אש (לא) ידידותית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר חדש מנתח קצין מילואים בכיר את תופעת האש הידידותית, שאינה ידידותית כלל. בראיון אודות ספרו הוא קובע: הדו"צ הוא חלק מהלחימה. צריך לפעול לצמצם זאת אבל העיקר – לא לתת לזה לפגוע באפקטיביות של הכוח הלוחם.

גדוד צנחנים במילואים בכניסה ללבנון, 2006, (צילום: צחי זקס, ויקיפדיה).

במהלך הקרבות במלחמת לבנון השנייה, לחם גדוד מחטיבת צנחנים מילואים "הנשר", בפיקוד סא"ל נמרוד רגב, בכפר רב-א-תלתין והשתלט על מספר בתים. בשעת בוקר מוקדמת זיהתה הפלוגה של פישמן דמות באחד הבתים הסמוכים, כשהיא יושבת עם הגב לכוח ומפעילה מכשיר קשר. אף שהמ"פ הורה לצלף להיערך לירי במטרה להרוג את הדמות, עדיין קינן בו החשש שמה מדובר בכוח שכן מהפלוגה שבפיקוד ארז. בשל הספק, ביקש פישמן מארז כי כלל לוחמיו יורידו קסדות וישובו לחבוש אותן, ירימו את יד ימין ושמאל לסירוגין וכיוצא בזה, בעוד הצלף ממתין לאישור ירי. "לאחר כשעה החליט פישמן לבצע ירי – כדור אחד בראש. ארז דיווח שאיש אצלו לא נפגע. פישמן נע לעבר הבית שבו נפגע החשוד" (עמוד 280). לאחר מעשה סיפר כי גם כשעמד מעל הגופה לא היה משוכנע מעל לכל ספק כי אין מדובר בחייל צה"ל. רק כשהפך אותו על גבו נרגע, שכן היה זה לוחם חזבאללה. הסיפור הזה שמופיע בספר חדש בשם "חדל אש, צה"ל, צה"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2017) מאת אל"מ (מיל') בועז עמידרור, שפיקד על החטיבה בקרבות ב-2006, ממחיש את מורכבות הלחימה בשדה הקרב המודרני ואת אחד האיומים המרכזיים לכוחות צה"ל בלחימה – צה"ל, או ליתר דיוק אש ידידותית

הרוגי החטיבה מקטיושה אחת ואש ידידותית

חטיבת הצנחנים במילואים "הנשר" לחמה ב-2006 בתשעה כפרים. אל"מ (מיל') עמוס בריזל, מפקד גדוד בחטיבה שפעל במלחמה תחת עמידרור, אמר שהאחרון הכין היטב את החטיבה ללחימה בטרם המלחמה והוביל אותה בהצלחה בכל משימותיה. 15 מלוחמי החטיבה נהרגו במלחמה. שנים–עשר מהם נהרגו כאשר קטיושה פגעה בפלוגת מפקדה של אחד הגדודים שהתמקמה בסמוך לבית העלמין של כפר גלעדי. שלושה לוחמים נוספים נהרגו בשלושה אירועי ירי דו-צדדי (דו"צ). החטיבה ספגה כמאה פצועים, אך הרוגיה בלחימה היו רק מאירועי הירי של כוחותינו על כוחותינו. אף שבמהלך הקרבות השמידו כוחות החטיבה אמצעי לחימה והרגו מחבלים רבים, כמעט דבר מזה לא התפרסם בתקשורת. בראיון שערכתי עם עמידרור לרגל יציאת הספר, שאלתי אותו כיצד זה שההצלחות נעלמו וכל מה שנותר הוא אירוע הקטיושה ותמונתו של מ"פ בחטיבה, תומר בוהדנה, שצולם מסמן "וי" של ניצחון לאחר שנפצע קשה בכפר מרכבה. הוא מצדו מסביר שבניגוד ליחידות מילואים אחרות, חייליו לא חזרו מן המלחמה ממורמרים ומלאי טענות. את הקרדיט לכך הוא מייחס לרוח החטיבה ולאנשיה. הוא גם מעיר בצניעות, שהמחבלים שבהם לחמו לא היו ערוכים בהיקף ובעוצמה שפגשו לוחמי גולני וחטיבת הצנחנים הסדירה בבינת' ג'בייל ובמארון א-ראס

הספר הוא מסמך מקיף וחשוב, (מקור: סימניה).

העובדה שבלחימה עצמה איבד חיילים רק מאש צה"ל לא נתנה לו מנוח והוא החל לחקור את תופעת האש הידידותית לעומק. עמידרור, ששירת 27 שנים בצה"ל, במגוון תפקידי מטה ופיקוד בשורות חטיבת הצנחנים, שימש לאחר המלחמה נספח זרוע היבשה של צה"ל בארצות הברית. התפקיד אפשר לו ללמוד כיצד הנושא נתפס בצבאות זרים, ובדגש על הצבא האמריקני. לאורך השנים התרחשו בצה"ל אירועי ירי כוחותינו על כוחותינו רבים, אך משום מה איש לא חקר לעומק את התופעה. תחילה, סיפר, חשב לגבש את הידע שצבר לכדי סדרת מאמרים או לחלופין לעבודת דוקטורט (החשש שיכונה ד"ר דו"צ הניא אותו מכך). לבסוף בחר לכתוב ספר. שיחה עם חברו לנשק, האלוף יוסי בכר, גרמה לו להבין שהספר צריך לפנות לדרג מפקדי הפלוגות במערך השדה של צה"ל, שכן זהו "הדרג הפיקודי שבו מתרכז ניהול המגע עם האויב" (עמוד 18). לא מעט פרקים בספר מסתיימים ומתחילים בפנייה ישירה למפקד הפלוגה הקורא בספר.

קללה שמלווה את המלחמה

הספר שכתב הינו מסמך מקיף שכולל התייחסות כמעט לכל היבט של התופעה, הרקע ההיסטורי שלה, הסיבות להתרחשותה כמו גם הצעות כיצד לצמצם את נוכחותה בקרב כוחות צה"ל. במחקרו מבהיר המחבר כי סוגיית האש הידידותית מלווה כקללה את הכוחות הלוחמים בכלל הקרבות משחר ההיסטוריה, ותמשיך ללוותם. אחת הדוגמאות ההיסטוריות המרתקות שמופיעות בספר ומדגימות יותר מכל את הבלאגן וערפל הקרב, היא זו של הקרב בקרנסבס שבמערב רומניה, שהתרחש בשנת 1788 במסגרת המלחמה הטורקית-אוסטרית. אנשי כוח חי"ר מן הצבא האוסטרי שנתקל במחנה של כוח סיור שכן, ביקשו מחבריהם הסיירים מעט מן האלכוהול שהיה ברשותם. האחרונים סירבו ובמהלך הוויכוח, הופיע כוח פרשים אוסטרי שזוהה בטעות ככוח טורקי, בין היתר משום שהצבא הורכב מעמים שונים, איטלקים, סלאבים, אוסטרים ועוד. ריבוי השפות גרם לכך שצעקת עצור, "Halt", נשמעה כמו "אללה, אללה". עקב הבלבול הורה קצין בכיר על ירי ארטילרי לעבר המחנה. כעבור יומיים הגיעו לשם כוחות טורקיים, שלא נכחו כלל באירוע, ומצא וכ-10,000 הרוגים ופצועים.

במרכז: הרמטכ"ל אשכנזי מבקר את כוחות חטיבת גבעתי בעזה במהלך "עופרת יצוקה", (צילום: דובר צה"ל).

צה"ל כאמור, אינו פטור מקללה זו, ובשל היותו צבא המבוסס על שירות חובה ולא צבא מקצועי בהגדרתו, הוא חשוף לה אף יותר. לאחר מלחמת לבנון השנייה אמר מפקד זרוע היבשה דאז, האלוף בני גנץ, כי "סביבת הלחימה מורכבת ותהפוך להיות מורכבת יותר, דבר המגביר את פוטנציאל הדו"צ" (עמוד 27). במערכה הבאה, מבצע "עופרת יצוקה", נהרגו 11 לוחמים. שלושה מהם כתוצאה מפגיעת פגז טנק של צה"ל במבנה בו התמקם חפ"ק מח"ט גולני. באירוע נפצעו גם 29 לוחמים ובהם מפקד החטיבה, אבי פלדשלמרות פציעתו חזר לפקד על החטיבה בעזה. האם המבצע היה מוסיף להיחשב כמוצלח, תוהה עמידרור, לו היו נמנים בסופו כארבעים חללים מירי כוחותינו על כוחותינו? האם הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שלדברי עמידרור הביע עניין רב בספר, וקבע כי מדובר ב"ספר חובה למפקד הפלוגה"היה נחשב אז למי ששיקם את צה"ל לאחר 2006? הדבר היחיד שהשתנה מאז, מציין עמידרור, הוא קטלניות אמצעי הלחימה. לו היה אירוע דו"צ שכזה מתרחש במבצע "צוק איתן" היו נהרגים כלל החיילים בבית, משום שהפגז שנורה הוא קטלני בהרבה מזה שבו השתמש צה"ל ב-2009. 

למה זה קורה?

"כל אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו הוא ייחודי ואין אירוע זהה לו, אף שיש דומים לו. ממש כשם שאין קרב אחד זהה למשנהו", אומר עמידרור. לחימה היא סיטואציה מלחיצה, שבה פועלים הלוחמים בתנאי אי-ודאות, כשלרוב, תמונת הקרב שברשותם חלקית ולא ברורה. לו היו מראים בסרטי קולנוע קרב כפי שהוא באמת, הוא אומר, היה הצופה רואה רק עשן, או חייילים מאחורי מחסה, שומעים יריות ואינם מזהים במשך זמן רב מהיכן יורים עליהם. זוהי הסיבה שרוב החוקרים בצבאות בעולם, גורסים כי בכל פעם שהתרחש אירוע של דו"צ התברר שהיה קיים פער בהבנת "המודעות המצבית" של הכוחות המעורבים בו. כלומר, הבנת הכוחות: היכן הם נמצאים, איפה ממוקמים הכוחות השכנים ביחס אליהם והיכן נמצא האויב, היא המפתח לפתרון.

