ארנס, שר הביטחון ששבר את המשוואה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

נוכח ההסלמה ברצועת עזה כמו גם סוגיות ביטחוניות עדכניות נוספות, ובהן מינוי הרמטכ"ל הבא, ראוי לקרוא את ספרו החדש של שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, ממנו עולים לקחים רלוונטיים.

באחרונה ראתה אור האוטוביוגרפיה הקצרה, "למען ביטחון ישראל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), שכתב משה ארנס, שר הביטחון לשעבר. ארנס, מהחשובים שבשרי הביטחון שהיו כאן, הגיע לתפקידו, שאותו מילא שלוש פעמים, מרקע אזרחי כמהנדס אווירונאוטיקה. הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, משה יעלון, ציין בשעתו, כי אף שלארנס לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, הוא הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית. נוכח ההסלמה שמתרחשת כעת בדרום, בין ישראל לחמאס ברצועת עזה כמו גם סוגיות ביטחוניות נוספות, מוטב לקרוא את הספר של ארנס משום שהוא כולל בתוכו לקחים רלוונטיים. 

למען ביטחון ישראל - סיפור חיים / משה ארנס

ספרו של ארנס, שר ביטחון מהחשובים שהיו כאן, (מקור: אתר סימניה).

עם כניסתו לתפקיד, בשנת 1983, ניצל את המנוף האמיתי היחיד שעמד לרשותו – מינוי הרמטכ"ל, בכדי לבצע את המהלך החשוב ביותר שלו כשר ביטחון במטרה לכפות על המערכת שינויים מבניים נחוצים. "כשבישרתי למשה לוי שאני מתכוון למנות אותו לרמטכ"ל, הצבתי בפניו תנאי אחד ויחיד: הקמת מפקדת חילות השדה (מפח"ש). הוא שקל את הדבר לרגע והשיב כי אם הדבר לא יפגע בסמכותם של מפקדי פיקוד הדרום, המרכז והצפון, הוא מסכים. המפח"ש יהיה אחראי על האימונים ועל ההצטיידות של כוחות הקרקע, אבל לא על הפעילות המבצעית שלהם. מקובל עלי, אמרתי לו, הבה נעשה זאת. וכך יצא לדרך השינוי המבני הראשון בצה"ל מאז הקמתו" (עמוד 112). כך, למעשה באה לעולם זרוע היבשה שהמפח"ש הוא הגלגול הראשון שלה. כדאי ללמוד מזה משהו, דווקא עכשיו על רקע ההתמודדות הנוכחית על תפקיד הרמטכ"ל הבא. בניין הכוח הוא אחד משני התחומים העיקריים שעליהם אחראי הרמטכ"ל, השני הוא, כמובן, הפעלתו. סביר שהשר ליברמן, שבעצמו מגיע מרקע אזרחי מובהק, המראיין בימים אלו את המועמדים לתפקיד (המובילים הם האלופים כוכבי וגולן, שכיהנו כסגן הרמטכ"ל) מבקש מהם להציג לו את תכניתם לבניין צה"ל ואת התהליכים שהם מתכוונים להניע במידה וייתמנו למפקד הצבא. אבל כדאי גם שהשר ישתמש במעמד ככלי לעיצוב צה"ל בהתאם לתפיסתו. אחרי הכל הוא אמור להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. 

יש להימנע ממערכה מיותרות

בפעם השנייה שכיהן בתפקיד נדרש ארנס להתמודד עם איום הטילים העיראקי בעת מלחמת המפרץ, ב-1991. כשר ביטחון, דחף אז לפעולה צבאית כנגד עיראק באוויר וביבשה. מפקד חיל האוויר דאז, אלוף אביהו בן נון, מונה לעמוד בראש הכוח האווירי, ואילו על הכוח היבשתי, שכלל כוחות מיוחדים וצנחנים, הופקד האלוף דורון רובין, שפיקד אז המפקדה למשימות מיוחדות (מפקדת העומק בגלגולה הקודם). ארנס כתב בספר כי לפני שאישר את התכניות המבצעיות, פנה "לתת-אלוף נחמיה תמרי, צנחן ותיק שהשתתף בחילוץ בני הערובה באנטבה ומי שהיה אמור לפקד על הכוחות שינחתו במערב עיראק. שאלתי אותו מהי תחושתו לגבי המשימה. הוא לא היסס, ואמר שהוא בטוח בהצלחתה. אישרתי את התכנית" (עמוד 195). תחתיו יועדו לפעול כוח מחטיבת הצנחנים, בפיקוד יעלון, ויחידת שלדג, בפיקוד בני גנץ.

ארנס אינו מציין בספר כי הרמטכ"ל דאז, דן שומרון, גם הוא יוצא הצנחנים שרכש ניסיון בפעולות שכאלו כשפיקד על הכוח הפושט במבצע אנטבה, התנגד לפעולה צבאית וכמוהו ראש אמ"ן באותה עת, האלוף אמנון ליפקין-שחק. הם הזהירו בין היתר מפני פגיעה בקואליציה שנשענה, בין השאר, על תמיכת המדינות הערביות. אבל היה גם שיקול נוסף והוא מידת המוכנות של צה"ל למבצע. עם כל הכבוד לתמרי, שנהרג לימים כאלוף בהתרסקות מסוק, נדיר שקצין קרבי בצה"ל יגיד שאינו יכול לבצע. למרות המוטיבציה והלוחמנות מצד מפקדי הכוחות, בפיקוד הבכיר של צה"ל הטילו ספק של ממש ביכולת להשיג מודיעין עדכני ונקודתי, כמו גם ביכולות הלוגיסטיות ומבצעיות של הצבא, אז, לתמוך כוח גדול יחסית הפועל כה רחוק מישראל במשך זמן ארוך.

נראה שהפעולה שתוכננה היתה "לא אפויה" וטוב שלא יצאה אל הפועל. ארנס משום מה אינו מציין זאת, וממש כמו בנושא מטוס הלביא (שהיה מפעל חייו), פרויקט שהיה גדול על מידותיה של ישראל, הוא בחר להציג את הדברים כאילו ישראל יכולה היתה לפעול בעיראק משל היתה ארצות הברית, מה שבאותה עת פשוט לא היה נכון. הממשלה בראשות יצחק שמיר, כאמור, החליטה נגד התכנית ומדיניות האיפוק הנכונה של ישראל נשמרה עד תום המלחמה. גם כאן ישנו לקח חשוב, בין שארנס כיוון אליו ובין שלא. על הממשלה לצאת למערכה, שתהיה זו ביעד קרוב כמו רצועת עזה או ביעדים שמעבר לאופק, רק כשמטרותיה ברורות, ניתנות להשגה וכאשר לא ניתן להשיגן באמצעים מדיניים.

חשיבה אזרחית שמאתגרת את הצבאית

מטוסי חיל האוויר בתרגיל "רד פלאג" בארצות הברית, ספטמבר 2015

מטוסי קרב מסוג F-15 של חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

דוגמה נוספת ליכולתו של ארנס לחשוב מחוץ לקופסה ולהביא אתו גישה אחרת נוגעת להתמודדות עם איום הקטיושות על יישובי אצבע הגליל. הוא כיהן אז בפעם השלישית כשר ביטחון, בין ינואר ליוני ב-1999, וכהרגלו חשב אחרת ממפקדי הצבא. הוא נפגש עם הקצינים שפיקדו אז על הלחימה בצפון, האלוף גבי אשכנזי, והתא"לים מפקדי האוגדות אפי איתם וארז גרשטיין (כולם, אגב, יוצאי גולני). השלושה הציגו לו את "הטקטיקה שהם נוקטים נגד החיזבאללה, והפגינו ביטחון ביכולתם להביס אותו" (עמוד 213). ארנס הסביר להם שלגישתו נוכח העובדה שהארגון מנהל כנגדם מלחמת גרילה בשטחו, ונוכח המגבלות שהציבו על צה"ל הבנות מבצע "ענבי זעם" ורגישות החברה הישראלית לאבידות, הוא חלוק על גישתם וצופה שישראל תיסוג מלבנון בעתיד הקרוב. מנגד, ובניגוד לחשיבה המקובלת, ארנס האמין בגביית מחיר לא פרופורציונאלי מלבנון כולה שיחייב את סוריה, ששלטה אז דה-פקטו בלבנון והפעילה את חיזבאללה, לרסן את הארגון. היוזמה הזו נבלמה בשל הבחירות. נוכח כניסתה של ממשלת ברק נמנע ארנס מלהציע מדיניות שעשויה להסלים את הלחימה בדרום לבנון, רגע לפני שהוא עוזב את תפקידו.

אבל הדברים התפתחו אחרת. רגע לפני שאהוד ברק נכנס לתפקידו כשר ביטחון וראש ממשלה, ירה חיזבאללה רקטות על קרית שמונה והרג שני אזרחים. ארנס, בשבוע האחרון שלו כשר ביטחון יזם את מבצע "רפואה חליפית", שנערך ב-24 ביוני 1999. "באותו לילה התכנס הקבינט הביטחוני, עדיין בראשותו של נתניהו, ואישר את התכניות שלי להרוס שתי תחנות כוח באזור ביירות, את מרכזת הטלפון של העיר וכמה גשרים בדרכים המובילות לדרום לבנון. אחרי שתקיפות האוויר בוצעו, הכריז הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז, שאנחנו מוכנים להרחיב את היקף התקיפות אם ימשיך חיזבאללה לשגר קטיושות לעבר ישראל. אבל ירי הקטיושות נפסק. האסטרטגיה שלנו הצליחה ככל הנראה" (עמוד 214). לימים כתב העיתונאי מנחם הורביץ, כי היה זה אחד משני מהלכים (השני הוא מלחמת לבנון השנייה) שהצליחו להביא לרגיעה בירי ובפעולות האיבה כנגד יישובי הצפון. הסיבה, לתפיסתו, היתה שישראל "שברה את המשוואה המקובלת והפתיעה בתגובה בלתי מידתית, כזאת שאינה מתייחסת לאירוע מסוים בנוסח "צה"ל השיב אש למקורות הירי", אלא מביטה על המצב בכללותו".

הלקח מהיוזמה של ארנס תקף גם לסבב הלחימה הנוכחי בעזה. על ישראל לשבור את המשוואה שהציב חמאס לפיה הוא השולט בגובה הלהבות והיוזם הבלעדי. דפוס פעולה זה אינו יכול, לאורך זמן, להביא לתוצאות חיוביות עבור ישראל ויש לשנותו. יתכן ונדרשים שינויים משמעותיים בעיתוי ובאופן הפעלת הכוח. ישראל כבר למעלה מעשור אינה שואפת, בצדק, למוטט את משטר החמאס. בטרם מבצע "עופרת יצוקה" למשל, סיפר בהרצאה האלוף יאיר גולן, הציגו אלופי המטכ"ל את התכניות האופרטיביות לשר הביטחון דאז, אהוד ברק. באמצע הפרזנטציה עצר אותם השר והבהיר כי אין בכוונתו להשקיע רבות ואין בכוונתו להשיג רבות. "זה רק החמאס. כל שאני רוצה הוא מבצע מוגבל", אמר ברק. המטרה לגישתו, היתה ברורה. הסדרה של היחסים במונחי הרתעה ושקט. זהו עדיין האינטרס הישראלי, אולם הסקאלה להשגת יעדים אלו אינה נעה רק בין כיבוש מלא לבין אי-עשייה או לחלופין תקיפת מבנים ריקים ומצבורי תחמושת.

המח"ט אוליאל בתרגיל. "המטרה הכללית - ליטול את יכולות האויב מכל הבחינות". צילום: דובר צה"ל

משמאל: אל"מ אוליאל בתרגיל, (צילום: דו"צ).

במידה וסבב הלחימה הנוכחי עם החמאס יסתיים בהסכמה על רגיעה זמנית, כפי שאכן קרה לא אחת בארבעת החודשים האחרונים, יתכן מאוד שעל ישראל ליזום את סבב הלחימה הבא, כפי שנעשה במבצע "עמוד ענן". במבצע יזום שכזה שומה על צה"ל לפעול באופן שונה מבעבר. במאמר שפורסם לאחרונה בביטאון "בין הקטבים" של צה"ל כתב סא"ל צח משה, קצין תותחנים המשמש כראש ענף תורת לחימה במז"י, כי במקום לפעול כנגד אמצעי לחימה ומפקדות על צה"ל למקד את מאמציו "בפגיעה קטלנית בחיילי האויב", או במקרה זה בפעילי החמאס. לתפיסתו צה"ל צריך לאמץ את גישת השחיקה "ולפתח בתוכה 'סבלנות תמרונית' [מונח חדש]. מונח זה מבטא את הצורך להמתין לאויב בסבלנות, לבצע כל שניתן על מנת להוציאו ממחבואו ולהשמידו שניות, ואף פחות מכך, מהרגע שהתגלה".

