"מבצע אנטבה מקוצר ומשופר" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מישקה בן־דוד, איש מוסד בעברו, הוציא מותחן ריגול חדש ומוצלח, שכולל את כל מה שהופך ספר כזה למוצלח כאן: הברחת נשק לאיראן, יחסיים משפחתיים מורכבים, קטעי מתח ופעולה סוחפים ורב־מרגלים אחד בלתי נשכח.

ישנם מותחני ריגול שעלילתם היא בחזקת פרק נוסף בסדרת ג'יימס בונד, שגיבוריה כל יכולים, הנבלים שבה הם רעים מכף רגל ועד ראש והסבירות שהאירועים המתוארים בה התרחשו קלושה עד בגדר מדע בדיוני.

אבל יש גם כאלו שהעלילה שלהם כמו יצאה מכותרות העיתונים, והם מתארת תרחיש שיכול היה להתקיים או שהתקיים בחלקו. עולם הריגול המתואר בהם אינו מלא במסיבות קוקטייל על גבי יאכטות, גיבוריו אינם טיפוסים קשוחים (שנראים כמו אל יווני) השייכים לחוג הסילון כי אם אנשים "אפורים", מקצוענים בתחומם אך גם כאלו שמפחדים וטועים. 

כזה הוא מותחן הריגול "תיק בלוגה" מאת מישקה בן־דוד (הוצאת תכלת, 2022). "האיראנים מצאו נתיב עוקף דרך הים הכספי, ומבריחים דרכו טילים במשאיות" (עמוד 185), בישר בספר ראש אגף המבצעים לראש המוסד. החשש הזה, הוא שמוליך את עלילת הספר כולה, ודי אם לרמוז שמבצע ההברחה אינו מנותק מתכנית הגרעין האיראנית, בכדי להפוך את הספר לעדכני, רלוונטי וככזה שמרגיש כמו הכותרות בעיתון של מחר.

"עיפרון שלא מפסיק לצייר"

בן־דוד, אשר שירת ב"מוסד" בתפקידי שטח, מודיעין ופיקוד, הוא כותב מוכשר שכבר הוציא מתחת ידו כמה ספרי מתח, וניכר שאת שחווים גיבורים הוא מבין "דרך הרגליים". גיבור ספרו החדש הוא אמנון זנזורי, בעברו "מפקד של ספינת טילים" (עמוד 138) ובהמשך קצין איסוף (מפעיל סוכנים) במוסד.

זנזורי הוא גיבור כריזמטי ורב עלילות. "אל תצנח על ההרים בכורדיסטן אם אתה לא מוכרח" (עמוד 20), הזהיר את אחד מעמיתיו. סיפרו עליו שמולא מוסטפא ברזאני עצמו סעד אותו, אבל זנזורי לא היה צריך בדיות בכדי להיות גדול מהחיים. "מוסטפא, אללה ירחמו, היה כבר בר מינן אז, זה היה מסעוד ברזאני, הבן שלו. ו'סעד' זו מילה של אשכנזים. עם רגל בגבס, על חמורים, יצאנו לתכנן את ההגנה על מוסול" (עמוד 20), סיפר. מפריך ומלבה את המיתוס באותה נשימה. 

במוסד הוא נחשב לאחד מטובי המפעילים. ראש האגף האמון על הפעלת סוכנים במוסד אמר עליו שאף שהוא הוא לעתים יוצר רושם "שהוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. זה רושם מוטעה. ובכל מקרה, הוא עיפרון שלא מפסיק לצייר" (עמוד 31). אבל אפילו הוא לא דמיין את המשימה שהטילו עליו הפעם, לגייס ולהפעיל כסוכן את כרמל, בנו בכורו.

כרמל, מהנדס מערכות שחי בבאקו (ובעברו חובל בחיל הים, כאביו לפניו), פיתח מערכת שמשבשת מערכות מכ"ם ימיות והופכת את הספינה שהיא מותקנת בה לבלתי־נראית הלכה למעשה. ומכאן שהיא מושלמת למבריחי סחורות למיניהם, בין שיהיו אלה העוסקים בציד דג הבלוגה שאינו חוקי (ומכאן שם הספר) ובין שאלו מבריחי מערכות נשק לאיראן.

אך המשימה אינה פשוטה כלל וכלל שכן, כרמל, שנשוי לזארה, מוסלמית שיעית, כאוב ופגוע לאחר שהמדינה סירבה להתיר לאשתו לגור בישראל, ולתפיסתו, אביו, בעל הקשרים וההשפעה, לא התאמץ באמת בכדי לסייע לו במצוקתו. המפגש בין השניים מעלה רגשות, חשבונות לא פתורים וכאב גדול.

כדי שבכל זאת, לצד העיסוק ביחסים בתוך המשפחה, יהיה גם מותחן ריגול, הרי שכרמל, למרות משקעי העבר, נחלץ לסייע, והתגלה כאיש מבצעים יצירתי ונועז לא פחות מאביו. המודיעין שהשיג העיד על נתיב הברחה חדש וחמור מכך שמוברחים בו וחומרים שעלולים להוות סכנה ברורה ומיידית על ישראל. מערכת הביטחון נדרשת למעשה לסוג של "מבצע אנטבה מקוצר ומשופר" (עמוד 250), הכולל פעולה משותפת של המוסד וצה"ל בזירת הים הכספי המרוחקת.

כאן ניכר שהמחבר בקי גם בנבכי הצבא, שכן הוא שירטט דמויות אמינות שסביר שישנן באמת. כך למשל, הוטל תכנון הפעולה הצבאית על כתפיו של אל"מ יוחאי גדרון, שעבר לאמ"ן לאחר שפיקד על סיירת צנחנים.

מצד צה"ל הטיל יוחאי את המשימה על שייטת 13, יחידת הקומנדו הימי, עליה פיקד חברו, אל"מ יניר גל. לשניים "היה עבר מבצעי משותף, מהימים שפלגה של השייטת בפיקודו של יניר הנחיתה בחופי לבנון כוח של סיירת הצנחנים בפיקודו של יוחאי ואספה אותו, על הרוגיו ופצועיו, אחרי שהשלים את משימתו" (עמוד 251). 

מבצעים שכאלה (כמו מבצע "שלכת" ואחרים) היו בעבר והרמיזה עליהם, כמו גם על תקיפות של חיל האוויר בסוריה כנגד ההתבססות האיראנית, מוסיפה לאמינות של הספר ולריאליזם של העלילה. המבצע המשותף של לוחמי המוסד והשייטת הוא שיאו של הספר, אבל כדי גלות כיצד הסתיים וכיצד נפתרה הדרמה המשפחתית צריך לקרוא את הספר.

רומן הריגול האחרון

את הספר הקדיש בן־דוד לסופר המתח המנוח אורי אדלמן. לאחר שפרש מן המוסד למד בן־דוד תסריטאות. עבודת הגמר שלו בקורס זכתה בפרס ואדלמן, שנכח בטקס הענקת הפרס הציע לו להפוך אותו לספר. כך, למעשה, נולד מותחן הריגול הראשון שכתב בן־דוד, "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002). 

הספר היה הצלחה גדולה והוא עדיין, בעיני, מותחן הריגול הטוב ביותר שנכתב כאן (ואחד הטובים בז'אנר גם ברמה הבינלאומית), שהצליח לשלב בין היותו מותחן פעולה מהודק לבין סיפור עם עומק ואמירה משמעותית על המציאות העכשווית. 

גדי, גיבור הספר, שירת בעברו "כקצין צנחנים" (עמוד 330) ופיקד על "החוליה", צוות נבחר של לוחמי המוסד לפעולות מיוחדות. הוא נדרש לחלץ את אחד מפקודיו שיצא על דעת עצמו להתנקש בפעיל חזבאללה בכיר, בן דמותו של עימאד מורנייה, בביירות

כמו בספר הנוכחי, שילב בן־דוד בספר קטעי פעולה אמינים שהזכירו פעולות שיוחסו למוסד במציאות. באחד מהם נצמד גדי, רכוב על אופנוע וחמוש בתת־מקלע מיני־עוזי, אל רכב ובו פעילים בארגון החזית העממית ואז "מרסס את היושבים מלפנים" (עמוד 57) ונמלט, מותיר מאחוריו מחבלים הרוגים.

לצד העלילה המותחת ביקש אז בן־דוד להעביר מסר משמעותי יותר. "עם שלא יודע לכבד את הגיבורים שלו, לא יהיו לו גיבורים" (עמוד 319), ציטט בספר פתגם רוסי ישן, ורמז לביקורת המוגזמת והלא הוגנת של הציבור בישראל על משרתיו במערכת הביטחון. 

בספרו האחרון, הוא אמנם הצליח המחבר לארוג עלילה מותחת שתופסת את הקורא ואוחזת בו עד לסופה, אך נראה שלא כלל בו גם אמירה כזו או אחרת על החברה והמדינה. 

מנגד, בעמוד התודות (זהירות, ספוילר!) הנחית הסופר מכה על קוראיו הנאמנים ובישר שזהו רומן הריגול האחרון שהוא מתכוון לכתוב. אף שיש לו עוד רעיונות רבים, העניין שלו בנושא מוצה. יש לקוות שאת ההבטחה הזו, כמו ההבטחות הרבות שהבטיח בשעתו גיבור הספר, אמנון, לבנו, הוא לא יקיים.

"הבושה תסייע לנו להתגבר על הפחד" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו שב אל"מ אלון מדנס לשכם בימי האינתיפאדה השנייה, ותיאר קרב שעליו פיקד כסמג"ד בצנחנים. הספר טומן בחובו תובנות רבות על פיקוד, דוגמה אישית ולחימה בשטח בנוי ומורכב, אך בעיקר מדגיש הספר את חשיבותה של תחושת האחריות של המפקדים לרמת הביצוע של צה"ל.

הספר "הקרב במוצב הדיסקוטק" (הוצאת כריכה, 2022) שכתב אל"מ (מיל.) אלון מדנס. לכאורה, הספר שכתב עסק באירוע שהתרחש בפברואר 2003, במהלכו תקפו שני מחבלים מארגון "החזית העממית" מוצב של גדוד הצנחנים 202 בעיר שכם, שכונה "הדיסקוטק" משום שבעבר שימש כמועדון לילה פלסטיני. אבל רק לכאורה.

אף שהאירוע המרכזי בספר הוא סיפור הקרב, הרי שבפועל, תוארה בו הלחימה האינטנסיבית שבה היו נתונים אז כוחות צה"ל בכלל וחטיבות החי"ר הסדירות בפרט. מעט מאוד ספרים נכתבו על התקופה, ובודדים בלבד נכתבו בידי אלו שלחמו בה. ומכאן חשיבותו של הספר.

מבצע "חומת מגן" הסתיים רק כשנה קודם לכן ומאז היה הגדוד נתון בתעסוקה מבצעית בלב העיר שכם. מדנס, ששימש אז כסגן מפקד הגדוד, תיאר בספר את השגרה המבצעית, את המעצרים והפשיטות שהתרחשו לילה לילה ביהודה ושומרון, את העומס, הלחץ והפחד.

לא רק במבצעים התקפיים עסקו אז הכוחות. גם המחסומים, הסיורים ושאר הפעולות ההגנתיות שביצעו אז הכוחות הטילו עומס כבד על הלוחמים ועל המסגרות היחידתיות. הלחץ שבידיעה שאם נכשלת, עשויים מחבלים מתאבדים לחדור ללב המדינה ולבצע פיגוע, היה גדול. 

הספר מספק המחשה לדילמות המוסריות שעמן התמודדו מפקדי ולוחמי צה"ל, כתוצאה מן הפעילות בלב האוכלוסייה האזרחית. שירתי אז בצנחנים, בגדוד מקביל, והקריאה בספר החזירה אותי (כפי שאני בטוח שתעשה לשאר בני דורי) לאותם מקומות, מראות וחוויות שתוארו בספר.

מדנס, בצנחנים מיומו הראשון בצה"ל, הוא קצין עתיר ניסיון קרבי. לוחם ומפקד בשנות השהייה בלבנון, שפיקד על הפלוגה המסייעת של הגדוד במבצע "חומת מגן", במהלכו כבשו חטיבות גולני והצנחנים את העיר שכם. "עם תחילתה של ההתקפה הובלתי עם מחלקות הסיור והמרגמות של הפלוגה מהלך רגלי שנועד לפתוח את ציר השומרונים עד לשכונת ראס אל־עין, לטהרו מאויב ולאתר בו מכשולים בטרם ייכנסו כוחות הגדוד הממוכנים" (עמוד 127). הוא ולוחמיו נקלעו לקרבות רבים עם המחבלים, חלקם בטווחים קצרים מאוד.

במהלך שירותו נפצע שלוש פעמים ועל האופן שבו פיקד על הפלוגה המסייעת בגדוד 202 במבצע "חומת מגן", עוטר בצל"ש אלוף פיקוד המרכז. בהמשך שירותו שימש בין היתר כמפקד גדוד 101 בחטיבה וכמפקד חטיבה מרחבית בגבול לבנון. את הספר כתב בעת חופשת הפרישה מצה"ל בעודו מתמודד עם מחלת הסרטן (שממנה, למרבה המזל, החלים).

הפעלת הכוח רמסה את בניין הכוח

דווקא אז, בעיצומה של הלחימה החליט מפקד החטיבה דאז, אל"מ אביב כוכבי (לימים הרמטכ"ל), לקיים תרגיל חטיבתי. במשך שנות האינתיפאדה השנייה, כתב המחבר, "ובעיקר מתקופת מבצע חומת מגן ואילך, "הפעלת הכוח" בצבא היבשה רמסה את "בניין הכוח" ודחקה אותו לשוליים" (עמוד 41).

זו, ציין, הייתה אחת הסיבות המרכזיות לתוצאות המאכזבות של כוחות היבשה בלחימה במלחמת לבנון השנייה. כשלוקחים בחשבון את המלחמה שפרצה שלוש שנים אחר כך, "ההתעקשות של המח"ט כוכבי לקיים את התרגיל החטיבתי, הייתה מקצועית, ראויה ומדויקת" (עמוד 41).

אבל התרגיל גם גרם לכך שחלק ניכר ממפקדי הגדוד, ובהם המג"ד, סא"ל מיקי אדלשטיין, ומפקדי הפלוגות, עזבו את הגזרה לשבוע והותירו בה סדר כוחות מצומצם תחת פיקודו של מדנס. למרות היעדרות המפקדים החליט מפקד החטיבה המרחבית שומרון, אל"מ הראל כנפו, שעשה שנים ארוכות בצנחנים, על מבצע מעצרים חטיבתי באותו שבוע. הגישה שלו הייתה ברורה – הטרור לא מתחשב באילוצי גרף התרגילים של צה"ל. 

המונח "ערפל קרב" קיבל משמעות כפולה

באחד הלילות, בעת שהיה בתדריך למבצע שקיים המח"ט, כנפו, קיבל מדנס דיווח על ירי מחבלים על מוצב הדיסקוטק שאותו החזיקה פלוגת החוד הגדודית.

בדיעבד התברר כי שני מחבלים ביקשו לנצל את הערפל ששרר בגזרה ולתקוף את המוצב. אולם השניים קרבו אל המוצב בדיוק כאשר סגן מפקד פלוגת החוד החליט לתרגל את חייליו בתרחיש של התקפת מוצב. הצעקות ותנועות החיילים במוצב גרמו למחבלים לחשוב שהתגלו והם פתחו באש. מן הירי נהרג לוחם, סמ"ר עידן סוזין. בהמשך חילופי האש נהרג מפקד מחלקה בפלוגה, סגן אמיר בן אריה, ונפצעו שני לוחמים. 

מדנס עזב את התדריך ודהר עם רכב החפ"ק שלו לעבר המוצב, כשלמעשה אינו יודע בדיוק מה התרחש. "אותו פלוני שאי שם בהיסטוריה טבע את המונח "ערפל קרב", כנראה נדרש גם הוא להילחם בהר גריזים בזמן ערפל כבד, שכן באותם רגעים המונח "ערפל קרב" קיבל משמעות כפולה" (עמוד 152).

כשנסע בג’יפ הממוגן חש מגוון של תחושות ובהן פחד, צער ותסכול על הנפגעים שהיו ואולי גם יהיו, אך בעיקר תחושת בושה. חשש שמה "יבייש את הפירמה".

עם הגיעו למוצב, כתב, "כשעול הבושה גבר על מועקת הפחד, גמלה בראשי ההחלטה לצאת אל התופת ולחתור למגע עם המחבלים עד לחיסולם" (עמוד 153). הוא ואנשיו פרקו מהג'יפ וחברו לכוח פלוגת החוד במבנה. "החלטתי להוביל את מהלך הטיהור מתוך הבנה שעתה אני הוא מפקד האירוע ושכל האחריות מוטלת על כלפיי" (עמוד 157), הסביר.

מדנס הוביל חולית סריקה קטנה, שכללה את קשרו האישי וקצין נוסף, שהקיפה את המבנה בניסיון לאתר ולהרוג את המחבלים. הכוח נע תוך השלכת רימונים וירי לנקודות חשודות. בעת שטיפס על קורה בכדי לעבור לצדה השני של החומה שהקיפה את המבנה והפרידה בינו לבין מטע עצי זית, נורה לעברו צרור יריות. הכדורים, כתב, "חלפו ממש בסמוך לאוזני השמאלית. ביני לבין הקשר" (עמוד 167).

הקצין שהיה עמו, מ"מ מהפלוגה המסייעת, השיב באש ויתכן שאף פגע במחבל. מדנס השליך רימון נוסף והפעם השהה את השלכתו, כך שלמחבל לא תהיה שהות לגלגל אותו לעברם בטרם הפיצוץ. למזלם, כתב, "הרימון הושלך כראוי ונפל מעברה השני של הגדר. נצמדנו מכווצים לחומת האבן, וכעבור שתי שניות נשמע פיצוץ עז ממש מעלינו" (עמוד 168).

"קדימה לטפס" (עמוד 168), צעק מדנס והשלושה טיפסו על הקורה, כתב, "בהמטירנו אש לחזית" (עמוד 168). המחבל נהרג. בסמוך למוצב נמצאה בוטקה שבה על־פי החשד הסתתר המחבל הנוסף. מדנס והקשר שלו ירו לעברה והשליכו לתוכה רימון. ואכן, שם אותרה גופתו לבסוף. נראה שנהרג בראשית הקרב בידי קלע מפלוגת החוד של הגדוד.