כוח נח"ל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

בחודש שעבר נשא שר הביטחון לשעבר, משה (בוגי) יעלון, הרצאה אודות מנהיגות צבאית במאה ה-21 בטקס הענקת הפרס על-שם יצחק שדה לספרות צבאית. יעלון ביקש להמחיש לקהל עד כמה התקדם צה"ל מבחינה טכנולוגית. לשם כך תיאר יעלון כיצד בראשית מלחמת לבנון הראשונה הוטל עליו כמפקד כוח בסיירת מטכ"ל לפעול כנגד כוח קומנדו סורי במרחב שכונה "המיוערת". המודיעין לגבי היעד ניתן להם לפנות בוקר, רגע לפני הכניסה ללבנון. היה זה תצלום אוויר מפוענח עדכני ככל שניתן, אבל לדבריו, אודות "האויב שהיה שם אתמול בעשר בבוקר. כשכוחותינו נכנסו לעזה ב"צוק איתן", לכוחות היה מודיעין של מה קורה עכשיו". השינוי, אינו נובע רק מן הקידמה אלא משום שהאויב הפך דינמי יותר.

ב-1982 כוח אויב שהתמקם בנקודה מסוימת יום קודם, היה עשוי בהחלט להישאר שם למחרת. כיום, מחבל שיופיע בבית בלב עזה הוא בבחינת "מטרת חטף", רגע הוא שם ורגע כבר לא. הדבר, מציין עמידרור, יוצר לחץ נוסף על הלוחמים לפעול מהר, לעתים על בסיס מידע חלקי. בספר מציג עמידרור אירוע שבו היה מעורב אחד מגדודי חטיבת הצנחנים במילואים שעליה פיקד במלחמת לבנון השנייה. "בעת לחימת גדוד הסיור ברחובות הכפר אל-עודייסה זיהתה תצפית של פלוגת הסיור מתחתיה שבעה לוחמים עם מדים, אפודים ופק"לים רצים. כיוון תנועתן של שבע הדמויות היה עם כיוון תנועת הכוחות ואולם לא במיקום ובתזמון המוכרים, אף שציוד הלחימה של החוליה נראה ציוד מצ'וקמק לא פתח הכוח באש. לפתע זיהה אחד הצלפים כי אחת הדמויות נועלת נעלי פומה אדומות בוהקות. הספק הוסר מבחינתו והוא ירה ופגע בבעל הנעליים האדומות, והמחבל נהרג. מסקנה: אל תצאו לקרב מצ'וקמקים" (עמוד 129). האירוע ההוא נגמר במזל גדול. לא פעם זה נגמר אחרת. באירוע אחר ספר, שהדגים את אותה המורכבות שאתה מתמודדים הכוחות, תואר כיצד, במהלך מבצע "חומת מגן", זיהה קלע בגדוד צנחנים סדיר דמות בחלון בית ונאלץ להחליט תוך שבריר שנייה אם לירות או לא. הוא ירה והרג קצין צה"ל בדרגת רב-סרן.

אין פתרון קסם, זולת השגת המשימה

בספר פירט המחבר שורה של תופעות שעשויות להתרחש ביחידה שחוותה אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו ובהם אובדן אמון במנהיגות מפקדי היחידה, בשרשרת הפיקוד שמעליה ובכוחות סיוע ובכוחות שכנים; אי-שמירה על ערך החתירה למגע עם האויב וזהירות מוגזמת. למעשה, מציין עמידרור, הסכנה האמיתית של אירועים אלו הם בכך שהם פוגעים באפקטיביות של הכוח. אבל תופעות אלו אינן מחויבות מציאות. כך למשל ציין, ספג אחד הגדודים בחטיבה, עליו פיקד נמרוד רגב, מספר רב של נפגעים בשני אירועים קשים: פגיעת הקטיושה בפלוגת המפקדה בכפר גלעדי ומקרה של ירי כוחותינו על כוחותינו שבו נהרג לוחם ונפצעו 12 נוספים. עם זאת, ציין עמידרור בגאווה, "לחימת הגדוד ויכולתו למלא משימות רבות נוספות לא נפגעו. רוח הלחימה, המקצועיות והמנהיגות של המג״ד ושל סגנו, מטה הגדוד ומפקדי הפלוגות, בצד לכידות הגדוד, הם שעשו את ההבדל" (עמוד 51).

גנרל ג'יימס מאטיס, גרס שאין פתרון טכנולוגי לתופעת הדו"צ, (מקור: ויקיפדיה).

אין לתופעת האש הידידותית פתרון קסם טכנולוגי. בספר מופיעה קביעתו של גנרל חיל הנחתים האמריקני, ג'יימס מאטיס (לימים שר ההגנה), כי לא ניתן לפתור את "בעיית הזיהוי הקרבי עם טכנולוגיה לבדה. בכל פעם שמתרחש ירי כוחותינו על כוחותינו, יש אדם – גורם אנושי – ששגה. התשובה היא ביחידות מגובשות ומאומנות היטב" (עמוד 149). כמו מאטיס, גם עמידרור אינו חסיד של הטכנולוגיה, ואף מזהיר מפני הישענות יתר עליה. אימונים, הטמעת לקחים (בהקשר לכך מלין עמידרור כי צה"ל אינו מיטיב לשמר את הידע ותחקירי האירועים בקרב היחידות) והשארתם של מפקדים בעלי ניסיון, שחוו אירועי דו"צ במערכת ובצבא הם הפתרון. בשיחה עמו הדגיש עמידרור שצה"ל דווקא יודע לשמר ואף לקדם מפקדים שתחת פיקודם התרחש אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו, ובתנאי שלא התרשלו ("במלחמות", הוא אומר, "לא טועים רק אלו שלא היו שם"). רק בסבב המינויים שהתקיים השבוע קודם לאלוף קצין שפיקד על גדוד צנחנים ב"חומת מגן", באירוע הדו"צ שהוזכר קודם לכן. הוא לא התרשל וניתן להעריך שבעקבות האירוע הוא ושכמותו צרובים במודעות לנושא, ומטיפים לזהירות, לצד הצורך לחתור למגע עם האויב. שכן, המסר העיקרי של עמידרור הוא שאסור שהדו"צ והחשש ממנו יפגע באפקטיביות המבצעית ויאט עד יסרס את הכוח. "דווקא השגת המשימה, מהר ככל שניתן, היא שתצמצם את כמות הנפגעים, וכתוצאה מכך גם את מספר נפגעי הדו"צ".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.11.2017)
מודעות פרסומת

דברים שאמרתי בטקס פרס יצחק שדה לספרות צבאית, תשע"ז – 2017

וידאו

אתמול הוענק פרס פרס יצחק שדה לספרות צבאית, תשע"ז – 2017. חבר השופטים כלל את יו"ר הוועדה, הפרופסור דינה פורת, תא"ל (מיל') יעקב אבן ואני. בפרס הראשון זכה ד"ר תא"ל (מיל') ערן דולב עבור ספרו "אלונקה על גב גמל". את הפרס השני קיבלו במשותף אל"מ (מיל') מוקי בצר על ספרו "חייל חשאי" והעיתונאי מתי פרידמן על ספרו "דלעת". להלן הדברים שאמרתי מטעם חבר השופטים בטקס בבואנו לנמק את בחירתנו להעניק את הפרס למתי פרידמן.

ברכות לזוכים.

30.10.2017

 

הצורך הוא אבי ההמצאה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "קוסמי הנשק" מתאר כיצד הפכה ישראל למעצמה צבאית ולאחת המובילות בפיתוח אמצעי לחימה. אך לצד פיתוח הפיתרונות הטקטיים יש להתייחס גם למהלכים שיפתרו את האתגרים האסטרטגיים.

זוהי אמת מקובלת שהצורך הוא אבי ההמצאה. בספרם "קוסמי הנשק" (הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2017) מתארים יעקב כץ, העורך הראשי של העיתון "ג'רוזלם פוסט", ואמיר בוחבוט, הפרשן לענייני צבא וביטחון של אתר "וואלהNews", כיצד הפכה מדינת ישראל, מדינה קטנה במזרח התיכון, למעצמה צבאית מן החשובות ביותר בעולם ולחלוצה בתחום פיתוח אמצעי לחימה מתקדמים. "על פי ג'יינס, פרסום הסחר הצבאי הבריטי, ישראל היא אחת משש יצואניות הנשק הבכירות בעולם. כלי הנשק לבדם מהווים כ־10 אחוזים מסך כל סחורות הייצוא של המדינה, ומאז 2007 ייצאה ישראל נשק בכ־6.5 מיליארד דולרים מדי שנה בשנה. ב־2012 קבעו 1,000 החברות הביטחוניות שלה שיא חדש, וייצאו כלי נשק בשווי 7.5 מיליארד דולר" (עמוד 16). בהתחשב בזה שלפני כ-60 שנה, שני ענפי הייצוא העיקריים של ישראל היו תפוזים ושיניים תותבות, וכיום אלה אלקטרוניקה, תוכנה ומִכְשׁוּר רפואי מדובר במהפכה של ממש. הספר מתאר את האירועים, התהליכים והאנשים שעמדו במוקד המחקר והפיתוח של כמה ממערכות הנשק והטכנולוגיה החשובות שייצרה ישראל, ובהן הלוויינים, מערכות הגנה מפני טילים דוגמת כיפת ברזל, מערכת "מעיל רוח" למיגון טנקים, מטוסים ללא טיס (מל"טים) ועוד.