במינוי חירום שימש סא"ל משה כסגן מפקד חטיבת צנחנים מילואים בפיקוד הדרום, שמיועדת, במקרה של עימות, ללחום ברצועת עזה. אחד ממפקדיו בעבר, אל"מ ערן אוליאל, ציין בראיון שנערך עמו לפני כשנה, בעיצומו של תרגיל חטיבתי, כי אף שאין לזלזל בחמאס ובפעיליו, "צה"ל יכול להתמודד מולם". אך טבעי שאוליאל, קצין צנחנים שמונה השבוע למח"ט כפיר הבא, יביע, כמו תמרי בשעתו מול ארנס, נכונות לבוא במגע עם האויב. אולם התועלת במבצע רחב היקף אינה רבה, בינתיים. ישראל עדיין מעדיפה לפעול מול החמאס, שלו ממשל מרכזי אפקטיבי, על-פני שלל ארגוני טרור חסרי אחריות ריבונית ברצועה. מנגד, בהחלט יתכן שהדרך היחידה להבהיר לחמאס שמוטב שיחתור לרגיעה עם ישראל, הינה באמצעות גביית מחיר של ממש מפעיליו ומנהיגיו, בעיקר באמצעות חיל האוויר ואש מדויקת מנגד. אז, אולי תישבר המשוואה והשקט יחזור לדרום. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.08.2018)

 

מודעות פרסומת

לחשוב כמו רמטכ"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מהחווה הסינית ועד אנטבה וממלחמת לבנון ועד שחרור שליט – האלוף איילנד משתמש בסיפור קורות חייו כבסיס ללקחים בנושאי פיקוד וחינוך ואסטרטגיה לניהול מלחמה ושלום

בגיוס אוגוסט 1974 נפל דבר בצנחנים והוחלט לגייס מחזור סדיר ראשון לפלוגת הנ"ט, ה"עורב", של החטיבה. את הטירונות עשה הצוות בפלוגה של גדוד‭ ,890 ‬שעליה פיקד אז סגן צעיר בשם גיורא איילנד. סגן הרמטכ"ל הנוכחי, האלוף אביב כוכבי, סגן הרמטכ"ל (שהתגייס לגדוד ב-82'), אמר בשעתו ש"התפתחה בצנחנים אחרי טראומת 73' תרבות ספרטנית, חסרת פרופורציות. התרבות הזו קידשה את הקושי כקושי ואת הלחץ כלחץ ובעצם החמיצה את העניין הכי משמעותי שלימים תיקנו בחטיבה, שהוא הצורך לבנות איתנות ואפקטיביות לחימה". השיטה אז הייתה לשבור את המגויס הטרי ולבנות אותו, בהנחה שיחזיק מעמד, כלוחם. על מאמץ הפירוק וההרכבה של הצוות – ואבא שלי בתוכו – הופקדו המפק"ץ, יגאל סלינגר שהגיע מסיירת צנחנים, ומ"כים בעלי ראש יצירתי לטרטורים ובהם אמאל אסעד, לימים תא"ל. למרות כל זאת, חברי הצוות, שנשארו בקשר עד היום, זוכרים את הטירונות לחיוב, לא מעט בגלל המ"פ שלהם, שבלט כבר אז כבחור חריף ושקול.

לאחרונה פרסם גיורא איילנד, שברבות השנים היה גם אלוף וראש המל"ל, אוטוביוגרפיה, "לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018) שמה. ההערכה הרבה שאבי (שבעקבותיו הלכנו, אחי הצעיר ואני, לצנחנים) רוחש לו הביאה אותי למהר ולקרוא בו. בספר משתמש המחבר בתחנות חייו כפלטפורמה להעברת הלקחים והשיעורים שלמד במעלה הדרך על אודות פיקוד, חינוך, טקטיקה ואסטרטגיה. איילנד, שבצבא היה מאלה המסוגלים גם לרוץ עם סכין בין השיניים וגם לחשוב בעת ובעונה אחת, הוציא מתחת ידו ספר קולח ובהיר, שיעניין את הקורא הישראלי אך מוטב שיגיע גם למקבלי ההחלטות במדינה.

ביקורת עצמית

גיורא איילנד התגייס ב־1970 ובמלחמת יום הכיפורים היה "כבר קצין בצנחנים" (עמ' 20). עוד קודם לכן למד כי מפקד קרבי נדרש "להבין אינטואיטיבית מה האויב עומד לעשות, להעריך נכון את הזמן והמרחב ולמצוא את הפתרון הצבאי הנכון ביותר" (עמ' 17), אבל הקרב בחווה הסינית, שבו לחם לצד מג"ד 890, יצחק מרדכי, היה מבחן קשה במיוחד.

לא נרדם בלילות / גיורא איילנד

איילנד כתב ספר מרתק, מוטב שייקראו בו מקבלי ההחלטות בישראל, (מקור: סימניה).

המשימה הייתה לפתוח את אחד הצירים אל תעלת סואץ כדי למנוע את ניתוק כוח הצנחנים והשריון שצלח את התעלה לילה קודם. הגדוד נתקל במערך מצרי אדיר, במקום בחוליות הנ"ט הספורות שכנגדן נשלח, וספג 41 הרוגים וכ־110 פצועים. המשימה לא הושלמה, אך בזכות העובדה שהצנחנים ריתקו את תשומת הלב של המערך המצרי אליהם נפתח הציר המקביל לתנועה מסיבית של צה"ל, צליחת התעלה הצליחה והושגה הכרעה בחזית הדרום. הוא עצמו, ששב לגדוד אחרי חילוץ חיילים שנתקעו סמוך לעמדות המצריות, היה בטוח שלאור הנפגעים הרבים הגדוד יהיה בטראומה. להפתעתו, "חזר גדוד 890 והתנער כעוף החול" (עמ' 42) ועוד באותו לילה שב לתפקד כמסגרת לוחמת ולמחרת חצה את התעלה והוסיף להילחם. הקרדיט, כתב, מגיע למג"ד, מרדכי, שכן הוא "האדם היחיד שהיה יכול לנער את מאות החיילים, לארגן מחדש את השורות ולהכניס רוח קרב" (עמ' 48).

כמ"פ השתתף איילנד במבצע אנטבה. הוא, שחשב שמתוכננת פעולה לחטיפת מחבלים בכירים בירדן ובלבנון כקלפי מיקוח במשא ומתן עם חוטפי טיסת אייר פראנס 139, ‬הופתע לגלות ש"המשימה היא לטוס לאוגנדה ולשחרר את החטופים" (עמ' 79). בהקדמה הוא מציין כי יש לו קושי להירדם בלילה, ומכאן שם הספר. והנה, במהלך הטיסה לנמל התעופה אנטבה "המטוס היטלטל, אך בכל זאת ישנתי מצוין" (עמ' 81). בני הערובה הוחזקו בטרמינל הישן שעליו השתלטה סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ואילו על הצנחנים, ובהם הכוח שעליו פיקד, הוטל להשתלט על הטרמינל החדש, והם כמעט לא נתקלו בהתנגדות.

החריגה הטרגית היחידה התרחשה כאשר ירה שוטר אוגנדי באחד מחייליו, סורין הרשקו, שהיה לבדו, והותירו משותק לכל חייו. איילנד, שהקפיד בספר להציג את שגיאותיו בכל פרק ואירוע ללא כחל ושרק, ציין שהדבר אירע בשל טעות שלו בשליטה בכוח. לקח אחר שלמד מהמבצע מתייחס לנועזות. "בעת תכנון מבצע החילוץ נשקלו חלופות נוספות, לכאורה מסוכנות פחות מזו שלבסוף נבחרה, אלא שדווקא הדרך הנועזת – נחיתה היישר ב'לוע הארי' – היא שהביאה להצלחה. ככל שהמבצע נועז יותר, כך האויב צופה אותו פחות" (עמ' 84).

נגד עריפת ראשים

למרות שכיהן בשורה של תפקידי מפתח, הרי שאחד התפקידים המשמעותיים ביותר שמילא היה ראש חטיבת (רח"ט) המבצעים של צה"ל. זהו, אולי, תפקיד התא"ל החשוב בצבא, שכן הוא נדרש, כמאמר העצה שנתן לו קודמו בתפקיד, גבי אשכנזי, "לחשוב כמו רמטכ"ל ולפעול כמו קמב"ץ" (עמ' 188). במסגרת תפקידו בחן את הכשלים שהובילו למלחמת יום הכיפורים ומצא כי "הבעיה לא היתה רק המודיעין ואפילו לא הדחייה לרגע האחרון של גיוס המילואים. הבעיה היתה שאת הצבא הסדיר פשוט לא הפעילו כהלכה" (עמ' 30-29).

מפקד שמסוגל לרוץ עם סכין בין השיניים וגם לחשוב בעת ובעונה אחת. גיורא איילנד (מימין) לוחץ יד לעמירם לוין. משמאל: אהוד ברק, (צילום: דו"צ).

צה"ל, במקום להגן ולבלום, חתר להתקיף אף שלא היה ערוך לכך. המחיר היה כבד מנשוא. בנוסף, הזהיר המחבר מפני יכולתו של המוח האנושי להדחיק ולהתעלם מכל עובדה שאינה מתיישבת עם המציאות כפי שהיה רוצה שתהיה. אחדות הדעים במטכ"ל וההיצמדות לקונספציה ב־‭,'73‬ אף שהמודיעין סתר אותה בבירור, הן דוגמה כואבת לכך ולא היחידה.

כמפקד, דגל במתן מרחב פעולה גדול לפקודיו ונהג לומר להם את ה"מה" ולהותיר בידם להחליט "איך". בגישה זו יש סיכון, שכן בהיעדר פיקוח הדוק עלולות להתרחש תקלות, אולם רק כך ניתן להכשיר מפקדים עם "ראש גדול" ואחריות. כמה מהם הפכו לימים למפקדים בולטים בעצמם, ובהם אלוף (מיל') פרופ' ישי בר, ש"היה חייל בפלוגת אוגוסט 74'" (עמוד 94), אלוף יאיר גולן, יוצא פלוגת הנ"ט של הצנחנים שהיה צוער שלו בבה"ד 1, ואת נאומו השנוי במחלוקת בערב יום השואה 2016 שיבח איילנד כ"מעשה אמיץ" (עמוד 182), ונ', לימים בכיר במוסד, שהיה קמב"ץ ומ"פ תחת איילנד, כשפיקד על גדוד 50 של הצנחנים.

כאלוף במילואים תיחקר את חטיפת גלעד שליט ואירוע המרמרה ונמנע, ככל הנראה מתוך אותה תפיסה, מהמלצות הדחה. "אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד" (עמ' 378), כתב, ולא בכדי. תרבות עריפת הראשים במקומותינו כבר הפכה רווחת, לעיתים מתוך הנחה, מוטעית לרוב, שהדחת האיש האחראי לכשל תפתור את הבעיה. לרוב הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה.

בניגוד לגישתו, הרי שבצה"ל מאז 1973 הצטמצמו חופש הפעולה של הדרגים הזוטרים והציפיות מהם. ההשלכות השליליות של התופעה ניכרו במלחמת לבנון הראשונה והשנייה. יתרה מכך, כתב, "המוטו של המפקדים במלחמת יום הכיפורים היה: "זה מה יש ועם זה ננצח". מאז הפכו הדברים למורכבים יותר, ומפקדי היחידות החלו לפתח ציפיות מוגזמות כי הבעיות, בין שמדובר במודיעין חסר ובין באמצעים חסרים, ייפתרו על ידי המפקדות הגבוהות" (עמ' 148). בנקודה זו נראה שהמחבר התרפק על העבר שלא בצדק. "זה מה יש ועם זה ננצח" נותר טבוע עמוק במערך הלוחם של צה"ל ובמפקדיו.

