מדיניות הקרדיט\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה
ינון מגל

ח"כ מגל, קצין סיירת מטכ"ל, הצביע נגד ההצעה שהוא חתום עליה, (מקור: ויקיפדיה).

בשבוע שעבר הפילה הקואליציה בכנסת הצעת חוק, שביקשה לעגן בחקיקה את מעמדו של "משרת מילואים פעיל" ולהעניק ללוחמים ולמפקדים הטבות שניתנו עד כה רק על פי החלטות ממשלה. על ההצעה חתומים הח"כים עפר שלח (יש עתיד), איתן כבל (המחנה הציוני), ינון מגל (הבית היהודי) ויואב קיש (ליכוד). האחרון לא נכח בהצבעה, ככל הנראה כי לא רצה להצביע נגד החוק שהציע. מגל דווקא הצביע נגד. כולם, אגב, שירתו בקרבי ובמילואים. כבל ושלח הם בוגרי אותה פלוגה בצנחנים, מגל שירת כקצין בסיירת מטכ"ל וקיש הוא טייס קרב.

31 ח"כים הצביעו בעד הצעת החוק, 50 נגד. בפער שכזה אפשר היה לחשוב שמדובר בכסף גדול ושהכנסת מבקשת לחסוך. אבל לא. עלות ההטבות מסתכמת בסכום שבין 26.8 ל–80 מיליון שקלים בשנה (תלוי בהתאם לאיזו גרסה). בכל מקרה, זהו כסף קטן במונחי תקציב ממשלה.

מימין: ח"כ כבל בעת שירות מילואים ב-2007, עם שר הביטחון דאז, אהוד ברק, מקור: ויקיפדיה).

כיום ישנם כ- 170 אלף משרתי מילואים שעונים להגדרה "משרת מילואים פעיל", ומתוכם כ-3,500 מפקדי מילואים פעילים שהצעת החוק מבקשת לעגן גם את מעמדם. בין היתר הצעת החוק מאפשרת למשרתי מילואים עצמאיים לקבל החזר בעבור דמי הביטוח ששילמו בעד עצמם בזמן שירות מילואים (שכן הם ממילא מבוטחים בתקופה זו כחיילים), מתעדפת בעלי עסקים קטנים שהם משרתי מילואים פעילים במכרזים ממשלתיים ומעניקה מענק בגובה חצי נקודת מס למפקדי מילואים פעילים. בסך-הכל לא משהו שמפלג בין ימין ושמאל בישראל.

ועדיין, ההצעה נפלה. מדוע? בגלל שהקרדיט על חקיקת החוק יירשם לזכות האופוזיציה. זה כל הסיפור. עכשיו, החליפו את המונח "מילואימניקים" ב"מפוני גוש קטיף" ודמיינו הצעה כזאת נופלת. ובכן, ככה נראה הממשל שלנו. מה שחשוב הוא לא מה עושים, אלא איך זה נזקף לזכותך. מדהים, אמר פעם הנשיא טרומן, מה ניתן להשיג אם לא אכפת לך מי מקבל את הקרדיט.

מילואימנקים בתרגיל (צילום: דו"צ).

מילואימנקים בתרגיל, (צילום: דו"צ).

אני איש מילואים, בחטיבה מובחרת, וכבר הלכתי למילואים בשמש, בגשם, בתקופת הבחינות, ביום ההולדת של אשתי וכשלחוץ בעבודה. גל הטרור הנוכחי כבר הביא את הממשלה להחליט על גיוס אנשי מילואים, מיחידות מג"ב וצה"ל, בצווי 8. בהתרעה של רגע עוזבים אנשים את ביתם והולכים להגן על ביטחון ישראל. יש בזה משהו נקי, ראוי. מהסוג שאנחנו גאים לנופף בו כישראלים. מערך המילואים הוא היחידה המובחרת הכי גדולה בישראל, וחבריה הולכים ופוחתים. נסו לברר לעצמכם כמה אנשים אתם מכירים שבאמת עושים לפחות שבועיים מילואים בשנה, כל שנה, בחום ובקור כמו שרק בצאלים יכול להיות. שלא לדבר על גזרות חמות תרתי משמע. התשובה היא שפחות ופחות.

