"אין ספק שננצח בקרב, אבל אנחנו עלולים להפסיד במלחמה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדרג המדיני והצבאי הבכיר, קבע קולונל מקגרגור, חייב להבהיר לעצמו מראש את מטרת מלחמה, וכיצד הפעלת הכוח משרתת אותה. האופן שבו הסתיימה המלחמה האמריקנית באפגניסטן מדגים מה מתרחש כשזה לא קורה.

בשבת האחרונה חתם הממשל האמריקני הסכם עם ארגון הטליבאן, שיביא, ככל הנראה, את המלחמה הארוכה באפגניסטן, לכלל סיום. נסיגת הכוחות האמריקנים הצפויה מאפגניסטן, 18 שנים לאחר שפלשו לשם, הזכירה לי סיפור שהקולונל (בדימוס) דגלס מקגרגור נוהג לספר בהרצאותיו.

בעודו מוביל את חטיבתו לקרב, הופיע רץ בפני מפקד חטיבה בצבאו של נפוליאון והודיע לו שהוא נדרש להתייצב במפקדתו של הקיסר. "אתה יודע מדוע?", שאל המח"ט. "כן, המפקד. הוא רוצה להעלותך לדרגת גנרל".

לאור ההסבר – המשיך מקגרגור, ששירת בהצטיינות כקצין שריון בצבא היבשה האמריקני במלחמת המפרץ – הותיר המח"ט את חטיבתו מאחור, בעודה צועדת לקרב, וצעד בקצב מזורז לעבר אוהל המפקדה של נפוליאון. בעודו עושה כן פגע מטח אש ארטילרית האויב את הכוחות הצרפתיים והוא השתטח על הארץ.

מיד לאחר שהסתיימה ההפגזה המשיך המח"ט לנוע לעבר האוהל, כשהרץ צעק לעברו כי שכח מאחור את ראשו (הכוונה לכובע תקני למח"ט). "זה בסדר, אני גנרל עכשיו, אני לא צריך אותו".

מקגרגור לא התכוון בהרצאתו כי גנרלים, ובהרחבה חברי הדרג הצבאי והמדיני הבכיר, אינם זקוקים לראשם (שכלם), אלא דווקא להדגיש כי השימוש בו הוא תפקידם החשוב ביותר משום ש"סוף מעשה במחשבה תחילה".

יצאו טיפשים

דוגמה בולטת אחרת לפעולה שנבעה בעיקר מכך שהדרג הצבאי והמדיני הבכיר נמנע מלהשתמש בראשו, כהגדרת מקגרגור, ניתן למצוא בספר "התרסקות במוגדישו" (הוצאת משרד הביטחון, שנת 2002), מאת העיתונאי מרק באודן. בספר מתואר הקרב הקשה ביותר שבו לחמו כוחות אמריקניים, ב-3 באוקטובר 1993, מאז מלחמת וייטנאם ועד למערכה על העיר פאלוג'ה שבעיראק בשנת 2004. הספר עובד לסרט המצליח "בלאק-הוק דאון".

בקרב לחמו אנשי כוח משימה "ריינג'ר", שכלל פלוגה מרגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא היבשה (שמקביל, פחות או יותר, לחטיבת הקומנדו של צה"ל) ופלגה מכוח דלתא, יחידת העלית של צבא היבשה האמריקני ללוחמה בטרור, בלב בירת סומליה בהמון זועם ואנשי המיליציה של שבט חאבר גידר, בראשות מוחמד איידיד. 

על הכוח פיקד הגנרל ויליאם גריסון, יוצא הכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות") של צבא היבשה אשר "שירת שתי תקופות שירות בווייטנאם, ובחלק משירותו שם סייע לנהל את תוכנית 'פניקס' האלימה והידועה לשמצה, לחיסול מנהיגים כפריים של הווייטקונג" (עמוד 30). בהמשך שירותו הצבאי "הוא שירת גם כמפקד דלתא" (עמוד 31). מבצעים כמו זה היו עבורו לחם חוק.

במזכר שהפיץ לדרג שמעליו, מספר שבועות לפני הקרב, הזהיר גריסון כי אם כוחותיו יכנסו סמוך לשוק בקרה שבמוגדישו, אזור שבנוי ומאוכלס בצפיפות, "אין ספק שננצח בקרב, אבל אנחנו עלולים להפסיד במלחמה" (עמוד 28). הגנרל, אף שהיה בטוח באנשיו וביכולותיהם, הזהיר שאף כי אין מקום במוגדישו שבו לא יוכלו לפעול ולנצח, ישנם "הרבה מקומות שאליהם אפשר להגיע ולצאת טיפשים" (עמוד 34). הפיקוד האמריקני לא שעה לאזהרתו והורה בדיוק על הפעולה שממנה המליץ להימנע.

בצהרי היום פשט על היעד צוות פשיטה של דלתא בפיקוד סרן אוסטין מילר, יוצא הדיביזיה המוטסת ה-82 ורגימנט הריינג'רס, שהוטס במסוקים. "סרן מילר ולוחמי דלתא שהיו עימו גלשו אל הרחוב. יחד עם לוחמים במסוק נוסף הם יהיו גל התקיפה השני. מאחוריהם הגיעו לוחמי הריינג'רס בארבעה מסוקי בלק הוק, והשתלשלו לעמדותיהם בארבע הפינות של גוש הבניינים, כדי לתחום את הפעולה" (עמוד 23).

לאחר כחצי שעה, כשבכירי המיליציה של איידיד עצורים ומאובטחים נערך הכוח לפינוי בשיירה רכובה. אז התפרץ הגיהינום. הכוח נחשף ונאלץ להילחם בלוחמי המיליציה ובהמון הזועם, בשטח בנוי. העובדה שלוחמי המיליציה הצליחו להפיל שני מסוקי סער מסוג בלק הוק ולרתק את כוחות הפשיטה למרחב הלחימה, יצרה מורכבות נוספת. "אנשי דלתא והריינג'רס נחשבו לכוח הטוב ביותר שיש לצבא. עכשיו הם יעמדו למבחן. קשה לדמיין כוח אחר של 150 אנשים, לכוד בתוך עיר עוינת, מוקף מכל עבריו אוכלוסייה חמושה היטב, שיהיה לו סיכוי כלשהו לשרוד" (עמוד 80), כתב באודן.

הקרב הסתיים לאחר 15 שעות, כאשר לכוח האמריקני נמנו 18 הרוגים, ואילו בצד הסומלי נמנו מאות הרוגים ומאות פצועים. למרות מספר הנפגעים הגבוה בקרב הכוח הפושט הרי שיעדי המבצע הושגו, והריינג'רס וכוח דלתא אכן החזיקו מעמד מול כוח עדיף בהרבה, עד שהצליחו להיחלץ.

אבל למרות גבורתם הפעולה הוכיחה שגריסון צדק. בשל הנפגעים הרבים ממשל הנשיא קלינטון החליט לסיים את פעילות כוח המשימה "ריינג'ר" ולסגת מסומליה, שהיתה שרויה במשבר הומניטרי בעיצומה של מלחמת אזרחים.

הטראומה של סומליה היא שעמדה לעיני הממשל האמריקני כשנמנע משליחת חיילים לסיוע במשברים אחרים כמו הג'נוסייד ברואנדה וכשבחר להפעיל במערכה בבוסניה כוח אווירי בלבד.

הניצחון בקרבות היה לא רלוונטי

הסיפור של מקגרגור והקריאה בספר של באודן נראים מהדהדים נוכח ההסכם שעליו חתמו הטליבאן וארצות-הברית בסוף החודש שעבר המסיים את הלחימה באפגניסטן שנמשכה 18 שנים.

בתגובה לפגוע במגדלי התאומים שביצע ארגון אל-קאעדה ב-2001, פלשו האמריקנים לאפגניסטן, שארגון הטליבאן ששלט בה, בראשות מולה עומאר, סיפק מקלט והגנה לאוסאמה בן לאדן ואנשיו. הצבא האמריקני תקף מן האוויר, ביצע שורה ארוכה של פשיטות ומבצעים מיוחדים, שעל חלקם פיקד אוסטין מילר שלחם, כאמור, במוגדישו ולימים היה למפקד כוח דלתא, השתלט על המדינה, מוטטו את שלטון הטליבאן וכוננו ממשלה חדשה, בראשות חאמיד קארזאי.

אבל למרות ההצלחה הראשונית, הטליבאן התארגן מחדש, והמשיך לנהל כנגד האמריקנים ובעלי בריתם מלחמת גרילה וטרור. העובדה שהיה ברור שהנוכחות האמריקנית היא זמנית הקשתה על גיוס האוכלוסייה לטובתם, והטליבאן נהנה מתמיכה ציבורית רחבה. בסוף, לא משתלם לאזרח לשתף פעולה עם מי שיעזוב. עדיף לצדד במי שיישאר. 

הלחימה, ופעולות הייצוב שלאחריה גבו מחיר כבד מארצות-הברית ומהציבור האפגני. כ-2,400 חיילים אמריקנים נהרגו וכ-20,000 נפצעו. כחצי מיליון אפגנים נהרגו ונפצעו. לכל מלחמה יש גם תג מחיר כספי וזו עלתה למשלם המיסים האמריקני כטריליון דולר.

נכון שהראייה לאחור היא תמיד 6/6 אבל גם בזמן אמת ניתן היה לראות שאף שעילת המלחמה האמריקנית היתה מוצדקת מאוד, הם לא ביררו לעצמם עד הסוף מה ברצונם להשיג בה. נראה כי האמריקנים הגיעו, מאוחר מדי, שוב להבנה, שכמו במלחמת וייטנאם וכמו בפעולה במוגדישו, העובדה שניצחו בכל הקרבות הפכה ללא רלוונטית. זה קרה משום שמראש המטרה שלשמה פלשו לאפגניסטן, והאופן שבו הפעלת הכוח אמור לשרת אותה לא הוגדר כראוי מראש.

לאחר שחיסלו את תשתית אל-קאעדה במדינה, ובוודאי לאחר שכוח מהקומנדו הימי חיסל את מנהיג הארגון, בן לאדן, בפקיסטן ב-2011, לא ברור מדוע האמריקנים לא מימשו את הרעיון של הסנטור ג'ורג' אייקן מימי מלחמת וייטנאם (גם אז לא הקשיבו לו, וחבל), שאמר "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו". 

כמעט עשור מאוחר מדי חתמו בשבת האחרונה בקטאר מזכיר המדינה האמריקני, מייק פומפאו, ומזכ"ל ברית נאט"ו, ינס סטולטנברג, על הסכם שלום עם ראשי ארגון הטליבאן. הסכם קובע שהטליבאן יפסיק את כל הפעולות האלימות כנגד כוחות נאט"ו, ובתמורה ייסוגו אלו מדינה בתוך 14 חודשים.

בנוסף אמור להתחיל משא ומתן לשלום גם בין הטליבאן לממשלת אפגניסטן בכדי להקים ממשלה משותפת. ההסכם הוא המשך ישיר להבטחת הנשיא טראמפ מהבחירות הקודמות לנשיאות, לסיים את מה שהגדיר כמלחמות מיותרות.

מפקד כוחות נאט"ו באפגניסטן, הגנרל אוסטין מילר (כן, אותו מילר), ציין בראיון בחודש שעבר כי בראייתו "הטאליבאן עשה מאמץ כן" להפסיק את הלחימה. זה כמובן, בניכוי התקיפה האווירית האמריקנית השבוע על כוחות טליבאן שהתרחשה השבוע בתגובה לכך שכוח טליבאן תקף מחסום של הצבא האפגני.

את רוב הקריירה שלו עשה מילר בלחימה בדיוק במערכות ארוכות, מדממות וחסרות תוחלת ותהילה כמו זו, וסביר להניח שהיה רוצה לסיים את הלחימה באפגניסטן בתוצאה אחרת. אבל כשמטרות המלחמה לא ברורות, כפי שאירע בווייטנאם, בעיראק, באפגניסטן, במלחמת לבנון השנייה וגם בשהייה בלבנון בשנים 2000-1985, התוצאה כמעט תמיד תהיה הפעלת כוח ועוד כוח מבלי שתהיה לכך תוצאה רצויה. פשוט בגלל שלא הגדרנו לעצמנו מה אנחנו רוצים להשיג.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 05.01.2020)

.

 

 

יש עת לשתוק ולעשות, ויש עת לשגר מסר מאיים, החוכמה היא לדעת מתי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שר הביטחון הזהיר שסוריה תהפוך לווייטנאם עבור איראן, אבל יתכן והסבירות לכך היא בחזקת משאלת לב. בכלל, מוטב שהוא ואחרים בצמרת הביטחונית יאמרו פחות אודות הפעילות החשאית של ישראל, וכמאמר חז"ל, יעשו הרבה.

