הלקח מ־1973 – המלחמה, בהכרח, לא תיראה כמו שאנחנו חושבים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה התפרסמה כתבה על תרגיל חטיבתי שערכה חטיבת מילואים, הראשון זה שלוש שנים. בהתחשב בתפקיד המילואים ב־1973, זוהי אינדיקציה ברורה לכך שתפקיד המילואים השתנה.

בחודש שעבר פורסמה כתבה באתר "וואלה!" שתיארה אימון שערכה חטיבת החי"ר במילואים כרמלי בצאלים. החטיבה, כך נכתב, לא ביצעה אימון חטיבתי זה שלוש שנים. והנה, למרות מגבלות הקורונה, התעקשו מפקדי החטיבה כמו גם גורמים בכירים בצבא, לקיים אימון שכזה.

מפקד החטיבה באימון, אל"מ ארז אלקבץ, יוצא גולני, הודה כי "חייל שלא יורה שלוש שנים הוא בכשירות נמוכה". החיילים הם החטיבה, וכשירותם ללחימה היא כשירותה.

העובדה שחטיבה כמו כרמלי, שבמלחמת לבנון השנייה לחמה בעייתא א־שעב, והפגינה רמת לחימה וכשירות לא מספקות, לא התאמנה שלוש שנים יש בה בכדי ללמד שתפקיד המילואים השתנה מהותית, בוודאי בהשוואה למלחמות העבר כמו מלחמת יום הכיפורים, שפרצה החודש לפני 47 שנים.

אז בלטו חטיבות מילואים כמו חטיבות השריון במילואים 679, עליה פיקד אל"מ אורי אור, ו־179, עליה פיקד אל"מ רן שריג. החטיבות לקחו תחילה חלק בקרבות הבלימה מול הסורים בראשית המלחמה, ולאחר מכן בפריצה למובלעת הסורית ובלחימה כנגד כוחות הצבא העיראקי. בשלהי המערכה הועברה חטיבה 179 לחזית הדרום, צלחה את תעלת סואץ והשתתפה בכיבוש נמל עדביה ובכיתור הארמיה השלישית המצרית. למעשה, את המלחמה הכריעו כוחות המילואים.

תמיד אוקטובר

כאמור, אוקטובר הוא זמן טוב לקרוא על הקשה במלחמות ישראל מאז מלחמת העצמאות. בספרו "על בלימה" (הוצאת ספריית מעריב, 2009) תיאר אבירם ברקאי, את לחימתה של חטיבת השריון הסדירה 188 במלחמת יום הכיפורים, בקרבות הבלימה ברמת הגולן.

ברקאי, שכקצין שריון לחם ונפצע ב־1973 ובהמשך דרכו היה מ"פ טנקים וקצין ניוד בשלדג ובסיירת מטכ"ל, ערך מחקר מעמיק ויסודי וראיין כ־230 מפקדים ולוחמים בחטיבה ומחוצה לה. התוצאה, ספר מתח מרתק על קרבות קשים וגבורתה של חטיבה שבשל הפגיעה הקשה שספגה בשדרת הפיקוד שלה (המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם נהרגו בימי המלחמה הראשונים) התפרקה למספר כוחות עצמאיים, שפעלו באומץ, אבל בנפרד.

בכנס שנערך בשעתו באוניברסיטת חיפה טען האלוף (מיל.) אמנון רשף, שפיקד במלחמה על חטיבת השריון 14 בקרבות קשים, ובכלל זה בצליחת התעלה, שחלקה של חטיבתו בתהילה (לה היא בהחלט ראויה) הושמט משום שהוא לא עסק "ביחסי ציבור. אנחנו נלחמנו". דומה, שזה מה שאירע גם ל־188, אף שקרבותיה הניבו כמה סיפורים ידועים.

אחד מאלו הוא "כוח צביקה", כוח שריון מאולתר, עליו פיקד סרן צביקה גרינגולד. כשהוא למעשה מפקד על טנקים ספורים ולעתים על טנק אחד, ניהל צביקה לחימה עיקשת מול הסורים. ברקאי ציין כי כלל "לא בטוח שכוח צביקה פוגע בהרבה טנקים, אולי רק בודדים, הרי יש בעיה של ראיית לילה, אבל הירי הבלתי פוסק, מעמדות משתנות, גורם לסורים לחשוב שמולם עומד כוח גדול פי כמה ומונע את פריצתם קדימה, בואכה נפח" (עמוד 290). על גבורתו, עוטר גרינגולד בעיטור הגבורה והפך לסמל. 

אבל כשזה מגיע ללחימת כוחות אחרים, שלחמו לצד החטיבה, ישנם במחקר של ברקאי סדקים ואי־דיוקים. כך למשל, בתיאור ההתקפה השנייה (ברקאי כתב שהיא השלישית) על המתחם הסורי המבוצר בתל שאמס, עליו היו ערוכים שתי פלוגות חי"ר, פלוגת טנקים ופלוגת טילי נ"ט על נגמ"שים.

ההתקפה הקודמת, שבה נפצע מפקד גדוד השריון יוסי בן־חנן (וחולץ על־ידי כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר), נכשלה. לכן הוחלט לכבוש את התל בהתקפה סדורה יותר בליל ה־13־14 באוקטובר, "שבה גדוד צנחני מילואים יגיע במסוקים לקרבת התל ויכבוש אותו בהתקפה רגלית, בעוד הטנקים ינועו דרך הלג׳ה הקטנה, ישמשו כוח מסייע ובמידת הצורך יעלו וישלימו את המשימה" (עמוד 516).

בפועל, גדוד צנחנים מילואים 567 מחטיבה 317, עליו פיקד סא"ל (מיל.) אלישע שלם, נע על גבי נגמ"שים עד לקרבת התל (ולא במסוקים), פרק מהם וכבש את התל בהתקפת לילה. בעוד כוח השריון של 188 היה בתנועה ליעדיו, מזהה אחד ממפקד הטנקים "את שובלי הנותבים ומבין שכוח הצנחנים כבר בלחימה" (עמוד 517). 

כשמילואים היו מילואים

בספרו "בהם יותר מכול" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) אלישיב שמשי, שעוטר בעיטור המופת על גבורתו כמג"ד שריון ב־1973, שורה של קרבות גדודיים שהצליחו בעיקר בזכות מפקד הגדוד שלחם בהם. אחד מהם הוא הקרב שניהל הגדוד של סא"ל (מיל.) שלם בתל שאמס.

מפקדי הגדודים בחטיבת הצנחנים מילואים 317 ("עוצבת הנשר"), הסא"לים חזי שלח, אפרים ברנד (שגדודו לחם בחזית הדרום) ואלישע שלם, שירתו בצנחנים בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, וכמפקדים במילואים לחמו במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והיו מג"דים מנוסים. שלם, ציין שמשי, הספיק בטרם המלחמה "לשמש כמג"ד 15 שנים רצופות" (עמוד 70). 

שלם תכנן לתקוף את התל מכיוון צפון ולכבוש תחילה שטח מפתח ששולט על מרבית התל מבחינה טופוגרפית. הגדוד הכין תכנית סדורה, והתאמן על המודל והנה, זמן קצר לפני הביצוע פקד המח"ט על שלם לשנות את תכניתו ולתקוף מדרום. בתנאים שנוצרו, העיד לימים שלם, לא היו באים אליו בטענות. "שקלתי את המשמעות של כניסה לא מסודרת לקרב מבחינת המחיר בחיי אדם מול ביצוע המשימה. לאחר שבחנתי את כל ההיבטים והנעלמים הרבים שהיו, החלטתי לבצע" (עמוד 72), סיפר. למרות השינוי לא ויתר שלם על הרעיון המרכזי שלו: לכבוש את התל על־ידי תפיסת השטח השולט עליו תחילה.

אש הסיוע הארטילרית הופעלה בטרם הגיע הגדוד ליעד, ושלם וחייליו נאלצו לפעול בלעדיה. "בשעה 2:00 בערך הייתה היתקלות ראשונה עם אויב והכוחות החלו בהסתערות, כל כוח למשימתו. פלוגה ג' טיפסה על התל ממזרח, לעבר השטח השולט שבו הייתה המפקדה הסורית. פלוגה ד' החלה בטיהור התעלה השמאלית, ופלוגה ב' החלה בטיהור התעלה שמעליה, מימין. הפלוגה המסייעת סגרה מרחק וירתה על מטרות מזדמנות" (עמוד 74).

התקפת הלילה שבאה מכמה כיוונים הפתיעה את הסורים והתל נכבש לפני עלות השחר. בקרב ספג הגדוד ארבעה פצועים, ואילו לסורים נהרגו כשישים חיילים ונלקחו בשבי עוד כשלושים.

ביום למחרת הדף גדודו של שלם שתי התקפות־נגד נחושות של הצבא הסורי. אלוף (מיל.) גיורא איילנד, בעצמו קצין צנחנים שפיקד על אגף מבצעים, העריך לימים כי שלם הוא אחד המפקדים הטובים שהיו לצה"ל מאז ומעולם.

בשלהי המלחמה, בלילה שבין ה־21 ל־22 באוקטובר כבשה חטיבת הצנחנים מילואים 317, עליה פיקד אל"מ חיים נדל, את החרמון הסורי, כלומר את מוצבי הצבא הסורי ברכס החרמון, בגובה כ־2,500 מטרים. גדודו של שלם, וגדוד הצנחנים 471, בפיקוד סא"ל (מיל.) חזי שלח, הוטסו במסוקי יסעור לשטח בשליטת הסורים, הפתיעו את הקומנדו הסורי, ולאחר קרב שנוהל בקור־רוח ומקצועיות כבשו את המוצבים

תפקידם החדש של כוחות המילואים

יש לציין שחטיבות המילואים של צבא היבשה דאז, היו כשירות, מצוידות, ומיומנות כמעט כמו מקבילותיהן בסדיר. הניסיון המבצעי המצטבר של אנשיהן, בדגש על מפקדי הפלוגות והגדודים, הפך אותן למעשה לטובות יותר.

אולם מאז, הלך והשתנה תפקידם של כוחות המילואים בצבא. אם בעבר, ב־1973 למשל, היווה המערך את עיקר כוח ההכרעה של צה"ל ביבשה, הרי שבמלחמה הבאה אף שעדיין יהיו כמה עוצבות מילואים (ובהן עוצבת "הנשר") שיפעלו כמסגרת קרבית מתמרנת, המילואים לא היו הכוח המכריע אלא מי שתומכים ומשלימים את הצבא הסדיר.

הדבר נובע בעיקר מהפיחות המתמשך (והחיובי) בעצם האיום הקיומי על מדינת ישראל, השינוי בטיב האיומים, והנטייה הכמעט אוטומטית של הצבא לקצץ בתקציב לאימוני המילואים בעת מצוקה תקציבית, שהפכה את הכוחות למקצועיים וכשירים פחות (וכרמלי היא דוגמה בולטת). 

כך למשל, ישנן פלוגות מסייעות וגדוד סיור במילואים בחטיבת בית הספר למ"כים, שכן בשגרה החטיבה היא בית הספר להכשרת מפקדי הכיתות בחיל הרגלים והיחידות המובחרות ובחירום היא חטיבת חי"ר מתמרנת לכל דבר. אין בשיטה דבר חדש. תמיד כללו חטיבות צה"ל הסדירות רכיבים משלימים, כמו צוותי תכנון אופרטיבי וגורמי רפואה, שהיה פחות משתלם ויעיל להחזיק כמערכי קבע, ונדרשו בעיקר בחירום. 

כדי לגשר על הפער במקצועיות, וכן בכדי להתגבר על מחסור הולך וגדל במפקדים איכותיים מקרב אנשי המילואים שרוצים ויכולים (שאלת הפניות, ובעיקר היעדרה היא גורם משמעותי) לפקד על פלוגות וגדודים, גדל בהתמדה מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים. אבל יש מי שחושב שמה שהיה בשעתו פתרון חלקי לבעיית כוח אדם, הוא שיטה מקצועית ונכונה שיש להשית על כלל המערך.

סא"ל (מיל.) ירון בוסקילה, למשל, שכמפקד בסיס אימונים פיקד במינוי משנה על גדוד מילואים באוגדת יהודה ושומרון, טען במאמר שפרסם ב"מערכות" האחרון כי:

"בדילמה שבין הפקדת גדוד בידי מפקד שקל יותר להזדהות איתו בשל היותו איש מילואים, ובין מפקד שקל יותר לנצח איתו בשל היותו איש מקצוע, נכון לדעתי לבחור באופציה השנייה. למעט יוצאי דופן חריגים, הפקדת גדוד המילואים בידי מפקד שהמקצוע הצבאי אינו מרכז עיסוקו מהווה פשרה לא מקצועית, שאין לה מקום בצבא מקצועי השואף לנצח. עם מלוא ההערכה והכבוד לאנשי המילואים המשמשים כמג"דים, בשלה העת להחליפם באופן מדורג ושיטתי בקצינים סדירים, מנוסים ומקצועיים, שיובילו את יחידותיהם במקצועיות לניצחון".

מאמרו של סא"ל (מיל.) בוסקילה עורר תגובת נגד מצד קציני מילואים בדרגי הגדוד והחטיבה. במאמר שחיברו כמה מהם, והתפרסם בכתב העת "בין המערכות", הם טענו כי האתגר הגדול העומד לפתחו של למפקד גדוד מילואים במינוי משני (קצין קבע) הוא היכרותו החלקית והחסרה עם עולם המילואים, ניהול כוח האדם בגדוד מילואים, יכולותיו, פערי הכשירות, סגנון הפיקוד, התכניות האופרטיביות ואפילו רוח ואופי היחידות. לטענתם, למינוי קצין קבע במינוי משני כמפקד גדוד מילואים יש יותר חסרונות מיתרונות.

ההיכרות הקרובה של מפקד שכזה עם הגדוד, ועם כוחות המעטפת בחטיבה ובאוגדה נרכשו בשנים רבות של שירות מילואים, והם מהווים מכפיל כוח. לתפיסתם, ומוטב להקשיב להם, יש "להמשיך ולהשקיע באופן יצירתי בפיתוח מ"פים ומג"דים במילואים, הכשרתם ואימונם, ולזנוח את פתרון המג"דים במנמ"ש, שהוא הפתרון הפחות מקצועי והפחות רצוי מכל הבחינות".

באימון של כרמלי ביקר גם הרמטכ"ל, אביב כוכבי, ששוחח עם מפקדי החטיבה. אחד ממפקדי הפלוגות בחטיבה שאל את כוכבי האם הוא סומך עליהם, שכן הם אינם מתאמנים. לזכותו של הרמטכ"ל, ושלא כנהוג בצה"ל במעמדים שכאלה, הוא לא "מרח" את הקצין, וציין שהוא מלא הערכה לחיילי החטיבה על שהגיעו להתאמן "נוכח המצב בבית, בעבודה ובחברה הישראלית בכלל".

מתארי הלחימה שצה"ל נערך אליהם, אמר כוכבי, כוללים את כוחות המילואים, אך הוא יטיל אותם לקרב רק לאחר שיעברו אימון להעלאת הכשירות. "זה עניין מוסרי", הדגיש.

מנגד, אם יש לקח שכדאי ללמוד מהמלחמה ב־1973 הרי זה שהמלחמה, בהכרח, לא תיראה כמו שאנחנו חושבים שהיא תיראה. אז אולי נדרש ליותר עוצבות מילואים מתמרנות, ולכן מוטב שהאימון החטיבתי הבא של כרמלי ועוצבות נוספות, יתקיים בתדירות גבוהה יותר.

