"באופן ודאי היה שם מארב"\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סרטו של עמרי אסנהיים ב"עובדה" אודות אסון השייטת הביא לראשונה, בקולם שלהם, את סיפורם של מי ששרדו, והראה את מה שבמשך שנים התכחשו לו בצה"ל – הכוח נפגע כתוצאה ממארב חיזבאללה.

לפני כמעט עשרים שנה, בלילה שבין 4 ל־5 בספטמבר 1997, יצא כוח שייטת 13 למבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה בעומק בלבנון. בתכנית סיום העונה של תכנית התחקירים "עובדה", חזר עמרי אסנהיים למבצע ההוא, שמוכר יותר בתודעה הישראלית כאסון השייטת בו נהרגו 12 לוחמים, וראיין את חמשת הלוחמים ששרדו. בסרטו המרתק, "לילה אחד באנצריה", הוצג לראשונה (במגבלות ביטחון מידע) סיפורם של אלו שחוו אותו מכלי ראשון, תחת אש ובעומק לבנון, ונותרו בחיים בכדי לספר על אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות הכוחות המיוחדים של צה"ל.

"אל תשמחו בלבנון"

כוח סיירת גולני, כפי שתועד במצלמת לילה, בפעולה בלבנון בשנת 1998, (מקור: Youtube).

בסרט נחשף כי הפשיטה תוכננה במקור כמבצע משולב לקומנדו הימי ולסיירת גולני. בהמשך הופרדו המבצעים, ובראשית אוגוסט הסיירת ביצעה ראשונה. כוח גולני הוטס במסוקים לקרבת הכפר אל-כפור, כשמטרתו לפגוע בבכירים בחיזבאללה ורשם הצלחה. הפעולה, שכונתה "טרף קל" הסתבכה, אולם הכוח, בפיקוד רביב ניר, הצליח להטמין את המטענים ואף להרוג שני מחבלים בהם נתקל. למחרת נפגעו מהמטענים חמישה מחבלים נוספים, ובהם חוסיין זין קוצר, אשר פיקד מטעם חיזבאללה על הגזרה המרכזית בדרום לבנון והיה אחראי לירי קטיושות על ישובי גבול הצפון, והשייח תייסיר בדראן.

בעקבות ההצלחה יצאו מפקדי צה"ל בפיקוד הצפון בהצהרות יהירות, מן הסוג שרווח כאן לאחר ששת הימים. הפעם הוחלף "נאצר מחכה לרבין" בקביעה שצה"ל מחקה בהצלחה את שיטות החיזבאללה. "ארגון חיזבאללה צריך להבין, שאנו נמשיך לפגוע באנשיו בבתיהם כאשר יש לנו מודיעין טוב. אין כל בעיה לפגוע במחבלים בשטחם, בביתם ובכל מקום", אמר אז מח"ט גולני ארז גרשטיין, שהיה הרוח החיה מאחורי המבצע, ואף ציין שהכוח פגע במחבלים שיש להם דם של חיילי גולני על הידיים. בקיצור, סגרנו חשבון.

בעקבות זאת פרסם הפרשן הצבאי עפר שלח (לימים ח"כ) מאמר נוקב ב"מעריב" שבו התריע ממה שהגדיר כהתהללות לא חכמה ובעיקר מסוכנת. שלח, שכקצין צנחנים לקח חלק במספר פשיטות שכאלה, העיר ש"בפעולת הסיירת, נועזת ומתוחכמת ככל שהיתה, היה מעורב, לצד המקצוענות והמיומנות, גם לא מעט מזל. ולא צריך להיות פון קלאוזוביץ כדי לדעת שהמזל בשדה הקרב לא תמיד נופל באותו צד". יתרה מכך, ציין, היא נעשתה בחלל ריק, מבלי שלישראל ישנה מדיניות וכיוון ברורים בלבנון. "אל תשמחו בלבנון", כתב אז שלח, כתב ולא ידע עד כמה הוא צודק.

אקדח שמופיע במערכה הראשונה…

כוח שייטת 13 בטרם זמן קצר מבצע שירת הצפצפה.

כוח השייטת מתארגן על הספינה ליציאה לפשיטה, (מקור: Youtube).

