזמות האישיות ובהחלטות המיידיות שלהם את גורלו של מבצע מסובך זה. בלילה שבין ה-5 ל-6 ליוני הוצנחו כ-18,000 צנחנים מעבר לקווים בנורמנדי, במטרה לבודד את מרחב הפעולה מתגבורות גרמניות. את אור הזרקורים תפסו הקרבות שלחמה פלוגת הצנחנים "Easy" (תוארו גם בסדרה "אחים לנשק"), או פעולות כמו השתלטות פלוגת לוחמי רגלים מוטסי-הדאונים (מה שהיום מקביל לחי"רניקים הנוחתים במסוקים) מהדיוויזיה המוטסת ה-6 הבריטית, בפיקוד מייג'ור ג'ון הוארד, על שני גשרים.

פלוגתו של הוארד, נחתה בשלושה דאונים בסמוך לגשרים ואז "הסתערו הכל על הגשר. נשתררה אנדרלמוסיה נוראה. הגרמנים היו נדהמים ובלתי-מאורגנים. רימוני-יד הוטלו לתוך מחפרותיהם ותעלות הקשר שלהם" (עמוד 113). הפלוגה עמדה במשימתה במלואה, תפסה את הגשרים בשלמותם ומנעה את הגעתם של כוחות שריון של הצבא הגרמני לעבר החוף.

אבל היו כמובן פעולות חשובות לא פחות, גם אם פחות זכורות. על הגדוד ה-3 מרגימנט הצנחנים ה-505 (הדיביזיה המוטסת ה-82) של צבא ארצות הברית, למשל, הוטל לצנוח בלילה ולכבוש את העיירה סט-מאר-אגליז. רבים מהצונחים נחתו הרחק מהיעד, אבל הלוחמים אלתרו, התעקשו ולבסוף התכנסו לכדי כוח לוחם גדול מספיק בשביל לבצע את המשימה. מפקד הגדוד, "לויטננט-קולונל אדוארד קראוז, מפקד ההתקפה, ציפה ללחימה קשה על סט-מאר-אגליז, אולם לבד מקומץ צלפים דומה היה כי חיל-המצב הגרמני נסוג מן העיירה. אנשיו של קראוז ניצלו חיש-מהר את המצב: הם השתלטו על בניינים, הקימו מחסומי-דרכים ועמדות-מקלעים, ביתקו כבלי-טלפון וחוטי-טלגרף. כיתות אחרות המשיכו בסריקה האטית דרך העיירה" (עמוד 162). לפני עלות השחר על יום ה-ע' התנופף דגל ארצות הברית מעל לסט.-מאר-אגליז. היתה זו העיירה הראשונה ששוחררה על-ידי האמריקנים בצרפת.

הלחימה הקשה מכל היתה מנת חלקם של הכוחות שנחתו מן הים, ואף כוח לא נדרש לאתגר קשה יותר מאשר הכוחות האמריקניים בחוף אומהא. "הם עלו ב"חוף אומאהא" – אותם אנשים רטובים, בלתי-זוהרים, שעתה לא קינא איש במנת-גורלם. כל נסי-קרב שהם לא הונפו בשבילם. אך ההיסטוריה עמדה לצדם. הם היו אנשי רגימנטים בעלי-שם שחנו במקומות כגון עמק-פורג', נקיק סטוני, אנטיאטס, גטיסבורג, ואשר לחמו בארגון. הם צלחו את חופי צפון-אפריקה, סיציליה וסאלרנו. עתה היה עליהם לצלוח עוד חוף אחד" (עמוד 199), כתב ראיין, וציין שלימים כונה החוף, "אומאהא העקובה מדם".

הריינג'רים לאחר כיבוש מצוקי פואנט-די-הוק, (מקור: ויקיפדיה).

המשימה הקשה ביותר באומהא, כיבוש המוצבים שבצוקי פואנט-די-הוק, הוטלה על גדוד הריינג'רים ה-2 (גדוד קומנדו). "אש מנשק קל ניתכה מטה על שלוש פלוגות הריינג'רים של לויטננט-קולונל ג'יימס א. ראדר, עת החלו בהסתערותם להשתקת סוללות-החוף האדירות שלדברי המודיעין איימו על שפות-החוף האמריקניות מימינן ומשמאלן. תשע נחתות שנשאו את 225 אנשיו של גדוד הריינג'רים ה-2 נצטופפו לאורך רצועת החוף הקטנה שלמרגלות שפת-הצוק" (עמוד 211).

הריינג'רים ירו רקטות שחבלים מחוברים אליהן למרומי הצוק, ותחת אש עזה העפילו עליהם וכבשו את מוצבי הגרמנים. בסוף היום רק כ-90 ריינג'רים נותרו כשירים ללחימה. המאמץ ההרואי הזה היה לכאורה לריק. במוצבים שעל פואנט-די-הוק לא מצאו הריינג'רים אף לא תותח אחד. אבל "כעבור שעתיים מצא פטרול של ריינג'רים סוללה נטושה, בת חמישה תותחים, בעמדה מוסוית בריחוק כקילומטר וחצי" (עמוד 215), והשמיד אותם. התותחים, אם כן, היו בקרבת מקום, ואם לא הריינג'רים, הגרמנים גם היו עושים בהם שימוש.

כשהכוחות הנוחתים התבוננו אחורה בסוף היום ניצב מולם מחזה מרהיב של ראש הגשר. נמל מלאכותי נגרר לחוף ותגבורות החלו נוחתות. הלחימה לא הסתיימה, רק בצרפת היא עתידה להימשך, כאמור כשלושה חודשים, במהלכם יאבדו כוחות בעלות-הברית את המומנטום בו זכו, ותידרש מנהיגותו הקרבית של הגנרל ג'ורג' פאטון בכדי להוביל את מבצע "קוברה" להכרעת הצבא הגרמני. ועדיין, הנחיתה המוצלחת בנורמנדי פתחה החזית המערבית כנגד גרמניה, והפכה את תבוסת גרמניה לשאלה של זמן.