לנצח את איראן

איילנד מתח בספר ביקורת על חתירת ישראל לשלום עם סוריה ב־‭1999‬ וב־‭2007‬ וטען כי הדבר דומה לבדיחה על הסנדלר מהעיר חלם שנתפס בגנבה ונידון למוות. הבעיה הייתה שלעיר סנדלר אחד בלבד (ומי יתקן נעליים אם יומת?) ולכן הוחלט להוציא להורג חייט, חף מפשע, שכן בעיר יש שניים. "מאחר שהיה קשה להתקדם עם הפלסטינים במתווה אוסלו, הוחלט לעשות שלום עם מישהו אחר" (עמ' 220). למרות הביקורת שלו על ההסכם שכמעט חתם רה"מ דאז, אהוד ברק, עם הסורים, הוא תיאר את החלטת האחרון לצאת מלבנון בשנת 2000, באופן חד צדדי, כ"חכמה וגם אמיצה" (עמ' 225). בהתאם ליושרה שעליה הקפיד לאורך הספר, ציין שהוא, כראש אמ"ץ, התנגד לה בשעתו וטעה.

ביקורת נוספת מתח איילנד על ניהול מלחמת לבנון השנייה וציין כי בעימות הבא מול חיזבאללה, שנוכח המתיחות בצפון הופך יותר ויותר מוחשי, המערכה "מוכרחה להיות נגד מדינת לבנון" (עמ' 388). לתפיסתו, הדבר עשוי לערער את הלגיטימיות של הארגון בקרב האוכלוסייה הלבנונית, לחזק את ההרתעה וגם לחייב את הקהילה הבינלאומית לפעול להפסקת אש. כדוגמה נתן את הפצצת שכונת הדאחייה במלחמה. "רק אסטרטגיה שתגרום למספר גדול של אירועים מסוג אפקט הדאחייה, וכבר בתחילת המלחמה, תבטיח כי המערכה הבאה תהיה קצרה וישראל תצא ממנה מנצחת" (עמ' 389).

כיום, ובמידה רבה בדומה לתפיסה שהוצגה בספר, צה"ל פועל לאורה של אסטרטגיית צה"ל, שנכתבה ופורסמה לציבור בהנחיית הרמטכ"ל איזנקוט. המסמך, קצר ותמציתי, כנהוג בחטיבת גולני שבה צמח הרמטכ"ל, שם דגש מחודש על מאמץ התמרון היבשתי ונקבע כי בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית" הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מסיבית ומדויקת. התקיפה הנרחבת שביצע לאחרונה חיל האוויר כנגד בסיסי איראן בסוריה, תוך ניצול מוצדק (או שמא ייצור) של ההזדמנות לאחר שהאיראנים ירו על מוצבי צה"ל בגולן, היא מימוש תפיסת הרמטכ"ל, כמו גם תפיסתו של איילנד: הפעלת "כוח לא פרופורציונלי" במטרה לייצר הרתעה ולחייב את האויב להתמקד בשיקום ולא בפעילות עוינת. יש לקוות שהאיראנים קיבלו את המסר. שאם לא כן אנו עשויים להידרש ללקחים שהוצגו בספר.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 25.05.2018)

 

פגע וברח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התקיפה שביצעו ארה"ב, בריטניה וצרפת בסוריה היא בחזקת "מס שפתיים" שמלמד בעיקר על הרתיעה שלהן משקיעה אפשרית בביצה הסורית המדממת. כשהמערב כן מגדיר איום על שלום העולם, כפי שהיה נפוליאון למשל, הוא יודע לפעול נגדו בכל הכוח. בינתיים ישראל נשארת לבד, על נתיב של עימות ישיר עם איראן.

התקיפה שביצעו ארצות-הברית, צרפת ובריטניה בסוריה הלילה אמנם מהווה איתות לסוריה כי השימוש בנשק הכימי הוא מחוץ למשחק, בתקווה שתבין את המסר. הנשיאים דונלד טראמפ ועמנואל מאקרון כמו גם ראשת הממשלה תרזה מיי סימנו קו אדום ברור האוסר על שימוש בנשק כימי. ניכר כי מתכנני התקיפה, שכללה תקיפה אווירית וטילי שיוט על שמונה יעדים בדמשק, חאלב וחומס ובהם שני מרכזי מחקר שעסקו בייצור נשק כימי, שדות תעופה צבאיים בדמשק ובסיסים ששימשו כוחות איראן וחזבאללה, הקפידו לפגוע ביכולתו של אסד לעשות שימוש בנשק כימי אבל נמנעו מלערער את יציבות משטרו. הקצב מדמשק כבר ספג פגיעות אנושות מכך במהלך מלחמת האזרחים ושרד.

טייס מטוס קרב מסוג טורנדו של חיל האוויר מלכותי הבריטי, רגע לפני שממריא לתקיפה בסוריה, (מקור: Youtube).

נראה כי מדינות המערב שתקפו ביקשו בעיקר להצטייר כמי שנוקטות בפעולה מבלי לשקוע בביצה המדממת ששמה סוריה וגם, ואין להקל בכך ראש, להימנע מעימות של ממש עם פוטין. התקיפה (טראמפ כבר הספיק להגדירה כ"מושלמת" במדיום החביב עליו, טוויטר), לא פגעה באינטרס הרוסי בסוריה ולא ערערה על נוכחותה הגוברת באזור. הרוסים אגב, מושקעים בסוריה יותר ויותר. באחרונה פורסם כי הגנרל סוהיל אלחסן, המכונה "הנמר", ונחשב לאחד המעולים שבקציני הצבא הסורי עתיד להיות מוזמן למוסקבה לפגישה עם שר ההגנה שוייגו ואולי אף עם הנשיא פוטין עצמו, בעקבות שביעות הרצון הרוסית מהישגיו ובהם ההשתלטות המהירה על מזרח ע'וטה. הפיקוד הרוסי מבקש, כך נראה, לקדם את אלחסן ולמנותו למפקד כלל דיביזיות העלית בצבא הסורי. במידה ודיווח זה נכון הוא מלמד על מעורבות רוסית גם בשיבוץ המפקדים הבכירים בצבא, ולמעשה על ניהול המדינה. זהו דפוס ששימש את הרוסים לא פעם בתקופת המלחמה הקרה. 

בישראל הביעו חברי כנסת ובכירים נוספים שביעות רצון על התקיפה, אך מתחו ביקורת על הנסיגה הצפוייה של האמריקנים מסוריה. חבר הכנסת יאיר לפיד, ראש מפלגת "יש עתיד", למשל, פרסם פוסט בפייסבוק בו בירך על התקיפה. "למרות ההיקף המוגבל של התקיפה", כתב, הרי שלאחר "שתיקה ארוכה העולם התרבותי מסמן לאסד שלא ישתוק על רצח ילדים. המבחן האמיתי הוא ביכולתה של הקואליציה להמשיך את הלחץ הצבאי והמדיני על הרודן מדמשק". התקיפה אכן היתה מוגבלת ומכאן עדיף לא לצפות ליותר מדי ממדינות המערב, שכן המהלך היה בעיקרו סמלי וגם סמנטי לחלוטין. אסד, טובח בבני עמו באכזריות ובסיטונות זו השנה השביעית, עם נשק כימי ובעיקר בלעדיו. 

סרטון שמהווה תמרור אזהרה

בשבוע האחרון ביקרתי בבלגיה. כמו כמעט כל ישראלי שמגיע לכנס בחו"ל, מצאתי עצמי נשאל על נושאים שאינם קשורים ישירות לנושא שלשמו באתי. בסוף הדיון היה מי ששאל אותי על שישה-עשר הפלסטינים שנהרגו לפני כשבועיים בגבול רצועת עזה מירי צה"ל. השואל הופתע לגלות שעשרה מהם הינם פעילי חמאס. ומה בנוגע לששת אחרים? שאל. התשובה מורכבת, אז הוא קיבל גרסת "הסברה" קצרה שמביעה תמיכה בצה"ל, ובחיילים שעל הגבול ומודה שלעתים קורות תקלות אבל המספרים קטנים משמעותית ממה שהוא חושב.

התשובה הארוכה היא שצה"ל מתמודד עם אירוע מורכב במסגרתו הוא נדרש להתמודד עם מה שהוגדר באינתיפאדה השנייה כ"הפרות סדר בנוכחות אמל"ח". אך בעוד שבאותה עת נדרש צה"ל להתמודד עם הפגנות אלימות\ ימי קרב בצמתים מרכזיות באיו"ש וברצועה, שהיו תחומים למרחב שבו התרחשו, האיום כאן הוא בפריצה המונית של הגדר. הפגנות אינן רק ביטוי למחאה אלא כלי התקפי של ממש, שנועד לנצל את ההמון לפריצת הגדר כמו גם לפעילות התקפית של מחבלים. המנהרה ההתקפית שצה"ל השמיד בסוף השבוע האחרון, בסמוך למרחב בו מתקיימות ההפגנות, נועדה לשמש בדיוק לכך. 

ההתמודדות עם איום מסוג זה מורכבת בהרבה ומחייבת הפעלת כוח מושכלת ומדויקת. מנגד, בצד השני חייבת להיצרב ההבנה שצה"ל יבלום כל ניסיון לחצות את הגדר. סביר שהסרטון שמתעד את הצלף מגולני שירה במפגין, לפי הפקודות כך מסתבר, יגרור שאלות המשך בנושא. מלחמה, וגם עימותים נמוכי עצימות כמו זה שמתרחש כרגע בעזה, אינם מצטלמים יפה. החיילים, גם אם מוטב היה שיקפידו יותר על שפתם ועולם המושגים שלהם, בדרך כלל אינם מחבבים את מי שמוגדר כמטרה לגיטימית לירי. אין בכך חדש. אולם ככל שיימשכו ההפגנות, והן צפויות להימשך, החיילים יישחקו מהעשייה היומיומית הסיזיפית. זהו הפתח לחריגות של ממש, ומוטב להישאר דרוכים. 

הלקח מווטרלו

File:Waterloo 18th of June.JPG

שדה הקרב בווטרלו, ואנדרטת האריה השואג שהוקמה לציון הניצחון הבריטי הסופי על נפוליאון, (מקור: ויקיפדיה).

בסוף פברואר 1815, אחרי גלות קצרה באי אלבה, נמלט מכלאו נפוליאון בונפארטה, קיסר צרפת לשעבר ואחד המצביאים המהוללים בהיסטוריה, ושב לצרפת. הצבא הצרפתי נשלח לעוצרו אך במקום זאת הכתירו בשנית למנהיגו, וכך נפוליאון הוביל אותו לעבר פריז. המלך, לואי ה-18, בחר לברוח מה שהותיר את נפוליאון כשליטה של צרפת בפועל למשך כשלושה חודשים (מה שכונה לימים "שלטון מאת הימים"). המעצמות האירופאיות, שלחמו כנגד (ולצד) נפוליאון זמן כה רב והבינו את הסכנה שטמונה בו לשלום העולם, נחלצו מיד לפעולה, וזמן קצר לאחר מכן הוקמה הקואליציה האנטי-הצרפתית השביעית, בה היו חברות בריטניה, פרוסיה, ממלכת הנובר ודוכסות נסאו, במטרה להביסו. השיא, כפי שתואר בספר "מסכת הפיקוד" מאת ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון קיגן (הוצאת דביר, 1993), היה בקרב ווטרלו ביוני אותה שנה. 

מול נפוליאון ניצב אז הגנרל הבריטי ארתור ולסלי, הדוכס מוולינגטון. מי שהחל את דרכו "כסגן משנה (Ensign) בגדוד הרגלים ה-73" (עמוד 106) ורכש לעצמו מוניטין כמפקד קרבי מצטיין בהודו ובחצי-האי האיברי. וולינגטון היה מפקד ריכוזי שהקפיד להימצא סמוך לקו החזית וללחימה, בכדי שיוכל להשפיע על מהלך העניינים. למרות שהיה כבר מפקד מנוסה, ווטרלוכך אמר לימים היתה המבחן העליון שלו. "בשום קרב, לא טרחתי כה הרבה" (עמוד 94), אמר והוסיף, "באלוהים! אינני מאמין שהדבר היה נעשה לולא הייתי שם!" (עמוד 104). היה בכך מן הצדק, שכן דומה שבקרב עצמו נכח בכל מקום שנדרש, ופיקח מקרוב על כל מהלך.

קובץ:Wellington at Waterloo Hillingford.jpg

ציור המתאר את הדוכס מוולינגטון, במרכז, מפקד על הצבא הבריטי בקרב ווטרלו, (מקור: ויקיפדיה).