כשכולם עשו מילואים לא היה צורך לפצות איש. כולם גויסו (הרוב הגדול) וכולם נשאו בנטל. החל מ-1985, לאחר הנסיגה הראשונה מלבנון, מספר הנושאים בעול הולך וקטן. נכון לשנת 2000 30% מאנשי המילואים עשו 80% מסך ימי המילואים. מאז המשוואה רק החמירה. כשלא כולם עושים את העבודה, מי שכן עושה ונפגע מכך כלכלית, זקוק לממשל שידאג לו. מי שנותן יותר, צריך להיות מתועדף יותר — או לפחות לא להפסיד, ולעזאזל הקרדיט.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור באתר "הארץ", 24.10.2015)

מודעות פרסומת

שעת כושר | מאת גל פרל

רשומה רגילה

צה"ל קיים השבוע שני תרגילי פתע. במקביל הודיע דובר צה"ל על העמדת האימונים בראש סדר העדיפויות התקציבי של הצבא. האג'נדה של ההנהלה החדשה היא אימונים וכמה שיותר, כי במלחמה הבאה לא יהיה זמן.

השבוע ביצע צה"ל שני תרגילי פתע בשתי גזרות שונות. בדרום קיימה אוגדת עזה תרגיל שיזם אלוף פיקוד הדרום סמי תורגמ'ן. בצפון הוקפצו לוחמי גדוד הסיור של חטיבת גבעתי לתרגיל שיזמה אוגדת הבשן. התרגילים הללו מצטרפים לתרגיל הפתע עליו הורה הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, בפיקוד המרכז בתחילת החודש. הרעיון המשותף לכלל התרגילים, כהגדרת אחד ממפקדי הצוותים שהשתתפו בהם, הוא בחינת הלוחמים "במעבר מאפס למאה". חיזוק לכך ניתן גם בהודעת דובר צה"ל השבוע כי בניגוד לשנתיים האחרונות צה"ל יעמיד את האימונים בראש סדר העדיפויות התקציבי, מעל לכל הוצאה אחרת. תכניות רכש קיימות, ובהן הנגמ"שים מסוג נמ"ר, יימשכו אולם לא יוקצה מימון לתכניות רכש חדשות.

אין תחליף לאימונים

כבר בשנת 2012 קבל האלוף במיל' ישי בר כנגד תעדוף נמוך של האימונים בצה"ל בהשוואה לתכניות הצטיידות חדשות באמצעים טכנולוגיים חדישים. כוח המצויד בצורה סבירה, אמר בר בשעתו, אך מיומן ומאומן ישיג תוצאות טובות יותר בשדה הקרב מאשר כוח בעל אמצעי לחימה חדישים שאינו מוכשר כהלכה.

האלוף במיל' ישי בר, הדגיש את עדיפות האימונים על פני ההצטיידות באמצעים חדישים.

האלוף במיל' ישי בר, הדגיש את עדיפות האימונים על פני ההצטיידות באמצעים חדישים.