75 שנים לקרב שסימן את קיצו של היטלר, שדה הקרב ביבשה, על שלל היכולות והמערכות הטכנולוגיות, השתנה, ועדיין יש מה ללמוד מהמערכה ההיא בכל האמור בתכנון, לוגיסטיקה, הונאה והובלת כוחות בקרב. סביר שגם העימות הבא בו תילחם ישראל, שלא כמו בפלישה לנורמנדי, יפרוץ בעיתוי ובמקום בו יבחר האויב, בין שיהיה זה חמאס או חזבאללה. אבל אז יהיה מוטל על צה"ל להפתיע, להעז ולהכריע. מערכה שכזו לא תמשך יום אחד ארוך, אבל היא בהחלט עשויה להתחיל באחד שכזה, ובתנאי שיכלול הפעלה נחושה של כוחות, באוויר, ביבשה ובים.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 06.06.2019)

המפקד שבחר לתקוף | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

משה פלד, שבמהלך ההיסטוריה הצבאית שלו הוכיח שוב ושוב את יכולותיו כמפקד ואת הכרעותיו האמיצות, נדחק מעט הצידה מתולדות הגבורה הצה"לית. ביוגרפיה חדשה מתקנת את העיוות.

משה פלד ("מוסה") הוא מגיבוריה הפחות ידועים, שלא לומר נשכחים, של מלחמת יום הכיפורים. בחזית הדרום בלט האוגדונר המפורסם ביותר, האלוף אריאל שרון, שקנה את מעמדו כמפקד הטקטי הטוב בתולדות צה"ל לאחר שפיקד על הצנחנים בפעולות התגמול ועל אוגדה בקרב אום־כתף ב־1967. בחזית הצפון בלט מפקד עוצבת געש, תא"ל רפאל איתן ("רפול"), כמו שרון, צנחן מדופלם, שפיקד על גדוד 890 שצנח במיתלה ב־1956 ועל חטיבת הצנחנים כולה במלחמת ששת הימים. לצד פועלם, שהבטיח את מקומם בהיסטוריה של צה"ל והמדינה, לא הזיקה גם העובדה שדאגו לקיים את הכלל שטבע וינסטון צ'רצ'יל ("ההיסטוריה תהיה אדיבה כלפיי, מכיוון שאני עומד לכתוב אותה") וכתבו את גרסתם לאירועים.

הספר הוא ניסיון לספר מחדש לציבור על האלוף הנשכח פלד, ויש על מה לספר, (מקור: אתר עברית).

למרות שכולם זוכרים את אריק שצלח את התעלה, הרי שבחזית הצפון, אוגדת המילואים שעליה פיקד פלד, מצוידת בטנקים מיושנים ומקרטעים, השמידה שתי אוגדות סוריות ושינתה את פני המערכה. לאחר הקרבות שיקם פלד, והוא כבר אלוף, את חיל השריון הפגוע והמדמם שאנשיו נשאו על כתפיהם את עיקר מחיר המלחמה, וכאזרח עמד בראש רפא"ל, הפך אותה לגוף רווחי, והקים את מוזיאון "יד לשריון" בלטרון. ספר חדש, "כנגד כל הסיכויים" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2019), שכתב דוד (דודו) הלוי, מנסה לספר מחדש לציבור על האיש ופועלו. ויש על מה לספר.

לקח מר מהקרב

פלד, יליד 1925, בנם השלישי של שושנה וזלמן אייזנברג, גדל והתחנך במושב עין גנים. ב־1948, בעיצומם של הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות, עבר פלד קורס מפקדי מחלקות, שעליו פיקד חיים לסקוב, בעברו מפקד פלוגה בבריגדה היהודית, ולמד כיצד "לאמן, לפקד ולהוביל מחלקת חיל רגלים, הן באופן עצמאי והן כחלק מפלוגה, בלחימה נגד אויב לא סדיר, אויב סדיר למחצה ואויב סדיר" (עמ' 82). בתום הקורס הוצב בחטיבת גולני, בגדוד 14. אחת המשימות הראשונות שבהן השתתף, ב־6 במאי, היא כיבוש סג'רה הערבית.

כוח גולני כבש את הכפר ונדרש להגן עליו מהתקפת נגד. פלד דרש ממפקד הפלוגה לחתור למגע, אך זה התחמק בטענה שהוא זקוק לאישור המג"ד. מפקד המחלקה הצעיר, שלא שש להיערך להגנה ולהמתין, איגף את המ"פ ופנה לתכנן עם מפקד המחלקה השנייה כיצד לבלום את הערבים. המחלקה השנייה ריתקה באש את האויב שהתמקם על גבעות ששלטו על הכפר. במקביל ביצעה מחלקתו של פלד עיקוף עמוק, מאחורי הכוח הערבי. "אז אנחנו נותנים מטח אש שהפתיע אותם באופן מוחלט. התוצאה – מי שיכול ברח" (עמ' 87), סיפר לימים. זו הפעם הראשונה, אך לא האחרונה, שבה בחר פלד לתקוף במקום להגן, וגם בהמשך צדק.

בהמשך המלחמה פיקד על פלוגה של גולני בקרב הכושל על משמר הירדן. בטרם הקרב הזהיר כי תוכנית הקרב שגויה, אך בחטיבת עודד שאליה סופח סירבו להקשיב לו, והוא נאלץ להוביל את אנשיו ללחימה באויב עדיף בתנאים קשים. פלוגתו ספגה נפגעים רבים, ובהם הוא, ונסוגה תחת אש. "את הקרב האומלל הזה, מפלה נוראית שנגרמה עקב חוסר תכנון, אזכור עד יומי האחרון", אמר. "שם, בשדות הקוצים של משמר הירדן, למדתי על בשרי את הלקח המר שסוד ההצלחה בקרב, בכל קרב, הוא התכנון המוקדם והקפדני" (עמ' 99). לאחר הקרב שב לנהלל להתחתן עם בחירת לבו, דינקה. הייתה זו חתונה עצובה, נזכר פלד לימים, ולא היה בה איש שלא ראה שכול.