באחד מרגעי המפתח בקרב, הורה נפוליאון להכניס ללחימה את את עתודת המשמר הקיסרי, רגימנט העילית שלו שמעולם לא הובס בקרב. "וולניגטון פקד על חיילי המשמר הבריטי לשכב. כשנכנסו הצרפתים לטווח אש הרובים, הוא פקד: "המשמר, קום. היכון, אש!" המטח הלם בחוד השדרה הצרפתית בעוצמה שהדפה אותו, פיזית, לאחור, כתיאור משקיף. חלק מהצרפתים הספיק להשיב אש, אולם או אז נעו הבריטים קדימה ברובים מכודנים בעוד גדוד הרגלים הקל ה-52 יורה מטחים מן האגף. שדרת המשמר הקיסרי החלה להתפזר מאחור ועד מהרה נמצאה כולה נוהרת על עקביה לנקודת מוצאה" (עמוד 102). היתה זו המתקפה האחרונה של הצרפתים. לאחריה, הבריטים מן הצד האחד כסדן, והפרוסים בפיקוד בליכר שהגיעו מן האגף ששימשו כפטיש, סגרו על הכוח הצרפתי והביסו אותו, פעם אחת אחרונה.

בשאר אסד כמובן, אינו נפוליאון בונפארטה. קשה לחשוב על טיפוסים שונים כל כך כמו הגנרל הצרפתי השאפתן שכבש חלקים גדולים כל-כך מאירופה, השפיע על החשיבה הצבאית והמדינית עד לימינו אלה, ומיסד חוקים ונורמות שלטוניות רבים כל-כך, ורופא העיניים הסורי שנעשה רודן אכזר וצמא דם. אבל הסיור שערכתי בשבוע שעבר בשדה הקרב שבווטרלו, במסגרת הביקור בבלגיה, המחיש שהשוני המטריד באמת נעוץ בכך שבעוד שכאשר שב נפוליאון לשלטון בצרפת, לפני כמאתיים שנים, התארגנה מיד קואליציה לבלום אותו. לעומת זאת, במקרה של סוריה, 2018, נדרש זמן לא מבוטל בכדי שתתגבש קואליציה של מדינות מערביות, שתתקוף באופן שנראה כמו מכה על היד למי שהורג את בני עמו באמצעות נשק כימי.

"מעצמנו נדרוש"

בתחילת השבוע שעבר פרסם ח"כ עפר שלח, גם הוא מ"יש עתיד", פוסט בפייסבוק ובו היכה על חטא וכתב שבדיעבד טעתה ישראל, וטעה גם הוא, בקביעה ש"כל התערבות ישראלית במה שקורה בסוריה – מעבר לקווים האדומים שנקבעו אז ותקפים עד היום, ונוגעים לאינטרסים הביטחוניים המובהקים של ישראל – לא תועיל ואולי תרע". היה צריך לעשות יותר, כתב. יתכן. אבל גם הרצון להותיר בעל בית בסוריה, כתובת ברורה וריבונית, והחשש משקיעה נוספת בבוץ כפי ששקעו האמריקנים בעיראק וישראל בלבנון, הן סיבות לגיטימיות להימנע מפעולה שכזו. גם כך וגם כך מתברר לישראל שלמרות הברית האסטרטגית עם האמריקנים והקשרים המתהדקים עם מדינות המפרץ, בסופו של יום היא לבד. איש לא ינקוף אצבע במטרה למנוע התבססות איראנית בסוריה והעובדה שאיש אינו פועל ברצינות לסילוק אסד, למרות רצחנותו, מלמד שמשטרו, הוא עצמו, ושותפיו הטבעיים – איראן (על גרורותיה) ורוסיה – הם כאב הראש שלה ורק שלה. 

ליפקין-שחק במהלך תרגיל של חטיבת הצנחנים (צילום: זן ארליך, דובר צה"ל)

מימין: הרמטכ"ל ליפקין-שחק בתרגיל של חטיבת הצנחנים, (צילום: דו"צ).

כעיתונאי פרסם שלח ב-1996 ראיון "במעריב" עם חברו לפלוגה בצנחנים, אל"מ ג' (גדי שמני). במאמר תיאר שלח את האתוס שעיצב בשעתו הרמטכ"ל דיין ושמאז נותר בצה"ל, ובמובן הביטחוני הפך גם למוטו של ישראל (ראה ערך תקיפת הכור הגרעיני הסורי ב-2007 שנחשפה לאחרונה), שאותו "קיבלו כמובן מאליו חיילים צעירים וקצינים מידיו של המח"ט אמנון ליפקין, ובהם גם אל"מ ג' וגם החתום כאן. מעצמנו נדרוש"אם ישראל אכן עומדת מאחורי תקיפת שדה התעופה T-4הסמוך לעיר חומס ומרוחק 250 קילומטרים מישראל, לפני כשבוע, זה מה שעמד מאחורי התקיפה.

ישראל תקפה את הבסיס, שמשמש גם את כוחות קודס איראנים, בגלוי לפני כחודשיים והשמידה את קרון השליטה של המל"ט האיראני שחדר לישראל (שבאחרונה נחשף כי היה מל"ט תקיפה). גם הפעם כך נראה, הותקף הבסיס מן האוויר, במה שהוגדר על-פי פרסומים זרים כתקיפה ישראלית נוספת. בניגוד לתקיפת הקרון, הפעם הודו האיראנים בגלוי ששבעה מתוך ארבעה-עשר ההרוגים בתקיפה הם מאנשיהם, ובהם קולונל בכיר במערך המל"טים האיראני, והתחייבו לתבוע מישראל מחיר. איראן מנהלת כבר שנים רבות, כהגדרת הרמטכ"ל איזנקוט, כנגד ישראל "מלחמה באמצעות שליחים". אולם עד השנה נשמר העימות תחת מעטה החשאיות וישראל מצידה פגעה בעיקר בשלוחיה של איראן, ובהם חזבאללה וארגוני טרור נוספים. עתה נראה שתרחשה עליית מדרגה והעימות הפך ישיר במידת מה.

תוצאת תמונה עבור קרון איראני

השמדת קרון השליטה האיראני, (מקור: דו"צ).

בכירים במערכת הביטחון ובקבינט התבטאו בעניין באחרונה, תוך הבעת תמימות דעים חריגה, כי ישראל רואה בנוכחות האיראנית בסוריה קו אדום ולא תאפשר הקמת מרחב פעולה כנגד ישראל, הדומה לזה שהקימה איראן בלבנון באמצעות חזבאללה. הרוסים מצידם לא אהבו את עליית המדרגה והביעו, כך פורסם, מורת רוח מפעילותה של ישראל במרחב הצפוני. למרות ההסלמה המתרחשת בגזרת רצועת עזה, נראה שהמתיחות המשמעותית כרגע היא בגזרה הצפונית, שם מנהלת ישראל משחק "צ'יקן" מול מספר רב של יריבים ובהם אסד, שביטחונו העצמי עלה לאור הישגיו במלחמת האזרחים, רוסיה שמעוניינת לשמר את ההשקעה שלה בסוריה ואיראן. כדאי לזכור שבמשחק הזה איראן משחקת רחוק מן הבית, מה שמעניק לישראל יתרון משמעותי מבחינת יחסי העוצמה אבל גם הופך אותה פגיעה וקרובה יותר לתקיפה מצד כוחות הפועלים בחסות איראנית וכאמור מצד כוחות איראן בסוריה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.04.2018)

האדומה הגדולה הראשונה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנחיתה של בעלות הברית בנורמנדי סימנה את תבוסתה של גרמניה. ספר חדש מתאר את הקרב בחוף אומהה שאותו הכריעו בנחישות החיילים הפשוטים, למרות שהכול כבר השתבש

ב-6 ביוני 2019 ימלאו 75 שנים לנחיתה הדרמטית של בעלות הברית בנורמנדי, מערכה צבאית שסימנה יותר מכל גורם אחר בתודעה הקולקטיבית – אף שהיו קרבות מכריעים יותר, ודי אם נזכיר את סטלינגרד ומבצע בגרטיון בחזית המזרחית – את תבוסתה הצפויה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. הקרב בנורמנדי הניב מאות ספרי היסטוריה, "היום הארוך ביותר" מאת קורנליוס רייאן אם להזכיר את הבולט שבהם, כמו גם סרטי קולנוע לרוב. ועדיין טרם נחקר וסופר הכל עד תום.

הסופר היהודי ליאון יוריס, בעצמו יוצא המארינס שלחם בזירת האוקייאנוס השקט, כתב פעם שבנחיתות סער אמפיביות נדרשים הכוחות "להילחם מול עליונות מוחצת, עם הים הקר מאחריהם, האש המשתוללת לפניהם ושום דבר לצידם מלבד אומץ-הלב, להעבירם את קו-ההסתערות". תיאור זה תופס יפה את פני הדברים בנורמנדי וממחיש מדוע הפך לאחד המסוקרים, המנותחים והבולטים בהיסטוריה הצבאית בכלל ובהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בפרט.

Image may contain: text

ספרו של מקמאנוס, מציג את חלקה של "האדומה הגדולה הראשונה" בניצחון בנורמנדי, (מקור: דף הפייסבוק של הוצאת קוראים).

למאגר הזה מצטרף עתה "המתים, ואלה העומדים למות" (הוצאת קוראים, 2018) מאת ד"ר ג’ון מקמאנוס, מומחה להיסטוריה אמריקנית וצבאית מאוניברסיטת טנסי, שמתאר את לחימת דיביזיית הרגלים ה-1 בצבא היבשה האמריקני. דיביזיה המכונה "האדומה הגדולה הראשונה", שהיא אחת האוגדות האמריקניות המפורסמות ביותר שנתיב הקרבות שלה נמשך מלחימה בצרפת במלחמת העולם הראשונה ועד למלחמות עיראק ואפגניסטן, המתוארת בקרב החשוב ביותר שלה – בחוף אומהה שבנורמנדי ביום הפלישה. צ'רלס מקדונלד, שפיקד במלחמת העולם השנייה על פלוגת רגלים בצבא היבשה האמריקני בקרב הארדנים, כתב כי כשמדובר ב"פלוגה רובאית, הרי פירוש הדבר הוא שמדובר באנשים הלוחמים בפועל-ממש במלחמה". לפנינו אם כן ספר על דיביזיה שלמה כזו.

בהקדמה שכתב המתרגם, עמוס רגב, הוא ציין כי בתהילה זכו אנשי יחידות הצנחנים והקומנדו, "אבל את הקרב הזה בחוף אומהה הכריעו החיילים הפשוטים, מיחידה "רגילה". כי כך מוכרעות מלחמות ברוב המקרים: על-ידי כוחות רגילים. הדיביזיה ה-1 הייתה "רגילה", אך גם שונה יחידה עם אופי, גאווה, שחצנות, ניסיון. כשקוראים עליה, אי אפשר שלא לראות קווי דמיון לתחרות בין יחידות גם בצה"ל: בין "גולני" ל"גבעתי" ול"חטיבת הצנחנים", למשל" (עמוד 14).

בחוף שרר כאוס

הדיביזיה הייתה יחידה ותיקה ומנוסה שלחמה קודם לכן באפריקה ובסיציליה. מפקד הארמיה האמריקנית ה-1, הגנרל עומר בראדלי, לא שש להטיל עליה להוביל פלישה משמעותית נוספת, אך בשל המשימה הקשה שהוטלה עליו, לנחות בחוף, להקים אזור צבירת-כוח, ולהשמיד את האויב הגרמני, החליט ש"לא היה מקום לגינוני מחוות של צדק. חשתי חובה לעשות שימוש במיטב הכוחות שעמדו לרשותי" (עמוד 32). וכך נבחרה הדיביזיה להוביל את הפלישה.

שבעה חודשים התכוננה הדיביזיה באנגליה למשימה. "האימונים חקקו באנשים סוג של זיכרון מוכני. כל לוחם תרגל הסתערות על החוף כל כך הרבה פעמים, ולעתים כל כך תכופות, עד שהוא יוכל להסתער כמעט באורח אוטומטי – ובמיוחד, אם תהיה לו מנהיגות ראויה – ואפילו בנסיבות הקשות ביותר" (עמוד 47). גם הגרמנים, בפיקוד רומל, התכוננו היטב והקימו ברצועת החוף שורת עמדות אש וביצורים. בנוסף מיקשו הגרמנים את החוף ופרסו בו מכשולים הנדסיים רבים שיפריעו לנחיתת כוחות מן הים. רומל האמין כי אם יבססו בעלות הברית ראש חוף איתן לא יוכלו כוחותיו להדוף את הפלישה למערב אירופה, ועל-כן "אנחנו חייבים לעצור אותם במים, לא רק לעכב אותם אלא לחסל את כל ציודו של האויב בעודו על פני המים" (עמוד 54).