עוד מהדורה של "מדינת הסטארט אפ" (Start-up Nation), גרסת התעשיות הביטחוניות, (מקור: סימניה).

הספר נפתח בתיאור סיור שקיים בשעתו הרמטכ"ל בני גנץ בחטיבה המרחבית שומרון. בתום הביקור החליט גנץ לערוך תרגיל פתע ל"אלוף משנה נמרוד אלוני, מפקד החטיבה האזורית, שבדומה לרמטכ"ל החל את הקריירה הצבאית שלו בצנחנים" (עמוד 11) ולכוחות שבפיקודו. במהלך נסיעתו למנחת ממנו היה עתיד להמריא במסוק להמשך יומו, הורה הרמטכ"ל לעצור את הרכב ודיווח למח"ט שהג'יפ שלו נפגע ממטען צד, הוא עצמו פצוע ואחד החיילים נחטף. החטיבה המרחבית הקפיצה כוחות לסגירת המרחב בעוד הרמטכ"ל התבונן בהם והציץ מפעם לפעם בשעונו בכדי לאמוד את יעילות התגובה. המסר של גנץ היה ברור: "ברמה כזאת של אי-ודאות באזור קרוב לוודאי שלא יהיו לנו המותרות של קבלת התרעה בפעם הבאה שהמלחמה תידפק על הדלת" (עמוד 14). הניצחון, לתפיסתו, יושג בשל מוכנות הכוחות למשימה ומשום שהם יישענו על אמצעי הלחימה והטכנולוגיה המתקדמים ביותר.

הישראלים נכונים יותר לקחת סיכונים 

הרמס 450 מתוצרת אלביט בטיסה, (מקור: ויקפדיה).

כשקוראים את הספר הוא מצטייר כעוד מהדורה של "מדינת הסטארט אפ" (Start-up Nation), גרסת התעשיות הביטחוניות. לשיטתם של המחברים בישראל קיים זלזול מופגן בפורמליות, בנהלים ובביורוקרטיה. זה קיים בצבא, בעסקים ובשאר מערכות הממשל. כדי להמחיש זאת מצוטט בספר מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף עידו נחושתן, בהתייחסות לטיסה שביצע באף-16 במהלכה שימש כנווט. הטייס היה קצין צעיר כבן 25. "אין דרגות בתא הטיס" (עמוד 20), אמר נחושתן למחברים. בספר מצטיירים קציני צבא ואנשי עסקים ישראלים כמי שנכונים יותר לקחת סיכונים בהשוואה למקביליהם במדינות מערביות. כך למשל מובא סיפור של נפתלי בנט, כיום שר החינוך וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני, אשר "שירת כקצין בסיירת מטכ"ל ובמגלן, שתי יחידות המתמחות במבצעים חשאיים עמוק מעבר לקווי האויב. בגיל 21 בנט כבר הוביל 100 חיילים במבצעים בלבנון" (עמוד 166). כיזם היי-טק צעיר הציג בנט את התוכנה שפותחה בחברת ההזנק שלו לבנק בניו-יורק. בעוד ששותפיו היו מלאי חששות היה בנט רגוע, שהרי בניגוד לתקופה בה פעל בלבנון בפגישה העסקית הזו איש לא ימות או יעלה על מטען.

מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, האלוף (מיל') אודי שני, אמר למחברים כי יתרונה של ישראל מגיע משילוב של שלושה יסודות. "יש לנו אנשים חדשנים, ניסיון קרבי כדי לדעת לְמה אנחנו זקוקים, ושימוש מבצעי מיידי לְמה שאנחנו מפתחים, מכיוון שאנחנו נמצאים כמעט תמיד במצב של מאבק" (עמוד 32). כדוגמה מביאים המחברים את סיפורו של המהנדס עמית וולף, שעשה את שירותו הצבאי כלוחם ביחידה המובחרת מגלן. כתוצאה מכך הבין וולף "דרך הרגליים" את הצורך המבצעי של הכוחות לדעת מה מסתתר מאחורי הפינה או הגבעה הבאה והגה את פיתוח המל"ט "פנתר" של התעשייה האווירית המסוגל להמריא ולנחות אנכית. החיבור הזה מסייע רבות למערכת הביטחון הישראלית, כמו גם למאמצים המדיניים, במה שהמחברים מכנים "דיפלומטיית הנשק" במסגרתה סוחרת ישראל באמצעי הלחימה שפיתחה ומייצרת אגב כך בריתות אסטרטגיות וקשרי מסחר. הצד השני של המשוואה הוא העובדה שזה נובע מצורך חיוני. דוגמה לכך היא טיל הפופאי, טיל מונחה מדויק שמגיע לטווח של מעל 100 קילומטרים. "אם ישראל לא תייצא את הפופאי, רפא"ל לא תוכל להרשות לעצמה לפתח ולייצר אותו" (עמוד 230). כלל זה נכון כמעט לכל מערכת נשק מתקדמת שפיתחה ישראל.

 הטכנולוגיה היא לא העיקר  

למרות הפתרונות הטכנולוגיים פורצי הדרך מבקשים המחברים להדגיש כי בסופו של יום עיקר המענה לאתגריה הביטחוניים של ישראל נותר היתרון האנושי. להמחשה מתארים המחברים שורת אירועים מן האינתיפאדה השנייה. בפברואר 2003 נכנס תא"ל גדי איזנקוט לתפקידו כמפקד אוגדת יהודה ושומרון. אחת ההחלטות הראשונות שלו היתה להוציא את הטנקים מהאזור, משום שלתפיסתו העליונות הצבאית שהושגה באמצעותם פעלה לרעת צה"ל. "באותם ימים הגה מי שלימים נבחר להיות הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל את המשפט: "את הטרור צריך לנצח עם אם-16 ולא עם אף-16". איזנקוט האמין כי ניתן להשיג הרתעה באמצעות הנכונות להסתכן ולהילחם. טכנולוגיה יכולה להיות מרשימה מאוד, אבל בסוף, הממד האנושי ורוח הלחימה הופכים לפעולה משפיעה נגד הטרור" (עמוד 256).

כרזת הסדרה "פאודה" בנטפליקס, (מקור: IMDB).

שנה מאוחר יותר נדרש איזנקוט לאשר מבצע במרחב השומרון שנדמה שכאילו יצא מסדרת הדרמה והמתח "פאודה" (שבקרוב תשוב לעונה שנייה), שעסקה בצוות מסתערבים בשטחים. נוכח מידע שהתקבל אודות מקום הימצאו של מבוקש בכיר שעשוי היה להימלט בכל רגע, נדרש מפקד האוגדה להחליט אם לאשר לכוח בן ארבעה מסתערבים, חלקם מחופשים לנשים, להיכנס לשטח ולנסות לעצור את המבוקש, מבלי שיהיו ברשותם כוחות חילוץ זמינים. "תא"ל איזנקוט החליט לאשר את המבצע למרות הסיכון הרב. הכוח נכנס ללב השטח הפלסטיני, עצר את המבוקש ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אחרי שנים סיפר איזנקוט שהבין כי למרות החשש לאשר את הפעולה, לא נותרו המסתערבים לבד בשטח. מעליהם ריחפו שלושה כלי טיס בו זמנית, אמצעי איסוף מתקדמים ממספר רב של כיוונים ותצפיות נוספות כולל סוכנים בשטח. מבחינתו של מפקד האוגדה, ידעו ארבעת המסתערבים לטפל במידת הצורך גם בשמונה מחבלים חמושים. העליונות הטכנולוגית-מודיעינית סייעה בהחלטתו, אך הרמה המקצועית של המסתערבים וניסיונם המבצעי הכריעו בשאלה" (עמוד 258).

למרות ההבנה הזו נראה כי בעשרות השנים האחרונות התמקד צה"ל בעוצמת החומר ואמצעי הלחימה, ובחיפוש מענה טכנולוגי לבעיות המבצעיות, דוגמת האיום הרקטי ואיום המנהרות. אך כפי שהוכח גם במלחמת לבנון השנייה וב"צוק איתן", צה"ל חייב לשפר את מוכנותו בתחום המקצועי של הפעלת התמרון המהיר ללב מערכי האויב ולעומק, כמו גם בפיתוח החשיבה היצירתית והתחבולנית, שכן בסופו של דבר הלוחמים בקצה שפועלים בשטח האויב הם מי שמשיגים את ההכרעה. השינוי, מציינים המחברים, ניכר עם מינויו של איזנוט לרמטכ"ל, שכן הוא תרגם את ניסיונו באיו"ש ובהמשך כראש אמ"ץ ב-2006, לכדי תכנית בניין כוח רב-שנתית "שכללה השקעה ניכרת בשילוביות מבוססת רשת, סייבר, גרף אימונים ברור וקשיח ומדדי כשירות עבור הלוחמים באוויר, בים וביבשה, כדי שכוח קטן של צה"ל ינצח כוח גדול. זה עתיד הלחימה של צה"ל" (עמוד 259). עיקרון זה עומד גם מאחורי המהלכים שמקדם כעת הרמטכ"ל לשיפור תנאי השירות של לוחמי החוד המתמרנים לשטח האויב, כמו גם להתמקצעות יחידות העילית (סיירת מטכ"ל, שלדג, 669 ושייטת 13) שישרתו שירות ארוך בהרבה, בדומה לטייסים, ואף ירכשו השכלה גבוהה.

כוח צה"ל בתרגיל, (צילום: דו"צ).