בספטמבר הגיע תורה של השייטת. היעד, בכיר בארגון אמל, שהתגורר בעיירה אנצריה, כארבעים קילומטרים מגבול ישראל. כוח הקומנדו הימי, שמנה 16 לוחמים בפיקודו של סגן אלוף יוסי קורקין, פרק מספינת טילים של חיל הים בלב-ים ושחה לחוף. משם, לאחר התארגנות קצרה, החלו הלוחמים לנוע לעבר היעד כשהם נושאים על גבם משקלים כבדים, בעיקר מטעני חומר-נפץ. זמן קצר לאחר מכן הגיע הכוח לכביש החוף הלבנוני. כוח החוד, בפיקוד סרן רוני פולט, חצה את הכביש ואז אירע פיצוץ. 11 מלוחמי הכוח העיקרי נפגעו ובהם קורקין. במקביל נפתחה אש מקלעים לעבר הכוח. כוח החוד, שגם לוחמיו נפצעו, והקשר של מפקד הכוח, סער ישראלי (הלוחם היחיד שלא נפגע), פעלו מיד כפי שאומנו והשיבו באש. מן הדיווחים והעדויות בסרט ניכר כי המיומנויות ש"תוכנתו" לתוכם במהלך מסלול הלוחם המפרך בשייטת, הובילו לתגובות כמעט אוטומטיות. כך למשל, דיווחיו של סער בקשר נשמעים כאילו היה בתרגיל. ניר כספי, הלוחם היחיד בכוח העיקרי שנותר בחיים, העיד כי דיווחיו של סער בקשר היו כה רגועים וברורים עד כי ניתן היה לחשוב שהוא ב"דופק אפס".

כוח החילוץ, שהורכב מלוחמים מן השייטת ו-669, יחידת החילוץ של חיל האוויר, נחת במקום כשבמקביל בשמיים ריחפו מסוקי קרב שירו אש לחיפוי. בין היתר העמיד בכוננות הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, כוח תגבורת מיחידת אגוז. לאחר שעות ארוכות של לחימה, ותחת אש מקלעים ומרגמות, חולצו רוב הפצועים וההרוגים. במהלך החילוץ נהרג רופא כוח החילוץ, שהפך להרוג ה-12 באותו לילה. הפצועים וההרוגים הועמסו על המסוק, אך שניים מלוחמי הכוח לא אותרו. במטה חיל האוויר הורו אז לטייס היסעור להמריא מיד, מחשש לשלמות המסוק וכתוצאה מכך לכוח כולו. מה שקרה אז, מציין אסנהיים בסרטו, היה כנראה הרגע הדרמטי ביותר באותו לילה.

עשרים שנה קודם לכן: דילמה זהה

הרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק, בתרגיל של חטיבת הצנחנים , (צילום: דו"צ).

כמעט עשרים שנים קודם לכן, בלילה שבין 8 ל-9 ביוני 1978, ביצע צה"ל את מבצע "שלכת" – פשיטה מהים של כוחות מחטיבת הצנחנים ושייטת 13, על בסיס אימונים של הפת"ח בראס דהר אל-בורג' שבלבנון. מפקד הכוח היה מח"ט הצנחנים דאז, ליפקין-שחק. הפעולה התחילה כמתוכנן. הכוחות נעו לעבר היעדים, כשאת כוח הצנחנים הובילה הסיירת החטיבתית, בפיקוד משה "בוגי" יעלון. ואז, הסתבכה. כוח מגדוד הנח"ל המוצנח פרץ לאחד הבתים וניהל קרב עם המחבלים. אירע פיצוץ והבית הדו-קומתי התמוטט כשבתוכו גופות שני מפקדי פלוגות, יפתח עיין וניר זהבי. לימים סיפר יעלון "שהאדמה פשוט בלעה אותם. פינוי האבנים התחיל כשאמנון הגיע עם החפ"ק. הוא דאג להבהיר שאנו לא עוזבים את המקום בלי הגופות וכך היה". קור-הרוח של ליפקין-שחק היה מן המפורסמות. חמש שנים קודם לכן, כאשר לכוח צנחנים שעליו פיקד אירעה הסתבכות דומה במבצע "אביב נעורים", התעקש להשלים את המשימה, פיצוץ מפקדת החזית העממית בלב ביירות, ורק אז לסגת. גם במבצע "שלכת", אף שהכוח התגלה והיה לחץ מן הפיקוד הבכיר להתפנות, סירב, השלים את פינוי הנפגעים ואת יעדי הפעולה, ורק אז הורה על נסיגה.

