"אם תושפע מהסיכון שמישהו ימות בכל החלטה, תתקשה להיות יעיל" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרון חכם ותמציתי שטח אדמירל מקרייבן, מהבולטים שבמפקדי הכוחות המיוחדים האמריקניים, עשרה שיעורים שרלוונטיים גם למבצעים מיוחדים, גם לחיילים ומפקדים, אבל גם לאזרחים, שמנסים להשלים את מטלות היומיום ולחזור הביתה בשלום.

באחרונה יצא בעברית הספר "סדר את המיטה שלך" מאת אדמירל ויליאם ה. מקרייבן (הוצאת מטאור, 2020), מהבולטים שבמפקדי הכוחות המיוחדים האמריקניים. בשנת 1976, מקרייבן "התגייס ליחידת ׳אריות הים׳, הקומנדו הימי האמריקני, שם שימש לוחם ולאחר מכן מילא שורת תפקידים מבצעיים ופיקד על כמה מהצוותים ביחידה. הוא לחם במלחמת המפרץ ובהמשך פיקד על צוות הלוחמה בטרור הנחשב למעולה שבצוותים" (עמוד 105). 

הוא לקח חלק במאות מבצעים, ובמאי 2011 "היה מתכננו ומפקדו של מבצע 'חנית נפטון' לחיסול הטרוריסט אוסמה בן לאדן, מנהיג אל־קאעידה" (עמוד 105).

הספר, ספרון למעשה, הוא הרחבה של הרצאה שלו, שנשאה את אותה כותרת, שנתן בשנת 2014 בטקס הבוגרים של אוניברסיטת טקסס באוסטין, שהוא עצמו מבוגריה. בהרצאתו מנה מקרייבן לבוגרים הטריים של האוניברסיטה את עשרת השיעורים שלמד בהכשרה הבסיסית של 'אריות הים', שלתפיסתו רלוונטיים לא רק לאנשי צבא, אלא גם לחיים אזרחיים.

אף אחד לא מסוגל להצליח לבד

אחד השיעורים הבולטים, שממחיש את הספר וסגנונו עוסק בסירת הגומי. עם תחילת ההכשרה חולקו כל החניכים לצוותי סירות גומי שמנו שבעה או שמונה חניכים. לא פעם, "אחד מחברי הסירה חלה או נפצע ולא היה מסוגל לתת מעצמו במאת האחוזים" (עמוד 19). לא פעם היה האיש הזה הוא עצמו. אבל בימים האלה, כתב, "חבריי לצוות נענו לאתגר וחתרו חזק יותר" (עמוד 20). הם חיפו עליו, והוא בתורו החזיר טובה ועשה זאת עבור אחרים במצב דומה".

סירת הגומי עזרה לנו להבין שאף אחד מאיתנו לא היה מצליח לעבור את ההכשרה בכוחות עצמו. שום 'אריה ים' לא מסוגל להצליח בקרב לבד. ובהשלכה לחיים האזרחיים, אתה צריך להיעזר באנשים בחייך כדי להתמודד עם זמנים קשים" (עמוד 20), הדגיש מקרייבן.

זה לא הגודל של הכלב בקרב שקובע

דוגמה אחרת נגעה לחשיבות כוח הרצון. כמועמד לגיוס לקומנדו הימי פגש מקרייבן בבסיס בהיפי צנום, מזוקן וארוך שיער, שנראה בעיניו כאדם האחרון שעשוי להיות קשור, איכשהו, ליחידת העילית. והנה, התברר כי היה זה סגן טום נוריס, 'אריה הים' האחרון שקיבל את עיטור הכבוד של הקונגרס על שירותו במלחמת וייטנאם. נוריס "חדר מעבר לקווי האויב לילה אחר לילה כדי להציל מהשבי שני אנשי חיל האוויר שמטוסם נפל" (עמוד 32).

בשנת 1969, כטירון, "נוריס כמעט הודח מההכשרה של 'אריות הים'. אמרו עליו שהוא קטן מדי, רזה מדי ולא חזק מספיק" (עמוד 33). הוא הוכיח לכולם שהם טעו. והפך לאחד הנועזים שבקציני הקומנדו הימי, ולימים גם לאחד ממקימי צוות חילוץ בני־הערובה של הבולשת הפדרלית (ה־.F.B.I).

כשהייתי בשעתו בקורס בגוף ביטחוני, היה תלוי בחדר המנוחה של החניכים שלט גדול ובו ציטוט של הגנרל האמריקני דווייט אייזנהאואר, שפיקד על כוחות בעלות־הברית במערכה על אירופה במלחמת העולם השנייה. מה שקובע, אמר הגנרל, "אינו בהכרח גודלו של הכלב בקרב, אלא גודלה של רוח הקרב בכלב".

אף שזה נשמע כמו סיסמה חבוטה, הרי שהיא הדגימה לרבים מהחניכים, צנומים וקטנים בגודלם, שמה שקובע בקרב הוא הנחישות לנצח. במהלך הקורס, באימוני הקרב מגע המתישים ובתרגילים, הבנו שאייזנהאואר צדק.

"המעז מנצח"

מקרייבן הדגיש בספר את חשיבות ההעזה. כדוגמה תיאר פשיטה, בשנת 2004, לחילוץ שלושה בני־ערובה שהוחזקו בידי פעילי 'אל־קעידה' במתחם מוקף חומה בפאתי בגדד. "הקולונל הממונה על מבצע ההצלה הודיע לי שהלוחמים ייאלצו לבצע פשיטה מסוכנת לאור יום" (עמוד 56), ויתרה מכך שהתרחיש היחיד שבו לכוח יש סיכוי טוב להצליח כולל הנחתת "שלושה מסוקי 'הוק' שחורים, שיטיסו את כוח התקיפה, באמצע המתחם" (עמוד 57).

מקרייבן אישר את המבצע. המסוקים נחתו במתחם, לאור יום, חשופים לאש אויב. "באמצעות שירותי המעקב יכולתי לראות את המסוקים מגיעים אל המתחם. המסוק הראשון טס בצורה מאוזנת ויציבה ואז, כאשר חצה את הקיר, ירד והתמקם בחצר הקטנה. כוח ההצלה יצא מייד מהמסוק ופרץ אל הבניין" (עמוד 58).

היו אמנם תקלות בפשיטה, אך המיומנות הגבוהה של טייסי המסוקים וצוות הכוחות המיוחדים אפשרה להם להנחית את הכוח בבטחה, להרוג את המחבלים ולחלץ את בני־הערובה. "תוך שלושים דקות כוח ההצלה והשבויים המשוחררים היו בדרכם חזרה אל הביטחון. ההימור השתלם" (עמוד 58).

"חיילים נפצעים. חיילים מתים. אם תושפע מהסיכון שמישהו ימות בכל החלטה שתקבל, תתקשה מאוד להיות יעיל" (עמוד 89), כתב מקרייבן. היכולת של המפקד להעז, על סמך ביטחון ביכולת הכוחות ועל בסיס פתרון מקצועי, היא קריטית.

לאחרונה שודר בתכנית "זמן אמת" החלק השני בסרט מרתק אודות מבצע "יער הנגב", פשיטה שביצעה שייטת 13 על מפקדת חוליית שיגור רקטות בלב צור, במהלך מלחמת לבנון השנייה. היתה זו פשיטה שבוצעה בנוהל קרב קצר, בלבה של עיר במדינת אויב, על סמך מודיעין חסר, במטרה להרוג או לשבות בכיר במערך הרקטות של חזבאללה.

נדבך שלא הוזכר בתחקיר נגע לאישור המבצע. כמו מבצעים מיוחדים אחרים במלחמה, גם הפשיטה הזו היא תוצר של שיתוף פעולה בין יחידות העילית של צה"ל (במקרה הזה השייטת) והצוות שריכז אז תא"ל (לימים אלוף) טל רוסו, יוצא שלדג, שפעל באגף המבצעים, תחת ראש האגף האלוף (ולימים הרמטכ"ל) גדי איזנקוט, יוצא גולני.

השניים האמינו בפעולות שכאלה וחשבו שבכוחן לגרום לחזבאללה לחוש כי גם העורף הלבנוני לא מוגן מפני כוחות צה"ל, שביכולתם לפעול בו קרקעית ולא רק מן האוויר, ולחצו לאשר את המבצע. כמו במקרה שתיאר מקרייבן, המבצע אושר משום שהדרג המדיני והצבאי הבכיר סמך ידיו על הכוח המבצע והאמין שלפעמים צריך להעז. 

הכוח הפושט נחת מן הים, חדר ללב העיר צור והתגנב למבנה שממנו פעלה החולייה. במהלך הפעולה במבנה נחשף הכוח, וניהל לחימה מטווחים קרובים עם פעילי חזבאללה במבנה ומחוצה לו. לאחר שספג נפגעים נסוג הכוח, ונחלץ ברגע האחרון בעיקר בזכות אומץ לבם ומיומנותם של הלוחמים, המפקדים וטייסי המסוקים של חיל האוויר. כעשרה פעילי חזבאללה נהרגו בפעולה. 

בסוף הסרט אמר תא"ל גור שרייבמן, יוצא השייטת ולימים מפקדה שהשתתף בפשיטה, שבעיניו המבצע הצליח, משום שהמטרה לא היתה המפקד הבכיר הספציפי. "כל אחד משלושת האנשים שנהרגו בדירה, גם עליו היינו יוצאים לאותו מבצע. המטרה היתה לעצור את ירי הרקטות, והיחידה הזאת לא ירתה רקטות עד סוף המלחמה", אמר.

ישנו, טען שרייבמן, אפקט נוסף למבצעים שכאלו במלחמה, שיוצרים בקרב האויב תחושת הנרדפות ואי־הביטחון. "להרוג את רוב המטה של אותה יחידה ולחזור הביתה, מבחינתי, זה בדיוק סוג המבצעים שמערערים שיווי משקל של צד שני במלחמה". 

אבל בשביל שזה יצליח נדרשים שני תנאים. ראשית, יש להבין שהמבצעים המיוחדים עשויים לתמוך במאמץ העיקרי במערכה, אך אינם יכולים להחליפו. במאמר שפרסם השבוע בכתב העת הצה"לי "בין הקטבים" טען המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, תא"ל אבי בלוט כי יש לשלב בין השניים.

בלוט, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על גדוד 101 במבצע "עופרת יצוקה" ועל חטיבת הקומנדו, כתב כי "שילוב של דפוסי פעולה שונים (התמרון הכבד בהתקפה בצד פשיטות קומנדו בהיקף נרחב) במהלך המלחמה יגביר את האפקטיביות של המעשה המלחמתי, ובמקביל יגדיל את אי הוודאות וחדלות המעש בצד האויב".

התנאי השני, והחשוב לא פחות הוא, כמאמר מקרייבן, להעז. בלי הנכונות להסתכן יהיה קשה להגיע להישגים במערכה הבאה.

"טקסט על שינוי, נחישות, והתגברות על קושי"

תרגום ספרו של מקרייבן קלוקל, ולא פעם יצרה המתרגמת בלבול בין מונחים ודרגות (למה לא פשוט לכתוב מסוקי "בלקהוק"?) שפגם בחוויית הקריאה. מנגד, בעיון מעמיק, כשמנכים מהספר את הסיסמאות וקלישאות הקומנדו, מתגלה ספר תמציתי וחכם שכתב מפקד חושב, ובו זיקק מתוך שירותו הצבאי לקחים למפקדים, חיילים ואזרחים באשר הם. לקחים אודות הביטחון העצמי והאיתנות הנדרשים כדי להצליח בחיים באשר הם.

לא בכדי ברשימת המלצות קריאה, שפורסמה בבלוג של אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ, המליץ תא"ל (מיל.) ד"ר יגאל אייל "לחלק אותו בקורסי פיקוד בצה"ל, וגם לבעלי תפקידים בכירים יותר, שעומדים בנקודות החלטה הרות גורל וזקוקים לעידוד במקום שאין מי שיעודד אותם".

אייל, קצין צנחנים ושריון ששימש כרמ"ח היסטוריה בצה"ל, כתב שהספרון של מקרייבן "עוסק במבחנים פיזיים ונפשיים, וכיצד ניתן לדעתו להתגבר עליהם. זה טקסט על שינוי, נחישות, התגברות על קושי… עוד אחד… ועוד אחד… עד שתבין שהתגברת; עבודת צוות, ועל השראה מאנשים שלצידך".

צדקת הדרך | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לוחם מוסד מגלה שמה שנדרש ממנו שונה מאוד ממה שייחד אותו כקצין נועז בסיירת, והוא מוטרד משאלת האמצעים המקדשים את המטרה. מותחן יעיל ואמין

יותר ממדינות אחרות, נראה שישראל היא כר פורה לסופרי מתח שבעברם שירות ביטחוני ממושך. אחד הספרים האחרונים שיצאו לאור בסוגה זו הוא "שירת הברבור" (ידיעות ספרים, 2020) מאת מאת טל בר, אשר שירת כשמונה שנים ביחידת עילית במגוון תפקידי לחימה ופיקוד, והינו רב־סרן במילואים.

