המוכנות של הצבא לא תספיק, אם לא יהיה מי שיחליט נכון | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

על רקע התקיפה האחרונה של חיל האוויר בסוריה מתחדדת ההבנה שהקבינט המדיני־ביטחוני בישראל מצוי בתת־תפקוד. וכשזה המצב, כל האימונים והיכולות של הצבא לא יעזרו.

בלילה שבין רביעי לחמישי, לפי פרסומים זרים, תקף חיל האוויר מטרות בסוריה, באזור דמשק. בתגובה, ירה מערך ההגנה האווירית הסורי טילים לעבר מטוסי הקרב, שאחד מהם, כך מסר דובר צה"ל, טיל קרקע־אוויר מדגם SA5, החטיא את המטוס שאליו כוון והתפוצץ סמוך לדימונה שבנגב. בתגובה תקף צה"ל והשמיד את סוללת הנ"מ שירתה את הטיל ופגע בסוללות נ"מ נוספות בסוריה.

אמנם מאז שהחלה המערכה בין המלחמות (מב"מ), לפני כעשור, אירעו כמה וכמה אירועים שכאלו, אבל דווקא לנוכח ישיבת הקבינט השבוע, ישיבה חריגה בעצם קיומה, משום שהקבינט כבר אינו מכונס באופן סדור, ולנוכח המתיחות הפוליטית בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר הביטחון בני גנץ – כדאי לשאול מי בעצם מקבל כאן את ההחלטות, לפני שהאירועים מסלימים לכדי מלחמה.

במסגרת סדרת המפגשים שהינה שיתוף הפעולה בין המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והמרכז למלחמת יום הכיפורים, התראיין בחודש שעבר אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, ראש המטה לביטחון לאומי לשעבר, והציג את משנתו על היחסים בין הדרג המדיני הבכיר לדרג הצבאי הבכיר.

עמידרור ציין כי לתפיסתו ההבדל העיקרי בין שני הדרגים הללו נובע גם מרוחב וגם מעומק. הדרג המדיני, אמר עמידרור, "רואה רוחב יריעה רחב הרבה יותר מהדרג הצבאי. הוא יותר מחובר לעולם, הוא יותר מחובר לבעיות הפנימיות של המדינה, הוא יותר מחובר לכלכלה. הוא יותר מחובר לפוליטיקה, הוא יותר מחובר למערכת היחסים בינינו לבין המדינות השכנות. דברים שאנשי הצבא או לא יודעים בכלל, או יודעים באופן חלקי, ובוודאי אין להם שום אחריות".

לתפיסתו, הדבר מוביל לנטייה של הדרגים המדיניים לאורך השנים למדר את הדרג הצבאי ולהסתיר ממנו מהלכים, מי יותר ומי פחות. ראשי ממשלה, ציין, מידרו את הצבא משורה של תהליכים משמעותיים: מנחם בגין את הצבא מתהליך השלום עם מצרים, יצחק רבין עשה כן בתהליך אוסלו ובנימין נתניהו עשה כן בעת גיבוש הסכמי אברהם עם מדינות המפרץ. והיו מקרים נוספים. 

לדברי עמידרור, שהחל את דרכו בצנחנים ובהמשך היה לקצין מודיעין בכיר, "הם לא רוצים להיחשף, כדרג מדיני, והם לא רוצים לחשוף, את המאמצים שהם עושים, הם לא יודעים אם הם יצליחו או לא יצליחו. ולכן, זה מעבר לרוחב היריעה זה רוחב ההבנה. העומק של ההבנה. כי יש להם הרבה נתונים, שאין לדרג הצבאי. ולפעמים לדרג הצבאי נדמה שהוא רואה את התמונה. הוא טועה, זאת לא התמונה. זה אותו חלק בתמונה שהוא נחשף אליו, כי הדרג המדיני היה מוכן לחשוף אותו".

איזה רוחב ואיזו יריעה?

נוכח ההחלטה שהשרים יואב גלנט, אלוף פיקוד הדרום לשעבר, ומירי רגב, תא"ל (מיל.) ודוברת צה"ל לשעבר, ישמשו כחברי הקבינט המדיני־הביטחוני מטעם הליכוד לסירוגין, נשאלת השאלה על איזה רוחב ועומק יריעה הוא מדבר?

יתרה מכך, בעבר כונס הקבינט באופן סדור, והנה עד שהתכנס ביום ראשון השבוע, לא כונס הקבינט במשך כחודשיים. כשזו תדירות המפגשים, איזו רמת ידע יכולה להיות לשרים שעדיפה על זו של הדרג המקצועי. נראה שראש הממשלה ממדר לא רק את הצבא אלא גם את הממשלה, ואף שיש לכך תקדימים, זה לא מצב בריא.

זה לא חייב להיות כך. במלחמת יום הכיפורים נדרש הקבינט לאשר את מבצע צליחת תעלת סואץ. היה זה מבצע מורכב, מסוכן, שעיקרו צליחת האוגדה שעליה פיקד האלוף אריק שרון את התעלה ב"תפר" שבין שתי ארמיות מצריות והקמת מאחז וראש גשר בגדה המערבית שלה.

במידה ויצליח, המבצע טומן בחובו אפשרות לכתר את הארמיה המצרית השלישית ושינוי מצב יסודי של המערכה לטובת ישראל. במקרה של כישלון, הכוחות הצולחים יהיו מנותקים וצה"ל עלול להפסיד במערכה בחזית הדרום. למרות שכלל הפיקוד הבכיר של צה"ל תמך בתכנית הצליחה, הטיל שר החינוך יגאל אלון ספק במהלך.

כשהסתיימה הישיבה הודיע אלון, מפקד הפלמ"ח ומפקד חזית הדרום במלחמת העצמאות:

"לא אצביע בעד או נגד, אלא אקום ואסע לסיני כדי ללמוד על המצב מכלי ראשון".

אמר ועשה. הוא ירד לפיקוד הדרום בסיני, נכח בקבוצות הפקודות העיקריות שהתקיימו, השתכנע בכך שהמהלך אפשרי ובישיבת הממשלה הצביע בעד הצליחה, מהלך שבדיעבד הביא להכרעת הצבא המצרי ונחשב לאחד הניצחונות הגדולים של צה"ל.

זוהי דוגמה לשר שמימש את אחריותו עד תום וסירב להיות חותמת גומי. במציאות הפוליטית הנוכחית, קשה לומר שבקבינט ישנם שרים שפועלים כמותו. מה שגם שבהיעדר ישיבות הם אינם יכולים לעשות כן. כשזה המצב, כלל לא בטוח שהדרג המדיני מחזיק ברוחב ובעומק היריעה.

כשחברים בקבינט עושים "שבוע־שבוע" ניתן להעריך בזהירות שהחלטות, בוודאי לא החלטות משמעותיות, יתקבלו בישיבות הללו. 

המתיחות מול איראן, שנובעת הרבה פחות מהמערכה הימית ומפעילות חשאית כזו או אחרת שמיוחסת בפרסומים זרים לקומנדו הימי – והרבה יותר מפטפטת מסוכנת בישראל, ואיומים נוספים שהקבינט המדיני־הביטחוני אמור לתת את הדעת עליהם – יחכו. או שלא.

מתאמנים כמו שנלחמים

לפני כחודשיים כתב אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ בבלוג שלו סקירה אודות הספר "בדרכי שלי" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018) מאת האלוף (מיל.) דורון רובין, והמליץ עליו בחום. בעקבות הסקירה שבתי לספר והבנתי מדוע כתב זלמנוביץ את שכתב. 

"התגייסתי לצנחנים ב־1963. עשיתי מסלול של 14 חודשים, נשלחתי לקורס קצינים, וסיימתי אותו כחניך מצטיין פלוגתי" (עמוד 17), כתב רובין. משם הוא עשה מסלול ארוך, כמפקד מחלקה ופלוגה, סמג"ד הנח"ל המוצנח בפשיטה על המכ"ם המצרי, וכמפקד גדוד 202 בצנחנים במלחמת יום הכיפורים.

שם, ובשורה של תפקידים בהמשך (עד שפרש כאלוף), קנה לעצמו שם של מפקד נועז, יסודי, מקצועי שהוביל מלפנים, אבל גם של מי שאינו חושש לומר את האמת שלו, בין שהיא נוחה או לא נוחה למפקדיו.

כמג"ד הטמיע בגדוד את גישתו ש"גדוד 202 צריך להיות מסוגל לעשות הכול ולעשות זאת לבד" (עמוד 32), בשורה של אימונים מותאמים. הגישה השתלמה, ובקרב ואדי מבעוק רובין הפיק את המרב מגדודו, תוך שהוא ממצה את האמצעים והסיוע שעמדו לרשותו וקצר את פירות ההכנות טרם המלחמה.

בהקדמה לספר תיאר האלוף (מיל.) דורון אלמוג, שהיה מ"פ בגדוד (ולימים מג"ד בצנחנים כשרובין המח"ט), כיצד לאורך כל הקרב שמע את "דורון ברשת הקשר פוקד בקור רוח על חבורת המפקדים. מנסה להוציא מכל אחד מהם את המקסימום" (עמוד 8).

בקרב פעלו הצנחנים במשולב עם שני גדודי שריון, תותחנים וחיל האוויר, והשמידו חטיבת שריון מצרית. היה זה קרב מופת שנוהל היטב על־ידי כלל היחידות והמפקדים שלחמו בו, והוכרע בעיקר בזכות כוחות השריון והאוויר. התרומה של הצנחנים, חשובה ככל שהייתה, לא התקרבה למה שתואר בספר, וחבל שנופחה.

המוטו העיקרי של רובין בספר, והמסר החשוב שיש לקחת ממנו, הוא:

"מתאמנים כמו שנלחמים. לנקודה ארכימדית זו, הממנפת את הלקחים כולם, הטפתי בקנאות לאורך כל שירותי הצבאי, בכל תפקיד שמילאתי: חייבת להיות הלימה מלאה בין שדה הקרב לזירת האימונים. את הדוֹגמה האחרת חייבים לעקור מן השורש" (עמוד 18).

יש לציין כי בשנתיים האחרונות התקיימו בצה"ל לא מעט אימונים כאלה, שהפנימו את מסריו של רובין (בין שבמודע ובין שלא), ודימו היטב את שדה הקרב ואפשרו לכוחות לחוות אימון משמעותי. 

המוכנות חשובה, הקבינט חשוב יותר

בשנה שלאחר מלחמת יום הכיפורים ראיין הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית, נחמן שי, את מפקד גדוד השריון 71 שבחטיבה 188, רס"ן יוני נתניהו (שנהרג שנתיים אחר־כך כשפיקד על סיירת מטכ"ל בפשיטת החילוץ באנטבה). למרות שעברו מאז כמעט חמישים שנים לקטעי הקישור של הכתב, כמו גם למסרים של המג"ד, ניתן היה לעשות "העתק־הדבק" לכל כתבה על גדוד של צה"ל כיום.

את שירותו הצבאי, סיפר שי בכתבה, נתניהו "עשה ביחידות צנחנים ביחידות סיור שונות". את סיירת מטכ"ל, אליה עבר נתניהו מהצנחנים כקצין, לא היה נהוג אז להזכיר, אבל חוץ מזה הכל נשמע אותו דבר.

לשריון עבר נתניהו אחרי המלחמה (שעל גבורתו בה עוטר בעיטור המופת). תחילה שימש כמ"פ ובהמשך כמג"ד. בשיחה עם שי הוא ציין כי הגדוד השלים "סדרה ארוכה מאוד של אימונים שהשיגו תוצאות טובות מאוד. היחידה שספגה אבדות קשות במלחמה שוקמה לחלוטין, לדעתי השיגה… השיגה כבר את אותו פער שהיה קיים, השיגה מזמן ועברה אותו. אנחנו נמצאים ברמת אימונים גבוהה, אולי יותר מאשר לפני המלחמה, אין ספק שיישמנו הרבה מאוד לקחים ותיקנו שגיאות ששגינו בהן בעבר". 

עוד אמר כי ההבנה כי האפשרות שתיפתח מלחמה בצפון ברורה למפקדי ולוחמי הגדוד, "והם מרגישים אמונה בכוח של עצמם להחזיק, ואם צריך להיכנס למלחמה, הם משוכנעים היום שהם ייצאו ממנה וייצאו ממנה טוב".

המסרים הללו חזרו ויחזרו על עצמם בכל ראיון שהתפרסם מאז ועד עתה עם מפקדי גדודים וחטיבות על אימון שעברו או לחלופין בתעסוקה מבצעית בגבולות. רק לאחרונה הם הדהדו בראיונות שפורסמו עם מח"ט גולני, אל"מ ברק חירם, ועם מח"ט הקומנדו, אל"מ קובי הלר. וטוב שכך.

אבל כל האימונים המותאמים והמדמים וכל תחושת המסוגלות והביטחון של הכוחות לפעול בהצלחה במלחמה הבאה לא יעזרו אם למעלה לא יהיה מי שיחליט להפעיל אותם, ולהפעיל אותם נכון. אבל בשביל זה הקבינט המדיני־הביטחוני צריך להתכנס באופן תדיר, לנהל דיונים יסודיים ולכונן את אותו בסיס ידע רחב יריעה שעליו דיבר עמידרור. וזה, כך נראה, יתרחש רק בסבירות נמוכה.

המטכ"ל – "גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בתחילת מלחמת העולם השנייה, "תוצאות החשיבה וקבלת ההחלטות במטכ"ל הגרמני הביסו בשדה הקרב את אלו של מקבילו הצרפתי" (עמ' 11). כך כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי בהקדמה לספרו החדש של תת־אלוף (מיל') ד"ר מאיר פינקל על אודות המטכ"ל של צה"ל. יש בכך המחשה ברורה לחשיבותו של דרג המטה הכללי וליכולתו להשפיע על תמונת המערכה, בהווה ובעתיד.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, "תוצאות החשיבה וקבלת ההחלטות במטכ"ל הגרמני הביסו בשדה הקרב את אלו של מקבילו הצרפתי" (עמ' 11). כך כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי בהקדמה לספרו החדש של תת־אלוף (מיל') ד"ר מאיר פינקל, "המטכ"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2020), על אודות המטכ"ל של צה"ל. יש בכך המחשה ברורה לחשיבותו של דרג המטה הכללי וליכולתו להשפיע על תמונת המערכה, בהווה ובעתיד.

לכן כתב כוכבי, "המטכ"ל חייב להיות גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות לטווח הזמן המיידי, הקצר, הבינוני והארוך ובאופן מיוחד בזמן מלחמה, שהיא מבחנו העליון. הדבר דורש הכשרה, ידע, מיומנות, עבודת צוות וגישה ביקורתית, סקרנות ויצירתיות" (עמ' 11).

בספר זה ביקש המחבר, מח"ט שריון ומפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית לשעבר, להמשיך את ספרו הקודם "הרמטכ"ל" ולנתח באופן מעמיק ויסודי את תפקודיו ואתגריו של המטכ"ל, שהוא המפקדה האסטרטגית של צה"ל הכוללת אגפי מטה, פיקודים מרחביים ופונקציות נוספות, ולנסות לבאר לקורא כיצד הוא לומד, מתכנן ומתארגן.

הספר כולל ארבעה פרקים שבהם מציג המחבר מקרי בוחן, ובסוף כל פרק מובאים סיכום והמלצות של המחבר, שיסייעו למטכ"ל של צה"ל להימנע מקשיים ומשגיאות שהוצגו בפרק. הפרק החמישי הוא סיכום שבו מציג המחבר את תובנותיו המרכזיות מן המחקר ואת המלצותיו לשיפור עבודת המטכ"ל.