למחרת הגיע ג'יפ ממפקדת הגדוד והוא נקרא לפעולה. חבוש וקשור הוא עלה לג'יפ ונסע. המשימה הייתה לכבוש בהתקפה פלוגתית את מוצב קרני חיטין. גדוד 12 שלח כוחות שלוש פעמים ונכשל. אם ייכשל גם הוא, אמר לו המ"פ הבכיר בגדוד, מאיר עמית, לימים אלוף וראש המוסד, תידרש התקפה גדודית שלמה. פלד הוביל את הפלוגה באיגוף עמוק, עד שהגיעו בחשאי מעל למוצב שמצוי בלב מכתש. לפי פקודה מפלד, הלוחמים "זורקים את הרימונים לתוך הלוע של קרני חיטין. בלי לחכות מסתערים לתוך הפתח עם אש. הערבים מופתעים באופן מוחלט גם מכוח האש וגם שתוקפים אותם מאחור" (עמ' 115), ומי שלא נהרג ברח. פלד, כך נראה, יישם את לקחיו ממשמר הירדן כבר בהזדמנות הראשונה.

כומתה שחורה

בספטמבר 1948 מונה פלד למפקד יחידת הג'יפים החטיבתית לאחר שהוכיח את עצמו כמפקד נועז, "בעל חשיבה יצירתית ומנהיג תחת אש" (עמ' 122), והיה למעשה למפקדה הראשון של סיירת גולני. הוא פיקד עליה במבצעים חירם, חורב ועובדה ובגמר המלחמה בחר להשתחרר מצה"ל ולשוב למשק בנהלל. במילואים עשה הסבה לשריון והיה למג"ד. ב־1958 שב לשירות קבע. העובדה שחזר לצבא עשור מאוחר יותר ופרש ממנו כאלוף יש בה כדי להעיד על איכותו כמפקד אבל גם על טבעו המיליציוני של צבא היבשה. בצבא מקצועי כמעט בלתי אפשרי למפקד שפרש לשוב ולהגיע לעמדה כה בכירה. בצה"ל, זה קרה לא פעם.

אחרי שובו לצבא, מילא פלד תפקידי מטה ופיקוד, ושנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה למפקד אוגדה 146 המשוריינת. האלוף אורי שגיא, כמו פלד גולנצ'יק שגם פיקד על הסיירת החטיבתית, כתב בשעתו "שמפקדי החי"ר המוסבים תרמו רבות לאנשי השריון בכל מה שקשור להתמצאות בשטח, ליכולת הפיקוד, ליוזמה ולהבנת הקרב המשולב". פלד הוא דוגמה טובה לכך. במטה הכללי הנוכחי, אגב, משרת האלוף איתי וירוב, שכרס"ן בצנחנים התעקש לעבור הסבה לשריון.

מימין: מפקד האוגדה רפול ומח"ט 7 יאנוש בן-גל במלחמת יום הכיפורים, (מקור: ארכיון צה"ל ומעהב"ט).

החיל שאליו עבר פלד היה דומיננטי למדי לאור ההצלחות שקצר במלחמת ששת הימים, ויוצאי החיל, שפיקדו אז על צה"ל, היו כה משוכנעים שבמלחמה הבאה "יטאטאו" את האויב משדה הקרב, עד שזה פשוט "עלה להם לראש". רפול למשל, שכמו פלד פיקד על אוגדה, סיפר בספרו, "סיפור של חייל" (מעריב, 1985), שמפקד גיסות השריון, האלוף אברהם אדן, תבע ממנו להחליף את כומתתו לשחורה. "אני צנחן ואשאר צנחן, בכל תפקיד שאמלא. אתה לא מינית אותי מפקד אוגדה משוריינת, ולא תוריד לי את הכומתה האדומה" (עמ' 124), השיב רפול והלך.

בעוד שבחיל עסקו בצבעי כומתות, העריכו גם רפול וגם פלד שהמלחמה קרובה, והיא ממש לא תהיה פשוטה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ב־6 באוקטובר 1973, התברר עד כמה צדקו. חטיבות השריון שבאוגדת רפול, 188 ו־7, ניהלו ברמת הגולן קרב גבורה שהפך למיתוס, ובמהלכו בלמו את הטנקים הסורים, גל אחר גל. למרות שהיו על סף התמוטטות, רפול, בקור הרוח האופייני לו, אמר לאנשיו: "חבר'ה, עוד חמש דקות, עוד עשר דקות, נחזיק מעמד, הסורים יישברו" (עמ' 134). הספר של רפול מרתק, אך תרומת אוגדת פלד ללחימה מוזכרת רק במשפט לקוני, ולא בצדק.

התקפה מנצחת

אותו היום קיבל הרמטכ"ל, דוד "דדו" אלעזר – שפיקד על רפול בפלמ"ח ועל פלד בגייסות השריון – החלטה מכרעת: להטיל את אוגדתו של פלד, ששימשה כעתודה המטכ"לית, לקרבות הבלימה ברמת הגולן ולא לחזית הדרום. פלד ומטהו עלו למחרת לצפון והוטל עליהם להיערך בעמדות הגנה על הגדה המזרחית של הירדן. לאחר סיור שטח שביצע קיבל פלד את ההחלטה שלימים הגדיר כחשובה ביותר שקיבל בשדה הקרב – לתקוף. בדיון שקיים עם השר והרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, נציגו של דדו בפיקוד, ועם אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, הסביר שאמנם ניתן להיערך להגנה, אך אפשר גם לצאת להתקפת נגד. "אני ממליץ שנבצע את ההתקפה", אמר פלד. בר־לב שהסכים עמו הזדרז להשיג את אישור הרמטכ"ל אלעזר, חברו מהפלמ"ח, ולמעשה כפה את ההחלטה על האלוף. ב־8 באוקטובר החלה אוגדת פלד, שהוביל אותה במקצוענות ושום שכל, במתקפת נגד שהסיגה את הסורים לגבולם בדרום הרמה. האוגדה הוסיפה ולחמה בקרבות נוספים עד לניצחון המלא על הסורים, ואז עברה לחזית הדרום.

מימין: פלד כמפקד אוגדה במלחמת יום הכיפורים, (מקור: ארכיון צה"ל ומעהב"ט).