מלחמת עולם בזעיר אנפין | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ניצחון הוא לא רק הישג צבאי בקרב. הכרעה במלחמה היא סך התוצאות ביחס ליעדים, כולל השלכות עתידיות במישור המדיני. תיאור הדרמה הצבאית בספר חדש על מלחמת יום כיפור.

ספרו החדש והמרתק של ד"ר עמירם אזוב, "הכרעה: מי ניצח במלחמת יום הכיפורים?" (הוצאת דביר, 2020), מנתח את הלחימה בחזית הדרום בשלהי המלחמה, ואת המעטפת האסטרטגית, המדינית והמעצמתית שהשפיעה על שני הצדדים. הוא ממשיך למעשה את קודמו "צליחה" (הוצאת דביר, 2011), שבו ניתח אזוב, בעבר חוקר במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, את נקודת המפנה בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים.

קרב הצליחה היה, אולי, הקרב הקשה ביותר שלחם צה"ל מעודו. "צה"ל יצא לקרב הצליחה בחופזה, אבל תורת הלחימה שלו עמדה במבחן, היעדים שהותוו בתוכנית 'אבירי לב' הושגו, והמטרה האסטרטגית – לגרום למצרים לזעוק בבקשה להפסקת אש – הושגה. אבל לא תורת הלחימה היא זו שקבעה את גורל הצליחה, אלא הרוח והדבקות של הכוחות הלוחמים. גם כשנתקל במכשולים שלפרקים נתפשו בלתי עבירים, גם כשספג אבידות בסדרי גודל שאיש לא צפה, גם כשיחידות שלמות התפרקו – צה"ל זרם מערבה, ולא חדל מזרימתו עד שהוכרזה הפסקת אש. אין להסביר את הזרימה הבלתי פוסקת הזאת רק בתוכנית קרב שעלתה יפה, אלא ברוח הלוחמים" (עמוד 276).

"צליחה" היה ספר מטלטל, שסיפר את מה שניתן לתאר כדרמה הצבאית המותחת, הגורלית והמרתקת ביותר במלחמות ישראל. אזוב תיאר בו בכישרון רב, את גבורת הלוחמים ומפקדי השדה אל מול פני המלחמה הקשה. מבין הספרים שנכתבו על המלחמה הזאת, רק ספרו של זאב שיף, "רעידת אדמה באוקטובר", והביוגרפיה שכתב חנוך ברטוב על הרמטכ"ל דוד אלעזר, "דדו", משתווים לו באיכותם.

כותרת הספר הנוכחי היא "הכרעה", אך אזוב מציין שזהו "מושג טעון ליבון". הגדרה רחבה יותר מההגדרה המילונית "ניצחון בקרב", מתארת הכרעה צבאית כ"שבירת כוח ההתנגדות של האויב לפעול ביעילות נגדנו". "אולם כבר מעיון ראשון בתוצאות מלחמת יום הכיפורים", טוען אזוב, "נראה שהפירוש במקרה הזה מורכב קצת יותר. המורכבות נובעת מהפער שבין ׳הכרעה צבאית׳ לבין ניצחון במלחמה. ההישג הצבאי, שהוא פועל יוצא מהמצב בשדה הקרב, הוא רק היבט אחד במסכת רחבה יותר של תוצאות המלחמה. בתוצאות מלחמה נשקלות מטרותיה, שעמדו בבסיס מניעיה, מול היעדים שהושגו בסופה, וחשבונה כולל גם את המבט המדיני. ואולי נכון יותר היה להציב סימן שאלה בכותרת" (עמוד 14).

התמונה משתנה

הדרמה הצבאית המותחת נמשכת בתיאורי הקרבות בספר. בלילה שבין 15־16 באוקטובר פיקד האלוף אריק שרון על אוגדה 143 בקרב הצליחה. היה זה הלילה של האלוף שרון, ובו הפגין מי שפיקד על הצנחנים בפעולות התגמול ועל אוגדה 38 בקרב המופתי באום־כתף ב־1967, שליטה מרשימה בכוחות ויכולת קריאה נדירה של תמונת הקרב המשתנה. חטיבות השריון 14 ו־600 ביצעו פעולות הבקעה והטעיה כדי לאפשר לחטיבת הצנחנים 247 בפיקוד אל"מ דני מט לצלוח את תעלת סואץ ב"תפר" שבין הארמיות המצריות. באחת וחצי בלילה צלח את התעלה "הגל הראשון של חטיבת הצנחנים, פלוגת החה"ן שסימנה את השטח ולאחר שהשטח סומן צלח גדוד 565 של סא"ל דן זיו שאץ להרחיב את המאחז בגדה המערבית" (עמוד 26).

בימים הבאים שימשה הנקודה שממנה צלחו הכוחות את התעלה, מתחם שכונה "החצר" – כנקודה שאליה התנקזו כלל כוחות אוגדת שרון שביקשו לצלוח את התעלה. הצבא המצרי מצדו זרק על הכוחות ב"חצר" את כל מה שהיה לו. סא"ל עמוס נאמן, מוותיקי הצנחנים שסייע ב"חצר" בהכוונת הכוחות לגדה המערבית של התעלה, כתב לאשתו: "אני יושב עכשיו בנגמ"ש ומטוסי פנטום חגים מעלינו. היום אחה"צ הגיהינום הגיע לשיא. תריסר מיגים תקפו אותנו בנוסף לאש ארטילריה. פצועים לעשרות זועקים סביבך. מכוניות מתפוצצות. אנו משיבים אש תופת. זה היה טירוף, גיהינום של אש, עשן, רסיסים, אנחות, עזרה עילאית לפצוע, עשן צורב, אבק – ומעל לכול חוסר אונים. זו מלחמה איומה שהמצרים נלחמים בה עד החייל האחרון. דעו לכם שהפעם זה רציני, זו מלחמת עולם בזעיר אנפין" (עמוד 17).

לאחר הצלחת צה"ל לבסס ראש גשר בגדה המערבית, נדרש הרמטכ"ל "לנווט את אוניית פיקוד הדרום במים סוערים" (עמוד 72). "המצביא הטוב", כתב בשעתו הרמטכ"ל אביב כוכבי במאמר על דדו, "אינו רק זה המוציא לפועל בהצלחה תוכניות שעליהן שקד ביסודיות. המציאות בשדה הקרב לעולם כאוטית ורצופה שינויים רבים והפתעות. נוכח אלה נדרש המפקד הטוב לזהות את המצב המתהווה, לגבש בזמן מענה מבצעי, מעודכן ורלוונטי ולהוביל לניצחון". כזה היה דדו, שכמפקד צעיר בפלמ"ח בקרב סן־סימון למד כי "כשיורד גשם – נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף", ופעל בהתאם.

לאחר הצליחה יצא צה"ל למהלך הגדול של כיתור הארמיה השלישית, שאכן הכריע את המצרים, אולם לצדו יצא פיקוד הדרום לשורה של מהלכים מהוססים, והתוצאות היו בהתאם. על חטיבת השריון 600, בפיקוד אל"מ טוביה רביב, הוטל לכבוש את מתחם "מיסורי" בו היה ערוך כוח מצרי. גדוד 409, "בפיקוד איש סיירת מטכ"ל לשעבר, רס"ן עוזי בן יצחק" (עמוד 87), חצה את הדיונות, תפס עמדות אש על רכס קטן, "וניהל דו־קרב מול גדוד טנקים מצרי מטווחים של בין 2,000 ל־3,000 מטר" (עמוד 91). הכוח של בן יצחק השמיד כעשרים טנקים מצרים, אבל לאחר ההצלחה זו תמונת הקרב השתנתה.

המצרים היו ערוכים היטב והחטיבה נסוגה כעבור מספר שעות, לאחר שספגה אבדות כבדות. בתום הקרב "המח"ט אסף את הטנקיסטים שזה עתה יצאו מהקרב על 'מיסורי' לשיחת מוטיבציה, כדי לנסות לאייש 12 אנשי צוות לשלושה טנקים לתגבור הכוח המרוסק. הוא הצליח לאייש טנק אחד" (עמוד 96).

קרב מיותר

היו גם כאלה שרק החזרה ללחימה היה בכוחה לחלצם מרוח הנכאים שבה היו שרויים. בגזרת אוגדה 162 פעל גדוד 50 של צנחנים, בפיקוד רס"ן יורם יאיר (ייה). הגדוד "שעבר תלאות קשות בצפון נגד הסורים בימים הראשונים, התייצב לרשות האוגדה והצטרף למשימות הטיהור הסיזיפיות בחיץ החקלאי" (עמוד 158). גדוד הצנחנים הוא אולי היחיד מבין גדודי הצבא שלחם בשתי החזיתות. התעקשות המג"ד להחזירו ללחימה לאחר שנסוג מרמת הגולן סייעה לשיקום רוח הגדוד, שכן הוא פעל היטב בחזית המצרית וכבש יעד אחר יעד.

קרב נוסף שתואר בספר הוא ניסיונה הכושל של אוגדת השריון 162, בפיקוד האלוף אברהם אדן (ברן), לכבוש את העיר סואץ. כאשר סגן מפקד פיקוד הדרום, תא"ל (מיל') אורי בן ארי, הטיל על חברו מהפלמ"ח ברן את המשימה אמר לו: "אנחנו רוצים שתכבוש את סואץ. בתנאי שזה לא סטלינגרד" (עמוד 177). בפועל, כזה בדיוק היה הקרב. חיילי הצבא המצרי שארבו ברחובות ובבתים הפתיעו והסבו לכוחות צה"ל אבידות כבדות.

במהלך הלחימה בסואץ נפצע סרן חזי פנט, שפיקד על כוח חרמ"ש מאולתר בגדוד שריון שמפקדו היה סא"ל נחום זקן. את הפיקוד על הכוח תפס סמל צביקה צור. "דיווחתי למג"ד ש'קודקוד' נפצע וניסיתי לנהל את האש והשליטה בפלוגה. לקחתי אחריות והתחלתי לתפעל את הפלוגה תוך אבטחה עצמית" (עמוד 219), סיפר צור. לאחר הקרב ביקש זקן לפגוש במפקד האלמוני, שהוביל את הכוח בלחימה, והטיל עליו את הפיקוד על הפלוגה. צור ניסה למחות ולומר שאינו קצין, אולם זקן העניק לו דרגת סגן־משנה. לימים הוענק לצור עיטור העוז על גבורתו בקרב.

תא"ל (מיל') ד"ר דב תמרי, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד במלחמה על כוחות שריון כסגן מפקד אוגדה 162, העריך לימים כי "מנקודת מבט צבאית, הקרב על סואץ היה מיותר – הארמיה השלישית הייתה מכותרת. ידענו זאת גם אז" (עמוד 294). לא הייתה, קבע, שום סיבה טקטית זולת הרצון לכבוש סמל משמעותי.

בין הכורסה לצריח

"היסטוריון חייב זהירות בביקורתו. קל לבקר מהכורסה, הרבה יותר קשה להבין את מה שנראה ממרומי הדיונה או ממשקפי האבק של המפקד בצריח" (עמוד 295), כתב אזוב. ניכר בספרו שמדובר במחקר היסטורי מעמיק, שנשען על איסוף ובירור יסודי של העובדות כדי לצמצם ככל שניתן את הפער בין הכורסה לצריח הטנק. העובדות שנאספו בשקדנות גובשו לכדי סיפור חזק ונהיר שתופס את הקורא ואינו מרפה.

"מנקודת מבט צבאית, הישגי צה"ל בארבעת הימים האחרונים למלחמה – כולל קרב סואץ – הביאו אותו אל ספה של הכרעה" (עמוד 343). יכולתו ורצונו של הצבא המצרי להוסיף ולהילחם נשללו ממנו, אך התשובה לשאלה מי ניצח במלחמה, אף שישנה זיקה בינה ובין התוצאות בשדה הקרב, מורכבת יותר. מנקודת מבט מדינית, נשיא מצרים אנואר סאדאת תכנן והוציא לפועל מלחמה מוגבלת בהתאם לאמצעיו, והשיג חלק מיעדיו. מנגד, אף שהשלום לא היה חלק ממטרות המלחמה של ישראל במלחמת יום הכיפורים, השגת שלום עם שכניה הערבים היה אינטרס שלה מאז מלחמת העצמאות.

כחמש שנים לאחר המלחמה נחתם על מדשאות הבית הלבן הסכם השלום בין ישראל למצרים. העובדה שגם בתנאים הקשים שבהם נמצאה ישראל, שלחמה בשתי חזיתות בו־זמנית, עדיין הצליח צה״ל להביס את צבאות סוריה ומצרים, הביאה את סאדאת להכרה כי לא יצליח לנצח את ישראל ולפיכך עליו לבחור בשלום. זהו, מציין אזוב, ניצחונה של ישראל במערכה.

אי של מצוינות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרם של יוצאי היחידה אמנם אינו חושף את עיקר פעילותה של סיירת מטכ"ל וסובל מכמה אי־דיוקים, אבל תרומתו בתיאור מותח של אירועים שמשום מה נשכחו מהתודעה הציבורית.

בספר המתח המופתי "תותחי נברון" (הוצאת מ. מזרחי, 1957) תיאר אליסטייר מקלין, כיצד נדרש הקפטן קיית מלורי "מיחידת־המדבר ארוכת הטווח" (עמודים 10־11), להוביל במלחמת העולם השנייה צוות למשימה בלתי־אפשרית: להתגנב לאי יווני שבשליטת הנאצים כדי "להשתיק את תותחי נברון" (עמוד 19), כלומר להשמידם. כשקוראים על מבצעי סיירת מטכ"ל קשה שלא לחשוב שהפשיטות שביצעו "בחורינו המצוינים" השאירו אבק למבצעים בדיוניים שכאלה, ולו היה מותר לחשוף אותן הן היו עשויות להוות חומר גלם מצוין לספרי מתח וסרטי פעולה.

זו כנראה הסיבה שבגללה בחרו אבנר שור ואבירם הלוי, שניהם יוצאי היחידה, לכתוב את הספר "סיירת מטכ"ל – המבצעים הגדולים של היחידה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2020). שור עבר מסלול הלוחם בצוות פברואר 1971 שעליו פיקד איתמר סלע, עליו גם כתב את ספרו הראשון, ואילו הלוי, סא"ל במיל', שירת בה שנים ארוכות מלוחם ועד לסגן מפקד היחידה. השניים כבר שיתפו פעולה בעבר בביוגרפיה שכתבו עם טל בשן על מפקד שייטת 13 וחיל הים, אלוף יוחאי בן־נון.

בספרם הנוכחי מתארים המחברים רבות מהפעולות ה"אג"מיות", כלומר הפעולות הקרביות הגלויות שבהן לקחה היחידה חלק מאז היווסדה ב־1957 ועד לאמצע שנות התשעים. על הפעולות הייעודיות של היחידה, שהן עיקר עיסוקה, או פעולות הלחימה שבהן לקחה חלק מאז, ובהן הפשיטות במלחמת לבנון השנייה ולחימתה במבצע "צוק איתן" – לא ציינו המחברים דבר. הסיבה לכך, הם מסבירים, היא כדי "שלא ייחשף שום פרט או מבצע שהיחידה אינה מעוניינת לחשוף" (עמוד 13).

חלק מהמבצעים שמתוארים בספר, כמו פעולת השתלטות על מטוס סבנה ב־1972 או מבצע "אביב נעורים" ב־1973, בו נפל אחיו של אחד המחברים, סגן מפקד סיירת צנחנים אבידע שור, כבר סופרו בעבר פעמים אין ספור. ועדיין הסיפור מרתק בכל פעם מחדש.