כפי שאירע לכוחות נוספים בשעות הבוקר המוקדמות של ה-6 ביוני 1944, גם התכנית של הדיביזייה "האדומה הגדולה הראשונה" לא שרדה את המגע עם האויב. כל מה שיכול היה להשתבש השתבש. פלוגות נחתו במקום הלא נכון, בשטח נחות תחת אש כבדה. שתי פלוגות שריון פרקו מוקדם מדי בים והטנקים שלהם שקעו. מתוך 56 הטנקים והכלים ההנדסיים שנועדו להגיע לחוף ולסייע לדיביזיה רק 16 הצליחו להגיע. הסמל ג'ון אלרי, ותיק קרבות בצפון-אפריקה וסיציליה, העיד ש"היה זה הריכוז הכבד ביותר של פצמ"רים, פגזי ארטילריה וכדורי מקלע שנתקלתי בו אי פעם" (עמוד 124).

"המלחמה היא ממלכת אי הוודאות", כתב קלאוזוביץ וכך אירע גם הפעם. בחוף שרר כאוס. יחידות ספגו נפגעים רבים עוד בטרם פרקו מן הנחתת. רק 14 מלוחמי מחלקה בת 32 לוחמים הצליחו להגיע לחוף. סרן ג'ו דוסון שירת "כבר שנתיים בדיביזיית החי"ר ה-1, בעיקר כקצין מטה, והשתתף בלא מעט פעילות, אבל מעולם, עד לבוקר זה, לא פיקד על גייסות בקרב" (עמוד 109). בחוף אומהה הוא פיקד על פלוגה G בחטיבה ה-16. הוא הוביל בדרך היחידה שידע "מקדימה, בדוגמה אישית, במתן עדיפות רק לביצוע המשימה ולאנשיו" (עמוד 110). במהלך הבוקר זיהתה קבוצה קטנה של חיילים מהפלוגה בפיקודו נקודת חולשה בקווי ההגנה הגרמניים והתקדמה במעלה הצוקים אל פנים הארץ. דוסון שהוביל ראשון זיהה עמדת מקלע מאוישת. "הוא שלף נצרות משני רימונים, והטילם למעלה לעבר עמדת המקלע. הגרמנים ראו אותו ברגע האחרון וניסו להטות את קנה המקלע אליו, אבל זה היה מאוחר מדי. הרימונים התפוצצו בין שני המקלענים והרגו אותם" (עמוד 116), וכך נוצרה הפירצה המשמעותית הראשונה בקו ההגנה הגרמני ששימשה בהמשך את שאר כוחות הדיביזיה.

במקביל נחת בחוף קולונל ג'ורג' טיילור, "חייל חי"ר בכל רמ"ח אבריו" (עמוד 154), שפיקד על צוות הקרב החטיבתי ה-16, כוח החוד של הדיביזיה. למרות אש התופת שירו הגרמנים לעבר החפ"ק שלו, מן הרגע שיצא מן המים נותר זקוף, צעד קדימה ושאג על אנשיו להתחיל לזוז. טיילור אמר אז לאנשיו: "יש רק שני סוגים של אנשים כאן! המתים! ואלה שימותו! אז בואו לעזאזל נסתלק מהחוף הזה ולפחות נמות ביבשת" (עמוד 157). הם נעו בעקבותיו, היישר לעבר עמדות הגרמנים, והמשפט הפך לחלק מהמיתוס של נורמנדי (ומכאן שם הספר). טיילור עוטר על גבורתו בצלב השירות המצוין – העיטור השני בחשיבותו בצבא האמריקני – וכמוהו גם דוסון.

התעלמות מהצבא הגרמני

לנגד עיני הקורא פורס מקמאנוס את המשגים הקשים שעשו מתכנני הפלישה שכללו הערכת-חסר של תכנית ההגנה על החוף ושל יחידות הוורמאכט שעליהן הוטל לממשה, והערכת-יתר בכמות הציוד שנדרשו חיילי החי"ר האמריקנים לשאת, שהכביד עליהם והפכם למטרות קלות – סוגיה שנותרה רלוונטית גם כיום. הדיביזיה ספגה 1,174 נפגעים, מהם 461 הרוגים ונעדרים. למרות זאת גילו לוחמיה ומפקדיה נחישות, גבורה ודבקות במשימה עד שסובבו, כמאמר הכתב הצבאי דון וייטהד, "את המפתח שפתח את הדלת לניצחון באירופה" (עמוד 245).

ממש באותה השעה שחיילי הדיביזיה "האדומה הגדולה הראשונה" לחמו בחופי נורמנדי, כבר לחמו כוחות מוטסים בפנים הארץ. כך למשל, תיאר סטיבן אמברוז בספרו "יום הפלישה" (הוצאת זמורה-ביתן, 2002), כיצד "תקפו לוטננט ריצ'רד וינטרס ועשרה מאנשי פלוגה E של רגימנט חיל הרגלים המוצנח ה-506, את חמישים אנשי יחידת האבטחה של סוללת תותחי ה-105 מ"מ באחוזת ברקור. לגרמנים, המחופרים מאחורי משוכות הקוצים, היתה מערכת נרחבת של חפירות מקושרות זו לזו והיו להם מקלעים, מרגמות ושדות אש נקיים. לכוח של וינטרס, בגודל כיתה, היו מרגמה קלה אחת, שני מקלעים קלים, שני טומיגנים וחמישה רובים. אבל אף שווינטרס ואנשיו סבלו מנחיתות מספרית ביחס של אחד לחמישה, ואף שתקפו אויב מחופר, הם הכריעו אותו מכיוון שנקטו טקטיקה שתירגלו באימונים, בתוספת היגיון בריא ומידה של אומץ לב מחושב.

במחיר של ארבעה הרוגים ושני פצועים, הרגו וינטרס ואנשיו חמישה-עשר גרמנים, פצעו הרבה יותר, לקחו תריסר שבויים והשמידו ארבעה תותחי 105 מ"מ. האמריקנים עשו את המלאכה במהירות ובהעזה של התקפה אגפית, שהוביל וינטרס, בסיוע אש מרתקת של מרגמה ומקלעים. אחד מגורמי ההצלחה היה העובדה שזאת היתה התנסותם הקרבית הראשונה" (עמוד 267). כוחות שכאלו, דוגמת פלוגת הצנחנים של וינטרס, היו הופכים מנותקים אילולא היו לוחמי "האדומה הגדולה הראשונה" מבקיעים ברצועת החוף וחוברים אליהם.

אף שלחימת הכוחות באומהה תוארה בהרחבה, הרי שלחימת דיביזיית החי"ר ה-1, שהכריעה את הלחימה בחוף המרכזי בו נחתו האמריקנים, נותרה משום מה הרחק מאור הזרקורים. כאן נעוצה חשיבותו של הספר שמציג זווית חדשה על חוף אומהה שטרם נסקרה בעבר. הספר שהוציא מקמאנוס מתחת ידו קריא מאוד ומלאכת התרגום שעשה רגב טובה ומדויקת מאוד. ניכר גם שביצע מחקר מקיף. עם זאת, היעדר מפתח, שאכן קיים במהדורה האנגלית, ועץ מרשם יחידתי מקשים על הקורא למקם כל פלוגה וכוח בחוף ולהבין את תפקידו ומצבו בתמונת הקרב הכללית.

בנוסף לוקה הספר מבעיה רווחת, בה לוקים גם ספריו המרתקים של אמברוז, והיא העלאה על נס את גבורת החייל האמריקני תוך התעלמות מכך שהצבא הגרמני, על חייליו ומפקדיו, היה מיומן ויעיל מצבאות בעלות הברית והפגין יכולת לחימה והתאוששות ממשברים גבוהה פי-כמה. "אין כל פגם ביצירת תיעוד רומנטי של החוויה הצבאית המחמם את לבותיהם של קוראים רבים, כל עוד הם מבינים את מגבלותיו ככתיבה היסטורית", כתב בשעתו ההיסטוריון הבריטי, סר מקס הסטינגס, והעיר שספרים שכאלו חסרים ניתוח אובייקטיבי. גם כך, מדובר בספר קריא ומרתק שמאיר את הלחימה בחוף אומהה בנורמנדי באור חדש ומתאר את פועלם של הרובאים שלחמו בפועל-ממש במלחמה והביאו למפנה במערכה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 05.04.2018)

הרפתקאות קובניות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

קצין צבא אמריקני שנפצע באפגניסטן ושוחרר מגיע לקובה כדי לאתר מטמון חבוי באר המוזיקה והאלכוהול. ספר חופשה מהנה.

נלסון דה-מיל הוא אחד מסופרי המתח החביבים עליי. ספריו "בית-הספר לקסם אישי" ו"מילת כבוד" מותחים ומרתקים וניכר כי בכתיבתם נשען על תחקיר מעמיק כמו גם על נסיונו האישי. כך גם ספרו החדש, "לבד בקובה" (הוצאת תכלת ספרים, 2017). אי־אפשר לכתוב ספר על קובה בלי להזכיר את הסופר האמריקני ארנסט המינגוויי, שחי בקובה וכתב על אודותיה, להתייחס למוזיקה, לפידל קסטרו ולצ'ה וכמובן גם לאירועים ההיסטוריים ובהם "מפרץ החזירים" ומשבר הטילים בשנת‭ .1962 ‬

טיול מאורגן

שרידי ספינת הצי "מיין", (מקור: ויקיפדיה).

העלילה מתרחשת בהווה, כאשר המספר וגיבור הספר הוא דניאל מקורמיק, המכונה מק, גבר קשוח, ציני ועייף שחי בשלווה על סירת הדיג שלו, "המֵיין" שמה, באי קי ווסט הסמוך לחופי פלורידה. שם הסירה כשלעצמו אינו מבשר טובות לקוראים שכן הוא מתכתב עם שמה של ספינת הצי האמריקני מיין (‭,(USS Maine‬ שעגנה בנמל הוואנה שבקובה ב־‭15‬ בפברואר ‭.1898‬ פיצוץ מסתורי שאירע בספינה הביא לטביעתה והרג ‭ 260‬מאנשי צוותה. טענת העיתונות האמריקנית שמדובר במעשה חבלה של שלטונות ספרד (ששלטה אז בקובה) הפכה אותו לאחד הקטליזטורים למלחמת ארצות הברית־ספרד שפרצה באותה שנה. הפיצוץ, אגב, לא נבע ככל הנראה ממעשה חבלה אלא מדליפת גז. מה שלא הפריע לאמריקנים לפלוש לקובה ולגרש משם את הספרדים בשורה של קרבות מוצלחים ובהם הקרב על גבעות סאן־חואן, שבו הצטיינה יחידת "הפרשים הקשוחים" שבפיקוד קולונל תיאודור רוזוולט, לימים נשיא ארצות הברית.

בטרם עבר לקי ווסט, מספר מק לקוראים, "שירתתי חמש שנים בצבא ארצות הברית כקצין חי"ר ונפצעתי ממוקש באפגניסטן" (עמ' 10). כשברשותו כמה אותות הצטיינות מן הצבא והלוואה גדולה מהבנק שאין לו מושג איך יחזיר, מוצא עצמו מק דחוק לפינה וקצר במזומנים. בדומה לגיבוריו של המינגוויי (שתמיד היו גרסה כזו או אחרת של עצמו) גם מק הוא לוחם מצולק ומיוסר, שהזיכרונות מאפגניסטן רודפים אותו גם לאחר ששב הביתה מן המלחמה. אבל בדומה לגיבוריו של המינגוויי גם מק הוא איש פעולה והשקט והרגיעה אינם אלא הפוגה זמנית מן ההרפתקה הבאה שלו.