מחבר הספר, הלוי, לחם במלחמת יום הכיפורים כמ"פ ובהמשך כמפקד גדוד הסיור האוגדתי 189. בעקבות פניית פלד, אז מפקד גייסות השריון, שב לאחריה לשירות קבע קצר כמג"ד, ובמהלכו הפכו השניים לחברים. כמי שמאחוריו קריירה עיתונאית ענפה, ככתב השבועון "טיים", הוציא הלוי מתחת ידו ספר כתוב היטב שנשען על מחקר מקיף ויסודי. מנגד, מוטב היה לצמצם את הרקע שניתן לעיתים לאירועים, דוגמת פירוט הוויכוחים בהנהגה הציונית על הכרזת העצמאות או הכללת עבודה, מעניינת ככל שתהיה, שכתב פלד על אודות קרב קרני חיטין, שבו הביס צלאח א־דין את הצלבנים. הדבר מעיק על הקורא, ורצוי רק במקרים שבהם נדרשת הבנה היכן הדבר משפיע על נשוא הספר, פלד, או לחלופין כיצד הוא משפיע על האירועים. ניכר גם שהמחבר נשען יתר על המידה על ראיונות ושיחות שקיים פלד בשלהי 1992 בבית יגאל אלון. מוטב היה להסתמך גם על מקורות נוספים.

גם כך מדובר בספר חשוב שמעלה תרומה מהותית למחקר ההיסטורי. בצבא מוכר היטב חלקו של פלד במלחמה, אולם מחוצה לו המצב שונה. כשנשאל פעם פלד מדוע התעקש ב־1973 לתקוף, השיב כי "מפקד אוגדה זה לא מג"ד, וגם לא מג"ד־פלוס. מפקד אוגדה הוא גנרל, והאחריות שלו כלפי ההיסטוריה מוחלטת". פלד ואוגדתו עשו היסטוריה, וטוב שיזכו להכרה בכך.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 10.05.2019)

 

מפקד גדול מפצה בעוז רוחו על כל החסרונות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר "ארדוף אויביי ואשיגם" בוחן המחבר 16 קרבות שניהל צה"ל נגד ארגוני גרילה וצבא סדיר, וניתח את תפקודם של מפקדים ברמות שונות. המסקנה – "מפקדים בעלי יוזמה היו בדרך כלל אנשים אופטימיים עם ביטחון שהאמינו שבנקיטת יוזמה הסיכויים להצליח גדולים מהסיכונים".

"מפקד גדול מפצה בעוז-רוחו על כל החסרונות ומתקדם באומץ לקדם את פני ההתקפה. בדרך זו הוא מביא את יריבו במבוכה, ואם הלה מגלה הססנות כלשהי בתנועותיו, מנהיג בעל תושייה, המנצל את היסוסיו, יוכל לקוות אפילו לניצחון", אמר בשעתו המצביא הצרפתי המפורסם, נפוליאון בונפרטה.

בספרו החדש "ארדוף אויביי ואשיגם" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2019) בוחן תא"ל (מיל') אלישיב שמשי את קביעתו זו של נפוליאון, ומנסה לברר את חשיבות היוזמה כגורם המשפיע ביותר על ההצלחה בשדה הקרב. שמשי, המתמחה בחקר הפיקוד הטקטי בשדה הקרב, שירת שנים ארוכות בחיל השריון ועל פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור המופת. הספר הוא כרך נוסף בסדרת ספרים מאירי עיניים שכתב אודות סוגיות מהותיות בתחום הטקטיקה והמנהיגות הצבאית.

שם הספר לקוח מן הציווי שכתב דוד המלך, "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (תהילים יח, לח), שבו הוא למעשה מתחייב לדבקות במשימה, ליוזמה והתקפיות בלחימה. המשפט הזה הפך מוכר כמעט לכל מי ששירת ביחידה קרבית בצה"ל. זה היה, למשל, המוטו של הפלוגה שבה עשיתי מסלול בצנחנים (והוא חרוט, בין היתר, גם על סכין הקומנדו שקיבלנו בסופו).

הבחירה בציטוט אינה מקרית. לגישתו של שמשי, ליוזמה שנוקט מפקד קרבי ישנה השפעה ישירה על רוח הלחימה של פקודיו ועל התוצאות בשדה הקרב.

תא"ל טולדנו כמח"ט הצנחנים, היה משוכנע ש"ללא יוזמה אין הישגים", (צילום: אתר חיל האוויר).

בספר, הציג המחבר 16 קרבות שניהל צה"ל נגד ארגוני גרילה וטרור ונגד צבא סדיר, ניתח את תפקודם של מפקדים ברמות שונות, וקבע "שמפקדים בעלי יוזמה היו בדרך כלל אנשים אופטימיים עם ביטחון עצמי שהאמינו שבנקיטת יוזמה הסיכויים להצליח גדולים מהסיכונים להיכשל, ופעלו לשנות מצבי קרב מורכבים לטובתם. הם לא חיכו לפקודות ולא התלוננו שאפשר לפעול אחרת, אלא עשו את מה שצריך ונכון לעשות והצליחו להשיג כמעט כל יעד שהציבו לעצמם" (עמוד 11).

בין היתר כולל הספר ניתוח של לחימת חטיבת גבעתי, בפיקוד אל"מ עופר וינטר, בצוק איתן, פשיטה משוריינת בעזה שעליה פיקד סא"ל רומן גופמן, כיום מח"ט 7 שקורא לצה"ל לשוב ולפעול ביבשה, ועוד. 

"בשדה הקרב הכול אפשרי"

פרק מעניין במיוחד הוא זה שמנתח את האופן שבו פיקד סא"ל אליעזר טולדנו על היחידה המובחרת מגלן במלחמת לבנון השנייה. טולדנו, כיום מפקד אוגדת עזה, התגייס בשנת 1991 "לצה"ל והתנדב לצנחנים. עבר מסלול לוחם בגדוד 101, ולאחר שסיים קורס קצינים שימש מ"מ ומ"פ בגדוד" (עמוד 48).

הוא לחם בלבנון ובאינתיפאדה השנייה, וב-2006, כשבועיים בלבד לפני פרוץ המלחמה, מונה למפקד מגלן. "טולדנו היה משוכנע שבשדה הקרב כמעט הכול אפשרי, מי שרוצה להיות שותף למאמץ המלחמתי צריך רק לבקש וליזום, כי ללא יוזמה אין הישגים" (עמוד 52).