מתודולוגיה

בספר מוצג ניתוח השוואתי של תפקוד המטכ"ל בהתייחס לארבעה תפקידים ואתגרים: תהליכי התכנון במטכ"ל, ובכלל זה התכנון הרב־שנתי לבניין הכוח, התכנון האופרטיבי למלחמה והתכנון תוך כדי מלחמה; תהליכי למידה שונים של המטכ"ל ובהם למידת המטכ"ל מהפקת לקחים ממלחמה, למידה מצבאות זרים ותהליכי השתנות; דפוסי התארגנות אל מול אתגר מתפתח, ובכלל זה הקמת גופי מטה חדשים וניהול ישיר של המטכ"ל; התמודדות רמטכ"לים עם מטכ"ל "לעומתי" שהתנגד לתפיסות ולשינויים שביקשו ליישם, ועם ויכוחים תפיסתיים במטכ"ל.

אף שהמחקר אינו היסטורי תיעודי, הוא התבסס על חומרים ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל ועל ביוגרפיות, פרסומים בתקשורת וראיונות שקיים המחבר עם קצינים בכירים אשר שירתו במטכ"ל לאורך השנים. אומנם כל תקופה נשאה עימה אתגרים שונים והקשרים שונים, אך ניתן למצוא מאפיינים דומים וללמוד מהם על האתגרים, האחריות והתפקידים של המטכ"ל. יש לציין, והמחבר עמד על כך, שקיים קושי בבחינה ההשוואתית, שכן כל תקופה טומנת בחובה את אתגריה וההקשר האסטרטגי שלה.

הניתוח שמציג המחבר מפורט ושיטתי ומציע תובנות מאירות עיניים. כך למשל, בפרק המתאר את התכנון האופרטיבי (תכנון תוכניות מלחמה), שהוא התהליך המרכזי שהמטכ"ל מבצע בתחום הפעלת הכוח, פורס המחבר את המאפיינים המרכזיים של תהליך התכנון המטכ"לי, ובהם מהות התוכנית והנחות היסוד שלה, הצורך בתכנון מודולרי וגמיש, וכן יצירת תיאום וסנכרון בין המטכ"ל, הפיקוד והזרוע (עמ' 97). למרות זאת ציין המחבר את אבחנתו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, כי

"תוכנית אופרטיבית נועדה לאפשר את פיתוח הידע הנדרש ולהוות בסיס לשפה משותפת ו"מצפן" לבניין הכוח […] טבען של תוכניות אופרטיביות להשתנות בעת מעבר מתוכנית לפקודה לאור ההקשר. לכן הרמטכ"ל הדגיש כי התוכנית היא אמצעי. תהליך התכנון, בניין הכוח של היכולות המבצעיות ומוכנות הכוחות – הם החשובים" (עמ' 103).

ואכן, לאורך הפרק ניכר הדגש שמושם על הצורך בגמישות מחשבתית, בתכנון, בבניין הכוח ובגיבוש מענים שניתן להתאים למציאות משתנה.

פרק מרתק במיוחד מתאר כיצד המטכ"ל לומד בעת לחימה, בין היתר באמצעות חיכוך עם האויב (עמ' 219־234). דוגמה לכך היא תהליך הלמידה שקיים המטכ"ל דרך פיקוד המרכז בשנה הראשונה לאינתיפאדה השנייה. המטכ"ל היה נתון אז בדילמה אם להישאר בהיערכות הגנתית או לעבור למהלך התקפי הכולל חדירת כוחות בהיקף גדול ללב מחנות הפליטים – מהלך שטמן בחובו הישגים אפשריים בדמות פגיעה בבכירים בארגוני הטרור והשמדת אמצעי לחימה ותחמושת, כמו גם סיכון לא מבוטל, כיוון שהוא כולל לחימה בשטח אורבני ובלב אוכלוסייה אזרחית.

המחבר ציטט את האלוף (מיל') גיורא איילנד, ששימש אז ראש אגף התכנון, אשר קבע כי

"מי שהוביל לאישור הפעולות היו מפקדי חטיבות החי"ר. צה"ל התברך בעת ההיא בארבעה מח"טים מהטובים שהיו לו אי־פעם: אביב כוכבי מהצנחנים, צ'יקו תמיר מגולני, עימאד פארס מגבעתי ויאיר גולן מהנח"ל. המח"טים, ובעיקר אביב וצ'יקו, שכנעו את מפקד פיקוד המרכז איציק איתן ואת הרמטכ"ל לאשר את הפעולות. ההישגים המבצעיים של פשיטות אלה היו חלקיים, אך העובדה שהפעולות נעשו עם מיעוט נפגעים – הן בקרב החיילים והן בקרב האוכלוסייה האזרחית – נתנה את הביטחון כי יהיה אפשר, בעת הצורך, להיכנס ולהשתלט על ערי הגדה המערבית. כעבור חודש־חודשיים אכן הגיעה השעה [במסגרת מבצע חומת מגן]" (עמ' 228).

אף שהייתה זו דוגמה מרתקת, מוטב היה לכלול בספר מקרה בוחן נוסף, שטרם נחקר ביסודיות, ולבחון את תהליך הלמידה שקיימו המטכ"ל ופיקוד הדרום בשנים 2006־2008. מפקד אוגדת עזה דאז, תת־אלוף (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, יזם אז "חיכוך מתמיד" עם האויב באמצעות פשיטות שביצעו גדודי חי"ר ושריון, וכן יחידות מובחרות (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020). פשיטות אלו נדרשו, לדברי הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, בשל הצורך "לטפל בפעילות חבלנית שהיתה מהצד השני של הגדר", ובכלל זה ירי תדיר של קסאמים על העיר שדרות ועל יישובים נוספים. "לא היה לנו 'כיפת ברזל', לא היתה לנו תשובה טובה, והיינו צריכים לבצע פעילות כנגד הדבר הזה, בשביל להחזיר את הביטחון" (ג. אשכנזי, ראיון, 21 בפברואר 2021).

למבצעים הללו קדמה, לדברי תמיר, "הכנה מאוד מסודרת ומאוד דידקטית", שחיזקה את האמון ביכולת הביצוע של הכוחות בקרב דרגי הפיקוד הבכיר שנדרשו לאשר אותם (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020), ובהם אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, יוצא שייטת 13 (לם, 2008) והרמטכ"ל גבי אשכנזי, שהכיר לדבריו בתרומתם "למסוגלות וגם לביטחון העצמי של המפקדים" ובהשפעתם על האויב, עוד מימיו כמ"פ בגולני (ג. אשכנזי, ראיון, 21 בפברואר 2021). מפקדי גדודים, ובהם ירון פינקלמן מהצנחנים (הראל, 2020) ודוד זיני מגולני, הובילו אז פשיטות מעבר לגדר ברצועת עזה ופגעו במחבלים בשטחם (פולק, 2015). מבצעים אלו אפשרו לפיקוד, ודרכו למטכ"ל, לצבור ידע, לנתח את חוזקותיו וחולשותיו של חמאס ולהיערך בהתאם באופן מיטבי ליום פקודה, במבצע עופרת יצוקה.

אף שהמחבר ציין בספר כי לפיקוד הדרום ולמפקדו דאז גלנט היה "משקל רב בקביעת דרך ההפעלה של כוחות היבשה במבצע" (עמ' 273), הוא נמנע מלתאר זאת בפירוט, כמו גם את התהליך שקדם לכך – מהאוגדה לפיקוד ולמטכ"ל. התוצאה המוצלחת של המבצע, קבע משה תמיר, נבעה "מהשילוב של כוחות הקרקע עם האוויר". הם גם הציפו מטרות למאמץ האש, אמר, וגם תמרנו בביטחון ופגעו בפעילי אויב (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020).

מסקנות

המרכיב המרכזי והראשון בייחודיות המטכ"ל, קובע פינקל, "הוא הרמה האסטרטגית שעליה הוא מופקד. משמעות המיקוד ברמה זו היא צורך בלתי פוסק ושיטתי בפרשנות עדכנית למציאות, במציאת מתודולוגיות מתאימות לפיתוח המענה לאתגרים החדשים ובקביעת מנגנוני פיקוד ושיטה לתיאום וסנכרון צה"ל" (עמ' 461).

יתרה מכך, העובדה שלמטכ"ל ממשק עם הדרג המדיני מחייבת אותו לאמץ במקביל הן את השפה הצבאית והן את שפתו של הדרג המדיני, שעולמו ושיקוליו רחבים ושונים משל הצבא. "בניית שפה משותפת עם הדרג המדיני ותחזוקתה, במיוחד אם הוא מתחלף, היא מטלה המחייבת מגוון שיטות, כמו דיונים, ביקורים, משחקי מלחמה משותפים ועוד" (עמ' 462).

המחבר היטיב לבחור מקרי בוחן המתארים את תפקודיו ואתגריו של המטכ"ל, וציין כי הוא נדרש לאזן בין שורה של מתחים ובראשם השאיפה לרלוונטיות מרבית אל מול הרצון לייצר לכידות בין הדרגים וסנכרון מאמצים. כך למשל ציין את החלטת הרמטכ"ל דני חלוץ בעת מלחמת לבנון השנייה – לשנות את התוכנית המבצעית מספר פעמים כדי שלא לבצע תוכנית שאינה מתאימה. מנגד קיימת הגישה שביטא בשעתו הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון, קצין פרשים ושריון שנחשב אחד מטובי המצביאים בהיסטוריה, שלפיה "תוכנית טובה שתבוצע באופן אלים עכשיו, עדיפה על תוכנית מושלמת בשבוע הבא" (Hanson, 1999).

מתח נוסף נוגע לבניין הכוח, שכן יש צורך לשמר ולשפר את כשירות הצבא לאתגרי ההווה, ומנגד יש צורך להטמיע אמצעים חדישים ולנסות לעצב את הצבא לאתגרי העשור הבא. דוגמה לכך, ציין פינקל, ניתן לראות בסיפור הקצר "עליונות" מאת ארתור סי. קלארק, שבו "ניסיון לפתח יכולת מתקדמת הביא לירידה זמנית באפקטיביות ביחס לאפשרות של שיפור המענה הישן ובתבוסה לאויב שנקט ייצור המוני ומהיר של אמצעי מתקדם פחות" (עמ' 463).

המחבר מציין כי ירידה ביעילות המענה הצה"לי עלולה להיות הרת אסון אם מלחמה תפרוץ בעיצומו של עדכון המענה, והדבר חל על תפיסות הפעלה ועל תוכניות אופרטיביות שטרם הוטמעו, ממש כמו על אמצעי לחימה ומערכות טכנולוגיות מתקדמות. לכן, כתב, על בניין הכוח להיות "מבוסס גמישות, במיוחד גמישות ארגונית־טכנולוגית הכוללת מרכיבים של איזון, יתירות, ורסטיליות ויכולת השתנות" (עמ' 464).

בתחום התכנון האופרטיבי ונוכח העובדה שההקשר האסטרטגי משתנה במהירות, המליץ המחבר על גיבוש תוכניות מודולריות. כך, בהינתן מערכה מוגבלת, למשל מבצע עופרת יצוקה, ניתן לממש תוכנית שבמקורה נועדה להכרעת האויב רק באופן חלקי, ולשמור על הרלוונטיות שלה.

מה חסר בספר

זהו מחקר חשוב ומאיר עיניים, אולם בספר חסרה התייחסות עדכנית לעבודת המטה הכללי אל מול הדרג המדיני, לא רק בשלושת העשורים הראשונים לאחר קום המדינה אלא דווקא בשנים האחרונות, נוכח האיומים החדשים ואתגריה הנוכחיים של ישראל. 

בשנתיים האחרונות, למשל, פורסמו עדויות רבות על הדיאלוג שקיים המטכ"ל בראשות הרמטכ"ל איזנקוט עם הדרג המדיני בטרם מבצע מגן צפוני, עד אשר בסוף שנת 2018, ביוזמת הרמטכ"ל איזנקוט ובאישור הדרג המדיני, יצא צה"ל במפתיע לפעולה והרס את תשתית המנהרות של חזבאללה בגבול לבנון (פרחי, 2020).

כמו כן חסרה התייחסות בספר למסלול שירותם של חברי המטכ"ל ולשאלה אם הוכשרו כנדרש לפעול לא רק כמפקדים בדרג הטקטי אלא גם כמצביאים ברמה האסטרטגית. בצה"ל, שבו החל מדרג אלופי־משנה, לרוב ממלאי התפקידים רוכשים את ההכשרה לתפקידיהם תוך כדי ביצוע, לניסיון שנצבר יש משקל עצום. קצינים כמו סגן הרמטכ"ל לשעבר אלוף (מיל') יאיר גולן, שפיקד על פלוגה ועל גדוד בצנחנים בלחימה בשנות השהייה בלבנון, ובהמשך על חטיבה ואוגדה, אך גם שירת בתפקידי הדרכה וכרמ"ח מבצעים באגף המבצעים, או אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, שכקצין בצנחנים לחם באינתיפאדה השנייה, פיקד על היחידה המובחרת מגלן במלחמה ב־2006 ובפשיטות בעזה שיזם תת־אלוף תמיר, ושימש מזכירו הצבאי של ראש הממשלה (ולכן היה חבר מטכ"ל) – קצינים אלה אכן עברו מסלול שירות שלם ומגוון, שבמהלכו רכשו ניסיון הן ברמה הטקטית והן ברמה האסטרטגית. כאשר מסמנים בצה"ל מפקדים כבעלי פוטנציאל לפיקוד בכיר, ראוי כי תפיסה זו תהווה מצפן לתכנון מסלול השירות שלהם.

סיכום

ספרו המרתק והמקיף של תת־אלוף (מיל') מאיר פינקל הוא בבחינת תוספת מחקרית חשובה להבנה טובה יותר של תפקיד המטכ"ל והעומד בראשו, לשיח שלו עם הדרג המדיני, לתחומי אחריותו, לאתגרים שניצבים לפניו, לתהליכים ולתפקודים, אשר להם השפעה אדירה על המדינה כולה.

אם בספרו הקודם התמקד המחבר ברמטכ"ל כפונקציה המרכזית, הרי עתה ניתח לרוחב ולעומק את המטה הכללי על אגפיו השונים (תכנון, מודיעין מבצעים, לוגיסטיקה וכמובן הפיקודים המרחביים), התומך את הרמטכ"ל, לומד, מתכנן, ומבצע – בשגרה ובמלחמה.

בסיום הקריאה ראוי שתהדהד אמירה שטבע גבי אשכנזי בעת שכיהן כסגן רמטכ"ל, שלפיה נדרש המטכ"ל לזכור "את חשיבות המערך הלוחם. הם לא רק משלמים על השגיאות שלנו, הם גם מתקנים אותן. לכן גם היום, עם כל מצוקות התקציב, הלקח שלי – חזֵק את המערך הלוחם!" (פאנל אלופים, 2003).

גל פרל פינקל הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי. המחבר מבקש להבהיר כי אין בינו לבין כותב הספר, תא"ל (מיל.) ד"ר מאיר פינקל, שום קרבה משפחתית.

(המקורות מופיעים בפרסום במקור)

לא כל הפשיטות הן אנטבה, אבל הן חשובות לרוח הלחימה | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לא כל פשיטה היא עם שחר, בעורף האויב, ולא כל מבצע הוא גרנדיוזי כמו הפשיטה על סון־טאי או אנטבה, אבל פשיטות, שרובן "אפורות" והרבה פחות נועזות, וסיורים מעבר לגבול הם חיוניים לחיזוק רוח הלחימה ותחושת המסוגלות של כוחות היבשה.

פשיטה היא אולי הפעולה הצבאית שנתפסת כאחת הנועזות ביותר. כחושבים על פשיטה, עולה בדמיון לרוב כוח מובחר שפושט עם שחר, בעורף האויב על יעד מבוצר, בלתי־חדיר, ושב לשטחו לאחר שביצע את המשימה.

לא שאין פשיטות כאלה. בספרו "הפשיטה" (הוצאת מערכות, 1977) תיאר העיתונאי האמריקני בנג'מין פ. שמר את מבצע "עמוד תווך", הפשיטה הדרמטית לחילוץ כשישים שבויי מלחמה אמריקנים ממחנה סון־טאי שבקרבת האנוי, בירת צפון וייטנאם. במאי 1970 אותר מחנה השבויים והוחלט לחלצם.