עלילת הספר נפתחת עם התעוררותו של גיבור הספר דניאל גורדון, שהוא גם המספר, במתקן חקירות תת־קרקעי, סמוך לדמשק. חוקר שבויים סורי נחוש וערמומי מאשים אותו בהיותו סוכן מוסד. טענותיו כי מדובר בטעות בזיהוי וכי הוא סוחר יהלומים קנדי נענים ביד קשה, ולא בלי צדק. אולם הפרק הזה הוא רק "טיזר" שנועד, בהצלחה יש לומר, לתפוס את הקורא ולחברו לעלילה. מכאן עובר המחבר לתאר את שירותו של גורדון בעולם החשאי.

בדומה למחבר, שירת גורדון כמפקד צוות ביחידת עלית בצה"ל במשך שבע שנים, ולאחר שחרורו ביקש להתגייס למוסד. הרקע הקרבי שלו כולל, בין השאר, פשיטה שהשתבשה על בית בטול־כרם שהסתתרה בו חוליית מחבלים, ובמהלכה מצא עצמו גורדון לבדו תחת אש. כבר שם, בתחילת הספר, מתגלה הגיבור כטיפוס קר־רוח בשעת לחץ.

"הרמתי את ראשי מעל החומה וזיהיתי את שני המחבלים שירו לעברי. יריתי לעברם שני כדורים מדויקים, והם נפלו כמו מטרות קופצות במטווחים. החיים נזילים, חשבתי. לרגע קצר כעסתי על כך שנשארו לי אפשרויות כה מעטות להציל את נפשי, על כך שעלי לבחור בין אפשרויות גרועות לגרועות יותר" (עמ'26). כך תיאר הגיבור את הלחימה ואת תחושותיו, והבהיר לקוראים שאין מדובר בעוד דמות נוסח ג'יימס בונד שהורג בלי להניד עפעף ואינו חש דבר. בצה"ל התרשמו מאוד, ולגורדון הוענק צל"ש על גבורתו בקרב.

להיפטר מהריבועים בבטן

אבל מה שנתפס כמרשים בצבא לא עשה רושם על המגייסים במוסד. "עם כל הכבוד, והאמן לי שיש כבוד, יושבים כאן עשרות מועמדים מדי שבוע, כולם מפקדים ביחידות עילית – מטכ"ליסטים, שלדגיסטים, שייטים וטייסים. אני משועמם מסיפורי גבורה ומדורה, תן לי משהו לעבוד איתו. אני לא מחפש כאן את רמבו, אני מחפש את ג'יימס בונד מחופש לוודי אלן. לא מעניין אותי שהצלחת לחלץ את הצוות שלך תחת אש בלבנון, או שהשתתפת באיזה מבצע איסוף מודיעין בסוריה. מעניין אותי שתצליח לשכנע שוטר פריזאי שאתה תייר שמתפעל מאמנות בזמן שאתה עוקב אחרי אחמד מהחיזבאללה" (עמ' 29), אמר לגורדון המראיין, איש מבצעים ותיק במוסד בשם הנרי.

גורדון, כך נראה, הצליח לשכנע את הנרי שלמרות הרקע הלוחמני גם הוא אדם ישר שיודע לשקר ולרמות, או בלשונו של הנרי "סרגל שהוא גם מחוגה" (עמ' 38). הוא עובר מסלול הכשרה תובעני שבמהלכו הוא נדרש לאפסן בארון את מה שלמד בכוחות המיוחדים של צה"ל, וללמוד טכניקות מבצעיות וכישורים חדשות. לא בכדי נאמר לו, ולמגויס נוסף עם רקע דומה, להיפטר מהריבועים בבטן, שכן הם לוחמים במוסד ולא בסיירת מטכ"ל.

עם סיום המסלול נשלח גורדון לבנות את סיפור הכיסוי שלו כיהלומן קנדי, זהות שתשמש אותו בשורה ארוכה של פעולות חשאיות ובהן גם סיכולים ממוקדים של פעילי טרור ובכירים במשטר הסורי. במקביל נאבק גורדון על שלמות נישואיו לאהובתו, נטע, כמו גם בספקות שמתעוררים בו בנוגע לשאלה האם האמצעים מקדשים את המטרה בכל מצב ומשימה.

מפקדיו של גורדון מנסים לשכנע אותו ש"שדות הקרב של המוסד והצבא שונים, ושבניגוד לצבא, המדים של המוסד הם חליפה, אבל השליחות היא אותה שליחות ובשמה של אותה מדינה" (עמ' 96). זוהי קביעה נכונה, אבל כדי שהעיקרון הזה יהיה מקובל על כלל העושים במלאכה חייב לבוא לצידו אמון גדול בין הלוחמים ושולחיהם, בכך שערכיות הפעולה שבשמה הם יוצאים לסכן את חייהם היא גבוהה וחיונית לביטחון המדינה.

הארכת חוזה השכירות

עם הפקפוק הזה בצדקת הדרך ביקשו להתמודד גם ספרים קודמים בסוגה הזאת. למשל בספר המתח המצוין "תיק IVF" (הוצאת ידיעות ספרים, 2014) שכתבו חגי טיומקין ואלדר גלאור. בספר מפעיל ראש אגף המבצעים בשב"כ רוני לרנר, אשר שירת "בסיירת צנחנים" (עמ' 493), את מיכאל מרציאנו, לוחם בסיירת מטכ"ל לשעבר, שחדר לתא טרור של החיזבאללה בלונדון. "התפקיד שלי הוא לא לשרת את האמת ואת הצדק, אלא את הביטחון של קבוצה אחת מסוימת בעולם, שהרבה אנשים רוצים לפגוע בה ואין אף אחד אחר שישמור עליה" (עמ' 298), מסביר לרנר למרציאנו בספר, כשזה מותח ביקורת על השיטות שבהן נוקט השב"כ. "קל להיות מוטרד מזכויות אדם ומזכויות של ערבים ומזכויות של חתולים", ממשיך לרנר, "כל עוד אתה יודע שמישהו אחר מסכן את החיים שלו ועושה את הדברים המלוכלכים בשבילך" (עמ' 298).

בר מצדו מציין בספרו שמה שהפעילות של המוסד משיגה למעשה הוא זמן. הארכה של חוזה השכירות של מדינת ישראל, שאותו ינצלו המדינאים בכדי לייצר עבורה תנאים טובים יותר. השאלה היא האם המטרה שבשמה מופעלים האמצעים נותרה צודקת מחייבת בירור מתמיד, וכמוה השאלה האם הזמן שנקנה בעמל וסיכון רבים מנוצל כיאות.

הספר שכתב בר הוא מותחן יעיל, מהיר וחד, מלא קטעי פעולה אמינים. בישראל נכתבו כבר כמה וכמה מותחנים על אנשי מבצעים שכאלה, שהמוצלח שבהם, שכלל עומק ומורכבויות שאינן מצויות לרוב בשכאלו, הוא "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) שכתב איש המוסד לשעבר מישקה בן־דוד. תיאורים בספר – כמו זה של גדי, ששירת "בצנחנים ובמוסד" (עמ' 299), שרכוב על אופנוע, נצמד אל רכב ובידו תת־מקלע מיני־עוזי, "מרסס את היושבים מלפנים" (עמ' 57) ונמלט, מותיר מאחוריו מחבלים הרוגים – מזכירים פעולות במציאות כמו החיסול במלטה מזכ"ל ארגון הג'יהאד האסלאמי פתחי שקאקי ב־1995, וכמו האופן שבו חוסל לאחרונה ראש תכנית הנשק הגרעיני של איראן, מוחסן פח'ריזאדה, בעיירה ליד טהרן. שני החיסולים יוחסו בפרסומים זרים למוסד. גם בר בספרו תיאר אירועים ושיטות פעולה דומות, שהעניקו לו אמינות ותחושה כי הדברים היו יכולים להתרחש במציאות.

מנגד, עולם הריגול, כפי שכתב בר בעצמו, כולל בתוכו אנשים אפורים, חסרי ייחוד שנבלעים בקהל. גיבורים כמו ג'ורג' סמיילי, גיבורו המופלא של הסופר הבריטי הגדול ג'ון לה־קארה – שמת לפני כשלושה שבועות – כאלה שאיש לא היה מאמין שהם למעשה רבי־מרגלים ומפעילי סוכנים בחסד, ודווקא יכולתם לפעול כזיקית היא שעושה אותם לאנשי מבצעים יעילים כל כך.

יש צוותים של ג'יימס בונדיים, אך בנוף הספרותי חסר סיפורם של אותם לוחמים "אפורים" לכאורה ונועזים לא פחות. תרומתם של לוחמי המוסד שהפעילו, למשל, את הסוכן אשרף מרואן, שהיו לו מהלכים בצמרת הממשל המצרי ופרופ' אורי בר־יוסף קבע כי ההתרעה שהעביר ערב מלחמת יום הכיפורים הייתה גורלית ביותר בחשיבותה, וכי בלעדיה היה גיוס המילואים מתחיל רק עם פרוץ המלחמה ורמת הגולן כולה היתה נכבשת בידי הסורים – היתה בעלת חשיבות עליונה. לוחמים כאלה ראויים שייכתבו עליהם ספרים, כי סיפורם בוודאי מרתק לא פחות.

מה אפשר ללמוד ממלחמת הכטב"מים האזרית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המערכה שניהל צבא אזרביז'אן כנגד ארמניה על השליטה מרחב נגורנו־קרבאך טומנת בחובה לקחים שכדאי לישראל להפנים, כי היא עלולה להזדקק להם במערכה בלבנון.

החודש פרסם ד"ר עוזי רובין, שבעבר עמד בראש פרויקט ה"חץ" במשרד הביטחון, מחקר שכותרתו "מלחמת נגורנו־קרבאך השנייה ושדה הקרב העתידי" (הוצאת מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים, 2020), שניתח את המערכה ואת לקחיה. במחקר טען רובין כי המערכה הייתה אבן דרך בתולדות המלחמות, שכן בה, לראשונה, היו כלי הטיס הבלתי מאוישים (כטב"מים) הגורם שבעזרתו ניצחה אזרביז'אן במלחמה.

רובין, מהמומחים הגדולים בישראל לתחום הטילים, הוא חסיד ותיק של הפעלת אש מנגד. במאמר קודם, ביוני האחרון, הוא טען כי הכלל לפיו "טילים ורקטות לא מנצחים מלחמות" הפך כיום לאנכרוניסטי, וכי לטילים מתקדמים יש יכולת הרס שאינה נופלת מזו של מטוסי הפצצה, ומכאן שבכוחם להכריע מלחמות. זוהי טענה חסרה, במקרה הטוב, שכן הפעלת אש מנגד, ללא מהלכי תמרון משמעותיים, מעולם לא הצליחה להביא להכרעה. למרות זאת הוא נותר דבק בעמדתו. עתה דומה שנוספו לארסנל האמצעים והטיעונים שבהם הוא תומך גם הכטב"מים.

החלטה נועזת שהשתלמה

נגורנו־קרבאך הוא מרחב טריטוריאלי שהיווה במשך שנים סלע מחלוקת בין ארמניה לאזרביז'אן, שכלל גם התנגשויות אלימות. משהחליטו האזרים כי ברצונם לנהל מערכה צבאית בכדי להחיל ריבונות על השטח, הם קיבלו החלטה נועזת על בניין הכוח הצבאי. האזרים השקיעו ברכש צי כטב"מים ובהקמת מערך טילים בליסטיים מדויקים.

אזרביז‘אן רכשה מישראל "כטב"מים משוטטים" מסוג הארופ, שהינם "כטב"מים מתאבדים", הצוללים על מטרותיהם בדומה לטיל. בנוסף, שלושה חודשים לפני המלחמה, רכשה אזרביז‘אן מתורכיה כטב"מים חמושים מסוג באיראקטאר TB2. 

הצבא האזרי תכנן תחילה להשתלט על אזורי השפלה בדרום ולאחר מכן לנוע צפונה במעלה השטח ההררי לעבר מעבר ההרים היחיד המחבר בין נגורנו־קרבאך לבין ארמניה (מסדרון לאצ'ין), ובכך לנתק את המרחב ממנה. כשהחלה המערכה החלה ב־23 בספטמבר מימש הצבא את התכנית, אחת לאחת.

"התקדמות צבא אזרביז‘אן בציר התקיפה העיקרי הייתה איטית למדי ובשבוע הראשון של המלחמה הצליחו יחידותיו להתקדם כ־20 ק"מ בלבד, כנראה עקב התנגדות ארמנית עזה, ונדרשו לו ארבעה שבועות על מנת לכבוש את איזור השפלה הדרומי עד גבולה הבינלאומי של ארמניה ולפנות משם צפונה לעבר מסדרון לאצ'ין" (עמוד 8).

רק לקראת סוף השבוע החמישי ללחימה היו כוחות היבשה האזרים קרובים למעבר ההרים, "ובשבוע האחרון של המלחמה פילסו הכוחות המיוחדים של אזרביז‘אן את דרכם במעלה ההרים וכבשו את העיר האסטרטגית שושה השולטת על צומת הדרכים העיקרי של נגורנו־קרבאך. נראה שהארמנים לחמו בעיקשות מתוך קווי הגנה מבוצרים שהוכנו מראש, אך לא היה ביכולתם לעמוד בפני היתרון המספרי של צבא אזרביז‘אן והמתקפה האווירית המוחצת שלו" (עמוד 8).