בהתאם לכך בחר להתמודד באופן מקורי עם החלטת מפקד אוגדה 91, תא"ל גל הירש, להטיל על מגלן משימות שלהן לא התאימה. אחד מקציני היחידה סיפר בספר כי טולדנו יזם תחת זאת מבצע חלופי, שיביא לידי ביטוי את היתרונות היחסיים של היחידה ויצמצם את ירי הרקטות לעבר הגליל המערבי. כך נולד אחד המבצעים המיוחדים המוצלחים במלחמה, מבצע "נערי החוף". כוח מהיחידה נחת ממסוקים בסמוך לצור, נטמע בשטח, והשמיד כ-150 מטרות, ובהן כ-40 משגרי רקטות, בגזרה המערבית בדרום לבנון.

חשיבותו של הספר אינה רק בהדגשת היוזמה כמרכיב קריטי בהשגת הניצחון, אלא גם בחשיפתם של קרבות ומבצעים, ובהם פשיטה שביצע ב-1971 גדוד הנח"ל המוצנח בלבנון, בפיקוד סא"ל עמוס ירון (לימים אלוף). ירון היה מפקד מנוסה שעם גיוסו לצה"ל "התנדב לצנחנים ובמסגרת גרעין נח"ל הוצב בגדוד 50. הוא הוכשר בגדוד כלוחם, עבר קורס מ"כים וסיים בשנת 1959 קורס קציני חי"ר. לאחר תפקידים אחדים מונה למ"פ בגדוד" (עמוד 180).

13 שנים מאוחר יותר כמג"ד הוא נדרש להוביל פשיטה שכללה נחיתה מן הים בסירות גומי בחופי לבנון בראס א-שק. זמן קצר לאחר הנחיתה בחוף נתקל הכוח וספג שני פצועים קל. לכאורה, הכוח נחשף ואלמנט ההפתעה אבד, אך ירון חשב אחרת. 

האלוף ירון, פיקד על גדוד צנחנים בפשיטה בלבנון, (צילום: יעקב סער, לע"מ).

מאחר שלמד היטב את גזרת הפעולה, חש שהוא מסוגל לבצע את המשימה מכל כיוון. "החלטתי לא להמשיך באותה תכנית כי אם הייתי ממשיך בתנועה צפונה כמתוכנן, היינו נתקלים במארבים נוספים. במקום זה החלטתי לעשות איגוף עמוק מימין דרך הפרדסים, למרות תנאי השטח הקשים. המח"ט שאל אותי אם אני יכול להמשיך במבצע, אמרתי לו שאני ממשיך בביצוע המשימה וביקשתי שיניחו לי עם שאלות ודיווחים כל הזמן" (עמוד 185), סיפר למחבר.

הכוח תקף את בתי המחבלים מכיוון לא צפוי

הכוח תקף את בתי המחבלים מכיוון לא צפוי. "היעדים פוצצו, כלי נשק ותחמושת הושמדו ולמחבלים היו לפחות שמונה הרוגים ופצועים נוספים. לכוח עמוס היו ארבעה פצועים קל ואחד בינוני. תוצאות הפשיטה הורגשו חודשים אחריה" (עמוד 190), כתב שמשי, משום שהמחבלים בלבנון השקיעו משאבים ניכרים במגננה ולא בהוצאה לפועל של פיגועים. 

11 שנים מאוחר יותר, פיקד ירון על משימה דומה, אך בהיקף גדול בהרבה, כאשר כמפקד אוגדה הוביל את עוצבת האש שנחתה מן הים במלחמת לבנון הראשונה, אחד המהלכים המורכבים ביותר שביצע צה"ל, בהצלחה רבה.

דוגמה אחרת למבצע כזה, שנחשף לראשונה, הוא מבצע "צעד מזרחי" ב-2005 גדוד שמשון במטרה להגן על היישוב נצרים. המג"ד, סא"ל אודי בן-מוחה, יוצא הקומנדו הימי שעשה את עיקר שירותו כקצין בחטיבת גולני, יזם מבצע שנועד לפגוע בחוליות מחבלים שנהגו לתקוף את היישוב והצירים המובילים אליו.

גדודו של בן-מוחה חדר בלילה לפרוורי השכונות הדרומיות של עזה והתמקם מבלי שהתגלה במספר בתים השולטים על השטח. בבוקר, יזם בן-מוחה הונאה טקטית. כוח משוריין יצא מן היישוב נצרים ושימש כפיתיון בעבור חוליות נ"ט פלסטיניות. כאשר אלה יצאו להציב מארבים לטנקים ירו בהם כוחות הגדוד. "הצלפים והקלעים שארבו להם בקומות העליונות היו מדויקים מאוד ולכל כדור הייתה כתובת" (עמוד 41). גדוד שמשון בפיקודו, פגע והרג מחבלים רבים ונסוג מבלי שהיו לו נפגעים.

הגורם העיקרי לתחושת ההחמצה במלחמת לבנון השנייה הוא הססנות

קשה להתווכח עם הטענה של שמשי וחיזוק לה ניתן למצוא במאמר שפרסם בשעתו ב"מערכות" תא"ל אחר, גיורא סגל, שבו קבע שהגורם העיקרי לתחושת ההחמצה בנוגע להישגי צה"ל בקרב היבשתי במלחמת לבנון השנייה, הוא הססנות והיעדר יוזמה מצד פיקוד הצפון.

לטענתו, "לפיקוד הצפון הייתה משימה, היו משאבים, והייתה יכולת מבצעית. המרוץ אחר קבלת אישור מבצעי של הרמה הממונה לתוכנית שכבר איבדה את הרלוונטיות שלה, לא אפשר לפיקוד להפעיל ביעילות את הכוחות שעמדו לרשותו. פיקוד הצפון צריך היה להתאים את התוכנית לנסיבות שהשתנו.