בר יודע על מה הוא מדבר. הוא שירת בחטיבת הצנחנים, בין היתר במבצע אנטבה, והשתחרר לאחר ששימש כמפקד פלוגה. לצד קריירה כפרופסור למשפטים באזרחות היה מג"ד ומח"ט צנחנים במילואים. בשנת 2000 מונה למפקד אוגדה ושב לשירות קבע. שנתיים לאחר מכן מונה לנשיא בית הדין הצבאי לערעורים בדרגת אלוף. הוא שירת במטה הכללי עד שנת 2012 ועבר בשרותיו את כל העימותים והמבצעים הצבאיים למן האינתיפאדה השנייה ולאחריה. את כשירות צה"ל בטרם מלחמת לבנון השנייה המשיל ל"צ'ק ללא כיסוי" וגם מתהליך החזרה לכשירות שלאחריה לא התלהב יתר על המידה. ישנה הצדקה לכל אמצעי לחימה חדיש שצה"ל רוכש, אמר בר, אולם צה"ל אינו יכול להרשות אותם לעצמו ובנוסף לעמוד ברמה מינימלית של אימון וציוד לאנשים. עיקר התקציב לשיטתו שועבד לתהליכי הצטיידות ארוכי טווח. כשמגיע הזמן לקצץ נאלץ צה"ל לקצץ באימונים ובימי מילואים. המסקנה המתבקשת מבחינת בר היא פשוטה – אין תחליף לאימונים ועוד אימונים.

רפורמה במילואים

ראוי גם לזכור כי האיום השתנה. תרחישי הייחוס מולם מתמודד צה"ל, אינם דומים לאלו שעבורם הוקם מערך המילואים מלכתחילה. לא עוד צבאות סדירים וסכנת פלישה כפי שאירע במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, כי אם תרחישים הדומים למלחמת לבנון השנייה, כנגד ארגון טרור היברידי דוגמת חזבאללה, היורה רקטות על עורף ישראל. בהתמודדות מול איומים אלו, יידרש צה"ל לכוח מחץ מצומצם מבעבר, אך עדיין לכוח משמעותי. כוח המסוגל לכסות שטח רב יחסית ולשלוט בו, לעתים באמצעות אש ולעתים תוך נוכחות פיסית.

נגמ"ש הנמ"ר, ההצטיידות בו תימשך.

נגמ"ש הנמ"ר, ההצטיידות בו תימשך.

זוהי גם הסיבה שהרמטכ"ל אישר השבוע את הרפורמה במערך המילואים. בשנים הקרובות יהפוך מערך המילואים ביבשה לדיפרנציאלי ויכלול מספר סוגי יחידות, ממש כפי שחזה יהושע גלוברמן, ראש לשכת ההדרכה ב"הגנה", במאמר שכתב ב-1941. הצבא יצמצם את משכי האימון ותדירותם במערכים העורפיים, במערך התותחנים וכן ביחידות אבטחה. החיסכון יושקע בחטיבות המתמרנות של צה"ל, חי"ר ושריון, אשר יקיימו יותר אימונים על-מנת לשפר ולשמר את מוכנותם לקדם פני עימות. בנוסף ישוחררו מן המערך עשרות אלפי חיילי מילואים שיסווגו כלא נחוצים. בשנת 2002 אמר האלוף בר כי חטיבת צנחנים במילואים, כמדגם מייצג של מערך המילואים, שקיימה אימון מקיף פעם שנה, היתה טובה יותר מהמקבילה הסדירה שלה. זאת בשל ניסיונם המצטבר של מפקדיה ולוחמיה הן באימונים והן בלחימה. מימוש הרפורמה החדשה ישוב ויהפוך את האמירה הזו לנכונה.

במלחמה הבאה לא יהיה זמן

אבל ההחלטות הללו אינם בבחינת צורך של רמטכ"ל חדש להראות כי יש "שריף חדש בעיר" והוא קשוח לא פחות מקודמו. מה שעומד מאחוריהן הוא תפיסתו של איזנקוט את העימות הבא כמשהו שייחל ללא התרעה מוקדמת. בשל כך יש לחזק את יכולות הצבא לפעול במהירות, תוך הישענות על הכוחות הקיימים בגזרה מחד ועל ניוד כוחות מהיר מגזרה לגזרה מאידך. בשנות האינתיפאדה השנייה, עת בוטלו אימונים רבים בשל הפעילות המבצעית בשטחים, דיברו בצה"ל לא מעט על מושג "זמן יקר". הווה אומר מינימום הזמן שיידרש בעת מלחמה לאמן את כוחות המילואים והסדיר, להסיר מהם את החלודה שצברו בשנים על שנים ללא אימון והכשרה נאותים, ולהפכם כשירים ללחימה. במבט מן הצד נראה כי תרגילים אלו נועדו, לבד מתרגול ובחינת הכוחות, בעיקר בכדי להעביר מסר בצבא ומחוצה לו כי המושג "זמן יקר" בטל ומבוטל. על המלחמה הבאה, כשתפרוץ, לא תבשר "ידיעת זהב". יתרה מזו, משך הזמן שיידרש למטכ"ל ולדרג המדיני לגבש תמונת מצב מדויקת של האירועים הוא קריטי. מי שייקנה להם אותו יהיו הלוחמים בשדה. כדאי שיהיו בכושר.