כמעט עשרים שנים מאוחר יותר, ניצב מפקד כוח החילוץ, סגן בועז וענונו מהשייטת, באותה דילמה והחליט, לאשר לטייס המסוק להמריא אך התעקש להישאר בשטח עם לוחמיו, כמו גם רוני פולט, במטרה לאתר את הנעדרים. אף שבסרט נמנע אסנהיים מלעסוק בכך, סביר שההחלטה יצרה דרמה לא קטנה בבור השליטה בקריה, כאשר הפעם ליפקין-שחק הוא הרמטכ"ל במוצב הפיקוד. ניתן להעריך כי הוא אישר את החלטת מפקד כוח החילוץ משום שהבין בדיוק מה עומד מאחוריה. אין מדובר בהחלטה פשוטה. כמעט עשור קודם לכן, במבצע "כחול וחום", קיבל הרמטכ"ל דן שומרון, החלטה הפוכה והורה לכוח שייטת 13 וגולני להתפנות משטח לבנון כשהם מותירים מאחוריהם כוח קטן של לוחמים שהיו בחזקת נעדרים. אלו, חולצו מאוחר יותר במסוקים, לאחר שלחמו על חייהם מספר שעות.

ההתעקשות השתלמה. הכוח הצליח לאתר את גופתו של לוחם נוסף אך בהוראת שר הביטחון נאלץ להתפנות לפני אור ראשון. מאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה שלא נמצאה. זו הוחזרה רק לאחר משא ומתן עם החיזבאללה בו הושבה לארגון גופת בנו של השייח' חסן נסראללה, שנהרג בקרב עם לוחמי יחידת אגוז.

חיכו להם

תצלומי המזל"ט שהציג נצראללה מהפשיטת השייטת.

בדיעבד, כך מתברר, חיזבאללה תחקר לעומק את הצלחת כוח גולני, והגביר את העירנות והכוננות בעמדותיו בלבנון. בנוסף, כפי שחשף מנהיג חיזבאללה, נצראללה, בשנת 2010 היה לארגון מידע מוקדם אודות המבצע, כתוצאה מכך שקלט את שידורי המזל"טים של צה"ל שאספו על האזור מודיעין מקדים. בתחילה הכחישו בצה"ל את טענתו, אך שינו את עמדתם והכירו בכך שמדובר באפשרות בהחלט סבירה. למסקנה דומה הגיע בשעתו תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, שכתב בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005), כי קשה לו "לקבל את הקביעה שמדובר במארב אקראי" (עמוד 163). לא ברור מה היתה רמת הכוננות של חיזבאללה בגזרה. האם אכן הבינו בארגון את המשמעות של שידורי המז"לטים, או שמא המארב הוצב שם כתוצאה מהגברת כוננות ועירנות כתוצאה מהצלחת מבצע "טרף קל". כך או כך, כוח השייטת הגיע ליעד באופן שונה, במקום בו לא ציפו לו ונתקל באויב שעל-פי כל ההערכות המקדימות לא היה אמור להיות שם. את המסקנה המתבקשת קבע בשעתו קשר הכוח, סער, בראיון עיתונאי. לדבריו, "הם שמו שם זירת מטענים ומיקמו אותה טוב. לדעתי לא היו שם הרבה לוחמים של החיזבאללה, אולי שניים, שלושה, אבל באופן ודאי היה שם מארב".

שייטת 13 בתרגיל שקיימה לאחרונה עם הקומנדו הימי האמריקני, (צילום: דו"צ).

האסון, פגע קשות בשייטת. אולם היחידה השתקמה, לא מעט בזכות מי שמונה שנתיים לאחר האסון כמפקדה, ארז צוקרמן. כמפקד הקומנדו הימי, שינה צוקרמן (שקודם לכן עזב את השייטת כדי להקים ולפקד על יחידת אגוז בלבנון) מסלול הכשרת הלוחם בשייטת, תוך שימת דגש על המסגרת הצוותית, בדומה לסיירות החי"ר, ויזם מבצעים התקפיים בכל גזרות הלחימה היבשתיות של צה"ל, בין היתר במהלך האינתיפאדה השנייה. אף שהשייטת ספגה נפגעים והרוגים בלחימה ההיא, הרי שהמהלך הוכח כמוצלח. האסון ההוא משמש כדוגמה קבועה לשאלה מה יכול להשתבש במבצעים מסוג זה, שאלה שיושבת חזק בתודעה של יחידות העילית של צה"ל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.04.2017)

לבנוניזציה בגבול הסורי\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התרגיל שהשלימה חטיבת הקומנדו בשבוע שעבר אמנם מהווה בעבורה חותמת כשירות, אבל דווקא נוכח ההסלמה בגבול הסורי כדאי לזכור שלא הכל קומנדו.

(צילום: דו"צ).