למרות תנאי הפתיחה הקשים, הצליח הכוח בפיקוד מדנס להפוך את הקערה על פיה ולהרוג את המחבלים. עם זאת, כמאמר הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, האירוע היה בחזקת "תאונה שרק חיכתה להתרחש". למרות שמרגע שהחלה הלחימה פעלו הצנחנים למופת, כתב, הרי שלנוכחות הקבועה בלב שכם יש מחיר. האויב לומד את צה"ל, את שגרת כוחותיו, ומזהה בקלות יחסית שינויים כמו צמצומים בהיקף הכוחות. 

ניצחון מרשים בקרב, כשלצידו טרגדיה

הרמטכ"ל משה (בוגי) יעלוןגם הוא קצין צנחנים מנוסה, ביקר בזירת הקרב וסיכם את האירוע במשפט לקוני וקולע: "מדובר בניצחון מרשים בקרב, כשלצידו טרגדיה ואובדן גדולים" (עמוד 189).

בסופו של הספר ניתח המחבר את הקרב ואת השגיאות שאירעו במהלכו. אין לחימה ללא טעויות, על האפס. "יש למחול לכולם על טעויות שנעשו בשדה הקרב – אך אין למחול למי שיסרב ללמוד מטעויות אלה!"(עמוד 216), קבע.

כפי שתיאר ברגעי הקרב הדרמטיים בראייתו, הבושה היא הכוח המשמעותי שמניע מפקדים, בכל הרמות. "כל עוד הבושה מקננת בנפשם של הקברניטים, אזי יש מקום לאופטימיות. הבושה תסייע לנו להתגבר על הפחד מהתמודדות בקרב ומהסתערות. לחלופין, הבושה תדכא את רצונם של הכושלים לאחוז בכיסאם ובתפקידם. ברגע שהמפקדים בצה"ל יאבדו את הבושה, נמצא את עצמנו עם צבא שמסתתר מאחורי יישובי הספר במקום לתמרן בחזיתם" (עמוד 217).

מדנס הוציא מתחת ידו ספר מרתק וכתוב היטב, הטומן בחובו תובנות רבות על פיקוד, דוגמה אישית ולחימה בשטח בנוי ומורכב. אך בעיקר מדגיש הספר את חשיבותה של אותה תחושת אחריות (בושה, כינה זאת מדנס) של המפקדים לרמת הביצוע של צה"ל. בלעדיה לא נצליח כאן במקום הזה.

החלטה לא מושלמת בזמן, עדיפה על פתרון מושלם באיחור | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בשנים האחרונות כוחות היבשה נדרשו פחות ללחימה בהיקף נרחב ועצים בעימות מוגדר וצברו ניסיון בעיקר בביטחון שוטף. כדי שתעמוד להם היכולת, בסדיר ובמילואים, לקבל החלטות טובות בשדה הקרב, עליהם לעבור אימונים שהמתווה שלהם לא יהיה סגור וסדור באופן המקבע את המתורגל. תובנות מספרו החדש של אלישיב שמשי קבלת החלטות בשדה הקרב.

כבר כמה עשורים שתא"ל (מיל') אלישיב שמשי עוסק בחקר מלחמות ומבצעי צה"ל ומפרסם ספרים מאירי עיניים המנתחים עקרונות לחימה ורמות פיקוד. בספרו החדש "קבלת החלטות בשדה הקרב" (הוצאת משרד הביטחון, 2022), שמשי בחר לנתח נושא שהוא תכלית תפקידו של המפקד בלחימה. "קבלת החלטות נכונות", קבע, "היא המפתח להצלחה בשדה הקרב".

במהלך השנים תלו מפקדים רבים את אי־הצלחתם בשדה הקרב בחוסר מזל. "ההצלחה", אמר ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, "היא עניין של מזל – יעידו על כך כל אלה שלא הצליחו". (עמ' 14). אך ההצלחה בקרב, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר רא"ל יגאל ידין, אינה תולדה של מזל בלבד אלא גם של נוהל קרב טוב, וגורמים נוספים ובהם מיומנות הכוח, אופן פעולת האויב וכאמור, איכות ההחלטות של המפקד.

המחקר הראה כי במציאות הדינמית של שדה הקרב, שמחייבת את המפקד והכוח להגיב לשינויים והתרחשויות במהלך הלחימה, "קבלת ההחלטות השכיחה הייתה אינטואיטיבית. כלומר ההחלטות התקבלו בהליך קצר ומהיר שבו התבססו על ניסיונם ועל האינטואיציה שלהם. מפקדי קו האש, החשופים יותר לסיכונים ולאי ודאות, קיבלו יותר החלטות אינטואיטיביות, בייחוד בשטחים בנויים ובצמחייה סבוכה שבהם התאפיינה הלחימה בהיתקלויות מטווחים קצרים וחייבה תגובה מהירה" (עמ' 15). המחבר מצא שגם בדרגי הפיקוד הבכיר, למרות תהליכי החשיבה השיטתיים, "השלימו מפקדים את התהליך בהחלטות אינטואיטיביות" (עמ' 15).

"בשדה קרב דינמי ומשתנה", כתב, "אין מצב של ודאות מוחלטת, מפקד שמחפש ודאות מוחלטת מחפש את הבלתי אפשרי. ככל שמפקד נמצא בחוסר ודאות לגבי המתרחש סביבו, כך גדלה ההסתברות שהחלטותיו תהיינה מוטעות ומחירן יהיה גבוה יותר. לכן השאיפה של כל מפקד היא לצמצם את אי הוודאות ולקבל תמונת מצב בהירה ככל האפשר, שעל בסיסה אפשר יהיה לקבל החלטות ראויות" (עמ' 24). עם זאת, כמאמר הגנרל ג'ורג' פאטון, מטובי המצביאים במלחמת העולם השנייה, "החלטה שאינה מושלמת אך מבוצעת מיד, היא רבת־ערך יותר מפתרון מושלם המבוצע באיחור".

שמשי, שעוטר בעיטור המופת על גבורתו כמג"ד שריון במלחמת יום הכיפורים, בחן את קבלת ההחלטות דרך כמה זוויות ובהן הלחצים שמופעלים על המפקד בקרב, מלכודת המחויבות להחלטה קודמת, גם כשזו הפכה למתאימה פחות, והשפעת מיקום המפקד על קבלת ההחלטות שלו. גם הקדמה הטכנולוגית משפיעה על יכולת המפקד לקבל החלטות, אך אף שמערכות השו"ב תורמות להפחתת ערפל הקרב, הן מגבירות את עומס המידע על המפקד, עלולות להפוך אותו לתלוי בהן, וכלל לא בטוח שהן מקילות עליו להחליט.

"החליט על דרך פעולה שונה בתכלית"

את המחקר שמשי ביסס על מאות ניתוחי קרבות והחלטות מפקדים בקרבות אוגדתיים, חטיבתיים, גדודיים ופלוגתיים שערך במהלך השנים. כך למשל, תיאר כיצד במלחמת יום הכיפורים, ב־13 באוקטובר 1973, הטילה אוגדה 252 על גדוד הצנחנים 202 להיערך להגנה על צומת הצירים "יורה"–"נווה" מפני התקפת שריון. המג"ד סא"ל דורון רובין, שעשה את כל שירותו בצנחנים, שימש בתפקידו שלושה חודשים בטרם פרצה המלחמה והספיק לאמן את כל הרמות בגדוד תוך שימת דגש על אימון המפקדים. "גדוד 202 הוא אוטונומי, הוא אינו תלוי באמא חטיבה", נהג לומר לאנשיו.

למוחרת תקפה חטיבת שריון מצרית את הצומת. רובין "החליט להמשיך להגן על הציר למרות התקפת השריון האדירה, כאשר את הפער ביחסי הכוחות יצמצם על ידי הפעלה מסיבית של אוויר, ארטילריה ומרגמות" (עמ' 264). נוסף על כך הוא פעל למיצוי האמל"ח שברשותו, ובכלל זה רכבי תול"ר, מטולי נ"ט, ומרגמות ומחלקת טנקים שסיפח. במהלך הלחימה חשש המג"ד מכיתור כוחותיו. לכן במקום להמתין בהגנה בצומת הצירים, הוא החליט "על דרך פעולה שונה בתכלית, לקחת סיכון ולבצע התקפת נגד על האויב" (עמ' 265). בהוראתו, מחלקת השריון וצמד התול"רים תקפו והשמידו טנקים ומשאיות של החטיבה המצרית.

במקביל אוגדה 252 שלחה את גדוד השריון 46, בפיקוד סא"ל דוד שובל, לתפוס שטחים שולטים על ואדי מבעוק. "הכוחות ירו על שריון האויב מצפון ומדרום לוואדי ואליהם נוספו אש ארטילרית ותקיפות מטוסי חיל האוויר. השריון המצרי ספג מכה קשה בוואדי מבעוק והתקפתו נעצרה"(עמ' 265). את עיקר ההתקפה בוואדי מבעוק בלמו כוחות השריון, בייחוד גדוד 46, והאש מנגד. המג"ד רובין קיבל שורה של החלטות נכונות ומקצועיות שאפשרו לו ולגדוד הצנחנים בפיקודו להגן בהצלחה על הצומת.

כ־40 שנים מאוחר יותר לחם אותו גדוד במבצע "צוק איתן" ברצועת עזה. על גדוד 202, בפיקוד סא"ל יעקב (קובי) ולר, יוצא פלוגת הנ"ט של הצנחנים, הוטל על לאבטח את האגף הדרומי של חטיבת הצנחנים, שפעלה לאתר ולהשמיד פירי מנהרות ותשתיות אמצעי לחימה בפאתי העיר ח׳אן יונס. הגדוד שהה בשטח שנשלט מרכס ומבניינים גבוהים, והאויב פתח בירי מקלעים וטילי נ״ט לעבר העמדות שתפס הגדוד. המג"ד "יזם מהלך לשינוי המצב והחליט לבצע פשיטה על השטח השולט" (עמ' 218). הגדוד כבש כמה בתים, ואז הבין המג"ד שבתים סמוכים ממזרח "עלולים לסכן א‏ותו והחליט אינטואיטיבית להרחיב את הפשיטה לעבר הבתים האלה" (עמ' 220). הפשיטה הייתה מוצלחת – "מתחם הלחימה של האויב נפגע קשה וכמה לוחמי אויב נהרגו" (עמ' 220).

בהמשך הלחימה, לאחר שהגיע מידע מודיעיני על מתחם אויב נוסף, הבין המג"ד כי "האויב עלול להיערך מחדש לתקיפת כוחות החטיבה, ולכן החליט להקדים לתקוף אותו כדי שיהיה עסוק בהגנה על עצמו" (עמ' 221). בשלב זה בלחימה האויב לחם באופן נחוש, והמג"ד התקשה לגבש לעצמו את תמונת הקרב. "מהדיווחים המקוטעים שקיבל הוא הבין שמתנהל קרב קשה, שכמה מחבלים נהרגו, אך היו גם נפגעים בקרב לוחמי הגדוד" (עמ' 221). לכן הוא נע במהירות קדימה "כדי לראות מקרוב מה קורה בשטח, משם יוכל לקבל החלטות להמשך הלחימה" (עמ' 222). שם ולר והמח"ט אל"ם אליעזר טולדנו הפעילו כוחות שריון והנדסה שסייעו לסיים את הלחימה במתחם.

הצנחנים "הרגו לוחמי חמאס, הרסו תשתיות לחימה ואמצעי לחימה ולקחו שלל רב" (עמ' 222). ולר, אם כן, היה מפקד שיזם, חתר למגע וקיבל החלטות באופן שהציב את האויב כל העת בעמדת מגננה. 

המחבר השכיל לנתח בספר גם החלטות מפקד במבצעים המיוחדים. בפרק אחד ניתח את החלטת סרן דב בר, מפקד פלגה בשייטת 13 שהוביל את אנשיו לפשיטה על האי גרין במלחמת ההתשה, להמשיך בביצוע המשימה למרות עיכוב ניכר של הכוח בשחייה אל היעד עד להשלמתה בהצלחה. פרק אחר ניתח את החלטת סרן שאול מופז, שפיקד על סיירת צנחנים בפשיטה לעומק סוריה במלחמת יום הכיפורים, שלא להמשיך בביצוע המשימה לאחר שהכוח הונחת במקום הלא נכון והתגלה בידי הסורים.

"אימונים בכל הרמות וטיפוח רוח לחימה"

שמשי כינס בספרו רבות מן התובנות שגיבש בספרים קודמים וניתח היטב את התפקיד המרכזי, אולי החשוב ביותר, של המפקד בקרב. עם זאת, כשם שציין המחבר, ראוי לעמוד על חשיבות הניסיון ליכולת המפקד לקבל החלטות טובות במהירות בקרב. עד לאנתיפאדה השנייה צברו מפקדי השדה של צה"ל ניסיון קרבי ניכר בפשיטות ומבצעים, ניסיון שסייע להם לקבל החלטות בלחימה. כך למשל העיד תא"ל (מיל') משה (צ'יקו) תמיר שהוא ופקודיו בחטיבת גולני הגיעו ללחימה ביהודה ושומרון "עם המון ניסיון מלבנון ועם הרבה ביטחון ביכולת".

עם זאת בשנים האחרונות כוחות היבשה נדרשו פחות ללחימה בהיקף נרחב ועצים בעימות מוגדר, וצוברו ניסיון בעיקר בביטחון שוטף, שבו החיכוך עם האויב קטן יחסית ויתרונם עליו הוא מוחלט. מכאן שהניסיון הקרבי שנצבר בדרג הטקטי קטן. ניסיון זה נצבר ונשמר בשעתו רק במערך המילואים. ב־1973 מג"דים כמו יוסי יפה מחטיבת הצנחנים "חוד החנית" הגיעו למלחמה כשבאמתחתם ניסיון כמג"דים במלחמת ששת הימים. עם השנים פחת חלקם של כוחות המילואים במערכות ולכן גם ניסיונם פחת.

הדרך לגשר על הפער ההולך ומתפתח בניסיונם של המפקדים אינה לחפש אחר מלחמות שבהן המפקדים ירכשו ניסיון. הפתרון, שיושם גם בעשור השקט שבין מלחמות קדש וששת הימים, טמון באימונים רלוונטיים, מדמי מציאות. לא בכדי כתב לאחרונה הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, כי "לקח מרכזי ממלחמת לבנון השנייה הוא הצורך במוכנות גבוהה ומיידית למלחמה, בדגש על אימונים בכל הרמות וטיפוח רוח לחימה".

כדי שלמפקדים, בסדיר ובמילואים, תהיה היכולת לקבל החלטות טובות בשדה הקרב עליהם לעבור אימונים שהמתווה שלהם לא יהיה סגור וסדור באופן המקבע את המתורגל. בשעתו כתב רובין שדווקא האימון הוא "הזמן והמקום להיכשל ולבחון, לנסות ולהעז, כך שמטרת האימון היא להביא כל מצב לקצהו, עד לנקודת הקיצון, עד גבול המותר וההגיוני". ולכן כדי ללמד את המפקדים להחליט ואז ליישם פתרון מקצועי לפי התו"ל, יש לקיים תרגילים שמאפשרים להיכשל וללמוד. השאלה היא אם אנחנו כצבא מאמנים כך את אנשינו.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

"במלחמה הרי אין מועד ב'" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

באוטוביוגרפיה שכתב, תיאר הרמטכ"ל והשר לשעבר שאול מופז, את שירותו הצבאי בצנחנים ואת הדרך שעבר עד לפיקוד על צה"ל כולו, וכלל תובנות רבות שרלוונטיות למפקדי צה"ל גם כיום. במלחמה קבע, "אין מועד ב'", ובכל עימות "צריך לנצח".

הקריירה הפוליטית של רא"ל (מיל.) והשר לשעבר שאול מופז, כפי שהעיד בעצמו, היתה לא מוצלחת במיוחד. הוא, כך טען, התקשה להבין את רזי העולם הפוליטי ולכן נכשל לא פעם. יתכן, אבל הקריירה הצבאית שלו היא סיפור הצלחה מרשים שראוי לספרו ומפקדי צה"ל יכולים ללמוד ממנו תובנות רבות.

ספרו, "המסע הישראלי שלי" (הוצאת ידיעות ספרים, 2022), הוא אוטוביוגרפיה מרתקת, כתובה היטב, שנוגעת בקורא ומחברת אותו לאירועים ולכותב. הספר בנוי באופן כרונולוגי מראשית חייו ועד לפרישתו מן הזירה הפוליטית, דרך התחנות המרכזיות של חייו. לאורכו הקפיד על נימה עניינית ביחס לרבים מהאישים שעמם היו לו חיכוכים במעלה הדרך. לא פעם, באופן שנדיר במקומותינו, אף הכה על חטא והודה שטעה בהתנהלותו מול אדם כזה או אחר.

מופז, שנולד בשנת 1948 בטהרן, עלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן תשע. המשפחה השתקעה באילת וחוותה את קשיי הקליטה, המחסור והעוני. הוא נשלח הרחק מהבית לבית הספר החקלאי בנהלל, כדי לקבל את החינוך הטוב ביותר. תיאור עזיבתו את הבית הוא אולי הקטע המרגש ביותר בספר.

ה"נהללי"

עם גיוסו לצה"ל בשנת 1966 התנדב מופז לצנחנים. "לפני כל ארוחה עשינו שכיבות סמיכה, טיפסנו על חבל ומשכנו בחבל. בלטתי ביכולת שלי לטפס על חבל בגובה ארבעה מטרים בעזרת ידי בלבד. כשהרס"פ שאל אותי מאיפה אני, לא ידעתי מה להשיב לו: מטהרן? מאילת? מנהלל? בסופו של דבר עניתי "מנהלל", כי קישרתי את השאלה ליכולותי בידיים. אז נקבע לי השם "נהללי", שהסב לי גאווה כאילו זכיתי בפרס נובל. היש תואר מכובד מ"נהללי?" נהללי הוא הגשמת שני חלומות: להיות בן נהלל – ולהיות ישראלי" (עמוד 30), כתב.

במלחמת ששת הימים היה לוחם בגדוד 890 ולחם בכפר שאן כנגד הצבא המצרי. במלחמת ההתשה, בשנת 1969, פיקד כמ"כ בצנחנים על מארב בארץ המרדפים ששינה את מסלול חייו. באותה עת כבר נכשל בניסיונו השלישי להתקבל לקורס הקצינים, אך לא התייאש. "עשיתי לעצמי, במוחי, שיחת מוטיבציה אישית ברוח זו: אני לא אוותר; אני עוד אחזור לכאן; אני לא פחות טוב מאף אחד אחר; אני לא פחות טוב מהקצינים בפלוגה; אני אהיה קצין כמו החבר'ה מנהלל" (עמוד 40), סיפר. באותו לילה נתקל המארב בחוליה בת שישה מחבלים. בניגוד לתו"ל, כתב, "בהחלטה של רגע, שנועדה לעצור את המחבלים ולא לאפשר להם לברוח, פיצלתי את המארב" (עמוד 41).