מהופעותיו בתקשורת, בכנסים ואפילו ברשת החברתית נראה כי שר הביטחון החדש, נפתלי בנט, נהנה מהתפקיד. אין כמעט יום שבו הוא לא מזהיר את אויביה של ישראל מפני זרועה הארוכה. השבוע, בוועידת "מקור ראשון", אמר בנט שישראל צריכה "לעבור מבלימה להתקפה. אם אנחנו נהיה נחושים אנחנו נוכל להוציא את כוחות התוקפנות של איראן מסוריה", והזהיר את איראן "שסוריה תהפוך להיות הווייטנאם שלכם".

זה סנטימנט יפה, אבל נשאלת השאלה האם השר לא אופטימי מדי. ישראל מנהלת כנגד איראן מערכה ארוכה, חשאית ברובה, לסיכול התבססותה בסוריה, שבמסגרתה נוהלו מאות מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות. בחשבון כולל נראה שההישג האסטרטגי של תקיפות אלו מסתכם במניעה, צמצום וסיכול הצטיידות הכוחות האיראניים (ושלוחתה חזבאללה) באמצעי לחימה מסוימים, בדגש על טילים בעלי טווח גדול ודיוק גבוה. באשר לנוכחות כוחות איראניים בסוריה, דומה המאמץ לניסיון לרוקן את הים בכפית.

דובר צה"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) אבי בניהו' סיכם לאחרונה בטורו ב"מעריב" את שנתו הראשונה של הרמטכ"ל אביב כוכבי בתפקיד וציין שאפיינה אותה תעוזה רבה, משום שלמרות "המציאות המורכבת הזאת, צה"ל תחת כוכבי ממשיך לבצע מבצעי סיכול גלויים וחשאיים לשמירה על הגבולות וכדי להרחיק ולצמצם סיכונים".

זה נכון, אבל אחד הגורמים שהופך זאת למורכב, הוא נוכחות הרוסים בסוריה. הפרסום (שלא אושר על-ידי אף גורם ישראלי או רוסי) על כך שהרוסים שיגרו מטוסי קרב בכדי לסכל תקיפה של חיל האוויר לפני שבוע, מלמד שהחבל שהרוסים משחררים לישראל, התקצר.

מפטפטים עצמנו לדעת

סוגיה נוספת היא הפטפטת. ככלל, זולת מקרים שבהם קדמה לכך התגרות או תקיפה של כוחות איראניים, נמנעו (לרוב) בכירים בדרג המדיני והצבאי בישראל מלקחת אחריות ישירה על פעולותיה ומהתבטאויות שיגבירו את המתיחות. אז למה השר משמיע איומים מיותרים? 

ב"הארץ" פרסם יניב קובוביץ כי במערכת הביטחון מתחו ביקורת על רצף ההתבטאויות של השר כנגד אויביה של ישראל. ברור שלאור הבחירות הקרבות נדרש בנט (כמו אחרים, ובהם ראש הממשלה) לחזק את תדמיתו בציבור, אבל מוטב לזכור שלא "הכל הולך". 

בהקשר הזה דומה שהעיקרון שמצוי בבסיס ספר המתח "צל מעל בבל" (הוצאת מעריב, 1993) שכתב דייוויד מייסון, בעברו קצין מעוטר בגדוד המשמר הוולשי של הצבא הבריטי, רלוונטי מאוד. בספר, המתרחש לאחר מלחמת המפרץ, מטיל מנהל חברת בנייה בריטית גדולה, על אד הווארד, אשר "שירת כקצין בחיל-הנחתים המלכותי ובשירות הספינות המיוחד, ה-SBS" (עמוד 34), לתכנן ולהוציא לפועל התנקשות. "המטרה היא סדאם חוסיין" (עמוד 143).

הווארד מניח שאת המשימה יזמה הממשלה הבריטית, והיא מוציאה אותה לפועל באמצעות קבלני משנה בכדי לשמר את יכולתה להתכחש למעורבותה. 

אגב, בראשית הספר כתב מייסון כי ישנו חוק לא כתוב, לפיו לא פוגעים בהנהגת האויב. עם זאת, ציין, "יש כמובן דוגמה של מדינה שמעולם לא שמה לב לחוק הזה ורדפה ללא-הרף אנשים בודדים, ברוב המקרים טרוריסטים, שביצעו מעשי-זוועה נגד אנשיה. אני מתכוון, כמובן, לישראל" (עמוד 27).

דוגמה בולטת למדיניות שתיאר מייסון היא הפשיטה שביצעה סיירת מטכ"ל בפיקוד משה "בוגי" יעלון, לחיסול סגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בתוניס ב-1988. בפרק המרתק על המבצע ב"רשימת חיסול", הסדרה שיצר הפרשן הצבאי אלון בן דוד ב"ערוץ 13", סיפר יעלון כי הפשיטה היתה "מבצע שבו אתה מכיש וגם רוצה לצאת החוצה בלי לקחת אחריות". להקשיב ליעלון עשוי להיות בעייתי נוכח המציאות הפוליטית, אבל אולי כדאי שהשר לפחות יקרא את ספרו של מייסון. 

בנט אינו היחיד שמדבר יותר מדי. תחקיר התכנית "עובדה" אודות פעילות הכוח המיוחד בחאן יונס בנובמבר 2018 היא דוגמה נוספת למקרה שבו ישראל, במקרה זה צה"ל, מפטפטת עצמה לדעת.

הסיבה לכך לא ברורה גם במקרה זה. אמנם מדובר בסיפור נהדר, מלא בתעוזה ואומץ על כוח מיוחד שנחשף בלב שטח אויב, פגע במחבלים וחולץ ברגע האחרון ממש, במה שלא היה רחוק מלהפוך למלחמה. אבל מוטב היה הפעם, כמו בפרסומים אודות חיסול אבו ג'יהאד, להמתין כשלושים שנים לפני שמספרים את רוב הסודות. 

אימונים מהסוג המרתיע

זה לא אומר שתמיד צריך לשתוק. לעתים חשיפת פעילות ביטחונית ומסר תקיף של הדרג המדיני והצבאי הבכיר, עשויים להמחיש לאויב את יכולות צה"ל ולהרתיע אותו. 

דוגמה לכך היא התרגיל שקיימה בקפריסין בשבוע שעבר חטיבת הקומנדו, שכפופה לאוגדה 98 המובחרת, מאגדת את היחידות אגוז, מגלן ודובדבן. כבר יותר משנתיים שיחידות החטיבה, מקיימות אימונים באי, שהטופוגרפיה שלו דומה לשטח ההררי הלבנוני. התרגיל האחרון היה הרחב ביותר בהיקפו עד כה.

ביום שישי האחרון צייץ השר בנט בטוויטר אודות התרגיל וציין שהיה "מורכב ובתנאים קשים ולא מוכרים. ככה צריך להתאמן. קשה זה טוב. מלחמה זה יותר קשה". אימונים מהסוג הזה, למתאר הזה, מוכרים לבנט היטב, שכן לאחר המסלול בסיירת מטכ"ל הוא פיקד על צוות ופלגה ביחידת מגלן (ונחשב לקצין נועז וחותר למגע).

מהפרסומים בתקשורת עולה כי בדומה לשר, המפקדים שהשתתפו באימון סיכמו אותו כמוצלח במיוחד. מח"ט הקומנדו, אל"מ קובי הלר (יוצא סיירת גולני), אמר ל"אתר צה"ל" כי התרגיל הביא לידי ביטוי "תפיסת הפעלה שלמה, יכולות מתפתחות של חשיפת אויב וכמובן קטלניות להשמדת אויב בקצבים גבוהים מבעבר". 

סא"ל א', יוצא סיירת מטכ"ל המפקד על יחידת אגוז, אמר בראיון ליואב לימור ב"ישראל היום" כי התרגיל מאפשר "להתאמן הכי קרוב שאפשר למלחמה". מפקד יחידת מגלן, סא"ל ר', סיפר בראיון כי חייליו נדרשו "לתכנון קפדני כדי להיות מוכנים לכל תרחיש, אבל גם ליכולת אלתור גבוהה, כדי להתמודד עם המשתנים בשטח". בעת שהשניים שהו בתרגיל הוחלט בצה"ל על קידומם. ר', יוצא הצנחנים, יפקד על חטיבת שומרון, וא' על חטיבת מילואים.

אף ש"צה"ל הגדול", כמאמר הח"כ לשעבר איתן כבל, הוא "לא אוגדה 98", הרי שחיזוק היכולת לפעול בכוח גדול בעומק האויב, חיוני למערכה הבאה, בדגש על זו שעלולה לפרוץ בצפון.

עדות לחשיבות שמייחס הצבא לחטיבה ולאוגדה ניתן לראות בעצם קיום התרגיל בחו"ל (השנה התאמן גם גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, שכפופה גם היא לאוגדה, בגרמניה) ובכך שבתרגיל ביקרו הרמטכ"ל אביב כוכבי, מפקד זרוע היבשה, האלוף יואל סטריק, ואלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם.

שטח הריגה

לאחרונה יצאה מהדורה חדשה לספר "שטח הריגה" (מערכות, 2019), שבו תיאר פרדריק דאונס את חוויותיו כמפקד מחלקת חי"ר בצבא היבשה האמריקני במלחמת וייטנאם.

את ההקדמה לספר כתב האלוף איתי וירוב, מפקד המכללות, שציין שמלחמת וייטנאם האמריקנית וההתנסות הטקטית של מפקדיה רלוונטיים כיום לצה"ל, בשל דפוס הפעולה של האויב כצבא גרילה, שדומה לאלו בהם לוחם צה"ל כיום.

וירוב עשה את רוב שירותו בלבנון. כמג"ד צנחנים הוביל, ביוני 1999, הסתערות לחיסול חוליית מחבלי חזבאללה ברכס הסמוך למוצב ריחן, ובמלחמת לבנון השנייה פיקד על חטיבת צנחנים מילואים.

הוא חתם את ההקדמה באבחנה נכונה במיוחד לסוג המערכות שבהן נלחמת ישראל בשני העשורים האחרונים, שבהן אין קרב מכריע גדול דוגמת כיתור הארמיה השלישית של הצבא המצרי בסיני ב-1973. לתפיסתו, "אוסף של קרבות טקטיים, נחישותם של המפקדים ומנהיגותם, הם שקבעו בעבר – ויקבעו גם בעתיד – את תוצאות המערכה" (עמוד 4).

חשוב אם כן לאמן את אותם מפקדים, באימון שידמה את הלחימה ככל שניתן, וכדאי שגם בצד השני יידעו שבצה"ל מתכוננים. אולי זה ירתיע אותם. אם לא, לפחות הכוחות יהיו מוכנים.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 10.12.2019)

חיסול אל-בגדאדי הוא כסף קטן ביחס לתמונה הגדולה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חיסול מנהיג דאעש, אל-בגדאדי, הוא הישג מבצעי מרשים. אך מהבחינה המדינית הסגת הכוחות האמריקנים מסוריה, האישור לתורכים לפתוח במבצע צבאי וההימנעות מתגובה צבאית לתוקפנות האיראנית, מהווים עדות משמעותית יותר לכך ש"השוטר של העולם" כבר לא. 

לאחר המבצע שבו הרגו כוחות מיוחדים את מנהיג דאעש, אבו-בכר אל-בגדאדי, במחוז אידליב שבסוריה, פרסם ממשל טראמפ תמונה המתעדת את נשיא ארה"ב וצוותו המתעדכנים בנעשה בשטח מחדר המצב של הבית הלבן.

התמונה מתכתבת כמובן עם זו שפרסם ממשל הנשיא אובמה לאחר שהקומנדו הימי האמריקני, צוות 6, פשט על מתחם בפקיסטן והרג את מנהיג אל־קאעדה, אוסאמה בן לאדן ב-2011.

בתמונה נראים בתמונה נראים (מימין לשמאל) בריגדיר-גנרל מרקוס אוואנס, סגן מפקד פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) שעשה את עיקר שירותו ברגימנט הריינג'רס ה-75, חטיבת הקומנדו של צבא היבשה, גנרל מארק מילי, יו"ר המטות המשולבים, שר ההגנה, מארק אספר, הנשיא דונלד טראמפ, סגנו, מייק פנס, וממלא מקום היועץ לביטחון לאומי, רוברט אובראיין.