חטיבת הקומנדו, נדרשת לזמינות ומהירות, (צילום: דו"צ).

בשבוע שעבר השלימה חטיבת הקומנדו של צה"ל תרגיל חטיבתי רב-זירתי, בדרום ובצפון, שהיווה חותמת כשירות מבצעית עבור החטיבה. בשנה האחרונה התרכזו בחטיבת הקומנדו ביכולת לאגד יחידות מובחרות שבייסודן אין להן מן המשותף, לכדי אגד בעל תפיסת הפעלה אחודה ומשולבת. מפקד החטיבה, אל"מ דוד זיני, אמר בתחילת התרגיל כי הוא צופה שהחטיבה תידרש תמיד "לזמינות ומהירות וליכולת מעבר בין צורות קרב ובין זירות שונות". בתקשורת אף פורסם שלאור הצלחת התרגיל בוחנים בצה"ל את הסבת חטיבת הצנחנים הסדירה לכדי חטיבת קומנדו נוספת. חטיבת הצנחנים ממילא מיועדת, כפי שהגדיר פעם אחד ממפקדיה, "לפעילות בנתק מבצעי, כלומר רחוקים משאר הכוחות של צה"ל". כך שלא ברור במה הסבה זו תבוא לידי ביטוי.

תא"ל אורי גורדין מפקד עוצבת האש, לה כפופה החטיבה, ציין בשעתו שהחטיבה החדשה לא מתוכננת לפעול כחטיבה אחודה, דוגמת רגימנט הריינג'רס של צבא ארצות הברית, אלא דומה יותר לפיקוד המבצעים המשולבים (JSOC) האמריקני, המאגד תחתיו את כוח דלתא וצוות 6 של הקומנדו הימי. לאורך השנים התקשה צה"ל להפעיל אגדי כוחות מיוחדים בקנה מידה רחב למבצע ספציפי. לצד מבצעים מוצלחים דוגמת "אביב נעורים" ואנטבה היו גם פעולות פחות מוצלחות. הדוגמה הבולטת היא מבצע "כחול וחום", פשיטה מן הים על מפקדת גדוד בארגון הטרור של אחמד ג'יבריל בנועיימה שבלבנון בדצמבר 88'. אגד הכוחות למבצע כלל לוחמים מיחידות שונות ובהן סיירת גולני, גדוד 12, שייטת 13, כלבני עוקץ ואפילו סיירת נח"ל. הכוחות, שמעולם לא פעלו יחד קודם לכן וחסרו היכרות והבנה משותפים, הסתבכו בקרב שבו ספגו נפגעים וחזרו "עם הזנב בין הרגליים" לאחר שכמה ממפקדי הכוח נדרשו למפגן אומץ נדיר. החריג היחיד היה כוח סיירת גולני, בפיקוד ארז גרשטיין (שנהרג לימים כתא"ל בלבנון) שהשלים, כפי שהעיד לימים בראיון, "את המשימה מאלף עד תו, הרג איזה 30 מחבלים, ביצע את המשימות של כולם ועשה את זה כמו שצריך".

579708

כבר בצבאו של נפוליאון היה ערכן של עוצבות מובחרות, שנוי במחלוקת, (מקור: סימניה).

בכלל, כשבוחנים את זה בפרספקטיבה היסטורית, מתברר כי ערכן של יחידות מובחרות שנוי במחלוקת. בספרו "נפוליאון 1813: מלחמת העולם הראשונה" (הוצאת כתר, 1996), ניתח אל"מ במיל' חזי שלח, ששירת שנים ארוכות כמפקד גדוד צנחנים במילואים, את המערכות שלחם נפוליאון בונפרטה באירופה. בין היתר כתב שלח בספר על המשמר הקיסרי, העוצבה המובחרת ב"גרנד ארמה" (הצבא הגדול) של נפוליאון, שהדגים כבר אז את הבעייתיות שביחידות אלו. "הן שואבות אליהן את כוח האדם המעולה ביותר, החסר ביחידות האפורות, הנושאות בנטל העיקרי של הלחימה. ואולם אין ספק שהמשמר תרם תרומה מכרעת בכמה קרבות. נפוליאון חש קרבה רבה לקורפוס העילית שלו, הִרבה לחנות בקרב חייליו, אכל ושתה עמם וחלק אתם חוויות" (עמוד 34). אבל בסוף, כאז כן עתה, עיקר כובד המערכה מוטל על יחידות "אפורות" יותר כמו חיל השריון (ש-86 מתגייסים סירבו השבוע להצטרף אליו בטענה, המגוחכת, שאינו קרבי דיו), ההנדסה והתותחנים.