מפקד שהולכים אחריו לגהינום ובחזרה

על הכוח הפושט פיקד קולונל ארתור "הפר" סימונס, מפקד נועז וייחודי. במלחמת העולם השנייה התגייס סימונס לצבא היבשה האמריקני ועם "הקמת גדוד הסיור המיוחד השישי" (עמוד 75), התנדב לשרת בו כקצין. גדוד הסיור השישי (ריינג׳רס), עליו פיקד הלוטננט־קולונל הנרי מיוסי, היה גדוד קומנדו שהתמחה בסיור, פשיטה ונחיתה מן הים.

"סימונס פיקד על פלוגה ב' של הגדוד בעת הפלישה לפיליפינים" (עמוד 75), והוטל עליו ל"הרים באוויר" תחנת מכ"מ שבראש מצוק באי במפרץ לייטה. סימונס הוביל חמישה־עשר מאנשיו בטיפוס קשה וחרישי במעלה הצוק. בעת שנערכו להתקפה, הופיע לפתע זקיף יפאני רדום. "סימונס ירה בו, ואז יצא בראש אנשיו לפוצץ את תחנת המכ"מ" (עמוד 75). בהמשך המלחמה, ב־1945, השתתף סימונס בפשיטה המוצלחת שביצע כוח מהגדוד בפיקוד מיוסי, לשחרור 500 שבויי מלחמה ממחנה השבויים בקאבאנטואן. 

לאחר מכן עבר סימונס לכוחות המיוחדים של הצבא, "הכומתות הירוקות", ולחם במלחמת ווייטנאם. אחד מפקודיו סיפר שהיה "הולך אחרי סימונס הפר לגהינום ובחזרה, רק כדי שיהיה לי העונג להמצא בחברתו בדרך" (עמוד 76).

"אנחנו אמריקנים, באנו להוציא אתכם"

סימונס גיבש נבחרת שמנתה כחמישים מלוחמי ה"כומתות הירוקות" ששירתו תחתיו. הכוח התאמן למלחמה כארבעה חודשים ובליל ה־21 בנובמבר בוצעה הפשיטה.

מטוסי קרב של חיל האוויר ביצעו הסחה, והפציצו יעדים ממזרח ומדרום למחנה, ואילו הכוח הפושט נחת בקרבת המתחם, כאשר אחד המסוקים, ובו כוח החוד שבפיקוד סרן דיק מדואוז, ביצע נחיתת סער (למעשה התרסק בכוונה) בלב המחנה כדי להבטיח את ההגעה המהירה לשבויים.

מדואוז פרץ מהמסוק וקרא בקול מהמגפון שבידו:

"אנחנו אמריקנים, לא להרים את הראשים. אנחנו אמריקנים. זהו חילוץ. באנו להוציא אתכם. לא להרים את הראשים. לשכב על הרצפה. נהיה בתוך התאים בעוד רגע" (עמוד 176).

אך איש מהשבויים לא ענה. מקורות המים של המחנה הזדהמו והפכו לא ראויים לשתייה, וצבא צפון וייטנאם העביר את השבויים למחנה בחודש יולי, ארבעה חודשים קודם לכן.

טייס המסוק ובו הכוח שבפיקוד סימונס, שגה ונחת סמוך ליעד, בלב בית־הספר התיכון המקומי, שבו שהה כוח מצבא צפון וייטנאםאבל סימונס בטח בשני מפקדי המשנה שלו, "דיק מדואוז, והאחר – באד סיידנור. משום כך בחר בהם. סימונס היה סמוך ובטוח שיבצעו את הפשיטה כהלכה. בראש דאגותיו עמדה השאלה כיצד יגיע לאתר הנכון לפני שיגמר הענין" (עמוד 178).

במהלך הפשיטה הרגו סימונס וחייליו כשישים חיילים מצבא צפון וייטנאם ופצעו עוד כמאה. זולת פצוע קל אחד, איש מלוחמי הכוח הפושט לא נפגע. משהתברר שאין שבויים במתחם, פונו לוחמי "הכומתות הירוקות" במסוקים לשטח שבשליטת הצבא האמריקני.

המבצע נכשל בעיקר משום שהאמריקנים לא פעלו במהירות ולמעשה פספסו את "חלון ההזדמנות" לפשוט על המחנה כשהשבויים עוד כלואים בו. אבל הוא המחיש את מחויבות ארצות־הברית לחייליה שבשבי, והניע את הממשל הצפון וייטנאמי לשאת ולתת על שחרורם. 

בהקדמה למהדורה העברית של הספר כתב הרמטכ"ל דאז, מרדכי גור:

"הקורא הישראלי לא יוכל להימנע מלהשוות את "הפשיטה" ל"מבצע יונתן" של צה"ל לשחרור חטופי אנטבה – ועיקר הנאתו מהספר תהיה בהסקת מסקנות אנושיות ומקצועיות" (עמוד 9).

אכן, היכולת של צה"ל להיחלץ מהר לפעולה באנטבה, מבלי שדבר ההכנות ידלוף, ולבצעה במהירות ובשלמות, מרשימה גם בזכות העובדה שצבאות מקצועיים כמו הצבא האמריקני נכשלו בהתמודדות עם אתגר דומה.

הפשיטות מחזקות את רוח הלחימה

לא, לא כל פשיטה היא אנטבה. אבל גם לאלו שאינן כאלו, ואלו רוב הפשיטות, יש ערך, הן ביצירת הרתעה בקרב האויב, והן בהקניית תחושת מסוגלות והעזה לכוחות המבצעים ולצבא כולו. 

בשבוע שעבר פרסם צה"ל כי ביולי האחרון, לפני כשמונה חודשים, ביצע כוח מגדוד 12 של גולני פשיטה בשטח סוריה, סמוך לגבול. יעד הפשיטה היה עמדה שהקים הצבא סורית במרחב החיץ, שבו אסור לכוחות צבא להימצא. למבצע, שאושר בידי הרמטכ"ל אביב כוכבי ושר הביטחון בני גנץ, קדם נוהל קרב ארוך, שנמשך כחודש, ובסופו עבר הכוח תחקיר של אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם.

כוח גולני, בפיקוד המ"מ אלדד ידגר, שאליו צורפו גם כוח כלבנים מיחידת עוקץ וכוח מיחידת ההנדסה המובחרת יהל"ם, נע רגלית לעבר העמדה ופוצץ אותה. 

גם אם יש הסבורים כי מדובר בפשיטה לא מורכבת ובסמוך לגדר הגבול, הרי שהיא עשויה לטמון בחובה הרבה יותר מכך. 

ברירת המחדל היתה להשמיד את העמדה מרחוק, באש תותחים או מן האוויר. עיקר הפעילות בחזית הסורית במסגרת המערכה בין המלחמות (מב"מ) התבצעה בצורה זו. לחלופין ניתן היה לפוצץ את העמדה בפשיטה שיבצעו יחידות העילית של צה"ל, שגם הן לוקחות חלק במב"מ.

אך בפיקוד הצפון, עליו מפקד ברעם, יוצא הצנחנים, בחרו לשלוח דווקא כוח קרקעי "רגיל", במקרה זה מחטיבת גולני, משום שצוותי־הקרב החטיבתיים והגדודיים של צבא היבשה יהיו מי שיתמרנו בחזית ובעומק במערכה הבאה, ופעולות אלו, לצד אימונים מדמי־מציאות, יכינו אותם לכך טוב יותר. לא בהכרח רק במובן של היכרות עם הקרקע בצד השני, אלא בכל האמור בביטחון עצמי ומסוגלות.

גם בהמשך נקטו באוגדת הבשן, בפיקוד תא"ל רומן גופמן, מפקד חטיבת השריון 7 לשעבר, במדיניות "אפס סובלנות" כלפי הפרות של הצבא הסורי את הסכם הפרדת הכוחות משנת 1974. כמה חודשים לאחר מכן ביצע כוח מחטיבת הנח"ל פשיטה דומה והשמיד שתי עמדות של הצבא הסורי, גם הן לא מאוישות, באזור החיץ. 

התפיסה הזו, כך נראה, מיושמת במובן מסוים גם בפיקוד הדרום. בראיון שפורסם לאחרונה באתר "וואלה!", סיפר מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני, כי עם כניסתו לתפקיד קיים שיחות עם מפקדי הפלוגות של חטיבת הצנחנים שהיו אז בתעסוקה מבצעית. "המ"פים של הצנחנים פתחו איתי הכול. הם לא היו מרוצים מהפעילות היזומה", אמר.

כתוצאה מהשיחות יזם אלוני, פקוד ותיק של ברעם בצנחנים, שינוי בפעילות, כך שחלקה יתבצע מעבר לגדר. "היום כל מ"מ מחויב ללכת לשטח אויב. ברגל. בלילה", קבע. המטרה היא לחזק את ביטחונם של המפקדים לפעול בשטח האויב.

בספרו החשוב "חיל רגלים תוקף" (הוצאת מערכות, מהדורת 1990), תיאר הגנרל הגרמני ארווין רומל את חוויותיו "כלויטננט חי"ר וכמפקד־מחלקה" (עמוד 57) ובהמשך כמפקד פלוגה וכמג"ד בפועל בגדוד חי"ר מובחר במלחמת העולם הראשונה. משימתו הראשונה היתה להוביל סיור לאיתור האויב בחזית הארגון.

"פנים אל פנים עם האויב, חש מפקד חולית־סיור באחריותו הכבדה. מחיר כל שגיאה הוא נפגעים, ואולי אף חיי אנשיו, משום כך יש לעשות כל צעד בכיוון האויב בזהירות רבה ובתכנון מדוקדק" (עמוד 62).

בקרב הראשון שבו לחם, בכפר בליד שבצרפת, נתקלו רומל והחפ"ק שלו בכוח אויב. "האם היה עלי להזעיק הנה את המחלקה? לא! ארבעתנו מסוגלים לטפל במצב. הודעתי מיד לאנשי על כונתי לפתוח באש. שחררנו בלאט את הנצרות, יצאנו בזינוק מאחורי הבית, ובעמידה זקופה פתחנו באש על האויב הסמוך. אחדים נהרגו או נפצעו במקום" (עמוד 64), כתב רומל. התפתח קרב קצר, ורומל ואנשיו גברו על הכוח הצרפתי.

אפשר להניח שהביטחון של רומל ביכולתו להתמודד עם האויב שבו נתקל, נבנה בין היתר באותם סיורים שביצע בשטח האויב קודם לכן.

הפשיטות בצפון והסיורים מעבר לגדר בדרום משמשים, לצד הרווח המבצעי שגלום בהם, גם לבניין הכוח, להכשרת המפקדים ולהחדרת תחושת המסוגלות והתעוזה בלוחמים, ולחיזוק אמון הדרג הפיקודי הצבאי והמדיני הבכיר בכוחות הלוחמים, שנבנה אט אט על בסיס הצלחות קטנות. שכן, אלו אינם נוצרים יש מאין ביום פקודה, במערכה הבאה, ויש לבנות ולטפח אותם בזמן שקדם למלחמה. 

כל האקשן לא בספר לא יעזור אם העלילה לא חכמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מותחני ריגול מצטיירים תמיד כסבירים יותר כשקוראים אותם על רקע המציאות. אך המתיחות בין רוסיה וארצות־הברית לא שיפרה את הספר של בראד תור על הסוכן הקשוח סקוט הארוות כי אין בו שום תחכום, ותחכום הוא כל העניין בעולם החשאי כמו גם בספרי המתח.

המתיחות הנוכחית בין ארצות־הברית לרוסיה סביב ריכוז כוחות צבא רוסיה סמוך לגבול המזרחי של אוקראינה, היכן שמתרחשת לחימה בין בדלנים רוסים לבין הצבא האוקראיני. המודיעין הצבאי האוקראיני אף האשים את רוסיה בכך שהיא מלבה פרובוקציות חדשות בכדי שתהיה לה עילה לשלוח כוחות צבא לאזור.

בעקבות ריכוז הכוחות שוחח הנשיא האמריקני, ג'וזף ביידן, עם נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, והביע תמיכה אמריקנית באוקראינה למול התוקפנות המתמשכת של רוסיה בדונבאס ובחצי האי קרים. גם יו"ר המטות המשולבים, הגנרל מארק מילי, ניהל שיחה בנושא, הפעם עם מקבילו, הרמטכ"ל הרוסי ולרי גרסימוב, במהלכה והביע דאגה מריכוז הכוחות.

הגיבור של אמריקה השמרנית

המתיחות שימשה רקע מעניין לקריאת הספר "תגובה נגדית" (דני ספרים, 2020) מאת בראד תור, אנליסט לשעבר במשרד להגנת המולדת, שתיאר עימות חשאי בין האמריקנים לרוסים. הספר, ה־18 בסדרה שכתב תור אודות סוכן ה־CIA הקשוח סקוט הארוות, נפתח כאשר מטוס תובלה ובו צוות מיחידת עלית של הביון הרוסי התרסק במחוז מורמנסק.

במטוס היה גם הארוות, שנחטף כנקמה על פועלו רב־השנים כנגד הרוסים. הצוות פשט על בית בניו־המפשייר, רצח את אהובתו וחבריו הטובים ביותר של הארוות וחטף אותו. לאחר ששרד את ההתרסקות, הוא נדרש לשרוד בטונדרה הקפואה במטרה לחצות בבטחה את הגבול פינלנד, וכמובן לנקום באלו שרצחו את היקרים לו מכל.

הארוות, יוצא הקומנדו הימי של הצי האמריקני, "היה לוחם ביחידת אריות הים הרבה שנים" (עמוד 43). תחילה שירת "בצוות שתיים, המומחים ללוחמת חורף, וסיים בצוות שש. הוא לכד את תשומת ליבה של הסוכנות וביצע כמה עבודות עבורה" (עמוד 43).

מדובר בגיבור מהסוג שאמריקה הישנה, השמרנית והרפובליקנית אוהבת לאהוב: אירי במוצאו, גבוה, חסון וכחול עיניים, שבא להציל אותה מכוחות הרשע (כמעט תמיד מדובר באותם רשעים) ויהיו אלה הסינים, האסלאם הקיצוני, הצפון־קוריאנים, וכמובן הרוסים.

במקביל לבריחתו לעבר פינלנד נחת בשטח ההתרסקות צוות שכירי חרב רוסי שמטרתו לצוד אותו. בדומה לסרט "הנמלט", הורה מפקדו, גרסה רוסית של טומי לי ג'ונס מן הסרט, הורה לאנשיו "לערוך חיפוש מדוקדק אחר הרופא הנמלט בכל "תחנת דלק, בית מגורים, מחסן, חווה, לול תרנגולות, בית שימוש ומלונה" ברדיוס החיפוש שנקבע" (עמוד 95).

הרוסים לא משחקים לפי הכללים

רוסיה תוארה בספר כפי שהיא נתפסת בדעת הקהל האמריקנית. הרוסים "יזמו מהפכות, פלשו לשטחי אומות ריבוניות אחרות וסיפחו את שטחיהן, הפרו הסכמים בינלאומיים, רצחו עיתונאים ומתנגדי משטר, והתאמצו להשפיע מבחוץ על בחירות דמוקרטיות ותהליכים דמוקרטיים אחרים של מדינות אחרות" (עמוד 50).

האסטרטגיה הרוסית, הכוללת מהלכים לא צפויים, חלקם צבאיים וחלקם במרחבים כמו המרחב הקיברנטי (התערבות בבחירות בארצות הברית מישהו?), הביאה למיצוי את יתרונותיה היחסיים של רוסיה ושמרה את נאט"ו על קצות האצבעות כשהיא עסוקה בלנחש מה תעשה. בדיוק איפה שפוטין רוצה אותם. סביר שכך הוא המצב גם במתיחות הנוכחית.