הספר מרתק ומתאר תהליכי מחקר ופיתוח מרשימים במיוחד. עם זאת מוטב היה שהמחברים יקפידו על העובדות והפרטים. השר בנט למשל, לא היה בן 21 (בדיוק בתום הכשרתו כקצין) כשהוביל חיילים כה רבים בלבנון ולקהלני לא היו כ-150 טנקים בפיקודו בקרבות ב-1973, אלא הרבה פחות. חסרה גם קצת ביקורת בספר, על סוגיות כמו מכירת ידע ביטחוני ואמצעי לחימה ישראליים ללקוחות מפוקפקים בדרום אמריקה ובאפריקה, ובהם לדרום סודאן בעת מלחמת אזרחים. כאמור, הצורך הוא אבי ההמצאה וכפי שהספר מתאר צרכי הביטחון של ישראל חייבו אותה לפתח מערכות נשק מתקדמות ולפעול כל העת באופן יצירתי ותחבולני. מנגד, הצורך אף פעם לא היה מציאה גדולה. כל עוד זו המציאות מוטב שיהיו בידי ישראל פתרונות נקודתיים, אבל כדאי גם לפעול לשינוי המציאות הזו לטובה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.09.2017)

אפקט מרבי, אשמה מזערית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התקיפה בסוריה, שמיוחסת לחיל האוויר, היא המשך ישיר למערכה שמנהלת ישראל למניעת התעצמות אויביה, אולם היא גם בבחינת "עליית מדרגה" שעשויה לחייב את סוריה להגיב. נקווה שיהיה שקט. 

בספר נדרשת ארה"ב לפעול כנגד איום מבלי שתחצה את סף הפעילות הגלויה ותסלים את המצב למלחמה של ממש, (מקור: סימניה).

בספר המתח "המרד על השארק" (הוצאת אריה ניר, 2002) תיאר הסופר הבריטי, פטריק רובינסון, תרחיש בו מאיימת ברית סינית-איראנית על האינטרסים האמריקנים במפרץ הפרסי. בספר ממקש הצי הסיני, בסיוע האיראנים, את נתיב מכליות הנפט המפליגות במפרץ. כשכמה מכליות טובעות כתוצאה מכך, הדבר מביא לעלייה במחירי הנפט ומסחרר את המערכת הכלכלית כולה. בתגובה מחליט היועץ לביטחון לאומי לנשיא ארצות הברית, אדמירל ארנולד מורגן, על פעולת תגמול מידית. היעד – בית הזיקוק החדש שמפעילה סין באיראן. מאחר וארצות הברית אינה מעוניינת לנהל מערכה גלויה כנגד שתי המדינות, מטיל האדמירל, אשר שירת "כמפקד צוללת גרעינית" (עמוד 13), את המשימה על יחידת הקומנדו הימי של הצי האמריקני (ה-Navy SEALs). כך תשיג ארצות הברית "אפקט מרבי, האשמה מזערית" (עמוד 115), כפי שמנסח זאת מורגן.

רובינסון, שמשפע העלבונות הגזעניים שכלל בספר כלפי אויבי ארצות הברית, ניתן להניח שהוא אחיו האבוד של סטיב באנון (יו"ר אתר החדשות הימני-קיצוני "ברייטברט"), מעריץ את יחידת הקומנדו האמריקנית, והיא תופסת בספריו מקום של כבוד. לשיטתו, "אם הם אינם יכולים לעשות את זה, זה בלתי אפשרי" (עמוד 124). תיאורו את מפקד הכוח הפושט נשמע יותר ככרזת קרטון לעידוד גיוס ליחידה מאשר כבן-אדם אמיתי: "סגן-אלוף ראסל בנט נמנה עם אותם חיילי קומנדו ימי שזכו במספר אותות ההצטיינות הרב ביותר בשירותם ביחידת ה-SEALs" (עמוד 129). ניכר שניסה בספריו ללכת בעקבות הסופר טום קלנסי, אך לא בהצלחה יתרה. האופן שבו תיאר את שיטות הלחימה של הכוח הפושט, מלמד כי הסתמך יותר על סרטים וסדרות (רק לאחרונה יצאה סדרת דרמה אודות היחידה בערוץ ההיסטוריה, ואחרת עתידה לעלות לאוויר החודש), מאשר על פרסומים מקצועיים. למי שתהה, הכוח אכן הצליח לחדור ליעד, לחבל בו ולהשמידו במבצע דרמטי, שבתורו מוביל לתפנית בעלילה. למרות החסרונות, המחבר הציג בספרו תרחיש מורכב שבו מדינה הנחשבת לחזקה במיוחד נדרשת להתמודד עם איום משמעותי על האינטרסים הלאומיים שלה מבלי שתחצה את סף הפעילות הגלויה ותדרדר למלחמה של ממש.

תקיפה שהיא עליית מדרגה

מטוס F-15 של חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

התקיפה שעל-פי פרסומים זרים ביצע חיל האוויר הישראלי בסוריה ביום חמישי לפנות בוקר, היא דוגמה חיה לתרחיש שתיאר רובינסון בספר. היעד היה מפעל ייצור נשק כימי (או שמא מפעל טילים) הממוקם בקרבת העיירה מסיאף, 70 קילומטרים מבסיס חיל האוויר הרוסי שבלטקיה. כמו בספר, הפשיטה מתרחשת כשהכוחות האמריקנים פרוסים במפרץ בכוננות מבצעית גבוהה, גם ישראל, באם תקפה בסוריה, עשתה זאת כש"הישבן מכווץ" בעיצומו של "אור הדגן", התרגיל הגיסי הרחב ביותר שביצע צה"ל זה 19 שנים. העובדה שהתקיפה נעשתה למרות שהרוסים פרסו בבסיס מערכות הגנה אווירית מתקדמות מסוג S-400, מלמדת על היכולות המבצעיות הגבוהות שבידי העומדים מאחוריה. אם אכן היתה זו ישראל שתקפה, הרי שמדובר במבחן משמעותי ראשון לאלוף עמיקם נורקין, מפקד חיל האוויר החדש.

ישראל היא אכן מעצמה אזורית היודעת לשרטט בבירור ליריביה קווים אדומים. בטקס לציון עשרים שנים לפטירת הנשיא לשעבר (שהיה גם ראש אמ"ן) חיים הרצוג, הצהיר ראש אמ"ן, הרצי הלוי, כי ישראל מטפלת באיומים עליה, "בקרובים כמו ברחוקים, ואויבינו בכל הגזרות מכירים היטב את טעמו של השילוב בין המודיעין המדויק ליכולות המבצעיות". על-פי פרסומים זרים שילוב זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בתקיפה שביצעו לפני כעשור מטוסי חיל האוויר, במהלכה הושמד הכור הגרעיני הסורי בדיר א-זור בטרם הפך פעיל. פרסומים אלה טענו כי בהמשך לכך התנקשו, שנה מאוחר יותר, לוחמי שייטת 13 בחיי יועצו הבכיר של בשאר אל-אסד, הגנרל מוחמד סולימאן, שהיה אחראי על תכנית הגרעין הסורית, בביתו שבטרטוס. הצורך של ישראל להגן על האינטרסים הביטחוניים והלאומיים שלה ולמנוע את התעצמות אויביה בחזית הצפונית, בין שבסוריה ובין שבלבנון (ולדחוק את רגלי האיראנים מן הזירה) אינו פחות מן השאיפה להימנע ממלחמה. בשל כך נשמרת מדיניות העמימות. זהו, אולי, לקח נוסף שהופנם מ"מבצע אופרה", תקיפת הכור העיראקי ב-81' שלאחריה מיהר ראש הממשלה בגין לפרסם שמדובר בפעולה ישראלית. אם אין אשמה ברורה הצד השני אינו חייב בתגובה.

לוחמי שייטת 13 בתרגיל, (צילום: דו"צ).

בראיון פרישה שקיים, אישר מפקד חיל האוויר הקודם, אמיר אשל, שהחיל ביצע כמאה תקיפות בזירה הצפונית ובחזיתות אחרות שמטרתן סיכול התעצמות. למרות זאת את התקיפה האחרונה הגדירו חלק מהפרשנים כלא שגרתית ואף כ"עליית מדרגה" בשל השיוך המובהק של היעד לסוריה ולא לחזבאללה וקרבתה לבסיס הרוסי. הדבר עשוי לחייב את סוריה להגיב, למרות מדיניות העמימות. כמו בתקיפה המיוחסת לישראל לפני עשור, גם כעת עומד בראשות המטכ"ל הנוכחי גולנצ'יק ששם דגש ניכר על המוכנות והכשירות המבצעית. זו גם הסיבה לתרגיל הגיסי שתוכנן כשנה מראש (בהכנות אליו עוד הספיק מפקד הגיס, אלוף תמיר היימן, להיוועץ באלוף מאיר דגן, שהתרגיל קרוי על שמו) ולא תקיפה חשאית כזו או אחרת. אם ניצלה ישראל את התרגיל בכדי לבצע תקיפה חריגה בסוריה, מוטב כי תזכור שהחשבון עשוי להיות מוגש גם מאוחר יותר, וכי גם לסורים ישנם כוחות פרוקסי שמאפשרים לתוקף להישאר במרחב הכחשה.