בשעתו תיאר הרמטכ"ל אביב כוכבי, שהיה פקוד של מופז בצנחנים, את התו"ל כעריץ והדגיש לפקודיו כי אף שעליהם לדבוק בתורה, בתרגולות ובטכניקות עליהם לדעת כי "במקום שזה צריך שינוי או לזרוק את זה לפח לגמרי ולאמץ גישה אחרת לגמרי, דעו לעשות גם את זה" (לוי, 2021). וזה בדיוק מה שמופז עשה. הכוח בפיקודו הרג את מרבית המחבלים ומפקדיו המליצו לקבלו לקורס קצינים. השאר היסטוריה.

הוא היה מ"מ ומ"פ בגדוד 890 במלחמת ההתשה, ובמלחמת יום הכיפורים כבר פיקד על סיירת צנחנים בפשיטה בעומק סוריה. הכוח ארב לשיירה מחיל המשלוח העיראקי ומלכד גשר. "המארב פגע במשאיות, הגשר התרומם, הטנק נדלק והמוביל נפגע. החיילים העיראקים נפגעו ונהרגו" (עמוד 59). לימים התברר כי חיל האוויר לא תקף את השיירה לאחר מכן. עצם שליחת הכוח למשימה, מבלי שתכלול משימת תקיפה אוחרת שתשמיד את השיירה שנעצרה, מעיד על נתק של החיל מצרכי הצבא ומשימותיו, בעומק ובתחום הפעולות המיוחדות (בר־יוסף, 2021, עמ' 213). זהו כשל מערכתי של צה"ל ששב וחזר גם במערכות נוספות.

בפשיטה הבאה התגלה הכוח בידי הסורים וחולץ בזכות עוז רוחו של טייס המסוק, יובל אפרת. לאחר המלחמה, במלחמת ההתשה במובלעת הסורית, נכשלה יחידה מובחרת בפשיטה על מוצב סורי. המשימה הוטלה על סיירת הצנחנים בפיקודו. "הצלחנו להתגנב למוצב הסורי תחת ירי ארטילרי שגרתי, הסתערנו על העמדות, הרגנו כארבעה סורים ופגענו גם בתגבורת שהגיעה, פוצצנו את המוצב וחזרנו על עקבותינו. עמדנו במשימה" (עמוד 66), כתב.

ממלחמת יום הכיפורים למד כי "תוצאות מלחמה אי־אפשר לשנות. צריך לעשות הכול כדי להיות מוכנים וערוכים אליה. במלחמה הרי אין מועד ב'" (עמוד 69). לימים, גם כרמטכ"ל, קבע כי "בכל עימות צריך לנצח – כך בלבנון, שהפכה לארץ המבצעים, וכך באיו"ש" (עמוד 181).

במבצע אנטבה שימש כאחד מסגניו של סא"ל יוני נתניהו בסיירת מטכ"ל. לתפיסתו, "החלטת הממשלה לשלוח לוחמים לחלץ בני ערובה במרחק כ־4,000 ק"מ מגבולות ישראל, למבצע שכל כך הרבה סימני שאלה ריחפו מעליו, היא שדרשה אומץ לב" (עמוד 77). מהמבצע למד מהם "אומץ לב מדיני ונועזות צבאית – ומה כוחו של השילוב ביניהם" (עמוד 79).

גם הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, שהשתתף במבצע כחלק מכוח חטיבת גולני, חשב כמותו. "הפשיטה הראשונה שלי כמ"פ, שהיתה בפתחלנד למרגלות כפר שובא, למרות שלא קרה בה כלום, משמעותית בעיני יותר מאנטבה, שהגיבורים האמיתיים שלה הם לא הלוחמים אלא אלה שאישרו את המבצע. היום אני מבין את עוצמת האחריות, אני תופש מה הם לקחו על עצמם. אז לא הייתי מודע לזה. מה שכן ריגש באנטבה זו התחושה של שליח מצווה" (בקר, 1998, עמ' ב3), סיפר.

אתו ללבנון

מבצע ליטני מונה למפקד גדוד הצנחנים 202, שמפקדו הודח בשל מספר תקלות, ונדרש לשקם את הגדוד. הוא השקיע מאמץ באיתור, פיתוח וטיפוח מפקדים טובים ובנה אימון עצים לגדוד ששיאו בתרגיל מוצנח. כמג"ד, נראה היה שידו בכל, "הוא נכח בכל תרגיל, הכיר כל חייל, ירד לסופו של כל פרט" (דרוקר ושלח, 2005, עמ' 45).

התוצאות לא איחרו להגיע. אולם המבחן האמיתי היה בינואר 1979, במבצע "מנורה", פשיטה שביצעו כוחות מחטיבות גולני והצנחנים על יעדי מחבלים בלבנון, בה פיקד על כוח מהגדוד שחצה את נהר הליטני ותקף יעדי מחבלים ברמת ארנון. "כשכל הכוחות נערכו, פתחנו באש. ירינו "מפתחות קיר", טילים שנורים ממרחק של כ־150 מטר ופותחים קירות. אחריהם היינו אמורים לרוץ לכיוון המבנים ולזרוק מטעני גור, חומר נפץ יצוק עם השהיה שמפיל חדר על יושביו. אלא שבטרם הספקנו לעשות זאת, מאחד המבנים החלו לברוח נשים וילדים. עצרנו את האש, הרחקנו אותם למחסה, ורק אז פוצצנו את המבנים" (עמוד 85). הכוחות הרגו 16 מחבלים, פוצצו עשרה מבנים, הרסו אמצעי לחימה ונסוגו.

בהמשך פיקד על חטיבה בגבול לבנון (ואף עבר עם משפחתו להתגורר בצפון) ולחם כמח"ט במלחמת לבנון הראשונה. בשנת 1984 מונה למפקד בית הספר לקצינים. היתה זו עבורו סגירת מעגל אישית ומקצועית, כמו גם תפקיד שאותו ראה כאחד המשמעותיים ביותר בקריירה שלו. גם שם השקיע בבחירת וטיפוח המפקדים. "אני זוכר במיוחד את גל הירש, שהגיע מסיירת צנחנים וסיים את הקורס בהצטיינות. כשהחלטתי שהירש יישאר להדריך בבה"ד 1 – במקרה זה לקחתי לא מהחמאה, אלא מהשמנת של השמנת" (עמוד 104).

בשנים 1986־1988 פיקד על חטיבת הצנחנים. נאמן לתפיסתו, לפיה איכות היחידה "תלויה באיכות המפקדים" (עמוד 107), מינה מופז "את הטובים ביותר לתפקידי פיקוד בחטיבה. השמות מדברים בעד עצמם: בני גנץ, אלעזר שטרן, ג'רי גרשון, ישראל זיו, יחיאל גוזל, אביב כוכבי, גדי שמני, גל הירש, רוני אלשיך, יאיר גולן, מאיר כליפי" (עמוד 107). רבים מהם העידו שמופז היה אחד המפקדים שהכי השפיעו עליהם.

כמח"ט הצנחנים, במאי 1988, פיקד על פשיטה שביצעה החטיבה על בסיס החזבאללה במיידון, שבלבנון. "באור ראשון אישרתי למג"ד 202 לפתוח באש טנקים ולהתקדם לתוך הכפר. המלחמה החלה" (עמוד 114). הכוחות פעלו היטב. "הסתכלתי מקרוב על הלוחמים, שלרובם היה זה הקרב הראשון בחייהם. היו שם גילויי אומץ לב מרשימים. הכוחות פעלו בתיאום כמעט מושלם, שבא לידי ביטוי בשפה המשותפת, בשיתוף הפעולה עם השריון בהובלת המ"פ עומרי שדה, בכיוון המסוקים, בארטילריה המדויקת. חשבתי לעצמי, שהבחירה הקפדנית של האנשים וכל האימונים הקשים מוכיחים עכשיו את עצמם. קטפנו את פירות ההשקעה. הייתי גאה בכוח שלי ובטחתי בו" (עמוד 115), כתב.

הצנחנים הרגו כ־50 פעילי חזבאללה בפשיטה. לאחר מכן נמנע הארגון מלפעול מכפרים שאינם מיושבים וממאחזי פעולה קדמיים גלויים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון, המשמשת לו מקור תמיכה. פשיטות בהיקף גדול הפכו יעילות פחות בלחימה בדרום לבנון.

במקומן, לצד פעילות הביטחון השוטף, נשען צה"ל, עד לנסיגה בשנת 2000, בעיקר על הפעלת אש מנגד (אווירית וארטילרית בעיקרה). בנוסף, בהמלצת מפקדי שדה ובהם תא"ל ארז גרשטיין, שמופז העריך מאוד (מאז שכמג"ד בגולני תחת פיקודו, הוביל גרשטיין ב־1991 כוח שחיסל חוליית מחבלים בלבנון), ביצעו כוחות מיוחדים פשיטות ומבצעים מיוחדים (ערן, 2007, עמ' 224־225).

"נגיע לכל מקום"

ב־1998, לאחר שפיקד על אוגדת הגליל ואוגדת איו"ש ושימש כמפקד פיקוד הדרום, ראש אג"ת וכסגן רמטכ"ל, בחר בו שר הביטחון דאז, אלוף (מיל') יצחק מרדכי, כמחליפו של הרמטכ"ל ליפקין־שחק. היתה זו בחירה מפתיעה שכן סגן הרמטכ"ל הקודם, האלוף מתן וילנאי, נחשב לבכיר האלופים ולמועמד ה"בטוח".

כרמטכ"ל נדרש להתמודד עם שורה של אתגרים ובהם הנסיגה מלבנון, שצה"ל בפיקודו השלים במהירות וללא נפגעים, ואתגרי בניין כוח. הוא יזם תהליך רתימה וסוציאליזציה בצבא כדי להשיג הסכמה בין־מדרגית רחבה לתכנית הרב־שנתית שיזם. התכנית, "צה"ל 2000", כללה שינויים ארגוניים רבים, ובהם הקמת אגף המבצעים, אט"ל והפיכת המפח"ש לזרוע היבשה, הקמת חטיבת התקשוב ובהמשך את הקמת אגף התקשוב (פינקל, 2020, עמ' 453).

בנוסף, בלט בכך שקידם נשים לעמדות מפתח בצבא. "היה חשוב לי לתת הזדמנות לנשים בצה"ל. ידעתי שהתהליך יהיה ארוך, ושייקח זמן לָארגון להטמיע אותו ולהבין שמעתה הוא על סדר היום שלנו" (עמוד 202), הסביר ותיאר כיצד החל בתהליך שסופו, ביום מן הימים, הוא שוויון מלא. "אין לזה גבול. אישה יכולה להיות בתפקידי לחימה, בתפקידי מטה, בתפקידים טכנולוגיים, הכול פתוח בפניה. חתרתי לתוכנית מקיפה שמתחילה בתהליך הקליטה של החיילות, נמשכת בפתיחת מסלולי שירות ומסלולי הכשרה פונקציונליים עם אופק, ומסתיימת בתפקידי קצונה בכירים" (עמוד 203), קבע בצדק.

האתגר המרכזי של כהונתו היה, ללא ספק, האנתיפאדה השנייה, אולי המלחמה הקשה ביותר שבה לחמה ישראל מאז מלחמת לבנון הראשונה. בדומה לספריהם של קצינים בכירים רבים, גם הוא בחר להמעיט בתיאור אירועים פחות מוצלחים, וחבל. גם אי־דיוקים קלים שמהם סובל הספר פוגמים באיכותו. ועדיין, מהאירועים המרכזיים, גם מאלו שבהם נמתחה עליו ביקורת, הוא לא ברח והודה בשגיאות.

כך למשל, בכל האמור באירוע קבר יוסף באוקטובר 2000, שבמהלכו תקפו חמושים פלסטינים את מתחם הקבר וצרו עליו. לוחם משמר הגבול מדחת יוסף נפצע מאש צלף פלסטיני ודימם למוות. מפקדי צה"ל התלבטו בין ניסיון חילוץ שעלול היה להביא לנפגעים נוספים מקרב חיילי צה"ל והפלסטינים, או לחלופין, להסתמך על כוחות הביטחון הפלסטיניים שיחלצו את הפצוע. שתי אפשרויות גרועות. האפשרות השנייה נבחרה, אולם עד שיוסף חולץ הוא מת מפצעיו. כל ההסברים, הודה מופז ביושר, לא משנים "את העובדה, שעזבתי את המקום בתחושה שחרב עלי עולמי. לא הצלחנו בפינוי חייל פצוע, ואין דבר שנוכל לעשות כדי לתקן את זה. תיאור של חייל המדמם למוות, בעוד צה"ל מתלבט איך לפנות אותו, הוא פגיעה בערכים הבסיסיים ביותר של הצבא והחברה" (עמוד 251).

את העימות עם הפלסטינים, כתב, צה"ל ראה מגיע. את שנת 2000 הוא הגדיר כשנת המוכנות לעימות. הצבא השקיע במיגון, באימון כוחות ותרגילי מפקדות, וכן ברכש אמצעי לחימה, כדי להיטיב את מוכנותו ללחימה. למרות זאת לקח זמן עד שצה"ל החל לפעול בחופשיות ביהודה ושומרון ובעזה. הקושי לזהות נכון את האיום, להגדיר מצב (גל טרור, עימות מוגבל או מלחמה), לגבש מענה ולפעול הוא אתגר שצה"ל מתמודד אתו גם כיום.

את הביטחון להפעיל את הכוחות בלב השטח הבנוי קיבלו הדרג הצבאי הבכיר, ומופז בראשו, ממפקדי השדה שדחפו לפעולה (פינקל, 2020, עמ' 228), ומשורה של הצלחות מבצעיות שרשמו הכוחות בפיקודם (תמיר, 2012, עמ' 4).

בסוף פברואר 2002, בזכות תחושת המסוגלות ששידרו מפקדי השדה, שנטעה ביטחון במטה הכללי, "נכנסו כוחות צה"ל למחנות הפליטים: חטיבת גולני בהובלתו של צ'יקו תמיר פעלה בג'נין; חטיבה 35 בפיקודו של אביב כוכבי, בבלאטה; חטיבה 933 בפיקודו של יאיר גולן, בטולכרם ובנור א־שאמס; גבעתי, בהובלתו של עימאד פארס, פעלה נגד המחרטות שייצרו את הקסאמים ברצועת עזה. כל החטיבות פעלו בזהירות, בנחישות ובדרכים יצירתיות, כל אחת בגזרתה ובהתאם למאפייניה. כך, לדוגמה, חטיבה 35 עברה מבית לבית באמצעות דיסקים שפערו פתחים בקירות ודילגה על המלכודות שהוטמנו בדרכים, בעוד גולני הגיעה מכמה כיוונים. בכל אחת מהדרכים הצליחו החטיבות להרוג עשרות מחבלים ולתפוס מעבדות, חגורות נפץ, מטענים, מלכודות וטילי קסאם" (עמוד 283). לדבריו, הפשיטות שידרו מסר ברור: "נגיע לכל מקום, ומחנות הפליטים לא יהוו מסתור לפעולות טרור" (עמוד 283).

ההצלחות במבצעים אלו סייעה לפיקוד הבכיר של הצבא ולדרג המדיני בקבלת ההחלטה על מבצע "חומת מגן", שהוביל, כמאמר סא"ל (מיל.) ד"ר אלי מיכלסון "לשינוי תודעתי בתפיסת הפעולה של צה"ל כנגד הטרור הפלסטיני" (לסלוי, 2022, עמ' 12). המבצע היה לנקודה הארכימדית שממנה והלאה הלך צה"ל מפעולה לפעולה עד שהכריע את טרור המתאבדים באנתיפאדה השנייה (סיבוני, 2010, עמ' 96).

הלקח המרכזי העולה מן הספר הוא שבמלחמה, כמאמר מופז, אין אפשרות למועד ב'. יש להשקיע באנשים, לטפח מפקדים ולקדם את הטובים ביותר. לצד זאת, הדגיש את חשיבותם של האימונים, שעליהם להיות קשים, יעילים, מבוססי תו"ל ומדמי מציאות ומחוברים למתארים ולתכניות האופרטיביות ככל שניתן.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וסרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש".
המחבר מבקש להודות לאל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ ולסא"ל (מיל.) אבירם רינג על הערותיהם הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

"שדה הקרב אינו סולח על שגיאות" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הביוגרפיה המצוינת שכתב גנרל הנחתים ג'ים מאטיס הוא סיפורו של מי שבכל רמה, ממ"מ ועד למזכיר ההגנה, לחם, פיקד וקיבל החלטות מתחתית הטקטיקה ועד למרומי האסטרטגיה. תובנותיו ולקחיו החכמים רלוונטיים לכל מי שעוסק במקצוע הצבאי, משום שכפי שקבע "שדה הקרב אינו סולח על שגיאות".

החודש יצא "אות קריאה "כאוס"" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2022), הספר המצוין שכתב גנרל הנחתים בדימוס ומזכיר ההגנה האמריקני לשעבר, ג'ים מאטיס, בסיוע פרנסיס "בינג" ווסט סופר וקצין נחתים לשעבר שלחם בווייטנאם.

ניכר שזהו ספרו של מפקד קרבי מעולה שבו תיאר את מסלול השירות שלו בנחתים ממפקד מחלקה ועד למפקד פיקוד המרכז האמריקני ובהמשך כמזכיר ההגנה בממשל טראמפ. הוא השכיל לשלב בו תובנות מן המסד הטקטי ועד לטפח האסטרטגי, בנוסף ללקחים על מנהיגות, פיקוד והובלת אנשים.

מאטיס הוא מפקד חושב ולומד, ומהקריאה בספר ניכר הדגש שהוא שם, בדומה לגנרל פאטון בשעתו, על חובת המפקד לקרוא וללמוד היסטוריה צבאית, והרבה. "כל מפקד שטוען כי "הוא עסוק מדי מכדי לקרוא" הולך למלא שקים בגופות חייליו, תוך שהוא לומד לפקד בדרך הקשה" (עמוד 54), קבע. 