ספרות ריגול שכזו, שהיא כמו אקטואלית, נוטה לתאר את האירועים כמתרחשים מתחת לפני השטח, בעומק הים והרחק מעין הציבור, ב"חתימה נמוכה". המטרה היא לטעת בלב הקוראים את התחושה כי ייתכן וכל שתואר בספר התרחש או יכול היה להתרחש במציאות.

כך למשל, מפקד המצוד אחר הארוות, קולונל קאזימיר טֶפְלוב, המכונה "ואגנר", קצין לשעבר בכוחות המיוחדים של רוסיה.

"טפלוב היה מעריץ נלהב של הרייך השלישי, ולפי השמועה הרווחת הוא בחר בעצמו את הכינוי המבצעי שלו, כהוקרה לאחד המלחינים האהובים ביותר על היטלר. קבוצת שכירי החרב הפרטית שטפלוב הקים נשאה אף היא שם זה" (עמוד 87).

קבוצת ואגנר קיימת במציאות. זוהי מיליציה פרטית בבעלות המיליארדר יבגני פריגוזין, שמקורב לנשיא פוטין. בקבוצה משרתים בעיקר יוצאי יחידות מובחרות של צבא רוסיה, ובראשה עומד הגנרל דימיטרי אוטקין, שעשה את עיקר שירותו ביחידות הכוחות המיוחדים, "ספצנאז", של מינהל המודיעין הראשי של הצבא הרוסי (GRU). ממש כפי שציין תור, אוטקין, שהעריץ את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, זכה בעקבות זאת לכינוי "ואגנר", ובהמשך זה הפך להיות כינויה של המיליציה כולה.

לכאורה, מדובר בחברה פרטית אולם בפועל מדובר בזרוע נוספת של המודיעין הרוסי שמאפשרת לו לפעול ולשמר במקביל יכולת הכחשה. 

"הם היו "האנשים הקטנים והירוקים" של הקרמלין. המוני חיילי עילית לשעבר, אשר קיבלו שכר גבוה מאוד ונשלחו אל מחוץ למדינה, למקומות כמו סוריה, אוקראינה וחצי האי קרים, כדי לבצע את העבודה המלוכלכת של מוסקבה, בלי להותיר עקבות" (עמוד 87).

ב־2018 הדפו 40 אנשי כוחות מיוחדים אמריקניים כוח משולב של מיליציות סוריות, איראניות וכן "כוח ואגנר", שניסה להשתלט על שדה הנפט קונקו שבשליטת האוטונומיה הכורדית. לאחר ארבע שעות, שבמהלכן ניהלו לוחמי כוח דלתא גם קרבות מטווחים קרובים, נסוג הכוח הסורי־איראני־רוסי לאחר שספג בין 200 ל־300 נפגעים.

כמעט מלחמה, מתחת לפני השטח

כדי לחזק את תחושת הריאליות, ספרים אלה נשענים על מפרט טכני, ביוגרפיות של דמויות, טכניקות קרביות ומיומנויות מקצועיות אמיתיות. אחד הספרים הבולטים בז'אנר הוא "המרדף אחר אוקטובר האדום" מאת טום קלנסי (הוצאת ספרית מעריב, 1987), בו טען ג'ק ראיין, בעברו "סג"מ בחיל־הנחתים" (עמוד 109) העובד כאנליסט ב־CIA, "שאוקטובר האדום מנסה לערוק לארצות הברית" (עמוד 95).

ראיין נדרש להוכיח את נכונות התיאוריה שלו, ובשיאו של הספר התרחש קרב תת־ימי בין צוללות וקרב יריות בלתי נשכח בצוללת בין סוכן GRU לראיין. הסוכן "היה בפנייה כאשר פלט ראיין שישה כדורים. ראיין לא שמע את עצמו צועק. שני כדורים פגעו" (עמוד 302), והסוכן נהרג.

ראיין לא היה גיבור כל־יכול אלא אנליסט שנדרש לשכלו החריף, למיומנויות שלמד בשעתו בנחתים, ולא פעם גם למזל, כדי להשלים את המשימה בהצלחה ולמנוע ממלחמת העולם השלישית מלפרוץ. 

השיטה הזו קיימת גם בסדרות טלוויזיה. לפני שנכנס לפוליטיקה יצר יאיר לפיד את הסדרה "חדר־מלחמה" שהציגה גוף בדיוני הדומה למטה לביטחון לאומי, שבראשו עמד רענן אורן (שגילם ליאור אשכנזי), אל"מ במילואים יוצא הצנחנים.

במרכז הפרק השישי של הסדרה התקבל מידע שסגנו של נצראללה עתיד להיפגש בשעות הקרובות עם נציגי ממשל סוריים בבסיס צבאי בקרבת קוניטרה, ועלתה הדילמה האם לתקוף מן האוויר את הבסיס, ולהוכיח כי חזבאללה בקשר הדוק עם סוריה (היום זה כבר ברור לגמרי). כאשר התברר שבפגישה משתתף סגן הרמטכ"ל הסורי הפכה הדילמה למורכבת בהרבה.

באחד הרגעים המותחים בפרק עמד מפקד היחידה, רענן אורן, עם אוזנייה, כשבצד השני של הקו קצין בכיר בצה"ל ("גבי, רגע" פנה אליו אורן, ויצר את הרושם שמדובר בגבי אשכנזי, סגן הרמטכ"ל דאז, והגביר את אמינות הסצנה), והתלבט אם לאשר את התקיפה.

לבסוף הזהיר חילבי (שגילם ששון גבאי המצוין), קצין מודיעין בכיר, שאמנם רוב הסיכויים שהמהלך יצליח והסורים יימנעו מתגובה, אבל "האחוז האחרון זה מלחמה". אורן קיבל את עצתו והמליץ לראש הממשלה להימנע מתקיפה. גם כאן, כאמור, תואר אירוע ב"חתימה נמוכה".

אין לדעת כמה "כמעטים" כאלה מתרחשים במערכת הביטחון בשנה נתונה. אחד הבולטים שבהם הוא המבצע שבו תקף והשמיד צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל גבי אשכנזי, את הכור הגרעיני הסורי ב־2007, מבלי שהפעולה תגרום לסורים לפתוח במלחמה.

ספר אקשן חסר תחכום

תור יודע לספר סיפור, אך הבעיה העיקרית בספרו היא שהוא נעדר כל תחכום. כל הפרטים על אמצעי הלחימה וכל האזכורים לאירועים שהיו באמת לא יעזרו אם בסופו של דבר הספר בעיקר הסתכם בגיבור־על חסר חולשות שמכה באויביו.

האקשן, ואת זה הבינו כל גדולי הז'אנר ובהם קלנסי, הוא נחמד וכיפי לקריאה אבל רק אם מתחתיו ישנו רובד נוסף, איזו סדרת מהלכים מורכבת שמניע הגיבור, שמשמעותה נפרשת במלואה לעיני הקוראים רק בסוף הספר, או איזו תפנית חכמה של ממש. אחרת, כבר עדיף לצפות בזה על המסך.

בשעתו כתב לפיד גם כמה ספרי מתח כמו "החידה השישית" (הוצאת קשת, 2001) שגיבורם היה ג'וש שירמן, שלאחר "השיחרור מגולני" (עמוד 8) הפך לבלש משטרה ובהמשך לבלש פרטי קשוח. שמענו עליך, אמרה לשירמן אישה בספר, "אתה לא דובי, אתה רוטוויילר. אתה שם את השיניים שלך במטרה שלך ואתה לא תעזוב עד שלא תקבל תשובות" (עמוד 172). קשה לכתוב ספרי בלש ברחובות תל־אביב (לפיד הצליח, אבל בקושי) והוא היה די ראשוני בז'אנר הבלש, אבל עם השנים ניסו גם אחרים ליצור בלש פרטי "כחול לבן".

אחד מאלה שהצליחו הוא סופר שכותב בשם העט א. סלע. בספרו השני "ילד הקיץ" (ספרי ניב, 2020) נקלע הבלש הפרטי ברהמס (ברי) לוין, יוצא אחת "היחידות המובחרות בצה"ל" (עמוד 52) ובהמשך איש מבצעים בשב"כ, לפרשת ריגול שמעורבים בה טייס קרב בחיל האוויר, משרד עורכי דין ידוע לשמצה ואנדריאה, אשתו לשעבר של חברו הטוב, הזקוקה נואשות לעזרתו.

סלע הצליח לטוות עלילת ריגול חכמה ומורכבת בלי לוותר על האקשן. לא בכדי, סיפר לוין בספר, התעקש מפקדו בשב"כ ללמד אותו לירות בשני אקדחים בו־זמנית. מתישהו, נהג לומר, "ימצאו אותך מת. כשזה יקרה, רצוי שזה יהיה עם כלי בכל יד" (עמוד 117). לפעמים לא חייבים מתח תוצרת חוץ ואפשר להסתפק גם במותחן ישראלי. הרי אצלנו המציאות תמיד מתוחה.

מרוץ סוסים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "סוסים איטיים" שכתב מיק הרון הוא מותחן הריגול מותחן ריגול חכם ומהנה, שאולי גם מבשר שנמצא יורש לג'ון לה־קארה שנפטר לפני כשלושה חודשים. יורש היא מילה חזקה מדי, אבל לפחות סופר שבספריו נוכל להתנחם בהיעדר הגדול מכולם.

בדצמבר האחרון נפטר הסופר הבריטי דיוויד קורנוול, המוכר יותר בשם העט שלו – ג'ון לה־קארה. הוא היה הכוהן הגדול של ספרות הריגול, וספריו, בהם תיאר נאמנה את עולם הריגול בשנות המלחמה הקרה, הם מופת של כתיבה משובחת ומתח חכם במיוחד. גיבורו האלמותי, רב־המרגלים ג'ורג' סמיילי, הגוץ הממושקף, היווה אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד, אף שידע להיות, קשוח, ערום ואפילו אכזרי פי כמה ממנו.

מותחני ריגול בנוסח "זהות כפולה" (הוצאת שלגי־רמדור, 1980) שכתב רוברט לדלום, נכתבים ומתפרסמים כמעט על בסיס שבועי. רובם נסוב סביב דמותו של גיבור כמו ג'ייסון בורן, שיצר לדלום.

בורן שירת במלחמת וייטנאם ביחידת קומנדו בשם "מדוזה" שהפעיל האגף לפעולות מיוחדות של ה־CIA, וששם הקוד שלו היה דלתא. "זו היתה יחידת־מחץ סודית שהתפצלה מהכוחות הסדירים ופעלה בשיטת ההתגנבות־וההרס. הכוח הורכב במגמה האחת, לפעול מאחורי קווי האויב" (עמוד 242).

באחת המשימות יצא כוח היחידה בפיקודו "לצניחת־לילה באזור הקרוי טאם־קואן" (עמוד 250), במטרה לחלץ קצין מודיעין אמריקני שנפל בשבי צבא צפון־וייטנאם. זו היתה מלכודת, והאויב ציפה לבואם.

בורן הותיר את פקודיו במסתור, ואילו "הוא יצא לבדו לפשיטות־יחיד, נע והתקדם למרות אש־המרגמות, התרוצץ בין הרימונים המתפוצצים – והוסיף להרוג בהם" (עמוד 251). לאחר המלחמה הפך למתנקש של סוכנות הביון המרכזית. בקיצור, קלינט איסטווד על סטרואידים, או לפחות מאט דיימון שגילם את בורן בסדרת סרטי הפעולה שהופקה על בסיס הספר והמשכיו.

לא שאין כיף בקריאת ספרים אודות גיבורי וגיבורות פעולה שכאלה, אבל מותחני ריגול אינטיליגנטיים ומורכבים באמת, שקריאתם מהנה פי כמה, מתפרסמים אולי (בדגש על אולי) אחת לשנה.

לכן, שנפטר לה־קארה, הערכתי כי לא במהרה יקום לו יורש, שיוכל כמותו לספר סיפור על אנשים "אפורים" המתמודדים עם מציאות מורכבת ודילמות מוסריות, ולרקום עלילה בלשית שאינה נופלת מאלו שתיארו כריסטי וקונן־דויל. התברר שטעיתי.

הסוסים האיטיים

הספר "סוסים איטיים" (הוצאת לסה, 2021) שכתב הסופר הבריטי מיק הרון (איך לא? כדי שזה יהיה מותחן ריגול חכם באמת, כנראה שהמחבר צריך להיות בריטי) הוא סנונית ראשונה ומוצלחת בסדרה שזכתה בפרסים רבים, ומעובדת לתוכנית טלוויזיה באפל טי־וי, בכיכובם של גארי אולדמן וקריסטין סקוט־תומאס.

בית סלאו הוא בית בלונדון שמשמש כבסיסה של יחידה שאליה נשלחים סוכנים כושלים של שירותי הביון הבריטיים, שירות הביטחון (MI5) ושירות הביון החשאי (SIS), אלה שפישלו בצורה מחפירה עד כדי כך שמצד אחד אינם יכולים עוד לפעול בתחום המבצעי, ומנגד מוטב לא לפטר אותם. סוג של גולאג או מושבת עונשין למרגלים. הסוכנים שהוגלו לבית סלאו מכונים סוסים, ובגלל שסלאו נשמע כמו שיבוש של המילה איטי באנגלית (Slow) הם מכונים "הסוסים האיטיים".

בין סוכני היחידה, שכל כולה טיפוסים מוזרים, ניתן למנות את ההאקר שנשמר לעצמו, סוכן השטח ה"מורעל" שנכשל דווקא בבחינת הסיום של קורס ההכשרה, מומחה המעקבים והפריצות שאיבד אובייקט שאחריו עקב, העוזרת של מנהל שירות הביטחון שהתאבד בנסיבות מחשידות, וכמובן הסוכנת היפייפיה שאיש אינו יודע בגין איזו פשלה הוגלתה לבית סלאו. לכולם יש מכנה משותף אחד – הם רוצים לחזור לשטח ולפעילות. רובם יעשו הכול בשביל זה.

על כל אלה מפקד ג'קסון לאמב, איש גס רוח, שמן ומגודל, שנראה שנהנה לבוז לאנשיו על כך שהוגלו ליחידה בפיקודו. איש אינו יודע מדוע הוא מונה למפקד היחידה, ואיזה פשלה בעברו הביאה אותו לשם. במבט ראשון קל לחשוב שלאמב הוא לא יוצלח כמו פקודיו, אך כפי שציינה המשנה לראש השירות וראש אגף מבצעים, ליידי דיי טברנר, "הוא היה בשטח" (עמוד 142), ונדרש להתמודד עם סיכונים "כמו להיתפס, לעבור עינויים ולחטוף כדור. הוא שרד" (עמוד 143).

שגרת יומם האפורה והמשמימה של "הסוסים האיטיים" הופרה כאשר חברי ארגון ימני קיצוני חטפו צעיר ממוצא פקיסטני ואיימו לשדר את עריפת ראשו בשידור חי באינטרנט.

כמה מ"הסוסים" חושבים שיש פה הזדמנות לגאולה ולחזרה "אל הכפור", כפי שלה־קארה כינה את הפעילות המבצעית בשטח אויב. אבל בפרשת החטיפה יש צד סמוי מן העין. הצעיר שנחטף, לא נחטף באקראי, ויש מי שעשוי להרוויח הרבה מאוד לא רק מחטיפתו, אלא גם מחילוצו בבטחה. 

"לאמב בילה את החלק הארי של חייו המקצועיים מאחורי קווי האויב" (עמוד 152). עתה עליו לנווט את עצמו ואת אנשיו במבוך של אינטריגות ואינטרסים, בכדי להצליח להוציא את בית סלאו מנצח, ובעיקר למנוע מגורמים בעלי כוח לנצל אותו כשעיר לעזאזל.

שאב השראה מלה־קארה

קל לזהות במהלך הקריאה כי המחבר שאב השראה מלה־קארה. הדבר בא לידי ביטוי, קודם כל, בהסתכלות מציאותית, אכזרית וצינית של מקצוע הריגול.