כשקרלוס, עורך דין ממיאמי המייצג ארגון גולים קובנים, מציע לו לצאת לקובה ולאתר אוצר שחבוי במערה בתמורה לשכר טרחה נדיב, מק מבין שהציעו לו עסקה שהוא לא יכול לסרב לה. אף שיש לו רתיעה מטיולים קבוצתיים, טס מק לקובה במסווה של תייר בטיול מאורגן מטעם אוניברסיטת ייל ואליו מתלווה שרה אורטגה, ארכיטקטית יפהפייה ממוצא קובני ונכדתו של הבעלים המקורי של האוצר. לאחר שימצאו את המטמון מתכננים השניים לברוח על סיפון סירתו של מק, שחברו ג'ק קולבי, בוגר מלחמת וייטנאם, משיט לקובה כדי להשתתף לכאורה בתחרות דיג.

המרגל שחי בישראל

להגיע לקובה, להתחמק מהקבוצה ומהמשטרה החשאית, למצוא את האוצר ולהפליג חזרה לקי ווסט – כמה מסובך זה כבר יכול להיות? מק ושרה מטיילים בהוואנה הענייה אך התוססת, ובין תמרון התחמקות ממלשינים (צ'יבטוס) וסוכני משרד הפנים אחד למשנהו גם מספיקים להתאהב. אלא שהדברים אינם כפי שהם נראים. קובה, כך מתברר, היא עודנה מדינה עם משטר רודני שטרם החליטה עד כמה ברצונה להתקרב לארצות הברית.

גם האמריקנים בתורם, כך מתברר בספר, טרם גיבשו מדיניות של ממש בנוגע לשכנתם הקטנה. מדינה שבה, כפי שמסביר למק ושרה אנטוניו, המדריך המקומי, "אשמה או חפות הן לא הדבר החשוב. הפוליטיקה חשובה. תרשה לי להזכיר לכם שבן ארצכם אלן גרוס נידון לחמש-עשרה שנות מאסר על ריגול, ישב חמש שנים בכלא, והוא היה חף מפשע" (עמ' 263). היום, אגב, לאחר שממשל אובמה השיג את שיחרורו מן הכלא הקובני, חי גרוס בישראל. 

דה-מיל מקדם את העלילה לאט, בלי הרבה רגעי אקשן ולכאורה עם תפניות מעטות מאוד. אך כשם שמבהיר מק לחברו קולבי, התחושה הפרנואידית שחשים לאחר כחמש שעות בפטרול בשטח אויב היא דרכו של אלוהים לומר לך "שלא יצאת לטיול בפארק. תפקח עין ותשים לב" (עמ'‭ .(223 ‬

טיול אחרי צבא

משמאל: דה-מיל, כקצין חי"ר בווייטנאם, (מקור: האתר הרשמי של נלסון דה-מיל).

המערכה ההיא באפגניסטן דומה מאוד במאפייניה לזו שבה לחם המחבר והיא אפשרה לו להסתמך על ניסיונו שלו כשעיצב את דמותו של מק ותיאר את חוויותיו. דה-מיל התגייס לצבא ארצות הברית, הוסמך כקצין חי"ר ונשלח לווייטנאם בשלהי 1967. לימים סיפר בריאיון שתמיד רצה להיות קצין מודיעין ואף לעבור בהמשך לסוכנות הביון המרכזית, ה־‭.CIA‬ הצבא חשב אחרת והציב אותו כמפקד מחלקה בדיוויזיית הפרשים המוטסת הראשונה, במחוז קוואנג טרי, רגע לפני מתקפת הטט שבינואר 1968. העניין שלו בעבודת המודיעין, שלא מומש אז, הוא, ככל הנראה, הסיבה לכך שרוב עלילות ספריו עוסקות בריגול.

בווייטנאם לחם דה-מיל בכמה מהקרבות המרכזיים ביותר, ובהם בעמק א־שאו, שם לדבריו "ביצענו נחיתת סער ממסוקים לעמק בכדי להקים מחנה. זה היה כמו לכבוש ראש גשר… בדומה לנורמנדי. ירו עליי מההתחלה. מסוקים התרסקו מסביבי. הייתי מבועת. זו הייתה הפעם היחידה שפחדתי בווייטנאם, ממש פחדתי". בדומה לגיבור הספר מק, שנקלע באפגניסטן לקרב קשה עם כוח עדיף, גם דה-מיל (למרות פחדיו) פיקד על חייליו באומץ ועוטר בכוכב הארד, שמקביל לצל"ש הרמטכ"ל בצה"ל. בספר זכה מק בכוכב הכסף.

בהרבה מובנים מק מזכיר מאוד את הישראלי שנמצא בטיול אחרי צבא. גם חוויותיו באפגניסטן והאופן שבו עוצב על־ידי השירות הצבאי יזכירו ללא מעט קוראים, כפי שהזכירו לי, את שירותם בקרבי בין שיהיה זה בלבנון, באיו"ש או בעזה.

שלטון מדכא

שלא כמו בטיולים אחרי צבא מוצא עצמו הגיבור במערבולת מסוכנת שכוללת אנשי CIA, ‬גולים קובנים, פקידי ממשל מושחתים ואישה אחת שאי אפשר שלא ללכת בעקבותיה גם מעבר לשפת הצוק. הספר מזכיר בקצב שלו פחות את ספריו הקודמים של דה-מיל ויותר את ספריו של כותב המותחנים השנון (והמנוח) אלמור לנארד, אבל גם כך התוצאה מותחת ומבדרת. המחבר הוציא מתחת ידו ספר חופשה מוצלח, עם גיבור מהסוג שכיף לאהוד, שהופך את ההמתנה לכך שיקרה כבר משהו למהנה במיוחד.

הסופר ארנסט המינגוויי בביתו שבקובה, (מקור: ויקיפדיה).

בספר מצטט דה–מיל שורה מתוך "איים בזרם", ספרו הקלאסי של המינגוויי, "הקובנים מרמים זה את זה. הם מוכרים זה את זה. הם קיבלו את מה שמגיע להם. לעזאזל עם המהפכות שלהם" (עמ' 151). קובה שהמחבר מתאר היא אכן כזו, ארץ חמה שבה האנשים חמים והמוזיקה, האלכוהול והקצב תופסים נפח מרכזי, אבל לצדם גם מדינה שעודנה מתנהלת תחת שלטון שמדכא, מפחיד ומשעבד.

לקוראים מובטח ספר הרפתקאות אבל בפועל הם מקבלים את רשמיו של תייר בקובה של ימינו, זו שמחפשת את דרכה לאחר קסטרו. תייר שהתמזל מזלו ונסע לחופשה עם אישה יפה וחריפת שכל, ומעט ההרפתקאות וההתמודדויות שהוא חווה ובכלל זה בריחה מהשלטונות, חילופי יריות בחוף וקרב ימי של ממש לא משתוות לזו המאתגרת והמרתקת מכולן, האהבה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 19.01.2018, עמודים 22-23)

תרחיש האימים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש מציב מישקה בן דוד את ישראל בסכנת השמדה. כמו בספרים דומים גורל המדינה מוטל על כתפי יחידים ונראה שאפילו בספרות צבא היבשה לא כשיר דיו בכדי לנצח.

מימין: הרמטכ"ל גנץ בתרגיל, (צילום: דו"צ).

בשלהי 2013 נשא הרמטכ"ל דאז בני גנץ נאום באוניברסיטת בר-אילן וניסה לשרטט כיצד עשויה להיראות המלחמה בשנת 2025. לדבריו, הרמטכ"ל יתעורר, "אחרי מספר לא רב של שעות שינה, מטלפון בארבע בבוקר של הרל"ש", שיעדכן אותו באירוע שיוביל לפרוץ המערכה. זה עשוי להיות טיל מדויק אל עבר בניין המטכ"ל בתל-אביב, או מתקפת סייבר על תשתיות קריטיות. "היא יכולה להפתח במנהרת תופת שתביא לקריסת גן ילדים או בהסתערות המון על ישוב סמוך גדר". אפשרות אחרת שהציג היא תקיפת סיור של צה"ל ברמת הגולן וחטיפת שלושה חיילים (אחד מהם מג"ד) בידי ארגון טרור.

הפיגוע בגבול, אמר אז, יבעיר את כל גבולותיה של ישראל עד כדי פריצת מערכה רב-זירתית מיידית. "כתוצאה מתגובה ישראלית כלשהיא, חזבאללה יחל לשגר מטחי טילים אל עבר ישובי הגליל, ובמקביל יחלו כוחות מאותו הארגון לבצע ניסיונות חדירה אל יישובי הגולן. רמת הדיוק של הטילים תעלה מאוד, ואם יבחר חזבאללה לפגוע במטרה נקודתית, כמעט בכל שטח מדינת ישראל, הוא ידע לעשות זאת. מטחים דומים ישוגרו גם לכיוון אילת על ידי ארגון אחר הפועל במתואם עם חזבאללה, או כל מי שיבחר להצטרף לחגיגה. במקביל, יעשו את דרכם מאות פעילי חמאס אל מחסום ארז או אל עבר החטיבה הצפונית בעזה". לצד כל אלו תתקיים גם מערכה קיברנטית שאת השלכותיה יחושו הן המערכות הצבאיות והן האזרחיות, בחזית ובעורף. מלחמה זו, הדגיש, תשודר בזמן אמת בתקשורת וכל חריגה של צה"ל שתביא לפגיעה באזרחים, תגרור מהלכי דה-לגיטימציה. קל היה לפטור את דבריו של גנץ בטענה שמדובר בהפחדה הקבועה של הצבא בטרם דיוני התקציב, אך נראה שהרמטכ"ל התכוון ברצינות שזהו תרחיש ריאלי, שיש להיערך אליו.

מלחמת יום הדין

ספרו של בן דוד מציב את ישראל בסכנת השמדה, (מקור: סימניה).

ספר המתח החדש של מישקה בן דוד, "הכריש" (הוצאת תכלת, 2017) מציג מציאות דיסטופית שמתכתבת כמעט אחד לאחד עם התרחיש שתיאר גנץ בנאומו. בן דוד, אשר שירת ב"מוסד" בתפקידי שטח, מודיעין ופיקוד, הוא כותב מוכשר שכבר הוציא מתחת ידו כמה ספרי מתח. בספרו החדש ישראל לוחמת את מה שניתן לתאר כמלחמתה הצודקת ביותר אי-פעם, אך גם הנואשת ביותר. הספר נפתח ב-2022 רגע לפני מהשלמת משא ומתן על הסדר שלום אזור כולל. והנה רגע לפני שהשלום פורץ, פרצו לוחמי יחידת המנהרות של החמאס לקיבוץ כפר עזה, טבחו בתושביו והתבצרו באחד הבתים כשברשותם בני-ערובה. במקביל המון פלסטיני זועם פרץ את מחסום ארז ומאיים על אשקלון. מכאן מתחילה דינמיקה של הסלמה והמזרח התיכון נסחף למלחמה כוללת כנגד ישראל שמזכירה את הימים הקשים של מלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים

במאמר אודות הספר, כתב הסופר יונתן דה שליט כי תיאוריו המפורטים של המחבר, "נקראים לעתים כמו סקירה טכנית, עיתונאית במהותה", אך הדבר מחזק את תחושת הריאליזם של העלילה. הקורא חש שבידיו עיתון המתאר את קרבות יום האתמול בעזה או בלבנון. כך למשל, "לוחמי גדוד הסיור של גבעתי שהובילו את הכוחות נקלעו ברפיח לקרבות פנים אל פנים עם אנשי חמאס שיצאו ממנהרות חפורות ומוסוות היטב. עד שהגיעו ראשוני הכוחות לים דווח על כעשרים נפגעים לאנשי החטיבה, ובהם שניים מלוחמי הגדס"ר שכנראה נחטפו למנהרות החמאס. נוהל חניבעל החדש הופעל, גדוד תותחנים נכנס לפעולה מהירה ורפיח שוב עלתה בלהבות" (עמוד 163). ממש כשם שהיה בקיץ 2014.

בצעד מפתיע האמריקנים מסרבים לסייע לישראל ונוקטים קו מדיני כמעט עוין. נוכח המצב מגיע ראש הממשלה, איש מפלגת מרכז, לכלל ייאוש ומכריז כי "הושלם המהפך בכל האמור ליחסו של העולם אלינו. נצטרך לראות אם צה"ל יוכל לחלץ אותנו מהמצב – כרגע זה כל מה שיש לנו להישען עליו" (עמוד 182). היעדר התמיכה האמריקני מצטייר בעיני הרוסים כאישור לפעולה והם מנצלים את סוללות טילי הנ"מ המתקדמות שלהם שבסוריה כדי להגביל את פעילות חיל האוויר, ומשמידים באמצעות טילי שיוט את בסיסי טייסות ה-F-35 שלו, בהן תלה החיל את יהבו. וכאילו זה לא מספיק, פותחים האיראנים במתקפה גרעינית על ישראל.