"נקווה שיהיה שקט"

בסיום ספרו של רובינסון נפגש היועץ לביטחון לאומי עם השגריר הסיני, לינג, ומזהיר אותו כי בדומה לימי האימפריה הרומאית, עת שרר עיקרון השלום הרומאי (בלטינית: פַּאקס רוֹמָנָה), על-פיו הובטח אורח חיים מוגן לאזרחים שבשטחי האימפריה באמצעות גבולות מבוצרים והלגיונות הרומיים, הרי שכיום שורר "פאקס אמריקנה, לינג, ואל תשכח את זה" (עמוד 350). רובינסון השמרן והניצי סיים ספרו באופן שבו משיבה ארצות הברית את מאזן ההרתעה ההדדית מול סין על כנו, אך לא יותר מכך. מאז עברו כמעט שני עשורים וארצות הברית הספיקה לשקוע בשתי מלחמות והתנהלותה בצפון קוריאה ובסוריה מלמדת שעיקרון זה כבר אינו תקף. במרחב שבו פועלת ישראל אפשר להגדיר את מדיניותה כ"פאקס ישראליאנה". אבל גם כאן, בדומה לספר, ישנה בין ישראל, חזבאללה וסוריה (שנתפסות כיום בצה"ל כמקשה אחת ולא כחזיתות נפרדות) משוואת הרתעה הדדית. ציטוטים בלטינית זה נחמד אבל נוכח העובדה שישראל רחוקה רק כמה צעדים מוטעים – שלה או של אויביה – ממלחמה, ציטוט אחר, של יוסי בנאי בשיר ישן של משינה, נשמע מתאים בהרבה: "נקווה שיהיה שקט".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 08.09.2017)

 

משימה בלתי אפשרית: הגרסה הישראלית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו החדש של יונתן דה שליט, "צוערים", מותח יותר מקודמו ומציג גרסה ישראלית לסדרה "משימה בלתי אפשרית" וגם סוכנת חשאית שאי-אפשר שלא להתאהב בה.

"הם האנשים שלה, היחידה שלה. הם במלחמה. ככה נראית המלחמה שלה" (עמוד 228). הציטוט הזה, הלקוח מספרו החדש של הסופר יונתן דה שליט, מכיל בתוכו את הספר כולו. דה שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית, פרסם לפני שנתיים את ספרו הראשון, "בוגד", שהיה מעין הומאז' לספר "החפרפרת" מאת ג'ון לה קארה. כמו סופר הריגול הבריטי המפורסם, שאת האוטוביוגרפיה שלו הוא תרגם לעברית, גם דה שליט כותב תחת שם בדוי ומאותה סיבה ממש – הוא עדיין בשירות פעיל. ספרו החדש, "צוערים" (הוצאת כתר, 2017), מתרחש זמן קצר לאחר שהסתיים הספר הקודם.

כרזת הסרט האחרון בסדרה. דה שליט מציג את הגרסה הישראלית, (מקור: ויקיפדיה).

"כמעט שנה חלפה מאז חשפו את הבוגד. יערה הייתה אז בחופשה ללא תשלום מהמשרד, ומיכאל תורג'מן גייס אותה לצוות של אהרן לוין, ראש המוסד לשעבר. זה נגמר לא טוב. המצוד אחר הבוגד היה מהיר ומסחרר. הם הצליחו לזהות אותו בתוך חודשים ספורים, ולחרדתם גילו שמדובר ביועצו הקרוב של ראש הממשלה" (עמוד 6). ראש ממשלת ישראל – כל דמיון לרה"מ הנוכחי הוא על אחריות הקורא – מטיל על יערה שטיין, לוחמת מוסד יפיפייה וקשוחה, ‬להקים‭ ‬יחידת‭ ‬צוערים‭ ‬חשאית שתפעל‭ ‬לפי‭ ‬חוקים‭ ‬משלה‭ ‬ותיענה‭ ‬רק‭ ‬לפקודותיו. לדבריו, הוא "צריך – מדינת ישראל צריכה – לבנות יכולת חדשה. בעצם, מדובר ביכולת שהייתה לנו בעבר ונשחקה. אנחנו צריכים כוח קטן ומיומן שיוכל לפעול בחשאיות מוחלטת, בניתוק גמור מהמדינה. כוח שאפשר להתכחש לו, אם לא תהיה ברירה. כוח שיוכל לפעול מהר, בנחישות, באגרסיביות, בלי מגבלות של נהלים ואישורים ויועצים משפטיים" (עמוד 9). הפעם בחר המחבר לנטוש את המחוות ללה קארה (אם כי לא לגמרי) וללכת על קו שמזכיר יותר את "משימה בלתי אפשרית", ורק חסר שראש הממשלה יגיד ליערה שהמשימה שלה, אם תבחר לקבל אותה…

היחידה, המכונה "שרב", מתאימה ליערה כמו כפפה ליד, שכן גם היא כזו, סוס שחור (אם להשאיל מהדיאלוג האפלטוני בין סוקרטס לפיידרוס) שאינו משחק על-פי החוקים. השוני הזה בא לידי ביטוי בכך שנקמה היא אחד המניעים שבשמם פועלת יחידת "שרב" של יערה. לא רק סיכול טרור ופגיעה במי שמוגדר כ"פצצה מתקתקת", אלא גם נקם ועשיית דין באלו העוסקים בהסתה ובטרור.

דרושים: אנשים עם חסך

גיבורה קשוחה שאינה מראה כל רגש. עטיפת הספר, (מקור: סימניה).

הסגן של יערה בפיקוד על היחידה הוא אמנון אסלן, יוצא יחידות המבצעים של השב"כ והמוסד, שפעל לצדה במצוד אחר הבוגד בספר הקודם ומאחוריו "מאות, אולי אלפי פעולות דומות, באזור שכם וג'נין ודיר אל־בלח ונבטייה וצידון ומרסיי וצוג ומנילה" (עמוד 220). כשהוא מבקש מיערה למנות את התכונות הדרושות לאנשי היחידה שיקימו, היא מציינת שחשוב שתהיה להם "אמינות מוחלטת, יכולת בין-אישית גבוהה, קור רוח, יכולת מימוש, אופטימיות וחסך" (עמוד 22). צריך שייחסר להם משהו, שיהיה איזה חור בנשמה שתמיד ישאפו למלא. יערה היא לוחמת מיומנת, שמחביאה את הרגשות שלה עמוק מתחת למעטה של נוקשות וקרירות. כך למשל, רגע אחרי שסיימה לחקור פעילת טרור "יערה ירתה שני כדורים בראשה. היא יצאה מהמחסן הקר אל הלילה השחור הקפוא והיטיבה את צווארון המעיל" (עמוד 150). ככה, כאילו כלום. אולי זה החסך שלה, היכולת לייצר אינטימיות וקרבה של ממש עם אנשים. עבור ששת‭ ‬צוערי‭ ‬היחידה, ‬גברים‭ ‬ונשים‭ ‬מוכשרים ויוצאי-דופן, החסך מתבטא בדברים אחרים. יש מי שבא בשביל האקשן ויש מי שבשביל תחושת השייכות.

בצעד יוצא-דופן מחליטה יערה להכשיר את הצוערים אחרת מכפי שנעשה עד כה בארגונים ביטחוניים. במקום לעבור את הקורס ואז לצאת לפעילות, הכשרת הצוות תתבצע בשטח, תוך כדי עבודה מבצעית. כמענה לבקשתו של עמית מן הביון הגרמני, יוצא הצוות לגרמניה במטרה להתחקות אחר אהובתו שנעלמה. עד מהרה מתברר להם כי לפניהם ניצבת פרשה מורכבת בהרבה, שמעורבים בה ‬צאצאי‭ ‬כנופיית‭ ‬בּאדֶר–מַיינהוֹף. אם בספר הקודם נדרשו גיבוריו של דה שליט לאתר בוגד יחיד שפעל עבור רוסיה, הפעם עליהם לסכל מזימה שטנית בהרבה. בהנחיית ראש היחידה למבצעי חו"ל של הגֶה־אֶר־אוּ, המודיעין הצבאי הרוסי, גנרל סרגיי איוואנוב, ש"פיקד בעבר על דיוויזיית כוחות מיוחדים, ועבר למודיעין הצבאי" (עמוד 108), הוקמו תאי טרור חדשים של ארגונים שנחשבו ללא פעילים, דוגמת המחתרת האירית והבריגדות האדומות, במטרה להצית גל טרור חדש באירופה המערבית. לדבריו, שאיפתה של רוסיה היא שהאירופאים יחשדו "שאנחנו קשורים לזה או שאנחנו יכולים לעצור את זה. שרק לנו יש יכולת השפעה על הגל הזה, שישטוף את אירופה כמו סיוט. אנחנו רוצים שיפנימו את הכוח שלנו להחזיר את אירופה, את העולם כולו, למקום שאיש מהם לא רוצה לחזור אליו. אבל כדי שזה יצליח זה חייב להישאר עמום, שאנחנו נהיה כמו רוחות רפאים. לכן אנחנו עובדים עם פּרוֹקסי, באי כוח" (עמוד 111). שיטת פעולה זו, של הפעלת כוחות פרוקסי ושימוש בלוחמה קוגנטיבית (תודעתית), היא חלק משמעותי באסטרטגיה הרוסית, כפי שתיאר אותה בשעתו הרמטכ"ל הרוסי גראסימוב.

את מי נחסל הבוקר?

YoavMordechay

סיכת לוחם יחידת 504 של אמ"ן, (מקור: דו"צ).

הספר שהוציא דה שליט מתחת ידו מותח מקודמו. העלילה מתרחשת בקצב מהיר בהרבה וגדושת מתח ופעולה. כבעבר, המחבר היטיב לשלב בבדיה שטווה אזכורים לאירועים אמיתיים שהופכים את הסיפור למציאותי בהרבה. כך למשל, כאשר הצוות מתכנן פעולת התנקשות, מציעה אחת הצוערות לאסלן שיפעל מחופש לאישה, דבר שיקל עליו לסגת מן הזירה. בתגובה שאל צוער אחר האם כוונתה שיפעל "כמו אהוד ברק?" (עמוד 208), ומתייחס למבצע אביב נעורים, במהלכו התנקשו לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקוד ברק בבכירי ארגון ספטמבר השחור בלב ביירות, כנקמה על טבח הספורטאים במינכן. גם סיכת לוחמי "שרב", שמוענקת לצוערים, שבה משובצת אבן מגביש שנחצב בהרי ירושלים, מזכירה את הסיכה שעונדים לוחמי יחידה 504, עוצבת המודיעין האנושי של אמ"ן. בסיכה המקורית משובצת אבן שחורה מסלע שמקורו בסוריה, שגודלה משתנה ממפעיל למפעיל. העובדה שלא כל פעילויות היחידה מצליחות, או לחלופין מסתיימות, ללא גרימת מה שמכונה "נזק אגבי" (פגיעה בחפים מפשע), תורמת גם היא לראליזם של העלילה. חוקי הסטטיסטיקה של העולם המִבצעי לא מאפשרים רק הצלחות. "זרע הכישלון טמון בכל פעילות, וכאשר מדובר במבצע חיסול – גְרף הסיכון עולה בתלילות" (עמוד 225).