ראשית, השמיד הצבא האזרי באמצעות מתקפה משולבת של כטב"מים ולוחמה אלקטרונית את מערך ההגנה האווירית הארמני. לאחר מכן הופעלו הכטב"מים כנגד כוחות השריון והארטילריה והשמידו לפחות 185 טנקים, 89 כלי רכב משוריינים, 182 תותחים, 73 משגרי רקטות, 451 משאיות. 26 סוללות הגנה אווירית ניידות ו־14 מכ"מים של הצבא הארמני.

משהגיעו כוחות היבשה האזרים לטווח תותחים ממסדרון לאצ'ין וירו אש מרגמות אל העיר המרכזית של האזור, סטפאנאקרט, נאלצה ארמניה להסכים להפסקת אש משפילה, שתנאיה הוכתבו בידי רוסיה. בהסכם שנכנס לתוקפו ב־10 בנובמבר, הוכרה ריבונות אזרביז‘אן על שטחי נגורונו־קרבאך. בניגוד לעימותים צבאיים רבים בחמישים השנים האחרונות, הסתיימה המערכה בזמן קצר יחסית ובניצחונה מובהק של אזרביז‘אן. 

מהם הלקחים הנכונים מהמערכה?

מאחר ומדובר באירועים שזה עתה התרחשו, כתב רובין בצדק, מוטב להיות זהיר במסקנות, אך המערכה סיפקה "הצצה לשדה הקרב העתידי שבו ישלטו בכיפה קרוב לוודאי מערכות בלתי מאוישות ו"מלחמות קוסמים" אלקטרוניות. מלחמה זו הוכיחה שוב כי עליונות אווירית הינה תנאי הכרחי לנצחון בקרב היבשה, אך חשפה צורה חדשה של לחימה שהיא חסכונית יותר במשאבים ובאבדות" (עמוד 15).

הגורם העיקרי לניצחון האזרי המרשים, טען רובין, לא היה התמרון הקרקעי. העובדה שלצבא היבשה האזרי נדרשו ארבעה שבועות להתקדמות של כ־100 ק"מ עד לגבול הארמני ושישה שבועות לכיבוש העיר שושה הרחוקה כ־80 ק"מ בלבד מנקודת היציאה של המתקפה האזרית, מלמדת שאין מדובר במלחמת בזק אלא בקרב שחיקה איטי מול התנגדות ארמנית עזה. ומכאן שההכרעה, לתפיסתו, נבעה מהמערכה האווירית המתוחכמת להפליא של חיל האוויר האזרי.

הטענה שאמצעי לחימה חדשים שהופעלו כהלכה מהווים שינוי בדברי ימי המלחמות – אינה דבר חדש, ויש טכנולוגיות שאכן שינו את פני המלחמה. אבק השריפה הביא בימי הביניים לכך שהמבצרים איבדו מערכם, ומכונת הירייה שהופיעה במלחמת האזרחים האמריקנית אפשרה לכוחות הלוחמים לקטול המוני חיילים בשדה הקרב. במלחמת העולם הראשונה הטנק, המטוס והצוללת שינו לחלוטין את הדרך שבה לוחמים, באופן שמומש במלואו בעיקר במלחמת העולם השנייה. בווייטנאם בישר המסוק על יכולתם של הכוחות להיות ניידים וגמישים מבעבר, ובמלחמת המפרץ הראשונה היו אלה הלוויינים, הטילים המונחים ומטוסי החמקן ששינו את פני המערכה.

בהחלט יתכן שהכטב"מים, שהופעלו באופן משמעותי במלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה, הם שינוי נוסף שכזה. אולם, כל השינויים הללו, כפי שהוכח גם במערכה בנגורונו־קרבאך, לא מצאו דרך להחליף את התמרון.

הניצחון במלחמה בין אזרביז‘אן לארמניה היה תוצר ישיר של ההישגים על הקרקע, הגם שאלו התאפשרו בזכות סיוע אווירי (לא מאויש). אין להפחית מחשיבות המערכה האווירית להצלחת המערכה שניהלו האזרים, אך במערכה שתכליתה כיבוש שטח אי־אפשר לבטל את תרומתם המכרעת של כוחות היבשה. הלקח המתבקש, עבור צבאות שמנסים ללמוד מניסיונם של אחרים, הוא דווקא הצורך בלימוד מעמיק של הגורמים שעיכבו את הכוחות המתמרנים, כדי שלא להיקלע לקרב נסיגה והשהייה ממושך.

באשר לעליונות האווירית הרי שהיא יתרון חשוב, אבל היא לא מובטחת, ולעיתים יש צורך לפעול גם כשהיא אינה מוחלטת. במאמר שפרסם בגיליון האחרון של כתב העת הצה"לי "בין הקטבים" (אוקטובר, 2020), כתב ראש להק אוויר לשעבר, תא"ל (מיל.) אמנון עין־דר, כי העליונות האווירית הישראלית במרחב (שמבוססת גם על צי כטב"מים גדול ומתקדם), הפכה מאותגרת בשנים האחרונות. נדרשת, כתב עין־דר, טייס קרב בעברו, "הבנה שנידרש להיאבק על העליונות" (עמוד 60), והיא אינה מובנת מאליה יותר.

חזבאללה נערך על בסיס חסרונותיו

את הלקחים מהמערכה בנגורונו־קרבאך לומדים לא רק בצבאות המערב. גם באיראן ובחזבאללה בחנו את המערכה הזו מקרוב. כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה הובן בחזבאללה כי לא יוכל לפגוש את העליונות הישראלית באוויר וביבשה בכוחות בעלי עוצמה דומה, והפתרון שבחר היה דומה לזה שבו נקט בשעתו נשיא מצרים, אנואר סאדאת, כשתכנן את המערכה ב־1973 בהתאם לחסרונות צבאו.

סאדאת ידע שלא יהיו בידו מטוסי קרב וטנקים (וטייסים ושריונרים) שיוכלו להשתוות לאלו שהיו בידי צה"ל, וגיבש מענים לעליונות הישראלית באוויר וביבשה באמצעות מערכות נ"מ וחוליות ציידי טנקים מצוידות בטילי נ"ט מסוג סאגר. קדם לו בכך הרמטכ"ל משה דיין שתכנן את מלחמת סיני ב־1956 על בסיס מה שצה"ל אינו יכול לעשות ולא בהתאם ליכולותיו.

חזבאללה מצדו הקים בלבנון מתחמים מבוצרים בשטח הררי, בדומה לאלו שהקימו הארמנים, שאמורים לעכב ולרתק אליהם את כוחות צה"ל, במקרה של תמרון לשטח לבנון, ולהפוך את מה שצה"ל מקווה שתהיה מערכה קצרה ויעילה למלחמה ארוכה ומדממת.

לאחרונה פורסם המזכר "המערכה הבאה בצפון" (המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2020), שכתבו סא"ל (מיל.) אורנה מזרחי, יוצאת המטה לביטחון לאומי, תא"ל (מיל.) אודי דקל, ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי בצה"ל לשעבר ומנהל המכון, ותא"ל (מיל.) יובל בזק, יוצא חטיבת גולני המשמש כרמ"ט עוצבת הגליל.

במזכר נכתב שכיום יש בידי חזבאללה, לצד ארסנל גדול של רקטות לא מדויקות, גם "כמה עשרות טילים בעלי יכולת דיוק גבוהה ועשרות רבות של כטב"מים, וצפוי שבשנים הקרובות יימשכו מאמצי חזבאללה ואיראן להגדיל מספר זה" (עמוד 15). במערכה הבאה סביר שחזבאללה יפעיל יכולות אלו וישאף לנהל קרב שחיקה, בדומה לזה שניהלו האזרים כנגד הארמנים. 

המזכר כולל שורת המלצות שיבטיחו היערכות טובה יותר למערכה בצפון. בתחום הצבאי, המליצו השלושה כי בכדי "להשמיד את מרב כוחו הצבאי האיכותי של חזבאללה על צה"ל לקדם את מאמץ "איסוף מטרות ופיתוח יכולות להפעלת אש רב־ממדית ומדויקת להגנה ולהתקפה באוויר וביבשה" (עמוד 65).

התמרון היבשתי, כתבו המחברים, הוא "כלי הגנתי למניעת חדירה של כוחות אויב לשטח ישראל ובד בבד להסרת האיום על העורף, וכן כלי התקפי למיצוי ההישגים – הכרעת כוחו הצבאי של האויב ופגיעה ביכולותיו כדי שיידרש לו שיקום ממושך – ולסיום המלחמה. לפיכך נדרש להיערך לאפשרות הפעלתו, ובה בעת לא להתייחס אליו כאל כורח המציאות ולבחון את קידומו בהתאם לנסיבות. לאור זאת מומלץ להיערך לתמרון קצר, מוגבל ועוצמתי, שיוביל לתוצאות הרצויות בלי להאריך את משך הלחימה" (עמוד 66).

אזרביז‘אן ראתה בכיבוש מרחב נגורונו־קרבאך אינטרס חיוני, והיתה מחויבת למערכה עד לסיומה המוצלח, גם כשהפכה ממושכת ועל אף האבדות. לישראל לעומתה אין עניין או רצון לכבוש שטח לבנוני או לנהל מערכה ממושכת, בעת שהעורף נתון תחת אש. 

לכן התמרון, כשיופעל, חייב להיעשות לצד הפעלת כוח אווירי מוחץ הכולל מטוסים וכטב"מים, שיפגעו (כפי שעשו זאת האזרים) בכוחו הצבאי של האויב, ובעיקר להיות, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, חזק מהיר ואלגנטי.

לא מנוער ולא מעורבב | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע נפטר הכהן הגדול של ספרות הריגול, הסופר ג'ון לה־קארה, שהיטב לתאר את עולם הביון, על אפרוריותו הקרה. גיבוריו הערמומיים והשקטים היו אנטיתזה לסוכן החשאי הנועז והקשוח ג'יימס בונד, שיצר איאן פלמינג. שירות מודיעין מוצלח חייב לדעת להפעיל בשום שכל את השניים גם יחד.

השבוע נפטר הסופר הבריטי ג'ון לה־קארה, בגיל 89 כתוצאה מדלקת ריאות. לה־קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי לשעבר, נחשב לכוהן הגדול של ספרות הריגול ולאיש שהצליח יותר מכולם (אורן נהרי נוהג לכלול ברשימה זו, בצדק, את הסופרים לן דייטון וגרהם גרין) לכתוב בז'אנר הזה ספרות יפה של ממש. ספריו, בהם תיאר נאמנה את עולם הריגול בשנות המלחמה הקרה – המאבק בין ארה"ב ובנות־בריתה לבין בריה"מ וגרורותיה, הם מופת של כתיבה משובחת ומתח חכם במיוחד.

בשנת 1961 התגייס קורנוול לשירות החשאי, ופעל כקצין מודיעין תחת כיסוי דיפלומטי בשגרירות בריטניה במערב גרמניה. נאמן למעסיקיו משכבר, מעולם לא חשף את טיב שירותו, אך ככל שניתן להעריך, הוא עסק, כפי שמקובל לכנות זאת בז'רגון המקצועי ובדומה לכמה מגיבוריו, בהפעלת סוכנים. במקביל, כתב ספרי ריגול (בשם עט, משום שהיה, כאמור, בשירות פעיל).

בעקבות מותו שבתי לראשון שבספריו, "חיוג אל השאול" (הוצאת רמדור, 1966), שבו הציג את גיבורו, רב־המרגלים והשועל מספר אחד של שירות הריגול הבריטי, ג'ורג' סמיילי, הנמוך, השמנמן והממושקף, המהווה אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד. "מתחת לאותה חיצוניות סתמית שלו היה ג'ורג' סמיילי כרוך בכל לבו אחר הפעילות החשאית שלו בתחומי המודיעין" (עמוד 11).

סמיילי פעל כאיש מבצעים בגרמניה בשיאה של מלחמת העולם השנייה, וכמו בונד גם הוא אומן "בזמנו בתורת הלחימה־פנים־אל־פנים" (עמוד 190). אבל סמיילי אינו מהווה מהדורה בריטית של פטריק קים. כוחו הוא במוחו האנליטי, ביכולתו לראות את התמונה המורכבת כולה ובחשיבה תחבולנית לא פחות מאלו של יריבו הגדול במרכז המוסקבאי, קארלה. 

בספר, שמתרחש בראשית המלחמה הקרה, נדרש סמיילי, שעבר לתקופת מה לשירות הביטחון ועסק בריגול נגדי, לבדוק את מהימנותו של פקיד משרד החוץ הבריטי, סמואל פנאן. והנה, יממה לאחר שקבע כי פנאן הוא נתין נאמן של הכתר הבריטי, נמצא הלה מת, לאחר שהתאבד. מדוע? יתרה מכך, דומה שהזמין לעצמו שיחת השכמה לשעה מאוחרת יותר מזו שבה, לכאורה, התעורר ובה נטל את חייו. ברומן בלשי מתחקה סמיילי אחר רשת ריגול של הביון המזרח־גרמני שמפעילה סוכנים בבריטניה.

זהותו של קורנוול כקצין מודיעין נחשפה כאשר קים פילבי, הבכיר והמוצלח בסוכנים שגייס הביון הסובייטי בבריטניה, מסר את שמו לביון הסובייטי. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העט ג'ון לה־קארה.