מיתוס אנטבה

מי שיקרא את הספר לא יוכל שלא לשים לב לסגנון הכתיבה שמזכיר יותר ספרי מתח משובחים, כמו אלו שכתב מקלין, מאשר ספרי תיעוד ועיון. הסגנון הצ'יזבטי הזה – שנדמה כי הוא נטוע ביחידה גם משום שמייסדה, אברהם ארנן, היה פלמ"חניק גאה – מהנה מאוד והופך את הקריאה לחוויה נעימה. לדברי המחברים הם כתבו כך אף שמדובר במסמך תיעודי, משום שביחידה המציאות עולה על כל דמיון. ייתכן, אך הדיוק ההיסטורי נפגע.

הפרק שעוסק במבצע אנטבה הוא דוגמה בולטת לסדקים שמוטב היה להימנע מהם. על סיירת מטכ"ל פיקד אז סא"ל יוני נתניהו, שהגיע ליחידה "כקצין צעיר ומצטיין מהצנחנים בהמלצת ביבי, אחיו, שכבר שירת כחייל בצוות הלוחמים של עמירם לוין, והיה משוכנע שהשידוך הזה יכול להביא ברכה גדולה גם ליוני וגם ליחידה. וכך היה" (עמוד 200).

אמנם המחברים ציינו את חלקו של אל"מ במיל' מוקי בצר, "מאושיות הצנחנים עטורות התהילה" (עמוד 181), כחבר בולט בצוות התכנון של המבצע, בעוד שמפקד היחידה, יוני, שהה בסיני בהכנות למבצע אחר. אולם, כשהדברים מגיעים לפעולה עצמה, נראה כי חלקו של בצר, מפקד כוח הפריצה, מושמט.

לאחר הנחיתה נתקלה שיירת הרכבים בשני זקיפים מצבא אוגנדה. יוני וגיורא זוסמן שולפים אקדחים עם משתיקי־קול, "פותחים באש אך אינם מצליחים לחסל סופית את השומר האוגנדי" (עמוד 215). לאחר הירי השקט נורה האוגנדי באש מקלעים, שהפך את הפעולה ל"רועשת" וחשף את הכוח. בתגובה הכוח פרק מהרכבים סמוך לטרמינל הישן בו הוחזקו החטופים והסתער לעברו. בספר נכתב כי במהלך ההסתערות, נעצר בצר לפתע, מבלי להסביר מדוע. יוני שחשש מעיכוב ומחזרה תרחיש אסון מעלות, שינה את כיוון ריצתו והוביל את ההסתערות. שניות מספר לאחר מכן נפגע מירי ממגדל הפיקוח ונהרג.

במאמר שפרסם ב"הארץ" לפני ארבע שנים ציין בצר כי ירה לעבר חייל אוגנדי והרג אותו, לעבר המחבלים שבטרמינל והחטיא, ואז נעצר להחליף מחסנית. בפריצה לטרמינל היה בצר אחד הלוחמים הראשונים שפרצו בעקבות אמיר עופר ומפקדו אמנון פלד, שהרגו כמה מן המחבלים. מן הקהל זינק לעברם אז מחבל נוסף, אולם "עמוס גורן ואני יורים בו, הוא נהרג לפני שהספיק ללחוץ על ההדק", כתב בצר.

בניסיונם הראוי להנציח את יוני עומעם חלקו של בצר, כמו גם של מפקדים נוספים, בהצלחה. לא ברור מדוע, שהרי יש מספיק תהילה לכולם והפרטים ידועים. אבל הדיוק בפרטים מטריד הרבה פחות מכך שבישראל של 2020 ישנו חשש שמבצע אנטבה יהפוך מאתוס – קרי ערך ונורמה שלהם שותפים כלל האזרחים – למיתוס, כלומר מבצע מן האגדות שאיש כבר אינו זוכר, מבצעיו כבר לא בין החיים והנורמה שנקבעה בו נראית לא ריאלית ולא מחייבת.

רבין השתכנע

אירוע אחר שבו בולטת ההשמטה הזו של חלקם של אישים באירועים הוא מבצע "עוקץ ארסי", חטיפת מוצטפא דיראני מביתו שבכפר קסר־נבא שבעומק לבנון, בשנת 1994. על היחידה פיקד אז סא"ל דורון אביטל, שהתגייס במקור לקורס חובלים אבל עבר לגדוד 202 של הצנחנים. במלחמת לבנון הראשונה, "והוא אז כבר מפקד הפלוגה המסייעת, נחת הגדוד, בפיקודו של ישראל (רלי) רמות, ליד נהר האוואלי והחל לנוע רגלית עד לפאתי ביירות. על פי כמה מחייליו, דורון הוביל את הפלוגה שלו באופן מושלם, בביטחון, בחוכמה, ותוך שמירה דקדקנית על חיי חייליו" (עמוד 266).

מדובר במבצע חשוב, שהדגיש את מחויבות צה"ל וישראל כולה לנווט הנעדר רון ארד, שדיראני החזיק בו אז. שעות ספורות לפני המועד המתוכנן התלבט ראש הממשלה יצחק רבין האם לאשר את הפשיטה. לפי אחת הגרסאות הייתה זו נחישותו של ראש אמ"ן דאז, אלוף אורי שגיא, שנחשב לעקשן עוד מימיו כמפקד בגולני, שגרמה לרבין לאשר את המבצע. התעקשות זו נשענה על הביטחון ששידר כלפי מעלה אביטל בדבר יכולתה של היחידה לבצע את המשימה, בעוד שבכירים אחרים שנכחו בישיבה, בוגרי היחידה בעצמם, הציעו לבטלה. אך בספר הותירו המחברים את הסיבה שבגינה אישר רבין את המבצע עמומה.

הפעולה בוצעה בהתאם לתכנון ולאימון המקדים, שביחידה הוא יסודי, מעמיק ומביא בחשבון את התגובות כמעט לכל מקרה אפשרי. הכוח, בפיקודו של אביטל, הוטס במסוקים לעומק לבנון, התגנב לביתו של דיראני, חטף אותו ושב ארצה. בפעולה השתתף נוסף קצין שמסלול השירות שלו דומה לאביטל, הרצי הלוי. כמו אביטל, גם הלוי "הגיע לסיירת מטכ"ל מהצנחנים לאחר שהיה מ"פ בגדוד 101 ומפקד פלוגת עורב החטיבתית" (עמוד 286), וכמותו גם הוא היה לימים למפקד היחידה. בניגוד לאביטל שלאחר שסיים לפקד עליה חש כי עמד באתגר ועשה את שלו, והעדיף לפנות למסלול אקדמי ולהשלים דוקטורט, הלוי נשאר בצבא והוא עתה מפקד פיקוד הדרום.

פשיטה נשכחת בתעלה

התרומה העיקרית של הספר היא בתיאורים מפורטים שהוא מספק לאירועים שמשום מה נשכחו או נעלמו מהתודעה הציבורית. כך פיגוע המיקוח בבית שאן ב־1974, שבו נרצחו ארבעה אזרחים ונהרגו שלושת המחבלים. או מבצע "בן־בליעל" ב־1988, שבמהלכו חטף כוח מהיחידה, בפיקוד פנחס בוכריס, את ג'וואד קצפי, פעיל בכיר בארגון אמל,

פשיטה נשכחת נוספת שכזו, המתוארת במלואה בספר, היא מבצע "בולמוס 3", שהתרחש בלילה שבין ה־10 ל־11 במאי 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה. היתה זו פעולת גמול שבה פעלה היחידה בסיוע שייטת 13. מטרתה, כותבים המחברים, הייתה להראות למצרים שצה"ל יכול לפעול ולפגוע גם בשטחם, בלב מערך ביצורים שבצד המערבי של התעלה.

"מפקד הפעולה הוא עמירם לוין מקיבוץ להבות הבשן, וסגנו הוא שלמה תירוש ממשמר השרון, קיבוצו של אהוד ברק. הכוח בן 13 הלוחמים חוצה את התעלה בסירות ה"מארק 1", קשור לחבלים שמתחו קודם לכן השייטים מגדה אחת לשנייה תוך כדי שחייה חרישית, ומתמקם משני צדי כביש האמנה" (עמוד 68). מפקד אחד מכוחות המארב, עוזי דיין, אז קצין צעיר ולימים מפקד היחידה וסגן הרמטכ"ל, זיהה משאית שנעה על הציר מכיוון צפון ופקד לפתוח באש. "צרורות ארוכים וקצביים קורעים בתקתוק קולני את גלימת השקט המכסה על האזור. הרכב המצרי נפגע" (עמוד 69). שני חיילים מצרים שהיו ברכב נהרגו והכוח שב בשלום, לאחר שהדגים שוב את יכולתו של צה"ל לפעול בגדה המצרית באין מפריע.

זהו, אולי, התפקיד החשוב ביותר של היחידה, כמו גם של יחידות מובחרות נוספות: להוות אי של מצוינות, כהגדרת אחד מטובי מפקדיה, אהוד ברק, שימשוך את הצבא כולו קדימה בכל הנוגע לרוח הלחימה, היוזמה והחתירה למגע.

זעם פוליטי: אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

איש השירות החשאי הבריטי עובר לפני פרישה לעבודה נוחה לכאורה, ואז הכול מתהפך. סופר הריגול ג'ון לה־קארה ברומן מתח חדש, שנותן ביטוי גם לתפיסותיו הגיאו־פוליטיות האקטואליות.

ספר חדש מאת המלך הבלתי מעורער של ספרי הריגול, ג'ון לה־קארה, הוא תמיד סיבה לשמחה גדולהלה־קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי לשעבר, תיאר בספריו, אולי טוב מכולם, את עולם הריגול בשנות המלחמה הקרה – המאבק בין ארה"ב ובנות־בריתה לבין בריה"מ וגרורותיה. ספריו אודות קצין המודיעין הבריטי ג'ורג' סמיילי, שהיווה אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד – נמוך קומה, ממושקף, דובר שפות רבות, נבון מאוד ועקשן גדול – הם מופת של כתיבה משובחת ומתח חכם במיוחד. "הספן השב הביתה מן הים" (עמ' 25), מברך דומיניק טרנץ' ראש תחנת לונדון, את נט, גיבור הספרו, במשפט שמהדהד את כותרת ספרו הטוב והמפורסם ביותר של לה־קארה, "המרגל שחזר מן הכפור".

משלח יד בודד

בלילת הספר החדש "איש שטח" (כנרת זמורה־דביר, 2020), שנכתב בגוף ראשון, מגולל נט, איש השירות החשאי הבריטי, העומד לפני פרישה, את פרשיית הריגול האחרונה שבה היה מעורב. יותר מעשרים שנה, מספר נט לקוראים, "שֵירַתי את מלכתי במסווה דיפלומטי או קונסולרי במוסקבה, בפראג, בבוקרשט, בבודפשט, בטביליסי, בטריאסטה, בהלסינקי, וממש לאחרונה בטאלין, מגייס ומפעיל סוכנים חשאיים מכל גוני הקשת" (עמ' 21).

למעט אשתו, פרודנס המכונה "פְּרוּ", איש מחבריו או מכריו לא ידע במה עסק כל אותם שנים. הוא היה רוצה, למשל, להסביר לבתו, סטפני שלא הצליח לטלפן ולברך אותה ביום הולדתה התשע־עשרה, משום "שישבתי אז בצד האסטוני של הגבול הרוסי בשלג סמיך והתפללתי לאלוהים שהסוכן שלי יצליח לחצות את הקווים מתחת לערימה של קורות עץ מנוסרות" (עמ' 38). או לספר לה על אחד המבצעים החשובים שניהלו הוא וראש מחלקת העיקוב בשירות, פרסי פּרַייס, "שוטר לשעבר כחוש ושתקן בשנות החמישים לחייו. לפני עשר שנים, בסיוע אחת החוליות שלו וסוכן שהפעלתי, גנבנו אבטיפוס של טיל מונחה מביתן התצוגה הרוסי בתערוכת נשק בינלאומית" (עמ' 47). אך אינו יכול.

מקצוע המרגל, הסביר לנו לה־קארה, הוא מקצוע מסוכן שבו, כפי שכתב באחד מספריו, התגובות שלך חייבות להיות מהירות כשל שחקן טניס מקצועי. אבל הוא בעיקר משלח יד בודד מאוד. נט, כאמור, שב הביתה משנים של ניהול מבצעים בנכר, בכפור, ומוטל עליו לנהל את "המקלט", תחנת־משנה זנוחה שכפופה לתחנת לונדון שמנהל טרנץ', ואשר אחראית על כלל פעילות השירות החשאי בלונדון.

איום על העולם התרבותי

נט חש שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה. העבודה ב"מקלט" נוחה ומאפשרת לו לבלות זמן איכות עם אשתו, עורכת דין מצליחה לזכויות אדם, ולשחק בדמינטון עם בחור צעיר ותמהוני בשם אד בכל יום שני. נט אינו יודע דבר על אד, זולת שהוא מלא בזעם פוליטי. הוא מתנגד לבקרזיט, וכועס ועל נשיא ארצות־הברית, דונלד טראמפ, המהווה בעיניו "איום וקריאת תיגר על העולם התרבותי כולו" (עמ' 64).

בדיוק אז הכול מתהפך. משפט סתמי שפולט סוכן רוסי רדום שערק למערב, בתחקיר שערך לו נט, גרם לאחרון לחשוד שהרוסים מפעילים סוכן בביון הבריטי, ולפתוח בחקירה. עד מהרה מתברר לו שיריבתו היא לא אחרת מאשר ולנטינה, קצינת איסוף נודעת לשמצה של המרכז המוסקבאי, כפי שלה־קארה מכנה בספריו את המודיעין הרוסי. ולנטינה, הזהיר אותו אחד מסוכניו, "מפעילה סוכנים רדומים. תירדם איתה, לא תתעורר לעולמים" (עמ' 149).

קוראיו הוותיקים של לה־קארה ימצאו בוודאי דמיון בין החקירה שמנהל נט למצוד הבלשי שניהל סמיילי, עקב בצד אגודל, אחר הבוגד בספר "החפרפרת" (הוצאת זמורה ביתן, 1975). למד את העובדות, הסביר סמיילי לעוזרו בספר, ואז "מדוד את הסיפורים כמלבושים" (עמ' 242). וזה בדיוק מה שעושה נט.

האומץ לבגוד בארצי

כמו רבים מגיבורי הספרים שכתב לה־קארה לאחר תום המלחמה הקרה, גם נט יגלה בספר שהמדינה שאותה הוא משרת פועלת בהתאם לאינטרסים קרים ואכזריים כמעט כמו אלו שמניעים את יריבותיה, שאחריהן ריגל כל השנים. בשירותה פועלים גם אנשים מושחתים, שמחפשים רווח אישי וטובת המדינה אינה עומדת לנגד עיניהם.

בספר פורס לה־קארה את תפיסתו שלו אודות המציאות הגיאו־פוליטית האקטואלית. אחד הסוכנים שהפעיל נט בעבר, קולונל בביון הרוסי, הטיף לו מוסר וקשה להתווכח עם טיעוניו. הנשיא טראמפ, אמר הסוכן, פועל בשם פוטין, ועושה עבורו כל מה שהוא לא יכול לעשות בעצמו. הוא פוגע בזכויות אדם, פוגע בנאט"ו, מקבל את תביעת רוסיה לריבונות על קְרים, ובינתיים מהי המדיניות הבריטית כלפי רוסיה? "אתם מקבלים אותנו בברכה אם אנחנו נוכלים מספיק גדולים. אתם מוכרים לנו חצי לונדון. אתם פוכרים ידיים כשאנחנו מרעילים את הבוגדים שלנו ואתם אומרים בבקשה, בבקשה, חברים רוסים יקרים, חִתמו איתנו על הסכמי סחר. בשביל זה סיכנתי את החיים שלי"? שאל הסוכן.