הנשיא אובמה וצוותו בחדר מצב בבית הלבן במהלך הפשיטה בה חוסל בן לאדן, (מקור: ויקיפדיה).

לשם שינוי נראה טראמפ בתמונה נשיאותי. ההחלטה לשלוח כוחות קרקעיים לאזור בוודאי לא היתה קלה, למרות העליונות הצבאית האמריקנית המוחלטת, ולמרות נטייתו לפעול בחופזה, מבלי לרדת לעומקם של דברים. את הנאום שנשא מאוחר יותר, לעומת זאת, קשה להשוות לנאומו המאופק של קודמו בתפקיד, לאחר סיומו המוצלח של מצוד בן עשור אחר מי שיזם והוציא לפועל את פיגוע ה-11 בספטמבר. 

היה זה המבצע הצבאי המשמעותי הגלוי הראשון שביצעו כוחות צבא אמריקני מאז שנכנס החודש הגנרל מילי לתפקידו כיו"ר המטות המשולבים, ולמעשה גם מאז שנכנס לתפקידו מארק אספר, שר ההגנה.

השניים, החלו את שירותם בצבא היבשה האמריקני כקצינים בצנחנים. אספר, חברו למחזור בווסט פוינט של מזכיר המדינה, מייק פומפיאו, פיקד על פלוגת צנחנים במלחמת המפרץ והשתחרר זמן קצר לאחר מכן. מילי, שהתגייס במסגרת העתודה האקדמית של צבא ארצות הברית ובאמתחתו תארים אקדמיים מאוניברסיטאות פרינסטון וקולומביה, עשה גם תקופת שירות בכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות"). מבצעים כגון זה מוכרים לו היטב. 

מחץ הדלתא

בפעולה, כך עולה מהפרסומים בתקשורת ומנאומו של הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ, פשטו כוחות מיוחדים, ככל הנראה מכוח דלתא של צבא היבשה ומהאגף לפעולות מיוחדות של ה-C.I.A, וניהלו לחימה בת כשעתיים עם פעילי דאעש. במהלך הלחימה נהרג גם אל-בגדאדי. 

מייסדה ומפקדה הראשון של כוח דלתא, הקולונל צ'ארלי "המסתער" בקווית', (מקור: ויקיפדיה).

כוח דלתא היא יחידת העלית בה' הידיעה של ארצות הברית. היחידה הוקמה בצבא היבשה ב-1977 בידי הקולונל צ'ארלי "המסתער" בקווית', קצין צנחנים וכוחות מיוחדים שלחם בווייטנאם וסופח ליחידת ה-S.A.S הבריטית, כיחידה ייעודית ללוחמה בטרור. עם השנים הפכה דלתא לחוד החנית של המבצעים החשאיים שחייבו שימוש בכוחות מיוחדים. היחידה המקבילה בקומנדו הימי (ה-Navy SEALs), צוות 6, הוקמה בידי לוטננט-קומנדר ריצ'ארד מרסינקו, רק מספר שנים מאוחר יותר.

בעוד שהוליווד הבליטה את הקומנדו הימי, נותרה דלתא חשאית יחסית (אף שזכו לחשיפה בסרטים כמו "מחץ הדלתא" בכיכובו של צ'אק נוריס). משרד ההגנה אף הכחיש את קיומה במשך שנים, גם לאחר אירועים כמו קרב המבצע הכושל לחילוץ בני הערובה האמריקנים באיראן ב-1979 וקרב מוגדישו ב-1993. במסגרת המערכה כנגד דאעש לקחו לוחמי כוח דלתא חלק במספר רב של מבצעים שכללו סיכולים ממוקדים בבכירים בארגון ופשיטות על מתחמים שבהם התבצרו פעיליו בסוריה ועיראק.

האגף לפעולות מיוחדות, הוא אגף צבאי למחצה בסוכנות הביון שאנשיו הם ברובם בוגרי יחידות המבצעים המיוחדים הצבא, הנחתים והצי.

הישג מבצעי, לא מדיני 

הפשיטה היתה הישג מרשים עבור הכוחות המבצעים, שגם שבו ממנה, כדברי הנשיא "ללא שריטה". אבל מי שחושב שהריגתו של מנהיג דאעש תביא לתוצאות דומות לחיסולו של בן לאדן טועה.

"חיסולו של בן לאדן היווה קו פרשת מים בעבור אל־קאעדה, בעיקר על שום התפקיד המרכזי שמילא בן לאדן בארגון שבראשו עמד מאז הקמתו, למעלה מעשרים שנה. סילוקו של מי שהיה הסמל ודמות מופת נערצת בעיני אנשי אל־קאעדה ותומכי הג'יהאד העולמי, נתפס כאתגר מבצעי בעל חשיבות מעשית וסמלית כאחד", כתבו החוקרים יורם שוייצר ואביב אורג במזכר "האודיסיאה של אל-קאעדה אל הג'יהאד העולמי", שפרסמו במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בשנת 2014.

שלא כמו בן לאדן, שהיה קופסת פיקוד מהלכת על שתיים, אל-בגדאדי היה חיוני פחות לפעילות דאעש, והוא מהווה גם סמל חשוב פחות. הארגון שבראשו עמד דעך לאחר כיבוש הערים המרכזיות שבהן שלט במוסול בעיראק וא-רקה בסוריה. 

ובכלל, בלי לזלזל בהישג המבצעי, דומה שמבחינת חשיבותו המדינית הוא בחזקת "דמי כיס" שהעניקה ארצות הברית לבעלות בריתה באזור, רגע לפני שכוחותיה נעלמים מהזירה.

ההחלטה האמריקנית לסגת מסוריה, שאפשרה את המבצע הצבאי התורכי בצפון סוריה והפקירה את הכורדים לחסדי התורכים, וההחלטה של הנשיא טראמפ להימנע מתגובה של ממש לשורת הפרובוקציות והתקיפות האיראניות האחרונות, ובכלל זה התקיפה המתוחכמת על סעודיה שכללה שימוש בטילי שיוט, משמעותיות בהרבה.

בסוף השבוע האחרון כתב פרופסור שלמה אבינרי מאמר ארוך בגנות הנשיא טראמפ ב"הארץ", שבו טען כי אין פלא שהסעודים "מחפשים דרכים להתפייס עם טהראן ואינם בוחלים בהתקרבות לרוסיה", שממצבת עצמה יותר ויותר בעמדת המוציאה והמביאה באזור. יתרה מכך, קבע, "מהרטוריקה של טראמפ נגד איראן נותר רק בלון אוויר חם, והמסר הוא כי היושב בבית הלבן הוא נמר של נייר עם פה גדול".

למרות שהוא אוהב לתאר את עצמו כאיש עסקים, הנשיא האמריקני ממשיך להצטייר כמי שלא היית קונה ממנו מכונית משומשת, שמילתו אינה מילה ותמיכתו נכונה רק לרגע שבו הצהיר עליה.

לפני כשבוע פורסם כי לעת עתה האמריקנים אינם מפנים את הכוח בבסיס טאנף, הסמוך לגבול סוריה עם עיראק וירדן, המהווה חסם יבשתי שמבודד ומונע מכוחות איראניים מעבר לסוריה כמו גם חסם מרתיע. בשל כך, נחשבת הנוכחות האמריקנית בבסיס בעיני ישראל כחיונית. בהתחשב בזיג-זג שבו מנהל טראמפ את מדיניות החוץ האמריקנית, הכוחות עלולים להתפנות ממנו מחר בבוקר, וכדאי בירושלים להיות מוכנים גם לזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 28.10.2019)

 

המבצע המיוחד בעזה הוא סיפור של אומץ אמיתי, שלא צריך לספר | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

פרסום התחקיר אודות פעולת הכוח המיוחד בעזה, לפני כחצי שנה, הציג לציבור את תעוזת הלוחמים. אבל חשיפה שכזו גדול נזקה מתועלתה, והיא מאפשרת לאויב לשבץ עוד חתיכה בפאזל שהוא מרכיב בניסיונו ללמוד את יכולותיה המבצעיות של ישראל ולהיערך כנגדן.

השבוע פרסם דובר צה"ל חלקים מהתחקיר אודות פעולת הכוח המיוחד בעזה ב-11 בנובמבר האחרון, שהוצגו לרמטכ"ל אביב כוכבי. את התחקיר העיקרי הוביל האלוף ניצן אלון, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה.

הממצאים שפורסמו מלמדים שכוח מיוחד של צה"ל היה במשימה לאיסוף מודיעין בחאן יונס, כאשר הוא עורר את חשדם של התושבים באזור ועוכב בידי כוח אבטחה של הזרוע הצבאית של החמאס לתשאול.

כוח מיחידה מובחרת של צה"ל באימון בקפריסין, (צילום: דו"צ).

בעוד סא"ל מ', יוצא סיירת צנחנים, הסיח את דעתם של פעילי החמאס, "מפקד אחד הכוחות, סא"ל א', פותח באש לעבר קבוצת מחבלי חמאס שנמצאים בשטח. במסגרת חילופי הירי, נהרג גם סא"ל מ'", צוטט דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, באתר צה"ל. לוחמים נוספים פתחו גם באש ובחילופי האש נהרגו מספר פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, נור בראכה שמו, ונפצע קצין נוסף. תחת אש ובמפגן אומץ לב נדיר מצד לוחמי הכוח המיוחד וצוות מסוק היסעור של חיל האוויר שנחת בשטח הרצועה, חולץ הכוח. 

לאחרונה תיאר ב"ישראל היום" הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, שנכח בחפ"ק בעת המבצע, את הרגעים הללו כמתוחים ביותר בקדנציה שלו, ומהקשים בשירותו הצבאי. "החשש היה מנפגעים רבים לכוח, ומכך שחלק מהלוחמים ייחטפו. במקרה כזה היינו נכנסים למלחמה", אמר.

מערכה רחבה אכן לא פרצה, אבל כן פרץ סבב לחימה (היום מכנים זאת יום או ימי קרב, בהתאם למשנה של הרמטכ"ל כוכבי), במהלכו ירה החמאס כ-500 רקטות על יישובי הדרום. החלטת הקבינט על תגובה מתונה יחסית הובילה להתפטרות שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן.

אומץ אמיתי

צוות התחקיר הציג שורת מסקנות ולקחים הקשורים בתהליך התכנון של המבצע, בשיטות המבצעיות שבשימוש מערך המבצעים המיוחדים, בפיקוד ובשליטה על מבצעים שכאלו ובמבנה הארגוני של המערך. הטמעת הלקחים, נכתב בפרסום הרשמי של צה"ל, מתבצעת כבר כעת "ולאורם מגובשת תוכנית העבודה של המערך בראייה רב-שנתית".

עוד פורסם כי הרמטכ"ל הנחה על הקמת ועדת צל"שים שתכלול את נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, אלוף דורון פייליס, ראש אגף התקשוב, אלוף ליאור כרמלי, וראש אט"ל, אלוף איציק תורג'מן. שלא כמו שני האלופים האחרים בוועדה מביא איתו כרמלי, קצין צנחנים ששירת בסיירת מטכ"ל ובמערך המבצעים המיוחדים שנים ארוכות, ניסיון שיסייע לו להעריך נכונה את פעולת הכוח. אבל גם כך ניכר שהפעם צה"ל לא "ישליך" צל"שים על האירוע במטרה לצבוע באמצעות גבורת הלוחמים כישלון כהצלחה. גם לעומד מהצד וגם למי שיש ניסיון במבצעים שכאלו ברור שהפעם, כשם סרטם של האחים כהן, מדובר ב"אומץ אמיתי".

ברקע התחקיר פורסם לאחרונה שמפקד מערך המבצעים המיוחדים (המ"מ), תא"ל ג' פורש. ג', יוצא שלדג שפיקד קודם על סיירת מטכ"ל, החליט לפרוש לאלתר לאחר שהרמטכ"ל פנה לאחד מקודמיו בתפקיד שפרש, תא"ל (מיל') א', וביקש ממנו לשוב לצבא, להחליף את ג' ולפקד על המערך. א' הוא יוצא סיירת מטכ"ל, שפיקד בהצלחה על היחידה להפעלת סוכנים של אמ"ן (504) ועל מערך המ"מ בעת שכוכבי היה ראש אמ"ן. 

מבצעים מיוחדים ועלומים

בשנות הכהונה של הרמטכ"לים אשכנזי, גנץ ואיזנקוט הגדיל צה"ל באורח משמעותי את נפח המבצעים המיוחדים שביצע, במסגרת המערכה בין המלחמות (מב"מ). המב"מ נועדה לסכל איומים קיימים מתהווים, ובהם אמצעי לחימה ותשתיות לפיתוחו; פגיעה בהתבססות האיראנית בסוריה; יצירת הרתעה ודחיית מלחמה. במקרה של מלחמה יהיה האויב בשל הישגי המב"מ, מוחלש ככל שניתן. 