ספרו השלישי, ואולי הטוב מכולם, "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), הוא שהפך את לה־קארה לסופר בעל שם בינלאומי. בספר נדרש הגיבור, אלק לימאס, לפרוש מן השירות החשאי לאחר שכל הסוכנים שהפעיל בברלין נלכדו או נרצחו. "הוא היה זקן מדי בשביל מבצעים, עבודה שבה התגובות שלך חייבות להיות מהירות כאלה של שחקן טניס מקצועי. לימאס עשה עבודה טובה במלחמה, הכל ידעו זאת. בנורבגיה ובהולנד הוא הצליח איכשהו להישאר בחיים, ואחרי הכל, הם העניקו לו מדליה" (עמוד 23).

למעשה, לימאס נשלח במצוות השירות למבצע אחד אחרון, בחזרה אל הכפור, מסוכן מכל אלו שבהם היה מעורב בעבר, בכדי להפליל את ראש מחלקת הריגול הנגדי של השטאזי, מונדט, כסוכן כפול של שירותי הביון של המערב. בספר מצטט ראש השירות החשאי, קונטרול, ללימאס את ג'ורג' אורוול ואמר לו כי "אנו עושים מעשים לא־נעימים כדי שאנשים פשוטים כאן ובמקום אחר יוכלו לישון בשלווה במיטותיהם בלילה. האם זה רומנטי מדי? מובן שלפעמים אנו עושים מעשי נבלה" (עמוד 19).

ספריו האחרים של לה־קארה, שתיארו את המורכבות הזו, עמדו בניגוד לספריו של סופר הריגול המצליח של אותה תקופה, איאן פלמינג, שיצר את דמותו של ג'יימס בונד. דמויותיו של לה־קארה מורכבות יותר, אפלות ולעתים גם שפלות יותר. עולמו לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים. למעשה, הראה קורנוול לקוראיו, עולם הריגול הוא מורכב, מלוכלך ואפל הרבה יותר מעולמו הזוהר של בונד, ובעיקר אפור. אין "שחור ולבן" ומוסר מוחלט.

לא קשה לקבל קידומת אפס־אפס

אין בכך לומר, אגב, שספרי ג'יימס בונד, אותם יצר איאן פלמינג, אינם טובים. הראשון שבהם, "קזינו רויאל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2007), היה כתוב למופת ואפילו הסופר האמריקני ריימונד צ'אנדלר, יוצרו של הבלש הפרטי הנפלא פיליפ מרלו, חלק לו שבחים רבים.

בספר הציג פלמינג, שבמלחמת העולם השנייה שירת כעוזרו של ראש הביון הימי של הצי הבריטי בדרגת לוטננט־קומנדר, את דמותו של קומנדר ג'יימס בונד, איש המבצעים האולטימטיבי, קר־רוח, צלף קטלני הבקי בלחימה מטווחים קרובים, כמו גם קלפן מוכשר וג'נטלמן אנגלי מושלם. בונד "היה סוכן חשאי, ועדיין היה בחיים הודות לתשומת הלב המדויקת שלו לפרטי המקצוע. אמצעי זהירות שגרתיים היו הגיוניים מבחינתו בדיוק כפי שהיו הגיוניים לצוללן, טייס ניסוי או כל מי שהתפרנס מעבודה מסוכנת" (עמוד 15).

דמותו הפכה לאייקון הבולט ביותר בספרות הריגול. כל הקלישאות אודות סוכנים חשאיים קשוחים ההורגים "למען המלכה והארץ", ולחלופין כל אותם ספרים שביקשו להציג את עולם הריגול כפי שהוא, אפור וקר (לה־קארה כינה זאת "הכפור"), ולאו דווקא זוהר כפי שניסה פלמינג לתארו, נוצרו בעקבות דמותו של בונד והעולם בו פעל.

פלמינג לא כפר בכך שפעילותם הקלאסית והחשובה ביותר של סוכני ביון היא בעיקרה איסוף מודיעין והפעלת סוכנים, להיפך, אולם בונד לא היה מבחינתו סוכן חשאי שכזה. "הוא ירדוף את האיום שמאחורי המרגלים, האיום שגורם להם לרגל" (עמוד 195).

"לא כל כך קשה לקבל קידומת אפס־אפס אם אתה מוכן להרוג אנשים" (עמוד 69), אמר בונד בספר, וציין שדרושים שני חיסולים בכדי להפוך למתנקש מן המניין בשירות הביון הבריטי. בונד עצמו זכה לקידומת במהלך מלחמת העולם השנייה לאחר שני חיסולים שביצע. בראשון, הרג בצליפה מומחה צופן יפני שפיצח צפנים של בעלות־הברית.

זו היתה משימה מוצלחת, אמר, "גם יפה וגם נקייה. מטווח שלוש־מאות מטרים. בלי מגע אישי. הפעם הבאה, בשטוקהולם, כבר לא היתה נחמדה כל כך. הייתי צריך להרוג נורווגי, סוכן כפול שריגל עבור הגרמנים. הוא הצליח להסגיר שניים מאנשינו – מן הסתם חיסלו אותם, עד כמה שאני יודע. זאת היתה חייבת להיות משימה חשאית לחלוטין מכל מיני סיבות. בחרתי בחדר השינה של הדירה שלו ובסכין. אלא שהוא לא מת כל כך מהר" (עמוד 147). בזכות שתי המשימות האלה זכה בונד לקידומת אפס־אפס בשירות החשאי. 

למרות שבספרים מאוחרים יותר רקם פלמינג עלילות מופרכות, הרי שבספרו הראשון תיאר מבצע מודיעין מתוחכם. על בונד מוטל לחסל סוכן רוסי יעיל במיוחד ושמו "לה שיפר", שארגן משחק באקרה יוקרתי בסכומים גבוהים כדי לכסות את הפסדיו הגדולים, שאותם העלים משולחיו בביון הסובייטי. על בונד להביסו במשחק באופן שירושש אותו לחלוטין. אם יצליח עשוי "לה שיפר" לבקש לערוק למערב על מנת להציל את חייו, ואילו הרוסים עלולים לחסלו בכדי לסכל זאת.

מאז שיצר פלמינג את בונד נכתבו ספרי מתח רבים בהשראתו, בעולם וגם בארץ (רוברט לדלום, ודניאל סילבה למשל, הם מהבולטים שבהם), ותוארו בהם סוכנים קשוחים ונועזים שהצדק והמוסר לצדם, המצילים את העולם ברגע האחרון מידי נבלים ורשעים. מעטים הצליחו לכתוב טוב כמוהו, ואף טוב יותר. 

פרדריק פורסיית' הבריטי, למשל, עודנו כותב. ספרו האחרון (שטרם תורגם לעברית), "השועל", אודות סר אדריאן וסטון, יוצא הרגימנט המוצנח ורב־המרגלים בשירות החשאי, הוא הוכחה לכך. בספר מוציא לפועל וסטון שורה של מבצעים תחבולניים בסייבר, ובזירות נוספות כדי לפגוע באויביה של בריטניה, בין היתר בשיתוף המודיעין הישראלי. כדי לחזק את תחושת הריאליות של הספר, אף מוזכרת תקיפת הכור הסורי בידי חיל האוויר הישראלי ב־2007.

מנגד, יורש ללה־קארה, על יכולתו המופלאה לספר סיפור על אנשים "אפורים" המתמודדים עם מציאות מורכבת ודילמות מוסריות, ולרקום עלילה בלשית שאינה נופלת מאלו שתיארו כריסטי וקונן־דויל, סביר שלא יקום במהרה.

ארגון שמשלב בין סמיילי לבונד

השבוע החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו למנות את ד', יוצא סיירת מטכ"ל שעשה מסלול ארוך בשירות המוסד כקצין איסוף (מפעיל סוכנים) ובתפקידי פיקוד בכירים, למחליפו של ראש המוסד, יוסי כהן. גם ד', כמו כהן, עשה את עיקר שירותו באגף צומת (וגם פיקד עליו), האגף שאחראי על גיוס והפעלת סוכנים ומהווה את ליבת עבודת הביון הקלאסית.

כהן, שעשה את שירות החובה שלו בצנחנים וזמן קצר לאחר שיחרורו התגייס למוסד לקורס קציני איסוף, משלים כהונה רבת הישגים, ובהם השגת הארכיון של תכנית הגרעין האיראנית, סיוע לרקימת בריתות בין ישראל למדינות מתונות באזור ועל־פי פרסומים זרים שורת סיכולים ממוקדים (ובהם מוחסן פח'ריזאדה, ראש תכנית הגרעין האיראנית שחוסל לאחרונה).

העובדה שהארגון הצליח להעמיד בראשו, בפעם השלישית ברצף, מפקד שצמח בו, אומרת טובות על מצבו. כמו כהן, גם ד' יצטרך להפעיל בשום שכל הן את מפעילי הסוכנים, בנוסח ג'ורג' סמיילי, והן את מי, שכמו ג'יימס בונד, אחראים על המבצעים המיוחדים. שכן בניגוד לפלמינג ולה־קארה, שתיארו בספריהם רק סוג אחד של סוכן, שירות מודיעין מוצלח חייב להפעיל אותם במשולב.

גם הדמוקרטים רוצים גנרל בדימוס לתפקיד מזכיר ההגנה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כמו הנשיא טראמפ בשעתו בחר גם הנשיא־הנבחר ביידן בגנרל בדימוס לתפקיד מזכיר ההגנה. אבל אוסטין שונה מאוד בסגנונו מגנרלים התקפיים כמו מאטיס, ואומר את דעתו רק בחדרים סגורים. אולי זה מה שביידן רוצה.

לאחר שנבחר לנשיאות, ב־2016, הפתיע דונלד טראמפ כשמינה למזכיר ההגנה את הגנרל בדימוס ג'יימס מאטיס, קצין נחתים שנחשב למפקד ההתקפי ביותר בכוחות המזוינים של ארצות־הברית מאז הגרל ג'ורג' פאטון.

לאורך השנים נמנעו נשיאים למנות גנרלים בדימוס כמזכירי הגנה (האחרון לפני מאטיס היה ג'ורג' מארשל בממשל טרומן), ולמרות זאת התעקש טראמפ למנות את מאטיס לתפקיד. בשנתיים הראשונות לממשל טראמפ הוא שימש כמבוגר האחראי, במיוחד לאור מינוי אישים בעלי דעות ניציות וקיצוניות לתפקידים בכירים, והצטייר כשקול, זהיר ומתון. זוהי, ככל הנראה, הסיבה שהנשיא פיטר אותו כעבור שנתיים. 

והנה, באופן מפתיע, גם הנשיא־הנבחר ג'וזף ביידן בחר למנות לתפקיד מזכיר ההגנה, גנרל בדימוס. המועמד הנבחר הוא הגנרל לויד אוסטין, שבדומה למאטיס שימש בעבר כמפקד פיקוד המרכז האמריקני (Centcom), שאחראי על המזרח התיכון.

"כולל התולעים באדמה"

מאטיס (שכונה בפי חייליו "כלב משוגע") הצטייר כמפקד תאב מלחמה, ולא בלי צדק. מאז שהתגייס הוא היה כמעט בכל מלחמה שבה לחמו כוחות אמריקנים (את המבצעים הקטנים פספס). למרות זאת, שלא כמו פאטון, מאטיס הגיע לקרב בשלב מאוחר בקריירה, כשכבר היה מפקד הגדוד הראשון ברגימנט הנחתים השביעי.

בספרו המצוין, "אות קריאה: כאוס" (הוצאת Random House, שנת 2019), שכתב עם פרנסיס "בינג" ווסט, בעצמו קצין נחתים שלחם בווייטנאם, סיפר כי כמג"ד הפך "למומחה בהפעלת אש ותמרון ובמבצעים אמפיביים – היסודות עבור קצין נחתים" (עמוד 20). למלחמת המפרץ הוקפץ גדודו היישר מחודש מפרך של אימוני לוחמה הררית.

במהלך ההיערכות למתקפה הקרקעית במלחמה, נאמר לו כי ההערכה היא שבפריצה ייהרגו או ייפצעו כמחצית מאנשיו. בתגובה אופיינית, אמר מאטיס לקציניו שעליהם לתכנן מחדש את תכנית סיוע האש כך שתהיה קטלנית יותר. כשיסתיים הירי, אמר, הוא "רוצה את הכל מת, כולל התולעים שבאדמה" (עמוד 27).

ב־24 בפברואר 1991, לאחר שהארטילריה והסיוע האווירי פגעו ברצועת ההגנה העיראקית הראשונה, פרצו כוחות נחתים דרך קו המוצבים. על גדוד הנחתים של מאטיס, צוות־קרב גדודי שכלל כוחות חי"ר על גבי נגמ"שים ושריון, הוטל להבקיע דרך רצועת ההגנה השנייה.

"כשנענו במהירות לעבר רצועת ההגנה השנייה, פתחנו נתיב עבור עשרים אלף נחתים מאחורינו. באימונים, הפריצה המהירה ביותר שלנו לקחה עשרים ואחת דקות. בקרב עצמו עשינו זאת באחת־עשרה. החזרות הבלתי־נלאות השתלמו" (עמוד 33).

במהלך קרב ההתקדמות חלף צוות הקרב הגדודי דרך מחצבה. מאטיס, המג"ד, היה עם הכוח הקדמי בשדרה הגדודית, כאשר לפתע מצא עצמו תחת אש טנקים ומקלעים שירו כוחות צבא עיראקי שהיו ערוכים בחזית. במקביל, פלוגה חי"ר ממוכן עיראקית, שהיתה מוסווית במחצבה, תקפה את רכבי פלוגת המפקדה שהיו האחרונים בשיירה.