ספרי ריגול מבוססים מטבעם על שאלת הנאמנות. הנאמנות למשפחה, למדינה, לחברים לנשק. תמיד ישנו בוגד, בין שהוא פועל בשירות הטובים למען מטרה נעלה, ובין שהוא עובד עבור הרעים בשם אידיאולוגיה או בצע כסף. גם נט נדרש בסוף לבחור צד. הסופר האנגלי א"מ פורסטר אמר פעם: "אם אצטרך לבחור בין בגידה בארצי לבין בגידה בחבריי, אני מקווה שיהיה לי האומץ לבגוד בארצי". וכמובן, לא נגלה כאן במה בחר.

המלחמה הבאה

אף שבספר הזה חזר לה־קארה לאזור הנוחות שלו וכתב על המודיעין הבריטי שבו שירת, בעבר כבר כתב גם על המודיעין הישראלי והסכסוך הישראלי־פלסטיני. בספרו "המתופפת הקטנה" (הוצאת זמורה ביתן, 1984), שנכתב על רקע מבצע "זעם האל" לחיסול המחבלים שביצעו את טבח הספורטאים במינכן, תיאר כיצד איש המוסד מרטין קורץ מגייס את גדי, איש מבצעים של המוסד שפרש, כדי להפעיל את צ'ארלי, שחקנית תיאטרון בריטית, שתסתנן לתא טרור פלסטיני רצחני. הרקורד המבצעי של גדי נפרס "מפשיטות הלילה הרבות שלו מעבר לירדן" (עמ' 49), בימיו בצנחנים, ועד להפעלת סוכנים בלוב ומעבר לתעלת סואץ, אך למרות קשיחותו אינו יכול שלא להתאהב בצ'ארלי.

לה־קארה סיפק בכתיבתו השראה לרבים מהסופרים בז'אנר, ובהם גם ישראלים שכתבו ספרי מתח משובחים. בין אלה ניתן למנות את תא"ל במיל' יפתח רייכר־עתיר, יוצא הצנחנים שפיקד על מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן, חגי טיומקין, יונתן דה־שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית (שכמו לה־קארה כותב בשם בדוי) שספרו הראשון, "בוגד", היה מעין הומאז' "החפרפרת", ואת מישקה בן־דוד, בעברו בכיר במוסד. ספרו של בן־דוד, "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002), מותחן מהמוצלחים שנכתבו כאן, תיאר כיצד מפקד על יחידה מבצעית נדרש לחלץ את אחד מפקודיו שיצא על דעת עצמו להתנקש בפעיל חיזבאללה בכיר, בן דמותו של עימאד מורנייה, בביירות.

מי שאימץ את "המתופפת הקטנה" כתסריט קבוע לספריו הוא סופר המותחנים רבי־המכר דניאל סילבה. גם גיבורו, סוכן המוסד והרסטורטור של יצירות אמנות גבריאל אלון, יוצא יחידה מובחרת בצה"ל שהיה למתנקש הראשי במבצע "זעם האל", נקרא לשוב מפרישה לבקשת ראש המוסד שומרון, ומפעיל – ספר אחר ספר – נשים יפהפיות שמסתננות לארגוני טרור וביון. התרגיל המשומש של סילבה, אף שהוא כותב ספרי מתח נוסחתיים מלאים בדמויות צדקניות בעובי של קרטון, עובד, כמעט תמיד.

בכל פעם שיוצא ספר חדש ללה־קארה, ובמיוחד כשמדובר בספר מוצלח כמו הנוכחי, מתברר שאפשר לכתוב ספרות יפה באמת. כזו שמציגה דמויות ודילמות מורכבות, גם כשהעלילה מתרחשת בעולמם של מרגלים ואנשי מודיעין. ואולי, הסיבה שהספרים שלו מוצלחים כל־כך היא שאנחנו יודעים שהחיים עצמם מורכבים, ויש בהם הרבה יותר גוני אפור מאשר שחור ולבן.

ועוד דבר ביקש לה־קארה לספר לנו, שאפשר להניח שציער אותו מאוד להכיר בו. המלחמה הקרה לא נעלמה עם נפילת הגוש הסובייטי. בספרו המופתי "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983) הסביר הגיבור אלק לימאס כי המלחמה הקרה היא "מלחמה לא־נעימה, כיוון שלוחמים אותה בקנה מידה מצומצם, מטווח קצר, וכיוון שלפעמים נופלים בה בני־אדם חפים מפשע, אני מסכים. אבל זה לא כלום, לא כלום לעומת מלחמות אחרות – המלחמה האחרונה או המלחמה הבאה" (עמ' 185). מקריאת ספרו החדש נראה כי דבר לא השתנה.

המתיחות בדרום: ישראל צריכה להתחשב בתמונה המלאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החזית ההולכת ומתחממת בגבול עזה מחייבת את ישראל לשיקול דעת והסתכלות על מגוון השיקולים.

ישראל נדרשת, כתמיד, לאזן בין זירות, אילוצים ומתחים. בזירה הצפונית אמנם ירדה, במידת מה, רמת המתיחות עם חזבאללה, בשל הפיצוץ ההרסני בנמל ביירות. אך בנאומו האחרון הזהיר חסן נצראללה שהארגון עוד יגיב על הרג פעיל חזבאללה בסוריה לפני כחודש, המיוחס לישראל.

בנוסף, מנתונים שפרסם חיל האוויר תקף החיל בסוריה 955 פעמים בשלוש השנים האחרונות, ונראה כי ישראל ניצלה את משבר מגפת הקורונה כהזדמנות והגדילה את נפח התקיפות בסוריה.

בזירה הדרומית חלה בשבועיים האחרונים התחממות. החמאס שב לשגר בלוני תבערה ורקטות לעבר יישובי עוטף עזה. לעתים החמאס לוקח אחריות על הירי, ולעתים עושים זאת פלגים סוררים, שמאפשרים לחמאס "ללכת עם ולהרגיש בלי".

בתגובה תקף צה"ל בשבוע האחרון כמעט כל לילה, מן האוויר, יעדים של הזרוע הצבאית של החמאס, ובהם מחסני רקטות ותשתיות תת־קרקע. בנוסף חסמה ישראל את הסיוע הכלכלי הקטרי וצמצמה את מרחב הדיג של תושבי הרצועה.

בסוף השבוע האחרון נחשף כי ישראל ואיחוד האמירויות הערביות עתידים לחתום בקרוב על הסכם נורמליזציה. את המהלך המדיני הוביל בהצלחה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אולם ניתן לשער שבטרם החתימה תבקש ישראל להימנע מהסלמה, במיוחד ברצועת עזה.

ומכאן לצורך הישראלי לפעול מבלי לגלוש לכדי הסלמה רחבה. בכהונתו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט נמתחה ביקורת על האופן המדוד, המושכל והכירורגי שבו הגיב צה"ל לטרור הבלונים, להפגנות על הגדר (שבהן גם כן שולבו פעולות טרור) ולרקטות בדרום. והנה התברר לבסוף שההכלה בדרום נועדה לאפשר את ביצוע מבצע "מגן צפוני", במהלכו השמיד צה"ל במפתיע את תשתית המנהרות של חזבאללה בגבול לבנון.

כשנכנס הרמטכ"ל אביב כוכבי לתפקידו נשמעו קריאות בתקשורת לפיהן הוא, בניגוד לקודמיו, יחזיר את צה"ל לערכי הניצחון הטובים והישנים. והנה מתברר כי מה שהיה הוא שיהיה, וטוב שכך. הרמטכ"ל הוא אסטרטג, וככזה עליו לראות תמונה רחבה ולפעול בהתאם ולהפעיל את הכוח באופן ובעיתוי הנכון.

מבצע "חגורה שחורה", במהלכו תקף צה"ל, בפיקוד כוכבי, ופגע בפעילים ובתשתיות של הג'יהאד האסלאמי, כדי לייצר אפשרות להסדרה ורגיעה הוא דוגמה טובה לכך. גם עכשיו נדרשת תגובה, אך כזו שלא תגדיש את הסאה ותאפשר את החתימה על ההסכם.

באחרונה מופץ בצה"ל ספרון קטן בשם "חשופים למוות" (הוצאת מטר, 2020) מאת איתן הרלב אודות יחידה מובחרת של מתנדבים שהקים המנהיג המונגולי ג'ינגיס חאן בסמוך לשנת 1200 לספירה. הספר, שיצא במקור בשנת 1969, יצא מחדש ביוזמת תא"ל אבי גיל כשפיקד על עוצבת געש.

בהקדמה למהדורה החדשה הדגיש גיל, שעשה את רוב שירותו בצנחנים ולחם בלבנון, באיו"ש ובעזה וכיום משמש כרח"ט תוה"ד, כי לטכנולוגיה, לאמצעי הלחימה ולטכניקות הקרביות החדשות "יהיה ערך מבצעי-קרבי אפסי ללא מנהיגות סוחפת. מפקדים בעלי חזון, המייצרים ערך עבור אנשיהם, הם אלה שיקבעו את תוצאות הקרבות" (עמוד 3). בהקדמה ציין גיל כי לספר ישנו ערך מעשי ויישומי עבור מפקדי צה"ל כיום, שכן הלקחים שהוא מתאר נותרו בתוקף.

על היחידה פיקד יאסוטאי, אשר "הצטיין במספר קרבות וג'ינגיס חאן מינה אותו כקצין והטיל עליו משימות מיוחדות של חדירות עמוקות לשטחי האויב" (עמוד 21). היחידה פעלה בחזית ובעורף האויב, שיבשה את מערכיו, ופגעה במפקדיו הבכירים.

הספר החכם והקצר (ולכן יש סיכוי שקציני צה"ל גם יקראו בו) שכתב הרלב על היחידה המובחרת של הצבא המונגולי, הדגים היטב את טענתו של האלוף ישראל טל לפיה המלחמה "אינה מדע מדויק אלא היא אמנות המידה הנכונה" של הפעלת הכוח. לעתים אתגר מבצעי מחייב את הפעלתה של אוגדה, לעתים יחידת קומנדו שתבצע פשיטה נועזת, ולעתים כוח קטן, מסווה ומחופש ("מסוערב"). אין טעם בהפעלת פטיש כבד היכן שנדרשת דקירת סיכה. הכל בהתאם לצורך, לאילוצים ולתמונה הרחבה.

 

 

מלחמת העולם בראש העין ובכנרת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

קרבות במלחמת העולם הראשונה התרחשו ממש כאן ליד, במערכה שעיצבה את המזרח התיכון. ידיעת ההיסטוריה חשובה למען מלחמות העתיד, וכוחם של הלקחים הצבאיים יפה גם היום.

כשחושבים על מלחמת העולם הראשונה עולה מיד בתודעה מלחמת החפירות בחזית המערבית באירופה, שתוארה באופן מוחשי כל כך בסרט "1917" ובספרים כמו "הקץ לנשק" שכתב ארנסט המינגוויי או "במערב אין כל חדש" שכתב אריך מריה רמרק, והמבוססים על חוויותיהם במלחמה. שורות של חיילים עייפים, רעבים ומיואשים הלוחמים באויב באופן סטטי, בגשם, בבוץ, חפירה מול חפירה, תחת אש נוראית.

אולם התמונה הזו לא הייתה חזות הכל. מי שיקרא את ספרו של הגנרל הנאצי ארווין רומל, "חיל רגלים תוקף" (הוצאת משרד הביטחון, 1953), על חוויותיו כמפקד פלוגה וגדוד חי"ר מובחר במלחמת העולם הראשונה, ימצא שם תיאור מרתק ויוצא דופן של מפקד זוטר יחסית, שיזם ולקח חלק בשורה של פשיטות, התקפות לילה ולקחים בחזית האירופית שכוחם יפה גם כיום ("המלחמה מטילה תביעות כבדות מאוד על כוחו של החייל ועל עצביו, ומשום כך דרוש הרבה מאנשיך באימונים בזמן שלום", כתב רומל וצדק).

אך ספרו של רומל מתאר את חוויותיו כמפקד כוח קטן מאוד. במזרח התיכון לעומת זאת – בדגש על הלחימה בארץ ישראל – התאפיינה לחימת הצבא הבריטי, בפיקוד הגנרל אדמונד אלנבי, בתמרון מהיר והתקפי ובקצב מבצעים גבוה תוך כדי הקרב, דווקא של כוחות גדולים.

ספרו המרתק של ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון ד. גריינג'ר, "הקרב על סוריה הגדולה 1920־1918" (הוצאת משרד הביטחון, 2020), מתאר את המערכה שניהל אלנבי, להבסת הצבא הטורקי בארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם הראשונה. מערכה נשכחת שמעט מדי נכתב עליה, בוודאי בעברית, אך היא עיצבה את המציאות הגיאופוליטית המזרח־תיכונית באמצעות יישום הסכמי סייקס פיקו, והשפעתה עודנה ניכרת.

מקלענים על נווה אפק

הספר הוא המשך לספר קודם של גריינג'ר, שעסק במערכה שניהל אלנבי שנה קודם לכן ובמסגרתה כבש את באר־שבע, רצועת עזה וירושלים. בספר הנוכחי מתוארת מערכת מגידו, שבה הובס באופן מכריע הצבא הטורקי בארץ ישראל, בסוריה ובלבנון. אף שרק מעט מהלחימה התחוללה סמוך למגידו, הבריטים קראו כך למערכה בכדי להאדיר את הניצחון ולקשור אותו לברית החדשה ולתנ"ך.

כאמור, אלנבי הוציא לפועל תוכנית שהיתה "בדיוק מה שהפיקוד הגבוה בחזית המערבית שאף לו כל הזמן – הבקעת קו האויב וחדירת פרשים בעד הפירצה לריסוק עורף האויב" (עמ' 96). במלחמת העולם השנייה מימש הצבא הגרמני, בעזרת כוחות שריון, את אותה שיטה ממש, שזכתה לכינוי "בליצקריג", במערכה לכיבוש צרפת.

קרב שתפס את תשומת לבי הוא הקרב על רכס בֻּרֵיד, הוא שכונת נווה אפק בראש העין, שנערך לא רחוק מביתי. הטורקים התבצרו בו בעמדות הבנויות מסלעים ושקי חול שכונו סנגרים, והציבו בהן מקלעים כבדים. המשימה הוטלה על חטיבת הרגלים 161 שבדיוויזיית החי"ר 54 הבריטית. הכוח חצה את נחל רבה והסתער על הרכס. "עיקר לחימת הרגלים נעשתה על־ידי מקלענים. "ניידות המקלעים התבררה כבעלת ערך רב. בשלוש הזדמנויות מקלעי אויב הושתקו על־ידי מקלעי לואיס לבדם, שניים נלקחו שלל וכל צוותיהם נפלו בשבי או נהרגו בכידונים. אש רובים כמעט לא נורתה; לא היה צורך בה משום שההתקדמות לא נבלמה אף פעם". כיבוש גבעת "סנגר" בפי התותחנים – "גבעה 479" בפי הרגלים – חולל עכשיו שינוי" (עמ' 113), ותמונת הקרב השתנתה לטובת הכוחות הבריטים. התברר לי, שוב, כי קרבות משמעותיים במלחמת העולם הראשונה התרחשו לא רק בוורדן, בסום ובגליפולי, אלא ממש כאן, ליד הבית.

דוגמה אחרת היא המתקפה על הכפר צמח, לחופי הכנרת, שהיווה את המכשול האחרון בפני המתקפה צפונה. בכפר התבצרו כמה מאות חיילי חי"ר טורקים וגרמנים. משימת כיבוש הכפר הוטלה על החטיבה ה־4 שבדיוויזיה האוסטרלית הרכובה (ANZAC). החטיבה – שאנשיה רכבו על סוסים, לסיורים ופשיטות אך את הלחימה הישירה על היעדים עשו כחיילי חי"ר – הגיעה לצמח לפנות ערב, אך מפקדה, ויליאם גרנט, החליט לתקוף עוד באותו לילה. הלחימה היתה קשה ונמשכה כל הלילה.