"חליפות וסוכנים היו משני צידי המתרס מאז ומעולם, אבל המשחק השתנה בעשר השנים האחרונות, ומודיעין הפך לעסק כמו כל עסק אחר. תמיד יהיו שדות קרב שיהפכו עקובים מדם, אבל ברמה הדירקטוריונית, מלחמות המודיעין של היום מתנהלות כמו שקוקה קולה נאבקה בפפסי" (עמוד 302).

בספרו "כל אנשי סמיילי" הציג לה־קארה את חוקי מוסקבה, כללים מבצעיים שלאורם פועלים סוכנים בארצות יעד שהסתכמו, כפי שכתב הרון בספרו, במילים "שמור על הגב שלך" (עמוד 262).

אך לצד חוקים אלו, ציין, התקיימה עוד מערכת חוקים, חוקי לונדון, שפירושם:

"שמור על התחת שלך. חוקי מוסקבה נכתבו ברחובות, בעוד שחוקי לונדון נהגו במסדרונות וסטמיניסטר, והגרסה המקוצרת גרסה: מישהו תמיד משלם, ודא שזה לא יהיה אתה. ואיש לא ידע זאת טוב יותר מג'קסון לאמב. ואיש לא שיחק בזה טוב יותר מדיי טברנר" (עמוד 263).

גם בסגנון ביקש הרון להידמות ללה־קארה. בספריו של האחרון כונו אנשי יחידת המבצעים של השירות "ציירי המדרכות" ואנשי יחידת המתנקשים כונו "ציידי הגולגולות". ב"סוסים איטיים" בחר המחבר לכנות אתו אנשי יחידת המעקבים בשם "הכלבים", ואת אנשי המבצעים המיוחדים "משיגנים".

המותחן המוצלח שכתב הרון יש בו כדי ללמד שיתכן ונמצא יורש ללה־קארה. יורש היא אולי מילה חזקה מדי, אבל לפחות סופר שבספרי הריגול שלו נוכל להתנחם בהיעדר הגדול מכולם.

 

אזורי החוזק של צה"ל – "המודיעין האיכותי, האש המדויקת והתמרון החד" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנטייה להסתמך על מבצעי אש ולהזניח את התמרון אינה חדשה או מייחדת את צה"ל, כך מסתבר. השילוב בין השניים למודיעין מדויק, אמר לאחרונה אלוף פיקוד הדרום היוצא, הרצי הלוי, הוא המפתח להצלחה אשר עמד במוקד התכנית שעיצב.

בספרו המצוין "ארמגדון" (הוצאת דביר ומשרד הביטחון, 2007) תיאר ההיסטוריון הצבאי הבריטי מקס הסטינגס את סיפור המלחמה באירופה לאחר מבצע הפלישה לנורמנדי ושחרור צרפת ועד לניצחון הסופי על גרמניה. בסתיו 1944 העריכו מפקדי בעלות־הברית כי כניעת גרמניה הנאצית היא עניין של שבועות ספורים, אך המלחמה נמשכה שמונה חודשים נוספים. 

"בהגנה על גרמניה, כנגד כל הסיכויים, באו לידי ביטוי כישורים צבאיים שעלו פי כמה על אלה שגילו התוקפים, בייחוד בהתחשב בכך שכל מבצעיו של הצבא הגרמני נוהלו תחת כובד ידו של היטלר" (עמוד 15). 

בדומה למערכות שניהל צה"ל מאז מבצע "דין וחשבון" ב־1993 (מבצע "חומת מגן" הוא היוצא מן הכלל), גם בשלהי מלחמת העולם השנייה נטו צבאות בעלות־הברית לבסס חלק ניכר מפעילותם על אש ולא על תמרון.

"ההסתמכות על עליונות האש לבדה כדי לנצח בקרב שגויה לחלוטין" (עמוד 126), הזהיר אז גנרל ג'ון דלקוויסט, שפיקד במלחמה על הדיוויזיה ה־36 של צבא היבשה האמריקאי. יתרה מכך, כתב, "איננו יכולים לשבת מרחוק, להפגיז את האויב ולחכות שהוא ירים ידיים" (עמוד 126).

הסטינגס ציין בספרו כי מעט מאוד מפקדים בצבא ארצות־הברית היו ברמתם של הגנרלים ג'ורג' פטון או ג'יימס גאווין, אשר הפגינו יוזמה והתקפיות לצד יכולות פיקוד ושליטה מרשימות.

היה גם פער בין רמת הלחימה שהציגו מרבית הכוחות, "ליחידות העילית מסוג ה"ריינג׳רס" והצנחנים" (עמוד 121). אלו הוכיחו כי "הלוחם האמריקאי במיטבו – חייל לא מקצועי כמו חייליהם של צבאות אחרים – אין טוב ממנו" (עמוד 121). אבל רק מספר קטן של יחידות בצבא היבשה האמריקאי דמו להם בנחישות, בפיקוד וביכולת הטקטית. דוגמה לכך ניתן לראות בקרב על יער הורטיגן.

"לאחר שכל המאמצים לכבוש פסגה בשם קסטל היל נכשלו, נשלח לשם ב־7 בדצמבר גדוד של הריינג׳רס שחולל פלאים ביום הפלישה לנורמנדי. אנשיו הסתערו על הגבעה, ובסיוע ארטילרי כבד החזיקו בגבעה מול מתקפות־נגד עזות של הגרמנים" (עמוד 257).

בטרם יצא גדוד הריינג׳רס ה־2 להתקפה קודם מפקדו, לוטננט־קולונל ג'יימס ראדר (שהוביל את הגדוד בקרב על המצוק התלול פואנט־דו־הוק בנורמנדי), למח"ט והפיקוד נמסר לקצין האג"ם שלו, רס"ן ג'ורג' ויליאמס. למרות שהמג"ד היה חדש, ולמרות שהגדוד ספג לא מעט נפגעים, היעד נכבש.

ההתקפה הזו, שכמעט ונשכחה מן הזיכרון ההיסטורי, היא דוגמה לשילוב מוצלח של אש וכוחות מתמרנים שלהם מיומנות ורוח לחימה גבוהות. זהו, כך נראה, המפתח שיושב בלב התכניות הצה"ליות, לפחות בכל האמור ברצועת עזה. 

"מסע בין אסטרטגיה לטקטיקה"

השבוע סיים אלוף פיקוד דרום, הרצי הלוי, את תפקידו. בטקס שבו העביר את הפיקוד על הגזרה הדרומית למחליפו, האלוף אליעזר טולדנו, סיפר הלוי כי תקופתו כמפקד פיקוד הדרום היתה "מסע בין אסטרטגיה לטקטיקה ובחזרה לאסטרטגיה".

האתגר בפיקוד הדרום, ציין בנאומו, היה "לחבר בין מדיניות ודיונים ובין עדשת הצלף על הגדר בעזה, הנחיות שאנו נותנים לכוח החוצה את הגדר לפעילות מעבר לגבול, או למפקד המוביל קומץ אנשים בחקר מנהרה חדשה".

כמו מחליפו, טולדנו, עשה הלוי את עיקר שירותו בחטיבת הצנחנים (וגם פיקד על סיירת מטכ"ל), וכמותו פיקד על החטיבה בלחימה בעזה. לתפיסתו, "רוח דרום", התכנית שעיצב למערכה הבאה ברצועת עזה, "משלבת נכון בין אזורי החוזק שלנו – המודיעין האיכותי, האש המדויקת והתמרון החד; ויותר מכל, החיבור הנכון בין השלושה הללו".

במבצע "עופרת יצוקה" ב־2008, פיקד הלוי על חטיבת הצנחנים שלקחה חלק בלחימה בלב רצועת עזה. לאחר המבצע תיאר את ההתמודדות שלו ושל חייליו עם האיומים שניצבו מולם, כשלחמו בשכונת אל־עטטרה בצפון הרצועה. הסיוט, אמר אז, "הוא מחלקה של 25 אנשים, שתיכנס למבנה של שלוש קומות, וחצי שעה לאחר מכן המבנה הזה יקרוס כולו. זה היה תסריט מציאותי לגמרי".

הסיבה שתרחישי האיום הללו לא התממשו, הסביר, היא "כי באנו בעוצמה הנכונה. לאחר מעשה קראתי את הדגשים שנתתי לכל המ"מים. התשובה היא שהכנסנו אנשים באווירה לוחמנית. אמרנו להם 'תיכנסו חזק'. מה זה חזק? זה, רבותיי, לא להתבייש. תשימו רתק. תפתחו באש. תתקדמו". הרעיון, הדגיש, היה "אל תחכו שיירו עליכם. אתם מתקיפים".

כ־170 פעילי חמאס נהרגו בגזרת החטיבה. רובם נהרגו לאחר שהצנחנים "סגרו מעגל" והכווינו עליהם גורמי אש מדויקת, ומקצתם בהיתקלויות ומארבים.

מתאר העימות נשאר דומה, ובהתחשב בכך הדגש בתכנית הושם בעיקר על פגיעה ביכולות ליבה של החמאס והג'יהאד האסלאמי, ובהן פעילים, כוחות נוח'בה (הכוחות המיוחדים של הארגון), מנהרות, מחסני נשק, מפקדות, ואתרי ייצור אמצעי לחימה. השמדת אויב, תשתיות ואמצעי לחימה בהיקפים גדולים בכל גזרות החטיבות המתמרנות תביא להכרעה. הדרך לעשות זאת תהיה, בדומה למבצע "עופרת יצוקה", בשילוב של תמרון מהיר ואש מדויקת בהיקפים גדולים, שמחוברים למודיעין עדכני ומדויק.

הלוי ציין כי לתפיסתו כוחות הפיקוד מוכנים מאוד. האתגר, הוסיף, היה "להתאמן בצורה נכונה לקראת המערכה המדוברת. מסע מרתק, לקחת תמונת אויב, לתכנן מערכה שנראית מתאימה לאתגר וכמובן להתאמן בהתאם".

הלוי אמר כי בתקופתו בפיקוד פעלו הוא ואנשיו לשנות את המציאות בדרום לטובה, "גם באמצעות מבצע "חגורה שחורה" ודומיו, גם באמצעות המאמץ האזרחי ובעיקר באמצעות השילוב בין השניים".

המאמץ האזרחי כלל סיוע הומניטרי ויצירת ערוצים כלכליים לרצועה, ולצדו כאמור, ביצעו כוחות הפיקוד פעילויות לפגיעה במוכנות החמאס לעימות. דוגמה לפעילות הזו ניתן לראות בצל"ש אלוף יחידתי שהעניק הלוי, רגע לפני שסיים את תפקידו, ליחידת יהל"ם של חיל ההנדסה, על פעילות מבצעית מסווגת ופורצת דרך כחלק מהמערכה לאיתור ולהשמדת מנהרות חוצות גדר.

לישראל אין יעד ממשי להשיג בעזה מלבד שקט, ובהינתן שזה המצב הניסיון להגיע לסוג של הסדרה או רגיעה בגזרה הוא מהלך מתבקש של הממשלה. מנגד, הרקטה ששוגרה מעזה לעבר באר שבע (ונפלה בשטח פתוח) בעת שרה"מ נתניהו ביקר בעיר ביום שלישי האחרון, היא תזכורת לכך שגם לאויב יש אינטרסים, ויש לו דרכים לאותת שהוא קיים, ולנסות לשפר את רמת הסיוע וכמות הכסף, שישראל מאפשרת לו לקבל.

מטוסי ומסוקי קרב של צה"ל תקפו בתגובה אתר לייצור רקטות ועמדה צבאית של החמאס ברצועת עזה, והדרום שב ונרגע. עד לפעם הבאה. הסיוע הזה קונה לישראל שקט, וכל עוד עלותו סבירה זהו מצב תקין. אבל אם המחיר יהפוך יקר לישראל והארגון יחתור להסלמה, תידרש אותה מוכנות שעליה שקד הלוי במהלך כהונתו.

"אמביציה ותשוקה לא מרוסנת לאקשן" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש והמרתק תיאר רון בן ישי את דרכו העיתונאית, אבל בעיקר אירועים מרכזיים, ידועים יותר ופחות, בתולדות צה"ל, שאותם ליווה, כמו תמיד, מהקו הראשון.

רון בן ישי הוא אחד הפרשנים הצבאיים החשובים והוותיקים בישראל. מי שהיה שייך לדור שעליו נמנו גם זאב שיף, יעקב ארז, איתן הבר ואורי דן. אלו שעיצבו בגופם ובכתיבתם את האופן שבו מסקרים כאן מלחמות בכלל ואת צה"ל בפרט. 

ספרו החדש, "חי במלחמה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2021), הוא מסמך מרתק שמתאר אירועים מרכזיים בתולדות צה"ל מהזווית של מי שדיווח עליהם תמיד מהקו הראשון, גם תחת אש

בשונה מכותבים בתחום בן ישי הגיע למקצועו מליבת הקרביות. כבוגר הפנימיה הצבאית שבחיפה הוא התנדב בשנת 1961 "לצנחנים, לגדוד 890" (עמוד 16). לאחר קורס קציני חי"ר הוצב כמ"מ בגולני והשתחרר לאחר ששירת כסגן מפקד פלוגה. בעת שלמד כלכלה וגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית התקבל לעבוד ככתב ב"קול ישראל".

המניע העיקרי לרצונו להיעשות לעיתונאי היה מה שכינה כ"סינדרום מיכאל סטרוגוב" (עמוד 23), על שם ספר הרפתקאות נפלא מאת ז'ול וורן, שתיאר מסע שערך מיכאל סטרוגוב, קצין נועז וקר־רוח ביחידת השליחים המיוחדת של הצאר, לסיביר, על־מנת להזהיר את אחיו של הצאר מפני בוגד ומתנקש. הסינדרום, הסביר, בא לידי ביטוי ברצונו להגיע למקומות מרוחקים "ולהיות בסיטואציות שנודף מהן ריח של סכנה" (עמוד 23).

במלחמת ששת הימים, ב־1967, היה בן ישי קצין מילואים והשתתף בקרב אום כתף. מסוקים הנחיתו בעורף המערך המצרי "שני גדודי צנחנים במילואים: את גדוד 65 בפיקודו של סגן־אלוף לוי חופש, ואת גדוד 57 בפיקודו של אפרים ברנד – המג"ד שלי" (עמוד 37). המשימה היתה לתקוף סוללות תותחים מצריות.

"הגדוד של לוי חופש ספג חמישה הרוגים ו־11 פצועים כשתקפו בדרכם אל היעד שיירת תחמושת מצרית. המשימה הושלמה כאשר התותחנים המצרים, שראו את משאיות התחמושת מתפוצצות, נסו על נפשם" (עמוד 40).

הגדוד של ברנד, ובו בן ישי, לא הספיק להשתתף בלחימה.

הציץ, נפגע והמשיך לדווח

אחרי המלחמה כבר היה לכתב צבאי, וביסס את מעמדו כמי שאינו חושש להצטרף לכוחות, לשהות בקווים הקדמיים ולדווח על המתרחש. במלחמת ההתשה, ב־1969, נפצע מאש מקלעים כשהצטרף לכוח סיירת שקד שטס במסוקים לסיור מעל בסיס מחבלים בפטרה שבירדן

ביוני 1970 נפצע שוב, מרסיס של פגז, כשהצטרף לפשיטה שביצעה חטיבת השריון 188 על מוצבי הצבא הסורי. בן ישי היה העיתונאי היחיד שצורף לכוחות, וצפה בלחימה מטנק המח"ט, אל"ם משה "בריל" בר כוכבא

בנוסף, סיקר בן ישי את המערכה שניהל אלוף פיקוד הדרום דאז, אריק שרון, כנגד טרור הפלסטיני ברצועת עזה. שרון נתן לו "חופש פעולה בלתי־מוגבל כמעט. אולי מפני שזיהה אצלי אמביציה ותשוקה לא מרוסנת לאקשן, שבאמצעותם חשב לגייס אותי לצדו – כבר אז הוא היה פוליטיקאי – ואולי מפני שהייתי צנחן שצמח באותו בית גידול, שהוא היה בין מקימיו וקובעי ערכיו" (עמוד 137). 