אין מדובר בפעולה חריגה. במלחמות קורה לא פעם שפיקוד מרחבי חייב לבצע התאמות כאלה על דעת עצמו, בלי לערב את הרמה שמעליו. יותר מכך: המטכ"ל זקוק לעיתים קרובות לפיקודים עצמאיים שמבינים מהי המטרה וחותרים להשיגה בלי להמתין לאישורים על כל צעד ועל כל יוזמה". 

הדבר משמעותי במיוחד במלחמה נגד ארגונים דוגמת חיזבאללה וחמאס, המשלבים באופן היברידי בין מרכיבי טרור וצבא סדיר, שבה, כפי שכתב סגל, "התוצאה ביבשה היא המפתח לתוצאה הכוללת".

הספר, כמו ספרים קודמים בסדרה, כתוב בשפה פשוטה וישירה, שמבארת ומבהירה לקורא את הקרב הטקטי ואת מסקנותיו של המחבר. בסוף כל פרק סיכם המחבר את הקרב והביא ניתוח של פעולות כוחות המשנה לאור הדילמות הערכיות והקרביות שבפניהן עמדו המפקדים והלוחמים.

מנגד, אף שהספר מרתק, הרי שסגנונו של המחבר דומה יותר לנוסח כתב צל"ש בצה"ל וחסרה בו המחשה של האפשרות שנקיטת יוזמה שמתבססת על קריאת שטח ומצב לא נכונה עלולה להוביל לשגיאות בשדה הקרב ואף לתבוסה.

לעשות זאת נכון ולא רק בשם התעוזה לבדה

היוזמה היא הגורם המשפיע ביותר על ההצלחה בשדה הקרב, (מקור: אתר "עברית").

הגנרל הנאצי ארווין רומל, ששימש כמפקד פלוגת חי"ר מצטיין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, כתב בספרו "חיל רגלים תוקף" (הוצאת משרד הביטחון, 1953) כי "יש להבחין בין העזה טקטית ואופרטיבית לבין משחק־הפקר. מבצע נועז הוא זה אשר יש בו סיכוי להצלחה, ויחד עם זאת הוא משאיר בידי המפקד, גם במקרה של כישלון, כוח המספיק לטיפול בכל מצב שיתהווה. משחק מופקר, לעומת זאת, הוא מבצע אשר לא יוליכך אלא אל אחד מהשניים: אל הניצחון, או אל השמדת כוחותיך אתה" (עמוד 43).

כדאי שמפקדי צה"ל יוסיפו לחנך את פקודיהם ליזום ולהעז, אך האתגר, כמאמר רומל, הוא לעשות זאת נכון ולא רק בשם התעוזה לבדה.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 14.04.2019)

"עיתונאי הוא לפני הכול, ומעל לכול, אדם" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"אחרי שעברנו את המחסום הסרבי, הִפְקיד הכתב הגרמני את ההגה בידי. "יש לך ניסיון צבאי", הוא אמר, קצת חיוור אבל נחוש. "כישראלי נראה לי שהיית לפחות פעם תחת אש. אולי תצליח לשמור על קור רוח בנהיגה כשיירו עלינו. לי אין ניסיון ואני עלול לאבד את העשתונות". הצלם הצרפתי שהצטרף אלינו בקיסיליאק, שגם הוא לא בטח בכישורי הנהיגה שלו, הסכים עם הגרמני" (בעת מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, רגע לפני שחצו את שדרת הצלפים בנסיעה, עמוד 346).

ספרו מראה כיצד נראית עיתונאות מקצוענית במיטבה, (מקור: אתר סימניה).

הספר "כתב חזית" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018) מאת הכתב והפרשן הצבאי הוותיק רון בן ישי הוא ספר מרתק. בין היתר מתאר שם בן ישי כיצד ב-1968 ניצל את קשריו "ככתב צבאי וכקצין צנחנים במילואים" (עמוד 13), כדי לטוס לאיראן שם ראיין את סגן נשיא עיראק דאז, סדאם חוסיין. 35 שנים מאוחר יותר, ב-2003, שכב "לצד קצין הכוחות המיוחדים על גג בכפר עיראקי נטוש" (עמוד 64), ששידר הוראות למטוסי קרב אמריקניים שתקפו כוח שריון עיראקי 2 ק"מ משם. בן ישי, שזכה במהלך הקריירה שלו הן בצל"ש הרמטכ"ל על חילוץ פצועים במלחמת יום הכיפורים והן בפרס ישראל, מבהיר בספר שלא ניתן להבין באמת ולתת דיווח עיתונאי ופרשני מלא של האירועים מבלי להיות שם כשהם קורים, מבלי שהכתב (המודל של בן ישי הוא המינגוויי) משוחח עם הלוחמים, האזרחים והמנהיגים המעורבים.

כמעט בכל פרק מתאר המחבר כיצד הצליח להגיע בדרך לא דרך ללב ההתרחשויות, גם כשמדובר בלב הסכנה. למרות הצורך לדווח על המתרחש בן ישי הקפיד תמיד להישאר נאמן לערכיו, גם כשהיה צריך לדווח על הטבח במחנות הפליטים הפלסטינים בביירות וגם תחת אש. "עיתונאי הוא לפני הכול, ומעל לכול, אדם. וכאדם, החובה הראשונה במעלה שלי היא הומניטרית – להציל חיי אדם אחר אפילו במחיר סיכון מסוים שאני נוטל על עצמי, ואפילו אם הדבר מסיט אותי זמנית מן המשימה העיתונאית שלי" (עמוד 99).

ספרו, שנקרא כספר מתח, מראה כיצד נראית עיתונאות מקצוענית במיטבה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 01.04.2019)

במהדורה החדשה אין כל חדש, אבל הספר עדיין מרתק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המהדורה העדכנית לספרו המופתי של ההיסטוריון הבריטי אנטוני ביוור, "סטלניגרד", שיצאה החודש אינה כוללת בתוכה חידושים גדולים. גם בגרסה החדשה הרוסים (ספוילר) מנצחים בקרב ששינה את פני מלחמת העולם השנייה. זה לא הופך את הקריאה בו לפחות מרתקת. 