"ההסתערות, מסתייעת באור הקלוש – ממש לפני הזריחה – הבקיעה את קווי ההגנה, וחדרה לאזור מבני הרכבת. המקלענים התקדמו אל חלקו המערבי של הכפר, ופלוגה מגדוד 12 הצטרפה לתקיפת הכפר גם היא. במשך כשעה התחולל קרב אכזרי, שבויים לא נלקחו, בעיקר באזור תחנת הרכבת. הגרמנים לחמו עד טיפת דמם האחרונה, אבל רוב הטורקים הסתכלו מהצד" (עמ' 149).

אלנבי, חיזבאללה וחמאס

האיש שיזם את תרגום והוצאת הספרים לפועל הוא מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר ברעם. בראיון שקיים עימו הפרשן הצבאי עפר שלח בשנת 2012, בעת שברעם היה מח"ט הצנחנים, כתב שלח (בעצמו קצין צנחנים לשעבר) כי הסיבה שבגללה ביקש ברעם להוציא לאור את הספר הקודם, שעסק בכיבוש עזה בשנת 1917, נבעה קודם כול מכך שעזה היא "יעד אפשרי של חטיבת הצנחנים במקרה של 'עופרת יצוקה 2' בדרום; אבל ברעם רוצה שהקצינים שאותם יוביל לשם יידעו שלמה שהם עושים יש עבר, עומק, מהות שמאחדת אותם עם לוחמיו של אלנבי לפני כמעט מאה שנה". ניכר כי תפיסה זו עמדה גם מאחורי החלטתו לפעול להוצאת ספר ההמשך.

בהקדמה לספר כתב ברעם, שהיה המג"ד שלי בצנחנים, כי מפקד כוח המשלוח הבריטי, הגנרל אדמונד אלנבי, שעשה את עיקר שירותו כקצין פרשים ולחם קודם בהצלחה בחזית צרפת, פעל לאור מספר עקרונות שיש לאמץ, ובהם החשיבות שנתן לניתוח הקרקע והגיאוגרפיה והדגש ששם על תחבולה וגישה עקיפה. לתפיסתו, והדבר נכון בוודאי אל מול אויבים כמו חזבאללה וחמאס, "גם הצד החזק חייב (על אף עליונותו הרבה בחומר וברוח) להשתמש בכלים של הונאה והטעיות – הן כדי להכריע את האויב שעימו הוא מתמודד ולגרום לו לאבדות בנפש ובמשאבים, והן כדי לעשות זאת בפרקי זמן קצרים יותר" (עמ' 11).

לאחר ניצחונותיו הראשונים של אלנבי, בבאר־שבע, במעברות הירקון ובירושלים, נשלחו היחידות המיומנות שבצבאו לחזית באירופה ובמקומן קיבל יחידות חדשות ולא מנוסות. על מנת לגבש צבא הטרוגני, רב־לאומי ולא מנוסה לכדי כוח מחץ אפקטיבי הוא נקט בשיטה בדוקה שכוחה יפה גם היום. אלנבי עשה זאת, כתב האלוף, באמצעות "האימונים התובעניים, החינוך לתוקפנות טקטית, ההעזה ועידוד המפקדים הצעירים לקבלת החלטות באופן עצמאי מלפנים. או בקיצור, יצירת "רוח קרב" והצעדתו של הצבא המתחדש והלא מנוסה קדימה לניצחון" (עמ' 12). 

ישנם כמה לקחים ועקרונות, כתב ברעם, שצה"ל יכול ללמוד ולאמץ ממערכת מגידו, אף שנערכה לפני יותר ממאה שנים, ובהם "הגדרת יעדים מערכתיים ברורים ודבקות בהשגתם; איתנות בכוחות – תכונה קרבית המאפשרת מהירות, כלומר התמדה בתנע ללא רחמים עצמאיים ועיכובים בשל התנהגות עיקשת של האויב או נפגעים; כושרם של המפקדים בכל דרג לפעול באופן גמיש ולהסתגל לתנאי קרב חדישים תוך כדי לחימה לנוכח שינויים, אי ודאות ופעולת הצד שמנגד. עידוד היוזמה הטקטית כדי לנצל הזדמנויות חדשות הנקרות בדרכו של הכוח (לאור המטרה) ובכל מצב – העדפת דרך פעולה התקפית" (עמ' 13). כל אלו, כתב, הם החומר ממנו עשוי צבא מנצח!

הגדוד הראשון ליהודה

בניגוד למחבר הספר, שהזכיר את פועלם בהערה לקונית, האלוף ברעם בחר לשים בהקדמה דגש על כך שבמערכת מגידו, בעיקר בקרבות בבקעת הירדן, לקח חלק גם הגדוד העברי הראשון ליהודה (הגדוד ה־38 של קלעי המלך). "פעולתם של המ"פ זאב ז'בוטינסקי והסמג"ד הראשון של גדוד נהגי הפרדות, יוסף טרומפלדור, תחת פיקודו של המג"ד הציוני־פרוטסטנטי לוטננט קולונל ג'ון פטרסון (על שמו נקרא יוני נתניהו), שמה דגש על־פיתוח הכושר הפיזי של הלוחמים החדשים, על משמעת קרב, על חשיבה טקטית ועל יסוד האש המחפה לצד הלם ההסתערות. אלו יסודות בסיסיים של תבונה צבאית טקטית, שסייעו רבות להקמת ארגון ההגנה ולמיסוד תרבות עברית לוחמת בישראל" (עמ' 14).

ספרו של גריינג'ר חשוב וכתוב היטב, ובמהדורה העברית אף נוספו לו מפות מפורטות ובהירות, שנעשו בסיוע פיקוד הצפון ומחלקת מודיעין השדה של צה"ל. עם זאת לספר שתי חולשות בולטות. הראשונה היא היעדר אינדקס, והשנייה היא הכמות האינסופית של סוגי ומספרי יחידות בצבא הבריטי ובצבא הטורקי. הצבאות במלחמת העולם הראשונה היו גדולים בכמותם פי כמה מהמקובל כיום, אולם הקורא טובע בים השמות והיחידות ואינו מוצא את ידיו ורגליו. מוטב היה לו המחבר היה משרטט את נתיב הקרבות הכללי ועוקב אחר מעללי מספר קטן של יחידות (ורצוי גם מפקדים ולוחמים), מה שהיה מקל על הקורא לעקוב אחר הנעשה ביתר הבנה.

אחד מיתרונותיו של צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, הוא הידיעה היכן, כל הנראה, יילחם בעימות עתידי. שומה על מפקדיו ולוחמיו להוסיף ולמצות יתרון זה, כשם שעשו בעבר, וללמוד כיצד אחרים לחמו באותם מקומות ממש, שכן הקרקע היא אותה קרקע, וזהו רק עניין של זמן עד שתתרחש שם לחימה נוספת. "הטיפש לומד מניסיונו שלו, והחכם מניסיונם של אחרים". ויש מה ללמוד. 

מרוב שהתאהבנו בצה"ל כפי שתואר ב"חשופים בצריח", התעלמנו מסימני ההתרעה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

עם הגיע חודש יוני שבו ועלו הזיכרונות ממלחמת ששת הימים. קריאה ביקורתית ב"חשופים בצריח" על המלחמה, מלמדת שמוטב לא להתאהב בסיפור של עצמנו ולהיות תמיד מוטרדים.

כרגיל אצלנו, בהגיע חודש יוני, שב ועולה זכרה של מלחמת ששת הימים (על של"ג כמעט שלא מדברים, וגם זה כרגיל). כשמנסים להבין את התקופה, את הלך הרוח של צה"ל, למן תחושת האיום הקיומי, דרך הביטחון העצמי שחשו המפקדים, וכלה בסיפור הקרבות, דומה שאין טוב מספרו של שבתי טבת "חשופים בצריח" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2017), שיצא לפני כשלוש שנים במהדורה מחודשת.

טבת, באופן שדומה להצמדת הכתבים לכוחות הצבא האמריקני במלחמת עיראק ב־2003, הוצמד לאוגדת הפלדה שעליה פיקד האלוף ישראל טל ובעיקר לכוחות חטיבת השריון 7, בפיקוד אל"מ שמואל גונן, גורודיש. 

טבת כתב בספרו כי יסודות לוחמת השריון של צה"ל מקורם ביחידות אחרות. במלחמת העצמאות למשל, כתב, "משה דיין, מפקד גדוד הפשיטה, חדר עמוק לעורף האויב בפשיטה נועזת על לוד ורמלה, בטור של ג'יפים וזחלים. הופעתו בעורף האויב, במהירות ובמקום שלא ציפו לו, מוטטה שם את מערכיו" (עמוד 77). יש בכך עיוות מסוים. היו אלה כוחות חטיבת יפתח שכבשו את העיר. אבל המיתוס נשאר

מפקד האוגדה שליווה טבת, ולמעשה גיבורו העיקרי של הספר הוא האלוף ישראל טל. במלחמת העולם השנייה התנדב ישראל טל "לצבא הבריטי והוא בן שבע־עשרה. הוא שירת בגדוד השני של הבריגדה היהודית במדבר המערבי ולחם באיטליה. השתחרר בדרגת סמל והצטרף למנגנון הקבע של מטה ההגנה, כמדריך למקלעים בינוניים. בגדוד השני נחשב מקלען מעולה" (עמוד 154). טל מצטייר מן הספר כמפקד חושב, בקי בהנדסת מכונות כמו גם בפילוסופיה.

למרות שהחל את שירותו בחיל הרגלים היה טל, אולי יותר מכל מפקד אחר לסמל של חיל השריון. והחיל עוצב בדמותו. דגש רב הושם על המקצוענות. בשריון, גרסו טל ויוצאי הצבא הבריטי, אין מקום לחובבנים. הנהג, התותחן, הטען וכמובן המפקד היו חייבים לשלוט בכלי שאותו הפעילו ברמת מומחיות גבוהה.

התותחנות שהיתה קרובה במיוחד ללבו של טל, שופרה באותן שנים באופן משמעותי. הרמה עלתה עד כדי כך, שטל הצליח לשכנע את המטה הכללי, במסגרת הקרב על המים" להפעיל את הטנקים בירי פגזים לטווח רחוק לעבר סוריה. כשלא פעם טל עצמו לוחץ על ההדק במושב התותחן הרסו הטנקים את מפעל הטיה של סוריה, וסיכלו את היוזמה לשלול מישראל את מקורות הירדן. 

הכל אבוד

ערב מלחמת ששת הימים היה טל מפקד אוגדת הפלדה שכללה את חטיבת השריון 7, חטיבת הצנחנים הסדירה 35, וחטיבה ממוכנת 60. היתה זו, ככל הנראה, אוגדת המחץ של צה"ל ורוכזו בה טובי המפקדים והיחידות. כשקוראים על לחימת האוגדה, ניכר כי עקרונות המקצוע הצבאי, של קרב התקדמות, הקרב המשולב, וכן אפילו רצועת עזה, שבה לחמה האוגדה, נותרו בלא שינוי של ממש. 

אבל צה"ל של אז היה שונה מאוד מצה"ל של היום. כך למשל, מתואר בספר כיצד הטריד עצמו מח"ט השריון, גורודיש, בשאלה מדוע קצינת הלשכה שלו, ציפי שמה, יוצאת עם קצין מהצנחנים. עזבי אותו, אמר לה המח"ט, ונמצא לך שריונר מצוין. זהו אירוע מגוחך, אבל מחבר הספר, שתיאר אותו באריכות, לא מעלה אפילו את התהייה מדוע זה המח"ט מחטט בחייה האישיים של פקודה שלו באופן מטריד כזה. התופעה הזו הצטמצמה ברבות השנים, אך לא נעלמה כליל, וחבל.

דוגמה אחרת נוגעת לתדריך שנתן האלוף טל למח"ט הצנחנים, רפאל איתן, רפול, שעליו כתב טבת כי "היה מהמצוינים שבמפקדי הצנחנים" (עמוד 227), בטרם המלחמה. על החטיבה, לה צורף גדוד שריון, הוטל לכבוש את מערכי צומת רפיח מדרום לכביש אל־עריש ולהשמיד את האגד הארטילרי המצרי שמוקם שם. האוגדה של תכננה לבצע תנועת מלקחיים על הצומת רפיח, כשהצנחנים ינועו ממערב וחטיבה 7 מדרום. 

כשהטיל עליו את המשימה אמר טל לרפול כי הכל אבוד, אבל מיהר והבהיר שהסיפור אבוד כי דבר לא יציל את המצרים ממנו. כמו הדוד שהביא לאחיינו מתנת יום הולדת גדולה, כתב טבת, אמר טל למח"ט כי עליו "לטהר את החפירות הארוכות ביותר שאי פעם חלם צנחן לטהר. שנים־עשר ק"מ, רפולצ'יק" (עמוד 234). 

אפשר להניח שבצה"ל של שנת 2020 ספק אם מפקד אוגדה יבחר להתבטא כך. אנחנו לא תאבי מלחמות, אמר בשעתו האלוף הרצי הלוי (שדודו, שעל שמו הוא קרוי, נפל במלחמה כשלחם בשורות חטיבת הצנחנים של מוטה גור בקרב על ירושלים) בראיון. "אבל אנחנו צריכים לגשת למלחמה בחדוות עשייה, בסקרנות, בששון אלי קרב".

המפקד הקרבי, אמר אז הלוי, שארבעים שנים לאחר רפול פיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה בעזה במבצע "עופרת יצוקה", דומה לרופא. "תכלית חייו של רופא היא לראות את כל חוליו בריאים. אבל אם אף אחד לא יהיה חולה, תהיה לו מידה של אכזבה". חדוות עשייה היא חיונית, אבל טוב שמההתלהבות הזו ללחימה נגמלנו מאז. 

טבת הוא מספר בחסד, ולא בכדי טען אלוף בן, עורך "הארץ", כי הספר הוא אולי הטוב יותר שנכתב על צה"ל. אחד הרגעים היותר מותחים בספר, הנקרא בנשימה עצורה, הוא הרגע שבו מתברר כי חטיבת הצנחנים בפיקוד רפול נקלעה למארב אויב בצומת רפיח.

"ב־14:05 קרא אל"מ רפול לאלוף טל, "טירה, כאן זברה. נתקלתי בכוחות אויב גדולים. אני מנהל קרב קשה עם חבורת הפיקוד שלי. אני מבקש סיוע." המיקרופון נשאר פתוח לרעש.
במקלט הרדיו שלו שמע האלוף טל את קולות הקרב של חבורת הפיקוד של אל"מ רפול. הוא החזיק ביד אחת את המיקרופון ובידו האחרת ירה מהעוזי שלו באויב. קולו של אל"מ רפול היה צונן כקרח, אולם גם ללא קולות הקרב ברדיו היה ניסוח הודעתו מרעיש למדי. כי ידע טל שלוחם נועז ומנוסה כרפול לא יכנה קרב קשה ולא יבקש סיוע אלא אם הגיע לקצה היכולת של הכוחות שלרשותו" (עמוד 298). ואכן כוח שריון ששלח טל הגיע ברגע האחרון וחילץ את רפול ואנשיו. 

לאיש לא היו תוכניות מראש

ספרו של טבת הינו ספר חשוב, שכן הוא מתאר באופן מרתק, מפורט ומדויק את ההתרחשויות בנתיב הקרבות של האוגדה בעזה, כמו גם של גדוד שריון ברמת הגולן.