כך למשל, בספרם, "ישראל נגד איראן" (הוצאת זמורה ביתן, 2011), כתבו העיתונאים יעקב כץ ויועז הנדל (בעצמו יוצא שייטת 13 וכיום ח"כ) כי על-פי פרסומים כאשר ישראל החלה לחשוד כי סוריה מקימה כור גרעיני בדיר א-זור, אישר ראש הממשלה אולמרט חדירה חשאית של סיירת מטכ"ל לאיסוף מודיעין.

לוחמי סיירת מטכ"ל באימון, (צילום: דו"צ).

"כמה ימים של שהייה בשטח עם אמצעי תצפית לטווח רחוק ועמדות הסוואה גרמו לשני אלופים, לשר ביטחון ולראש ממשלה אחד נדודי שינה. אבל אחרי שהכוח שב לארץ ותוצאות המעבדה התקבלו, היה אפשר לברך על המוגמר. בידי ישראל היתה כעת הוכחה מוחשית לכוונות הגרעין הסוריות. אם אולמרט היה זקוק לעוד דחיפה הוא קיבל אותה בעזרת סיירת מטכ"ל" (עמוד 121). ב-2007 תקף והשמיד חיל האוויר את הכור. אף שב-2018 לקחה ישראל הרשמית אחריות על תקיפת הכור, הרי שנמנעה מלחשוף כיצד הושג המודיעין אודותיו. 

בספרם ציינו כץ והנדל כי ב-2008, בהמשך לתקיפת הכור חוסל בביתו שבטרטוס, יועצו הבכיר של בשאר אל-אסד, הגנרל מוחמד סולימאן, שהיה אחראי על תכנית הגרעין הסורית. "ההתנקשות היתה פרי שיתוף פעולה בין המוסד ושייטת 13" (עמוד 145). גם כאן נמנעה ישראל הרשמית מלקחת אחריות. 

באחד מראיונות הפרידה שלו ציין הרמטכ"ל איזנקוט שבתקופת כהונתו "בוצעו למעלה מ־1,000 פעולות מעבר לגבולות, מבצעים יצירתיים שהמציאות עולה בהם על כל דמיון. אנחנו לא מפרסמים אותם כי לא חשוב הקרדיט או השם גדי איזנקוט, אלא מה תורם למדינת ישראל".

גם על רוב התקיפות שביצע, על-פי פרסומים זרים חיל האוויר בסוריה (תקיפות שעליהן רמז השבוע ראש הממשלה נתניהו), נמנעה ישראל מלקחת אחריות ולספק פרטים. 

אבל למרות שהמבצע שנחשף כולל בתוכו סיפור סוחף ודרמטי, על גבורת מעטים מול רבים, בעומק האויב, נשאלת השאלה במה מועיל הפרסום? ברור שלאור מותו של סא"ל מ' ופציעת הקצין הנוסף וחילופי האש, נדרש צה"ל למסור לציבור מידע אודות מה שהתרחש מעבר לגבול. אבל מוטב היה לקמץ בפרטים ואף שתחקירים נוקבים שכאלה חיוניים, להותיר את המבצע עלום ככל שניתן ולא להוסיף ולעסוק בו בפומבי.

פרסומים שכאלה אף שמבהירים לציבור עד כמה נועזים לוחמי מערך המבצעים המיוחדים של צה"ל, גדול נזקם מתועלתם. אף שסביר שאנשי הצנזורה סרקו במסרקות ברזל את הטקסט בטרם הפרסום, הרי שכל חשיפה שכזו משחקת לידי האויב ומסייעת בידו להרכיב את הפאזל אודות היכולות המבצעיות של ישראל, בין שמדובר במערכת נשק או שיטת פעולה של יחידה. 

כדאי אולי ללמוד בהקשר הזה מן האופן שבו נמנעים ארגוני המודיעין האחרים, השב"כ והמוסד, מלחשוף מידע רב בנוגע למבצעים המיוחדים שהם מבצעים, בין שהם נכשלים או מצליחים. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 11.07.2019)

הכוחות המיוחדים חשובים, אבל לא יותר מהצבא ה"רגיל" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בסוף השבוע האחרון פורסמו בתקשורת מספר כתבות אודות הכוחות המיוחדים של צה"ל. למרות שזה נחשב ל"סקסי" ומושך קוראים, מוטב היה להקדיש תשומת לב גם למפקדים וליחידות "אפורות" יותר, הנושאות על גבן את נטל הבט"ש ומכריעות את המלחמה.

בסוף השבוע האחרון פורסמו בתקשורת שתי כתבות אודות אלופי משנה בתפקידי מפתח בצה"ל. הראשונה, ב"ישראל היום", עסקה במפקד סיירת מטכ"ל הקודם, אל"מ ח', הפורש מצה"ל. השנייה, ב"ידיעות אחרונות", היתה ראיון שערכו יוסי יהושוע וראובן וייס עם אל"מ אבי רוזנפלד, שסיים לאחרונה לפקד על החטיבה הצפונית ברצועת עזה. דובר צה"ל, מצידו, פרסם כתבה אודות תרגיל שקיימו השבוע חיל האוויר והיחידה המובחרת אגוז, מחטיבת הקומנדו, בקפריסין.

בכתבה על אל"מ רוזנפלד אמנם עסקו בפעילות המבצעית השוחקת בגבול הרצועה, אך גם שם בחרו המראיינים להדגיש את עברו של הקצין בכוחות המיוחדים, והוא עצמו תיאר בעיקר פעולות שבהן פגעו יחידות מאגוז ומגלן במחבלים בגזרתו. רוזנפלד, כתבו יהושוע ווייס, החל את שירותו "כלוחם בפלוגת הסיור של חטיבת הנח"ל, היה מפקד צוות ומפקד פלגה בפלס"ר וגם מ"פ באחד הגדודים, אך כבר כקצין צעיר יחסית עבר לשלדג, שם ביצע שורה של תפקידי פיקוד, כולל במלחמת לבנון השנייה".

אחרי שפיקד על גדוד הסיור של הנח"ל מונה ב־2012 למפקד שלדג. "בצוק איתן עשינו הרבה מאוד מבצעים, ואני באופן אישי השתתפתי בלא מעט מבצעים גם בלבנון השנייה. יצא לי די הרבה פעמים להביא אבנים מכל מיני מקומות", אמר בראיון, והתייחס לאותו נוהג של יחידות עילית להביא איתן למזכרת אבן מהמקום בו פעלו מעבר לקווי האויב. מה הוא חושב על הכשרת מפקדי הכיתות בחיל הרגלים, תחום שעליו הוא עתיד להיות אחראי בתפקידו הבא כמפקד חטיבת ביסלמ"ח, או כשירות כוחות היבשה ותפקידם בעימות הבא, הוא לא אמר. 

בכתבה על אל"מ ח', ניסו חבריו ומכריו להזים את השמועות כי פרישתו נובעת מכישלון פעולת הכוח המיוחד ברצועת עזה, בנובמבר האחרון. בפעולה, נעצר הכוח בפיקוד סא"ל מ', יוצא סיירת צנחנים, בידי מחסום של החמאס בסמוך לחאן יונס. רגע לפני שנחשף ונלכד, פתח מ' ואחריו הכוח כולו באש, והרג מספר פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, נור בראכה שמו. תחת אש חולץ הכוח בידי מסוק של חיל האוויר, שנחת בשטח הרצועה. קור הרוח שגילו הלוחמים ומפקדם מנעו אסון גדול בהרבה, שהיה עלול להביא להסלמה.

בכתבה תיאר הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט את הרגעים הללו כמתוחים ביותר בקדנציה שלו, ומהקשים בשירותו הצבאי. "החשש היה מנפגעים רבים לכוח, ומכך שחלק מהלוחמים ייחטפו. במקרה כזה היינו נכנסים למלחמה", אמר. גם כך פרץ בעקבות המבצע סבב קצר מול החמאס שבמהלכו נורו כ-500 רקטות על יישובי הדרום, והחלטת הקבינט על תגובה מתונה יחסית הובילה להתפטרות שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן.

את אל"מ ח', שעשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל ויצא ממנה רק לתפקידים באמ"ן וביחידה 8200 (ולא לצה"ל הגדול), תיארו חבריו כקצין יוצא דופן באיכותו. "המיוחד שבין המיוחדים", אמר עליו מפקדו לשעבר, אלוף ניצן אלון. לפי הכתבה ח' פורש מצה"ל משום שהוא אינו מעוניין להתקדם בצה"ל. "הוא אוהב מבצעים מיוחדים, והוא נשאר כדי להיות מפקד סיירת מטכ"ל. אם היה יכול להישאר בתפקיד הזה, כנראה היה ממשיך, אבל מרגע שסיים, האתגר נגמר והוא רצה ללכת הביתה", אמר עליו תא"ל (מיל') אהוד שניאורסון, מפקד 8200 לשעבר. הוא לא יהיה הראשון.

שניים ממפקדיה בשנות התשעים, יובל רחמילביץ' ודורון אביטל בחרו לפרוש מצה"ל למרות שסיימו, בסך הכל, קדנציה מוצלחת (זו של אביטל אמנם החלה באקורד צורם באסון "צאלים ב'", אבל נגמרה במבצע המוצלח בו חטפו לוחמי היחידה את מוסטפא דיראני מלבנון). אביטל, למשל, שהגיע מהצנחנים כמ"פ ליחידה והתקדם עד לפיקוד עליה, השתמש בנימוק דומה לזה של שניאורסון וציין בראיון שנתן בשעתו כי העדיף לפנות למסלול אקדמי ולהשלים דוקטורט.

ממש כמו עולם המבצעים המיוחדים, פיקוד על יחידות בצבא היבשה המתמרן הוא מקצוע שצריך ללמוד "דרך הרגליים". חלק ממפקדי היחידה כמו אהוד ברק ועמירם לוין, ששירתו גם כמפקדים זוטרים בשריון, או משה יעלון והרצי הלוי, שהגיעו מהצנחנים ושבו לחטיבה, הקפידו שמסלול שירותם יכלול תחנות בצבא הגדול. מי שבשירותו לא הקפיד לעבור גם שם, ויוצנח לפיקוד בכיר בשלב מאוחר, יתקשה למצוא את ידיו ורגליו. מכאן שבהחלט יתכן שלח' אין משבצת להתקדם אליה, ועושה נכון כשהוא חותך בזמן.

כוח שריון, הנושא בנטל הבט"ש והמלחמה, בתרגיל, (צילום: דו"צ).

נראה שמושאי הסיקור נבחרו בהתאם להיותם נושאים "סקסיים" וקורצים לקוראים, אבל עם כל הכבוד למבצעים המיוחדים וליחידות המובחרות, עיקר פעילות הביטחון השוטף (בט"ש) נעשית בידי כוחות "רגילים" לגמרי.

גדודי הנדסה, שריון ותותחנים (שלא לומר כוחות מילואים) שנוטלים חלק בפעילות שאינה זוהרת במהותה, אבל חיונית לא פחות. חטיבת הבקעה, למשל, אחראית על גזרה גדולה פי כמה מזו של החטיבה הצפונית ברצועה עזה. מפקדה הוא אל"מ אודי צור, קצין שריון שבמלחמה לבנון השנייה פיקד בהצלחה על סיירת חטיבה 7, ומיועד לפקד בהמשך על החטיבה כולה. אבל עליו אין כתבות.

בפעם הבאה שמתלוננים על הירידה במוטיבציה להתגייס לצה"ל, כדאי לזכור שרובם של המתגייסים לא יגיעו לאגוז, שלדג או ליחידה, ושהתרומה של היחידות הללו אף שהיא חשובה, לא עולה על זו של אלו שמשרתים ביחידות "אפורות", שנושאות על גבן את נטל הבט"ש וההכרעה במלחמה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 01.06.2019)

"רוב הפעמים המבצעים האלה מסתיימים בבוקר ואזרחי ישראל ממשיכים לישון" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הכוחות המיוחדים של צה"ל יצאו לפעולה שהסתבכה, בלב עזה. בזכות המיומנות והמקצוענות של הכוח נמנע אירוע קשה יותר, אבל הפשיטה הזכירה שבעזה הולכים ישראל והחמאס על חבל דק, בין רגיעה להסלמה.