מנגד, היחידה שיצר דה שליט פועלת ממש כמו צוות "משימה בלתי אפשרית", ולפחות אחת מפעולותיה כמו יצאה מפרקי הסדרה, וסבירה ואפשרית ממש כמותם. נראה כי דה שליט בחר לתאר כך את פעולות היחידה כדי להדגיש עד כמה היא שונה ולא-קונבנציונלית ביחס לארגוני המודיעין הממוסדים של ישראל, אך הקורא נותר תוהה האם פעולות כאלה בכלל אפשריות. אחד מגיבורי הספר מציין ש"למרות כל החידושים הטכנולוגיים, בסופו של דבר צריך להתקרב פיזית לאובייקט שמעניין אותך. האזנות טלפוניות, מחקרי תקשורת, עבודה בסייבר, כל אלה חשובים ונחוצים. אבל כשמדובר בבני אדם – בהם צריך לגעת" (עמוד 81). והנה, על אף קביעה זו, הספר פחות נוגע במודיעין הקלאסי של הפעלת סוכנים וניתוח מודיעין, ועוסק בשאלה "את מי נחסל הבוקר?", ככותרת מאמר אודות המוסד תחת פיקוד האלוף (מיל') מאיר דגן.

גם בן-דוד שילב בספרו אלמנטים של הליכה על סף תהום, (מקור: סימניה).

גיבורת הספר, יערה, אינה נוטה לקבל מרות ודוחקת את גבול האפשרי, כמו גם את רמת הסיכון לה וללוחמיה, רחוק ככל שניתן. גם סופרים אחרים בז'אנר, דוגמת מישקה בן-דוד, ששירת שנים ארוכות במוסד, בחרו לתאר את גיבוריהם כמי שהולכים על סף התהום. בספרו המצוין "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מודה הגיבור, גדי, תוך שהוא צועד עם מִטען נפץ מתקתק, שהסיבה שהוא פועל כך מורכבת משני חלקים. הראשון הוא היותו מכור "לאדרנלין שזורם בעורקיו ברגעי הסיכון, כמו ברגע זה ובאינספור רגעים אחרים בצנחנים ובמוסד, ועוד חלק הוא באמת טירוף. אחרת היה נפטר מיד מהמִטען. הרי לא חייבים לקֵרב את המוות ״בכוח״. אבל מותר גם שאצלו יהיה משהו מטורף. זו הרי לא עבודה לנורמלים" (עמוד 299). זוהי אכן לא עבודה מתשע עד חמש, והיא מחייבת גם ממד של סיכון, לכאורה בלתי סביר, אך למעשה מחושב.

המתח הקצבי, הגיבורה הלוחמנית והנחושה, שאי-אפשר שלא להתאהב בה, והחיבור עם אסלן, איש המבצעים הוותיק, שמקפיד להוריד אותה לקרקע ולחבר אותה למציאות, עובדים. דה שליט הוציא מתחת ידו מותחן ריגול שתופס את הקורא ואינו מרפה ממנו עד העמוד האחרון, ומבססים אותו כאחד מסופרי מותחני הריגול הטובים בישראל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.08.2017)

הרוסים משפרים עמדות מול נאט"ו \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרוב תקיים רוסיה תרגיל צבאי גדול בקרבת גבולה המזרחי של ברית נאט"ו. בספר המתח "סערה אדומה עולה" שימש תרגיל כזה כמסווה לפלישה רוסית למערב אירופה. הפעם נראה שהרוסים רק משפרים עמדות לסיבוב הבא.

קלנסי הציג תרחיש אפשרי למלחמת העולם השלישית, (מקור: סימניה).

בספרו "סערה אדומה עולה" (הוצאת ספרית מעריב, 1988) הציג הסופר האמריקני טום קלנסי תרחיש מלחמה אפשרי בין ברית המועצות וכוחות ברית נאט"ו. מלחמת העולם השלישית פורצת לאחר שפיגוע שביצעו קיצונים אסלאמיים בבית זיקוק מרכזי הותיר את ברית המועצות עם עתודות נפט מעטות. לתפיסת שר ההגנה, עליהם "להשיג עוד נפט. פשוט מאוד. האפשרות האחרת היא כלכלה נכה, אזרחים רעבים ויכולת הגנה עצמית מצומצמת" (עמוד 29). הפתרון הוא להשתלט בכוח צבאי על שדות נפט במדינות המפרץ הפרסי, עליהן ארצות הברית מחויבת להגן. בכירי הצבא הרוסי הוגים מבצע צבאי – "סערה אדומה" שמו – שמטרתו להעסיק בלחימה את כוחות נאט"ו וארצות הברית באירופה ולמנוע מהן לסכל את ההשתלטות על שדות הנפט.

הרוסים פותחים במבצע הונאה מתוחכם (ברוסית, מסקירובקה) בכדי להטעות את נאט"ו באשר לכוונותיהם ובכדי לייצר עילה למלחמה. קצין מודיעין במילואים בצי האמריקני בשם טולנד הוא היחיד שמבחין בשינוי בדפוסי הפעולה של הסובייטים. כך למשל, הוא מזהה שהם עשו "כמות רצינית של תמרונים מבצעיים, יותר מהרגיל לגבי העונה הזאת" (עמוד 67). כתוצאה מכך הוא מועבר למדור "כוונות" במפקדת הצי שמפקדו הוא קולונל בחיל הנחתים בשם צ'אק לאו. "בהיותו לבוש בסוודר בצבע ירוק-זית האהוב על קציני הנחתים לא נראה לאו כגבר בעל גוף, ומבטא המערב-התיכון שבפיו העיד על גישה נינוחה, כמעט משועממת, לחיים. אבל עיניו החומות אמרו משהו שונה בתכלית. קולונל לאו כבר החל לחשוב לפי קווי המחשבה של טולנד, והדבר לא שימח אותו בכלל" (עמוד 69). במסווה של תמרון צבאי רחב היקף (ממש כמו במלחמת יום הכיפורים) נערכים הרוסים לתקוף את מערב אירופה. כשהמלחמה פורצת, הרבה תודות לערנות שגלה קצין המודיעין, נאט"ו אינה נתפסת עם "המכנסיים למטה". גם כך מציבים הרוסים אתגר משמעותי ומצליחים להפתיע ואף להבקיע. רק תודות להימור מושכל שמבצע גנרל רובינסון, מפקד כוחות נאט"ו באירופה, ששירת ב"וייטנאם, ארבעה מחזורי שירות, האחרון כמפקד האוגדה המוטסת ה-101; נחשב בעיני הצפון-וייטנאמים כטקטיקאי מסוכן וחדשני באופן יוצא מן הכלל" (עמוד 690), מצליחים כוחות המערב להפוך את הקערה על פיה.

הרוסים באים? 

כוחות שריון של צבא רוסיה בתרגיל.

עד כאן הספר, אבל דומה שהמציאות מתכתבת עם הדמיון. לקראת סוף אוגוסט מתכננת רוסיה לקיים תרגיל צבאי הכולל 100 אלף חיילים בגבול המזרחי של ברית נאט"ו. התרגיל, "מערב" שמו (ברוסית, זאפד), יתקיים בבלארוס, בים הבלטי, במערב רוסיה ובמובלעת הרוסית של קלינינגרד, ויכלול את ארמיית משמר השריון הראשונה. הכוח כולל כ-800 טנקים, יותר מ-300 תותחים ותריסר משגרי טילים טקטיים, וכן יחידות נ"מ ולוחמה אלקטרונית. יהיה זה ריכוז הכוחות ההתקפי הרב ביותר שריכזה רוסיה אל מול נאט"ו מאז תום המלחמה הקרה. התרגיל אינו מהווה, ככל הנראה, תגובה לסנקציות הכלכליות החדשות שהטיל הקונגרס האמריקני על רוסיה (בתגובה סילקה רוסיה כמה מאות דיפלומטים אמריקנים משטחה), אלא חלק ממאמציו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לחזק את הכוח הצבאי של רוסיה, שרק בשנים האחרונות פלשה לגיאורגיה, השתלטה על חצי-האי קרים, התערבה במזרח אוקראינה ופרסה כוחות בסוריה. בנוסף ביצעה רוסיה תמרונים מפתיעים ומהירים בים הבלטי והטרידה באמצעות כלי שיט וטיס מטוסים וספינות של נאט"ו.

אז לא, סביר שבניגוד למה שהתרחש בספר, התרגיל לא נועד לשמש כיסוי למתקפה רוסית ממשמשת ובאה. מנגד, התרגיל עשוי לשמש תירוץ להגברת הנוכחות הצבאית של רוסיה בבלארוס, הגובלת בשלוש חברות קריטיות בנאט"ו: פולין, ליטא ולטביה. בהקשר לכך ציין מפקד פיקוד המבצעים המיוחדים של ארצות הברית, גנרל ריימונד תומאס, שעשה את עיקר שירותו בפיקוד על יחידות ריינג'רס וכוח דלתא, לפני כחודש בוועידת הביטחון הלאומית באספן, קולורדו, כי "החשש הגדול הוא שהם לא יעזבו, וזה לא פרנויה". אף שבלארוס מתנגדת לנוכחות קבע של כוחות צבא רוסיים בשטחה, לא מן הנמנע שפוטין ינצל את התרגיל בכדי לעשות בדיוק את זה. כך יתפוס שתי ציפורים במכה אחת. גם יחזיר את בלארוס לתלם תחת ההגמוניה הרוסית וגם ייצר הרתעה מול נאט"ו. התרגיל, אם כן, עשוי להוות שיפור עמדות רוסי מול כוחות נאט"ו שמציב את כוחות היבשה של רוסיה, שגם כך נהנים מיתרון משמעותי בסדרי כוחות, בעמדת פתיחה טובה יותר במקרה של עימות.