המילואים לא בכושר, אבל בעצם למי אכפת?\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

דו"ח מבקר המדינה מצא את מערך המילואים ביבשה בלתי כשיר. אין אימונים, אין הקצאות ואין תקציב קשיח. מה עושים? "מה שעשינו ב-48', אין יותר טוב מזה". אבל בעצם למי אכפת? 

 מבקר המדינה, יוסף שפירא, קבע שמערך המילואים ביבשה פשוט לא כשיר.


מבקר המדינה, יוסף שפירא, קבע שמערך המילואים ביבשה פשוט לא כשיר.

ושוב חוזרת על עצמה ההצגה הידועה בדמות דו"ח מבקר המדינה המצביע על כשירות נמוכה בחלק ניכר מיחידות מערך המילואים בזרוע היבשה. המבקר קובע כי "משך האימונים, תוכניהם ואיכותם אינם מאפשרים לתרגל את כלל הכשירויות הנדרשות." משפט מפוצץ שהתרגום שלו לשטח הוא שלמילואים אין אימונים, אין הקצאות והמערכת ממשיכה להאמין במשפט השחוק מהטירונות שזה מה שיש ועם זה ננצח. 

דו"ח המבקר מצא כי לצה"ל אין תקציב קשיח ומוגן מקיצוץ לאימון המילואים וכי אינו מקפיד על רצף אימונים בהתאם למודל האימונים בגדודים ועל מחזוריות האימון. עוד גילה שפירא כי ישנם פערים משמעותיים במערך האחזקה באוגדות המילואים.  כשקוראים את הדו"ח (רק 36 עמודים) אי אפשר שלא לתהות האם מסקנות דו"ח וינוגרד הנוגעות למערך המילואים לא הפכו לאות מתה. שמונה וחצי שנים חלפו מאז מלחמת לבנון השנייה וצה"ל שב ומזניח את מערך המילואים ביבשה.

חיילי חי

חיילי חי"ר בצבא נפוליאון, נדרשו לאימון בן שבוע

הכשירות במערך המילואים הקרבי פוחתת כשבמקביל שדה הקרב המודרני הופך מורכב יותר ויותר. נפוליאון למשל האמין כי חיילי החי"ר שלו זקוקים לאימון בסיסי בן שבוע בשדאות והתחפרות, ואת השאר ישלימו תוך כדי המסע לעבר שדה הקרב שנמשך ימים ארוכים. מאתיים שנה עברו וחייל החי"ר נדרש להתמודד עם מציאות מורכבת לאין ערוך. הקרב המשולב, לחימה בשטח בנוי ופתוח, לוחמה כנגד התווך התת-קרקעי, לוחמת סבך ולחימה בשטח הררי ומבולדר, הם רק חלק משלל הכשירויות הנדרשות מן הלוחם בשדה הקרב המודרני.