חמישה ימים לאחר שהושגה הפסקת האש שסיימה את מלחמת לבנון השנייה, ב-19 באוגוסט 2006, כבר החל ארגון חיזבאללה לחדש את ארסנל הרקטות שלו באמצעות משלוחי נשק מסוריה. בספרם "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) תיארו עפר שלח ויואב לימור כיצד, "מתוך רצון לבלום את השטף הזה, התארגנה במהירות – לדעת רבים במטכ"ל, במהירות רבה מדי –פעולה של סיירת מטכ"ל, שנועדה לפגוע בהברחת הקטיושות ללבנון ולהציג הוכחות לכך שסוריה וחיזבאללה מפרים את הפסקת האש" (עמוד 261). הכוח הפושט הונחת ממסוקים בעומק לבנון, במרחב בעלבכ. כשבועיים קודם לכן, במבצע "חד וחלק", פשטו כוחות מהיחידה ומיחידת העילית שלדג על יעדי חיזבאללה באותו מרחב, והרגו 19 מחבלים. בפשיטה ההיא הפגינו הכוחות כניסה ויציאה ללא דופי, ואילו זו שלאחר הפסקת האש נחשפה בשלב מוקדם, ואף פורסמה בזמן אמת בתקשורת הלבנונית. למרות זאת הוחלט להמשיך במשימה על-פי התכנית.

כוח סיירת מטכ"ל מציג אמצעי לחימה שאיתר במרפאה עליה פשט במהלך מבצע "חד וחלק", (צילום: דו"צ).

בספר נכתב ש"הכוח השלים את משימתו והחל בתנועה חזרה" (עמוד 262), כאשר לפי פרסומים זרים נעצרה שיירת הג'יפים שבה נסע במחסום שאיישו פעילי חיזבאללה. התפתח קרב יריות שבמהלכו נפצע קל קצין ביחידה ונהרג קצין אחר, סא"ל עמנואל מורנו. הכוח נחלץ במהירות הודות לאומץ לבם של הלוחמים בשטח וטייסי המסוקים שחילצו אותם. פעולות סיירת מטכ"ל נועדו, על-פי רוב, להישאר עלומות, וכמאמר אחד ממפקדי היחידה בשעתו, האויב כלל לא אמור לדעת במהלך הפעולה ולאחריה שהכוח פעל שם. העובדה שהכוח נחשף הפכה את הפעולה המוצלחת בסך הכל, לכזו שנזקה רב על תועלתה שכן היא העמידה את סיום המלחמה בסימן שאלה. ישראל העלתה כוננות והחיזבאללה בחר שלא להגיב. הפסקת האש נשמרה, ובסך הכל נשמרת גם כעת. 

נראה שאתמול בלילה נתקל כוח מיוחד שפעל בעזה, בלב חאן יונס, בסיטואציה דומה. בתגובה שפרסם דובר צה"ל הבוקר, הגדיר הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, את המבצע כ"בעל חשיבות גבוהה לביטחון ישראל". במהלך הפעולה התפתחו חילופי אש, במהלכם נהרג קצין בכיר בכוח, סא"ל מ', וקצין נוסף נפצע באורח בינוני. עוד ציין הרמטכ"ל כי "הכוח וכוחות חיל-האוויר ניהלו קרב אמיץ בקור רוח ובגבורה". הכוח הרג כשבעה פעילים, ובהם נור בראכה, בכיר בזרוע הצבאית של הארגון, וחולץ ארצה במהירות בסיוע חיל האוויר. בתגובה נורו 17 רקטות מהרצועה לעבר יישובי עוטף עזה. מערך כיפת ברזל ירט שלושה שיגורים והשאר נחתו בשטחים פתוחים. בניגוד לפרסומים ראשוניים ברשתות אודות הפעולה, סביר שמטרת הפעולה לא היתה סיכול ממוקד בבכיר כזה או אחר. אבל כך או כך, ממש כמו במבצע ההוא לפני 12 שנים בלבנון, עלולה המתיחות שנוצרה לפגוע בהפסקת האש המתוחה ממילא בין ישראל לחמאס. 

בשבוע שעבר אפשרה ישראל לקטאר להעביר כספים לרצועה במטרה לנסות להגיע להסדרה עם החמאס. היו מי שכינו את המהלך, שאישר הקבינט המדיני-ביטחוני, כתשלום פרוטקשן לחמאס, אבל נקודת מבט שכזו מתעלמת מכך שיש גבול למה שניתן להשיג בכוח צבאי, וחלק מאלו המשמיעים אותה אף מתנערים מאחריותם כשרים וחברי ממשלה. החלטת הקבינט, בין שהתנגדו לה ובין שלא, מחייבת אותם כאחראים לה. לממשלת ישראל אין כוונה לצאת לפעולה צבאית רחבה שמטרתה מיטוט החמאס והשתלטות ארוכת זמן על הרצועה. בהינתן שאלו פני הדברים טוב עשה ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאשר נהג באחריות ומיצה כל ניסיון ואפשרות להימנע ממהלך צבאי. במסיבת עיתונאים שכינס אתמול בפריז אמר ראש הממשלה כי הוא רואה "בחורים צעירים הולכים ליחידות שלהם, לוקחים צ'ימידן, נפרדים מההורים, הולכים לשם ויודעים בפני מה הם עומדים, וחלק לא חוזרים". המחיר, שמוכר לו היטב (אחיו, יוני, נהרג כשפיקד על סיירת מטכ"ל באנטבה), כבד. עוד אמר נתניהו, שכל ראש ממשלה ישראלי חייב לקחת זאת בחשבון, "כי זה המצרך היקר ביותר שאתה מחזיק: אתה אחראי לביטחון, ואם יש צורך לשלוח אנשים לסכן את חייהם – אתה עושה את זה. אבל צריך לראות אם יש דרך להימנע מזה ולהשיג אותה תוצאה". זהו תפקידה של הנהגה נבחרת, להחליט החלטות קשות. יתכן שאת ההחלטה הזו היה ניתן לקבל גם קודם לכן, אבל גם כך, זו החלטה ראויה. 

אין דבר כזה "אפס תקלות"

תרגיל של חטיבת הקומנדו בקפיריסין, (צילום: דו"צ).

בשנים האחרונות מיישמת ישראל בכל חזיתות הפעולה, בדגש על סוריה ולבנון אך גם בעזה, את תפיסת המערכה שבין המלחמות (מב"מ). שורה ארוכה עד מאוד של מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות, לרוב בחתימה נמוכה, שמטרתם לפגוע בהתעצמות האויב ולהביא את צה"ל לעמדת יתרון במקרה שמלחמה תפרוץ. תפיסת המב"מ, שהחלה לקרום עור וגידים תחת הרמטכ"ל גנץ, קיבלה תאוצה בארבע שנות כהונתו של הרמטכ"ל איזנקוט. מפרסומים זרים עולה שישראל משיגה בפעולות אלו הישגים של ממש, הן בתחום ההרתעתי והן כשזה מגיע למניעה וסיכול הגעת אמצעי לחימה מתקדמים לידי אויביה. אבל למרות ההצלחות, ממש כפי שהומחש לפני כחודש וחצי כאשר הסורים הפילו בטעות מטוס ביון רוסי בתגובה לתקיפה שביצע חיל האוויר בלטקיה, תקלות קורות, גם אם משתדלים ליישם מדיניות של "אפס תקלות".

דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, אמר במשדר באולפן "Ynet"כי לכל מבצע מיוחד קודם "הליך תכנון מפורט מאוד: אישורי תכנית רחבים, הצגה לדרג המדיני והצבאי והפיקוד עליו הוא פיקוד בכיר מאוד. במקרה הזה הרמטכ"ל מפקד באופן ישיר על המבצע יחד עם ראש אמ"ן ומפקדים נוספים. רוב הפעמים המבצעים האלה מסתיימים בבוקר ואזרחי ישראל ממשיכים לישון". סביר שהפעם, נוכח העובדה שהמבצע נעשה בעזה, מרחב פעולה קטן יחסית אך מורכב ונפיץ, בהכנות ובאישורי התכניות לקחו חלק אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, ומפקד אוגדת עזה, תא"ל אליעזר טולדנו, שניהם קציני צנחנים ששירתו גם בסיירת מטכ"ל (הלוי גם פיקד על היחידה באינתיפאדה השנייה). הסתבכות של הפעולה, כפי שאכן אירע, הופכת את הפעולה מחשאית ומודיעינית בעיקרה, לכדי הסלמה שכלל לא ברור מה יהיה היקפה. 

העובדה שכוח צה"ל הצליח להתפנות מהשטח מבלי שנחטף חייל, לאחר שפגע במספר מחבלים, כמו גם היעדר נפגעים מקרב תושבי מרחב עוטף עזה, אפשרה לישראל להכיל את התקרית. החמאס מצידו, מתגאה בהצלחתו לשבש מבצע חשאי של כוח מיוחד של צה"ל ולהניס אותו משטח הרצועה, מה שמאפשר גם להם להמשיך ולשמר את מאמצי ההסדרה והרגיעה עם ישראל. האלוף (מיל') ישראל זיו, ראש אגף המבצעים אמר בראיון ל"כאן" כי בדרך כלל, כשהאירועים הם על סף ההסלמה, החמאס מנצל את השעות הראשונות, "כשהדם חם או כשהמקרה הוא חם, כדי להרתיח את המים ולא להרגיע אותם". הפעם, אמר, פעולות חמאס מעידות באופן ברור שאין בכוונתו לנצל את האירוע לכדי הסלמה רבתי. ביולי 1981, בעיצומם של ימי קרב ארטילרי בין כוחות אש"ף שבלבנון וצה"ל, פיקד זיו על סיירת צנחנים בפשיטה על בסיס מחבלים שהסתבכה בעומק לבנון. הכוח השלים את משימתו, פגע במחבלים, וחולץ במסוקים. לאחר הפשיטה ההיא הושגה הפסקת אש בין ישראל לאש"ף, שהחזיקה מעמד כשנה, עד לפרוץ מלחמת שלום הגלילכמו במבצע שבסופו נהרג סא"ל מורנו בשלהי מלחמת לבנון השנייה, בחרו ישראל והחמאס, להוסיף ולשמור על איפוק. מאמצי ההסדרה נמשכים, אבל בדומה לפשיטה שבה לקח חלק האלוף זיו, המלחמה עשויה תמיד להיות מעבר לפינה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 12.11.2018) 

 

 

עניין של מסורת: שימו סוף ל"מבחנים" והמתינו עם עריפת הראשים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ביחידות המיוחדות, נהוגה תפיסת משמעת שונה מזו שנהוגה ב"צבא הגדול", יש מי שמנצל את החופש הזה כדי לייצר מסורות פסולות, שנובע מרצון עז להוכיח שהם הנועזים והקשוחים ביותר בצבא. אסור שמסקנות הבדיקה יפגעו ברוח היחידות הללו.

השבוע פורסם על שורת תקלות ביחידה המובחרת מגלן, הכפופה לחטיבת הקומנדו החדשה. מתברר כי ביחידה נהוגה מסורת, שאינה חלק מתכנית האימונים הרשמית, שבה במהלך נסיעה נדרשים הלוחמים, במעין מבחן אומץ, לזנק מרכב שטח ללא קסדה לעבר שיחים קוצניים. אחד החיילים שנדרש למבחן נפצע קשה בגבו, ועלול לסבול מנכות לכל חייו. במקרה אחר, נפצע חייל מהיחידה באימון קרב מגע.

למען הגילוי הנאות לא שירתתי במגלן, או באחד מגדודי החטיבה האחרים, אבל השירות בצנחנים ובהמשך במילואים בחטיבת צנחנים מובחרת שכפופה לעוצבת האש, הפגיש אותי עם רבים מבוגריה וסיפק לי כמה תובנות על ההווייה, ההכשרה והפעילות המבצעית של מגלן ויחידות דומות לה.

יחידות מובחרות, כמו מגלן מקיימות משחר היווסדן מסורות שכאלה בכדי להוכיח את מה שלכאורה כבר ברור מראש, שהן הנועזות והקשוחות ביותר בצבא. מבחן הקבלה של אהוד ברק לסיירת מטכ"ל, למשל, כלל בוחן להכרת המפה וגם מה שהוגדר כמבחן האומץ האולטימטיבי, קפיצה מג'יפ צבאי בעת שזה נוסע במהירות 50 קמ"ש. רגע לפני שברק (שעבור אומץ לבו כמפקד ביחידה עוטר בהמשך ב-5 צל"שים) זינק, תפס אותו הנהג ועצר את הרכב. מסתבר שביחידה ידעו כבר אז, כמו גם היום לעצור בזמן והמבחן רק בדק האם ברק יהיה מוכן לקפוץ.