כך למשל, התיר לו שרון להתלוות לפעולות סיירת המסתערבים רימון, עליה פיקד "סרן נמוך קומה ושחום מהצנחנים, מאיר דגן" (עמוד 137).

התפכחות כואבת מההיבריס הישראלי

במלחמת יום הכיפורים מיהר בן ישי, ששימש אז ככתב הטלוויזיה הישראלית במערב גרמניה, לשוב לישראל וסיקר את הקרבות בחזית הדרום. כשגדוד הסיור של אוגדת שרון, גדס"ר 87, עליו פיקד סא"ל יואב ברום, ערך סיור שאיתר את ה"תפר" שבין שתי הארמיות המצריות, היה בן ישי אתם. המידע שהושג בסיור אפשר בהמשך את צליחת התעלה. 

בהמשך הצטרף לכוח מגדוד צנחנים מילואים, שיצא לחלץ את המג"ד, סא"ל (מיל.) דן זיו, וחבורת הפיקוד שלו, לאחר שנקלעו ללב המתחם המצרי שבסרפאום. במהלך הלחימה, כתב, נתקל בחייל מצרי מטווח קרוב.

"הוא היה משותק מהפתעה – כמוני. למזלי, התעשתי במהירות. שמטתי את המצלמה, לפתתי את העוזי בשתי ידַי ויריתי צרור ארוך מהמותן. הוא המשיך לעמוד ולהביט בי כמה שניות, ואז השתופף וקרס תחתיו. הרמתי את המצלמה שנפלה, חלפתי על פניו בריצה ונכנסתי למבנה כלשהו שדלתו היתה פתוחה. כשעיני התרגלו לחשיכה, הכנסתי את המצלמה לתרמיל והחלפתי מחסנית; נשמתי עמוק ויצאתי חזרה אל הרחוב, עדיין אוחז בעוזי בשתי ידַי. חדלתי להיות עיתונאי והפכתי כעת לשורד במשרה מלאה" (עמוד 233).

כשקוראים את התיאור הזה, קשה שלא להיזכר בדברים שכתב מייקל הר, שבשנים 1967–1969 שימש כשליח המגזין "אסקווייר" בווייטנאם. מתקפת הטט פרצה כשביקר במחנה של הכוחות המיוחדים של צבא היבשה האמריקני ("הכומתות הירוקות"), שכותר בידי הווייטקונג וצבא צפון־וייטנאם. "היינו באלאמו, לא בשום מקום אחר, ואני לא הייתי כתב, אני הייתי רובאי", כתב הר. 

בן ישי, אגב, שחויל בידי דובר צה"ל על־מנת שיוכל להצטרף לכוחות בחזית, עוטר בצל"ש הרמטכ"ל על האומץ שגילה בעת שחבש וחילץ צנחני מילואים שנקלעו להפגזה סמוך לאיסמעיליה. המלחמה עיצבה יותר מכל את השקפת עולמו. "באוקטובר 73' נרפאתי סופית משיכרון הכוח שאחז בנו, הישראלים, אחרי מלחמת ששת הימים" (עמוד 237).

ההתפכחות שלו באה לידי ביטוי במלחמה הבאה שבה לחמה ישראל, מלחמת לבנון הראשונה. הוא היה הראשון שחשף את דבר הטבח שביצעו אנשי הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים הפלסטינים בביירות, סברה ושתילה.

להיות שם כשהדברים קורים

בן ישי, שזכה במהלך הקריירה שלו גם בפרס ישראל, הוסיף לסקר מקרוב את הלחימה שניהל צה"ל גם לאחר המלחמות הגדולות. כך למשל, באוקטובר 1987, הצטרף לפשיטה שביצעה חטיבת גולני בפיקוד המח"ט דאז, אל"ם גבי אשכנזי, על בסיסי חזבאללה בכפרים זאותר א־שרקיה ומזרעת אל־חמרה שבלבנון.

"יש ממד אחר מבחינת האויב ברגע שהוא יודע שאתה מסתובב באזור היעדים, כלומר באזור שלו" (עמוד 318), אמר לו אשכנזי בטרם הפשיטה, והדגיש כי החזבאללה "צריכים לדעת שהם אינם חסינים מפגיעה" (עמוד 318). 

תיאור הפשיטה, מבצע שכמעט שנשכח מדברי הימים של צה"ל, ממחיש את איכות הכתיבה והניתוח של בן ישי כפרשן צבאי. איכות שהולכת ונעלמת ממחוזותינו.

"שני הכוחות היו למעשה נבחרות שהתאמנו והותאמו לביצוע פשיטה זו. המשימה לא היתה מסובכת, אבל חייבה ניווט מדויק, תיאום ותזמון הדוקים בין שני הכוחות, שפעלו כל אחד בנפרד, ומיומנות רבה בהתגנבות אל קרבת היעד – משימה לא קלה כשאתה נושא על גבך כ־20 ויותר קילוגרמים של ציוד, ההולכים ונעשים כבדים ממי הגשם" (עמוד 318).

הכוח נע בשקט. "הצללית של הבופור מתנשאת עתה על קו הרקיע הרחק שמאחורינו, ואנו מרבים להתפקד תוך כדי תנועה כדי לוודא שאיש לא יאבד בחשכה ההולכת ומתעבה. ארץ עצבנית היא לבנון, ומשהו מן העצבנות הזאת דבק גם בך – ומהדק את אחיזתך בנשק למשמע פיצוץ עמום של פגז מרגמה או צרור רחוק" (עמוד 319).

כשניתן האות תקפו הכוחות את שני היעדים. "שכובים מאחורי טרסת אבנים נמוכה, אני רואה את פצצת האר־פי־ג'י נכנסת לתוך הקיר כאילו היה עשוי נייר. המקלענים שולחים צרורות ארוכים אל הפתחים, ומפקד הכוח שואל: "למה לא שומעים יותר אש?" כאילו היה זה ערב שירה בציבור. עוד כמה גלילונים מצטרפים, ואז דעתו נחה" (עמוד 317), תיאר את הלחימה במזרעת אל־חמרה.

בכפר זאותר א־שרקיה, שתקפה סיירת גולני בפיקוד רס"ן ארז גרשטיין (שלימים נהרג בלבנון כמפקד יק"ל), "הצליחו אנשי גולני להתקרב עד למרחק של עשרה מטרים מהשומר ולחסלו לפני שגילה אותם. אחר כך פגעו בוודאות בעוד שניים ואולי גם ביותר, עד ששיתקו לגמרי את האש שנורתה עליהם" (עמוד 320).

המבצע היה מוצלח, והכוחות שבו לבסיס ללא פגע.

לא דובר צה"ל

גם במלחמת לבנון השנייה, והוא כבר בן 63, הצטרף בן ישי לכוחות הלוחמים, לחפ"ק של מח"ט הצנחנים דאז, אל"ם חגי מרדכי, במבצע המוטס שבסוף המלחמה. הכוח הוטס לעומק לבנון והחל לפעול כנגד החזבאללה. "צוות נ"ט של אנשי המילואים משמיד משגר רב־קני של קטיושות שיצא מאחד הכפרים. אחריו מושמד רכב משוריין של חיזבאללה בכפר אחר" (עמוד 377). אבל אז, כתב בכעס, הגיעה הפקודה על הפסקת האש.

בן ישי לא חסך שבטו מצה"ל לאור כשלי המלחמה ההיא, שנתפסה בעיניו כעיוות של כל העקרונות הצבאיים שהכיר, במיוחד בכל האמור בלוחמת היבשה. 

במלחמה, קבע, "צה"ל ערך סדרה של פעולות צבאיות נפרדות, שאולי לכל אחת מהן היו היגיון ויעדים טקטיים משלה, אך הן לא הצטרפו יחד לניהול מערכה צבאית קוהרנטית, שיש לה מטרות ויעד אסטרטגי ברור" (עמוד 372). מאז, טען, ההרתעה של ישראל אינה כשהיתה.

אפשר להתווכח עם קביעתו כי "צבא היבשה מפגין בסבבי ההסלמה בעזה יכולת טובה בביצוע תמרון יבשתי מוגבל בהיקף ובזמן" (עמוד 382). זה היה נכון ב"עופרת יצוקה", עליו פיקד הרמטכ"ל אשכנזי לאחר תהליך השיקום שהוביל, אך הפעלת הכוח היבשתי במבצע "צוק איתן" כללה לא מעט ליקויים

בסופו של דבר, ציין, ההרתעה שיוצרים סבבי ההסלמה והמערכה בין המלחמות (מב"מ), שבהם צה"ל ידע "להנחית – בעיקר מהאוויר – מכות אש עזות ומדויקות, מבוססות על מודיעין איכותי" (עמוד 382), היא מוגבלת. היא דומה, העיר, "לארטיק בקיץ. זה טעים – אבל נמס במהירות" (עמוד 383).

להערכתו, ישראל לא תפסיד במלחמה הבאה, אך כלל לא בטוח שתנצח בה. לתפיסתו, הדבר לא נובע ממוכנות לקויה של צה"ל. להפך. הצבא מצוי במוכנות טובה למלחמה ביותר מחזית אחת.

"המהפכה בתחומים הצבאיים – התפיסתית והטכנולוגית־דיגיטלית – שצה"ל החל בה בניצוח הרמטכ"ל אביב כוכבי ב־2020, עשויה לאפשר לצה"ל להכריע צבאית את אויביו מהר יותר ובפחות אבידות מאשר בעבר" (עמוד 383).

אבל מה שימנע מישראל להשיג הכרעה צבאית וניצחון תודעתי ברורים הן תופעות חברתיות ובהן, כתב בעבר, רגישות מוגזמת לנפגעים ולהשבת גופות חללים ושבויים שבידי האויב, תרבות עריפת הראשים של מפקדים ששגו, ומעורבות יתר של הורי חיילים בנעשה בצבא.

קל לפטור את בן ישי בטענה שהוא "מתנהג כמו דובר צה"ל", אך אין זה כך. הוא כותב על צה"ל, הצבא שבו שירת כמפקד (בן ישי הוא סא"ל במילואים) ושעל הפרקים המרשימים בהיסטוריה הצבאית שרשם דיווח מהשטח, כפי שהיה רוצה לראותו ומניסיונו "דרך הרגליים" ו"המשקפיים".

יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה נחוצה יותר מתמיד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חובת המפקד, בכל רמה, לחשיבה טקטית נכונה ומקצועית, שמבוססת על תו"ל ועל תחבולה מפתיעה. ההגנה היא נדבך קריטי בשגרה, ולא פחות חשוב מכך במלחמה

ב־1904 פרסם סרן ארנסט דאנלופ סוינטון, קצין בחיל ההנדסה של הצבא הבריטי, ספר קצר בשם "הגנת מעברות פתיים" (הוצאת מערכות, 2001), שבו פירט את הלקחים שלמד כשלחם במלחמת הבורים השנייה בדרום־אפריקה (1899־1902). סוינטון, לימים גנרל ומאבות השימוש בטנקים בצבא הבריטי, חתם על ספרו בשם העט סגן חל"ם (חכם־לאחר־מעשה, ובמקור באנגלית: Lieutenant Backsight Forethought), ויש בכך כדי לרמז על טיבו של הספר. המתיישבים הבורים פעלו אז בעיקר בפלגות קומנדו (שם נולד המושג), ובידי הצבא הבריטי שביקש להשתלט על הארץ ולצוד את הנודדים עמדו שני אמצעים עיקריים: "שדרות ניידות העוברות בארץ – ומשמרות בנקודות־תחבורה, ונקודות טופוגרפיות מתאימות" (עמוד 5).

סוינטון, שלקח חלק באותם מארבים והחזקת מעברים הכרחיים, תיאר בספרו את משימה דמיונית (המבוססת על מקרים שהיו באמת), שהוטלה על פלוגת החי"ר שבפיקודו – להחזיק בנקודת צליחה אפשרית של נהר ולמנוע מפלגות הקומנדו של הבורים לחצות אותו. הספר בנוי משישה תרחישי קרב (שנקראים בספר "חלומות") שבהם, "כמו תמיד, הייתי חכם מאוד – לאחר מעשה" (עמוד 38). לקחיו, הכתובים בכישרון רב ובנימה של הומור, מתאימים לאין־ספור מצבים במלחמה כוללת כמו גם בעימותים בעלי עצימות נמוכה, ולנוכח הדגש שמיושם כעת בצה"ל על ההגנה (גם בעת קרב ההתקפה), חלק ניכר מהם נותר בתוקף. בין שלל העצות בספר יש כמה טקטיות ובהן "להביא, אם אפשר, את האויב לשטח פתוח, או ליצור את מה שנקרא 'שדה־אש' בלתי מופרע" (עמוד 24); לבחון את העמדות שבהן התמקם הכוח "מנקודת ראותו של האויב" (עמוד 44). לקח חשוב אחר, עקרוני ועל־זמני, נגע בצורך "להפתיע את האויב" (עמוד 43).

הציווי העיקרי שניסה סוינטון להחדיר בקורא נגע בצורך לחשוב, לתכנן ולבחון היטב בטרם ניגשים לביצוע המשימה (במגבלות הזמן שעומד לרשות המפקד, כמובן), שכן לאחר שייצא לשטח עם אנשיו יתקשה לספק מענים למקרים שעליהם לא חשב מראש. אם ייקח הקורא בחשבון את ההבדלים בין הזירות והתקופות, כתב, "לא יקשה להפיק מנסיונות אלה גלגולי־גירסא המתאימים לארצות אחרות, או לאותם מקרים בהם פוגשים באויב שונה, בעל שיטות לחימה שונות וכלי־נשק שונים" (עמוד 8). ואכן, קל להתאים את הלקחים ללחימה נגד הטאלבאן באפגניסטאן ונגד פעילי אל־קעאדה בעיראק. בחלום אחר החליט המחבר להניח שרשרת מארבים בשתי גדות הנהר, שסיפקו לו "הסתר ומחסה־מראיה מושלמים" (עמוד 58), כמו גם "חפירות ומחסה בפני אש רובים ותותחים כאחת – כמעט ומוכנים מאליהם" (עמוד 58). כשאותר האויב, כתב סוינטון, "מיד רעם האוויר מיריות, כשאנו מריקים את מחסניותינו" (עמוד 63). האויב הגיב באש תותחים, אולם לא זיהה את עמדות הכוח בפיקוד סגן חל"ם שהיו מוגנות ומוסוות, ולכן לא נפגעו. בלילה ניסו כוחות לתפוס את השטח השולט במרחב ולכתר את הכוח הבריטי, אולם "נתקלו בפגע בדמות מטח־אש מטוח קרוב מאנשי פלגתנו שם" (עמוד 64). זאת מכיוון שסגן חל"ם הציב גם שם כוח במארב שיאבטח את עורפו.

למרות השינויים והשיפורים בכלי־הנשק ובאמצעי הלחימה וההבדלים בין הזירות, הקורא הישראלי בהחלט יכול למצוא נקודות דמיון בין הפעילות של הכוח בפיקוד סוינטון במלחמת הבורים, ובין תיאוריו של תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת ערכות, 2005), על מבצעי יחידת אגוז בלחימה בחזבאללה בשנות השהייה בלבנון ובהם מבצע "נוף פראי" שבו נהרג, בין היתר, האדי נצראללה, בנו של מזכ"ל הארגון, או מבצע "מהלך מבריק" שבו תקף כוח מאגוז, בפיקודו הישיר של תמיר, כוח אבטחה של חזבאללה בכפר ע'נדוריה.