בספר חבויה אבחנה שבשעת פרסום הספר איש לא עמד על חשיבותה, לפיה "איש לא ידע מה לעשות בניצחון הזה, גם לא הממשלה. לאיש לא היו תוכניות מראש לתוצאות כאלה וּודאי שלא קונספציה בהירה לגבי השטחים והאוכלוסייה שכבש צה"ל" (עמוד 427).

עד לא מזמן נדמה היה שאיש אינו יודע. עכשיו מדברים על סיפוח. אבל מה יהיה היקף הסיפוח, השלכותיו וכן הלאה, כאן קשה למצוא שינוי של ממש

מי שקרא בספר כשיצא לאור, לאחר המלחמה, בוודאי מצא בו תיאור ספרותי משובח של "בחורינו המצוינים" שלחמו בקרבות קשים, כנגד אויב עדיף. מי שיקרא אותו היום ימצא בו את כל סממני ההיבריס שפשה בפיקוד הבכיר של צה"ל לאחר המלחמה ועד להתרסקות הכואבת במלחמת יום הכיפורים.

בהקדמה שכתב למהדורה המחודשת לספר, שיצא לפני שלוש שנים לרגל חמישים שנים למלחמה, כתב הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, כי למרות השנים הרבות שחלפו, "דבר אחד לא השתנה: עוז רוחם של לוחמי השריון. אני רואה את הנחישות, את אהבת הארץ ואת אומץ הלב שהיו נחלתם של דור המפקדים והחיילים שהביאו את הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, עדיין מפעמים בקרב השריונאים בני ימינו. אז כמו היום – האיכות האנושית של הלוחמים בין דופנות הפלדה מבטיחה כי ׳האדם שבטנק ינצח׳" (עמוד 12).

איזנקוט, כמובן, צדק. אבל כשקוראים את הפרסומים אודות התוכנית הרב־שנתית "תנופה", נראה שהפכו את הסדר, והטנק (במקרה זה שם גנרי לפלטפורמת נשק מתקדמת) שבו האנשים ינצח. מוטב לחזור למקור. 

המחזאי הלל מיטלפונקט אמר לימים בראיון, שהטרגדיה של גורודיש היתה שהוא האמין למה שכתבו עליו ב"חשופים בצריח"למרות שזהו סיפור טוב, אסור שנתאהב בו ובעצמנו. לקרוא, להתגאות בצה"ל של אז ולא לשכוח את העין הביקורתית על הדברים, אחרת ניפול שוב למלכודת היוהרה.

מבחן תפקודו של רמטכ"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו ביקש פינקל להציג כיצד מוסד הרמטכ"לות מהל באופן ייחודי את תפקיד ראש המטות המשולבים, כפי שהוא מוכר בצבאות אחרים, עם תפקיד ראש המטה הכללי. כוחו של מוסד זה, לטענת פינקל, נובע מחולשתו של מנגנון התיווך בין המערכת הצבאית לבין המערכת הפוליטית־ מדינית: ראש הממשלה, שר הביטחון, ועדת חוץ וביטחון וכן המועצה לביטחון לאומי.

בניגוד למדינות מערביות אחרות, בישראל – ראש המטה הכללי של צה"ל, מפקד הצבא, הוא אולי האיש הכי חשוב במדינה אחרי ראש הממשלה בכל האמור לסוגיות ביטחון. הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה הן בהיותו אמון על הפעלת הכוח, הן משום שהוא מפקד הגוף האחראי על כלל עבודת המטה המאורגנת ביותר שבו נעזרת הממשלה, והן משום שלרוב הוא האיש עם הניסיון הרב ביותר בחדר, שכן השרים מגיעים לדיוני הקבינט כמעט ללא ידע רלוונטי מוקדם (שלח, 2015).

אומנם הרמטכ"ל כפוף לממשלה, אך קשה לדמיין מצב שזו תמליץ לפעול בניגוד לדעתו. דוגמאות בולטות לכך ניתן למצוא בדומיננטיות של הרמטכ"ל דן חלוץ בדיוני הממשלה במלחמת לבנון השנייה (שם), ולא פחות מכך בדוח של ועדת חוץ וביטחון שבחן את התוכנית הרב־שנתית ׳גדעון׳, שאותה יזם הרמטכ"ל גדי איזנקוט. לפי הדוח, הממשלה אישרה אותה כמעט ללא בחינה מעמיקה, בעיקר משום שהרמטכ"ל המליץ עליה (הכנסת, ספטמבר 2017).

לכן הספר, "הרמטכ"ל" (הוצאת מודן, 2018), שכתב תת־אלוף (מיל׳) ד"ר מאיר פינקל, בעברו מח"ט שריון ומפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית, חשוב כל כך.

על פי חוק יסוד הצבא הרמטכ"ל הוא "הדרג הפיקודי העליון בצבא", והוא "נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון" (הכנסת, 9 באפריל 1976). מסמך ׳אסטרטגיית צה"ל׳ שפרסם הרמטכ״ל איזנקוט הרחיב את היריעה והגדיר את הרמטכ״ל כ"מפקד המערכה" וכ"קובע את הרעיון והתפישה להשגת המשימה" (עמ׳ 17 בספר).

בהקדמה לספר כתב הרמטכ"ל איזנקוט כי לרמטכ"ל "שלושה תפקידים ייחודיים בצה"ל: ראיית זירת המלחמה הכוללת שעניינה אסטרטגיה; ראייה אסטרטגית רחבה שעניינה בתחום האסטרטגיה־רבתי; וראייה על־זרועית, אופרטיבית" (עמ׳ 9). למעשה הוא מתפקד הן כחוליה המקשרת בין הצבא לדרג המדיני, הממשלה ובתוכה הקבינט, הן כיועץ להפעלת הכוח ובניינו והן כמפקד הצבא במערכה כולה, וכקבלן הביצוע של החלטות הממשלה ושל בניין הצבא.

בספר הציע פינקל הגדרה משלו לתפקיד. לתפיסתו על הרמטכ"ל "לפרש ולתווך בין הבנות, החלטות וקביעות של הדרג המדיני לבין מבנה צה"ל (בכל המובנים – היקף, ארגון, יכולות וכדומה) ואופן הפעלתו בעימותים השונים, תוך פיתוח כיווני פעולה וגיבוש המלצות להחלטות הדרג המדיני". לגישתו, הרמטכ"ל אחראי גם על קביעת סדרי עדיפויות לארגון כולו והובלת השינויים הנובעים מכך, ועל קביעה והכוונה של התרבות הארגונית, כלומר על ערכי הצבא ונורמות ההתנהגות שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים. לשיטתו של המחבר, במונח "תרבות צה"ל" נכללים הערכים שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים – נורמות התנהגות – החל בדבקות במשימה ועד התייחסות לעבירות משמעת והיחס להטרדות מיניות (עמ׳ 20).

מן הקריאה בספר עולה כי בספרו ביקש פינקל להציג כיצד מוסד הרמטכ"לות מהל באופן ייחודי את תפקיד ראש המטות המשולבים, כפי שהוא מוכר בצבאות אחרים, עם תפקיד ראש המטה הכללי. כוחו של מוסד זה, לטענת פינקל, נובע מחולשתו של מנגנון התיווך בין המערכת הצבאית לבין המערכת הפוליטית־מדינית: ראש הממשלה, שר הביטחון, ועדת חוץ וביטחון וכן המועצה לביטחון לאומי.

מתודולוגיית המחקר

המחבר מציג ניתוח השוואתי של תפקוד רמטכ"לים שונים בהתייחס לשישה היבטים שונים, שאותם הגדיר כמשמעותיים. את הניתוח ההשוואתי ביסס על חומרים ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל, על ביוגרפיות אישיות, על פרסומים בתקשורת וכן על ראיונות שקיים עם קצינים בכירים ועם חלק מן הרמטכ"לים עצמם.

אומנם כל תקופה נשאה עימה אתגרים שונים והקשרים שונים, אך ניתן למצוא מאפיינים דומים וללמוד מהם על האתגרים, האחריות והתפקידים שכולל מוסד הרמטכ"לות.

המחקר אינו היסטורי/תיעודי ואינו כולל את כל הרמטכ"לים, אלא רק 15 מהם. המחבר הניח מראש שלא תתאפשר הערכה כוללת על תקופת כהונתו של כל אחד מן הרמטכ"לים המוצגים בו. יתרה מכך, חלק מן הרמטכ"לים והתמודדותם עם מצבים נתונים מופיעים בכמה פרקים, וחלקם רק בפרק אחד. עוד סייג המחבר והצהיר כי למרות שמדובר בדמות אחת – הרמטכ"ל – הרי בפועל מדובר בחלק ממערכת מורכבת העוטפת את הרמטכ"ל ושאיתה הוא מנהל מערכות יחסים מורכבות – שר הביטחון, ראש הממשלה, הקבינט והמערכת הפוליטית והמטה הכללי.

המחבר בחר לבחון דפוסי פעולה ומרכיבי פיקוד שהמאפיינים שלהם הם פעולה במצבי קיצון: מלחמה, שינוי מצב אסטרטגי או שינוי בבניין הכוח. לשם כך הוגדרו שישה אתגרים או היבטים שבהתייחס אליהם נותחה התמודדות מספר רמטכ"לים במצבים דומים (עמ׳ 21-20):

  1. "תפקיד הרמטכ"ל בזיהוי השינוי במציאות, בהכרזה עליו ובהנעת ההשתנות של הצבא לאורו".
  2. "היכרות הרמטכ"ל היבשתי את אופן הפעלת חיל האוויר בתוכניות המלחמה ובמלחמה (ולהפך – היכרות רמטכ"ל יוצא ח"א עם היבשה)".
  3. "משבר אמון – אבדן אמון של הרמטכ"ל באלוף תוך כדי לחימה".
  4. "פיקוד על הצבא במשבר, אחרי מלחמה שתוצאותיה נתפשות ככישלון".
  5. "הובלת שינוי מגמה בבניין הכוח".
  6. "יחסי העבודה של הרמטכ"ל עם הדרג המדיני בנושאי בניין הכוח".

מלכתחילה טען המחבר שקיים קושי בבחינה ההשוואתית. כך למשל, תפקיד הרמטכ"ל כמי שמתווך את ההבנות וההחלטות של הדרג המדיני לפעולות צה"ל בוצע במלחמת העצמאות על ידי שר הביטחון וראש הממשלה דוד בן־גוריון, ואילו במלחמת סיני על ידי הרמטכ"ל משה דיין. במלחמת ששת הימים ביצע זאת אלוף פיקוד הצפון דוד (דדו) אלעזר. במלחמת יום הכיפורים אלעזר שב וביצע זאת בתפקידו כרמטכ"ל, ואילו במלחמת לבנון הראשונה ביצע זאת שר הביטחון אריאל שרון.

רוצה לומר, לכל תקופה ולכל התרחשות נוספים מרכיבים שמשפיעים על הדיאלוג והתיווך בין השחקנים, אשר נובעים מחוזקות ומחולשות של חלקים אחרים במערכת. אולם ניתוח תפקודם של מספר רמטכ"לים מול אותם אתגרים אפשר למחבר לגבש מסקנה מבוססת בדבר מהות תפקודם של אותם רמטכ"לים, ולהקיש מכך לגבי האופן שבו פועל או עשוי לפעול רמטכ"ל מול אתגר דומה נתון.

הניתוח שהציג המחבר מפורט ושיטתי ומציע תובנות מאירות עיניים. דוגמה מאלפת המופיעה בפרק על אודות תפקיד הרמטכ"ל בזיהוי שינוי מציאות היא של הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ברצועת הביטחון בלבנון בשנת 1995. חשיבותה רבה משום מיעוט המחקר והכתיבה על 18 השנים שבהן לחם צה"ל בלבנון.

קודמיו של ליפקין־שחק בתפקיד תפסו את שהיית צה"ל ברצועת הביטחון כפעולת ביטחון שוטף (בט"ש) שלא הושקע בה מאמץ מטכ"לי מיוחד בתחום הכוונת המודיעין, הארגון או פיתוח אמצעי הלחימה, ואילו הוא, שנכנס באותה שנה (1995) לתפקידו, "הכריז כי מדובר ב׳לחימה בארגון טרור וגרילה ולא בבט"ש'" (עמ׳ 39). הרמטכ"ל הפנה משאבים מודיעיניים, הנחה על פיתוח אמל"ח ייעודי ועל הקמת יחידה ייעודית ללחימה בחזאבללה, יחידת אגוז, וכן הוביל קו לוחמני ונחוש בלחימה בחזבאללה.

השינוי שעליו הורה הרמטכ"ל ליפקין־שחק שיפר באופן משמעותי את הישגי צה"ל בלחימה בחזבאללה לבנון, אך המחבר הקפיד לציין כי למרות שהרמטכ"ל זיהה אל נכון את השינוי, הרי ללא שותפות "סוכני השינוי" בפיקוד באוגדות ובחטיבות, הוא לא היה מתרחש (עמ׳ 44-41).

מסקנות המחקר

"תפקיד הרמטכ"ל הוא תפקיד אתגרי המצריך הבנה עמוקה במגוון תחומים, יכולת ניהול ופיקוד ברמה המאפשרת לו להוות סמכות עליונה, חושים חדים לזיהוי שינויים, יכולת הנעת תהליכים והתמודדות עם התנגדות להם (פנימית וחיצונית), קור רוח במצבים קשים ועוד ועוד" (עמ׳ 215). המחבר היטיב לבחור מקרי בוחן שבהם נמדד הרמטכ"ל, והניתוח ההשוואתי העלה תובנות רבות ומעניינות. בין היתר ציין כי עצם זיהוי שינוי המציאות אינו מספיק, ועל הרמטכ"ל לגבות זאת בפעולות מוחשיות.

המחבר קובע בצדק, בהתייחס לאתגר ההיכרות של הרמטכ"ל ה"ירוק" עם חיל האוויר (ולהפך), כי עליו להכיר את יכולות ותוכניות החיל ואף להיות מעורב בעיצובן. מסקנה זו, אף שהיא נכונה, קשה לאימוץ בשל מבנה צה"ל ובשל העובדה שחיל האוויר נפרד מזרוע היבשה.

מסקנה נוספת נוגעת למצב שבו הרמטכ"ל מאבד אמון במפקד בעת לחימה. אף שלא ניתן למנוע את המתח, ניתן לייצר מראש וגם במהלך הלחימה פורומים של למידה, שבהם מלובנות מחלוקות באופן דיסקרטי ותוך הימנעות ממלחמת גנרלים. כך אירע בעת מבצע ׳חומת מגן׳, כשהיו חיכוכים בין הרמטכ"ל מופז לאלוף פיקוד המרכז יצחק איתן, ויש ללמוד מכך.

המחבר ציין כי מגוון התפקידים ותחומי האחריות שמונחים לפתחו של הרמטכ"ל רחבים מכדי שיוכל להם אדם אחד לבדו. לכן, ציין, פיצלו האמריקאים את תפקיד "מפקד הצבא" בין יושב ראש המטות המשולבים, האחראי על בניין הכוח ומייעץ לנשיא על הפעלת הכוח, לבין מפקדי הפיקודים המרחביים, הכפופים גם הם ישירות לנשיא.

מאחר שבישראל המצב שונה, מנה המחבר מספר גורמים שיכולים לסייע לרמטכ"ל בהתמודדות: ניסיונו האישי, מינוי ממלאי תפקידים משלימים (כדוגמת סגן רמטכ"ל מהיבשה, כאשר הרמטכ"ל מגיע מחיל האוויר), קיום תהליכי למידה פעילה וראייה בשר הביטחון "בר־שיח" ושותף אמיתי לנשיאה בנטל (עמ׳ 224-216.)