ביחידות הללו, שבהן משרת כוח אדם איכותי במיוחד, נהוגה תפיסת משמעת שונה מזו שנהוגה ב"צבא הגדול". החינוך הוא למשמעת עצמית ו"ראש גדול". לא מתעסקים עם החייל בנושאים כמו הופעה ופקודות יבשות, מתוך תפיסה שאומרת שעם אנשים טובים מאוד אפשר להתעסק בעיקר, פעילות מבצעית והכנה למלחמה, ולא במשמעת. ולסמוך עליהם. לרוב זה מוכיח את עצמו וצה"ל מצליח להפיק הרבה מאוד מיחידותיו המובחרות, למרות שהחיילים הם צעירים יחסית ושתקופת ההכשרה קצרה בהשוואה למה שמקובל בצבאות שונים במערב. מבצע כמו "נערי החוף" שביצעה מגלן במלחמת לבנון השנייה, שנחשב לאחד המבצעים המוצלחים במהלכו הושמדו כ-150 מטרות, בהן כ-40 משגרי רקטות, בגזרה המערבית בדרום לבנון, היו האמריקנים מבצעים עם כוח ותיק בהרבה, כוח דלתא או הכומתות הירוקות, שהחיילים שבו לא יהיו בני 19-20 כמו בצה"ל אלא בני 25 לפחות.

למרות זאת, לפעמים יש מי שמנצל את החופש הזה בכדי לייצר מסורות פסולות כמו המבחן הזה. טוב שהוחלט בצה"ל לקיים תהליך בדיקה יסודי בראשות תא"ל וירוב, ועדיין מוטב לא לשפוך את התינוק עם המים, בשני מובנים. ראשית, חטיבת הקומנדו היא עודנה, למרות הקילומטראז' שצברה בתרגילים בארץ ובחו"ל כמו גם בפעילות מבצעית שביצעו יחידותיה בנפרד (לפני כחודשיים, למשל, הרגו לוחמי מגלן שמונה מחבלים על גדר המערכת בעזה), חטיבה בהקמה. מפקדה, אל"מ בלוט, צנחן שפיקד על מגלן ועתיד לשמש כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה, עמל כל העת על תהליכי בניין הכוח שיאגדו את היחידות הללו מ"אסופת יחידות שאין להן מן המשותף", כפי שהגדיר זאת בשעתו ח"כ עפר שלח, מ"פ צנחנים לשעבר, לחטיבה אחת.

בעימות הבא יידרש לצה"ל, לצד חיל האוויר, כוח איכותי, גמיש וזמין, אך גם בעל מסה שניתן יהיה להפעיל מהר בעומק בכדי להשיג פגיעה של ממש במאחזי חזבאללה בלבנון, או ביעדים אחרים. הפיכת חטיבת הקומנדו לכוח שכזה הוא האתגר של מפקדיה, וימשיך ויהיה כזה גם עבור מחליפו של בלוט, אל"מ קובי הלר, יוצא גולני שפיקד על דובדבן ב"צוק איתן". אסור שמסקנות ועדת הבדיקה, שבוודאי יורו על הידוק הפיקוח והבקרה בתחום הבטיחות והמשמעת, יפגעו ברוח היחידות הללו, שכן היא מרכיב קריטי באופי היצירתי, הנועז והלוחמני שלהן.

המובן השני הוא נוגע לתרבות "עריפת הראשים" שצמחה כאן. אני מכיר את מפקד מגלן הנוכחי מאז שהיה מ"כ בפלוגה שבה הייתי טירון בצנחנים ואח"כ כקצין בגדוד. אחרי שהשתחררתי שמעתי שלקח פיקוד על פלוגה שמפקדה נפצע במלחמת לבנון השנייה ושנחשב למ"פ מוערך מאוד. זה לא הפתיע אותי. הוא תמיד היה איש מצוין ומפקד מצוין. בשלושת החודשים האחרונים הוא מפקד על היחידה ואחראי מתוקף כך על כל מה שקורה בה. אחראי, אבל לא בהכרח אשם. כלל לא בטוח שבתקופה קצרה זו הספיק להכיר כל הליך ושטות שמתרחש בה. וזה תקף גם למח"ט, שנמצא הרבה יותר גבוה בשרשרת. הנחת העבודה שהדחת האחראים לכשל תפתור את הבעיה, מתבררת כמוטעית לרוב. לא פעם הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה. דווקא הם יידעו לטפל בתקלות ולהחזיר את היחידה לפסי עבודה תקינים.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 06.08.2018)

החטיבה בת 3, אבל עדיין בהקמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אל"מ יעקב הלר נבחר למח"ט הקומנדו הבא ויידרש להוסיף ולבנות את החטיבה, כך שתהיה יותר מיחידת כוחות מיוחדים הפועלת בין המלחמות ויהיה לה משקל של ממש במלחמה הבאה. לפני כשבועיים נכתב כאן שלמח"ט החדש בגולן לא יהיו ימי חסד, מתברר שזו לשון המעטה.

בשבוע שעבר, בעקבות בחירת ראש הממשלה נתניהו במח"ט הקומנדו המכהן, אל"מ אבי בלוט, למזכירו הצבאי, הוחלט בצה"ל למנות את מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה, אל"מ יעקב הלר, למחליפו. למרות שהלר, יוצא סיירת גולני, עשה את עיקר שירותו בחטיבה החומה, הוא אינו זר לקומנדו ופיקד על יחידת דובדבן ב"צוק איתן" וכשצורפה לחטיבת הקומנדו, הכפופה לעוצבת האש המובחרת, לפני כשלוש שנים. בשלושת החודשים האחרונים עסק הלר לא מעט בהתמודדות עם ההפגנות האלימות על גדר המערכת והפעולות ההתקפיות מצד החמאס, אך כשיחליף את בלוט יחכה לו אתגר מסוג חדש, שעיקרו בניין כוח. אף שהחטיבה צברה קילומטרז' משמעותי בתרגילים ואימונים בארץ ובחו"ל, היא עודנה בהקמה, גם אם זכתה לחותמת כשירות מבצעית. רק לאחרונה, למשל, הוחלט לסגור את היחידה הרביעית, רימון, ולהטמיעה כפלגה ייעודית ביחידת מגלן. 

משמאל: אל"מ הלר והרמטכ"ל איזנקוט בתדרוך בדרום, (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, אמר בשעתו כי "חטיבת הקומנדו של צה"ל תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד". הרעיון להקים חטיבות מחץ שכאלו, שמהוות "אי של מצוינות" שמושך אחריו כקטר את שאר היחידות המתמרנות אינו חדש, וצבאות רבים כמו גם צה"ל (עם הקמת חטיבת הצנחנים בשנות החמישים) עשו בו שימוש. אולם נראה כי למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות, הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות", הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם, הביאו לכך שבמרבית המקרים פעלו כמשמר קדמי בתמרונים קרקעיים שבלוניים וחסרי דמיון

לאורך השנים אימצו לא מעט מפקדי יחידות מובחרות בצה"ל את עלילות "מפקד הרפאים", קצין הקומנדו הבריטי דייוויד סטירלינג, שהקים במהלך מלחמת העולם השנייה את יחידת הכוחות המיוחדים המפורסמת השירות האווירי המיוחד (S.A.S), שפעלה מאחורי קווי הגרמנים במדבר המערבי, כמודל לחיקוי עבור יחידתם. היחידה הצטיינה בהחדרת צוותים קטנים לבסיסי אויב בעומק ובהריסת מטוסים כשהם חונים על המסלולים ובהאנגרים, ולאחר המלחמה הפכה ליחידת העילית של הצבא הבריטי ונחשבת עד היום ליחידה הטובה ביותר ללוחמה בטרור ומבצעים מיוחדים. היחידה שהקים סטירלינג אכן סיפקה השראה לשתי יחידות עילית בצה"ל (סיירת מטכ"ל ושלדג) אך פרט להן, ואולי שתיים-שלוש יחידות נוספות, מוטב ללמוד דווקא מיחידה מובחרת אחרת מהמלחמה ההיא שמאפייניה והרקע שלה דומים יותר ושראשיתה, בדומה לחטיבת הקומנדו, בגדוד מובחר אחד וסופה כחטיבת קומנדו – הריינג'רס

הריינג'רס כמודל

ב"מבצע קציצה" (הוצאת עם עובד, 2010), תיאר העיתונאי הבריטי בן מקנטייר את סיפורו המלא של מבצע ההונאה שביצע המודיעין הבריטי במלחמת העולם השנייה במטרה להטעות הגרמנים בנוגע ליעד האמיתי של הפלישה לאירופה ב-1943, כך שיעבירו כוחות מהחזית האיטלקית לבלקן, כשבפועל המטרה היתה סיציליה. אחת היחידות שנטלו במבצע "האסקי", שם הקוד שניתן למערכה, חלק מרכזי היתה גדוד הריינג'רס הראשון של צבא ארצות הברית, שהוקם כשנה קודם לכן בעקבות הצלחת יחידות הקומנדו הבריטיות בפשיטות על חופי נורבגיה וצרפת. בהיסטוריה האמריקנית היו הריינג'רס תמיד שם קוד לקבוצות לוחמי עילית מצומצמות שהתמחו בסיור, שדאות וקליעה. למפקד הגדוד החדש נבחר מייג'ור ויליאם דארבי, בוגר האקדמיה הצבאית ווסט-פוינט וקצין תותחנים שהתנדב לתפקיד.

"גדוד הריינג'רס הראשון, יחידת עלית שעברה אימוני תקיפה מיוחדים (מקבילה לקומנדו הנחתים המלכותי) הוקמה בפיקודו של דארבי בשנת 1942. מאז הספיקה לפעול בצפון אפריקה ולהפגין עוז נפש ונאמנות בלי גבול למפקד: "נילחם בצבא בכל אתגר, נלך אחרי דארבי לכל אתר…". "אל דארבו", כפי שכינו אותו חייליו, בן השלושים, נראה כאילו נחצב מתוך הבזלת של ארקנסו: שלוש פעמים בקריירה שלו דחה קידום כדי להוסיף ולעמוד בראש אנשיו, חבורה מגוונת שכללה חצוצרן ג'ז, בלש של בתי מלון, מהמר וקומץ כורי פחם קשוחים. בארזיו שבצפון אפריקה הוביל דארבי את גדוד הריינג'רס הראשון לקרב, אגב השלכת רימונים מול אש מקלעים כבדה, "תמיד בולט בראש חייליו"" (עמוד 173), כתב מקנטייר אודות הגדוד ומפקדו. בדומה ליחידות צה"ליות מובחרות בסדר גדול דומה, כמו גדוד הסיור של הצנחנים, מגלן ואגוז, הריינג'רס הצטיינו כשהופעלו בהתאם לייעוד שלהם, כיחידת פשיטה בעומק וכמשמר קדמי לתפיסת יעדים מבוצרים במיוחד. כאמור, הגדוד פעל היטב במבצע "לפיד", שכלל נחיתה מן הים והשתלטות על יעדים בנמל ארזיו שבאלג'יר, כמו גם בפשיטה בעומק השטח שבשליטת הצבא האיטלקי ובתקיפת מערך עמדות מבוצרות של האיטלקים ברכס בתוניסיה. 

הריינג'רס בקרב על ארזיו, אלג'יריה, (מקור: צבא ארצות הברית).

לאחר המערכה בצפון אפריקה זכה הגדוד לצל"ש הנשיא ליחידה מצטיינת (המקביל לצל"ש רמטכ"ל יחידתי בצה"ל), ודארבי הפך למפקד צוות הקרב החטיבתי ה-6615, שכלל שלושה גדודי ריינג'רס ואת גדוד הצנחנים ה-509. ההיסטוריון הצבאי הבריטי מקס הסטינגס ציין שבצבא ארצות הברית היה פער גדול בין יכולתם הקרבית של כוחות החי"ר ה"רגילים" לבין זו של כוחות הריינג'רס והצנחנים והם נדרשו בחזית. ואכן, מיום הקמתם נטלו הריינג'רס חלק בפשיטות בעורף האויב, אך רק בתקופות שבין המערכות הגדולות. נראה שהאמריקנים, בתהליך התפתחות מהיר מזה שקיים צה"ל, הבינו שאם ברצונם בכוח רגלי מובחר, שייקח חלק במלחמה עצמה ויהיה לו משקל של ממש בשדה הקרב הם אינם יכולים להסתפק בגדוד בודד שיפעל לבדו. הסיבה לכך ברורה, בכדי לייצר אפקט של ממש בקרב היבשתי צריך מסה של אנשים. צה"ל הגיע למסקנה הזו רק לאחר 30 שנים ומלחמה אחת, שניהל בלבנון ב-2006. הרצון של מפקדי צה"ל בפעולות מיוחדות שיהיה להן אפקט מערכתי היה רב, אבל היכולות היו חסרות. גם כך לקח כמעט עשור עד שאוגדו מגלן, דובדבן ואגוז תחת חטיבה אחת. 