תבוסתן או נחת אבל לא שניהם

ב־1972, לאחר לימודיו בקולג׳ הוסמך מאטיס, שהתגייס לעתודה האקדמית, כסג"מ בחיל־הנחתים. ככוח ימי, כתב, "הנחתים מאורגנים לעלות על סיפון אוניות ולנחות בחופים עוינים" (עמוד 24).

לאחר מכן עבר "שבעה חודשים באימון בסיסי בקוונטיקו. חריג בין כל הזרועות, מכשיר חיל־נחתים את כל אחד מקציניו קודם כל כקצין חי"ר" (עמוד 22). בהמשך יעבור כל נחת, במידה ולא ימשיך במסלול פיקוד בחי"ר, הכשרה בבית ספר מקצועי ויהפוך לטייס, לקצין לוגיסטיקה, או לתפקיד מקצועי אחר. אבל לפני כל אלה, ציטט את אחת מאמרות השפר של החיל, "כל נחת הוא בראש ובראשונה רובאי" (עמוד 22). 

יתרה מכך, כתב, החיל מלמד את קציניו הצעירים שכל דבר שיעשו במהלך שרותם, לא משנה באיזו דרגה או תפקיד, "משפיע על הטוראי בקצה התוקף את האויב" (עמוד 23).

בתום הכשרתו כקצין חי"ר הוצב מאטיס כמפקד מחלקה בגדוד. אחד המ"פים חנך אותו בהכוונת אש סיוע וארטילריה. בתרגיל האחרון החונך נתן למאטיס לפעול באופן עצמאי לחלוטין. האש שהכווין פגעה היישר במטרה. המסר היה ברור: "תן אמון בכפופים לך לאחר שאימנת אותם" (עמוד 26).

כבר כמ"מ ומ"פ גיבש לעצמו מאטיס מספר כללי אצבע למנהיגות. "הראשון הוא יכולת (competence): הצטיין ביסודות; אל תחפף בעבודתך – עליך לשלוט בה – וזה תקף בכל רמה ככל שאתה מתקדם" (עמוד 27). נתח את עצמך זהה חולשות ושפר אותן. "תרגל שוב ושוב. הלוחמים שלך בונים עליך" (עמוד 27). זכור, כתב, "כקצין אתה צריך לנצח רק בקרב אחד – לזכות בלב חייליך. זכה בליבם, והם ינצחו את הקרבות הבאים" (עמוד 28).

כשפיקד על לשכת גיוס של הנחתים יזם שורת תהליכים כדי להעלות את אחוזי הגיוס במרחב שעליו היה אחראי. אף שהרפורמה שהנהיג הצליחה היא חייבה את פקודיו לעבוד יותר. אחד מהם התלונן על יום העבודה הארוך וסירב לקחת על עצמו נטל נוסף. "אתה יכול להיות תבוסתן או שאתה יכול להיות נחת, אבל אתה לא יכול להיות שניהם" (עמוד 33), השיב מאטיס וסיים את הקריירה של האיש בחיל.

מבצעים מתנהלים במהירות האמון

ב־1990 מונה למג"ד חי"ר בנחתים. הוא חש מלא מרץ ומוכן לתפקיד. "התמחיתי בהפעלת תמרון ואש ובמבצעים אמפיביים – הבסיס לכל קצין נחתים" (עמוד 35). למלחמת המפרץ הוקפץ הגדוד מאימון שאפשר למאטיס להכיר את אנשיו ולדעת "איזה מפקד יתאים לאיזו משימה" (עמוד 37). לדבריו, "המפתח להכנה למי שטרם חווה קרב היה הדמיה. המטרה הייתה להבטיח שכל לוחם "נלחם", נפשית ופיזית, עשרות פעמים לפני שאי פעם ירה את הכדור הראשון שלו בקרב" (עמוד 42).

על גדודו הוטל לפרוץ את מערך המוצבים העיראקי. המח"ט שלו ייעץ לו: "אל תיתקע בהתקפה אפילו פעם אחת. אם דבר אחד אינו עובד, שנה לדבר אחר; החלף כל הזמן הילוכים, אל תאבד מומנטום. אלתר" (עמוד 40). יש בגישה דמיון לקביעתו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, יוצא גולני, לפיה את התמרון יש לבצע "במקסימום כוח, מינימום זמן, רצוי גם עם הרבה מאוד תחבולה".

מאטיס, ברוח מפקדו ונוכח ההערכה שבפריצה יפגעו כמחצית מחיילי הגדוד, דרש מקציניו שתכנית האש לתחילת המתקפה תהיה קטלנית במיוחד. לאחר שהאש תופעל על היעדים, אמר, "אני רוצה שהכל ימות, כולל התולעים" (עמוד 42). 

ב־24 בפברואר 1991 החלה המתקפה הקרקעית. לאחר שהארטילריה והסיוע האווירי פגעו ברצועת ההגנה העיראקית הראשונה וכוחות נחתים הבקיעו את קו המוצבים, הוטל על גדוד הנחתים של מאטיס, צוות קרב גדודי שכלל כוחות חי"ר על גבי נגמ"שים ושריון, להבקיע דרך רצועת ההגנה השנייה. "באימונים הפריצה המהירה ביותר ארכה 21 דקות. בקרב הנוכחי עשינו זאת ב־11 – החזרות הבלתי נלאות השתלמו" (עמוד 46).

בהמשך הלחימה, כתב, העביר את השליטה על הגדוד לקצין מטה, "על מנת שאעבור לפקד מלפנים על ההתקפה הגדודית" (עמוד 241). הוא עשה כן משום שהבין שאף שהמקום הטוב ביותר לשלוט ממנו, כמאמר תא"ל גיא חזות, קצין צנחנים, בשעתו בהרצאה לצוערי בה"ד 1, הוא מאחור, הרי ש"המקום הטוב ביותר לפקד הוא מלפנים". האתגר הוא במציאת האיזון הנכון בין השניים. היעד, מיותר לציין, נכבש במהירות בסיוע אש מטוסי קרב.

במהלך קרב ההתקדמות חלף צוות הקרב הגדודי דרך מחצבה. מאטיס, המג"ד, היה עם הכוח הקדמי בשדרה הגדודית, כאשר לפתע מצא עצמו תחת אש טנקים ומקלעים שירו כוחות צבא עיראקי שהיו ערוכים בחזית. במקביל, פלוגה עיראקית של חי"ר ממוכן, שהיתה מוסווית במחצבה, תקפה את הרכבים האחרונים בשיירה, פלוגת המפקדה. העובדה שמ"פ המפקדה, סגן ג'ף הוקס ורב־סמל קנדל האף, בוגר מלחמת וייטנאם, אימנו את כל אנשי הפלוגה, חובשי התאג"ד, הטבחים, הנהגים, החבלנים, הפקידים, ומכונאי הרכב, ללחום כלוחמי חי"ר השתלמה.

"הם פגעו ברכב אויב בזמן שהמרגמות שלנו ירו בו־זמנית לדרום ולצפון על האויב שבמחצבה וזה שבחזיתנו. ככל שהעיראקים הגיחו, טבחים וחבלנים הגיבו במרץ עם מקלעים ועם מטולי רקטות נגד טנקים שנטרלו את כלי הרכב העיראקיים" (עמוד 48). הקרב הסתיים בתוך 12 דקות.

לאחר הקרב שאל המח"ט את מאטיס מה למד. "שנינו ידענו שהנחתים שלי חילצו אותי במחצבה" (עמוד 49), כתב מאטיס, והשיב שלמד. טוב, ענה המח"ט והלך. המסר היה ברור.

לאחר הפיגוע במגדלי התאומים מאטיס פיקד על "כוח משימה 58", שהוטס במסוקים מספינות הצי באוקיינוס ההודי לאפגניסטן כדי לפתוח חזית נוספת לעבר קנדהאר. "כל דור נלחם בכלים שעיצבו הדורות שקדמו לו. כך היה לי ב־2001 ארגז כלים שלא היה ניתן להעלות על הדעת במלחמות קודמות. כמה מפקדים ופוליטיקאים עדיין דמיינו את הנחיתה באיוו ג'ימה כשדיברו על נחיתה מהים. ברגע שאדמירל מור הצביע במפה על אפגניסטן המרוחקת מאות מיל מכל חוף, ידעתי שאוכל נחות שם עם אלפי נחתים" (עמוד 73). 

לדבריו, "מההתחלה ועד הסוף נדרשו לצוות שלנו מהצי, מהנחתים, מהצבא, מהכוחות המיוחדים וממשרד החוץ 28 ימים בלבד לעבד, לתכנן, לרתום ולבצע את הפלישה לאפגניסטן" (עמוד 76). מבצעים, כתב, "מתנהלים במהירות האמון" (עמוד 155).

זהו לקח שכוחו יפה תמיד, בכל האמור בתיאום בין כוחות, זרועות וחילות. בנוסף, אף שרוח הלחימה ונחישות הגייסות יהיו תמיד הרכיב המשמעותי ביותר, הכשירות המקצועית קובעת חלק מהותי מהיכולת לבצע, והדבר מקבל משנה תוקף בכל האמור בכוחות יבשה. כמאמר ביטוי רווח בצה"ל, "רוח הלחימה קובעת את התוצאה, אך המקצועיות קובעת את המחיר". מי שרוצה לבצע במחיר נמוך יחסית, מוטב שישקיע בכשירות ובאימון הכוחות.

הבנה משותפת של "למה, ומדוע"

את ספרו חילק מאטיס לשלושה חלקים: הראשון עסק בחוויותיו בעת שפיקד באופן ישיר על חיילים, השני במצביאות ומנהיגות והשלישי באסטרטגיה.

בפקודה, קבע, "המידע הקריטי זו 'הכַּוָּנַה' |המטרה| שלך המסתכמת בביטוי "על מנת"" (עמוד 56). היכולת של מפקד להבהיר אותה לפקודיו היא שתאפשר להם לפעול בעצמאות מתואמת, המבוססת "על הבנה משותפת של "למה, ומדוע" של המשימה, והיא המפתח שמאפשר תעוזה" (עמוד 56).

בכל האמור באסטרטגיה הוא התרשם מאוד מהאופן שבו במלחמת המפרץ הגדיר הנשיא ג'ורג' בוש האב, ששירת בשעתו כטייס קרב בצי במלחמת העולם השנייה, "מצב סיום ברור ומוגבל והשתמש בדיפלומטיה להקים קואליציה שכללה בעלות ברית שמעולם לא נלחמו לצידנו בעבר. הוא הקשיב לנקודות מבט מנוגדות והנחה את ההכנות בלי להעליב או למדר אף בעל עניין, אך בלי לוותר כהוא זה על מטרתו האסטרטגית" (עמוד 50).

תחת הנהגתו החכמה, כתב, "לא הייתה משימה שסבלה מ"התרחבות זוחלת", משימה שהתרחבה עד שיצאה משליטה" (עמוד 50). זהו, ציין, כלל שארצות הברית לא הקפידה לשמור עליו בעתיד.

הספר שהוציא מתחת ידו (כאמור, בסיוע ווסט) הוא מסמך מרתק, כתוב היטב (שתורגם כהלכה בידי אורן האס), מלא לקחים רלוונטיים ותובנות למפקדים בכל דרג.

מאטיס שהוביל גדוד נחתים, כוח משימה ואוגדה לקרבות בעיראק ואפגניסטן (ושוב בעיראק), שינן לעצמו כל העת כי "שדה הקרב אינו סולח על שגיאות" (עמוד 102) ופעל בהתאם. ספר נקי מהתייפייפות וחירטוטים של מי שהבין את השינויים באופי הלחימה אך ידע שטבע המלחמה לא השתנה.

היוזמה, הדבֵקות במשימה, חדות המחשבה הן שיביאו את הניצחון | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסיבות שונות, ובעיקר משום שנמנע מהעיסוק במקומו בהיסטוריה והמרדף אחר הקרדיט, לא זכה הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון להכרה הראויה לו עוד בחייו. הביוגרפיה שנכתבה אודותיו נועדה לתקן זאת.

ישנם מפקדים שאף שפיקדו ולחמו בצמתים מרכזיים, ואף שפיקדו מלפנים, גילו קור רוח, יוזמה ונחישות, רשמו הצלחות נוכח תנאים קשים והובילו שינויים, כמו נדחקו ממקומם הראוי בהיסטוריה ובמורשת הקרב. במקרה של רא"ל בדימוס דן שומרון, הרמטכ"ל ה־13 של צה"ל, זה קרה כי האיש היה פשוט צנוע מדי.

הספר "מנהיגות שקטה" שכתב אל"מ (מיל.) ד"ר זאב דרורי (ידיעות ספרים, 2016) נועד לתקן זאת והוא מהווה ביוגרפיה מקיפה ומעמיקה שמתארת את סיפור חייו של שומרון מילדותו ועד לערוב ימיו. 

שומרון, ששמו שובש בצבא משימרון, נולד וגדל בקיבוץ אשדות יעקב. הוא "התגייס ב־1955 לצנחנים, שם מצא את מקומו הטבעי" (עמוד 38), לחם במלחמת סיני, השתחרר ושב לשירות. כמפקד כוח סיור לחם במלחמת ששת הימים ועוטר על גבורתו בעיטור המופת.

במלחמת ההתשה פיקד על גדוד הצנחנים 890, והוביל את לוחמיו בפעולת כארמה, במרדפים בבקעת הירדן ובפשיטות. לאחר שאחד הסמלים בגדודו, שנכשל שוב ושוב בבחני הכניסה לבית הספר לקצינים, הצטיין כשפיקד על מארב בבקעה שנתקל והרג חמישה מחבלים, דאג שומרון כי יתקבל לקורס. הסמל, לימים רמטכ"ל צה"ל, היה שאול מופז.

"תזכור שהחיילים מסתכלים עלינו"

במלחמת יום הכיפורים הוא פיקד על חטיבת השריון 401 בקרבות הבלימה בסיני. בתום הלילה הראשון למלחמה נותרו בחטיבתו 23 טנקים כשירים ללחימה מתוך כמאה. לימים אמר כי "ההפתעה במלחמת יום כיפור לא היתה בתחום המודיעין אלא בתחום ההכרעה, בתחום התודעה וההבנה" (עמוד 157). 

בבוקר ה־11 באוקטובר פגש במקרה המחבר (שהיה סמג"ד 890), בשומרון שעמד ליד עוקב מים והתגלח מחוץ לחפ"ק הפיקודי בג'בל חשיבה. "אני שחזרתי מפשיטה מפשיטה לילית על חניון טנקים מצרי, נקראתי לדווח בחפ"ק הפיקודי. הייתי מלוכלך, מלא אבק וחול מפעילות הלילה ופני לא ראו תער כבר ימים ארוכים" (עמוד 143). למי יש זמן להתגלח? שאל דרורי את מי שהיה בשעתו המג"ד שלו בצנחנים.

"שמעתי על הפשיטה המוצלחת הלילה, וזה מה שחשוב באמת. אבל תזכור שהחיילים מסתכלים עלינו, ואנחנו חייבים לשמש דוגמה אישית. המראה החיצוני, מעט סדר ומשמעת, הקרנת ביטחון ושליטה במצב, שליטה בקולך גם במצבים קשים, הם שעושים את ההבדל בין ניצחון לכישלון בשדה הקרב!" (עמוד 143), השיב שומרון נחרצות.

בהמשך הוביל שומרון את החטיבה בהצלחה בקרבות שריון, בכיתור הארמייה השלישית וכיבוש נמל עדבייה. פקודיו, ובהם האלוף (מיל.) עמנואל סקל שלחם תחתיו כמג"ד, העידו שהיה מח"ט מעולה.

"אנחנו יוצאים ל־4,000 קילומטר"

לאחר המלחמה מונה לקצח"ר וביולי 1976 הוטל עליו לפקד על הכוח שנשלח לחלץ את בני הערובה באנטבה. שומרון היה האיש שבכוח אישיותו שכנע את הממשלה כי צה"ל יכול לבצע את המשימה, ונשא על כתפיו את מלוא האחריות להצלחתה.

כמפקד כוח הפשיטה, שכלל כוחות מסיירת מטכ"ל וחטיבות הצנחנים וגולני, הבהיר לחייליו לפני ההמראה כי עליהם לזכור "שזכותו של כל יהודי או ישראלי לקבל את הגנת האומה" (עמוד 196). "אנחנו יוצאים ל־4,000 קילומטר, אין שום יחידה או כוח שיוכלו לעזור לנו, אנחנו לבד, אבל אנחנו הכוח הכי חזק בשטח" (עמוד 196), אמר שומרון לאנשיו וצדק. הכוחות נחתו, הפתיעו, הרגו את המחבלים וחילצו את בני הערובה בהצלחה.

אף ששומרון זכה לפרסום רב (בסרטים גילמו את דמותו אריק לביא וצ'רלס ברונסון) ולימים מונה לרמטכ"ל, נראה היה כי לא היה להוט אחר הקרדיט. לימים טען כי מיותר להתווכח על מי עשה מה, משום שהנושא המשמעותי היחיד הוא אופן קבלת ההחלטה על המבצע.

לאחר מכן התעקש (תוך ויתור על קידום לדרגת אלוף) ומונה למפקד אוגדה 162, משום שהאמין כי כדי להתקדם וגם כדי להיות איש מקצוע טוב יותר עליו לפקד על אוגדת שריון.

לאנשיו אמר כי "תוכניות המלחמה שעל גבי הניילון, טובות עד לרגע שבו מתחיל הקרב. על המפקדים לחיות ולחוש את השטח, את נתוני המודיעין והאויב ולפעול בגמישות, בהתאם לתנאים המשתנים. היוזמה, הדבֵקות במשימה, חדות המחשבה, הגמישות ביכולת התמרון ומהירות התגובה של כל מפקד ומפקד הן שיביאו את הניצחון" (עמוד 217). זהו מסר שלמרות הקדמה הטכנולוגית ומערכות השליטה המתקדמות שתומכות את המפקדים, נותר רלוונטי ותקף.

"צבא קטן וחכם"

בשנת 1987, לאחר שהיה מי שניסה להעליל על שומרון ולמנוע את מינוי לרמטכ"ל, בחר שר הביטחון דאז, יצחק רבין, בשומרון, אותו הכיר מאז מבצע אנטבה, כמי שיחליף בתפקיד את הרמטכ"ל משה לוי ("מוישה וחצי"). 