דוגמה אחרת היא מבצע "שבר ענן" באוגוסט 1999, שבמהלכו ארבו כוחות מגדוד 51 של גולני לפעילי חזבאללה שביקשו לחדור לרצועת הביטחון ולהטמין מטעני חבלה במרחב ואדי סלוקי. כוח מהפלוגה המסייעת של הגדוד פרס שרשרת מארבים: כוח אחד בחאלת א־נבעה בצפון הוואדי, כוח שני במרכז הגזרה נערך בוואדי אצטבל וכוח נוסף נערך בשרידי המבצר הצלבני קלעת דובאי בדרום הגזרה. המחבלים הפתיעו את הכוח, אך למרות שבעה פצועים ושני הרוגים חתר כוח גולני, בפיקוד המ"פ, סרן יואב ירום, למגע – והרג את המחבלים.

הגנה גם במהלך ההתקפי

לאחרונה כתב אלוף הרצי הלוי, כי השילוב בין טכנולוגיה, מודיעין ויכולות מבצעיות מאפשר לייצר עליונות הגנתית. הלוי, שבמבצע "עופרת יצוקה" פיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה ברצועת עזה, ציין כי "כך נבנה 'הגנה הורגת' – יכולת שהאויב תולה בה תקוות רבות תֵענה במענה חזק וקטלני. יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה אינה טבעית לנו, אך נחוצה יותר מתמיד ואפשרית בזכות גיוון היכולות הקיימות".

כדי לממש תפיסת הגנה מסוג זה, על המפקדים לחשוב ולתכנן, כפי שתיאר המחבר בספרו, כדי לנצל נכון את היתרונות הטמונים בקרקע, באמצעי הלחימה ובאנשיהם. למעשה, ניתן לומר ששני עקרונות המלחמה הבאים לידי ביטוי בספר, ושאת חשיבותם ביקש המחבר להדגיש, הם עיקרון מיצוי הכוח והתחבולה. המימוש שלהם, כלומר הפעלת האש תוך ניצול נכון של השטח, הוא המפתח. ואולם ההגנה אינה ציווי החל רק בעת הישיבה בקו המגע או הגבול, כדי לסכל חדירות; ומלחמות, שלא כמו כדורסל, לא מנצחים בהגנה.

ב־2005 כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים, כי באימון שערכה יחידת מגלן בפיקודו למד כי: "יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חזבאללה. לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב". לקח זה נותר נכון, אולם גם בהתקפה ההגנה רלוונטית. לאחר שהכוח משתלט על מרחב הוא נדרש להגן בגזרתו, בין שבאמצעות ניצול השטח (פתוח, סבוך או בנוי) ובין שבאמצעות פשיטות למרחב קדמי יותר, שבשליטת האויב, בהתאם לעיקרון האבטחה וכדי לממש את משימותיו במרחב. שכן, יוזמה בשדה הקרב היא משחק סכום אפס, ואם אינך יוזם – האויב עושה זאת.

דוגמה מובהקת היא דווקא אירוע ממלחמת לבנון השנייה במהלך מבצע "קורי פלדה". לאחר שכוחות מעוצבת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש השתלטו על חלקים במרחב העיירה בנת' ג'ביל, ובעקבות מידע מודיעיני על מתקפה צפויה מצד הכוח המיוחד של חזבאללה, נערכו כוחות חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"ם חגי מרדכי, במארב. הצנחנים פגעו קשה בכוח החזבאללה, הרגו מעל עשרים פעילים ופצעו רבים נוספים. הדבר חזר על עצמו גם במערכות בהן לחם צה"ל ברצועת עזה, בהן מבצע "צוק איתן", אף כי לרוב לא קדמה לכך התרעה מודיעינית.

לשאול תמיד "מה לא תפור?"

בהקדמה לספר המליץ רמ"ח תורת חי"ר וצנחנים בזרוע היבשה, אל"ם גבע ראפ, למפקד הזוטר בחיל הרגלים: "קבע את תחבולותיך תוך לקיחת סיכון, אך בחן תמיד – מה אעשה אם אכשל, או אם האויב יחשוף את התחבולה ויערך בהתאם" (עמוד X). בהתאם לכך, כתב, "בצע תרגילים מדמי־אמת ותרגל מצבי קיצון. הצלחות 'חלקות' באימונים אינן מכינות לקרב" (עמוד X). ראפ, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על גדוד הכשרת קציני החי"ר בבה"ד 1, המליץ למפקד הצעיר לשאול את עצמו תמיד היכן הוא טועה והיכן ייכשל וכן, "מה לא תפור ומה לא סגור?" – ובהתאמה להכין "מענה תכנוני מיוחד למצבים קשים" (עמוד X).

הספר, בבחינת "מועט המחזיק את המרובה", הוא קלסיקה של ספרות המלחמה שכוחה יפה עד היום. הכותב מדגיש את חובת המפקד, בכל רמה, לחשיבה טקטית נכונה ומקצועית, שמבוססת על תו"ל ועל תחבולה מפתיעה. ההגנה היא נדבך קריטי בשגרה, ולא פחות חשוב מכך במלחמה.

(הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

גל פרל פינקל, הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ודוקטורנט באוניברסיטת בר־אילן. 

אין שינוי בעזה, אבל להתכונן צריך | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הבחירה מחדש ביחיא סינוואר להנהגת החמאס בעזה לא מפחיתה מהצורך של צה"ל להיערך לעימות ברצועת עזה. אבל ההיערכות הזו חייבת לכלול את כוחות המילואים. במקביל, כדי שמפקדי צה"ל יקבלו החלטות, צריך לאפשר להם לטעות. 

השבוע נערכו בחירות לראשות תנועת החמאס ברצועת עזה. בבחירות ניצח מנהיג הארגון הנוכחי, יחיא סינוואר, אולם לרגע נדמה היה שהמנצח הוא ניזאר עוואדאללה. בניגוד לסינוואר שצמח בין היתר בזרוע הצבאית של הארגון, הרי שעוואדאללה צמח בלשכה המדינית ונחשב לאחד מאדריכלי עסקת שליט.

חוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ד"ר קובי מיכאל ויוחנן צורף כתבו בפוסט שפרסמו בפייסבוק כי אף שהפסיד הצליח עוואדאללה למצב עצמו בעמדת השפעה משמעותית יותר ולהטיל צל על מעמדו של סינוואר כסמכות הבלעדית ברצועה.

ניתן להעריך שהסיבה לכך שניצחונו של סינוואר היה מוטל בספק נגעה לביקורת מהציבור כמו גם מצד הנהגת חמאס על הדרך שבה ניהל את הטיפול במשבר הקורונה ברצועה ומשום שלא השיג הסכם חילופי שבויים, שבמסגרתו ישוחררו מאות אסירי של הארגון המוחזקים בישראל.

מיכאל וצורף העריכו כי למרות שניצח בבחירות, הרי שישנה שחיקה במעמדו של סינוואר. אף שהשניים ציינו כי מוקדם מדי בכדי להעריך את מלוא המשמעות של תוצאות הבחירות, "נראה שיש בהן כדי להעיד על הכוונה להתמקד בבעיות הפנימיות של הארגון ובצורכי האוכלוסייה ברצועת עזה, ואילו בכל הנוגע למאבק נגד ישראל, נראה שתתחזק ההעדפה לפעול בדפוסי מחאה עממית וריסון השימוש ברקטות ונשק חם".

יש לציין שדפוס הפעולה של המחאה העממית על הגדר, שימש בשנים האחרונות ככסות לפעילי טרור שעשו בחסותו שימוש בנשק חם. מה גם שההעדפה להימנע מירי רקטות לא חלה על הג'יהאד האסלאמי.

הקפיץ נדרך, אבל לא כולו

למרות התחזית האפשרית של מיכאל וצורף, בצה"ל נערכים לאפשרות שתתרחש הסלמה ברצועה ויידרש רכיב תמרון קרקעי. לאחרונה התקיימה בבסיס צאלים השתלמות "קפיץ דרוך" שהובילה אוגדה 162, עליה מפקד תא"ל סער צור, שמטרתה לשפר את מוכנות כלל מפקדי החטיבות וגדודי החי"ר ללחימה ברצועת עזה.

במהלך ההשתלמות עברו המפקדים, בהם גם חניכי קורס מג"דים, חמש תחנות שבהם ביקשה האוגדה לתאר להם את מאפייני העימות, ובכלל זה השטח הבנוי, על הבניינים רבי־קומות והבנייה הצפופה שבו והתווך התת־קרקעי, והאופן שבו מתכנן חמאס לפעול במערכה הבאה. בהמשך הוצג למפקדים האופן שבו הם יידרשו לפעול, בקרב משולב, רב־זרועי ורב־ממדי במערכה הבאה.

ההשתלמות התקיימה בהתאם לתוכנית מבצעית בשם "רוח דרום", שבה יופעל תמרון מהיר ואגרסיבי. ההנחה שגלומה בתוכנית, כתב לאחרונה ב"מעריב" הפרשן הצבאי טל לב־רם, היא "כי ההישג המצרפי של כלל החטיבות שנלחמות, במקביל לצד פעולות חיל האוויר ומרכזי האש באוגדה ובפיקוד, יאפשרו להגיע להישג והכרעה מהירה – זאת בניגוד לעימותים הקודמים ברצועת עזה". יש לקוות שכך יהיה, אך מבצע "צוק איתן" מחייב ספקנות בריאה.

כדאי גם לשאול איפה אמורים להיות כוחות המילואים במערכה, שכן הרצועה היא שטח גדול, בנוי בצפיפות שיחייב הפעלת כוחות מיומנים וכשירים. הצבא הסדיר לא יוכל לעמוד בכך לבדו.

בספרם המרתק "בעקבות – מסלולי קרבות מלחמת ששת הימים בירושלים" (הוצאת כרמל, 2020) תיארו נחמיה זרחוביץ, יוצא סיירת צנחנים שלחם בקרב על גבעת התחמושת כצנחן מילואים, ואל"ם (מיל') ד"ר יוסי לנגוצקי, שפיקד בקרב על הסיירת של חטיבת החי"ר הירושלמית (חטיבה 16), את הקרב על ירושלים ב־1967.

בקרב לחמו רק כוחות מילואים, חטיבת השריון הראל, חטיבת החי"ר הירושלמית וחטיבת הצנחנים מילואים 55, אולם רק אחת מהן, החטיבה הירושלמית, יועדה לכך במקור והכירה את היעדים והתוכניות המבצעיות, ואף התאמנה בהתאם להן. 

אחד הקרבות המרתקים בספר הוא הקרב על מוצב הפעמון, מוצב מבוצר ובו תעלות ומערות שבהן היו ערוכים חיילי הליגיון הירדני, לחמה הסיירת של החטיבה הירושלמית, בפיקוד לנגוצקי. טנקים ירו לעבר המוצב, "אך כאשר חדרו לנגוצקי וצוותו למוצב הופסק הירי כדי לא לסכנם. בשלב הראשון פרץ לנגוצקי וניהל לבדו קרב טיהור" (עמוד 138), ובהמשך הצטרף אליו צוותו והכוח ניהל קרב לכיבוש המוצב.

"בהיתקלויות פנים אל פנים, לעיתים מטווח אפס, טיהרו 16 לוחמי הסיירת את התעלות, המערות, הבורות, הכוכים והבונקרים במוצב כולו" (עמוד 138), כתבו המחברים.

הקרב, המחיש את יכולתה של יחידה מאומנת, גם כשמדובר ביחידת מילואים, לפעול ביעילות ולבצע את המשימה. לנגוצקי אף עוטר על גבורתו בעיטור המופת.

היעדר שילוב של כוחות המילואים במערכה, בין בשל הנחה לפיה לא יהיה בהם צורך, או לחלופין כי יגויסו כדי לפנות כוחות סדירים למערכה, הוא שגיאה שמניחה שהאויב ישתף פעולה עם התוכנית הצה"לית. אין סיבה להניח שכך יהיה. על כן, יש לחזק גם את היכרות כוחות המילואים עם היעדים והתוכנית. אחרת, יימצאו אלו במצב כשירות ומוכנות דומה לזה שבו היו במלחמת לבנון השנייה.

תזמורת קרבית

בצה"ל מחלקים בשנתיים האחרונות למפקדי פלוגות וגדודים ספר קצר ותכליתי בשם "הנגנים של מארס" (הוצאת מודן ומערכות, 2019), שנכתב במרכז להפקת לקחים צבאיים בצבא היבשה האמריקני. שם הספר לקוח מציטוט של הגנרל ג'ורג' פאטון.

בשנת 1941 בשיחה שקיים עם מפקדי דיוויזיית השריון השנייה שעליה פיקד, אמר פאטון כי "כדי להשיג הרמוניה במוזיקה, על כל כלי לתמוך בחבריו. כדי להשיג הרמוניה בקרב, על כל כלי נשק לתמוך בכל הנשק האחרים. עבודת צוות מביאה את הניצחון. עליכם, הנגנים של מארס… להצטרף לקונצרט במקום הנכון ובזמן הנכון" (עמוד 11).

בכדי להמחיש את הסינכרון והתיאום שלהם נדרש כוח בלחימה תואר בספר עימות בדיוני, הדומה במאפייניו לעימותים שבהם לחמה ארצות־הברית בסרביה ובקוסובו. בספר נדרש צוות־קרב גדודי המורכב מחי"ר ושריון להיערך ללחימה במדינה הבדיונית בולקביה שבמזרח־אירופה. לאחר כל חלק בספר ישנו לקח מודגש וברור למפקדים, שהם הם הקבוצה העיקרית שלה מיועד הספר.

דגש חשוב מושם בספר לעובדה שהלחימה מתקיימת בסביבה רוויית אוכלוסייה אזרחית, לקח שבוודאי רלוונטי ללחימה אפשרית ברצועת עזה. לקח חשוב אחר נוגע לגישת הפיקוד שלאורה יש לפעול, המכונה "פיקוד משימה", שבה למעשה המפקד קובע את המשימה, ואילו מפקדי המשנה שלו קובעים כיצד יבצעו אותה. 

פעולה בהתאם לגישה זו, כתבו המחברים, מחייבת את המפקדים "להבין, להפעיל את הדמיון, לדעת לתאר ולכוון מבצעים, במטרה ליטול יוזמה מול האויב ולעמוד במשימה. על המפקדים הכפופים להם לוודא שהבינו היטב את כוונת המפקד, כדי שיוכלו לפעול על פי עקרונות פיקוד המשימה. יש חשיבות מכרעת לכך שהמפקד יספק תשתית מידע רחבה מספיק, כך שהמפקדים הכפופים לו ידעו מה לעשות, מתי לעשות זאת ומדוע הדברים נעשים" (עמוד 53).

אבל כשפועלים בגישת "פיקוד משימה" נדרש עוד דבר. כדי לגדל מפקדים טובים, אמר פעם רה"מ אריק שרון בשיחה עם חניכי המכללה לביטחון לאומי, "צריך לסמוך". היכולת לספוג ולהכיל טעויות, אינה מובנת מאליה, אך בלעדיה לא ניתן יהיה לפעול בגישה זו. כי מי שלא טועה לא עושה.

פרופורציות

אחד הכוחות שמיועדים ללחימה בעזה הוא היחידה המובחרת אגוז שבחטיבת הקומנדו, עליה מפקד סא"ל א', שעשה ביחידת אגוז את כל שירותו (עם גיחות לגולני כמ"פ ומג"ד).

לפני כשבוע הותקף לוחם במסלול ההכשרה של היחידה, בעת שהיה בניווט בדד, ככל הנראה בידי שני ערבים ישראלים ואלו גנבו את נשקו ממנו ונמלטו, על אף שהלוחם ניסה להיאבק בהם. בעוד התחקיר הצבאי מתקיים פרסם המג"ד בקבוצת הוואטסאפ של המפקדים ביחידה הודעה שבה מתח ביקורת על הלוחם.