בחורף הזה הצפון מתחמם

531px-f-15i_raam

מטוס F-15 בשירות חיל האוויר הישראלי, (מקור: ויקיפדיה).

המדיניות הישראלית כלפי מלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת עד כה במעקב ועמידה מנגד, מתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת הזו תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. היעדר סמכות ריבונית ברורה ואחראית ממזרח לגבול ברמת הגולן. ב-2003 למשל, לאחר הפיגוע במסעדת מקסים עליו הוחלט במטה הג'יהאד האסלאמי בדמשק, תקפו מטוסי חיל האוויר מחנה אימונים של הארגונים הפלסטיניים בקרבת דמשק. היה בכך מסר ברור לאסד שעליו לרסן את הארגונים הפועלים משטחו. אולם כיום אין יותר כתובת ריבונית ברורה שאליה יכולה ישראל להעביר מסר במידה ונחצה קו אדום. המרחב השתנה באופן משמעותי, במיוחד לאור פריסת כוחות הצבא הרוסי בסוריה, ועל ישראל לפתח יכולת התמודדות בסביבה מרובת שחקנים עם הגיון אינטרסים שונים.

ב-2014 הטיל הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, על תא"ל אופק בוכריס (שהודה לאחרונה בבעילה אסורה בהסכמה ויורד לדרגת אל"מ), להקים את אוגדת הבשן המרחבית במטרה לשפר את היערכות צה"ל בגבול ברמת הגולן אל מול גורמים מצד חזבאללה ואיראן, כמו גם "טפטופים" ממלחמת האזרחים עצמה. מעל 20 מחבלים נהרגו על הגדר ובקרבתה בתקופה בה פיקד בוכריס על הגזרה. בתחילת השבוע נרשם אירוע חריג בגבול הצפון כאשר כוח מגדוד הסיור של חטיבת גולני ששהה במארב בסמוך לגדר המערכת ברמת הגולן, בשטח הנמצא בשליטת ישראל, זוהה בידי חוליית מחבלים מ"שוהדא אל-ירמוק", ארגון המסונף למדינה האסלאמית הפועל ברמת הגולן הסורית. החולייה ירתה לעבר כוח גולני בנשק קל ובהמשך גם הפעילה לעברם אש מרגמות. בתגובה השיבו הלוחמים באש ובהמשך השמיד כלי טיס של חיל האוויר את רכב החוליה, שעליו מקלע כבד, וככל הנראה הרג את את המחבלים. בהמשך השבוע תקף חיל האוויר מתקן של הארגון במטרה לשרטט קווים אדומים לפעיליו. אך העובדה שפעילי "שוהדא אל-ירמוק" בחרו לנהל קרב עם כוח צה"ל מעידה על הקושי בביסוס הרתעה מולם.

בעת שכיהן כשר הביטחון הגדיר משה יעלון (שכיהן כרמטכ"ל בעת התקיפה ב-2003) את שלושת הקווים האדומים של ישראל בנוגע למלחמת האזרחים בסוריה: "העברת כלי נשק מתקדמים לארגון טרור כלשהו אם באמצעות איראן ואם באמצעות סוריה; העברת חומרים או כלי נשק כימיים לקבוצת טרור כלשהי; כל פגיעה בריבונות ישראל, בפרט ברמת הגולן." על-פי פרסומים זרים ישראל אכן אכפה את הקווים האדומים האלה בפעולות התקפיות בעלות חתימה משתנה. במידה וישראל תקפה השבוע שיירת רכבים ומחסני נשק של החזבאללה, הרי שהדבר נבע מאותו צורך להגן על קווים אדומים אלו.

לוחמי חטיבת גולני בתרגיל מוסק (צילום: דו"צ).

לוחמי חטיבת גולני בתרגיל מוסק (צילום: דו"צ).

חסרונו של "בעל בית" בסוריה, כמו גם התגברות פעילות ארגונים כמו דאעש עלולה לחייב את ישראל לפרוס בגבול הסורי כוחות נוספים, כאשר מנגד הנוכחות הרוסית במרחב עשויה להצר את צעדיה של ישראל במרחב האווירי. לא מן הנמנע שלקצינים ותיקים בצה"ל מזכירה מלחמת התשה כזו, כנגד ארגוני וטרור וגרילה, את ימי השהייה בלבנון. הערת אגב, הכוח של גולני שפעל כנדרש בהיתקלות על גדר המערכת, ממש כמו בשנות הלחימה בלבנון, הוא חלק מאותו צבא אפור שאינו נהנה מהילת המיוחדים אבל עושה את העבודה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.12.2016)

מבצע אנטבה בן 40\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החודש מלאו 40 למבצע אנטבה. פעולת חילוץ החטופים היא אולי הגרנדיוזית בתולדות צה"ל, אולם נשאלת השאלה עם האתוס שבשמו בוצעה לא הפך למיתוס ומדוע יש צורך במאבק על הקרדיט?