כרמטכ"ל הוביל שומרון את צה"ל בשורה של תהליכי בניין כוח תחת הסיסמה "צבא קטן וחכם". אחד הבולטים שבהם היה ההצטיידות בחימוש המונחה המדויק (חמ"מ) והקמת יחידות הנ"ט מורן ומגלן. עוד מימיו כקצח"ר, האמין שומרון כי "יסוד התנועה – היה ונשאר גורם ההכרעה במלחמה, וזאת על אף התפתחות והתעצמות יסוד האש בשנים האחרונות" (עמוד 211). בשדה הקרב המודרני, קבע, כוחות היבשה צריכים יכולת להפעיל אש מדויקת לטווחים גדולים בהיקף ניכר.

אל"מ (מיל.) בני בית־אור, "שהכיר והעריך את דן עוד מתקופת שירותם המשותף בצנחנים" (עמוד 310), פיקד אז על אגד 214, והיה אחראי על הקמת יחידות החמ"מ של כוחות היבשה. לדבריו, "תמיכתו של דן שומרון בפיתוח מערך החמ"מ בצה"ל תרמה רבות לקיום מערכת מבצעית חשובה זו" (עמוד 311).

יחידות אלו הפכו למכפיל כוח של זרוע היבשה ורשמו הישגים מבצעיים מאז ברצועת הביטחון בלבנון, ובהמשך גם במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים ברצועת עזה.

"עם מי נחיה כאן?"

צה"ל בפיקודו ניצב בפני שורה של אתגרים מבצעיים. הגדול שבהם היה האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בשלהי 1987. אז נדרש צה"ל לראשונה להתמודד עם ההתקוממות העממית הפלסטינית בשטחים. כרמטכ"ל, שומרון הודה שהצבא "אינו יכול לחסל מאבק אלים של אוכלוסייה אזרחית. הצבא יכול להוריד את רמת ההתנגדות והפעילות של ההתקוממות לדרגה נמוכה ביותר" (עמוד 366).

אין בכך כדי לומר שהצבא לא פעל כנגד הטרור במגוון דרכים, חלקן יעילות יותר (ובכלל זה פעולות סיכול ממוקדות) וחלקן פחות, אך שומרון הבין את ההכרח שבשמירה על צביונו המוסרי של צה"ל ואת מגבלות הכוח.

"יש הלוחצים כל הזמן ללכת נגדם בכאסח; אך אני חושב גם על העתיד. על השאלה: עם מי נחיה כאן? אני פועל שלא נשבור את הכלים" (עמוד 371), אמר. זוהי תפיסה שראוי שתעמוד לנגד עיניה של ישראל כל העת, לצד מלחמתה הנחושה בטרור.

בין הבולטים שבמבצעי הלוחמה בטרור הללו ניתן למנות את מבצע "הצגת תכלית", חיסול ח'ליל אל־וזיר (שכונה "אבו גִ'האד"), סגנו של יאסר ערפאת וראש הזרוע הצבאית של אש"ף, בתוניסיה.

המבצע הוטל על סיירת מטכ"ל, שעליה פיקד אז אל"מ משה "בוגי" יעלון, קצין צנחנים שמונה למפקדה שנה קודם לכן והתעקש לפקד על הכוחות בשטח. שומרון, ציין יעלון, "ליווה את המבצע לכל אורך הדרך, מהצגת התוכניות, בתרגולים ובמודל לקראת המבצע" (עמוד 344), וידע, בזכות ניסיונו המבצעי הרב, "לחפש את נקודות התורפה ואת נקודות הכשל" (עמוד 345).

בליל ה־16 באפריל 1988 נחת כוח היחידה, בפיקוד יעלון, מן הים בחוף תוניס, בסיוע שייטת 13, התגנב לביתו של אבו גִ'האד והרגו.

"הרמטכ"ל יכול להחליט אחרת"

בלבנון, הוביל שומרון קו תקיף שכלל שורה של פשיטות ביבשה בחזית ובעומק שטח האויב. בין המבצעים הללו ניתן למנות את מבצע "חוק וסדר", פשיטה שהוביל מח"ט הצנחנים שאול מופז במאי 1988 על בסיס החזבאללה בכפר מיידון שמעבר לרצועת הביטחון. כ־50 פעילי חזבאללה נהרגו במבצע ושלושה מחיילי צה"ל. "הקרב במיידון היה מלחמה של ממש, יחידת הצנחנים שלחמה שם היתה מעולה ולחמה מצוין" (עמוד 349), סיכם שומרון.

פעולה בולטת אחרת, בדצמבר אותה שנה, היתה מבצע "כחול וחום", במסגרתו פשט כוח משולב של השייטת וחטיבת גולני, בפיקוד מח"ט גולני, אל"מ ברוך שפיגל, על מפקדת ארגונו של אחמד ג'יבריל, בעיירה נועיימה, כעשרה קילומטרים מדרום לביירות. על המבצע פיקד האלוף דורון רובין מסטי"ל בלב ים. 

הכוח נחת מן הים ותקף את היעד. כוח סיירת גולני, בפיקוד ארז גרשטיין, שעליו הוטל לתקוף את המבנה העיקרי חשש שנחשף. "הוא פתח ראשון באש על המחבלים. במכת האש הראשונה של לוחמי הסיירת נהרגו בין עשרה ל־13 מחבלים. חיילי הסיירת המשיכו בפעולה, תקפו רכב פיקוד של המחבלים ואת הבונקרים הסמוכים למבנה. כוח נוסף תקף את עמדת הנ"מ שהיתה על גבעה סמוכה, זיהה שני מחבלים, פגע בהם והשמיד את עמדת המקלע" (עמוד 351).

בשל פתיחת כוח הסיירת באש אבד גורם ההפתעה. במקביל ללחימת הסיירת נהרג מפקד כוח נוסף, מג"ד 12, סא"ל אמיר מי־טל (שפיקד קודם לכן על הסיירת), ונפצעו מספר לוחמים. במהלך הפינוי התברר כי ארבעה מלוחמי פלוגת הנ"ט של גולני נעדרים. נוכח אש המחבלים והשחר העולה פקד שומרון על הכוחות בפיקוד שפיגל להתפנות משטח לבנון. הלוחמים שנותרו חולצו מאוחר יותר במסוקים, לאחר שלחמו על חייהם מספר שעות.

אמנם, אמר לימים שומרון, מפקד כוח "חייב לדעת שאסור לו להשאיר חייל בשטח, וכי הוא חייב להתעקש ולהסתכן על מנת לחלצו. אך כאשר ישנו שיקול של סיכון חיילים נוספים וסכנה של הסתבכות צבאית ומדינית, הרמטכ"ל יכול להחליט אחרת, כפי שהיה במקרה הזה" (עמוד 354).

המבצע עצמו היה כפסע מכישלון. בדיעבד נראה כי שורה של ליקויים בהכנת המבצע, ובכלל זה הקמת כוח שהורכב מיחידות שונות שמעולם לא פעלו יחד קודם לכן וחסרו היכרות והבנה משותפים, ותקלות במהלכו הביאו לכך שהסתיים בתוצאות מעורבות. מנגד, ממרחק הזמן, נראה כי הפעולה, על אף כשליה, פגעה קשות בארגונו של ג'יבריל.

בשנתו האחרונה כרמטכ"ל, 1991, פרצה מלחמת המפרץ. שומרון התנגד לכך שישראל תפעל, צבאית, כנגד עיראק בתגובה לירי הסקאדים עליה. הוא הזהיר מפני האפשרות שהפעולה תפגע בקואליציה שגיבשה ארצות הברית, שנשענה, בין השאר, על תמיכת המדינות הערביות.

בנוסף, כמי שהיה בעל ניסיון נרחב בפשיטות ובפעולות בעומק האויב, הטיל שומרון ספק של ממש ביכולת להשיג מודיעין עדכני ונקודתי, וביכולות הלוגיסטיות ומבצעיות של צה"ל באותה עת לתמוך כוח גדול הפועל הרחק מישראל זמן ממושך. ראש הממשלה יצחק שמיר נשען על עמת שומרון כשהחליט שישראל תגלה איפוק ותמנע מתגובה צבאית.

לאחר מלחמת לבנון השנייה נקרא שומרון לבחון את תפקוד המטה הכללי ובראשו הרמטכ"ל דאז, רא"ל דן חלוץ, במהלך המלחמה בחזבאללה. שומרון מתח בדו"ח ביקורת על רמת הכשירות של הנמוכה של הצבא בטרם המלחמה, וקבע "מלחמת לבנון השנייה נוהלה ללא מטרה. כל הקרבות שהתנהלו היו קרבות מקומיים בלי מטרה כוללת".

דרורי הוציא מתחת ידו ספר שמאיר מחדש את דמותו של שומרון, ומציג את תרומתו הרבה לבניין הכוח של צה"ל כמו גם את היותו מפקד נועז וקר רוח. מנגד, דומה שבשם הרצון לתת לשומרון סוף סוף את הקרדיט הראוי, נטה המחבר לסופרלטיבים שספק עם נשוא הספר, שהיה לפי כל העדויות קצין ענייני וצנוע, היה מרגיש בנוח איתם.

גם כך וגם כך הספר משפר, ולו במקצת, את מיצובו של שומרון בהיסטוריה ובזיכרון הציבורי, וראוי שייזכה להכרה הראויה לו.

בדידות המפקד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לכאורה, ורק לכאורה, האוטוביוגרפיה שפרסם לאחרונה אלוף (מיל.) עמוס ירון עוסקת בהיסטוריה העתיקה האישית שלו במלחמות ישראל. למעשה, היא טומנת בחובה שורה של תובנות ולקחים רלוונטיים לצה"ל ולמפקדיו.

בשנים האחרונות פרסמו שורה של קצינים בכירים ספרי זיכרונות. בין אלו ניתן למנות את אליעזר שקדי, עמוס גלעד, מתן וילנאי וגיורא איילנד (שכתב ספר מופת). עתה הצטרף אליהם אלוף (מיל.) עמוס ירון, ששימש בין היתר כראש אכ"א וכמנכ"ל משרד הביטחון וכמו וילנאי ואיילנד עשה את עיקר שירותו בצנחנים.

ירון היה מפקד שדה בולט שלחם בארבע מלחמות ולקח חלק באירועים אסטרטגיים חשובים, אך נראה שספרו האוטוביוגרפי, "רוח המפקד" (ידיעות ספרים, 2022), יצא מאוחר מדי. הוא פרש מצה"ל ב־1990 והפשיטות והקרבות שבהם לחם עלולים להצטייר לקוראים שטרם חצו את גיל הארבעים כמשהו מן העבר הרחוק. ועדיין, טוב שכתב את סיפור חייו, וזהו סיפור מרתק וכתוב היטב, משום שהוא טומן בחובו שורת תובנות ולקחים רלוונטיים לצה"ל ולמפקדיו.

הספר בנוי באופן כרונולוגי, מראשית חייו של ירון, בנם של הורים שעלו מפולין בטרם קום המדינה, עבור במסלולו הצבאי, מחייל ועד למטכ"ל, וכלה בעבודתו כמנכ"ל משרד הביטחון. הספר מאפשר לקוראים, בוודאי למפקדים בצבא, ללמוד מניסיונו של מי שלחם בחזית ובעומק, בכל רמה, מהטקטית (כקצין אג"ם במלחמת ששת הימים וכמג"ד בפשיטות בלבנון ובמצרים) לאסטרטגית (כרמ"ח מבצעים וכמפקד אוגדה במלחמה).

ירון תיאר בשפה בהירה ובאופן קולח את האתגרים שניצבו בפניו, מימיו כמג"ד שנדרש להניע את פקודיו אל מול האש, ועד לדילמה שנגעה לשאלה האם לתקוף את הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה. הלקח העיקרי שעולה מן הספר נוגע לכך שגם כיום, למרות הקדמה הטכנולוגית, השינויים באופיים של אויביה של ישראל (צבאות טרור) ובשדה הקרב, נדרש המפקד (כמו ירון בשעתו) לגלות איתנות, יוזמה וחשיבה תחבולנית בכדי לעמוד במשימה ולנצח.

מפקד נבחן בביצוע המשימה

ב־1957 התגייס ירון לנח"ל ועבר קורס מ"כים וקורס קציני חי"ר. לאחר שנה כמדריך בבה"ד 1, התנדב לשרת "בגדוד הנח"ל המוצנח" (עמוד 28). לגדוד, כתב, אמנם הגיע לאחר שעבר קורס צניחה, "אבל את הכובע האדום הייתי צריך להרוויח. נכנסתי לגדוד ברגל ימין, וזה היה הבסיס להתקדמות שלי בהמשך" (עמוד 28). השירות הצבאי סיפק לו אתגרים, מסלול קידום ובעיקר "תחושת שליחות" (עמוד 33). הוא היה מ"פ בגדוד, ובמלחמת ששת הימים שימש כקצין האג"ם של חטיבת הצנחנים מילואים 55, שלחמה בירושלים ושיחררה את הכותל המערבי.

במלחמת ההתשה שימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים. כשהוטל על החטיבה, בינואר 1970, לפשוט על אי האלמוגים שדואן במפרץ סואץ, מונה למפקד כוח עתודה. במהלך המבצע, כתב, "הופעל הכוח שהרכבתי. נחתנו במסוקי סופר פרלון בחלק הדרומי של האי והסתערנו על כוח מצרי שהיה מחופר היטב בתוך העמדות" (עמוד 51). הלחימה הייתה קשה, והקומנדו המצרי לחם היטב. הצנחנים הרגו כ־50 חיילים מצריים ושבו כ־60. שלושה חיילי צה"ל, בהם מ"פ, נפלו בקרב.

עבור ירון, הכלל "לא חוזרים אם לא מבצעים" (עמוד 53), שטבע אריק שרון כמפקד הצנחנים בפעולות התגמול בשנות ה־50, היה לחם חוק. "אני חונכתי לבצע ואחר כך להסביר. מלחמה היא לא פיקניק. אפשר לברוח בקלות מכל משימה ולספק סיפורים והסברים – חלקם אפילו יהיו אמיתיים ומוצדקים – אבל בסופו של דבר מפקד נבחן בביצוע המשימה" (עמוד 53), כתב.

מבצע "ברדס 20", פשיטה שעליה פיקד כמג"ד הנח"ל המוצנח בינואר 1971, הייתה מבחן שכזה. הכוח בפיקודו נחת מן הים בסירות גומי בראס א־שק שבלבנון. זמן קצר לאחר מכן נתקל הכוח וספג שני פצועים קל. לכאורה, הכוח נחשף וגורם ההפתעה אבד, אך ירון החליט להמשיך במשימה ולתקוף את היעדים מכיוון אחר.

אירועים שכאלה, הסביר, מהווים "מבחן למפקד: אם בזמן אמת הוא יודע לשנות את מה שדורש שינוי. התכנון הוא תיאורטי בלבד, ולשטח חיים משלו. תכנון טוב צריך לקחת בחשבון גם תקלות. ככל שהמפקד יותר מיומן, מקצועי וקר רוח כך קל לו יותר לבצע שינויים בתוכנית המקורית ולהשלים בסופו של דבר את המשימה שהוטלה עליו" (עמוד 59). הצנחנים בפיקודו תקפו את המחבלים מכיוון לא צפוי, הפתיעו אותם והרגו שמונה מהם. המשימה בוצעה.

במלחמת יום הכיפורים שב ירון מלימודיו במכללה לפיקוד ומטה של הנחתים בקוואנטיקו, ופיקד על כוח מילואים במבצע "פונטיאק". הכוח, שכלל תותחנים ולוחמים מסיירת מטכ"ל, הוטס בלילה במסוקים לג'בל עתקה שבסיני. לאחר הנחיתה, "בתוך זמן קצר מאוד ירה הכוח 90 פגזים לעבר צומת קשר חיונית בקרבת הק"מ ה־101 ולעבר מפקדות הארמייה השלישית המצרית, שהייתה אחראית על חלקה הדרומי של חזית תעלת סואץ. המשימה הושלמה בהצלחה. לא זה היה המבצע שהציל אותנו במלחמת יום הכיפורים, אך הצלחנו להסב למצרים נזקים ואבדות" (עמוד 70). לאחר מכן, חולץ הכוח תודות לעוז רוחו של טייס מסוק היסעור, סא"ל יובל אפרת.

במלחמת לבנון הראשונה פיקד ירון, כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, על אוגדה 96 (כיום "עוצבת האש"), שכללה בעיקר את חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד אל"מ יורם יאיר (יה־יה), "קצין שדה מעולה ומפקד מהטובים שהיו לנו" (עמוד 101). משימת האוגדה הייתה לנחות מן הים בשפך נהר האוואלי שבלבנון. "זו הייתה הפעם הראשונה שצה"ל נחת מהים עם כוחות בסדרי גודל כאלה, מבצע מסובך שדרש הקפדת יתר וראייה של כל האפשרויות" (עמוד 102).

ירון ניהל את הנחיתה היטב. לוחמי השייטת, "בפיקודו של דידי יערי, הראשונים שהגיעו לחוף הנחיתה, בשחייה, וידאו שהוא נקי וסימנו לכוח נוסף בפיקודו של שאול אריאלי מגדוד 50 שהתפרשׂ בשטח לאבטח את חוף הנחיתה. אחריהם ירדו הכוחות מהנחתות שהגיעו לחוף בריצה מהמים. כיוון שהסטי"ל לא יכול להתקרב לחוף, כוח החפ"ק הגיע אליו בסירות גומי. בשעת לילה מאוחרת התמקמנו באזור החוף" (עמוד 103).

לאחר הנחיתה, כתב, המשיכה האוגדה לנוע צפונה לעבר ביירות. "את הקרבות הקשים ביותר ניהלו הכוחות בפיקודו של יה־יה בציר ההררי, שהיו בו גם מארבים של כוחות סוריים. הם התמודדו עם שטח קשה מאוד – גם מבחינה פיזית וגם מבחינת הקרבות לאורכו – אבל פעלו היטב והתקדמו כמתוכנן" (עמוד 104). לאחר כיבוש ביירות וגירוש מחבלי אש"ף מלבנון, אירע הטבח שביצעו לוחמי הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים סברה ושתילה. ועדת כהן מצאה את ירון אחראי במידת מה לאירוע וקבעה כי לא יוכל לשמש בתפקיד פיקודי במשך שלוש שנים.