בטרם המערכה התעקש מ"פ המפקדה, סגן ג'ף הוקס, לאמן את כל אנשי הפלוגה, חובשי התאג"ד, הטבחים, הנהגים, המהנדסים, הפקידים, ומכונאי הרכב, לפעול כלוחמי חי"ר. ההחלטה השתלמה. מרגע שנתקלו במארב, היו הוקס ואנשיו "דופקים רכבי אויב בזמן שהמרגמות שלנו ירו גם לדרום וגם לצפון, על האויב במחצבה ובחזית שלנו. כשהעיראקים הופיעו, טבחים ומהנדסים השיבו במרץ באש מקלעים וטילי נ"ט שדפקו את הרכבים העיראקיים" (עמוד 35).

אף שהופתע הצליח הגדוד להשמיד הן את המארב והן את הכוחות העיראקיים בחזית. על האופן שבו פיקד על גדודו עוטר מאטיס בכוכב הארד. אבל מי שיתייחס למאטיס כאל טקטיקן שש אלי קרב, יפספס את האסטרטג המוכשר שהינו.

בספרו ציין עד כמה התרשם מהאופן שבו הנשיא ג'ורג' בוש האב, טייס קרב בצי שלחם במלחמת העולם השנייה, "קבע מצב סיום ברור ומוגבל והשתמש בדיפלומטיה כדי לגבש קואליציה צבאית שכללה בעלי ברית שמעולם לא לחמנו לצדם. הוא הקשיב לנקודות מבט מנוגדות והנחה את ההכנות, מבלי להעליב או לבטל כל גורם בעל עניין, תוך עמידה איתנה על מטרתו האסטרטגית" (עמוד 38).

בוש במנהיגותו, כתב מאטיס, השכיל להימנע מהרחבה של מטרות המלחמה באופן שחורג מהיקפה ומטרותיה המקוריות (תופעת "המשימה הזוחלת", כינה זאת מאטיס בספרו). זהו, ציין, כלל שארצות הברית לא הקפידה לשמור עליו בעתיד.

בהמשך שירותו הוסיף מאטיס לבלוט, בין היתר כמפקד כוח המשימה 58 של הנחתים במלחמה באפגניסטן, כמפקד דיביזיית הנחתים הראשונה במלחמה בעיראק, וכמפקד פיקוד המרכז האמריקני. בממשל טראמפ הצליח לסכל לא מעט יוזמות ומהלכים שהיו עלולים להסלים מתיחות לכדי מלחמה שלממשל אין בה אינטרס ברור והבנה סדורה מה ברצונה להשיג, וכיצד לעשות כן. 

יש גנרלים שמותחים ביקורת

בניגוד למאטיס, אוסטין הרבה פחות מוכר בציבור האמריקני, והוא שונה מאוד בסגנונו מקצינים בולטים שצמחו בדיביזיה המוטסת ה־82 בעבר. בוודאי שאינו דומה לבולט שבהם, הגנרל ג'יימס "הקופץ" גבין, שפיקד עליה בשלהי מלחמת העולם השנייה. 

"באוגוסט 1941 התנדבתי להיות צנחן ונשלחתי לבית־הספר לצניחה שבפורט־בנינג, במדינת ג'ורג'יה. למעט כמה חבטות ומהלומות שספגתי, סיימתי את אימוני ללא פגע, ובתור קפטיין־צנחנים צעיר התייצבתי במפקדת רגימנט החי"ר־המוצנח מס' 503, ושם קיבלתי תפקיד של מפקד פלוגה" (עמוד 24), כתב גבין בספרו המרתק, "קדימה לברלין" (הוצאת מערכות, 1981).

עד מהרה הוסב הרגימנט לדיביזיה ה־82 וגבין, ששנה קודם היה מ"פ, מונה למפקד צוות הקרב החטיבתי המוצנח ה־505 בדרגת קולונל.

בספר ציין גבין מספר פעמים עד כמה התרשם מן הגנרל פאטון, שהפך אהוד על הצנחנים אף שהיה איש שריון. בשיחה עם קציני הדיביזיה, בטרם המערכה על סיציליה, אמר להם פאטון:

"ובכן, ברצוני שתזכרו ששום בן־כלבה ארור לא ניצח במלחמה משום שמת למען ארצו. הוא ניצח משום שגרם לבן־כלבה המטופש והעלוב שניצב מולו שימות הוא למען ארצו" (עמוד 31).

המשפט הפך לאחד הציטוטים המזוהים ביותר עם הגנרל המפורסם, והותיר רושם עצום על גבין שהשתדל לפעול באותו סגנון התקפי שהיה לפאטון בשדה הקרב.

ב־1943 צנח גבין בראש החטיבה ה־505 בסיציליה. בצניחה התפזרה החטיבה, ורק לאחר כ־24 שעות הוא הצליח לקבץ תחתיו כוח בהיקף גדול דיו בכדי לבצע את משימותיו. הכוח בפיקודו ניהל קרב בלימה על רכס ביאצה, ולמרות שטרם עמדו לרשותו כלל לוחמי החטיבה, החליט שהגיע הזמן למתקפת־נגד, בכדי שיהיה "במצב שיאפשר לי לעמוד היטב נגד מה שעוד יבואמן־הסתם התקפה גרמנית נוספת עם אור ראשוןמשום שבידינו יהיה יתרון ההחזקה ברכס" (עמוד 56).

"עד מהרה שטפנו מקלעים גרמניים, כמה משאיות שלהם, ולבסוף תריסר מרגמות מרגמות רוסיות 120 מ"מ, כולן מוצבות בעמדות עם תחמושתן לידן והתקני־הכיוון מורכבים עליהן. ככל הנראה הרגו צנחנינו את צוותיהן, או שבו אותם, או הניסו אותם. התקפתנו נמשכה וכל התנגדות הגרמנים חדלה" (עמוד 57), כתב. תפיסת הרכס בידי אנשיו מנעה מהגרמנים לנוע לעבר ראש החוף בג'לה, בו נחתו כוחות בעלות־הברית מן הים ולמעשה הבטיחה את הצלחת מבצע הנחיתה.

גבין, שתוך שנה מאז המבצע בסיציליה כבר היה גנרל ומפקד דיביזיה, מתח ביקורת נוקבת בספרו על מפקדיו במלחמה, בדגש על כך שנמנעו מלכבוש את ברלין כולה בסיום המלחמה באירופה. ככל הנראה, למרות תעוזתו בקרב, היה זה "הפה הגדול" שלו שמנע ממנו לקבל פיקוד משמעותי לאחר המלחמה.

יש גנרלים שמיישרים קו

אוסטין, שהיה צנחן ופיקד על גדוד וחטיבה בדיביזיה המוטסת ה־82 של צבא היבשה האמריקני, בלט במערכה בעיראק, ב־2003, כששירת כעוזר מפקד דיביזיית החי"ר ה־3. במהלך קרב ההתקדמות לבגדד פיקד אוסטין מלפנים על כוח החוד של הדיביזיה, ועוטר בכוכב הכסף על אומץ ליבו. בהמשך שימש כמפקד הכוחות בעיראק ובשנת 2013 מונה למפקד פיקוד מרכז (והחליף בתפקיד את מאטיס).

בדומה לגבין, גם אוסטין עוטר על כך שלחם בראש אנשיו, הרי שאת הביקורת שהיתה לו שמר לעצמו ויישר קו עם ממשל הנשיא ברק אובמה בסוגייה האיראנית. בניגוד לקודמו בפיקוד המרכז (מאטיס), אמר אוסטין, כשנשאל בסנאט ב־2016 מהו האיום החמור מבחינת פיקוד המרכז, כי הוא רואה בדאעש את האיום האולטימטיבי. איראן היתה מבחינתו רק במקום הרביעי בסולם האיומים. אף שביידן רואה באיראן סכנה חמורה לשלום המזרח התיכון, גישתו לגבי אופן הטיפול בה דומה לזו של אובמה.

כמו במקרה של מאטיס, נדרש אישור מיוחד של הקונגרס להחריג את מינוי אוסטין לתפקיד מזכיר ההגנה, שכן החוק האמריקני קובע כי חלה תקופת צינון בת שבע שנים על המשרתים בצבא בטרם יוכלו לכהן בתפקידים פוליטיים. גם הפעם, סביר שהחריגה תאושר.

מאז שפרש מהצבא בשנת 2016 שימש אוסטין כדירקטור במספר חברות גדולות, ובהן בריית'און, אחת החברות הגדולות בתעשייה הביטחונית האמריקנית. היכרותו עם התעשייה הביטחונית היא משמעותית שכן בניגוד לישראל, חלק ניכר מתפקידו של מזכיר ההגנה נוגע לרכש מערכות לחימה ולבניין הכוח הצבאי. הפעלת הכוח היא תחום שעיקרו (אף שהמזכיר עוסק בו) באחריות הנשיא. כמי שפיקד על פיקוד המרכז האמריקני אוסטין בקי היטב בנושא הגרעין האיראני, ומוכר היטב לבכירי צה"ל ומערכת הביטחון, ובהם שר הביטחון בני גנץ.

המינוי שלו אמנם מסמן כי ביידן רוצה בכוורת הקרובה שלו אדם שבקי היטב במורכבות הזירה המזרח תיכונית, אבל גם על חזרתה של מדיניות מתונה יותר שנזהרת בהפעלת הכוח ומחפשת להימנע מעימותים. כאלה שמוטב להימנע מהם, וגם כאלה שלא. 

קשוח ומורכב | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

דמותו של לוחם המוסד הבדיוני אבנר ארליך מתעגלת בספר השני בסדרה, שבו הוא מתמודד עם גרעין איראני, מעורבות רוסית ויחסים משפחתיים

נוכח מגפת הקורונה והעובדה שאת עיקר הזמן מבלים סגורים בבית, ספרי מתח, שמאפשרים לפחות לדמיין נסיעות למקומות רחוקים, מהווים מצרך חיוני במיוחד. ספר כזה הוא מותחן הריגול "מת כמו שצריך" (הוצאת דני ספרים, 2020) מאת פיני אלעזרי, שהוא החלק השני בטרילוגיית ספרים שגיבורה הוא אבנר ארליך־נאמן, סגן ראש אגף מבצעים מיוחדים של המוסד.

בספר הקודם ניהל מצוד אחר ארכי־מחבל בשם עימאד אקברייה, העומד בראש רשת טרור של הג'יהאד העולמי, שאתו היה לו חשבון ישן לסגור. בספר החדש נדרש ארליך להתמודד במקביל עם הצורך לעכב את תכנית הגרעין של איראן ואת כוונות ההתפשטות שלה במזרח התיכון, כמו גם עם ניסיונם של הרוסים להפוך לכוח דומיננטי ומשפיע במרחב. היריב העיקרי של ארליך הוא קולונל יורי רספוטין, שלו "עבר קרבי עשיר, ספצנאז וק.ג.ב". (עמוד 195).

ארליך, בעברו קצין בסיירת מטכ"ל, נזכר בספר באותם "הלילות ביחידה שבהם היינו יוצאים ושותלים אמצעי תצפית והאזנה למפקדות מצריות וסוריות, ולאחר תקופה חוזרים פנימה ומחליפים אותם בקופסאות עם מצברים חדשים. באחת מאותן פעולות באיזה חארת' אל טאנאק סורי, נהרגו כפיר ורענן כאשר נפתחה עלינו אש תופת מכיוון לא צפוי. עידו, שהיה מפקד הצוות, פקד לסגת ולהתפנות. אני סירבתי, 'אני לא זז מכאן עד שאני מחסל את המקלען'. עידו שאל בזעם, 'ואיך, חכמולוג שכמוך, תחסל אותו, כשהוא בעמדת שליטה כזו?' 'בעוצמה ובזעם', עניתי. דרכתי את המקלעון ובלי לחכות לאף אחד פתחתי בריצה במעלה התל, כשאני יורה וצועק כמו משוגע" (עמוד 412). כינויו, "עוצי", הוא קיצור לעוצמה וזעם, אלא מה.

אם בספר הקודם הצטייר ארליך כקשוח שבקשוחים, בספר החדש "עיגל" המחבר את דמותו והכניס לה עומק באמצעות הרחבת היריעה על אודות בנו שנהרג בתאונת אימונים כקצין ביסיירת מטכ"ל, וכן באמצעות תיאור יחסיו עם אשתו.

המרדף אחרי הריאליות

ספרות ריגול מסוג זה מתארת אירוע, או סדרת אירועים, שמתרחשים מתחת לפני השטח, בעומק הים והרחק מעין הציבור, ב"חתימה נמוכה". הקוראים עשויים לחשוב שבהחלט ייתכן וכל שנכתב בספר התרחש כפי שהוא, או לפחות שאירועים דומים מאוד התקיימו. כדי לחזק את תחושת הריאליות, ספרים אלה נשענים על מפרט טכני, ביוגרפיות של דמויות, טכניקות קרביות ומיומנויות מקצועיות אמיתיות.