"אני מאמין בישראל ובתחושת האחריות הכללית שצריכה ללוות כל אדם הלוחם על גורל מולדתו" (מתוך נאום הפרידה של יוני נתניהו מן הגדוד שעליו פיקד). בחודש שעבר מלאו 40 למבצע אנטבה. כמו ילדים רבים בישראל גדלתי גם אני על המיתוס של מבצע אנטבה, אחד המוצלחים ביותר שביצע צה"ל. כשהלכתי לצנחנים (גם הם היו באנטבה) רציתי גם אני לשרת ביחידה שעושה מבצעים כאלה, שבעקבותיהם נכתבו והופקו ספרים וסרטים.

אתרי הפיגועים

סצינה מן הפשיטה לחיסול בן לאדן, כפי שהוצגה בסרט ההוליוודי "כוננות עם שחר", 2012.

האמת, בצדק. צה"ל הוא מיליציה. בניגוד לצבאות אחרים הרי שבצה"ל מודל צבא העם הביא באותם ימים (ועדיין מביא בחלק מהיחידות הלוחמות) לכך שהמתגייסים לשורותיו זוכים להכשרה קצרה ונשלחים למלא את תפקידם. בצבא האמריקני למשל, לא יהפוך חייל בתוך שנה מיום שירותו למפקד כיתה בצנחנים, ובוודאי שלא יישלח, לאחר תקופה בת שנתיים לחלץ בני ערובה במרחק כמעט 4,000. בצה"ל כן. לשם השוואה לוחמי ה-SEALS שהרגו את בן לאדן שירתו מעל חמש שנים. האדמירל האמריקני ויליאם מקרייבן, יוצא הקומנדו הימי שפיקד על חיסול בן לאדן, הגדיר בספרו את מבצע אנטבה כמופת למבצעים מיוחדים. באנטבה הצליח צה"ל המילציוני היכן שטובי החיילים והמפקדים של צבאות המערב נכשלו.

שעתו היפה של צה"ל

היחלצות צה"ל לפעולה באותו שבוע גורלי ביוני-יולי 1976 מייצגת את אותה ישראליות טובה, יצירתית, סולידארית וערכית. בתוך פחות משבוע מיום החטיפה היו כוח ההשתלטות מסיירת מטכ"ל, נבחרות מחטיבות הצנחנים וגולני על מטוסי "הרקולס" בדרך לאנטבה. למרות תנאי טיסה קשים הצליחו טייסי חיל האוויר לנחות בחשכה בשדה התעופה באנטבה. לוחמי סיירת צנחנים, בפיקוד דורון אלמוג, קפצו מן המטוס הראשון בעודו נוסע על המסלול, איבטחו את הנחיתה והשתלטו על מגדל הפיקוח החדש.

919005

אחד הספרים שהשפיעו עלי מאוד כנער.

החפ"ק של דן שומרון, מפקד המבצע, וכן לוחמי סיירת מטכ"ל פרקו במהרה מן המטוס הראשון ונעו אל הטרמינל הישן בג'יפים ובמרצדס. במהלך הנסיעה נתקל הכוח בשני חיילים אוגנדים. מפקד היחידה, יוני נתניהו ז"ל, פקד לירות בהם, משום שחשש בצדק מסיכון הכוח. לפי הפרק האחרון בספר "מכתבי יוני" (הוצאת מעריב, מהדורת 2001), אחד הספרים שהשפיעו עלי מאוד כנער, "האקדחים המושתקים היו מוכנים בעוד מועד. כשהחייל האוגנדי, שאיים עליהם ברובהו, היה מרוחק מהם רק מטרים ספורים, ירו בו יוני וגיורא" (עמוד 299). לאחר הירי השקט נורה האוגנדי באש מקלעים שהפך את הפעולה ל"רועשת".