בפלישת בעלות הברית לסיציליה הוביל דארבי את צוות הקרב בנחיתה מן הים. בעיירה גלה (Gela) בלם בראש כוח קטן מתקפת טנקים איטלקיים, בעוד הגנרל פאטון צופה מן הצד, ועוטר בשנית בצלב השירות המצוין. בינואר 1944, בעת הפלישה לאיטליה הוטלה על צוות הקרב בפיקודו המשימה לכבוש את העיירה ציסטארנה. במהלך הלחימה על היעד נקלעו שניים מן הגדודים למארב של כוח גרמני עדיף. הכוח ספג נפגעים רבים ולמעשה חדל מלהתקיים ככוח לוחם. באפריל 1945 נהרג דראבי מרסיס פגז, והוא כבר קולונל, בעת ששימש כמפקדה בפועל של דיביזיית החי"ר ה-1, שלחמה בעמק הפו כנגד הגרמנים הנסוגים. לאחר מותו הוענקה לו דרגת בריגדיר-גנרל. גנרל פאטון אמר עליו כי היה "האמיץ מכל בני-האדם" שהכיר.

File:Soldiers resting at Pointe du Hoc.jpg

הריינג'רס בנורמנדי, לאחר כיבוש המצוקים והשמדת סוללות התותחים, (מקור: ויקיפדיה).

בספרו, "ראשי החנית" (הוצאת מערכות, 1965) תיאר קפטן ג'יימס אלטיירי את קורותיו בשורות גדוד הריינג'רס הראשון. אלטיירי התנדב לגדוד בהיותו טוראי, עבר את מסלול ההכשרה המפרך ולחם תחת פיקוד דארבי בצפון אפריקה ובאיטליה. בנחיתה מן הים בארזיו שבאלג'יריה, הפעולה הקרבית הראשונה שלו, לא פחד משום ש"הדבר היה דומה בכל לאימוני הקומנדו שלנו" (עמוד 124). אלטיירי זכה בדרגת קצונה בשדה הקרב ומונה למפקד פלוגה בגדוד הריינג'רים הרביעי. לאחר המארב בו הושמדו שניים מן הגדודים בציסטארנה הועברו החיילים ששרדו לארצות הברית, שם סייעו בהקמת גדודי ריינג'רס נוספים. "בנחיתות בחוף נורמנדיה שבצרפת, הוסיפו גדודי הריינג'רים השני והחמישי, קשוחי-האימון, לשאת בגאון את מסורת הריינג'רים. יחידות אלה, שאומנו והונהגו על-ידי הלויטננט-קולונל מאכס שניידר שלנו, והלויטננט-קולונל ראדר פעלו כחוד-החנית לפלישה, בהעפילם על מצוקי-החוף ביום ה"ע" ובחסלם סוללות-חוף של האויב" (עמודים 317-316). גם שם, כמו בסיציליה ואיטליה, פעל כוח הריינג'רס כצוות קרב חטיבתי.

בסוף המלחמה פורקו הריינג'רס, אך לאחר מלחמת וייטנאם, בשנת 1974, הורה ראש מטה צבא היבשה, הגנרל קרייטון אברהמס, קצין שריון שהצטיין כמג"ד במלחמת העולם השנייה, על הקמתם מחדש כרגימנט הריינג'רס ה-75, אשר הנורמות שלו ישמשו מודל לחיקוי הצבא כולו. עם הקמת חטיבת הקומנדו של צה"ל הציג, כאמור, הרמטכ"ל תפיסה דומהמאז פעלו הריינג'רס כמעט בכל קונפליקט שבו היתה ארצות הברית מעורבת למן היווסדו ב-84'. בין היתר לחמו ברחובות מוגדישו וצנחו בקנדהר. 

השבוע פורסם כי לפני כחודש הציג צה"ל לקבינט סקירה אודות מערכה אפשרית בצפון, על כלל המשמעויות שהיא טומנת בחובה למדינה, לצבא ולעורף האזרחי. בהערכות אמ"ן צה"ל אינו צופה כוונה מצד איראן, סוריה או חזבאללה ליזום מערכה שכזו, אבל הסיכוי ששורה של מהלכים מוטעים יביאו להסלמה כמו ב-2006 (וב-2014 בעזה), בהחלט קיים. מלחמת הצפון הראשונה, בה תתמודד ישראל עם חזית גדולה ומורכבת הכוללת את סוריה ולבנון, על הנוכחות האיראנית בהן, תהיה שונה מאוד בעוצמתה ממלחמת לבנון השנייה. למרות האיום בירי טילים מסיבי, דומה שהציבור אינו מפנים כי לא תינתן לו מעטפת ההגנה האווירית הרחבה שממנה נהנה בעימותים בעזה. זו תופנה להגנה על בסיסי חיל האוויר, ולהגנה על תשתיות קריטיות. בעימות שכזה לצה"ל לא יהיה זמן ולצד חיל האוויר יידרש לו כוח איכותי, זמין ומהיר אבל גם עם בעל מסה שניתן יהיה להפעיל מהר בכדי להשיג פגיעה של ממש במאחזי חזבאללה בלבנון, או ביעדים אחרים. הפיכת חטיבת הקומנדו לכוח שכזה הוא האתגר שיעמוד בקרוב לפתחו של אל"מ הלר. 

אין רגע דל

אמצעי לחימה שנמצאו בסריקות לאחר הפגיעה בחוליית דאעש, (צילום: דו"צ).

לפני כשבועיים נכתב כאן כי סביר שכך או אחרת לא יהיו לאל"מ אבינועם אמונה ימי חסד בתפקידו החדש כמפקד עוצבת הגולן, חטיבה מרחבית באוגדת הבשן שאמונה על גזרת רמת הגולן והחרמון. מאז הספיק אמונה, צנחן שפיקד על מגלן בחטיבת הקומנדו, לקחת חלק בפינוי אנשי ארגון ההומינטרי "הקסדות הלבנות" מסוריה בטרם ינקמו בו נאמני משטר אסד, ובסיכול חוליה בת שבעה מחבלים של דאעש סמוך לגדר המערכת, ברביעי בלילה. החוליה שנעה לעבר הגדר במרחב המובלעת, לאחר שאנשיה נמלטו מהצבא הסורי, זוהתה עלי-ידי כוח תצפית מגדוד עיט, גדוד האיסוף הקרבי של האוגדה, ומיד הוזעק כלי טיס שתקף והרג את החוליה. בסריקות שביצע לאחר מכן כוח מגדוד הסיור של הנח"ל נמצאו רובי קלצ'ניקוב ורימונים. נראה, אם כן, שהשתלטות משטר אסד מחדש על רמת הגולן הסורית עשויה אמנם לטמון בחובה יציבות ורגיעה, אך לצד החשש מכך שהמהלך כולל גם התבססות כוחות איראניים בקרבת הגבול, האירוע מהווה תזכורת לכך שישנם איומים נוספים. על כך נאמר, אין רגע דל. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.08.2018)

ימים ללא חסד: הקצינים שיסתערו על הזירות הבוערות באמת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אמנם את סדר היום תפסו השבוע המינויים היוקרתיים של מפקד סיירת מטכ"ל ומזכירו הצבאי של רה"מ, אבל הצבא מתחדש גם במינוי אסטרטגי של מפקד עוצבת הגולן, הזירה המורכבת המשלבת את השלכות התקיפות בסוריה, עם הסיוע לפליטי המלחמה וההתבססות האיראנית מעבר לגבול

את עיקר תשומת הלב התקשורתית בתחום המינויים בצה"ל השבוע תפסו ההודעות על מינוי מפקד סיירת מטכ"ל הבא, אל"מ י' יוצא היחידה שעשה מספר תפקידי פיקוד ב"צבא הגדול" ובקרוב ישוב ליחידה כמפקדה, והבחירה באל"מ אבי בלוט, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים, פיקד על מגלן ועל חטיבת צנחנים מובחרת במילואים (שבה משרת גם כותב שורות אלה), ומשמש כמפקד חטיבת הקומנדו לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. הוא יחליף בתפקיד את תא"ל אליעזר טולדנו, גם הוא קצין צנחנים עם ביוגרפיה דומה, שימשיך משם לאוגדת עזה אחרי כהונה ארוכה במיוחד, ולאחר שנדמה היה שהוא לכוד בלשכת רה"מ משל היה שומר בש.ג ללא מחליף (פרשן צבאי אחד אף הכתיר את הסאגה של החיפוש אחר מחליפו, בכותרת "להציל את תא"ל טולדנו").

בלוט, כאמור, הוא מפקד מוכשר, אך ‫נשאלת השאלה, האם נכון לקדם אותו מוקדם מן הצפוי על חשבון הקצינים שהתמודדו? ולחלופין האם זה נכון שיעשה קדנציה מקוצרת כמפקד חטיבה סדירה, שעודנה בהקמה, לפני שיעבור לקומה שעוסקת באסטרטגיית העל?‬‬‬‬‬

מקור: דו"צ.

ביום ראשון היה עוד מינוי שכדאי לשים אליו לב, של מפקד עוצבת הגולן, חטיבה מרחבית באוגדת הבשן שאמונה על גזרת רמת הגולן והחרמון. בשנתיים האחרונות פיקד על החטיבה אל"מ ברק חירם, יוצא יחידת אגוז וגולני, שפיקד עליה בתקופה מורכבת במיוחד. לאורך תקופת פיקודו על החטיבה חלה עליית מדרגה במערכה "על אש קטנה" (כהגדרת גולנצ'יק אחר, תא"ל ארז גרשטיין, את הלחימה ברצועת הביטחון בלבנון) שמנהלת ישראל מול איראן בסוריה.

אירועי השיא היו בפברואר האחרון, כשבתקיפה שביצע חיל האוויר בתגובה לחדירת מל"ט איראני הופל מטוס F-16, ובמאי כאשר ירו כוחות איראנים 20 רקטות על מוצבי צה"ל הקדמיים ברמת הגולן, אירוע שישראל ניצלה (שלא לומר יצרה) בכדי להוציא לפועל את מבצע "בית הקלפים", התקיפה הישראלית הרחבה ביותר בסוריה מאז מלחמת יום הכיפורים במסגרתה תקפו מטוסי חיל האוויר מעל 50 יעדים בשטח סוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני. במקביל לקחה החטיבה חלק במבצעי מנהלת "שכנות טובה", האמונה על מתן סיוע אזרחי לתושבים סורים שנפגעו ממלחמת האזרחים בסוריה. לאור המשבר ההומניטרי שמתחולל בסוריה כתוצאה ממלחמת האזרחים, הסיוע מאפשר להפחית את העוינות כלפי ישראל בצד השני של הגבול. 

בתקופה האחרונה משלים אסד, בסיוע רוסיה ואיראן, את ההשתלטות על מחוז דרעא, מה שבתורו מביא זרם בלתי פוסק של פליטים לקרבת הגבול עם ישראל, הזוכים לסיוע הומניטרי מצה"ל. בתחילת השבוע החל צבא אסד במתקפה מתואמת, שכוללת ירי ארטילרי כבד על מעוזי המורדים ברמת הגולן הסורית. עם כיבוש מרחב זה ישיב אסד את השליטה במדינה לידיו באופן מלא. בחזית הצפונית מתמרנת ישראל בין מספר שחקנים ואינטרסים, ושומרת על רמת תיאום גבוה עם רוסיה שהפכה למוציאה ולמביאה בסוריה. הקשר ההדוק והבלתי אמצעי שמקיים ראש הממשלה נתניהו עם הנשיא פוטין, שקיבל ביטוי בביקורו האחרון ברוסיה במהלך המונדיאל, הוא המחשה טובה לכך. מנגד, רוסיה, שהשקיעה כוחות ומשאבים בסוריה ומקיימת מערכת יחסים קרובה עם איראן, תתקשה להציב מעליהן את האינטרס הישראלי. מה שגם שישראל נתפסת (כפי שהיא באמת) כבת בריתה של ארצות הברית.

ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ליברמן, הבהירו כי ישראל מצפה מסוריה לשמור על הסכם הפרדת הכוחות בגולן מ-1974, עמדה שקיבלה אשרור בפגישת הנשיאים טראמפ ופוטין בהלסינקי, וכי ישראל לא תקבל נוכחות כוחות איראנים בקרבת הגבול. ההתבטאויות בנוגע למרחק המוסכם של כוחות אלו מהגבול נשמעות כהד לימים בהם שאפה ישראל להרחיק את אש"ף 40 קילומטרים מגבולה עם לבנון. בלילה שבין ראשון לשני הותקף מוצב בקרבת שדה התעופה בעיר חאלב, שלטענת חברי אופוזיציה סורית בראיון ל"אל ג'זירה", שימש כמחסן נשק של משמרות המהפכה של איראן. בתקיפה, שמייחס משטר אסד לישראל, נהרגו 22 בני אדם, בהם תשעה איראנים. במידה וישראל עמדה מאחורי התקיפה היא מלמדת על המשך המדיניות הישראלית למניעת התבססות איראנית בסוריה, בין שרוסיה תסייע לה בכך ובין שלא.

מפקד גדוד 101 של הצנחנים, סא

במרכז: מפקד גדוד הצנחנים 101, סא"ל אמונה, במבצע "צוק איתן", (מקור: ויקיפדיה)

את חירם מחליף אל"מ אבינועם אמונה, צנחן, שעשה את כל מסלולו בחטיבה האדומה ופיקד על גדוד 101 במבצע "צוק איתן". הצנחנים בפיקודו לחמו אז דווקא כחלק מצוות הקרב החטיבתי של גבעתי ברפיח ובחירבת א'חזעה, הסמוכה לחאן יונס. במהלך הלחימה הצטיין הגדוד בשורה של תקריות, ובהם סיכול חטיפת חייל, ופגע במחבלים רבים. לאחר המערכה הוענק לגדוד צל"ש אלוף ואילו אמונה מונה למפקד היחידה מובחרת מגלן שבחטיבת הקומנדו. בראיון לאור הלר בחדשות עשר סיפר אמונה כי בשנה האחרונה, הם הצליחו להרוג 31 מחבלים, רובם בפעולות חשאיות, אך שמונה מהם בהתקלות הסמוכה לגדר המערכת ברצועת עזה. בדברי הפרידה של חירם מהחטיבה הוא ציין כי במהלך השנה עבדו, אמונה והוא, "יחד במספר מבצעים" וניתן לנחש שהגזרה כבר מוכרת למחליפו היטב.

בצבא שבו ההכשרה לתפקיד ברמה שמעל מג"ד ומעלה היא התפקיד עצמו ניתן לרוב לראות בחילופי מפקדי גזרות אינדיקציה טובה לכך שצה"ל צופה רגיעה במרחב. הפעם, אף שישראל רואה בהשתלטות אסד על הרמה הסורית הזדמנות להשגת יציבות ורגיעה, הרי שבמידה ולכוחות הצבא הסורי יתלוו גם כוחות איראניים, אפשר להניח שלאל"מ אמונה לא יהיו ימי חסד בתפקיד.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 18.07.2018)

אפקט מרבי, אשמה מזערית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התקיפה בסוריה, שמיוחסת לחיל האוויר, היא המשך ישיר למערכה שמנהלת ישראל למניעת התעצמות אויביה, אולם היא גם בבחינת "עליית מדרגה" שעשויה לחייב את סוריה להגיב. נקווה שיהיה שקט. 

בספר נדרשת ארה"ב לפעול כנגד איום מבלי שתחצה את סף הפעילות הגלויה ותסלים את המצב למלחמה של ממש, (מקור: סימניה).

בספר המתח "המרד על השארק" (הוצאת אריה ניר, 2002) תיאר הסופר הבריטי, פטריק רובינסון, תרחיש בו מאיימת ברית סינית-איראנית על האינטרסים האמריקנים במפרץ הפרסי. בספר ממקש הצי הסיני, בסיוע האיראנים, את נתיב מכליות הנפט המפליגות במפרץ. כשכמה מכליות טובעות כתוצאה מכך, הדבר מביא לעלייה במחירי הנפט ומסחרר את המערכת הכלכלית כולה. בתגובה מחליט היועץ לביטחון לאומי לנשיא ארצות הברית, אדמירל ארנולד מורגן, על פעולת תגמול מידית. היעד – בית הזיקוק החדש שמפעילה סין באיראן. מאחר וארצות הברית אינה מעוניינת לנהל מערכה גלויה כנגד שתי המדינות, מטיל האדמירל, אשר שירת "כמפקד צוללת גרעינית" (עמוד 13), את המשימה על יחידת הקומנדו הימי של הצי האמריקני (ה-Navy SEALs). כך תשיג ארצות הברית "אפקט מרבי, האשמה מזערית" (עמוד 115), כפי שמנסח זאת מורגן.

רובינסון, שמשפע העלבונות הגזעניים שכלל בספר כלפי אויבי ארצות הברית, ניתן להניח שהוא אחיו האבוד של סטיב באנון (יו"ר אתר החדשות הימני-קיצוני "ברייטברט"), מעריץ את יחידת הקומנדו האמריקנית, והיא תופסת בספריו מקום של כבוד. לשיטתו, "אם הם אינם יכולים לעשות את זה, זה בלתי אפשרי" (עמוד 124). תיאורו את מפקד הכוח הפושט נשמע יותר ככרזת קרטון לעידוד גיוס ליחידה מאשר כבן-אדם אמיתי: "סגן-אלוף ראסל בנט נמנה עם אותם חיילי קומנדו ימי שזכו במספר אותות ההצטיינות הרב ביותר בשירותם ביחידת ה-SEALs" (עמוד 129). ניכר שניסה בספריו ללכת בעקבות הסופר טום קלנסי, אך לא בהצלחה יתרה. האופן שבו תיאר את שיטות הלחימה של הכוח הפושט, מלמד כי הסתמך יותר על סרטים וסדרות (רק לאחרונה יצאה סדרת דרמה אודות היחידה בערוץ ההיסטוריה, ואחרת עתידה לעלות לאוויר החודש), מאשר על פרסומים מקצועיים. למי שתהה, הכוח אכן הצליח לחדור ליעד, לחבל בו ולהשמידו במבצע דרמטי, שבתורו מוביל לתפנית בעלילה. למרות החסרונות, המחבר הציג בספרו תרחיש מורכב שבו מדינה הנחשבת לחזקה במיוחד נדרשת להתמודד עם איום משמעותי על האינטרסים הלאומיים שלה מבלי שתחצה את סף הפעילות הגלויה ותדרדר למלחמה של ממש.

תקיפה שהיא עליית מדרגה

מטוס F-15 של חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

התקיפה שעל-פי פרסומים זרים ביצע חיל האוויר הישראלי בסוריה ביום חמישי לפנות בוקר, היא דוגמה חיה לתרחיש שתיאר רובינסון בספר. היעד היה מפעל ייצור נשק כימי (או שמא מפעל טילים) הממוקם בקרבת העיירה מסיאף, 70 קילומטרים מבסיס חיל האוויר הרוסי שבלטקיה. כמו בספר, הפשיטה מתרחשת כשהכוחות האמריקנים פרוסים במפרץ בכוננות מבצעית גבוהה, גם ישראל, באם תקפה בסוריה, עשתה זאת כש"הישבן מכווץ" בעיצומו של "אור הדגן", התרגיל הגיסי הרחב ביותר שביצע צה"ל זה 19 שנים. העובדה שהתקיפה נעשתה למרות שהרוסים פרסו בבסיס מערכות הגנה אווירית מתקדמות מסוג S-400, מלמדת על היכולות המבצעיות הגבוהות שבידי העומדים מאחוריה. אם אכן היתה זו ישראל שתקפה, הרי שמדובר במבחן משמעותי ראשון לאלוף עמיקם נורקין, מפקד חיל האוויר החדש.

ישראל היא אכן מעצמה אזורית היודעת לשרטט בבירור ליריביה קווים אדומים. בטקס לציון עשרים שנים לפטירת הנשיא לשעבר (שהיה גם ראש אמ"ן) חיים הרצוג, הצהיר ראש אמ"ן, הרצי הלוי, כי ישראל מטפלת באיומים עליה, "בקרובים כמו ברחוקים, ואויבינו בכל הגזרות מכירים היטב את טעמו של השילוב בין המודיעין המדויק ליכולות המבצעיות". על-פי פרסומים זרים שילוב זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בתקיפה שביצעו לפני כעשור מטוסי חיל האוויר, במהלכה הושמד הכור הגרעיני הסורי בדיר א-זור בטרם הפך פעיל. פרסומים אלה טענו כי בהמשך לכך התנקשו, שנה מאוחר יותר, לוחמי שייטת 13 בחיי יועצו הבכיר של בשאר אל-אסד, הגנרל מוחמד סולימאן, שהיה אחראי על תכנית הגרעין הסורית, בביתו שבטרטוס. הצורך של ישראל להגן על האינטרסים הביטחוניים והלאומיים שלה ולמנוע את התעצמות אויביה בחזית הצפונית, בין שבסוריה ובין שבלבנון (ולדחוק את רגלי האיראנים מן הזירה) אינו פחות מן השאיפה להימנע ממלחמה. בשל כך נשמרת מדיניות העמימות. זהו, אולי, לקח נוסף שהופנם מ"מבצע אופרה", תקיפת הכור העיראקי ב-81' שלאחריה מיהר ראש הממשלה בגין לפרסם שמדובר בפעולה ישראלית. אם אין אשמה ברורה הצד השני אינו חייב בתגובה.

לוחמי שייטת 13 בתרגיל, (צילום: דו"צ).

בראיון פרישה שקיים, אישר מפקד חיל האוויר הקודם, אמיר אשל, שהחיל ביצע כמאה תקיפות בזירה הצפונית ובחזיתות אחרות שמטרתן סיכול התעצמות. למרות זאת את התקיפה האחרונה הגדירו חלק מהפרשנים כלא שגרתית ואף כ"עליית מדרגה" בשל השיוך המובהק של היעד לסוריה ולא לחזבאללה וקרבתה לבסיס הרוסי. הדבר עשוי לחייב את סוריה להגיב, למרות מדיניות העמימות. כמו בתקיפה המיוחסת לישראל לפני עשור, גם כעת עומד בראשות המטכ"ל הנוכחי גולנצ'יק ששם דגש ניכר על המוכנות והכשירות המבצעית. זו גם הסיבה לתרגיל הגיסי שתוכנן כשנה מראש (בהכנות אליו עוד הספיק מפקד הגיס, אלוף תמיר היימן, להיוועץ באלוף מאיר דגן, שהתרגיל קרוי על שמו) ולא תקיפה חשאית כזו או אחרת. אם ניצלה ישראל את התרגיל בכדי לבצע תקיפה חריגה בסוריה, מוטב כי תזכור שהחשבון עשוי להיות מוגש גם מאוחר יותר, וכי גם לסורים ישנם כוחות פרוקסי שמאפשרים לתוקף להישאר במרחב הכחשה.

"נקווה שיהיה שקט"

בסיום ספרו של רובינסון נפגש היועץ לביטחון לאומי עם השגריר הסיני, לינג, ומזהיר אותו כי בדומה לימי האימפריה הרומאית, עת שרר עיקרון השלום הרומאי (בלטינית: פַּאקס רוֹמָנָה), על-פיו הובטח אורח חיים מוגן לאזרחים שבשטחי האימפריה באמצעות גבולות מבוצרים והלגיונות הרומיים, הרי שכיום שורר "פאקס אמריקנה, לינג, ואל תשכח את זה" (עמוד 350). רובינסון השמרן והניצי סיים ספרו באופן שבו משיבה ארצות הברית את מאזן ההרתעה ההדדית מול סין על כנו, אך לא יותר מכך. מאז עברו כמעט שני עשורים וארצות הברית הספיקה לשקוע בשתי מלחמות והתנהלותה בצפון קוריאה ובסוריה מלמדת שעיקרון זה כבר אינו תקף. במרחב שבו פועלת ישראל אפשר להגדיר את מדיניותה כ"פאקס ישראליאנה". אבל גם כאן, בדומה לספר, ישנה בין ישראל, חזבאללה וסוריה (שנתפסות כיום בצה"ל כמקשה אחת ולא כחזיתות נפרדות) משוואת הרתעה הדדית. ציטוטים בלטינית זה נחמד אבל נוכח העובדה שישראל רחוקה רק כמה צעדים מוטעים – שלה או של אויביה – ממלחמה, ציטוט אחר, של יוסי בנאי בשיר ישן של משינה, נשמע מתאים בהרבה: "נקווה שיהיה שקט".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 08.09.2017)