כך למשל, כשאלעזרי מתאר תקיפה של חיל האוויר בעיר הנמל הסורית לטקייה, במהלכה הפילו מערכות ההגנה האווירית של סוריה מטוס אליושין רוסי – אירוע שאכן אירע לפני כשנתיים; כך כשהוא מתאר כי בתגובה לרקטות שירו האיראנים על מוצבי צה"ל בגולן, "חיל האוויר הישראלי, שנראה כאילו רק המתין להזדמנות, תקף חמישים יעדים ומתקנים של משמרות המהפכה באזור דמשק, קוניטרה, חומס ומקומות נוספים" (עמוד 320). גם כאן נשען האירוע על מבצע בית הקלפים, עליו פיקד הרמטכ"ל גדי איזנקוט בתגובה לפרובוקציה איראנית דומה.

אפילו טענת המחבר, "שיחידת קומנדו ישראלית חדרה למתחם הצבאי הרוסי בחמיימים וגנבה משם את מחשב הרדאר של מערכת ה־400־S, בדיוק כפי שעשו זאת קודמיהם בפעולה הנועזת בשנת 1969 בראס עריב שבמפרץ סואץ, כשקשרו את תחנת המכ"ם הסובייטית למסוק שהנחית אותה בישראל" (עמוד 320), נשמעת ריאלית משום שהיא נשענת על פשיטה שביצע גדוד 50 של הצנחנים במלחמת ההתשה.

דוגמה בולטת לספר כזה היא הספר "המרדף אחר אוקטובר האדום" מאת טום קלנסי (הוצאת ספרית מעריב, 1987), על מפקדה של צוללת הטילים הסובייטית "אוקטובר האדום". שם טען גיבורו ג'ק ראיין, ש"אוקטובר האדום מנסה לערוק לארה"ב". השיטה הזו קיימת גם בסדרות טלוויזיה, כמו למשל בסדרה "חדר מלחמה", שעלילתה התרחשה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. בפרק הרביעי בסדרה, שיצר יאיר לפיד זמן רב לפני שנכנס לפוליטיקה, נדרש מפקד היחידה לשכנע את מפקד חיל האוויר להתנצל על אמירתו כי ידע שאזרחים בלתי מעורבים ייפגעו בחיסול אווירי של פעיל טרור בכיר, שנהרג ואתו תשעה ילדים, והחליט שהפעולה שווה את זה. האירוע מבוסס כמובן על האמירה של דן חלוץ, מפקד חיל האוויר דאז, בהקשר של חיסול פעיל הטרור הבכיר סאלח שחאדה – כי כאשר הוא משחרר פצצה, הוא "מרגיש מכה קלה באווירון".

המחבר עובר בספרו מ"חתימה נמוכה" ל"חתימה גבוהה", ושם הוא מאבד מעט גובה. הוא לא נשאר מתחת לפני השטח, ומסלים את המצב ל"כמעט מלחמה" בשיאו של הספר, מה שפוגם לטעמי באמינו ובריאליזם שלו. ועדיין, הצליח אלעזרי – שהביוגרפיה שלו נותרה מסתורית (אך אין להוציא מכלל אפשרות שהוא אח לנשק של ארליך, לפחות מימי הצבא), להוציא מתחת ידו ספר מותח ומורכב יותר מקודמו. הסיפור עובד, המתח חזק, והקורא רוצה לדעת אם ארליך יצליח לנצח. בעוצמה ובזעם כמובן.

המערכה על אנציו – חצי־גשר על פני תהום | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדבקות במשימה לאור המטרה, התחבולה וניצול הזמן, היו חלק מן העקרונות שיושמו במערכה על אנציו במלחמת העולם השנייה. ואולם הלקחים מאותה מערכה יכולים להתאים ללחימה כיום, שבה צריך לדעת בעיקר כיצד "לחייך לשינויים".

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה התעקש ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, כי במקביל להיערכות לפלוש לצרפת יפתחו בעלות־הברית אגף נוסף בחזית האיטלקית, מצפון לכוחות הגרמנים שהיו מבוצרים ב"קו החורף" ומנעו מהכוחות הלוחמים בקרב ממונטה קאסינו להבקיע ולהתקדם לעבר רומא. צ'רצ'יל טען שפתיחת אגף נוסף תחייב את הצבא הגרמני באיטליה, עליו פיקד פילדמרשל אלברט קסלרינג, לפצל את כוחותיו, ובין שבאגף החדש ובין שבאמצעות הבקעת המערך הגרמני בקאסינו תושג ההתקדמות לעבר רומא.

בספרו "אנציו: ההימור שנכשל" (הוצאת משרד הביטחון, 1989), טען ההיסטוריון הצבאי האמריקני מרטין בלומנסון כי היה זה הימור מסוכן. היעד שנבחר היה העיירה אנציו, המרוחקת שעת נסיעה מרומא. למרות המרחק הקצר מעיר הבירה, נדרשו מתכנני המבצע להתמודד עם מחסור באמצעי ספנות ותובלה, ותוואי שטח קשה לתנועה (שטח הררי ובו כבישים משובשים) שבו עשוי הכוח הנוחת להיות מנותק מכל סיוע. מנגד נהנו בעלות־הברית מעליונות ימית, אווירית, ולוגיסטית וכן בעדיפות ברורה בכוח אש.

הכוחות הלוחמים

בחזית האיטלקית, היעדר הסיוע האווירי והמחסור הלוגיסטי הקשו על פעילות הצבא הגרמני, אך מנגד: "הציבו אתגר לכושר ההישרדות וההמצאה שלו, ואילצו אותו ללטש את אמנות המלחמה היבשתית עד כדי רמת מיומנות גבוהה במיוחד" (עמ' 32). פילדמרשל קסלרינג, שלחם במלחמת העולם הראשונה כקצין תותחנים ובהמשך עבר לחיל האוויר, התגלה כמפקד חזית מוכשר מאוד. זה לא הזיק שעמד לרשותו הוורמאכט.

על שני האגפים, זה שבקאסינו וזה שיועד להיפתח באנציו, פיקד גנרל מרק קלרק, מפקד הארמיה ה־5 האמריקנית. לאחר שנפצע במלחמת העולם הראשונה כמ"פ רגלים, קוּדם קלרק במהירות. ב־1942 היה לוטננט־קולונל וב־1943, כגנרל, פיקד על ארמיה בסיציליה. עתה ביקש הישג משמעותי שיירשם על שמו – כיבוש רומא. תחת הארמיה נועד לפעול הקורפוס השישי שינחת באנציו, בפיקוד הגנרל האמריקני ג'ון לוקאס. הקורפוס כלל שתי דיוויזיות חי"ר (בריטית ואמריקנית), צק"ח (צוות קרב חטיבתי) של הריינג'רים, שני גדודי קומנדו בריטיים ורגימנט צנחנים מהדיוויזיה המוטסת ה־82. כוחות חי"ר ושריון נוספים נועדו לנחות מן הים במקרה הצורך לתגבורת.

תעוזה בתכנון, הססנות בביצוע

בליל 22/21 בינואר 1944 נחתו בחוף הצק"ח של הריינג'רים (מקביל לחטיבת הקומנדו "עוז" בצה"ל), בפיקוד קולונל ויליאם דארבי, ורגימנט צנחנים שפעלו כראש החץ של הקורפוס. למרות הציפייה שהנחיתה תיתקל בהתנגדות עזה, השתלטו הכוחות הנוחתים על יעדיהם בקלות יחסית. "שלושת גדודי הריינג'רים נחתו באנציו ותפסו את הנמל, שעה שגדוד הצנחנים מס' 509 נע וכבש את ונטונו, כשלושה קילומטרים משם." (עמ' 67). ואולם למרות שהכוח תפס את ראש החוף במהירות ואבטח אותו, השתהו הכוחות הנוחתים בשל חששו של גנרל לוקאס מהתקפת־נגד גרמנית. בדיעבד התברר כי לו היו ממשיכים להתקדם – היו מגיעים כמעט עד רומא.

שני הכוחות נלחמו על זמן. כוחות בעלות־הברית היו צריכים לפעול במהירות כדי לנצל את ההפתעה במלואה ולהתקדם לפני שהאויב ייערך לקראתם. כאשר יצאו לבסוף כוחותיו של לוקאס להתקפה – היו הגרמנים מוכנים. שניים מגדודי הריינג'רים, ה־1 וה־3, שבפיקוד דארבי ניסו להסתנן לעיר צ'יסטרנה, שהייתה מעבר הכרחי בדרך לרומא, ונפלו למארב. דיוויזיית השריון "הרמן גרינג" מס' 1 וכוחות נוספים הסבו להם אבדות כבדות. 767 ריינג'רים יצאו לכבוש את העיירה. רובם נהרגו או נשבו. שישה בלבד שבו לקווי בעלות־הברית.

מתקפת הנגד הגרמנית הייתה קטלנית, ומתקפות הלילה שלהם היו מוצלחות במיוחד. מזג האוויר, כמו במערכה שנערכה בארדנים מאוחר יותר במלחמה, הקשה על הכוחות לקבל סיוע אווירי בגזרת דיוויזיה 45.

"כחצי גדוד מדיביזיה מס' 715 פעל בשני האגפים של פלוגה ה' מרגימנט החי"ר מס' 157, מעבר לכביש אלבנו־אנציו; החצי השני הלם ישירות בעמדות הפלוגה. לאחר שטאטאו את האמריקאים מעמדות ההגנה הקדמיות, אילצו הגרמנים את המגינים ששרדו להיכנס לתוך מתחם צר מסביב למוצב הפיקוד. למזלם של האמריקנים, היו במקום שלושה טנקים מגדוד טנקים מס' 191, שסייעו לפלוגה להחזיק מעמד. עם שחר נותרו ארבעה־עשר רובאים בלבד. התחמושת היתה מועטה וכל נתיבי האספקה היו מנותקים. ארבעה טנקים גרמניים קיצרו טווח כדי להשמידם ורק אז ב־0500, קיבל מפקד הפלוגה אישור לסגת. האמריקנים לחמו ופילסו את דרכם אל מחוץ למלכודת" (עמ' 108).

האבדות היו כבדות. מתוך 43 הקצינים ו־936 החוגרים ששירתו בגדוד השני של רגימנט החי"ר מס' 157, נותרו לאחר הקרב שישה קצינים ו־225 חוגרים שלא נפצעו או נהרגו. המ"פ, סרן פליקס ספארקס, שסיפורו הובא לאחרונה בסדרת האנימציה "המשחרר", איבד בקרב כמעט את כל פלוגתו, אך בלחימתם הצליחו הוא ואנשיו לעכב באופן משמעותי את התקדמות הגרמנים. ספארקס נחשב לאחד ממפקדי הפלוגות הטובים ביותר בצבא היבשה האמריקני במלחמה, ועוטר על גבורתו בכוכב הכסף.

במתקפת הנגד הגרמנית ספג רגימנט החי"ר מס' 179 אבדות כבדות ואיבד את מפקדו. לוקאס שלח את קולונל דארבי כדי שייקח פיקוד על הרגימנט. כאשר התייצב אחד מהמג"דים במפקדת ה־179 והתנצל שגדודו אבד, עודד אותו דארבי ואמר כי הוא עצמו איבד שלושה גדודים: "אך המלחמה חייבת להימשך" (עמ' 112). תחת פיקודו שב הרגימנט ולחם ביעילות.

הרעיון לנחות באנציו, לדברי הכותב בלומנסון, היה נועז ובעל פוטנציאל. הביצוע היה הססני ומגומגם ולכן נתן בידי הגרמנים שהות להיערך, ואף לייצר התקפות נגד שכמעט שסתמו את הגולל על החזית האיטלקית כולה. היו אלה היעדר העתודות והאספקה, כמו גם הסיוע האווירי היעיל של בעלות־הברית, שחזר לפעולה מרגע שמזג האוויר השתפר, שמנעו מן הגרמנים להדוף את הכוחות כליל, ואף חייב אותם לבסוף לסגת.

מה יש ללמוד מאנציו

הספר טומן בחובו לקחים רבים. הראשון שבהם נוגע לעיקרון הדבקות במשימה לאור המטרה, שהיה חסר במערכה, בעיקר בקרב הפיקוד הבכיר של בעלות־הברית. כמו כן, חסרו גם חשיבה תחבולנית ומפקד בכיר שיהיה "איש נועז כמו ג׳ורג׳ פאטון" (עמ' 117).

הרצון לכבוש את רומא בכל מחיר ולרשום על שמם הישג בקנה מידה היסטורי, "עיוור" את הפיקוד הבכיר, בדגש על הגנרל קלרק, להתפתחויות בשדה הקרב שחייבו התאמות בתוכנית המבצעית. האויב לא ישתף פעולה עם התוכנית ולכן האתגר, כמאמר אחד ממפקדי בצנחנים, הוא לדעת "לחייך לשינויים".

לקח נוסף נגע לצורך להימנע מפעולה עם קצוות חלשים. ההחלטה לכבוש את ראש החוף בידי כוחות קומנדו הייתה נכונה, ובוצעה מהר וכהלכה. ואולם אלה לא תוגברו במהירות הדרושה בכוחות שריון, שלהם עוצמה קרבית של ממש, שהיו מאפשרים תנועה והשתלטות מהירה על היעדים ושטחי המפתח.