הכל תלוי בכריש

מפקד הצוללת אח"י רהב מביט בפריסקופ, (צילום: דו"צ).

ניכר שהמחבר ארג את העלילה כך שישראל תימצא על סף תהום, כאשר קצרה ידם של צבא היבשה וחיל האוויר מלהושיע והכל תלוי באח"י כריש, צוללת חדישה של חיל הים, הנושאת טילים גרעיניים. על הכריש מפקד אל"מ ירון גל, קצין מצטיין ונועז. "בים הוא היה אבי הצוללת והם כולם בניו. זו היתה משפחה פטריארכלית מאוד: במשך כמעט עשרים שנה כמפקד בים, ירון מעולם לא הרים את קולו ומעולם לא שמע "לא". לא רק בגלל המשמעת המבצעית הגבוהה כל כך על כל כלי שיט, אלא גם מפני שפקודותיו והוראותיו היו שקולות ואחראיות, ומפני שיחסו אל חייליו היה ישר וישיר, וחף משיקולים זרים" (עמוד 31). אך כאשר נקטע הקשר בין הצוללת לפיקוד העליון של צה"ל הופך העול שעל כתפיו לכבד במיוחד. העימות בנושא השימוש בנשק הגרעיני בין ירון, השואף לממש את יכולות הכריש, לבין סגנו, שמתעקש שיש לפעול בהתאם לפקודה המפורטת שקיבלו ולא מקבל פרשנויות מקלות שלה, הוא לבו של הספר. השניים מתמודדים עם דילמה נוראה – האם להפעיל נשק גרעיני כנגד אויביה של ישראל בטהראן, בקהיר וכן גם במוסקבה, שלה היבטים מוסריים ומבצעיים גם יחד. 

בן דוד עוסק בספריו לא מעט בשאלה האם זה מוסרי לקחת חיים, (מקור: ויקיפדיה).

כבר בספר המתח הראשון שכתב בן דוד, "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002), הוא עסק לא מעט בדילמות המוסריות שנובעות הכורח לקחת חיים בשם ביטחון המדינה. בספר, ממותחני הריגול היותר מוצלחים שנכתבו כאן, מתדרך הגיבור, גדי, ששירת "בצנחנים ובמוסד" (עמוד 299), את אחד מלוחמיו העתיד להתנקש במפקד יחידת פיגועי חו"ל של חזבאללה. אם החלטת לקחת עליך את המשימה, מסביר גדי לפקודו, "אתה צריך לקחת בחשבון שמשהו ישתבש. לא רק מבחינה מבצעית, אלא גם על בסיס שאני קורא לו מוסרי. אז תזכור את המדינה, את הפיגועים שיהיו אם לא תירה. ואחר כך תזכור שההחלטה מה לעשות במצב החדש שנוצר היא שלך ושלך בלבד. והיא נובעת מכל מה שאתה: לוחם, ישראלי, אכפתניק, הגיוני, נגיד אבל בעיקר בן אדם" (עמוד 322). אבל אז היה מדובר על לקיחת חייו של אדם אחד, ואילו בספרו החדש מתמודד בן דוד עם השאלות שמעלה נשק להשמדה המונית, ומתי צריך (ואם בכלל) לעשות בו שימוש. 

האמינות של הספר גבוהה גם כשהמחבר מוליך את גיבוריו ואת ישראל כולה אל תוך עימות גרעיני, וניכר כי לספר קדם מחקר מעמיק. בין היתר נעזר המחבר במותחן הקלאסי "המרדף אחר אוקטובר האדום", ספרו הראשון של טום קלנסי בו הופיע לראשונה גיבורו הקבוע ג'ק ראיין, איש הנחתים וה-CIA. אמנם, הסבירות שכלל הכוחות, ובהם ארצות-הברית, ישתפו פעולה כנגד ישראל נמוכה, אך מערכה בשתי חזיתות כנגד חמאס וחזבאללה, שבה ישראל מוגבלת ביכולתה לפעול בצפון בשל הנוכחות הרוסית בסוריה היא בהחלט תרחיש אפשרי.

גם בספרים זרוע היבשה צריכה שדרוג

נראה שבאחרונה ישנה פריחה בתחום ספרי המתח שמתארים מציאות גיאופוליטית הרסנית, בה ישראל מגיעה קרוב מאוד לסף השמדה. בשנה שעברה פורסם "גיבור" מאת אריק צ'רניאק שתיאר תרחיש דומה (כפי שציין בן דוד באפילוג של ספרו). הספר היה הצלחה גדולה וגם בצבא היו מי שראו בתרחיש שתיאר מציאות שיכולה, במגבלות מסוימות, להתממש. אבל אפילו בספרי המתח צבא היבשה אינו כשיר דיו בכדי לנצח במערכה, וגורלה תלוי בכלי טיס ושיט. זה לא מקרי, שכן נראה שמאז מלחמת יום הכיפורים, בה הכריע צבא היבשה את המערכה כולה, מצוי צה"ל באיזו מבוכה קשה בנוגע לכוחות היבשה שלו. יוצאים מן הכלל היו מבצע "חומת מגן", שבו אמנם הופעל תמרון קרקעי גדול אבל למרחק קצר וכנגד אויב לא מאורגן ומוחלש, וכן מבצע "עופרת יצוקה", שבו היה תמרון אוגדתי מוגבל מאוד.

בספרו של בן דוד תופס אמנם שדה הקרב היבשתי מקום נרחב, בלבנון, עזה ואיו"ש, אך כוחות היבשה אינם מצליחים לבלום את התוקפים, לנהל בהצלחה כנגדם קרב משולב, ולהכריע באף זירה. יתרה מזו, נכונות הדרג המדיני בספר להפעיל מהלכים שכאלו אינה גבוהה. "ראש הממשלה ושר הביטחון עיכבו את האישור לפעולה, גם בגלל הסיכון הרב וגם כדי שלא להציג את ישראל כתוקפן במערכה זו" (עמוד 164). רק כתוצאה מפעולות אח"י כריש ישנו שינוי של ממש במערכה, שמביא לכמה מהלכים קרקעיים משמעותיים יותר. אבל כאמור, עם אויביה של ישראל שמאיימים עליה בספר בעיקר בשדה הקרב היבשתי, מתמודד צה"ל בהצלחה דווקא באמצעות פלטפורמות שאינן יבשתיות. 

כוחות חטיבה 7 באימון ברמת הגולן, (צילום: דו”צ).

אותה בעיה שניתן גם לכנות כ"מבוכת היבשה" עמדה גם בלב כנס שקיים שבוע שעבר מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים בנוגע למוכנות צה"ל למלחמה הבאה. בהרצאה שנשא בכנס סגן הרמטכ"ל הקודם, האלוף יאיר גולן, הוא טען שבמערכה הבאה על ישראל לנצל את יתרון הא-סימטריה שיש בינה לבין חזבאללה, שכן בניגוד לארגוני הטרור ההיברידיים דוגמת חזבאללה וחמאס, צה"ל מסוגל "להפעיל את הכוח על כל מערכי האויב בו בזמן – זה המפתח לניצחון מהיר". גולן, קצין צנחנים ששימש כמח"ט הנח"ל, שלח במלחמת לבנון השנייה מכתב לרמטכ"ל חלוץ בו הציע לפתוח במבצע קרקעי רחב היקף. הצעה שלא התקבלה. אולם, על-מנת להביא להישגים מהירים במערכה קבע גולן בהרצאתו, כמו בהמשך לדברים שכתב ב-2006 לרמטכ"ל, יש "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי ביותר. אי אפשר לנצח מלחמות רק על ידי הפעלת אש. זה כלל אקסיומטי. פשוט אי אפשר". בספרות המתח ישראל יכולה להרשות לעצמה צבא יבשה כושל שמבצע מהלכים מהוססים וחלקיים, מה גם שהסופר תמיד יכול להסיר את האיום באמצעות עוז ליבו של איזה "ירון זהבי" או נשק מתוחכם. במציאות, בעימות הבא, אסור לגמגם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.01.2018)

אש (לא) ידידותית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר חדש מנתח קצין מילואים בכיר את תופעת האש הידידותית, שאינה ידידותית כלל. בראיון אודות ספרו הוא קובע: הדו"צ הוא חלק מהלחימה. צריך לפעול לצמצם זאת אבל העיקר – לא לתת לזה לפגוע באפקטיביות של הכוח הלוחם.

גדוד צנחנים במילואים בכניסה ללבנון, 2006, (צילום: צחי זקס, ויקיפדיה).

במהלך הקרבות במלחמת לבנון השנייה, לחם גדוד מחטיבת צנחנים מילואים "הנשר", בפיקוד סא"ל נמרוד רגב, בכפר רב-א-תלתין והשתלט על מספר בתים. בשעת בוקר מוקדמת זיהתה הפלוגה של פישמן דמות באחד הבתים הסמוכים, כשהיא יושבת עם הגב לכוח ומפעילה מכשיר קשר. אף שהמ"פ הורה לצלף להיערך לירי במטרה להרוג את הדמות, עדיין קינן בו החשש שמה מדובר בכוח שכן מהפלוגה שבפיקוד ארז. בשל הספק, ביקש פישמן מארז כי כלל לוחמיו יורידו קסדות וישובו לחבוש אותן, ירימו את יד ימין ושמאל לסירוגין וכיוצא בזה, בעוד הצלף ממתין לאישור ירי. "לאחר כשעה החליט פישמן לבצע ירי – כדור אחד בראש. ארז דיווח שאיש אצלו לא נפגע. פישמן נע לעבר הבית שבו נפגע החשוד" (עמוד 280). לאחר מעשה סיפר כי גם כשעמד מעל הגופה לא היה משוכנע מעל לכל ספק כי אין מדובר בחייל צה"ל. רק כשהפך אותו על גבו נרגע, שכן היה זה לוחם חזבאללה. הסיפור הזה שמופיע בספר חדש בשם "חדל אש, צה"ל, צה"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2017) מאת אל"מ (מיל') בועז עמידרור, שפיקד על החטיבה בקרבות ב-2006, ממחיש את מורכבות הלחימה בשדה הקרב המודרני ואת אחד האיומים המרכזיים לכוחות צה"ל בלחימה – צה"ל, או ליתר דיוק אש ידידותית

הרוגי החטיבה מקטיושה אחת ואש ידידותית

חטיבת הצנחנים במילואים "הנשר" לחמה ב-2006 בתשעה כפרים. אל"מ (מיל') עמוס בריזל, מפקד גדוד בחטיבה שפעל במלחמה תחת עמידרור, אמר שהאחרון הכין היטב את החטיבה ללחימה בטרם המלחמה והוביל אותה בהצלחה בכל משימותיה. 15 מלוחמי החטיבה נהרגו במלחמה. שנים–עשר מהם נהרגו כאשר קטיושה פגעה בפלוגת מפקדה של אחד הגדודים שהתמקמה בסמוך לבית העלמין של כפר גלעדי. שלושה לוחמים נוספים נהרגו בשלושה אירועי ירי דו-צדדי (דו"צ). החטיבה ספגה כמאה פצועים, אך הרוגיה בלחימה היו רק מאירועי הירי של כוחותינו על כוחותינו. אף שבמהלך הקרבות השמידו כוחות החטיבה אמצעי לחימה והרגו מחבלים רבים, כמעט דבר מזה לא התפרסם בתקשורת. בראיון שערכתי עם עמידרור לרגל יציאת הספר, שאלתי אותו כיצד זה שההצלחות נעלמו וכל מה שנותר הוא אירוע הקטיושה ותמונתו של מ"פ בחטיבה, תומר בוהדנה, שצולם מסמן "וי" של ניצחון לאחר שנפצע קשה בכפר מרכבה. הוא מצדו מסביר שבניגוד ליחידות מילואים אחרות, חייליו לא חזרו מן המלחמה ממורמרים ומלאי טענות. את הקרדיט לכך הוא מייחס לרוח החטיבה ולאנשיה. הוא גם מעיר בצניעות, שהמחבלים שבהם לחמו לא היו ערוכים בהיקף ובעוצמה שפגשו לוחמי גולני וחטיבת הצנחנים הסדירה בבינת' ג'בייל ובמארון א-ראס

הספר הוא מסמך מקיף וחשוב, (מקור: סימניה).