אלמנט ההפתעה נפגע והרכבים האיצו לעבר הטרמינל. הלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל ופרצו לאולם. מוקי בצר, מפקד כוח הפריצה, תיאר לאחרונה כיצד במהלך התנועה לטרמינל, "אמנון פלד עוקף אותי ונע קדימה, פורץ לפתח. הקדים אותו אמיר עופר, שיורה במחבל מימין. אני פורץ בין שניהם ומוסיף ירי לעבר הגרמני והגרמנייה שאמנון יורה בהם. הכרוז קורא "לשכב, צה"ל הגיע", בעברית ובאנגלית. מחבל מזנק מתוך הקהל, עמוס גורן ואני יורים בו, הוא נהרג לפני שהספיק ללחוץ על ההדק". כאן הוכרע למעשה, הקרב על בני הערובה.

לאחר שנתניהו נפגע לקח בצר פיקוד על כוח ההשתלטות ותיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי עם דן שומרון. כוח בפיקוד שאול מופז, ריתק באש את מגדל הפיקוח, כוח גולני, בפיקוד אורי שגיא, אבטח את עליית בני הערובה למטוסים וכוח הצנחנים, בפיקוד מתן וילנאי, השתלט על הטרמינל החדש (שם נפצע קשה סורין הרשקו שנותר משותק)‏. בתוך 55 דקות הושלם המבצע והכוחות ובני הערובה המריאו לתדלוק בניירובי ומשם לישראל. לצה"ל היה הרוג אחד, סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, וחייל פצוע. בפעולה נהרגו 3 בני-ערובה ו-6 נפצעו (בת ערובה נוספת, שאושפזה בבית חולים בטרם המבצע, נרצחה כנקמה בהוראת אידי אמין).

150px-אורות_123

בספרו טען שגיא ביחס לפעולה באנטבה כי כבר "הוטלו עלינו מבצעים קשים ומסובכים יותר בעבר".

אף שהמבצע אולי היה, כפי שהעיד אחד ממשתתפיו, הגרנדיוזי במבצעי צה"ל צריך לבחון אותו בפרופורציות הראויות. בספרו המצוין, "אורות בערפל" (הוצאת ידיעות ספרים, 1998), כתב האלוף במיל' אורי שגיא כי "רק עם הנחיתה בארץ, שהתקשורת היטיבה לתאר את ההתרגשות העצומה שהייתה כרוכה בה, התחלנו לעכל את משמעות הפעולה. מבחינתי, זו הייתה הצהרה ערכית שצה"ל יעשה כל אשר לאל ידו כדי להגן על אזרחי מדינת ישראל, הצהרת הערכה רבה מאוד לכושר המודיעיני שאיפשר מבצע כזה בזמן כה קצר וליכולת הביצוע המוטסת של חיל האוויר. אשר לנו, האנשים שעל הקרקע, דומה כי הוטלו עלינו מבצעים קשים ומסובכים יותר בעבר. אל יובן מדברי שאני מקל – ראש או מזלזל במבצע אנטבה, ברם יכולת ביצוע מורכבת נדרשה כבר בעבר, ולא הייתה טעונה הוכחה" (עמוד 79).

די תהילה לכולם

את ההישג מעמעם עד היום הקרב על הקרדיט. משפחת נתניהו ומוקי בצר מנהלים (שלא לצורך) קרב ארוך על התודעה הישראלית. בניסיונם הראוי להנציח את יוני הופחת ועומעם חלקו של בצר (כמו גם של מפקדים נוספים) בהצלחה. לא ברור מדוע, שהרי יש מספיק תהילה לכולם. בצר, יוצא סיירת צנחנים שהקים לימים את יחידת שלדג, היה איש מפתח בתכנון המבצע ואף הוביל את כוחות היחידה לאחר שנפגע נתניהו (מעשה לא מובן מאליו) להשלמת המשימה. כל ויכוח שיהיה לא יוכל לשלול ממנו זאת.

רבין ופרס מקבלים את פני החטופים. צילום דובר צהל

רבין ופרס מקבלים את פני החטופים, (צילום: דו"צ).

אנטבה מקפלת בתוכה גם גילויי אחריות ואומץ חשובים לא פחות, ובהם עצם קבלת ההחלטה על-ידי הממשלה בראשות יצחק רבין (שהפקיד מכתב התפטרות בידי מזכיר הממשלה למקרה והמבצע יכשל) ושר הביטחון שמעון פרס. בין אנשי הצבא שלקחו חלק בפעולה עומד מעל כולם מפקד הכוח שפשט על אנטבה – דן שומרון, איש הצנחנים ולימים הרמטכ"ל. הוא, שנשא על כתפיו את מלוא האחריות להצלחת המשימה, תפס יפה את תמצית המבצע באומרו: "כשהחטופים עולים למטוס הפינוי, נתמכים, כל אחד בודק את המשפחה שלו, שכולם נמצאים. זה היה רגע חזק שאי אפשר לשכוח".