הצבא האמריקני הפנים את הלקח. מפקדיו לא ויתרו על היתרונות שבהפעלת כוחות מובחרים, גמישים ומאומנים היטב, שמתמחים בכיבוש יעדים מבוצרים וקשים במיוחד, והטיל עליהם משימות מורכבות בפלישה לנורמנדי. המערכה באיטליה הבהירה עד כמה הכוחות האלה פגיעים, ועד כמה העוצמה הקרבית שבידם מספיקה רק כל עוד האויב שרוי תחת ההפתעה וההלם הראשוניים. כלקח מן המערכה באנציו ניתן לכוחות סיוע אש קרוב וקטלני בהיקף רחב. בתכנון הפלישה לנורמנדי יועדו צוותי קרב משוריינים לחבור לכוחות זמן קצר לאחר שתפסו את היעד, כדי שתימצא בידם עוצמה קרבית מספקת.

עוד לפני המערכה באנציו הוקמו בארצות־הברית גדודי ריינג'רים נוספים, שאוגדו לצק"ח בפיקודו של מפקד גדוד 2, לוטננט־קולונל ג'יימס ראדר, שב־6 ביוני 1944 נחת בחוף "אומהה" במסגרת הפלישה לנורמנדי. גדוד 5, בפיקוד מקס שניידר, סייע לכוחות רגימנט החי"ר ה־116 בהשתלטות על החוף ופרץ דרך עמדות הגרמנים המבוצרות. המפקד הבכיר בחוף, גנרל נורמן קוטה, התרשם מלחימתם וטבע את הססמה: "הריינג'רים מובילים את הדרך, כל הדרך".

על גדוד 2 נאלץ ראדר לפקד באופן אישי, לאחר שהדיח את סגנו (שיועד לפקד עליו, והתברר שחשב שיועדה לו משימת התאבדות), והדבר הפריע מאוד ליכולתו לפקד על הצק"ח כולו ביעילות. הגדוד תקף את המצוק התלול פואנט־דו־הוק, שעל־פי המודיעין הוצבו בו תותחים שאיימו על מבצע הנחיתה כולו. לאחר קרב קשה, שבמהלכו קיבלו הריינג'רים סיוע אש ניכר מהמשחתת "סאטרלי", כבש הגדוד את היעד והשמיד את התותחים (שבפועל, הוצבו לא הרחק מהמצוק בפנים הארץ).

אלוף (מיל') פרופ' יהושפט הרכבי מתח בשעתו ביקורת על בר־כוכבא, וטען כי בנה חצי־גשר על פני תהום. ביקורת דומה ניתן למתוח על המפקדים הבכירים של בעלות־הברית, שנמנעו מלהקצות את המשאבים הדרושים למערכה באנציו, לא מיצו את הכוח נכון ולא הפגינו די יוזמה והתקפיות. "הזמן", אמר בשעתו הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט, "פועל לטובת מי שמשתמש בו נכון". כלל זה היה תקף גם במערכה באנציו וכוחות בזבזו זמן יקר שהאויב ניצל ביעילות.

היו אלה תעוזתם של מ"פים כמו ספארקס ומח"טים כמו דארבי, ובמקביל חוסר יכולתם של הגרמנים להמשיך בהתקפת הנגד, שמנעו מהמערכה מלהפוך לתבוסה מוחלטת עבור בעלות־הברית. התוצאה, שאותה תיאר בלומנסון בכישרון רב באופן מרתק, היא שהקרב על אנציו היה בסופו של דבר קרב שולי במלחמה, והוא לא היה חייב להיות כזה.

גל פרל פינקל, הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ודוקטורנט באוניברסיטת בר־אילן. 

כדורסל מנצחים בהגנה, ומלחמה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאורך השנים, למרות שמו, היה צה"ל צבא ההתקפה לישראל. אולם על רקע עימותי השנים האחרונות עלתה חשיבות ההתגוננות, הרגל הרביעית בתפיסת הביטחון. אלא שבמלחמות, לא מנצחים בהגנה.

ירי הרקטות מרצועת עזה בלילה שבין שבת לראשון, ולצדו המתיחות בגבול לבנון שנמשכת כבר מעל מאה ימים, ממחישים עד כמה עלתה חשיבות ההגנה בתפיסת הביטחון הישראלית. מאז מלחמת המפרץ הראשונה, וביתר שאת מאז מלחמת לבנון השנייה נוספה ההתגוננות, גם אם באופן לא רשמי, כאחת מארבעת הרגליים של תפיסת הביטחון הישראלית (האחרות היו ונשארו: הרתעה, התרעה והכרעה). 

בהכללה, לעימותים שבהם לחמה מדינת ישראל מאז מלחמת לבנון הראשונה, היו כמה מאפיינים משותפים. למרות שהאויב הורתע ממערכה כוללת זו פרצה (כך למשל, ב־2006 וב־2014), ההתרעה היתה חלקית עד חסרה והכרעה של ממש לא היתה שם.

יוצאים מן הכלל היו מבצע "חומת מגן", שהיווה מהלך של היפוך קערה שאפשר בהמשך, לאחר שליטה מחדש בשטח ושורה ארוכה של מבצעים ופעולות, את הכרעת טרור המתאבדים ביהודה ושומרון, ומבצע "עופרת יצוקה", שהיה למעשה פעולת גמול בקנה מידה רחב, יזום ומוגבל במהותו. 

בהתחשב בכך שגם במערכות הבאות עשויות להתנהל בהתאם, עברה ישראל להשקיע בהגנה. רק לאחרונה, בעקבות הנחה כי הג'יהאד האסלאמי יבקש לציין את יום השנה לחיסול בהא אבו אל־עטא במבצע "חגורה שחורה", נפרסו סוללות "כיפת ברזל" בכוננות מוגברת בדרום. במקביל, בתרגיל "חץ קטלני" שניהל צה"ל הוקדשו מאמצים רבים לסיכול חדירת הכוחות שדימו את כוח הקומנדו של הארגון, "רדואן", לפשיטות בשטח ישראל.

צה"ל הוא צבא התקפי שנדרש להגנה

הסדרה "שעת נעילה" שמשודרת בכאן 11 מתארת יפה את קרבות הבלימה העזים שבהם לחמו כוחות צה"ל ברמת הגולן (גם אם תחת אילוצי הפקה והצורך לייצר דרמה קולנועית). הסיפור המרכזי בסדרה נסוב סביב מוצב 87 שאותו מאיישים צנחנים ולוחמי שריון, שמבוסס על לחימת השריונרים והצנחנים בפיקוד המ"מ מנחם אנסבכר מגדוד 50, בתל סאקי. 

הסדרה ייחודית בכך שהיא מביאה למסך את הדרמה שהיתה בשעתו שמורה רק לספרי עיון ורומנים, ולא בכדי כתב ב־2012 האלוף (מיל.) גרשון הכהן, קצין שריון ומפקד גיס לשעבר, שהמלחמה "מחכה לשפילברג"

אבל בטרם הסדרה בכל זאת נכתבו כמה ספרים שהמחישו את הכאוס והטלטלה שבימיה הראשונים. אחד מהם הוא ספרו הראשון של הסופר והתסריטאי בני ברבש, "היקיצה הגדולה" (הוצאת כתר, 1982). ברבש, שלחם במלחמה כקצין בחטיבת גולני ונפצע בהיתקלות עם הקומנדו הסורי סמוך למזרעת בית ג'אן, במהלך מתקפת הנגד לשטח סוריה, כתב רומן על השבר הגדול שהותירה המלחמה.

גיבור הספר, אל"מ אלי הנגבי, עבר הסבה לשריון והביא עמו את הגישה "שספג בצנחנים במשך שנים" (עמוד 14). במלחמה הוא פיקד באומץ על חטיבת שריון בקרבות הבלימה הקשים ברמת הגולן, בתנאים בלתי אפשריים. הנגבי מצטייר מהספר כבן דמותו של הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון, שהיה גם הוא צנחן שבמלחמה פיקד על חטיבת השריון 401 שלחמה בסיני. צה"ל, כתב ברבש, לא נערך כראוי להגנה, והנגבי "לא הספיק לקבץ את חטיבתו שפוזרה לכל רוח, לאחות את קרעיה השותתים, להרגיע את חייליו המבוהלים שפניהם האפירו, וכבר שולב בקרבות ההבקעה" (עמוד 6).

אמנם הסבירות שצה"ל יידרש שוב לבלום מאסות של טנקים כמו ב־1973 נמוכה, אולם במלחמה נדרש צה"ל לסכל חדירה של כוחות קומנדו, מתאר שמזכיר את האיום מצד כוחות "רדואן" של חזבאללה ו"נוח'בה" של החמאס. 

בספרו המרתק "אינדיאנים על גבעה 16" (הוצאת משרד הביטחון, 2003), תיאר אביחי בקר, יוצא חטיבת גולני שפיקד במלחמת יום הכיפורים על פלוגה בגדוד 12, תוארו קורותיה (הפעם האמיתיים לגמרי) של פלוגה ג' בגדוד 51 של גולני במלחמה. על הפלוגה פיקד סרן יגאל פסו, חברו למחזור של בקר מהפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה. 

פסו מונה למפקד הפלוגה כחצי שנה לפני שפרצה המלחמה ונכנס לנעליים הגדולות שהשאיר המפקד הקודם, שמריהו ויניק, שעבר לפקד על סיירת גולני. כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה, ב־9 באוקטובר, סיכלה הפלוגה חדירה של הקומנדו הסורי שנחת במסוקים סמוך לצומת נפח שהיתה צומת דרכים אסטרטגית במרכז רמת הגולן, ובה מוקמה מפקדת אוגדה 36. פסו הוביל כוח מן הפלוגה שהוקפץ לנקודת הנחיתה בנגמ"שים. 

"יותר פרי אלתור מאשר קרב סדור זה היה. הם רצו בין גדרות האבנים תוך ירי והטלת רימונים, כדורים ופצצות RPG שרקו" (עמוד 41). בקרב, ציין בקר, לקח חלק גם "כוח של סיירת מטכ"ל עליו פיקד רס"ן יוני נתניהו. במהלך לחימתם של אלה נהרגו שניים מאנשי היחידה ושבעה נפצעו. עשרות גופות של סורים נותרו פזורות בשטח" (עמוד 43). קשה להעריך מה היה מתרחש ברמה, לו היו מצליחים כוחות הקומנדו לתפוס נקודות מפתח ולהשהות ולעכב את תנועת כוחות צה"ל. 

עבור פסו, כתב בקר, זה היה קו פרשת המים. "הספקות שניקרו אודות כישוריו התחלפו בהערכה עצומה" (עמוד 44). בהמשך המלחמה הוביל פסו את פלוגתו בקרב על החרמון, ונפל במהלך הלחימה על גבעה 16.

אבל למרות שצה"ל נדרש להגן במלחמה הזו, הוא בעיקר ביקש לתקוף, שכן צה"ל הוא צבא התקפי במהותו. הדבר נובע קודם כל מאופיו כצבא מיליציוני. ישראל אינה יכולה לעמוד בעלות הכלכלית הגבוהה של קיום צבא קבע מקצועי גדול, ולכן בנתה את עיקר כוחה הצבאי ככוח מילואים, שמתגייס לתקופה קצרה, בעת חירום. המיליציה מטבעה היא כוח צבאי ארעי שאנשיו הם אזרחים־חיילים השואפים להתגייס למהלכים מהירים בשדה הקרב, כדי לשוב בהקדם לביתם.

לכן חתר צה"ל, ברוב שנות קיומו, להכרעה מהירה. גם במלחמת יום הכיפורים, למרות שהפתרון הצבאי הנכון (בדיעבד) היה להיערך להגנה חתר צה"ל, בעיקר בחזית הדרום, לצאת להתקפה. יתרה מכך, אל"מ (מיל.) ד"ר יעקב חסדאי שפיקד על גדוד בקרב בעיר סואץ, טען לאחר המלחמה שאפילו אם כוחות המילואים היו מגויסים מבעוד מועד, הם לא היו נשלחים לעיבוי ההגנה בסיני וברמת הגולן, כי אם למהלך התקפי. 

"הגנה הורגת"

בגיליון האחרון של כתב העת הצה"לי "בין הקטבים" (אוקטובר, 2020) פרסם אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, מאמר שעסק בהגנה רב־ממדית. במאמרו טען הלוי כי השינויים באופן פעולתם של אויביה של ישראל נבעו מעוצמתה והצלחתה של ישראל בעבר.

לתפיסתו, "חוזקנו הצבאי כצבא מתמרן הוא זה שהפך את אויבנו לצבאות גרילה, מתוך חוסר רצון והעדר יכולת להתמודד מולנו כצבא מול צבא; העליונות שפיתחנו במודיעין ובאש האווירית, הביאו את האויב להסתתר, הם אלה שדחקו אותו למעמקי תת־הקרקע; מערכות ההגנה האקטיביות שפותחו על־ידי מיטב המוחות, הביאו את האויב למסקנה שאש לעורף ישראל לבדה, לא תביא את ההישג המבוקש ולכן הוא החל לפתח יכולות התקפיות קרקעיות לשטחנו" (עמוד 242).

צה"ל, כתב, "צריך להשקיע רבות ביכולותיו ההתקפיות, אך יכולות משמעותיות אלה צריכות להישען על יכולות הגנה חזקות, על־מנת שהישגי ההתקפה לא יקוזזו בהישגי אויב בשטחנו" (עמוד 254). 