העובדה שבלחימה עצמה איבד חיילים רק מאש צה"ל לא נתנה לו מנוח והוא החל לחקור את תופעת האש הידידותית לעומק. עמידרור, ששירת 27 שנים בצה"ל, במגוון תפקידי מטה ופיקוד בשורות חטיבת הצנחנים, שימש לאחר המלחמה נספח זרוע היבשה של צה"ל בארצות הברית. התפקיד אפשר לו ללמוד כיצד הנושא נתפס בצבאות זרים, ובדגש על הצבא האמריקני. לאורך השנים התרחשו בצה"ל אירועי ירי כוחותינו על כוחותינו רבים, אך משום מה איש לא חקר לעומק את התופעה. תחילה, סיפר, חשב לגבש את הידע שצבר לכדי סדרת מאמרים או לחלופין לעבודת דוקטורט (החשש שיכונה ד"ר דו"צ הניא אותו מכך). לבסוף בחר לכתוב ספר. שיחה עם חברו לנשק, האלוף יוסי בכר, גרמה לו להבין שהספר צריך לפנות לדרג מפקדי הפלוגות במערך השדה של צה"ל, שכן זהו "הדרג הפיקודי שבו מתרכז ניהול המגע עם האויב" (עמוד 18). לא מעט פרקים בספר מסתיימים ומתחילים בפנייה ישירה למפקד הפלוגה הקורא בספר.

קללה שמלווה את המלחמה

הספר שכתב הינו מסמך מקיף שכולל התייחסות כמעט לכל היבט של התופעה, הרקע ההיסטורי שלה, הסיבות להתרחשותה כמו גם הצעות כיצד לצמצם את נוכחותה בקרב כוחות צה"ל. במחקרו מבהיר המחבר כי סוגיית האש הידידותית מלווה כקללה את הכוחות הלוחמים בכלל הקרבות משחר ההיסטוריה, ותמשיך ללוותם. אחת הדוגמאות ההיסטוריות המרתקות שמופיעות בספר ומדגימות יותר מכל את הבלאגן וערפל הקרב, היא זו של הקרב בקרנסבס שבמערב רומניה, שהתרחש בשנת 1788 במסגרת המלחמה הטורקית-אוסטרית. אנשי כוח חי"ר מן הצבא האוסטרי שנתקל במחנה של כוח סיור שכן, ביקשו מחבריהם הסיירים מעט מן האלכוהול שהיה ברשותם. האחרונים סירבו ובמהלך הוויכוח, הופיע כוח פרשים אוסטרי שזוהה בטעות ככוח טורקי, בין היתר משום שהצבא הורכב מעמים שונים, איטלקים, סלאבים, אוסטרים ועוד. ריבוי השפות גרם לכך שצעקת עצור, "Halt", נשמעה כמו "אללה, אללה". עקב הבלבול הורה קצין בכיר על ירי ארטילרי לעבר המחנה. כעבור יומיים הגיעו לשם כוחות טורקיים, שלא נכחו כלל באירוע, ומצא וכ-10,000 הרוגים ופצועים.

במרכז: הרמטכ"ל אשכנזי מבקר את כוחות חטיבת גבעתי בעזה במהלך "עופרת יצוקה", (צילום: דובר צה"ל).

צה"ל כאמור, אינו פטור מקללה זו, ובשל היותו צבא המבוסס על שירות חובה ולא צבא מקצועי בהגדרתו, הוא חשוף לה אף יותר. לאחר מלחמת לבנון השנייה אמר מפקד זרוע היבשה דאז, האלוף בני גנץ, כי "סביבת הלחימה מורכבת ותהפוך להיות מורכבת יותר, דבר המגביר את פוטנציאל הדו"צ" (עמוד 27). במערכה הבאה, מבצע "עופרת יצוקה", נהרגו 11 לוחמים. שלושה מהם כתוצאה מפגיעת פגז טנק של צה"ל במבנה בו התמקם חפ"ק מח"ט גולני. באירוע נפצעו גם 29 לוחמים ובהם מפקד החטיבה, אבי פלדשלמרות פציעתו חזר לפקד על החטיבה בעזה. האם המבצע היה מוסיף להיחשב כמוצלח, תוהה עמידרור, לו היו נמנים בסופו כארבעים חללים מירי כוחותינו על כוחותינו? האם הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שלדברי עמידרור הביע עניין רב בספר, וקבע כי מדובר ב"ספר חובה למפקד הפלוגה"היה נחשב אז למי ששיקם את צה"ל לאחר 2006? הדבר היחיד שהשתנה מאז, מציין עמידרור, הוא קטלניות אמצעי הלחימה. לו היה אירוע דו"צ שכזה מתרחש במבצע "צוק איתן" היו נהרגים כלל החיילים בבית, משום שהפגז שנורה הוא קטלני בהרבה מזה שבו השתמש צה"ל ב-2009. 

למה זה קורה?

"כל אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו הוא ייחודי ואין אירוע זהה לו, אף שיש דומים לו. ממש כשם שאין קרב אחד זהה למשנהו", אומר עמידרור. לחימה היא סיטואציה מלחיצה, שבה פועלים הלוחמים בתנאי אי-ודאות, כשלרוב, תמונת הקרב שברשותם חלקית ולא ברורה. לו היו מראים בסרטי קולנוע קרב כפי שהוא באמת, הוא אומר, היה הצופה רואה רק עשן, או חייילים מאחורי מחסה, שומעים יריות ואינם מזהים במשך זמן רב מהיכן יורים עליהם. זוהי הסיבה שרוב החוקרים בצבאות בעולם, גורסים כי בכל פעם שהתרחש אירוע של דו"צ התברר שהיה קיים פער בהבנת "המודעות המצבית" של הכוחות המעורבים בו. כלומר, הבנת הכוחות: היכן הם נמצאים, איפה ממוקמים הכוחות השכנים ביחס אליהם והיכן נמצא האויב, היא המפתח לפתרון.

כוח נח"ל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

בחודש שעבר נשא שר הביטחון לשעבר, משה (בוגי) יעלון, הרצאה אודות מנהיגות צבאית במאה ה-21 בטקס הענקת הפרס על-שם יצחק שדה לספרות צבאית. יעלון ביקש להמחיש לקהל עד כמה התקדם צה"ל מבחינה טכנולוגית. לשם כך תיאר יעלון כיצד בראשית מלחמת לבנון הראשונה הוטל עליו כמפקד כוח בסיירת מטכ"ל לפעול כנגד כוח קומנדו סורי במרחב שכונה "המיוערת". המודיעין לגבי היעד ניתן להם לפנות בוקר, רגע לפני הכניסה ללבנון. היה זה תצלום אוויר מפוענח עדכני ככל שניתן, אבל לדבריו, אודות "האויב שהיה שם אתמול בעשר בבוקר. כשכוחותינו נכנסו לעזה ב"צוק איתן", לכוחות היה מודיעין של מה קורה עכשיו". השינוי, אינו נובע רק מן הקידמה אלא משום שהאויב הפך דינמי יותר.

ב-1982 כוח אויב שהתמקם בנקודה מסוימת יום קודם, היה עשוי בהחלט להישאר שם למחרת. כיום, מחבל שיופיע בבית בלב עזה הוא בבחינת "מטרת חטף", רגע הוא שם ורגע כבר לא. הדבר, מציין עמידרור, יוצר לחץ נוסף על הלוחמים לפעול מהר, לעתים על בסיס מידע חלקי. בספר מציג עמידרור אירוע שבו היה מעורב אחד מגדודי חטיבת הצנחנים במילואים שעליה פיקד במלחמת לבנון השנייה. "בעת לחימת גדוד הסיור ברחובות הכפר אל-עודייסה זיהתה תצפית של פלוגת הסיור מתחתיה שבעה לוחמים עם מדים, אפודים ופק"לים רצים. כיוון תנועתן של שבע הדמויות היה עם כיוון תנועת הכוחות ואולם לא במיקום ובתזמון המוכרים, אף שציוד הלחימה של החוליה נראה ציוד מצ'וקמק לא פתח הכוח באש. לפתע זיהה אחד הצלפים כי אחת הדמויות נועלת נעלי פומה אדומות בוהקות. הספק הוסר מבחינתו והוא ירה ופגע בבעל הנעליים האדומות, והמחבל נהרג. מסקנה: אל תצאו לקרב מצ'וקמקים" (עמוד 129). האירוע ההוא נגמר במזל גדול. לא פעם זה נגמר אחרת. באירוע אחר ספר, שהדגים את אותה המורכבות שאתה מתמודדים הכוחות, תואר כיצד, במהלך מבצע "חומת מגן", זיהה קלע בגדוד צנחנים סדיר דמות בחלון בית ונאלץ להחליט תוך שבריר שנייה אם לירות או לא. הוא ירה והרג קצין צה"ל בדרגת רב-סרן.

אין פתרון קסם, זולת השגת המשימה

בספר פירט המחבר שורה של תופעות שעשויות להתרחש ביחידה שחוותה אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו ובהם אובדן אמון במנהיגות מפקדי היחידה, בשרשרת הפיקוד שמעליה ובכוחות סיוע ובכוחות שכנים; אי-שמירה על ערך החתירה למגע עם האויב וזהירות מוגזמת. למעשה, מציין עמידרור, הסכנה האמיתית של אירועים אלו הם בכך שהם פוגעים באפקטיביות של הכוח. אבל תופעות אלו אינן מחויבות מציאות. כך למשל ציין, ספג אחד הגדודים בחטיבה, עליו פיקד נמרוד רגב, מספר רב של נפגעים בשני אירועים קשים: פגיעת הקטיושה בפלוגת המפקדה בכפר גלעדי ומקרה של ירי כוחותינו על כוחותינו שבו נהרג לוחם ונפצעו 12 נוספים. עם זאת, ציין עמידרור בגאווה, "לחימת הגדוד ויכולתו למלא משימות רבות נוספות לא נפגעו. רוח הלחימה, המקצועיות והמנהיגות של המג״ד ושל סגנו, מטה הגדוד ומפקדי הפלוגות, בצד לכידות הגדוד, הם שעשו את ההבדל" (עמוד 51).

גנרל ג'יימס מאטיס, גרס שאין פתרון טכנולוגי לתופעת הדו"צ, (מקור: ויקיפדיה).

אין לתופעת האש הידידותית פתרון קסם טכנולוגי. בספר מופיעה קביעתו של גנרל חיל הנחתים האמריקני, ג'יימס מאטיס (לימים שר ההגנה), כי לא ניתן לפתור את "בעיית הזיהוי הקרבי עם טכנולוגיה לבדה. בכל פעם שמתרחש ירי כוחותינו על כוחותינו, יש אדם – גורם אנושי – ששגה. התשובה היא ביחידות מגובשות ומאומנות היטב" (עמוד 149). כמו מאטיס, גם עמידרור אינו חסיד של הטכנולוגיה, ואף מזהיר מפני הישענות יתר עליה. אימונים, הטמעת לקחים (בהקשר לכך מלין עמידרור כי צה"ל אינו מיטיב לשמר את הידע ותחקירי האירועים בקרב היחידות) והשארתם של מפקדים בעלי ניסיון, שחוו אירועי דו"צ במערכת ובצבא הם הפתרון. בשיחה עמו הדגיש עמידרור שצה"ל דווקא יודע לשמר ואף לקדם מפקדים שתחת פיקודם התרחש אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו, ובתנאי שלא התרשלו ("במלחמות", הוא אומר, "לא טועים רק אלו שלא היו שם"). רק בסבב המינויים שהתקיים השבוע קודם לאלוף קצין שפיקד על גדוד צנחנים ב"חומת מגן", באירוע הדו"צ שהוזכר קודם לכן. הוא לא התרשל וניתן להעריך שבעקבות האירוע הוא ושכמותו צרובים במודעות לנושא, ומטיפים לזהירות, לצד הצורך לחתור למגע עם האויב. שכן, המסר העיקרי של עמידרור הוא שאסור שהדו"צ והחשש ממנו יפגע באפקטיביות המבצעית ויאט עד יסרס את הכוח. "דווקא השגת המשימה, מהר ככל שניתן, היא שתצמצם את כמות הנפגעים, וכתוצאה מכך גם את מספר נפגעי הדו"צ".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.11.2017)