מימין: הגנרל סקפרוטי בעת ביקור בישראל לצד מפקד אוגדת עזה, תא"ל יהודה פוקס, (מקור: ויקיפדיה).

אף שהמפקדים הבכירים בפיקוד אירופה של ארצות הברית, האחראי על זירת המבצעים הכוללת את אירופה, רוסיה וגם ישראל, ובנאט"ו הדגישו השבוע בהצהרות לתקשורת כי הסבירות לפריצת מלחמה נמוכה, הרי שהם בכל זאת חוששים להיתפס לא מוכנים. לפני כחודשיים ביקש מפקד כוחות נאט"ו באירופה, גנרל קרטיס סקפרוטי (שבדומה למקבילו בספר של קלנסי, הוא קצין צנחנים שפיקד על האוגדה המוטסת ה-82), מן הסנאט האמריקני משאבים נוספים לחיזוק יכולות תצפית ואיסוף מודיעין של הפיקוד, כמו גם את פריסתה של אוגדת שריון שתהיה מוצבת באירופה בקביעות. סקפרוטי, שנושא בתפקיד כפול כמפקד פיקוד אירופה וכוחות נאט"ו ביבשת, אמר כי כוחותיו יכולים "להרתיע את הרוסים שאנו רואים. אך הפיקוד זקוק לאמצעי מודיעין טובים יותר כדי שנדע בדיוק כאשר דברים ישתנו ואוכל לפקד על כוחות הפיקוד בצורה טובה יותר".

עד שיסתיים התרגיל תפרוס ארצות הברית גדוד צנחנים במדינות הבלטיות הגובלות בבלארוס ותעכב את חילופי הכוחות של קבוצת הקרב שבפולין, כוח רב-לאומי בהיקף של חטיבה. בנוסף, במטרה להגביר את המוכנות התקיים החודש בגאורגיה תרגיל צבאי משותף עם נאט"ו ורק לאחרונה הודיעה שבדיה כי גם צבאה יקיים בקרוב תרגיל משותף עם כוחות נאט"ו בהיקף גדול מבעבר. שני התרגילים לא מתקרבים בהיקפם כלל לתרגיל "מערב" שתקיים רוסיה בסוף אוגוסט בואכה ספטמבר.

משמאל: נשיא רוסיה פוטין והרמטכ"ל גראסימוב צופים בתרגיל צבאי.

האסטרטגיה הרוסית, הכוללת מהלכים לא צפויים, חלקם צבאיים וחלקם במרחבים אחרים דוגמת המרחב הקיברנטי (התערבות בבחירות בארצות הברית מישהו?) הממצה את יתרונותיה של רוסיה ביעילות עובדת. סביר שמהלכים אלו גם יחייבו את נשיא ארצות הברית, טראמפ, לשקול מחדש את מידת המעורבות של ארצו בנאט"ו. לא מן הנמנע שיבחר להגדיל אותה, על אף הכרזותיו בטרם הבחירות. מפקד כוחות צבא היבשה האמריקני, הגנרל פרדריק הודג'ס, אמר שכוחות נאט"ו יהיו מוכנים לכל התפתחות. אולם, ציין הודג'ס, שבשעתו פיקד על חטיבה באוגדה המוטסת 101 במלחמת עיראק, "אנחנו לא הולכים לעמוד על החומות בהמתנה שמשהו יקרה". למרות ההצהרה הצפויה, דומה שהתרגיל, כמו גם התנהלותה של רוסיה בנושאים נוספים, שומרים את נאט"ו על קצות האצבעות כשהיא עסוקה בניסיונות לנחש מה תעשה רוסיה. בדיוק איפה שפוטין רוצה אותם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.08.2017)

 

 

מלחמות שקורות בחורף \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המערכה הקשה שכפו הגרמנים על בעלות הברית, בחבל הארדנים, מתוארת לפרטיה כרומן מתח בספרו המצוין של ביוור. לקחיה צריכים להילמד גם בשדה הקרב היום

לאורך ההיסטוריה אירעו לא אחת מקרים שבהם צבאות ספגו מתקפת פתע קשה, אך מעטות מהן היו נואשות ודרמטיות כמו זו שהייתה למעשה, "ההימור האחרון של היטלר", כשם ספרו החדש של הפרופסור הבריטי אנטוני ביוור (הוצאת ידיעות ספרים, 2017). הספר מביא תיאור שלם של המערכה הקשה ביותר בזירת מערב-אירופה במלחמת העולם השנייה – המערכה בחבל הארדנים.

המינגוויי, משמאל, עם כוחות רגימנט הרלים ה-22 בקרב ביער הירטגן, (מקור: ויקיפדיה).

לאחר שחרור פריז מידי הגרמנים האמינו מפקדי בעלות-הברית שהמלחמה לקראת סיום, בין היתר בשל התקדמות הרוסים בחזית המזרחית. שורה של קרבות כושלים ועתירי קורבנות, ובהם מבצע "גן-שוק" ויער הירטגן, בהם הוכחה "יכולתו המדהימה של הצבא הגרמני להתאושש מאסונות" (עמוד 38), היו אמורים להעמידם על טעותם. כדי להמחיש שאננות זו מתאר ביוור מה העסיק את בכירי המפקדים האמריקנים. הג'נרל ג'ורג' פטון ניהל פלירט עם מרלנה דיטריך, שבאה לצרפת לבדר את חיילי ארצות-הברית, וכמוהו הסופר והכתב הצבאי ארנסט המינגוויי. מעריץ אחר של דיטריך "היה ג'ים גֶוִוין מהדיביזיה המוטסת 82, מייג'ר-ג'נרל יפה תואר וצעיר להדהים שנעשה מאהבהּ. לאחר זמן נעשה גווין מאהבה של מרתה גלהורן, גברת המינגוויי השלישית" (עמוד 64). בשנה האחרונה למלחמה הייתה פריז לחגיגה נודדת.

לגרמנים היו תכניות אחרות

ספרו הטוב היותר עד כה של ביוור, (מקור: אתר סימניה).

אבל לגרמנים היו תוכניות אחרות. למרות האיום ממזרח מצד הצבא האדום, בחר היטלר להטיל את כוחות העתודה האחרונים שלו למתקפת פתע שתפצל את כוחות בעלות-הברית ותגיע עד נמל אנטוורפן, בסיס האספקה החיוני של בעלות-הברית. המטרה – לאלץ את הבריטים והקנדים לנטוש לחלוטין את המערכה ואולי גם לרתום אותם בהמשך למערכה נגד הסובייטים. "היטלר בחר בארדנים כגזרת ההבקעה, משום שהכוחות האמריקניים המחזיקים במקום היו כה דלילים" (עמוד 92). במפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות-הברית (SHAEF) פקפקו הג'נרלים הבכירים בהצלחת מהלך שכזה. המודיעין שלהם הסתמך כמעט באופן בלעדי על המידע שהתקבל מאולטרה, שם הקוד לתקשורת גרמנית מוצפנת שפוענחה על-ידי יחידת המודיעין הבריטי בבלצ'לי פארק. אולם, "פקודתו של היטלר לשמור על דממה אלחוטית מוחלטת בקרב היחידות התוקפות קוימה במלואה, ולפיכך לא יכלו המפענחים בבּלֶצ'לי פארק לקבל תמונה ברורה מיירוטי אולטרה. למרבה הצער, SHAEF הסתמך הרבה יותר מדי על מידע אולטרה, והיה מקובל עליו שזהו מקור כל החוכמה" (עמוד 113). יש בכך דמיון רב להתנהלות המודיעין הישראלי ערב מלחמת יום הכיפורים.

מתחת לאפם הצליח הצבא הגרמני לרכז קבוצת הארמיות, בפיקוד הג'נרל מודל, שכללה שתי ארמיות פַּנצֶר (שריון) ולצידן ארמיית רגלים. ב-16 בדצמבר 1944, ב-05:30 בבוקר, נפתחה המתקפה בהפגזה ארטילרית. תנאי מזג האוויר הקשים – השלג הגיע עד לברכיים – מנעו מהכוחות הגרמנים להיעזר בחיל האוויר. ביום הראשון החזיקו הכוחות האמריקניים מעמד, אך למחרת החלה ההתפרקות והבריחה ההמונית. למעט מספר כיסי התנגדות שבהם הפגינו החיילים האמריקנים אומץ רב, השיגו הגרמנים התקדמות ניכרת וחדרו עמוק לעורפם של הכוחות האמריקנים בארדנים. אזרחים בלגים נמלטו מבתיהם בחששם מפני נקמת הגרמנים, והפאניקה התפשטה עד פריז.

בלי פאניקה

גנרל אייזנהאואר עם צנחני הדיביזיה המוטסת ה-101 בתדריך לפני הצניחה בנורמנדי, (מקור: ויקיפדיה).