הכרעה זה רק ב"משחקי הכס"

לצד תפקידיו בשדה, שימש ירון במגוון תפקידים שבהם עסק בסוגיות אסטרטגיות למדינת ישראל. כך למשל, כרמ"ח מבצעים (מה שלימים הפך לרח"ט מבצעים באמ"ץ) לקח ירון חלק בתכנון תקיפת הכור הגרעיני בעיראק. ביום המבצע, ב־7 ביוני 1981, עקב יחד עם הרמטכ"ל רפאל איתן, מפקדו מימיו בצנחנים, ובכירים נוספים, אחר שלבי התקיפה האווירית מהבור בקריה. "רפול", ציין, היה רגוע לאורך כל הפעולה, ובכלל זה ברגע "שבו בוצעה המשימה והכור הושמד" (עמוד 92).

גם לאחר שפרש מצה"ל וממשרד הביטחון הוסיף המחבר לעסוק בסוגיות אסטרטגיות, ולאחר מלחמת לבנון השנייה, היה חבר בצוות שייעץ לרמטכ"ל גבי אשכנזי. בנוסף, היה חבר ב־2007 בצוותים המצומצמים שייעצו לשר הביטחון, אהוד ברק, וראש הממשלה, אהוד אולמרט, בנוגע לכור הגרעיני בסוריה. בין היתר נתבקש לשכנע את שר הביטחון ברק לתמוך בעמדת ראש הממשלה בדיוני הקבינט. "אמרתי לברק בפגישתנו בצורה החלטית, שדליפת המידע על הכור תטרפד כל אפשרות לתקוף אותו, וזה יהיה על ראשו ועל מצפונו" (עמוד 251). נראה שהצליח, שכן ברק הצביע בעד התקיפה, כפי שרצה אולמרט.

הפרשה הסתיימה "בהחלטה מנהיגותית יוצאת דופן של ראש הממשלה אהוד אולמרט ובפעולה מוצלחת ביותר של חיל האוויר" (עמוד 251). צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל אשכנזי, הצליח להשמיד את הכור ולהימנע ממלחמה עם סוריה. כמו מספר מצומצם של אישים, יכול גם ירון לציין בסיפוק כי היה מעורב בהשמדת שני כורים גרעיניים.

ניסיונו זה הביא את המחבר לגבש שורה של תובנות בכל האמור בביטחונה הלאומי של ישראל. כיום, כתב, תתקשה ישראל להשיג הכרעה מוחצת כנגד אויביה, חזבאללה וחמאס. כדי להמחיש את דבריו בחר ירון בדוגמה מקורית: "בסדרת הטלוויזיה המופתית "משחקי הכס", הכרעה של צד אחד מושגת רק כאשר השליט של הצד השני כורע ברך" (עמוד 265). אך למעשה, "גם אם היו דרקונים, מדינת ישראל, ולמעשה אף מדינה בעולם, לא מסוגלת כיום להביא את אויביה למצב של כריעת ברך או לכניעה" (עמוד 265). אמנם, ציין, ניתן כיום להשיג הכרעה, "אבל רק ברמה הטקטית/אופרטיבית; למשל, כיבוש שטח ונסיגת כוחות האויב" (עמוד 266).

לפיכך, ההישג הנדרש ברמה האסטרטגית/מדינתית הוא לא הכרעת האויב, "אלא ניצחון עליו. בנקודות או בנוקאאוט. ניצחון בלי תמונת ניצחון. זהו המושג שצריך לקבל את מקומו בתפיסת ה"הכרעה" – השגת ניצחון על אויבינו, בתקווה שמשך הזמן שיעבור עד הסיבוב הבא יהיה ארוך ככל האפשר, ובהנחה שבמשך הזמן שבין המלחמות ישרור שקט ולא נידרדר למלחמת התשה; שהרי מבחינת מדינת ישראל, התשה שקולה להפסד ולכישלונה של ההרתעה" (עמוד 266).

יש בדברים אלו הדהוד לתפיסתו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון, לפיה ישראל תידרש לנצח בכל סבב וסבב כנגד אויביה, באופן שיחזק את ההתרעה, ירחיק את המלחמה הבאה ויאפשר לנצל את ההפוגות בין סבבי העימות לבניין העם והארץ. בן־גוריון סבר כי ניתן יהיה להכריע את צבאות האויב באופן שיחזק את ההרתעה, עד שישלימו עם קיומה של מדינת ישראל (בזק, 2019, עמ' 17).

על מנת להשיג את הניצחון הזה, הדגיש ירון, דרושים לישראל בעיקר חיל אוויר וצבא יבשה חזקים ומודיעין עדכני ומדויק. לכן, שאל, "מה תועיל לנו צוללת שישית, אם אין לנו די טנקים ונגמ"שים מתקדמים ואם אין לנו כסף לאימון הכוחות?" (עמוד 75). בסוף, קבע, "הם אלה שיענו בשטח, בזמן אמת, על השגיאות של מקבלי ההחלטות וטעויות המודיעין" (עמוד 75). את אלו, ציין לכל אורך הספר, יידרשו להוביל מפקדים נחושים, נועזים ויוזמים. בשל כך, לא פחות מאשר בשל הרצון לתאר את מסלול חייו, הפיקוד הקרבי הוא נושא שבו עסק בספר בהרחבה.

המפקד

כאמור, מוטיב חוזר בספר הוא "בדידותו של המפקד, חלק בלתי נפרד ממשא חייו ותפקידו" (עמוד 118). דוגמה לכך היא האופן שבו ניצב, כמח"ט הצנחנים ב־1977, בפני דילמה בלתי־אפשרית. מסוק יסעור ועליו 54 לוחמים ואנשי צוות אוויר התרסק על צלע הר בבקעה. לא היו ניצולים, והוא לבדו נדרש להחליט האם ממשיכים בתרגיל ואם לאו. כעבור רבע שעה החליט, ממשיכים. "ידעתי גם שהלוחמים כולם בדעתי, שגם הם מבינים שזה הדבר הנכון לעשות. שלנו, כצבא הגנה לישראל, אין את הפריבילגיה להישבר, לעצור, לא למלא את המשימה עד הסוף" (עמוד 80). זוהי החלטה לא פשוטה, אך כך נוהגים גם בלחימה כשיש נפגעים.

ממרום ניסיונו, כמי שנדרש לקבל החלטות בשדה הקרב כמג"ד וכמפקד אוגדה, הזהיר ירון מפני השתעבדות למערכות פיקוד ושליטה מתקדמות. "מסך לא יכול לתפוס לחלוטין את מקומו של המפקד בשדה הקרב, אלא לשמש לו כלי עזר בלבד. המפה, ההתמצאות בשטח, העמידה על ראש הגבעה שממנה אפשר להשקיף על הלחימה ללא אמצעי תיווך – כל אלה הם עדיין הכלים הטובים ביותר של המפקד. מובן שתהיה זו טעות גדולה לא להיעזר בטכנולוגיה המודרנית, אבל גם במקרה זה החוכמה היא לעשות זאת במינון הנכון ולא להתפתות להישאר רק מול המסך, הרחק משדה הקרב וזיעת החיילים" (עמוד 52).

עם השנים, כתב, התמסד צה"ל לטובה, "ההיררכיה הפכה לברורה והסמכויות הוגדרו, ובמשך הזמן חופש הפעולה של המפקד הלך והצטמצם. במרחב הקיים עדיין נותר למפקד, בכל רמה, חופש פעולה כלשהו, אלא שאליו חדר עם השנים המידע שזורם במהירות ואיתו – הביקורת והחשש ממנה. היום המפקד צריך להיות אמיץ הרבה יותר ממה שאני הייתי במאי 77', כדי לקבל החלטה עצמאית. צה"ל צריך להקפיד, יותר מתמיד, על חינוך מפקדים לחופש מחשבה" (עמוד 119).

ואכן, מערכות השליטה והבקרה החדישות, כמו גם מערכות נוספות, מקנות למפקדים ראייה רחבה ומעודכנת של שדה הקרב, אך גם מייצרות לא פעם עודף מידע, ולמעשה מציבות את המפקדים בשטח תחת בקרה (וביקורת) מתמדת של הדרגים בעורף. נדרש איזון, משום שהטכנולוגיה אינה יכולה להחליף את תפקידו החשוב ביותר של המפקד, לקבל החלטות, ועליו להיות בעל חוסן נפשי ומנטלי לעשות זאת, עם כל הבדידות הכרוכה בכך.

במאמר שפרסם בשעתו, כתב אלוף (מיל.) איילנד שהצבא "חייב להיות ער לכך שכדי לנצח בקרב נדרשת יכולת יוזמה ולקיחת סיכונים". לכן, הדגיש, את "הדחף לעשות יותר צריך לתעל ולרסן, אך אסור לדכא" (איילנד, 2019). האתגר של הפיקוד הבכיר של הצבא הוא לטפח את רוחם העצמאית והיוזמת של מפקדי השדה, מבלי לוותר על השליטה והבקרה שמאפשרת הקידמה הטכנולוגית, כמו גם על המקצועיות והבטיחות.

זהו ספרו של מי שהוביל כוחות בשדה הקרב, כמו גם עסק בסוגיות אסטרטגיות מרכזיות, הן בצבא והן מחוצה לו, ותובנותיו על פיקוד, לחימה והביטחון הלאומי נותרו רלוונטיות לצה"ל ומפקדיו נוכח אתגרי ההווה והעתיד.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וסרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש".
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

אנשים אחים אנחנו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סיפור המבצע שניהל המוסד בכדי להעלות את יהודי אתיופיה לישראל מסודאן יכול לפרנס כמה וכמה סרטי וספרי מתח ופעולה. הספר החדש אודות המבצע, שלפי אחד ממפקדיו הוא תיאור מדויק שלו, הוא מותחן שכזה, שכולו אמת.

סיפורו של מבצע "אחים", המבצע שניהל המוסד (בסיוע צה"ל) להעלאת יהודי אתיופיה מסודאן, הוא החומר שממנו עשויים סרטי מתח, ונטפליקס אכן הפיקה אחד כזה, "אתר הצלילה בים האדום", בכיכובם של כריס אוונס, מייקל קנת' ויליאמס ובן קינגסלי. אבל הסרט היה רחוק מלתאר במדויק את הקשיים, ההצלחות והרגעים שבהם גורל המבצע היה תלוי על בלימה. את אלו תיאר היטב עיתונאי ה־BBC רפי ברג בספרו "לוחמי המוסד בים האדום" (הוצאת שוקן, 2022). 

התוצאה היא מותחן ריגול כתוב היטב, שקשה להניח מהיד, שכולו אמת. אפרים הלוי, שפיקח על המבצע כראש אגף ולימים עמד בראש המוסד, כתב באחרית דבר לספר שבעיניו זהו "הסיפור האמיתי והמדויק ביותר של המבצע של המוסד לחילוצם של יהודי אתיופיה מסודאן" (עמוד 260). וזהו סיפור מרתק ונוגע ללב.

"הביאו לי את יהודי אתיופיה"

לאחר שנבחר מנחם בגין לראשות הממשלה בשנת 1977, כתב ברג, הוא קיים פגישה עם ראש המוסד דאז אלוף (מיל.) יצחק חופי (חקה), שבמלחמת יום הכיפורים שימש כאלוף פיקוד הצפון"בגין ביקש מחופי – שעל פי הדיווחים כבר היה נכון להתפטר – שיישאר בתפקידו. בגין אמר לו להמשיך בכל המשימות שהמוסד מתכנן או כבר מבצע, ולהוסיף לרשימה משימה חדשה. "הביאו לי את יהודי אתיופיה," הוא אמר" (עמוד 28).

תחילה נשלח לאפריקה איש המוסד דני לימור, גיבורו המרכזי של הספר, ועליו הוטל לברר את מצבה של הקהילה היהודית באתיופיה, ולהעריך אם ניתן להעלותם ארצה וכיצד. לימור בנם של יהודים צרפתיים שהיגרו לאורוגוואי התגייס למוסד ב־1968, "בתום שירותו כקצין בחטיבת הצנחנים, כשהארגון חיפש קצינים שבקיאים בשפות זרות" (עמוד 33).

הוא נסע לאפריקה ופגש שם את פרדה אקלום, יליד אתיופיה שהיה האיש שיצר את הקשר הראשוני עם מדינת ישראל ואותת לה כי יהדות אתיופיה מבקשת לעלות ארצה. לאחר שהשניים פעלו תקופת מה במשותף, נשלח אקלום למטה המוסד לעבור מסלול הכשרה מקוצר. כעבור כשבוע הוא נשלח חזרה לאפריקה. במערך ההדרכה של המוסד "הודו שאכן אין שום דבר שפרדה יכול ללמוד בקורס, והם שולחים אותו בחזרה כאיש מוסד בשכר" (עמוד 86).

ברג תיאר את מסעם של השניים לאיתור קהילות היהודים שחיו בכפרים מבודדים באתיופיה וכיצד שכנעו אותם לצאת למסע רגלי ארוך בשטח עוין עד למחנות הפליטים שעל גבול סודאן. כמו גם את התמודדותם עם פקידי ממשל מושחתים וניסיונותיהם הראשונים להעלות קבוצות קטנות של עולים באמצעות טיסות מסחריות מח'רטום לאירופה ולישראל.

כפר הנופש כשער עלייה

לאחר שפעלו זמן מה בכיסוי בסודאן ואתיופיה והעלו ארצה קבוצות קטנות עולים מיהדות אתיופיה בטיסות סחר, הבין לימור שיש להרחיב את היקף המבצע בכדי להעלות יותר יהודים מאתיופיה לישראל. הרעיון שעלה בדעתו היה לפעול בדרך הים. "כקצין צנחנים היה לדני ניסיון בפעילות משותפת עם שייטת 13, יחידת הקומנדו הימי" (עמוד 117) והוא ידע שמה שדרוש לו הוא לוחם מוסד יוצא היחידה בכדי לבחון את האפשרות. 

הוא פנה לסגן ראש אגף המבצעים במוסד, שלמה גל. "הם עבדו יחד במשימות באירופה לאחר הטבח בספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן" (עמוד 117). באותם ימים "המוסד איתר והרג את המעורבים בדבר" (עמוד 118), אנשי ארגון "ספטמבר השחור".

גל, איש מבצעים רב־עלילות שעל אומץ הלב שגילה כקצין תותחנים שצורף לכוח סיירת צנחנים בפעולת התגמול בקלקיליה הוענק לו עיטור העוז, נעתר. לימור ולוחם נוסף בשם יוני, יוצא הקומנדו הימי, יצאו לחוף ערוס שבסודאן שהתגלה כחוף שממנו ניתן יהיה להעלות את יהודי אתיופיה על ספינה של חיל הים ולהשיטם ארצה.

בסיוע לוחמי מוסד נוספים, כמה מהם כמו יוני יוצאי השייטת, הם הקימו במקום כפר נופש וצלילה יוקרתי ששימש ככיסוי למבצע. במהלך היום התחזו הלוחמים לצוות המלון ולמדריכי צלילה, ובלילה הבריחו יהודים בסיוע לוחמי השייטת, שהשיטו בסירות גומי את העולים, קבוצות קבוצות לספינת חיל הים.

אחד הרגעים המותחים בספר התרחש באחד הלילות בעת שלוחמי השייטת העלו את העולים בחוף לסירות זודיאק והשיטו אותם לספינת חיל הים שיועדה לשיט אותם לישראל. לפתע הופיעו במקום חיילים סודאנים. בחושך התקשו החיילים לזהות את הסירות אך הם הלכו וקרבו למים. 

בעוד לימור ואנשיו ניסו למנוע מהחיילים להבין מה רואות עיניהם, נדרך סא"ל גדי קרול מפקד כוח השייטת ששהה בסירות. "קרול היה אחד הקצינים המעוטרים ביותר בהיסטוריה של השייטת. הוא הוביל בעבר פשיטות קטלניות של הקומנדו, טיבע ספינת טילים מצרית בעזרת מוקש במלחמת יום הכיפורים ולחם פעמים רבות בקרבות פנים אל פנים" (עמוד 176). אם יפתחו הוא ולוחמיו באש הם יחלצו את אנשי המוסד אבל גם יחשפו את הכוח ואת המבצע כולו.

בעת שהתלבט אחד החיילים הסודאנים פתח באש, ורק במזל גדול לא נפגע איש. בקור רוח הוסיפו קרול ולוחמיו להשיט את סירות הזודיאק לספינה, ואילו לימור ואנשיו הצליחו לשכנע את החיילים הסודאנים לעזוב את החוף. 

במסוקים ובמטוסים לסודאן ובחזרה

לא רק המוסד פעל אז הרחק מגבולות ישראל, אלא גם צה"ל. הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן (רפול), שכמו חופי שירת גם הוא בפלמ"ח ובצנחנים, הוביל אז קו התקפי שבא לידי ביטוי בשורה של מבצעים ופשיטות ביעדים קרובים ומרוחקים כאחד. אחד הבולטים שבהם היה מבצע "אופרה", במסגרתו המריאה ב־1981 קבוצת טייסי קרב, בפיקוד סא"ל זאב רז, "והפציצה את הכור הגרעיני אוסיראק בעיראק, במבצע סודי ביותר" (עמוד 136).

בראשית 1982 שוחח ראש המוסד חופי עם מפקד חיל האוויר, האלוף דוד עברי, שסבר שחיל האוויר יוכל להעלות יותר יהודים ובזמן קצר יותר מאשר בדרך הים. עברי הציע להשתמש במטוסי הרקולס C-130, אותם מטוסים שהטיסו שש שנים קודם לכן את הכוח במבצע אנטבה. "המחשבה היתה שאם ישתמשו בהם בסודאן הם ינחתו בחושך, בשטח אויב, יאספו אזרחים וימהרו לצאת שוב לדרך. הבעיה היתה שבאנטבה חיל האוויר ידע שהם ינחתו על מסלול אספלט ראוי לשמו בנמל תעופה בינלאומי; ואילו בסודאן היה עליהם לנחות במדבר" (עמוד 202).

לימור וצוותו איתרו מסלול נחיתה אפשרי במיקום שכונה קרתגו, ושימש בעבר את חיל האוויר המלכותי הבריטי במלחמת העולם השנייה. החיל ביקש לבחון את התאמת המסלול למטוסי הרקולס וב־31 במארס 1982, במבצע "בת שיר", המריאו לשם שני מסוקי תובלה CH-53 מבסיס חיל האוויר בחצי האי סיני (במסוק שלישי התגלתה תקלה והוא קורקע). במסוקים טסו צוות בוחנים שיעריך את התאמת המסלול, מומחי תקשורת וכן "הסיירת של חטיבת הצנחנים בפיקודו של סרן ישראל זיו, כדי להגן במקרה של התקפה. דני טס יחד אתם" (עמוד 204).