מחקר צבאי אקדמי שייבחן את המערכה בסטלינגרד, טען ההיסטוריון הבריטי פרופסור אנטוני ביוור, לא יצלח להבין אותו במלואו ממש כשם את רוסיה עצמה, כמאמר המשורר פיודור איבנוביץ' טיוּצֶ'ב, לא ניתן להבין באמצעות השכל. לאחרונה יצאה בעברית מהדורה מעודכנת לספרו המופתי של ביוור, "סטלינגרד" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019), המתאר את המערכה המכרעת בעיר שבדרום ברית המועצות (כיום וולגוגרד), מיולי 1942 עד ראשית פברואר 1943. המערכה נחשבת לנקודת מפנה מרכזית במלחמת העולם השנייה בכלל, ובחזית המזרחית בפרט, והיתה אחת הקשות והאכזריות בתולדות המלחמות. שני הצדדים ספגו כשני מיליון אבדות. המערכה, לצד הקרב הימי במידוויי והמערכה כנגד רומל באל-עלמיין, הפכה את תמונה המלחמה על-פיה ולאחריה לא יכול היה היטלר לממש את חזונו. הכרעתו בנחיתה בנורמנדי במערב ובמבצע "בגרטיון" במזרח היתה רק עניין של זמן.

המהדורה החדשה לספרו של ביוור, (מקור: אתר סימניה).

הפלישה הגרמנית לרוסיה, "מבצע ברברוסה", נחשבת למתקפת פתע. "הוורמאכט לא ניסה כלל להצניע את הכנותיו, אבל דומה שחוסר הסודיות רק חיזק את הרעיון שקנה שביתה בדעתו הנפתלת של סטלין, כי כל זה אינו אלא חלק מתוכניתו של אדולף היטלר לחלץ ממנו ויתורים רבים יותר" (עמוד 25). המשפט הזה, שמופיע באחד העמודים הראשונים של הספר, נשמע כמו תיאור שמתאים גם לתקיפה בפרל הארבור, למערכה בארדנים וגם, ברמה יותר מקומית, למתקפת הפתע המצרית-סורית ביום הכיפורים. 

במערכה ברוסיה הלוגיסטיקה היתה גורם מכריע

המבצע, כאמור, החל ביוני 1941. בתחילה עברו כוחותיו של היטלר דרך הצבא האדום כמו סכין חמה בחמאה. לאור הטיהורים שביצע בשעתו סטלין בצבא האדום, לא היו מפקדיו ערוכים להתמודד עם גייסות הפנצרים (שריון) של הוורמאכט והלופטוואפה (חיל אוויר) הגרמנים. אולם, עד מהרה התברר לצבא הגרמני הקושי האמיתי: "במערכות קצרות־הימים בפולין, בסקנדינביה, בצרפת ובבלקנים, האספקה היתה לפעמים בעיה קשה, אך מעולם לא היה אפשר לתארהּ כבעיה חסרת פתרון. בברית המועצות, לעומת זאת, היתה הלוגיסטיקה גורם מכריע לא פחות מעוצמת האש, מכוח האדם, מהניידות ומהמוראל" (עמוד 50). המכשול הקשה מכולם היה מזג האוויר, "גנרל חורף" הידוע לשמצה. "עונת הגשמים והבוץ, הרַספּוּטִיצָה, החלה לפני אמצע אוקטובר. משאיות האספקה הגרמניות לא הצליחו לעבור, ולכן הפקיעו הגרמנים עגלות איכרים רתומות לסוס יחיד" (עמוד 52). בחלק מהמקומות, שימשו גופות חיילים סובייטיים כ"קרשים" לשיפור עבירות הדרכים. 

הלחימה הפכה להתגוששות בין שני המנהיגים, היטלר וסטלין, אך גם בין שני מפקדי הארמיות שלחמו על השליטה בעיר, פרידריך פון פאולוס הגרמני ווסילי צ'ויקוב הרוסי. פון פאולוס לא קנה לעצמו שם כקצין קרבי נועז, אלא כקצין מטה. במלחמת העולם הראשונה, "כמפקד פלוגה בחטיבת החי"ר 13 היה פאולוס גבה הקומה והדקדקן קצין כשיר, אבל לא מבריק, בהשוואה לארווין רומל, מפקד פלוגת המקלענים של החטיבה. בניגוד לרומל, מנהיג איתן שהיה מוכן להתעלם מהממונים עליו" (עמוד 66), פאולוס רחש כבוד מופרז לשרשרת הפיקוד. התכונה הזו תשפיע על ההחלטות שיקבל במערכה בסטלינגרד ובעיקר על סירובו לסגת ללא אישור מהדרג הממונה, גם כשאבדה כל תקווה לניצחון.

בצבא האדום לעומת זאת, החלו לבלוט גנרלים מסוג שונה ותוקפני יותר, שנתנו "פייט" קשה יותר לוורמאכט, לאחר סדרת המפלות בראשית המלחמה. בסדרה של עימותים מול היפנים בגבול מנצ'וריה ששיאם "בקרב חַלחִין גוֹל באוגוסט 1939, התגלה מה יכול להשיג מפקד צעיר ותוקפני – במקרה זה, גנרל גאורגי ז'וּקוֹב" (עמוד 42). שנתיים לאחר מכן מינה אותו סטלין לרמטכ"ל. הוא בתורו קידם שורה של קצינים לתפקידי מפתח. "גנרל וסילי איבנוביץ' צ'ויקוֹב, שנעשה כעבור זמן קצר מפקד הארמיה בסטלינגרד, היה אחד הקשוחים ביותר מבני הדור החדש הזה" (עמוד 97). צ'ויקוב שעשה את עיקר שירותו בחיל הרגלים היה בדיוק האיש המתאים לפקד על הלחימה הנואשת בעיר. "היתה רק דרך אחת להחזיק מעמד. הם היו חייבים לשלם בחיי אדם. "זמן הוא דם", כפי שניסח זאת צ'ויקוב לאחר זמן בבהירות אכזרית" (עמוד 128).

קרב אגרוף בין ארמיות

משמאל: הצלף וסילי זייצב במהלך קרב סטלינגרד, דצמבר 1942, (מקור: ויקפדיה).