הלוי, אשר "פיקד על חטיבת הצנחנים במהלך מבצע 'עופרת יצוקה'" (עמוד 401), הוא תוצר מובהק של צבא ההתקפה לישראל. והנה כאלוף פיקוד התחזקה אצלו, ובפיקוד הבכיר של הצבא כולו, ההבנה שההתגוננות היא מרכיב קריטי בתפיסת הביטחון. 

השילוב בין טכנולוגיה, מודיעין ויכולות מבצעיות, כתב, מאפשר לייצר "עליונות הגנתית, כך נבנה "הגנה הורגת" – יכולת שהאויב תולה בה תקוות רבות תֵענה במענה חזק וקטלני. יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה אינה טבעית לנו, אך נחוצה יותר מתמיד ואפשרית בזכות גיוון היכולות הקיימות" (עמוד 254). 

ביולי 2019, בדיון בכנס הרצליה שעסק בשאלה האם ישראל תנצח במלחמה הבאה, אמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל.) יאיר גולן, כי כאשר זו תפרוץ, המענה של צה"ל המבוסס בעיקר על אש מנגד (אווירית בעיקרה), שהספקיה שופרו מאוד שמחוברת למודיעין מדויק, ותמרון מוגבל, אם בכלל, לא יספיק.

גולן, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ולחם בלבנון וביהודה ושומרון, טען שישראל תצטרך "לשנות את הפרדיגמה הצבאית ואת הפרדיגמה המדינית ולעבור למבצע של תמרון רחב היקף שתכליתו להכריע את הכוח הצבאי של האויב. ולהכריע את הכוח הצבאי של האויב זה: אחד, להרוג בו ככל שניתן; שתיים, להרוס את מקסימום האמל"ח שנמצא בידו (אמצעי הלחימה שלו); והדבר השלישי, להרוס את מרב התשתית המבצעית שלו".

צה"ל, אם כן, נדרש לייצר את אותו מערך הגנתי שעליו כתב הלוי, שכולל הגנה ניידת, הרחקה של האזרחים מהחזית, פריסת כוחות בטוחה מאש האויב ושמירה על עתודה, שיאפשר תנאים נוחים יותר לצבא לצאת להתקפה. ובמקביל עליו לשמר ולשפר את עצם היכולתו לתקוף, גם ביבשה.

אחת הקריאות הנפוצות ביותר של מאמן כדורסל לשחקניו בשעת משחק היא "הגנה", שכן הנחה מקובלת היא שבמשחק זה הגנה יעילה היא המפתח לניצחון במשחק. במלחמה לעומת זאת, לא מנצחים בהגנה.

צה"ל מוכרח לשוב ולהשקיע בכוחות המילואים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההיסטוריה מלמדת שחיילי המילואים הם שמכריעים את הכף בשעת מלחמה. אולם כיום נראה שבצבא מעדיפים להפעיל במערכה צוותי קרב חטיבתיים סדירים בלבד.

בשבוע שעבר חל יום ההוקרה למילואים, שנדחה מל"ג בעומר בשל מגפת הקורונה והסגר הראשון. צה"ל הוא צבא מבוסס מילואים: השירות הסדיר הוא רק ההכשרה לתפקיד שיעשה החייל, בדגש על המשרתים ביחידות הלוחמות, במילואים. המילואים הם גם מודל כלכלי חכם, שמאפשר החזקת כוח גדול לשעת מלחמה.

מבלי להפחית מגבורת הצבא הסדיר, במלחמת יום הכיפורים היו אלה כוחות המילואים שהכריעו את המערכה. דוגמה לכך ניתן לראות בתיאור כיבוש מוצבי הצבא הסורי ברכס החרמון, בגובה כ־2,500 מטרים, בידי חטיבת הצנחנים מילואים 317, שמופיע בספרו המצוין של תא"ל (מיל.) אלישיב שמשי "נוע כבר, לכל הרוחות!" (הוצאת מערכות, 2011).

שניים מגדודי החטיבה, עליה פיקד אל"מ חיים נדל, הוטסו במסוקים לשטח הררי קשה לתנועה כדי לכבוש שני יעדים מבוצרים. הייתה זו חטיבה מעולה, שאנשיה התאמנו והיו כשירים לפעולות שכאלה. מפקדי הגדודים, חזי שלח ואלישע שלם, היו מפקדים מנוסים ובמלחמת ששת הימים השתתפו בפשיטה המוטסת של הצנחנים על התותחים המצרים באום־כתף.

תחילה כבש הגדוד בפיקוד שלח את מוצב הפיתולים. למרות שבקרב נהרג אחד הקצינים בפלוגה שלחמה על היעד, "הפלוגה המשיכה בהסתערות, חיסלה את הכוח הסורי במקום" (עמוד 76), וכבשה את המוצב.

לאחר מכן כבש הגדוד בפיקוד שלם את מוצב החרמון הסורי, שהיה נטוש, והוזעק לסייע לחטיבת גולני שתקפה מהחזית את מוצב החרמון הישראלי. במפגן נחישות והקרבה כבשו הגולנצ'יקים את היעד, ועזרת הצנחנים לא נדרשה. בדרכם חזרה למוצב החרמון הסורי נתקלו שלם ולוחמיו, שהיו קרובים לאפיסת כוחות, בחיילים סורים שנסוגו ופגעו ברבים מהם.

שורות הסיכום בפרק מלמדות מה יכול כוח בוגר, מיומן ומאומן להשיג. החטיבה הצליחה בגלל "התכנון הנועז, הביצוע המקצועי ובעיקר איכות הלוחמים והמפקדים ובראשם המח"ט חיים נדל והמג"דים סא"ל חזי שלח וסא"ל אלישע שלם. הצנחנים יצרו מצב שכל כוח צבאי רציני שואף אליו, בו האויב היה מופתע, מפוחד, לא ידע מהיכן יותקף ולכן רוב חייליו ברחו על נפשם" (עמוד 84).

 

אולם, כתב שמשי בצדק, "ככל שצה"ל התעצם, חלה תפנית בדרך הפעלת הכוחות והאש, והגישה הישירה תפסו את מקומם של התמרון והגישה העקיפה ותהליך זה פגע במהירות ובאיכות הביצועים בשדה המערכה" (עמוד 196). טענה זו מתחברת לטענות האלוף (מיל.) יצחק בריק, שכמו שמשי לחם כקצין שריון ב־1973, על פערים במוכנות צבא היבשה ועל הישענות יתר על חיל האוויר.

אמנם בתקופת הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, צבא היבשה התאמן הרבה. אבל נראה שצה"ל מעדיף להפעיל במערכה צוותי קרב חטיבתיים סדירים בלבד, ולהשלים להם יכולות באמצעות מילואים (פלוגות מסייעות, צוותי רפואה, לוגיסטיקה ותכנון).

המרחבים הגדולים בלבנון והשטחים האורבניים הצפופים בעזה יחייבו כוחות גדולים יותר (בוודאי במלחמת רב־זירתית). אך צה"ל לא משאיר לעצמו שוליים רחבים מספיק, בדמות די צוותי קרב חטיבתיים כשירים במילואים, למקרה שהמלחמה לא תתנהל (והיא לא תתנהל) כמצופה.

השבוע החל צה"ל בתרגיל "חץ קטלני" שנועד לדמות מלחמה, ובתוכו יתאמנו גם כוחות מילואים. הרמטכ"ל, אביב כוכבי, התעקש לקיים את התרגיל גם נוכח מתיחות בדרום ובצפון ומגפת הקורונה. בשיחה שקיים ערב התרגיל עם מפקדי חטיבת הצנחנים, אותה חטיבה שבה עשה את עיקר שירותו ועליה פיקד, אמר כוכבי, "אי אפשר להביא את ההישג על האויבים שלנו בלי התמרון", והזהיר מפני האשליה שהמערכה הבאה תתרחש בעוד זמן רב. אתם, אמר למפקדים, "תתכוננו שזה יקרה מחר". בדיוק בגלל זה התרגיל חשוב.

בהתאם להנחיית הרמטכ"ל ולמרות האילוצים, על הצבא לשוב ולהשקיע בכוחות מילואים. אחרת, במלחמה הבאה יאלצו האלתור, הגבורה וההקרבה, לחפות על פערים בכשירות.

צה"ל צריך ללמוד מההיסטוריה ולהיות ערוך למלחמה מול חמאס | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אם מדינת ישראל לא רוצה למצוא את עצמה מופתעת בגבול הדרומי, צה"ל צריך להיות ערוך ומוכן למלחמה על אף המגעים לשלום עם חמאס.

השבוע חשף צה"ל באמצעות המכשול ההנדסי בגבול רצועת עזה מנהרת חדירה שחמאס חפרה מעזה לשטח ישראל. איתור המנהרה עלול להגביר את המתיחות בין ישראל לחמאס ומפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני, קצין צנחנים שאת עיקר ניסיונו הקרבי צבר בלבנון ובאיו"ש, אמר כי האוגדה "עוסקת כל העת במוכנות למלחמה".

ישראל מבקשת להגיע להסדרה ברצועת עזה, ונוכח מורת הרוח של הציבור הפלסטיני בעזה, גם החמאס. השאלה, כרגיל, היא מה יהיה המחיר. חמאס דורשת הקלות בסגר ושחרור אסירים, וישראל דורשת שחמאס תזנח את דרך ההתנגדות ואת מאמצי ההתעצמות הצבאית. בפועל, חמאס נערכת למלחמה ובישראל הדרג המדיני הנחה את הצבא להיות מוכן לכל אפשרות.

בסוף השבוע שעבר כתב טל לב־רם בעיתון "מעריב", שהרמטכ"ל אביב כוכבי קבע לאחרונה "כי פיקוד הדרום וצה"ל נמצאים בבשלות ובמוכנות גבוהה" למבצע רחב היקף, אם יידרש. לדברי לב-רם יש בקביעה זו "גם אמירה מחייבת", בהתחשב בביצועים הלא מרשימים של צה"ל במבצע "צוק איתן". לפי לב-רם מטרת המערכה לא תהיה כיבוש הרצועה ומיטוט שלטון חמאס, אלא פעולות מהים, האוויר והיבשה כדי "לפגוע בצורה קשה ביכולות של חמאס באמצעות פגיעה בבכירי הארגון, במערך שלו, באמצעי הלחימה, במאגרי התחמושת ובנכסים האסטרטגיים". ובנוסף בצה"ל שואפים לעשות זאת מהר כדי להימנע ממערכה ארוכה נוסח קיץ 2014.

בדרום מול חמאס ובצפון מול חיזבאללה – שם נמשכת המתיחות מעל 90 יום – ישראל מצויה במרחק קצר מהסלמה. המחשה למוראות המלחמה, גם אם זו תהיה שונה לגמרי, התקבלה השבוע עם שידור הסדרה "שעת נעילה" על מלחמת יום הכיפורים ב"כאן 11". הפקה מושקעת הביאה למסך הטלוויזיה את תחושת ההפתעה וההלם כמו גם את קרבות השריון, באופן שתפס את הצופים ונשאר אתם זמן רב לאחר שהפרק הסתיים.

בספרו "עֹז 77" (הוצאת שוקן, 1976) תיאר תא"ל אביגדור קהלני את חוויותיו כמפקד גדוד שריון בחטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים. הגדוד שעליו פיקד לחם, בדומה לאותה מחלקת שריון בסדרה שעליה פיקד המ"מ אבירם (עידו ברטל), בקרבות הבלימה בעמק הבכא בתנאי נחיתות וביחסי כוחות בלתי אפשריים.

מול מאות הטנקים הסורים פקד קהלני בקור רוח: "תחנות 'שוטר'. בחזית שלנו, בטווח 500 עד 1500 מטרים, נמצאים טנקי אויב רבים. עלו לעמדות, פתחו באש, סוף!" (עמוד 75). והם, לצד כוחות נוספים, עצרו את הסורים. באירוע אחר תיאר כיצד חילץ "כוח קטן, בפיקוד רס"ן יוני מהצנחנים" (עמוד 180), הכוח היה מסיירת מטכ"ל אבל מפקדו, יוני נתניהו, עבר ליחידה מהצנחנים, את המג"ד הפצוע, יוסי בן־חנן, מתחת לאף של כוחות קומנדו סורים שנעו בשטח.

בספרו המופתי, "לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2020), תיאר אלוף במיל' גיורא איילד את שחווה כקצין צנחנים צעיר לאחר שלחם בקרב "החווה הסינית" בסיני ושב למקום בו חנה גדודו, גדוד הצנחנים 890, וליקק את פצעיו לאחר שספג 41 הרוגים וכ־110 פצועים בקרב. איילנד, שהיה בטוח שהגדוד גמר את המלחמה, הופתע כשהודיע לו המג"ד, סא"ל איציק מרדכי, כי "הולכים הלילה עוד פעם. זה לא ברור לך?" אז הבין איילנד "שלא מדובר באימון ואפילו לא בפשיטה נועזת בלבנון. מדובר במלחמה, מלחמה של ממש, ובמלחמה אין זמן לרחמים עצמיים. יש משימות לבצע וחייבים להתכונן" (עמוד 42).

במלחמה הבאה, במקום טורי שריון ברמת הגולן ומדבריות סיני צה"ל יפגוש חוליות קומנדו מעל ומתחת לפני הקרקע, בשטחים אורבניים צפופים ואת חילות האוויר המצריים והסוריים יחליף ארסנל רקטות אימתני. אולם כפי שקבע איילנד, חייבים להיות מוכנים.