המג"ד טעה כשמיהר לחרוץ דין על תפקוד החייל בטרם הושלם התחקיר. מה גם שהתחקיר קבע שהלוחם כשל מקצועית אך לא ערכית. מנגד, העליהום שספג בתקשורת היה מטריד בעוצמתו. בסופו של יום איש ממבקריו של סא"ל א', שעוטר פעמיים בצל"ש על האומץ שגילה בלחימה ברצועת עזה, אינו רוצה לסגור את השבתות והחגים במקומו, ובוודאי לא לשאת במקומו בנטל האחריות למשימה ולאנשים.

הביקורת הציבורית והתקשורתית חיונית לצבא, אבל אי־אפשר, וגם לא צריך לערער ולבקר כל החלטת מפקד. בהמשך לכך ראוי לשאול האם צדק בית המשפט המחוזי בתל־אביב כשהפך את ההחלטה הפיקודית להדיח את מפקד בסיס מצ"ח בבאר שבע בעקבות התאבדותו של לוחם גבעתי ניב לובטון, לאחר שניסו במצ"ח לגייסו כסוכן. יש ממש בטענות הקצין כי הודח באופן שרירותי וללא נימוקים מספקים, אך ביטול ההדחה בידי בית המשפט יוצר תקדים מסוכן.

אף שההדחה אינה בהכרח מוצדקת, ביטולה בידי הרשות השופטת, כפי שציין בן כספית ב"מעריב" בשבוע שעבר, עלול להביא למצב שכל "מ"כ שיודח בגולני יעתור לבית המשפט המחוזי. כל תרגיל מנהיגות של מ"פ בצנחנים יעבור ביקורת שיפוטית".

שהרי "מי שלא טועה לא עושה". לצד הביקורת הנדרשת על הצבא, כדאי גם לזכור שהפיקוד הקרבי הוא מקצוע קשה ושוחק, ומוטב לזכור שהאנשים העושים במלאכה הם בני אדם, וגם הם טועים. כסגן רמטכ"ל הזהיר בשעתו בני גנץ מ"לשחוט את משרתינו", לאחר שטעו.

אין לנו מפקדים אחרים במלאי. לא כל החלטה שלהם תהיה טובה וצודקת, אבל מפקדים שחשים שיספגו קיתונות של ביקורת על כל החלטה יפחדו לקבל החלטות.

העימות בין ישראל לאיראן במגמת הסלמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ב־2011 פרסמו יועז הנדל ויעקב כץ ספר ובו טענו שישראל ואיראן נתונות בעימות מתמשך. אז זה נראה כהגזמה. עשור מאוחר יותר התברר שהם המעיטו בחומרת האיום.

בספרם "ישראל נגד איראן" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011) טענו ד"ר יועז הנדל, פרשן ב"ידיעות אחרונות" ובעברו לוחם וקצין בקומנדו הימי (ולימים ח"כ ושר), ויעקב כץ, הפרשן הצבאי של "הג'רוזלם פוסט" (וכיום עורך העיתון), כי טביעות האצבע האיראניות ניכרות בכל אירוע ביטחוני משמעותי שמולו ניצבה ישראל מאז קיץ 2006, ואף קודם לכן.

אז, ב־2011, הטענה שישראל ואיראן נתונות במלחמה נראתה קיצונית, או לפחות כזו שיצאה מבית מדרשו של ראש הממשלה דאז (והיום) בנימין נתניהו. בדיעבד התברר שצדקו.

בין היתר תיארו המחברים את פועלו של הגנרל קאסם סולימאני, "איש משמרות המהפכה האיראניים ומפקד כוח אל־קודס – יחידה איראנית העוסקת בסיוע לבנות בריתה וגרורותיה של איראן" (עמוד 19), ובהם חזבאללה וחמאס. סולימאני נחשב לאסטרטג חריף ולמפקד צבאי מוכשר שיזם והנחה מאות פעולות טרור. לפי פרסומים זרים ישראל ביקשה להרוג סולימאני יותר מפעם אחת ונתקלה בווטו אמריקני. 

דמות מפתח אחרת שהוזכרה בספר היא זו של מוחסן פח'ריזאדה, "האחראי לתוכנית הגרעין הצבאית האיראנית" (עמוד 274), תוכנית שמהווה אחד האתגרי הביטחונים הגדולים שמלם ניצבת ישראל.

מלחמת לבנון השנייה סימנה את השינוי

קו פרשת המים, כתבו, היה מלחמת לבנון השנייה כנגד חזבאללה. ישראל לחמה בה כנגד דיוויזיה קדמית איראנית, מבלי שהבינה זאת עד שתמו הקרבות.

את השינוי בגישה זיהו המחברים עם מינוי גבי אשכנזי לתפקיד הרמטכ"ל בפברואר 2007. עם כניסתו לתפקיד הציג אשכנזי את תפיסתו הצבאית, שהיתה, ציינו, תפיסה צפויה "של איש חטיבת גולני: לצבא יש שני מצבים הראשון מלחמה והשני הכנות למלחמה. המלחמה שאליה יתכונן צה"ל תהיה מלחמה קלאסית, ואל מול המלחמה בעצימות נמוכה נעשה את ההתאמות" (עמוד 52).

תחת פיקודו חזר צה"ל (בדגש על כוחות היבשה) להתאמן, הן בסדיר והן במילואים. אשכנזי נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. במקביל, השיגו אמ"ן והמוסד בתחילת 2007 ישראל מודיעין לפיו סוריה הקימה כור גרעיני בדיר א־זור, במזרח סוריה.

בכדי לוודא את נכונות המידע, כתבו, אישר ראש הממשלה אהוד אולמרט פשיטה של סיירת מטכ"ל לאיסוף מודיעין בסוריה:

"כמה ימים של שהייה בשטח עם אמצעי תצפית לטווח רחוק ועמדות הסוואה גרמו לשני אלופים, לשר ביטחון ולראש ממשלה אחד נדודי שינה. אבל אחרי שהכוח שב לארץ ותוצאות המעבדה התקבלו, היה אפשר לברך על המוגמר. בידי ישראל היתה כעת הוכחה מוחשית לכוונות הגרעין הסוריות. אם אולמרט היה זקוק לעוד דחיפה הוא קיבל אותה בעזרת סיירת מטכ"ל" (עמוד 121). 

בספטמבר אותה שנה תקף חיל האוויר והשמיד את הכור. ישנה אי־בהירות בנוגע למידת המעורבות של האיראנים בפרויקט הגרעין הסורי, אולם המחברים רמזו שהיתה כזו.

"כדאי להם להיזהר"

בספר תואר המוסד, שבראשו עמד אז אלוף (מיל.) מאיר דגן, כגוף התקפי שהיווה את חוד החנית של ישראל בסיכול המאמצים האיראניים. דגן החל "את דרכו בחטיבת הצנחנים. שם טיפס לאטו בסולם הדרגות תוך שהוא מתבלט כחייל נועז ועם זה כטקטיקן מתוחכם" (עמוד 142). 

בתקופת דגן יוחסו למוסד, במיוחד לאחר מלחמת לבנון השנייה, שורה של מבצעי סיכול והתנקשויות, שהבולט שבהם, על־פי פרסומים זרים, הוא הריגת עימאד מורנייה, רמטכ"ל חזבאללה, בלב דמשק בפברואר 2008. "החיסול פגע בלב לבו של המשולש איראן־חזבאללה־סוריה" (עמוד 136), שמורנייה היווה בו שחקן וגורם מקשר מרכזי. 

חצי שנה מאוחר יותר, בהמשך לתקיפת הכור בסוריה, חוסל בביתו שבטרטוס, גם יועצו הבכיר של בשאר אל־אסד, הגנרל מוחמד סולימאן, שהיה אחראי על תוכנית הגרעין הסורית. "ההתנקשות היתה פרי שיתוף פעולה בין המוסד ושייטת 13" (עמוד 145). גם כאן, כמו בתקיפת הכור בסוריה וכמו בחיסול מורנייה, נמנעה ישראל מלקחת אחריות.

קצין מודיעין בכיר הסביר בספר את חשיבות ההתנקשויות הללו. לדבריו, "זה מעביר שלושה מסרים ברורים: שארגון הטרור או המדינה שהמחוסל השתייך אליהם חדירים; שמנהיגי הארגון עלולים גם הם למצוא את מותם; ושכדאי להם להיזהר" (עמוד 146). 

"עוד מעט זה עזה"…

לאחר שסקרו את הטיפול באתגרים מצפון, נפנו המחברים לתאר את המערכה כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה. איראן סיפקה באותה עת לחמאס ולג'יהאד האסלאמי תמיכה ניכרת, ובכלל זה אמצעי לחימה, ידע צבאי וסיוע כספי. כוחות פיקוד הדרום, עליו פיקד אז האלוף יואב גלנט, "איש שייטת ראשון שקיבל פיקוד מרחבי בצה"ל" (עמוד 182), יצאו אז לשורה של פשיטות ומבצעים ברצועת עזה.

בסוף 2008, לאחר סבב הסלמה עם החמאס, הורתה ממשלת אולמרט לצה"ל, בפיקוד אשכנזי, לצאת למבצע "עופרת יצוקה", מערכה מוגבלת ומושכלת.

"אחת מנקודות החוזק שבה התגאה צה"ל במהלך המבצע היתה הקרב המשולב – קרב שבו משתלבות היחידות השונות – לא רק חטיבות החי"ר והשריון עם חיל האוויר אלא גם ובעיקר המודיעין" (עמוד 213).

מאז, צה"ל רק שידרג ושיפר חלק מהיכולות שהפגין במבצע, בדגש על החיבור בין המודיעין העדכני לאש המדויקת. האתגר טמון בחיזוק יכולות אלו מבלי לפגוע בכשירות כוחות היבשה לבצע קרב משולב, רב־חילי ורב־זרועי, שכן הוא חיוני לא פחות ממאמץ האש, וההישג במבצע נבע מהפעלה מוצלחת של שני המאמצים.

גם כך וגם כך, ההישג היה מוגבל ועזה נותרה זירה מתוחה גם לאחר שני מבצעים נוספים. צה"ל נדרש מאז להוסיף להיערך לפעולה דומה במתכונתה למבצע "עופרת יצוקה".

הנדל וכץ סיפרו סיפור מרתק שתיאר את המערכה בין המדינות. מנגד, הספר סובל ממספר אי־דיוקים וחסרה בו גם ראייה ביקורתית. אם ספרים דוגמת אלו שכתב הד"ר רונן ברגמן נוטים לתאר את ההתמודדות בין ישראל לאויביה כמצב שבו, כמאמר הפרופסור (אל"מ במיל.) גבי סיבוני, "כל החכמים נמצאים בצד השני והאהבלים נמצאים כאן," הרי שספרם של כץ והנדל פועל בגישה ההפוכה. טוב להתמקד בחיובי, אבל לא להסתנוור ממנו.

מסתבר שיש מערכה

הספר נכתב לפני כעשור. מאז איראן השכילה לנצל את חוסר היציבות האזורי שהחל באביב הערבי על־מנת להתפשט ולהתבסס מערבה, הן בעיראק, הן בתימן, והן בסוריה, והיא מפעילה במרחבים אלו את כוח אל־קודס, ארגוני פרוקסי כמו חזבאללה ומיליציות פרו־איראניות.

ישראל מצדה מנהלת את המערכה בין המלחמות (מב"מ). זוהי מערכה ארוכה, חשאית ברובה, לסיכול התבססות איראן בסוריה, שבמסגרתה נוהלו מאות מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות. המערכה נמשכת גם במהלך כהונת הרמטכ"ל אביב כוכבי, בה יוחסו לישראל תקיפות רבות כנגד יעדים איראניים בסוריה ובעיראק.

בנוסף, בנובמבר האחרון, הרגו מתנקשים במבצע מתוחכם גם את ראש תוכנית הנשק הגרעיני של איראן, מוחסן פח'ריזאדה, בעיירה ליד טהרן. הפעולה יוחסה, על־פי פרסומים זרים, למוסד בראשות יוסי כהן

כהן, שעשה את שירות החובה שלו בצנחנים ולאחר מכן התגייס לקורס קציני איסוף במוסד, פיקד על אגף "צומת" (האחראי על גיוס והפעלת סוכנים) בתקופה שבה עמד דגן בראש הארגון. נראה שבראשותו, ממשיך הארגון בקו ההתקפי שהוביל דגן.

למרות רצף ארוך של תקיפות מוצלחות, הרי שבחשבון כולל נראה שההישג האסטרטגי שלהן מסתכם במניעה, צמצום וסיכול הצטיידות הכוחות האיראניים (וחזבאללה) באמצעי לחימה מתקדמים, בדגש על טילים בעלי טווח גדול ודיוק גבוה. באשר לנוכחות כוחות איראניים בסוריה, דומה המאמץ לניסיון לרוקן את הים בכפית.

יתרה מכך, כבר היה מי שהזהיר (האלוף מיל. ניצן אלון), כי "הרוצה במב"מ ייכון למלחמה", משום שהפעולות הללו, אף שנועדו להרחיק את המערכה ולהחליש את האויב, עלולות לקרב אותה.

העימות עולה מדרגה

לאחרונה דומה שהעימות מול איראן עלה מדרגה, והתרחב לשחקנים נוספים. כך למשל, בהוראת הנשיא דאז, דונלד טראמפ תקף הצבא האמריקני מן האוויר את השיירה שבה נסע בבגדאד מפקד כוח אל־קודס, הגנרל קאסם סולימאני, והרג אותו. מותו היווה פגיעה מורלית ותפקודית לאיראן ושלוחיה.

נראה שגם חילופי השלטון לא שינו את הנכונות האמריקנית לפגוע בכוחות איראניים. בשבוע שעבר אישר הנשיא, ג'וזף ביידן, בהמלצת מזכיר ההגנה, לויד אוסטין, תקיפה אווירית כנגד מיליציות פרו־איראניות במזרח סוריה, בתגובה לפעילות טרור שהכווינה איראן כנגד כוחות אמריקניים בעיראק.

עליית המדרגה באה לידי ביטוי הן בתקיפה האמריקנית האחרונה, הן ברצף תקיפות ארוך בסוריה כנגד יעדים איראניים שיוחס לישראל והן, מן הצד השני, בהתקפה שמיוחסת לאיראן על ספינה בבעלות ישראלית, שרק במזל לא הסתיימה בנזק כבד ובנפגעים.

בראיון שפורסם ב"מעריב" המליץ תא"ל (מיל.) חסון חסון, בעברו מ"פ בגולני ובהמשך קצין מודיעין בכיר, לא לנוח על זרי הדפנה. האיראנים, אמר, לא מתכוונים לוותר על המטרות האסטרטגיות שלהם במזרח התיכון.

"הם יודעים לחטוף ולא נרתעים. הם עם היד על הדופק כל הזמן, פועלים בחוכמה, הולכים שני צעדים קדימה, אחד אחורה, לא מותחים את החבל, לא מסתבכים בהרפתקאות, אבל גם לא נרתעים מכלום", אמר.

כשזו המציאות, ישראל חייבת לפעול בשיתוף פעולה עם המדינות המתונות באזור ובעיקר עם הממשל האמריקני, שנחוש להגיע להסכם מחודש עם האיראנים. אין אם בהיסטוריה, אבל לא מן הנמנע שקו פחות לעומתי כלפי יוזמת ממשל הנשיא אובמה להשיג הסכם עם האיראנים בשעתו, היה מאפשר לישראל להשפיע על המתווה שלו השפעה ממשית. הסכם שכזה היה עשוי לכלול סעיפים האוסרים על הכוונת טרור ואספקת אמצעים לחימה לארגוני טרור ברחבי המזרח התיכון.

כאמור, הספינה הזו הפליגה, אבל עתה, ישראל יכולה לפעול בשיתוף פעולה עם ממשל ביידן ולהשפיע על קווי היסוד ועל הפרטים של הסכם הגרעין המחודש שאותו מבקש הנשיא לגבש. אסור לתת להזדמנות הזו לחלוף.