כשירות הפרט במילואים בקליעה, בשימוש באמצעים חדישים ובלחימה במתארים שונים חשובה, אבל חשובה ממנה יכולת המפקדים לפקד על המסגרות הלוחמות באופן יעיל. כשמילואימניק יעמוד לפני הכניסה לחדר הוא יעשה "מה שעשינו ב-48' (אין יותר טוב מזה)". הוא יזרוק רימון ועוד אחד, וירוקן שתי מחסניות כדי להיות בטוח, ואז ייטהר את החדר בכניסה באש. בקרב בשטח פתוח העניין פשוט עוד יותר. שם, בגלל שהכושר של איש המילואים הממוצע, הוא לא מי יודע כמה, השילוב של לרוץ, ליפול, לירות ושוב לרוץ, ליפול ושוב לירות, מביא למצב שאת האויב הורגים באמצעות כמות אש אדירה שמייצרים לכיוונו. נכון, היה עדיף לו יכולת הקליעה וחיילות הפרט של כל לוחם ולוחם (בין שהוא יוצא גולני, נח"ל או שייטת) תהיה כמו זו לוחם בימ"מ, אבל השמיכה קצרה, האיומים רבים, והתמרון הקרקעי מחייב פעולה בסדר כוחות בן אלפי לוחמים.

Paras226blackhawk

אנשי מילואים באימון בדרום.

המלחמה הבאה, תהיה אשר תהיה כשתהיה, תדרוש מצה"ל לבצע מהלך מתמרן מהיר לשטח האויב, ותחייב קשיחות בסיסית ותחושת מסוגלות ואמונה ביכולת שנרכשת רק באימונים המדמים מסע מלחמה אלים, מהיר וקשה. בצבא היבשה מוכנות למלחמה הבאה מחייבת, בעיני, בעיקר הכשרה של מפקדים. אלה לא יכולים לדמות את הובלת המסגרות שלהם באמצעות תטל"גים (תרגיל טקטי ללא גייסות) ותרגילים שלדיים. בתרגילים כאלה הם לא נדרשים להתמודד עם מילואימניק עייף שזורק את המא"ג ולא שם קסדה, עם משך הזמן האמיתי שאורך כל מהלך ועם התחושה (גם אם בתרגיל) כשמפילים להם מקלען, מטוליסט, חובש וקשר פצועים. כך היה בטרם מלחמת לבנון השנייה והדבר משקף את אשר קורה כאשר צה"ל לא מאמן את מפקדיו.

"עוד לא למדנו כלום, כך מסתבר."

חיילי מילואים באימון

חיילי מילואים באימון

כשירות המילואים מחייבת שני משאבים – זמן וכסף. עלות אימון יחידות המילואים אינה נמדדת רק בתקציב הצה"לי, אלא גם בנזק הנגרם למשק מהיעדרותם הממושכת (מי יותר מי פחות) של אנשי מילואים ממקום עבודתם (במיוחד מי שמוגדר כעצמאי). העלות הכוללת של השניים היא שהביאה כבר לפני יותר מעשור את ממשלות ישראל להחלטה להשתמש פחות ופחות ביחידות המילואים, ככל שהמצב מאפשר. העובדה שאנשי המילואים נוטים להיות ביקורתיים יותר כלפי המצב אותו הם מוצאים בחזית (ביקורת שמגיעה ללב השיח הציבורי ברגע שנגמרת התעסוקה) היא נדבך נוסף. כך למשל, צה"להפסיק לזמן מילואימניקים לתעסוקה בלבנון החל משנת 1985 ועד לנסיגה בשנת 2000. הוא עשה זאת לאחר מחאה ציבורית שהובילו אנשי מילואים שחזרו מלבנון ושאלו מה בעצם יש לצה"ל לחפש בביירות וסביבתה?

השר יעלון בימיו כמילואימניק צעיר בחטיבת הצנחנים 55 במלחמת יום הכיפורים

השר יעלון בימיו כמילואימניק צעיר בחטיבת הצנחנים 55 במלחמת יום הכיפורים

שר הביטחון יעלון גאה מאוד, ובצדק, בימיו כאיש מילואים בחטיבת המילואים של הצנחנים 55, שצלחה במלחמת יום הכיפורים את התעלה במבצע שהביא לתפנית במערכה. העובדה כי השר הממונה מכיר "דרך הרגליים" את הווית המילואים ובקי יפה יפה במצבו של צה"ל היא דבר חיובי כשלעצמו.