לאחר טיסה שמתחה לקצה את מיומנות הטייסים וטווח הטיסה של המסוקים (וכללה גם שני תדלוקים אוויריים), נחתו המסוקים סמוך לקרתגו. כוח סיירת הצנחנים, בפיקוד זיו (לימים אלוף), אבטח את צוות המומחים מחיל האוויר, שבחנו את המסלול ואישרו אותו. הכוח טס בחזרה ארצה וניתן אור ירוק למבצע ההטסה.

לאחר שהמבצע אושר יצא לדרך, ב־13 במאי 1982, מבצע "ספינת האהבה 1", שהיה המבצע ראשון שבו הועלו יהודי אתיופיה ארצה בדרך האוויר. את ההרקולס הראשון הטיס "סגן אלוף נתן דביר, שהטיס את אחד ההרקולסים בפשיטה על אנטבה שש שנים קודם לכן. דביר טס במהלך כל הטיסה בת ארבע השעות עד סודאן באורות כבויים, נמוך מעל הים האדום, ואז נסק מעלה מעל הרכסים המשוננים של הגבעות וירד עד סמוך למורדות שלפני קרתגו" (עמוד 205).

במטוס היה גם כוח קומנדו "מיחידת העלית של חיל האוויר שלדג, שהופעלה במבצעים מיוחדים בשטח אויב" (עמוד 285), בפיקוד סא"ל גיורא ענבר, יוצא חטיבת גולני (ולימים תא"ל ומפקד אוגדה) שתפקידם היה לאבטח את אזור הנחיתה.

הנחיתה, נזכר דביר לימים, היתה קשה מאוד. לאחריה "החלק האחורי של המטוס נפתח והחיילים שעטו החוצה, בידיהם מקלות אור ירוקים, והתפרשו בצורת משך כדי לכוון את היהודים אל תוך המטוס והרחק מן המנועים. אנשיו של דני הובילו את המפונים אל תוך המטוס והושיבו אותם על הרצפה. אחד האתיופים נזכר לימים בחוויה ואמר שהרגיש כמו "יונה הנביא שנבלע בבטן הלוויתן". לאחר שכולם הושבו במקומם ונספרו, חזרו החיילים למטוס" (עמוד 206). המטוס המריא וכעבור כארבע שעות נחת בישראל. נתיב עלייה נוסף נחנך.

מהותה של הציונית המודרנית

זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון הראשונה. "חיל האוויר היה עסוק בתקיפת מטרות יום ולילה" (עמוד 208), ובכלל זה גם יחידת שלדג בפיקוד ענבר. מבצעי הטסת העולים נאלצו להידחות. 

עם פרוץ המלחמה שב גם לימור לישראל. הוא ארגן רכב "ונסע למרחק חמישים קילומטר כדי להצטרף לחטיבת המילואים של הצנחנים בצידון" (עמוד 209). יממה לאחר מכן כבר "נלחם בקרב נגד הסורים" (עמוד 209). הוא שוחרר רק לאחר כחודש וזמן קצר אחר כך כבר היה באפריקה.

אך למרות העיכוב שגרמה המלחמה כעבור כשנה שב החיל לבצע שורה ארוכה של מבצעים, במסגרתם נחתו מטוסי הרקולס, שאובטחו בידי לוחמי שלדג (עליהם פיקד בהמשך סא"ל דורון אלמוג, יוצא הצנחנים), במדבריות סודן, והטיסו ארצה אלפי עולים מאתיופיה.

כעשרים אלף מבני העדה האתיופית יצאו לסודאן בכדי לעלות לישראל. כחמישית מהם נספו במסע ובמחנות הפליטים. השאר, כ־16 אלף מיהודי אתיופיה עלו לישראל במסגרת המבצע שהסתיים ב־1990.

אל"מ (מיל.) מוקי בצר תיאר בשעתו את מבצע אנטבה, במהלכו על כוח הפריצה של סיירת מטכ"ל, כ"תמצית הציונות". באופן דומה כתב לימור שמבצע "אחים" היה לתפיסתו "עצם מהותה של הציונית המודרנית – שמדינת ישראל תעשה כמיטב יכולתה להיות בית לכל יהודי ששואף להגיע אליה, לא משנה מאיזה מוצא" (עמוד 258). זהו אידיאל לשאוף אליו, וזהו הערך שעמד בלב המבצע.

אף אחד לא מספר למרגלים איך לחזור הביתה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

קשה לכתוב מותחן ריגול חכם ומוצלח. לרוב התוצאה היא ספר שבו השולף המהיר במערב מחסל מחבלים ומרגלים על ימין ועל שמאל, ועל עלילה אין מה לדבר. גם סדרת ספרי ג'ק ריצ'ר המצוינת לא הצליחה בכך. אוליבר האריס, בספרו "מודיעין צללים" דווקא כן. והתוצאה מותחת, חכמה וקרובה מדי למציאות.

יש ספרי מתח שהגיבור שלהם הוא סוכן חשאי עשוי ללא חת, שהכל קטן עליו ואין מי שישווה לו. כזה למשל הוא קורטלנד "קורט" ג'נטרי, גיבור המותחן "האיש האפור" (הוצאת קוראים, 2015) מאת מארק גריני. בעברו שירת ג'נטרי כאיש מבצעים "באגף לפעולות מיוחדות של ה־CIA. במשך מספר שנים, עד לאירוע האחד עשר בספטמבר, הוא עסק בפעילויות מבצעיות חשאיות ברחבי העולם (עמוד 30).

הספר (הראשון בסדרת מותחנים אודותיו) נפתח מספר שנים לאחר שג'נטרי הופלל, הודח מהסוכנות כבוגד ונמלט על חייו. עתה, הוא מתפרנס כרוצח שכיר, מהסוג שלוקח על עצמו רק חוזים שבהם המטרה היא איש רע במיוחד. אם לשפוט מהספר הראשון בסדרה הרי שמדובר בסרט אקשן שעובד לספר. אין כמעט עלילה, רק קטעים שמתארים לחימה ופרסומות. תיאור טוב ואמין של האופן שבו פועלים גופי ביון, זה לא. 

זה עוד היה נסבל העלילה היתה חכמה ופתלתלה, אבל בפועל זה לא המצב. "נטפליקס" הפיקה סרט אקשן על פי הספר, שיעלה בהמשך השנה, ובו יגלם ראיין גוסלינג את ג'נטרי. כאמור, כסרט זה יכול לעבוד. כספר, פשוט לא. והתוצאה משעממת ונוסחתית.

המקביל הספרותי לקלינט איסטווד

רק מעטים יודעים לכתוב בצורה חכמה ומותחת על סוג כזה של גיבור. בשנים האחרונות המוצלח מכולם בכך היה הסופר הבריטי לי צ'יילד (שם העט של ג'ים גראנט), שכתב את סדרת הספרים על ג'ק ריצ'ר, החייל לשעבר, החוקר פרטי והמקבילה הספרותית לקלינט איסטווד. שניים מהספרים עובדו לסרטים בכיכובו של טום קרוז ולאחרונה שודרה העונה הראשונה בסדרת טלוויזיה מוצלחת שהיא עיבוד של הספר הראשון על ריצ'ר.

הספר הטוב בסדרה, לטעמי, הוא "מחר תמות" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2011), בו נדרש ריצ'ר לפענח פרשה בה מעורבים חבר הקונגרס האמריקני ג'ון סנסום, בעברו רב־סרן ביחידת "כוח דלתא" של הצבא, משימה סודית במיוחד שבוצעה בימי ממשל רייגן ותא טרור של אל־קעידה שבראשו אויב חסר מעצורים. 

ריצ'ר, רב־סרן בדימוס יוצא "צבא ארצות הברית, שלוש־עשרה שנים כשוטר צבאי. יחידה 110 לחקירות מיוחדות, שירות בכל העולם, הצבות מיוחדות" (עמוד 32). כקצין צעיר עוטר בכוכב הכסף ובלב הארגמן על שחילץ פצועים "בהתפוצצות משאית התופת בביירות, במפקדת הנחתים" (עמוד 344), אף שנפצע בעצמו.

הוא נחשב לחוקר קשוח וישר, בעל מוח אנליטי. זה לא הזיק שהוא גם גבוה, גדול וחזק. "על כל מה שהצבא לא הצליח ללמד אותי בנושא הסוואה, הוא כיפר בכך שלימד אותי הרבה על לחימה" (עמוד 265), הסביר ריצ'ר בספר. כשמחבל מאל־קעידה ניסה להתגנב לעברו, סיפר, "הכנסתי בו צרור משולש שהתחיל בגשר האף וטיפס לאמצע המצח. דם ומוח ניתזו על הקיר שמאחוריו, והוא נפל בערמה כלעומת שבא" (עמוד 404).

דמותו של ריצ'ר היא קלישאתית, שהרי הוא גם חזק, גם חטוב, גם שרמנטי, גם חוקר נחוש ומבריק, וגם בקי בשיטת ה"שלוף – דרוך – תירה". אבל צ'יילד כותב מתח טוב באמת. חכם ומושחז, וכמעט תמיד יש יותר מ"אס בשרוול" שיפתיע את הקוראים.

"הצלפת השוט"

אבל כאמור, לא ספרים דוגמת זה של גריני וגם לא המותחנים אודות ג'ק ריצ'ר יכולים להתחרות במותחן ריגול מוצלח וחכם באמת. אבל אלה לא נדירים יחסית.

ספר המתח "מודיעין צללים" מאת הסופר הבריטי את אוליבר האריס (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2022), הוא מותחן שכזה. גיבור הספר הוא אליוט קיין, מפעיל סוכנים בשירות הביון החשאי, ה־MI6 (או 6, כפי שהשירות מכונה בספר).

"שירות הביון החשאי משקיע שנתיים ויותר ממאה אלף דולר בהכשרת קציני שטח חדשים. מלמדים אותך לגנוב מכוניות, לסחוב כלי נשק, לפרוץ לחשבונות בנק. יש קורסים בשימוש מאולתר בחומרי נפץ, שתי סדנאות שמוקדשות לניווט על פי הכוכבים. אבל שום דבר על מה שמרגל זקן שהכרתי כינה פעם "הצלפת השוט". אף אחד לא מספר לך איך לחזור הביתה" (עמוד 5), סיפר קיין לקוראים. ואכן ניכר שהשיבה הביתה ללונדון ממבצע שנכשל מורכבת עבורו. 

קיין הוא בוגר קיימברידג' (תואר בספרות איך לא) ששירת כקצין במשך שלוש שנים בצבא היבשה הבריטי. "למה בחרת צנחנים" (עמוד 75), נשאל בספר. הגישה שם היתה פחות היררכית והושם שם דגש טיפוח על טיפוח יוזמה, השיב. לשירות הביון החשאי בחר להתגייס לאחר תרגיל בשירות מילואים "עם גדוד 4 של הצנחנים" (עמוד 298), שהיה מפרך במיוחד. אבל למרות שזה עלול להצטייר כך, קיין רחוק מאוד מלהיות ג'יימס בונד.

אהובתו, הסוכנת ג'ואנה לייק, נעלמה בקזחסטן, והשאירה מאחוריה סרטון מטלטל שבו קיין מצולם בחדר שלא היה בו מימיו. עד מהרה הוא נסחף לפרשת ריגול ואינטריגות סבוכה שמעורבים בה הביון הבריטי, חברות ביטחוניות בריטיות (האריס בחר בשם הפיקטיביים והגנריים "וקטיס" ו"טאלון" אבל חיפוש מהיר ברשת יראה שהפרופיל שהוא שירטט לא רחוק מזה של כמה וכמה חברות בריטיות שכאלה), טייקון בריטי שהימר את כל הונו בחיפוש אחר נפט בחלק הזה של העולם וכמובן, המודיעין הרוסי.

"להשתלט על תהליך החשיבה"

החקירה שניהל קיין אחר מקורות הסרטון ואחר ג'ואנה הפגישה אותו עם שורה של טיפוסים שכלל לא ברור מי מהם אויב ומי חבר ובכלל מי נגד מי. אחד מהם הוא חברו קאלום ווקר, "‏איש קומנדו לשעבר, איש דסק מבצעים סובייטים ב־6 לשעבר" (עמוד 131), ועתה נציג "וקטיס" בקזחסטן. ווקר טען כי הוא מייצג הן את האינטרסים של החברה שלו (שעובדת עבור הטייקון הבריטי) אבל גם את אלו של הביון הבריטי. 

הרוסים, כך נראה ניהלו בקזחסטן מבצע מורכב במטרה להשתלט על המדינה. פסיכולוג בשם ולאדיסלב וישינסקי, שהקים בביון הרוסי יחידה ללוחמת תודעה. "וישינסקי מתבסס על מה שהמטכ"ל הסובייטי מכנה תיאוריית השליטה העצמית. המשמעות היא להזין את היריב במידע שהוכן במיוחד עבורו, כדי שיגיע להחלטה שאתה בחרת; להשתלט על תהליך החשיבה שלו. וישינסקי אומר שהעידן הדיגיטלי הוא מתנה במובן הזה" (עמוד 209). 

לאורך מסעו חשף קיין שורה של פעולות לוחמה פסיכולוגית ומבצעי תודעה שמטרתם זריעת בלבול, פחד וכמובן יצירת בסיס תמיכה ברוסיה בקרב אזרחי קזחסטן, באמצעות כלים כמו הרשתות החברתיות, שימוש בפייקניוז ומבצעי סייבר, טכנולוגיית דיפ־פייק. הכל כמובן לא לייחוס לרוסיה, ותוך שמירת יכולת הכחשה מוחלטת. אם זה נשמע מוכר מהמשבר האחרון באוקראינה יש לזה סיבה.

דוגמה אחרת היא קבוצת שכירי חרב המכונה "כוח סיגמה" שהרוסים פרסו בקזחסטן. ראשית פעילותם, גילה קיין היתה בסוריה, כשפעלו לצד הכוחות הרוסים. "היעד העיקרי שלהם היה לתפוס שדות נפט שהוחזקו בידי דאעש. מח"ט לשעבר בקומנדו פיקד עליהם, והחברה נקראה על שם יחידתו לשעבר" (עמוד 345). 

גם כאן, אם זה נשמע מוכר הרי זה כי זה נשען על המציאות, שתמיד יותר מעניינת מכל דמיון (ויסלחו לי מי שמחכים בכיליון עיניים לסדרה החדשה "טבעות הכוח", על פי ספריו של ג'.ר.ר טולקין). קבוצה דומה, ששמה קבוצת ואגנר, אכן קיימת. זוהי מיליציה פרטית בבעלות המיליארדר יבגני פריגוזין, שמקורב לנשיא פוטין. בקבוצה משרתים בעיקר יוצאי יחידות מובחרות של צבא רוסיה, ובראשה עומד הגנרל דימיטרי אוטקין, שעשה את עיקר שירותו ביחידות הכוחות המיוחדים, "ספצנאז", של מינהל המודיעין הראשי של הצבא הרוסי (GRU). לכאורה, מדובר בחברה פרטית, אך בפועל מדובר בזרוע נוספת של המודיעין הרוסי שמאפשרת לו לפעול ובמקביל לשמר יכולת הכחשה.

האריס, דוקטור בפסיכואנליזה, יצר סיפור עלילה פתלתל ומתוחכם. "‏יום רע במשרד לסוכן מבצעי בשטח עלול להיות יום רע מאוד" (עמוד 97), כתב. לקיין נכונים כמה וכמה כאלו בעודו מבקש לגלות מה אירע לאהובתו בקזחסטן. הוא אולי לא ייהנה מזה (במיוחד כשרף הסיכון רק עולה ככל שהעלילה מתקרבת לשיאה), אבל לקוראים זה כיף גדול.

תובנות מ"אורתודוקסיה גרעינית רוסית" מאת דימה אדמסקי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש תיאר פרופ' אדמסקי את תהליך ההדתה שעברו רוסיה, על צבאה ובעיקר על מערך הנשק הגרעיני שלה. החיבור שבין דת, פוליטיקה וגרעין מאפשר לקרוא על הרוסים, אבל לחשוב על האיום האיראני.

את רוסיה, טען בשעתו המשורר פיודור איבנוביץ' טיוּצֶ'ב, לא ניתן להבין לגמרי באמצעות השכל (ביוור, 2000, עמ' VII). זה לא אומר כמובן שלא צריך לנסות, נוכח עוצמתה הצבאית, הכוללת גם ארסנל נשק גרעיני גדול. הצורך הזה מתחדד נוכח המתיחות הנוכחית בין רוסיה לאוקראינה כמו גם, בהקשר הישראלי, בשל הנוכחות הרוסית בסוריה ותמיכתה במשטר אסד.

מאז נפילת ברה"מ הפכה רוסיה ממדינה שהכחישה את קיומו של כל אל זולת המפלגה, למדינה שלדת מקום מרכזי בתרבות השלטת בה. בספרו החדש, "אורתודוקסיה גרעינית רוסית" (הוצאת מודן ומערכות, 2021), בחן פרופ' דימיטרי (דימה) אדמסקי את מה שראה כתהליכי הדתה, ומצא כי הכנסייה האורתודוקסית הפכה לחלק חיוני בביטחון הלאומי של רוסיה. הכנסייה הרוסית האורתודוקסית הפכה לאלמנט מרכזי בפוליטיקה, בזהות של האזרחים הרוסיים, והיא אף משולבת בכל הנדבכים של הכוחות המזוינים של רוסיה, בדגש על קהילת הנשק הגרעיני הרוסי, שבה חדרה הכמורה לכל רמות הפיקוד.

נקודת המוצא למחקרו של אדמסקי, מרצה וחוקר בבית הספר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן, היא התפיסה המערבית לפיה הפכה הפרקטיקה האסטרטגית של רוסיה במישור הגרעיני לאסרטיבית מבעבר. ניכר כי המתכננים האסטרטגים הרוסים כוללים כיום כלי נשק גרעיניים בתכניות הצבאיות, והם אף העבירו מסרים גרעיניים במהלך משברים בינלאומיים על מנת לחזק את דימוי ההרתעה הרוסי באירופה.

ברור שהמדיניות הגרעינית ומדיניות החוץ של הממשל הרוסי אינן מושפעות רק מהכנסייה הרוסית, עם זאת האקלים המוסרי־רעיוני מספק לממשל הרוסי את מעטפת הלגיטימציה הנחוצה לו במימוש מדיניותו. יתרה מכך, נראה כי בעשור האחרון מיצבה עצמה הכנסייה האורתודוקסית הרוסית "כאחת משומרות הסף העיקריות של הפוטנציאל הגרעיני של רוסיה, וככזאת היא טוענת לתפקיד של אחת הערֵבוֹת העיקריות לביטחון הלאומי הרוסי" (אדמסקי, 2021, עמ' 22).