מה חסר בספר

אף שמדובר במחקר מקיף, הוא נמנע מעיסוק במגוון היבטים של תפקיד הרמטכ"ל. אומנם כשבוחנים מחקר בדיעבד אפשר תמיד לטעון זאת, אולם דומה כי תפקיד הרמטכ"ל בסוגיית ההתמודדות עם האיום בנשק גרעיני על ישראל, סוגיה שהייתה ונותרה רלוונטית, חייב בחינה וניתוח.

אף שחלק ניכר מן הדיונים והמקורות בכל האמור בהתמודדות עם תוכנית הגרעין האיראנית ובשאלה אם לתקוף ואם לאו נותרו חסויים ובדין, ניתן היה ומוטב היה לעסוק בתפקיד שמילאו הרמטכ"לים רפאל איתן וגבי אשכנזי בדיונים שקדמו לתקיפות הכורים הגרעיניים בעיראק (1981) ובסוריה (2007), בהובלתם את היערכות הצבא למשימה ובהשלכותיה, ולהסיק מכך על תהליכים עתידיים.

אתגרי בניין הכוח שנותחו בפרק "פיקוד על הצבא במשבר" בנוגע לתקופת כהונתו של גבי אשכנזי כרמטכ"ל חסרו את הרקע, שלפיו נדרש להכין את הצבא למערכה שעלולה לפרוץ בצפון רק כשנה לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה, שכן חזבאללה והצבא הסורי היו עלולים להגיב, והאירוע יכול היה בנקל להסלים לכדי מלחמה (כץ, 2020).

לימים סיפר אשכנזי כי עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל הגדיר את הטיפול באיום הגרעיני הסורי "כסדר העדיפות העליון והראשון של צה"ל. ברור היה שאנחנו צריכים להרוג את הכור הזה, אבל ההגדרה שלי היתה להרוג את הכור בלי להידרדר למלחמה, אבל אם נידרדר למלחמה – להיות מסוגלים לנצח אותה" (בן ישי ושומפלבי, 2018).

מפרסומים מאוחרים יותר נראה כי האופציה של תקיפה מן האוויר, שבה תמכו בדיונים הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, היא זו שבחר הקבינט בראשות ראש הממשלה אהוד אולמרט לאשר (כץ, 2020), ומכאן שהייתה לרמטכ"ל השפעה מכרעת גם על הדרך שבה בוצעה הפעולה ואחריות על השלכותיה האפשריות, ובהן מלחמה.

מהספר עולות שתי תובנות עיקריות. הראשונה היא חשיבות הרמטכ"ל לתהליכי בניין הכוח, שכן הוא "נוטע חרובים" שלא הוא ייהנה מפירותיהם אלא מחליפו, ואולי זה שיבוא אחריו. התובנה השנייה שמדגיש הספר היא שהמבחן העליון של הרמטכ"ל הוא המלחמה. ובמלחמה, כמאמר הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור,"אין תחליף לניצחון".

נדבך נוסף שחסר בספר נוגע לרקע הצבאי של הרמטכ"לים השונים. רמטכ"ל לא נולד כזה. הוא גדל במערכת הצבאית החל מהיותו טירון ומפקד זוטר ועד הפיכתו למפקד בכיר, ולבסוף למפקד הצבא כולו. מסלול זה קובע את מידת בקיאותו בנושאים שונים, ולא בכדי בחן המחבר במסגרת פרק בספר את מידת בקיאות הרמטכ"לים אנשי היבשה בהפעלת הכוח האווירי בעת לחימה. כך למשל, כאשר מונה הרמטכ"ל גבי אשכנזי לאחר מלחמת לבנון השנייה ונדרש לשקם את זרוע היבשה, היתה לניסיונו הרב, כיוצא חטיבת גולני שעסק בפיקוד על כוחות יבשה בלחימה ובשגרה לאורך כל שירותו, משמעות עצומה (הנדל וכץ, 2011).

סיכום

ספרו המרתק של תת־אלוף (מיל׳) מאיר פינקל הוא בבחינת תוספת חשובה להבנה טובה יותר של הציבור באשר לתפקיד הרמטכ"ל, לאחריות ולאתגרים שניצבים לפניו.

אחד מהאתגרים החשובים הוא עיצוב רוח הלחימה של צה"ל ותחושת המסוגלות של הצבא. בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו כתב ח"כ עפר שלח על חוויותיו משנת 1979, עת השתתף "כחייל בחטיבת הצנחנים במבצע ׳מנורה׳ בדרום לבנון", הפשיטה הראשונה שבה נטל חלק. הוא ציין כי התרשם מאוד מהרוגע ומהשלווה המקצועית שהפגינו מח"ט הצנחנים דאז אמנון ליפקין־שחק ומפקד הגדוד שלו שאול מופז (שניהם רמטכ"לים לעתיד) בפיקודם על הכוח. צה"ל של אז, כתב, היה פחות מקצועי ועוצמתי מהצבא של ישראל כיום, אבל "היו לו רוח של התקפה ופשיטה, מפקדים שהלכת אחריהם בלי היסוס, מיקוד של צבא שקם כל בוקר להתכונן למלחמה". שלח כתב שהתפקיד של רמטכ"ל צה"ל הנוכחי, אביב כוכבי, שכמוהו היה פקוד של שאול מופז בצנחנים, "הוא להכניס רוח דומה בצבא של זמננו" (שלח, 2019).

אתגר זה העומד לפתחו של כוכבי ניצב בפני כל רמטכ"ל ונותר מרכזי כשהיה, כפי שהדגים המחבר כשבחן את פעולות הרמטכ"ל משה דיין לשינוי רוח הלחימה של צה"ל לפני מלחמת סיני.

מהספר עולות שתי תובנות עיקריות. הראשונה היא חשיבות הרמטכ"ל לתהליכי בניין הכוח, שכן הוא "נוטע חרובים" שלא הוא ייהנה מפירותיהם אלא מחליפו, ואולי זה שיבוא אחריו. התובנה השנייה שמדגיש הספר היא שהמבחן העליון של הרמטכ"ל הוא המלחמה. ובמלחמה, כמאמר הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור, "אין תחליף לניצחון".

גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי. המחבר מודה לאמו, ד"ר גילי פרל דיין ז"ל, על הערותיה הטובות למאמר. כמו כן מבקש המחבר להבהיר כי אין בינו לבין כותב הספר, תא"ל (מיל׳) מאיר פינקל, שום קרבה משפחתית.

(הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

עיבוד חוויות קרב בכתיבה – איך כותבים מלחמה | מאת אביעד מנדלבאום

רשומה רגילה

בפייסבוק נפתחו לאחרונה מספר קבוצות שבהן משתפים חוויות לחימה מתקופות שכמו נשכחו מהזיכרון הקולקטיבי הלאומי. הן מהוות מרחב מוגן לשיתוף, ומאידך ממחישות את מגבלות "שיח הלוחמים" הישראלי. עיון בשלושה ספרים מצביע על גורם מלכד והוא "מרחב הבושה" – מרחב שעמותת "רסיסים" מנסה לצמצם.

לאחרונה אנו עדים לקבוצות שונות בפייסבוק שאומנם שונות בחברים המרכיבים אותם ובגילם, אך זהות במטרתן – שיתוף החוויות השונות מהשירות הצבאי לפי משימת הצבא במהלך שנים מסוימות בתקופות שמשום מה פחות תפשו מקום בזיכרון הקולקטיבי הישראלי בהשוואה למלחמות הגדולות של פעם. דוגמה בולטת היא קבוצת "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים" העוסקת כהגדרתה בתקופת השהייה ברצועת הביטחון בלבנון. קבוצה אחרת, באותו הקונספט, נתנה מענה לדור צעיר יותר "סיפורים מעזה – תקופת המוצבים והמבצעים". גל הקבוצות הזה נובע במידה לא מועטה מספרו של חיים הר-זהב, "לבנון: המלחמה האבודה", וליתר דיוק מתהליך כתיבתו.

בתאריך ה-16 במרץ היה אמור להיערך ערב בהנחייתי עם שלושה סופרים שכתבו חוויות לחימה, בהם הר-זהב. מטרת הערב, פרי יוזמתה של העמותה, הייתה לדבר עם היוצרים ולנתח באמצעותם את תהליך עיבוד חווית לחימה לתוך כתיבה ומכאן שם הערב "איך כותבים מלחמה". לצערי, הערב בוטל נוכח משבר הקורונה.

צריך לומר מראש, אני אינני איש טיפול וגם לא מבקר ספרות מקצועי, אך בעברי שירתי שירות קרבי ביחידת הפלחה"ן בחטיבת גבעתי ובעברי ידעתי אירועי לחימה, חלקם קשים. לימים, אחרי שנים בהם עיבדתי בעצמי את אשר עברתי הצטרפתי כפעיל לעמותת "רסיסים" ואני מתנדב בקבוצת "רצים עם רמי". כיום אני מחבר בוועד המנהל של עמותת "רסיסים", וכשנתבקשתי על ידי חבריי להנחות את הערב, כאחרון החיילים, התייצבתי.

בשורות הבאות אכתוב בקצרה אודות הספרים שעמדו להיות עיקר ולב ערב העיון, והם: "הנשמה ה-48" (הוצאת מערכות, 1981) מאת משה לוי ששירת בחיל הים ועל סיפונה של המשחתת "אילת"; השני "לבנון: המלחמה האבודה" (הוצאה עצמית, 2019) מאת חיים הר-זהב המתאר בצורת רשומון את ארבע השנים האחרונות לשהות צה"ל בארץ הארזים; והשלישי, "גם אני הייתי שם" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2019) מאת יהונתן הרבלין המספר את קורותיו לאחר השתתפותו בצוק איתן כלוחם בגדוד הסיור של חטיבת הנח"ל.

ספרו של משה לוי "הנשמה ה-48" הוא למעשה סיפור אהבה של מלח לספינתו – המשחתת "אילת", אך גם מצבת זיכרון הן ל-47 החללים שנספו במהלך טיבועה של המשחתת והן למשחתת עצמה, היא הנשמה ה-48. בספר, תיאר לוי כיצד בחר לשרת על סיפונה של אח"י אילת מבין "כל האחרות" (עמודים: 15-13), ואת קורותיו על הספינה, ובכלל זה את הווי הצוות, טקסי קבלה וחניכה, מסדרים והשגרה המבצעית. לוי משייט בשפה העברית בנינוחות וכותב בשפה "אריק איינשטיינית" שמעטים עוד דוברים אותה. כמי שאינו מכיר את חיל הים, היטיב לוי לתאר את החיל ואת החיים במשחתת, אך גם את חוסר האונים בטיבועה וההמתנה לחילוץ שבושש מלבוא.

בניגוד ללוי ולהרבלין שמספרים סיפור בגוף ראשון ונופחים חיים לא רק בחללים ובספינה אלא גם בקונטקסט ובהלך הרוח כברומן, ספרו של הר-זהב על "המלחמה האבודה" מסופר כרשומון אירועים שהתרחשו בלבנון בין השנים 2000-1996 ונכתב לאחר ראיונות עומק רבים עם אלו ששרתו בלבנון. ברקע הספר אג'נדה ברורה – המלחמה אבודה כי הציבור שכח את השירות בלבנון וכאבם של הלוחמים נשכח אך לא שכח.

ביקורת מקיפה על הספר, על חשיבותו וחסרונותיו, הובאה כאן בעבר, אבל ראוי לציין שתי מעלות נוספות לספר שלא יסולאו בפז. האחת, המחבר, ששירת כלוחם בחטיבת הנח"ל בלבנון בשנים המדוברות, היטיב לתאר את התחושות, את הפעולות האוטומטיות ואת האווירה כשאירוע לחימה מתרחש. כמי שחווה אירועי לחימה מעולם לא חשתי הזדהות שכזו עם טקסט כתוב. השנייה, הוא הצליח לתפוס, הן נוכח בחירה סלקטיבית של אירועים שבחר לציין בספרו והן נוכח כתיבתו אשר כביכול מרגישה מרוחקת, את רוח התקופה במדויק בכל האמור בתחושותיו של החייל הפשוט ובתיאור יחסי צבא-חברה בתקופה הנידונה.

בשונה מאחרים, יהונתן הרבלין בספרו "גם אני הייתי שם" לא תיאר בהרחבה את חווית הקרב וגם ההווי הצבאי נמצא יחסית בשוליים. עם זאת, השוליים הללו משמשים כמן דבק המחבר את יתר הפרקים בספר. ספרו כמו משלים את שני הספרים האחרים, הן בציר הכרונולוגי של ההתרחשויות והן עם דגש על חוויות ההתמודדות והעיבוד של השלכות הלחימה על נפשו. הרבלין כתב ספר ארצישראלי המספר את סיפורם של כל המשתחררים משירות קרבי בשני העשורים האחרונים ואולי אף יותר, את הדחף לבריחה רחוק לשם התנתקות וקבלת אנטי-תזה לעולם המשמעת וההיררכיה הצבאי בחופש ובמרחבים של דרום אמריקה. בד בבד, שזורים סיפורי הצבא והטיול בדרום אמריקה יחד עם ההתמודדות והטיפול בתסמונת הדחק הפוסט-טראומתי שהוא חווה – אותה, יצוין, הוא מתאר בפרטי פרטים באופן חשוף וכואב שהחברה הישראלית לא תמיד מכירה או רוצה להכיר.

מלבד העיסוק בחוויית לחימה, הספרים והסופרים נבחרו לאותו ערב עיון שבוטל הן בכדי להמחיש את הרצף הכרונולוגי והמעבר הבין-דורי והן בכדי להדגיש את הטרילוגיה הנוצרת מכינוס שלושת הספרים ויוצריהם יחד. שכן, הכתיבה על חוויית הלחימה משתנה על-פי רוח התקופה והזמן שבו היא נעשית, והרי הזמן מלבד שמתעתע, הוא מרפא גם אם רק במקצת. כך לדוגמה, ספרו של לוי פורסם בשנת 1981, לאחר ארבע שנים בהן הכותב פקד משפחות שכולות, ערך ראיונות לאנשי מפתח רלוונטיים ולהבנתי, במודע או שלא במודע עיבד חוויה שהאדם היחיד שסירב לשוחח עמו אודותיה תיאר כחוויה אשר "כולנו רוצים לשכוח, אתה מנסה להזכיר" (עמודים: 10-9).

הסיבה ברורה, התקופה בה טובעה אח"י אילת היא תקופת האופוריה של ניצחון מלחמת ששת הימים, דבר שעמד בניגוד גמור לתחושות לוחמי המשחתת שנשלחו למשימת סיור במים בינלאומיים בקרבת פורט סעיד במטרה "להראות נוכחות ישראלית" בצפון תעלת סואץ. לראיה, הפרק הביקורתי השואל "מי אחראי לטיבוע" כלל לא הופיע במהדורתו הראשונה, אלא הופיע רק במהדורה השנייה ובמהדורה השלישית לספר נוספו פרטים שנחשפו לראשונה ופרק נוסף מאת האלוף אברהם בן שושן, מפקד חיל הים 1989-1985.

מן העבר השני, בדור לבנון, "מרחב הבושה" נבע מדיסוננס אחר שבין "חוויית הלחימה והמתח היומיומי מצפון לגבול, לבין שגרת יומם של אזרחי ישראל שהמשיכה כאילו לא מתנהלת מלחמה כלשהי במקביל אליה" (עמוד 8). הקורא מקבל המחשה ברורה לאותו "מרחב הבושה", באמצעות תיאור חזרתו של מי מן החיילים בספר לחופשת סוף שבוע בביתו מן השירות הקרבי בלבנון, שכלל שגרת לחימה של מארבים ומטענים. הוא אינו משתף בחוויותיו את חבריו בשל ההבנה כי "החברים לא יבינו ממילא, ולכן אין טעם לספר להם מה קורה בלבנון".