אולם כבר כרמטכ"ל הוביל יעלון רפורמה משמעותית בימי המילואים. בהובלתו קוצצו משמעותית ימי המילואים בלמעלה מ-70%, בדגש על קיצוץ בתעסוקות מבצעיות. חשוב לציין כי יעלון, ושר הביטחון דאז, מופז, נאלצו "לחתוך בבשר החי" של כשירות המילואים נוכח אילוצי האינתיפאדה השנייה. היתה להם מלחמה לנהל והכסף היה חייב לבוא מאיפשהו. המילואים היו ונותרו התקציב הנזיל ביותר שבו ניתן להשתמש. לזכותם יאמר כי הבינו את המשמעות במלואה והתכניות האופרטיביות הותאמו לכך. לאורך העשור האחרון צמצם הצבא יותר ויותר את מערך המילואים. כבר לא רבים עם אף אחד – מי שלא רוצה לא בא. בפועל הפכו המילואים, משל היו סיירת, ליחידת ההתנדבותית הגדולה ביותר בצה"ל.

במקביל, נוכח הקיצוצים בהיקף ובאיכות האימונים, החל צה"ל לסמוך יותר על המערך הסדיר כמי שיישא בעיקר הנטל, לא רק בביטחון השוטף אלא גם במלחמה. במבצע "צוק איתן" למשל, לא לחמו חטיבות מילואים וגדודי המילואים המועטים שכן הוכנסו לעזה היו בכפוף לחטיבות סדירות. כל זה נחמד וטוב לתמרון קרקעי מוגבל ברצועת עזה, אבל מה יקרה במידה וצה"ל יידרש לתמרון נרחב בלבנון, ברמת הגולן הסורית או חלילה ביותר ממוקד אחד?  השמיכה, כאמור, קצרה וצריך לתעדף, אולם ימי הוקרה למשרתים ומועדון הטבות אינם יכולים להוות תחליף לדרישות הבסיסיות של אנשי המילואים: אימונים בהיקף ובאיכות מספקת והוקרה נאותה למיעוט שנושא בנטל השירות במילואים. 

 לאף אחד לא אכפת

מערכת כיפת ברזל

מערכת כיפת ברזל

האמת צריכה להיאמר, לציבור לא איכפת. כששר הביטחון מסביר כי לקח סיכון מחושב על חשבון כשירות מערך המילואים לטובת הצטיידות במערכות הגנה כגון כיפת ברזל הוא מראה כי הוא קשוב לרחשי הציבור כמו גם להשתנות שדה הקרב. במלחמה הבאה, כמו במלחמת לבנון השנייה וצפונה ממנה, יהיו מרכזי האוכלוסייה של מדינת ישראל תחת איום רקטי גובר ומתמשך. אף שצה"ל מאמין כי על-מנת להביא להפסקת הירי יש לתקוף את מרחבי השיגור מן האוויר כמו גם על הקרקע, האדם ברחוב פשוט רוצה ליהנות מאותה מטריית הגנה שהיתה לו במבצע "צוק איתן".

463px-Wino_finalיתרה מזאת, איש מילואים שמגלה שהתעסוקה נדחתה לשנה הבאה ושהאימון הקרוב קוצץ וצומצם למינימום האפשרי מבחינת משכו והיקפו לא מתלונן אלא נושם לרווחה. ולמה שיתנהג אחרת, חסרים לו כאבי ראש גם בלי חודש תעסוקה בשטחים או שבועיים אימון חטיבתי מלא בגבעות של צאלים? זה מה שחשוב לציבור וזה מה שמעניין אותו. אי-מוכנות היחידות למערכה הבאה, בנוסח לבנון השנייה, זה כבר עניין לוועדת החקירה הבאה.