מן הספר עולה כי במהלך המערכה עלתה חשיבותם של הצלפים בשדה הקרב. הצלפים הפכו נערצים וכל אחד מהם שהשיג ארבעים הריגות, עוטר על גבורתו. "הצלף המפורסם מכול, אם כי לא בעל מספר הקטילות הגבוה ביותר, היה וסילי זייצב מדיביזיית הרובאים 284 של אל"ם בטיוק, שבמהלך חגיגות יום השנה למהפכת אוקטובר העלה את מספר הריגותיו ל-149 גרמנים" (עמוד 190). הישגיו של זייצב נחשבו ליוצאים מן הכלל והוא אף הפך למדריך צלפים. "לטענתם של כמה מקורות סובייטיים, הגרמנים הזעיקו את מפקד בית הספר לצלפים שלהם כדי לצוד את זייצב, אבל זייצב הערים עליו. נראה שזייצב, אחרי כמה ימי ציד, הבחין במחבואו של האיש מתחת ליריעת ברזל גלי וירה בו למוות. הכוונת הטלסקופית של רובהו של אותו גרמני, שנאמר עליה כי היא שללו היקר ביותר של זייצב, עדיין מוצגת לראווה במוזיאון כוחות הצבא במוסקבה" (עמוד 191). אך בניגוד לשאר מעלליו של זייצב, שבעבורם זכה בעיטורים רבים ובראשם בעיטור "גיבור ברית-המועצות", הסיפור הזה נותר בגדר תעמולה סובייטית לא-מבוססת. זייצב עצמו הוסיף לשרת במלחמה ונפצע כמפקד פלוגה בחזית אוקראינה. על סיפורו נעשה סרט אמריקני-בריטי בשם "אויב בשער" (2001), בו גילם את דמותו השחקן ג'וד לאו. 

סיפור נוסף, הפעם אמיתי לגמרי, שממחיש את אכזריות הלחימה בשטח העירוני, נוגע לבניין שזכה לימים לכינוי "בית פבלוב", על שם האיש שפיקד על הגנתו לאחר שנכבש בידי הצבא האדום. "בסוף ספטמבר תפסה מחלקה מחטיבת הגווארדיה 42 בניין של ארבע קומות הנשקף על כיכר, כ-300 מטרים מראש המתלול היורד אל הנהר. המ"מ, סגן אָפָנָסיֶיב, התעוור בשלב מוקדם של הקרב, וסמל המחלקה פבלוב תפס את הפיקוד. הם מצאו כמה אזרחים במרתף, שנשארו שם במשך כל הלחימה. אחת מהם, מריה אוּליָאנוֹבָה, נטלה חלק פעיל בהגנה. אנשיו של פבלוב ניפצו קירות של מרתפים כדי לשפר את התקשורת ביניהם וחצבו חורים בקירות כעמדות ירי למקלעיהם ולרובי הנ"ט ארוכי הקנה שלהם. כל אימת שהופיעו פנצרים הסתלקו אנשי פבלוב, אם למרתף ואם לקומה העליונה, ומשם העסיקו את הטנקים מטווחים קצרים. צוותי הפנצרים לא יכלו להגביה את תותחיהם במידה הדרושה להשיב אש בחימוש העיקרי שלהם" (עמוד 186). הקרב על הגנת הבניין ארך 58 ימים ולפבלוב, לימים חבר בפרלמנט הסובייטי, הוענק עיטור "גיבור ברית-המועצות"

גנרל חורף ניצח גם הפעם

כוח סובייטי בלחימה בעיר סטלינגרד, (מקור: ויקיפדיה).

המערכה בסטלינגרד החלה ביולי, אולם בנובמבר כבר היה ברור כי הזמן משחק לרעת הגרמנים. כוחות רעננים של הצבא האדום, ארמיות שריון ורגלים, הצליחו לכתר את הארמיה השישית ב"קֶסֶל", המרחב שבו החזיקה. בתמרון שהזכיר את המהלך שביצע חניבעל בקרב קאנה הצליחו הגנרלים ז'וקוב, צ'ויקוב (שכוחותיו שימשו כסדן) ורוקוסובסקי להדק את הכיתור סביב הארמיה השישית הלכודה, שנותרה מנותקת ומחויבת לדרישת היטלר להילחם עד הכדור האחרון. קשה להישאר אדיש לסיפור השליחות חסרת התוחלת אליה יצא אז סרן וינריך בֶּר, קצין שריון מצטיין, שנשלח עלי-ידי הגנרל פאולוס אל היטלר, במטרה לשכנעו להתיר לכוחות הגרמנים להיכנע. פאולוס קיווה שבר במדי הפנצר ו"עם צלב האבירים יעשו בוודאי את הרושם הדרוש על הפיהרר" (עמוד 305), ושהוא יצליח לחדור את מחסום ההכחשה שבנה. בר, שהוכיח כי אומץ לבו אינו שמור רק לשדה הקרב, התעקש למסור את הדין וחשבון שלו בפני היטלר חרף התנגדות קציני המטה שלו, וגילה שהוא "איבד מגע עם המציאות. הוא חי בעולם פנטזיה של מפות ודגלונים" (עמוד 307). 

הספר יצא לאור בעברית לפני כעשרים שנים וזכה לביקורות מהללות, על שום יכולתו של מחברו להנגיש לקורא את מהלכי הקרבות, דיוני המטה, סיפורי הגבורה, קשיי מזג האוויר, הרעב, הקור וחוסר התוחלת שאפף את אחת המערכות העקובות מדם בהיסטוריה האנושיתהמהדורה החדשה אינה מציעה חידושים גדולים. הצנזורה והסגירות של השלטון ברוסיה מונעים חשיפה משמעותית של מסמכים ועדויות שישפכו אור חדש על האירועים. צריך גם לומר ביושר, ברבות השנים התוצאה נותרה בעינה (ספוילר: הרוסים ניצחו). למרות זאת הוצאה מחודשת של ספר המופת של ביוור, שאזל לא מכבר מן המדפים היא בשורה טובה. הסיפור, שמשלב בין עבודת מחקר היסטורית מעולה ודרמת מתח ומלחמה מרתקת, ממחיש עד כמה אכזרית היתה המלחמה הנוראה בתולדות האנושות ועד כמה היה תלוי גורל העולם החופשי (והפחות חופשי) על בלימה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.01.2019)