המערכה הייתה שעתו הגדולה של הג'נרל האמריקני דווייט אייזנהאואר. אף שהוכשר כקצין חיל-רגלים הצטיין אייזנהאואר לאורך שירותו דווקא כקצין מטה ושימש מפקד כוחות בעלות-הברית באירופה אף שהיה חסר ניסיון קרבי. הפעם, "היה נחוש בהחלטתו להתמודד עם האתגר כמפקד שדה, ולא לנצח על הקרב מרחוק" (עמוד 186). ראשית פקד על כוחות העתודה שלו, דיביזיות הצנחנים 101 ו-82, להשתלט על העיירה בסטון, שחלשה על צומת דרכים חיוני, ועל צמתי דרכים בגזרה הצפונית. שנית, העביר את הפיקוד על האגף הצפוני של הבליטה לפילדמרשל מונטגומרי, צעד שנתקל בהתנגדות פנימית קשה מצד פקודיו האמריקנים אך רתם את הבריטים למאמץ הבלימה. הדיביזיה המוטסת ה-101 השתלטה על בסטון ב-20 בדצמבר, רגע לפני שכותרה על-ידי חמש דיביזיות גרמניות. הצנחנים נשלחו למשימה ללא ציוד מתאים לחורף הקשה, וללא די תחמושת ואמצעי לחימה שיאפשרו את בלימת השריון הגרמני. את המשימה לפרוץ את הכיתור ולשקם את הגזרה הדרומית הטיל אייזנהאואר על קצין השריון הטוב ביותר שלו, הג'נרל פטון.

בתנאי מזג האוויר הקשים ששררו באותו חורף ובעוצמת הלחימה, דמתה המערכה בארדנים באכזריותה לזו שבחזית המזרחית, אולם צנחני הדיביזיה המוטסת 101 סירבו להתרגש מעובדת היותם מכותרים בבסטון. כשחזר המשורר ורץ המ"פ, לואי סִימפּסוֹן, לשוחת השועל שלו מביקור במפקדת הגדוד שאל אותו שכנו אם למד דבר מה חדש. סימפסון השיב כי הדיביזיה מכותרת וחברו השיב בסרקזם, "אז מה חדש?" (עמוד 204). ההומור שחור היה, אולי, התרופה הטובה ביותר שהיתה לחיילים בחזית כנגד העומס והתשישות. בקרבות ביער הירטגן ובארדנים נהגו החיילים לספר כי לאחר חמישה ימי לחימה ביער מתחילים לדבר לעצים. ביום השישי, העצים עונים בחזרה.

הג'נרל פטון, במפגן מנהיגות קרבית מעולה, סובב שלוש דיביזיות בזווית של תשעים מעלות בתוך 72 שעות, ותקף עמן מצפון לבסטון. ביוור כתב ש"פטון חולל מעשה נסים כששינה את פריסת הארמיה השלישית שלו במהירות שכזו" (עמוד 218), אך נראה שסבל מביטחון עצמי מופרז, משום שעד מהרה התברר לו שהכוח הגרמני המכתר את בסטון חזק מכפי שהעריך. בניגוד לגרמנים היה מערך ההגנה האמריקני בעיירה מחורר כמו גבינה שווייצרית. "סרן ריצ'רד וִינטֶרס, סמג"ד 2 מחטיבה 506, אפילו ראה ליד פואה חייל גרמני ששלשל את מכנסיו כדי להתפנות מאחורי עמדת הפיקוד של גדודו" (עמוד 221). וינטרס, קצין צנחנים שהתפרסם כמפקד פלוגת ה' (Easy) שהונצחה בספרו של סטיבן אמברוז ובמיני-סדרה "אחים לנשק", שבה אותו מיד. למרות זאת האמינו המפקדים הבכירים של בעלות-הברית שהכוחות יחזיקו מעמד. היטלר מצדו, ראה בבסטון מהדורה מערב-אירופאית של סטלינגרד והורה על כיבושה בכל מחיר.

הפתעות והטעיות

מפקד הדיביזיה המוטסת ה-101, גנרל מק'אוליף (משמאל) וראש המטה שלו, קולונל קינארד, לאחר הניצחון בבסטון, (מקור: ויקפידיה).

הצעת הגרמנים לצנחנים הנצורים בבסטון להיכנע היא הרגע הדרמטי ביותר בספר. ימים ספורים לפני שהחלה המתקפה הגרמנית נשלח מפקד הדיביזיה המוטסת ה-101, הג'נרל טיילור, לארצות-הברית ואת הפיקוד נטל בריגדיר-ג'נרל אנתוני מֶק'אוֹלִיף, מפקד האגד הארטילרי של הדיביזיה. באותו בוקר העיר אותו ראש המטה שלו, הקולונל קינארד, שהצטיין כמג"ד צנחנים בהולנד, "ואמר לו שהגרמנים שלחו נציגים הדורשים ממגיני בסטון להיכנע, לבל יושמדו באש הארטילריה. מק'אוליף, עדיין רדום למחצה, מלמל "Nuts". כשעלתה השאלה בין קציני המטה על איזו תשובה להמליץ, הציע אחד מהם שמק'אוליף ישתמש באותה מילה עצמה שאמר לקצין שהעיר אותו. כך יצא המסר אל "המפקד הגרמני" הלא-מזוהה – בפועל, היה זה ליטוויץ – ובו המילה האחת הזאת" (עמוד 227). מילת הסלנג "Nuts" (שמשמעותה "ביצים"), כפי שמלמד תרגומו המצוין של עמנואל לוטם, פירושה הבעת בוז והתרסה, או לחלופין קביעה שמעשה מסוים הוא בבחינת טירוף. כשהעירו את מק'אוליף הוא אמר "לעזאזל!"; כשהשיב לאולטימטום, הוא אמר "השתגעת!". כך או כך תשובתו הפכה לאגדה.

ההיסטוריונים קשרו כתרים רבים לעמידתם של הצנחנים בבסטון ולא בכדי, שכן הם לחמו בתנאי נחיתות קשים ביותר במשך שמונה ימים. באחד המקרים "פלוגה של 502 המוצנחת הבחינה בכ-150 אנשי חי"ר גרמנים עם ארבעה טנקי פנצר סימן IV, שפתחו באש לעברה. המ"פ הסיג את אנשיו אחורה לקו היער. הוא פקד על המקלענים שלו לרתק את החי"ר ולשמור את הטנקים "מכופתרים" באש רצופה, ואילו הוא וצוות בזוקה נוסף התגנבו אל הטנקים מהאגף. הם חיסלו שלושה טנקים בבזוקות שלהם, והפלוגה השכנה הורידה את הרביעי. הצנחנים כמעט לא אכלו באותו יום. רובם לא קיבלו יותר מחצי ספל של מרק שעועית לבנה, אבל החזיקו מעמד" (עמוד 264). ב-27 בדצמבר, לאחר ארבעה ימי לחימה קשים, הצליחו כוחות שריון מהארמיה השלישית של ג'נרל פטון לפרוץ את טבעת הכיתור הגרמנית והמצור על בסטון הסתיים. המבצע של פטון היה חיוני, אך גם שנים לאחר מכן סירבו צנחנים, ובהם וינטרס, להכיר לו טובה על כך. לתפיסתם הם לא נזקקו להצלה.

הימור שכשל

חיילי חי"ר אמריקניים בארוחה בחזית, הארדנים ינואר 1945, (מקור: ויקפדיה).

הגרמנים ספגו כ-80,000 נפגעים במערכה וכמוהם בעלות-הברית. אף שהדיביזיה המוטסת 101 ספגה את שיעור ההרוגים הקשה ביותר, 535 מאנשיה נפלו בקרב, הוחלט שמלאכתה לא תמה. "כשנודע לרס"ן דיק וינטרס ש-101 עומדת לעבור לאלזס, הוא חשב: "אלוהים בשמים, אין אף אחד אחר בצבא הזה שיסתום את החורים האלה?" לא היה ספק בכך שהדיביזיה זקוקה למנוחה. בימיה האחרונים בצדו הצפוני של כיס בסטון, נשלחה בתחילה פלוגה ה' של חטיבת החי"ר המוצנח 506 לכבוש את פוּאָה. "כל אחד מהמחליפים שהגיעו למחלקה נהרג בעיירה ההיא," אמר אחד מוותיקי הפלוגה, "ואין לי מושג למה." ההתקפה התנהלה כאסון מוחלט, עד שהוחלף המ"פ בלי גינונים מיותרים" (עמוד 325). המ"פ החדש, רונלד ספירס, תפס פיקוד על הפלוגה תחת אש והשלים את המשימה. לאור מה שעברו בבסטון, אפשר רק לתאר את תחושת ההקלה של אנשי הדיביזיה כשהתברר להם כי הגיעו מאוחר מדי לאלזס מכדי להשתתף בלחימה.

מתקפת הפתע של היטלר לא מוטטה את בעלות-הברית. "כשהעוצבות הגרמניות תקפו, בצריחות ובשריקות, הגנו פלוגות מבודדות על כפרי מפתח כנגד כל הסיכויים. קורבנן סיפק את מרווח הזמן הדרוש לקידום תגבורות, וזו הייתה תרומתן החיונית לניפוץ חלומו של היטלר" (עמוד 340). המחבר, שהוא גם קצין שריון בעברו, הוציא מתחת ידו ספר שנקרא כרומן מותח לא פחות מאשר ספר היסטוריה. בכישרון מספר-הסיפורים שלו מתאר ביוור את המערכה, תוך שימוש באזמל מנתחים חד וביקורתי כמו גם בהומור בריטי שנון. זהו, ככל הנראה, ספרו הטוב ביותר עד כה.

במאמר שכתבו בשעתו ב"מערכות" מנו קציני צה"ל ערן ניב, אליעזר טולדנו ויותם אמיתי, שני לקחים שיש להפיק מן המערכה בארדנים. "תמיד יהיו הפתעות בשדה הקרב שכן לא זו בלבד שבני האדם מוגבלים ביכולתם לתפוס את המתרחש סביבם, אלא גם האויב עושה כל מאמץ כדי להסתיר את כוונותיו, להטעות ולהונות", קבעו. מאחר וההפתעות יתרחשו, הלקח השני הוא ש"יש לבנות יכולות שיאפשרו התאוששות מהירה מהן". זהו הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מספר זה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 28.07.2017)