בעת ההיא, כך לפי הר-זהב, נהג צה"ל להוציא הביתה את מי שחוו חוויית לחימה בעלת תוצאות טרגיות. לתפיסתו היה זה "ככל הנראה המקום האחרון שבו צריכים היו להיות. במקום עיבוד רגשי של החוויה ביחידה, לצד החברים שעברו אותה יחד עם החיילים, הם נשלחו לפגוש את הוריהם שאותם לא שיתפו ממילא בדבר וחצי דבר אודות השירות גם בימים שקטים, ובוודאי שלא שיתפו באירועים קשים, כדי לא להדאיג. כשחזרו החיילים ליחידתם, כעבור מספר כמה ימים, נהגו בדומה לחבריהם ולא דיברו על האירוע שעברו. המסר ללוחמים, כפי שהעביר בשעתו מח"ט גולני אייזנקוט לחייליו, היה – "אסור להתייפח". צריך לשמור על פאסון. החיילים צריכים להיות קשוחים" (עמודים 284-283). הדברים מקבלים משנה תוקף ואף חוזרים בחוויותיו האישיות של הכותב בספרו של הרבלין, שאף מציין במהלך כתיבתו כי כשנשאל אודות תחושותיו על ידי זוגתו התבייש לשתף.

"מרחב הבושה" פנים רבות לו ולא תמיד הוא מתכתב באופן ישיר עם המילה "בושה" שעושה לו עוול, מדובר בגבולות השיח בחברה הישראלית אודות חוויות לחימה. "הטרחנות" שבלספר מה עברתי ומה היה בתקופתי. עמותת "רסיסים" מטרתה לצמצם את מרחב הבושה ולהרחיב את השיח ואחת הדרכים היא בטקס זיכרון ממלכתי אחר. טקס בו לצד זיכרון הנופלים אנו מקדשים את החיים ומספרים את סיפורם של אלו שבחרו לשתף. קבוצות הפייסבוק שציינתי בהתחלה כמו משלימים מלאכה שהחלה "כפרויקט", הפכה לעמותה שמלאכתה עוד לא תמה.

גם השנה תערוך עמותת "רסיסים" אירוע זיכרון והוא יועבר, כמו יתר הטקסים והכנסים, בשידור ברשת האינטרנט. הציבור מוזמן לצפות, להיווכח ולתת מקום לכל אדם והסיפור שלו. לתפארת מדינת ישראל.

"אנחנו צריכים לתקוף הלילה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המבצע הנועז והמוצלח לתקיפת הכור הסורי יכול היה להוביל למלחמה כוללת באזור. ספר ובו גילויים חדשים מלמד על קבלת ההחלטות של ראש הממשלה אולמרט ושל הרמטכ"ל אשכנזי

באחד הערבים בספטמבר 2007, נכח רמטכ"ל צה"ל דאז, גבי אשכנזי, בחתונת מזכירתו האישית. הוא היה מעדיף להיות במקום אחר, אבל לו היה נעדר מהאירוע "היו נשאלות יותר מדי שאלות – ושאלות היו הדבר האחרון שאשכנזי היה צריך בלילה שבו עמד לפקח על אחד המבצעים הרגישים ביותר בקריירה הצבאית שלו" (עמ' 185). בתום טקס הנישואין פנה הרמטכ"ל לרב שערך את החופה, וביקש ממנו שייסע היישר אל הכותל ויתפלל למען צה"ל, חייליו ומפקדיו. מדוע? שאל הרב, "תלמד למלא פקודות" (עמ' 186), השיב אשכנזי בחיוך.

הסיבה לבקשה הלא-שגרתית של הרמטכ"ל מתוארת בספרו המרתק של יעקב כץ "קוד אריזונה" (כנרת זמורה-דביר, 2020), על אודות מבצע "מחוץ לקופסה", תקיפת הכור הסורי אל-קיבאר בדיר א-זור שבמזרח סוריה ב-2007. כץ, העורך הראשי של העיתון "ג'רוזלם פוסט", קיים תחקיר מקיף והספר כולל שורת גילויים שטרם פורסמו.

"זהו סיפור על קבלת החלטות" (עמ' 241), כתב כץ על הפרשה, ובתמצית זה אכן כך. כחצי שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה הציגה קהיליית המודיעין בפני ראש הממשלה אהוד אולמרט ראיות חותכות וחד משמעויות שצפון-קוריאה הקימה עבור סוריה כור גרעיני למטרות צבאיות. יש בכך, ציין בספר השר לשעבר דן מרידור, לקח של צניעות. סוריה, שהיתה במשך שנים יעד מודיעיני מרכזי, הצליחה להקים כור גרעיני ממש מתחת לאף של ישראל.

"האחריות הסופית על כתפי"

אולמרט התמודד אז עם ביקורת קשה שנמתחה על האופן שבו ניהל את מלחמת לבנון השנייה וחקירה פלילית התנהלה בעניינו. בעצת יועציו הוא בחר לשתף במידע את ארצות-הברית שעם נשיאה, ג'ורג' בוש הבן, היתה לו מערכת יחסים קרובה. ראש המוסד מאיר דגן נשלח לפגישה בבית הלבן. דגן חשף בפני בכירי הממשל האמריקני את עובדת בניית הכור הגרעיני בסוריה.

למרות חומרת האיום ביקש הנשיא בוש למצות תחילה את הערוץ הדיפלומטי. בשיחת הטלפון שבה בישר על כך לאולמרט אמר לו האחרון שהוא מבין את שיקוליו, אך עליו לזכור "שהאחריות הסופית לביטחונה של מדינת ישראל מונחת על כתפי ואני אעשה את מה שצריך להיעשות" (עמ' 112).

השמדת הכור הוטלה על צה"ל בפיקוד הרמטכ"ל החדש גבי אשכנזי, שחזר לצבא בכדי לתקן את הכשלים שהתגלו במלחמת לבנון השנייה. כשהתגייס, בשנת 1972 "אשכנזי רצה גולני. לא היה תפקיד קרבי בחטיבה שאשכנזי לא מילא. הוא השתתף ב"מבצע אנטבה", נפצע בפעולה בלבנון בסוף שנות השבעים ושנים אחדות אחר כך אחד מחבריו הקרובים נהרג לעיניו במלחמת "שלום הגליל". המינוי שלו לרמטכ"ל נשא מסר: צה"ל חוזר ליסודות" (עמ' 190).

עטיפת ספרו של כץ, (מקור: סימניה).

חודש לאחר שנכנס לתפקידו, במארס 2007, הציג לו ראש אמ"ן דאז, האלוף עמוס ידלין, את המידע אודות הכור הגרעיני הסורי והוא מצא עצמו בנעליו של הרמטכ"ל רפאל איתן, שבכהונתו ב-1981 תקף צה"ל והרס את אוסיראק, הכור הגרעיני בעיראק. אך בעוד שעיראק היתה מדינה רחוקה שאין באמצעותה להגיב על התקיפה תגובה של ממש, הרי שכאן התגלה כור גרעיני על סף דלתה של ישראל, וסוריה היתה עלולה לפתוח בתגובה לתקיפה במלחמה כוללת. "ברור היה שאנחנו צריכים להרוג את הכור הזה, אבל ההגדרה שלי היתה להרוג את הכור בלי להידרדר למלחמה, אבל אם נידרדר למלחמה – להיות מסוגלים לנצח אותה", סיפר אשכנזי לימים.

להתכונן למצב מלחמה

שני אלופים סייעו לו בהכנות. הראשון היה ראש אמ"ן ידלין, "שגם היה אחד משמונת הטייסים שסיכנו את חייהם והטיס את אחד ה־F-16 שהשמידו את אוסיראק ב־1981" (עמ' 145). אמ"ן גיבשה הערכה, שהתגלתה כנכונה, כי במידה וישראל תשמיד את הכור בפעולה חשאית ותימנע מלקיחת אחריות רשמית, שתשפיל את הנשיא הסורי, הוא יוכל להכיל את האירוע ולהימנע מתגובה. השני, היה אליעזר שקדי, "טייס קרב מקצועי ונועז" (עמ' 147), שחיל האוויר בפיקודו יתקוף את הכור.

אבל היו עוד שניים בצבא שהמבצע נגע להם ישירות. הראשון, שמוזכר בקצרה בספר, הוא גדי איזנקוט, אלוף פיקוד הצפון, שכמו אשכנזי עשה את עיקר שירותו בגולני. הוא יהיה האיש שיידרש לפקד על חזית המלחמה במידה ואסד וחזבאללה יגיבו על התקיפה, ועל כן הוא פיקח מקרוב על אימוני כוחות היבשה שהיו עלולים, לראשונה מאז 1973, למצוא עצמם בלחימה ברמת הגולן. ב-2018 אמר איזנקוט שהלקח המרכזי בעיניו מהאירוע הוא שאבד הקלח על תפיסת "זמן יקר", אותה הנחת עבודה שעם פרוץ הלחימה שבמהלכו הצבא ישלים פערים. הזמן, אמר, "פועל עבור מי שיודע להשתמש בו נכון, ולהשתמש בו נכון זה להיות בכשירות גבוהה מאוד. לאמן את הכוחות, לבנות את המפקדים נכון למצב של מלחמה".

האלוף השני הוא יצחק גרשון, מפקד פיקוד העורף, שהצטיין כמפקד גדוד צנחנים בפעולת מיידון בלבנון וכמפקד אוגדת איו"ש ב"חומת מגן". ועדת וינוגרד מתחה ביקורת על פעילותם של גרשון ופיקוד העורף כולו במלחמה ב-2006, והנה רק חצי שנה אחר-כך התגלה איום שהיה עלול להעמיד את העורף תחת איום חמור בהרבה. ארסנל הרקטות של צבא סוריה, אז מדינה שמשטרה יציב וצבאה חזק, היה גדול פי כמה מזה של חזבאללה (והיה חשש שגם הארגון יגיב על תקיפת הכור). הספר כמעט אינו נוגע בכך, והדבר גורע מעט מהסיפור השלם של הפעולה.

ראש הממשלה היה נחוש לתקוף אולם שר הביטחון החדש, אהוד ברק, אשר כמפקד סיירת מטכ"ל לשעבר הכיר היטב את עולם המבצעים החשאיים, היה זהיר יותר ונראה שביקש לוודא את רמת המוכנות של הצבא והמדינה בטרם יתמוך בתקיפה.

מחיאות כפיים בבור

על-פי פרסומים זרים נשלחה סיירת מטכ"ל באוגוסט 2007 לעומק סוריה לאסוף מודיעין חד-משמעי אודות הכור. במלחמת לבנון השנייה "יצאה סיירת מטכ"ל לכמה מבצעים מיוחדים. אחד מהם הביא את לוחמיה לעומק בקעת הלבנון, לבעלבכ, מעוז חיזבאללה ידוע, לאחר שצה"ל סבר בטעות ששני המילואימניקים החטופים מוחזקים שם. פעולות אחרות כללו חבלות בשיירות נשק" (עמ' 142). הכוח שב ארצה מסוריה כשבידו ראיות שמאשרות כי אל-קיבאר הוא כור גרעיני. אם ראש הממשלה והקבינט עוד התלבטו, הפשיטה של סיירת מטכ"ל שכנעה אותם שחייבים לפעול.

בדיון המכריע של הקבינט התבקש הרמטכ"ל לתת את המלצתו. "זה היה רגע שאשכנזי לא ישכח לעולם, שלו התכונן זמן רב והקדיש מחשבה רבה. אנחנו צריכים לתקוף הלילה, הוא השיב ללא היסוס. אנחנו מוכנים למבצע, והצבא מוכן לכל מה שעשוי לקרות בעקבותיו" (עמ' 158).

בליל ה-6 בספטמבר 2007 תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את הכור הסורי והשמידו אותו. בגמר התקיפה "הפר הטייס המוביל את דממת האלחוט. "אריזונה", הוא דיווח לתל אביב, מילת הקוד להשלמת המשימה. הנוכחים בבור פרצו במחיאות" (עמ' 163).

המבצע הציג את ישראל כפי שהיא אוהבת להצטייר. נוכח איום קיומי מקבלים מנהיגיה החלטה נחושה ומגבשים מדיניות מקיפה, מפקדינו ו"בחורינו המצוינים" מוציאים לפועל תקיפה שמסירה את האיום. אין פגיעה בבלתי-מעורבים, אין חשש לפלילים. בקיצור החומר שממנו עשויים סרטי קולנוע וגם אגדות. והכל קרה באמת.

"לסמוך רק על עצמנו"

אי-אפשר שלא להתרשם מהתהליך קבלת ההחלטות המקיף שניהל ראש הממשלה אולמרט, כמו גם מתהליכי גיבוש הערכות המודיעין ותמונת המצב באגף המודיעין ומנוהל הקרב ובניין הכוח היסודיים והסדורים שקיים צה"ל. ניכר כי שילוב הזרועות והגופים היה מיטבי. וכמובן, מעל לכל, מהתעוזה והמקצוענות שגילו לוחמי המוסד והכוחות המיוחדים של צה"ל שפעלו להשגת המודיעין ומטייסי הקרב של חיל האוויר שביצעו את המשימה. כץ תיאר כל זאת כאילו היה מדובר בספר מתח שכתב טום קלנסי או פרדריק פורסיית' (שאף הזכיר את התקיפה בספר המתח האחרון שלו, "השועל"). סיפור המעשה פשוט קופץ מבין הדפים והקורא אינו יכול להניח את הספר מן היד.

תקיפת חיל האוויר את הכור בסוריה ב-2007, (צילום: דו"צ).

תקיפת חיל האוויר את הכור בסוריה ב-2007, (צילום: דו"צ).

"להצלחה אבות רבים", אמר פעם הנשיא האמריקני ג'ון קנדי, ובמקרה זה נמנים עליהם מפקד חיל האוויר שקדי, ראש המוסד דגן, הרמטכ"ל אשכנזי ובראש ובראשונה ראש הממשלה אולמרט. כץ כתב כי למרות מצבם הפוליטי המורכב, שני ראשי הממשלה שנדרשו להתמודד עם איום גרעיני, מנחם בגין ואהוד אולמרט, "לא נרתעו. האם פוליטיקאים אחרים היו נוהגים כמותם? קשה לדעת. כמו כל פוליטיקאי או מדינאי, לבגין ולאולמרט היו פגמים וחסרונות, אבל הם הבינו את מקומם בהיסטוריה ואת הצורך בפעולה. כך נוהגים מנהיגים. הם אינם בוחרים בדרך הפופולרית, הולכים על ההימור הבטוח או מחפשים את המוצא הקל" (עמ' 240).

כשפרש מפקד חיל האוויר שקדי, בן לניצולי שואה, מצה"ל במאי 2008 הוא חילק למאות קצינים את תמונת המטס שביצעו שלושה מטוסי קרב מסוג F-15 מעל אושוויץ ועליה ההקדשה: "חיל האוויר מעל אושוויץ — בשם מדינת ישראל והעם היהודי. לזכור, ולא לשכוח, לסמוך רק על עצמנו" (עמ' 148). במציאות הכפר הגלובלי אסטרטגיית "עם לבדד ישכון", אינה מתאימה, אך לצד הצורך בבריתות ושותפים לפתרון אתגרים, הלקח העיקרי שעל ישראל ללמוד מתקיפת הכור הסורי הוא המסר של שקדי. כי יהיו וישנם איומים נוספים.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 27.03.2020)