הספר פורסם במקור באנגלית ב־2019 בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד היוקרתית, וזכה בפרס ספר השנה של האגודה העולמית ללימודי יחסים בינלאומיים בקטגוריה של דת ויחסים בינלאומיים. זהו ספרו השלישי של המחבר, וכקודמיו הוא עוסק בקשר שבין תרבות לאסטרטגיה. מעבר להיותו מחקר מקורי וחשוב, הוא נשען על מקורות ראשוניים, שרובם איננו מוכר לקהילה המערבית, ובכלל זה מסמכים ממשלתיים ופרסומים כנסייתיים, ביטאונים מקצועיים צבאיים ודתיים, וכן ראיונות עם נושאי משרות בכירים בכנסייה ובצבא. יש לציין, והמחבר עשה כן, כי המחקר עסק בממד הגרעיני, ואינו דן במפורט בתהליכי החדירה הדתית לשאר זרועות הצבא.

הספר נוסף לשורת הספרים שפורסמו עד כה בעברית בתחום הנשק הגרעיני ובהם "נשק גרעיני ומדיניות חוץ" הקנוני מאת הפרופ' הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה האמריקני לשעבר, "מלחמה גרעינית ושלום גרעיני" מאת האלוף (מיל.) הפרופ' יהושפט הרכבי, "חימוש והשפעה" מאת הפרופ' תומאס שלינג, כמו גם לספרים שניתחו את מדיניות החוץ הרוסית מאז נפילת המשטר הסובייטי, ובהם "המלחמה הקרה החדשה" מאת אדוארד לוקאס. כמותם הוא מעלה תרומה להבנה טובה יותר של רוסיה והגורמים המעצבים את מדיניות החוץ והאסטרטגיה שלה, כמו גם את נושא הנשק הגרעיני ומקומו בתחום הביטחון הלאומי בכלל וברוסיה בפרט.

מתודולוגיה

אדמסקי בחן את השפעת הדת על האסטרטגיה הרוסית וניתח את התפקיד חסר התקדים שהאמונה האורתודוקסית ממלאת בזהות, בפוליטיקה ובביטחון הלאומי הרוסי, תוך מיקוד בקשרי הגומלין שהתפתחו בין הקרמלין, הכנסייה האורתודוקסית הרוסית וקהילת הנשק הגרעיני של רוסיה. את כל אלה הוא מכנה "אורתודוקסיה גרעינית רוסית". הספר תיאר את ההתפתחות ההיסטורית של קשרי כנסייה־גרעין, את השפעות "האורתודוקסיה הגרעינית" על מדיניות הביטחון הרוסית ואת ההשלכות הרחבות יותר הצפויות על מדיניות החוץ של רוסיה בעתיד.

עמוד השדרה המחקרי של הספר הוא מעקב אחר התפתחות האורתודוקסיה הגרעינית הרוסית מאז קריסת ברית־המועצות בשנת 1991. כל אחד משלושת פרקי הספר מתאר את התפתחות אחד העשורים, תוך התייחסות להקשר הרחב ולאופן השתלבות הדת והאליטה המדינית, ביטחונית ולבסוף הקהילה הגרעינית עצמה. הקהילה הגרעינית כוללת את מערך הטילים האסטרטגיים, המפציצים האסטרטגיים, מערך ההתרעה המוקדמת, צי הצוללות הגרעיניות, כוחות החלל, המִנהל הגרעיני של משרד ההגנה, ותעשיית הנשק הגרעיני.

הפרק הראשון מתמקד ביצירת הקשרים בין הכנסייה לתשלובת הגרעינית בראשית שנות ה־90 של המאה ה־20. הפרק השני, שעסק בשנים 2000־2010, מתאר את תהליך ההדתה של התשלובת הגרעינית הרוסית שהתרחש במקביל לעליית חשיבות הדת בפוליטיקה הרוסית, מהלך שהחל מלמטה למעלה ובהמשך התהפך בכיוון מעלה־מטה. הפרק השלישי, שהתמקד בעשור האחרון, תיאר את שיאו של תהליך ההדתה ביחסי המדינה הרוסית והכנסייה. תקופה זו מכונה במחקר גם "עשור המִבְצוּע", שבו הפך מאגר הנשק הגרעיני של רוסיה לאחד המכשירים העיקריים של ביטחונה הלאומי, ואילו הדת הפכה ליוצאת דופן בחשיבותה באידיאולוגיה הלאומית.

פרק הסיכום חשוב לקורא הישראלי במיוחד, שכן בו הציג אדמסקי תובנות תיאורטיות, שמהן ניתן להשליך גם לזירות אחרות בכל האמור בתפקידה המתפתח של הדת בצבאות מודרניים ברחבי העולם, ומגבש תובנות רחבות יותר בנוגע לקשר בין אמונה לאסטרטגיה. התובנות המוצעות בספר ישימות גם למדינות אחרות שברשותן נשק גרעיני, ולכאלו המבקשות להשיגו. בנוסף, במטרה לספק כלים בכדי להתמודד טוב יותר עם רוסיה בשורה של סוגיות גיאופוליטיות, ניתח המחבר את מידת החשיבות שהממשל הרוסי "מקנה לאידיאולוגיה הדתית ולכלי הנשק הגרעיניים ביוזמות דיפלומטיות וצבאיות עתידיות" (אדמסקי, 2021, עמ' 27).

מסקנות המחקר

המחקר הצביע על המנגנון של כניסת הכנסייה הרוסית האורתודוקסית אל החלל שנותר בתום העידן הקומוניסטי, בהקשר בו חיפשה רוסיה כולה, והקהילה האסטרטגית גרעינית שבתוכה בפרט, זהות לאומית ומקצועית חדשה, וכל זאת תחת הקשר של איום מוחשי – "הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, שביקשה להרחיב את בסיס השפעתה, ראתה בתשלובת אובדת העצות מטרה מזדמנת נוחה" (אדמסקי, 2021, עמ' 102).

נקודה אחרת היא התרומה של הנשיא הרוסי, ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, לחיזוק מעמד הדת ברוסיה בכלל ובתשלובת הגרעינית בפרט. סגן ראש הקג"ב, ניקולאי לאונוב, טען כי פוטין "הוא כנראה המנהיג הדתי ביותר מאז 1917" (אדמסקי, 2021, עמ' 111). למרות שמומחים מערביים רבים הטילו ספק באותנטיות רגשותיו הדתיים, ורואים בקרבתו לכנסייה ברית פוליטית, ניכר כי למן תחילת הקריירה שלו פוטין הצטייר כמקורב לכנסייה האורתודוקסית הרוסית, וטיפח באופן אקטיבי וקבוע את דימויו הציבורי כאדם דתי ומאמין.

הן לפוטין ולזרם הפוליטי שהוא מייצג, והן לכנסייה, קווים רעיוניים משיקים, דוגמת חששם מהליברליות המערבית ואי־נחת מהתפיסה המערבית לדמוקרטיה ולזכויות האדם. "נקודת מפגש משותפת נוספת של פוטין והכנסייה הייתה ברעיון של "הדמוקרטיה המרוסנת", המבטיחה יציבות באמצעות מרכוז השלטון ומהווה תרופה נגד הכאוס שחוללה "הדמוקרטיה הבלתי מרוסנת". על רקע זה, רוב המשקיפים רואים את הדתיות של פוטין כמניפולציה של "צֶ'קיסט" מקצועי" (אדמסקי, 2021, עמ' 111).

תובנה נוספת היא תיאור התהליך בו הפכה הדת לשחקן מרכזי בקהילה האסטרטגית הרוסית. בעשור שבין 2000־2010 הפך תהליך ההדתה הגרעינית למדיניות של ממש. הדת תפסה נפח ותפקיד הולך וגדל בפוליטיקה הרוסית, והחיבור בין ההנהגה לדת התחזק. במהלך העשור השיב הממשל הרוסי לכנסייה רכוש, הנהיג מחדש את מוסד הכמורה הצבאית וחיזק את מעמדה ותפקידה של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בנושאי החברה, החינוך והחוץ.

עד ל־2010 "הפכה הכנסייה האורתודוקסית הרוסית לבשר מבשרה של ההיררכיה הגרעינית, והחזרה בתשובה וההדתה הגיעו לשיא בכל זרועותיו של "השילוש הגרעיני". מפקדי הזרועות הגרעיניות ובכירי התעשייה הגרעינית הרוסית חתמו על הסכמי שיתוף פעולה עם הכנסייה, וביססו קשרים הדוקים עם הפטריארך והכמורה" (אדמסקי, 2021, עמ' 197). יתרה מכך, התבססה אמונה ברחבי הציבור, שזכתה לתמיכתו של הנשיא פוטין, שגרסה "שכדי לשמר את אופייה האורתודוקסי – על רוסיה להבטיח את היותה מעצמה גרעינית חזקה, וכדי לערוב למעמדה הגרעיני – עליה להיות אורתודוקסית באמת ובתמים" (אדמסקי, 2021, עמ' 197).

בעשור האחרון "הפך מאגר הנשק הגרעיני לאחד המכשירים העיקריים של הביטחון הלאומי הרוסי, ואילו הדת רכשה לעצמה חשיבות בלתי מעורערת באידיאולוגיה הלאומית" (אדמסקי, 2021, עמ' 277). הכנסייה האורתודוקסית הרוסית גברה, בסיוע הממשל, על כל מתנגדיה בצבא, בחברה ובפוליטיקה. במערך הגרעיני של הצבא חדרו כמרים "לכל רמות הפיקוד, טיפחו את הפטריוטיות והמורל ולקחו על עצמם תחומי אחריות בתוכניות המחייבות מהימנות אנושית. הכמורה הצבאית השתלבה גם ברמות הטקטיות־מבצעיות לכל רוחבן של זרועות "השילוש הגרעיני": כמרים גרעיניים נוכחים בקרבה מיידית לכלי נשק, משתתפים בתרגילים ובפעילויות מבצעיות ונוטלים אחריות על מצבם המורלי־פסיכולוגי של מפעילי הנשק הגרעיני במהלך פעילותם המבצעית" (אדמסקי, 2021, עמ' 277).

אדמסקי ציין במחקרו כי תהליך ההדתה שעברה הקהילה האסטרטגית הרוסית עלול להשפיע על משכם של עימותים צבאיים כמו גם על דינמיקות ההסלמה, "שכן ההנחה היא שהכמורה הגרעינית הרוסית נוטה פחות לבלום עימותים; אדרבא, היא אף עשויה להקל החלטה בדבר הסלמה, וזאת באמצעות מתן הכשר למהלך מדיני לוחמני והבטחת תמיכה ציבורית בו" (אדמסקי, 2021, עמ' 29). יתרה מכך, הממשל הרוסי עשוי לנצל את הדימוי שנוצר לו כשחקן אסטרטגי המונע, בין היתר מאמונה דתית, לצרכי כפייה והרתעה יעילים יותר בכל האמור באסטרטגיה ובמדיניות הביטחון הלאומי של רוסיה.

משמעויות לישראל

גרעין, דת ושחקנים אזוריים אגרסיביים אינם נושאים שזרים לאסטרטג הישראלי. חשיבות המחקר של אדמסקי לענייננו נעוצה בכמה נקודות: ראשית, העיסוק בתהליכי הדתה כשלעצמם. הדת חוזרת לשחק תפקיד מרכזי בפוליטיקת הזהויות של המאה ה־21. מקרה המבחן הרוסי הוא אמנם ייחודי; החיבור בין היסטוריה דתית־לאומית עמוקה, קריסת אידיאולוגיה חילונית שלטת ובסיס מעצמתי־גרעיני הוא ללא ספק מיוחד. עם זאת, הדת הפכה לשחקן דומיננטי בעימותים באזור שלנו, בפוליטיקה של מדינות המערב, וכמובן גם אצלנו. מקרה המבחן הרוסי, המתואר ע"י אדמסקי באופן קולח ועשיר בו־זמנית, מאפשר לקורא להרהר בתפקיד הדת בעיסוק הביטחוני־אסטרטגי באופן כללי יותר.

שנית, הספר מאפשר הבנה מלאה יותר של השחקן הרוסי, שמעורבותו באזורנו הפכה לתופעה קבועה ומשמעותית. אדמסקי מציין כי בין הסיבות שהביאו למעורבות הרוסית בסוריה, היתה גם סיבה דתית (אם כי מומחים רבים, ובהם ד"ר אנה גייפמן, בחרו להתעלם מכך או לראות בה מסך עשן). ישנו נרטיב רוסי שניתן לכנות "רומא השלישית", אשר רואה במוסקבה "כמרכז הרוחני האחראי לישועת העולם הנוצרי והאנושות כולה כאחד" (אדמסקי, 2021, עמ' 219). הכאוס ששרר באזור, ובכלל זה מלחמת האזרחים בסוריה, התרחשו במקביל לצמיחתו המחודשת של הנרטיב הנ"ל, והיווה הזדמנות מושלמת עבור הממשל הרוסי "לנצל את הפוטנציאל הגיאופוליטי של המצב. רוסיה ראתה עתה אפוא את מעמדה כמעצמת־על כמשלב אחריות לשמש גם פטרונית של כוחות האור נגד כוחות החושך, במיוחד כשהמערב לא הציג חלופה אחרת להושעת ההמונים" (אדמסקי, 2021, עמ' 220).

עבור ישראל, רוסיה, כתבו הד"ר ענת שטרן והאלוף אמיר ברעם, היא בבחינת עמיתה־יריבה (Frienemy) "המנהלת קשרים עם כל השחקנים במזרח התיכון, ובהם גם בעלי אינטרסים מנוגדים" (שטרן וברעם, 2021, עמ' 5). רוסיה משמרת את האינטרסים הגאואסטרטגיים שלה במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט תוך שילוב בין רכיבים צבאיים ושאינם צבאיים, ובהם מנגנוני פיוס והשקעות כלכליות (שטרן וברעם, 2021, עמ' 6). הדת היא רכיב נוסף בסל הכלים שלה.

שלישית, החיבור שבין דת, פוליטיקה וגרעין מאפשר לנו לקרוא על הרוסים, אבל לחשוב גם על האויבים שלנו. החיבור האיראני בין אידיאולוגיה דתית במובהק, חתירה לגרעין ומדיניות חוץ אגרסיבית מספק בסיס מתבקש ללמידה השוואתית, בזהירות המתבקשת כמובן. בהקדמה לספר כתב הד"ר עוזי ארד, ראש אגף מחקר במוסד וראש המל"ל לשעבר, כי החשש הגובר מפני נשק גרעיני בחזקת מדינות מוסלמיות – מקורו בעובדה שבחלק מהן יש משטרים פונדמנטליסטיים קיצוניים וקיימת תרבות של עירוב הדת והפוליטיקה. בהתאמה, אף שאיראן חתרה להשיג נשק גרעיני עוד בימי השאה, הרי שמאמציה העיקריים בתחום התרחשו תחת שלטון האייתולות. באיראן, הדגיש, "יש פוטנציאל להתגברות הקיצוניות של תופעה זו בשל יומרותיה האזוריות" (אדמסקי, 2021, עמ' 17).

ישראל התמודדה בעבר עם תכנית גרעינית מדינתית שלא הושפעה מגורמים דתיים, כשהתברר לקהיליית המודיעין בראשית שנת 2007 כי סוריה בונה כור גרעיני למטרות צבאיות. הרמטכ"ל גבי אשכנזי סיפר לימים כי היה ברור לו "שאנחנו נצטרך לטפל בכור הזה, ואנחנו נצטרך לטפל בזה באופן שנמנע מלחמה, אבל להיות מוכנים לנצח בה אם היא תקרה" (אשכנזי, 2021). לצד הכנות חיל האוויר לתקיפת הכור, קיימה זרוע היבשה תהליך מואץ של שיפור כשירות ומוכנות הכוחות, למקרה שנשיא סוריה יגיב ותפרוץ מלחמה ברמת הגולן. עם זאת, גובשה באמ"ן הערכה שבמידה וישראל תשמיד את הכור בפעולה חשאית ותימנע מלקיחת אחריות רשמית, שתשפיל את הנשיא הסורי, הוא יכיל את האירוע וימנע מתגובה (ברון, 2022, עמ' 163).

בדיון הקבינט המכריע נדרש הרמטכ"ל אשכנזי לתת את המלצתו; "אנחנו צריכים לתקוף הלילה, הוא השיב ללא היסוס. אנחנו מוכנים למבצע, והצבא מוכן לכל מה שעשוי לקרות בעקבותיו" (כץ, 2020, עמ' 158). בליל ה־6 בספטמבר 2007 תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את הכור הסורי והשמידו אותו (כץ, 2020, עמ' 163). הנשיא אסד בחר לנצל את ׳מרחב ההכחשה׳ והכיל את האירוע (ברון, 2022, עמ' 164).

תקיפת הכור בסוריה, כתב האלוף (מיל.) גיורא איילנד, "הייתה מבצע מרשים" (איילנד, 2011). היה בה מענה צבאי אפקטיבי וניתוח נכון של האינטרסים והשיקולים של האויב, ואלו אפשרו לתקוף ולהסיר את האיום מבלי להידרדר למלחמה. עם זאת, נוכח האיום הנשקף מאיראן, נשאלת השאלה כיצד תגיב מדינה שבה ישנם קשרי גומלין הדוקים בין הדת למדינה ולצבאה, בדגש על מערכי הנשק הגרעיני, על פעולה שכזו. מקרה המבחן הרוסי שהוצג בספרו של אדמסקי מאפשר להבין טוב יותר כיצד קשרים אלו באים לידי ביטוי".

נשאלת השאלה, כתב אדמסקי, מהי השפעתן של אמונות דתיות על אפקטיביות ההרתעה. "האם אדיקות דתית של צד אחד לפחות במשוואת ההרתעה פוגמת בה או מעצימה אותה? האם הבחירות האסטרטגיות של האדוק בדתו שונות מאלו של החילוני, במה שנוגע להתמודדות עם סוגיות של חיים ומוות?" (אדמסקי, 2021, עמ' 286). נוכח האיום האיראני, שאלה זו מחייבת בירור כמו גם גיבוש מענה מתאים.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וסרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש".
המחבר מבקש להודות לתא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו, על הערותיו הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.