המדינה מימשה את אחריותה כלפי אזרחיה, ושלחה כוח צבאי לחלצם רק מפני שהם כאלו. המאבק על הקרדיט רק מקטין מכך. ויש בהחלט מה לאמץ גם לימינו אלה. אולם בישראל של 2016 קיים חשש הוא שמבצע אנטבה יהפוך מאתוס, קרי ערך ונורמה שלהם שותפים כלל האזרחים בישראל, למיתוס, כלומר לאיזה מבצע מן האגדות שאיש כבר אינו זוכר, מבצעיו אינם עמנו והנורמה שנקבעה בו נראית לא ריאלית ולא מחייבת.

 (המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 05.08.2016)

מי מפחד מחזבאללה?\ מאת יאיר אנסבכר

רשומה רגילה

הליקוי העיקרי של מלחמת לבנון השנייה הוא האדרת עוצמת החזבאללה מעבר לפרופורציות. על צה"ל לחשוב מחוץ לקופסה ולבנות את הכוח כך שיהיה צבא אנטי-חזבאללה. יאיר אנסבכר בטור אורח ל"על הכוונת".

יאיר אנסבכר, יוצא יחידת מגלן, מעריך שהקמת

יאיר אנסבכר, טוען שישראל האדירה את חזבאללה מעל לכל פרופורציה.

היו הרבה בעיות במלחמת לבנון השנייה, אבל אולי הליקוי החמור ביותר (שרלוונטי גם כיום) הוא ניפוח דמותו ועוצמתו האמיתיים של ארגון חזבאללה מעבר לכל פרופורציות בעיני הציבור בישראל, ובכלל זה צה"ל, ובקרב מקבלי ההחלטות בישראל. כתוצאה מהצלחות עבר מסוימות שלו נוצרה סביב חזבאללה הילה, כאילו מדובר באויב האולטימטיבי של צה"ל, מעין "עמלק" מודרני שדי באיזכור שמו כדי להעביר רעד בגוום של הישראלים. אכן, המלחמה בלבנון 2006 היתה מלחמה לא סימטרית. מחד, צה"ל שהיה מותאם למלחמות העבר הקלאסיות ולו יכולות אש מנגד רבות, הרבה כלים משוריינים, טורים אינסופיים (ופגיעים) של לוחמים וציוד הנעים באופן מסורבל בצירים הררים מפותלים. מאידך, חזבאללה, יצור מתוחכם וממזרי שצמח והתפתח בשטח במשך שנים, במטרה אחת ויחידה – עימות עם צה"ל.

ללמוד את חזבאללה, לא לפחד ממנו

משגר רקטות קטיושה של חזבאללה בדרום לבנון.

משגר רקטות קטיושה של חזבאללה בדרום לבנון.

ואמנם, הלוחמים ודרגי פיקוד בשטח חשו במידה רבה שהם מניפים חרבם כנגד מים. האויב היה רואה ואינו נראה. הוא פעל בחשאיות, במקצוענות, בהרבה סבלנות, והצליח לזהות תורפות ולפגוע בכוחות צה"ל פעם אחר פעם. האמת היא שהחזבאללה, כמובן עשוי מבשר ודם והוא פשוט עשה בדיוק את מה שהתאמן אליו. הארגון התכונן היטב למערכה, למד היטב את צה"ל וקיים בניין כוח מתאים. כשבאה המלחמה (כמה מפתיע) גם הצליח לממש זאת לא רע. המיתוס של חזבאללה פגע בצה"ל ובישראל הרבה יותר מכל נשק אחר, אוגדות שלמות שינו את מנהגם באופן לא רציונלי לאור האיומים שנשקפו כביכול מחזבאללה, כך למשל מכיוון שבידי חזבאללה היו מצויים טילי נ"ט ואמצעי נ"מ אלפי חיילי צה"ל הסתגרו בבתים במשך שעות היום ופעלו רק בלילה, מבצעים מוטסים כמעט שלא בוצעו וכאשר בוצעו בכל זאת הם בוצעו על ידי כוחות שאינם מתאימים לכך, הכל נעשה בתחושת לחץ ודחיפות אדירה (שלא לומר היסטריה) ממש כאילו "האויב בשער".

רוזוולט

הנשיא רוזוולט אמר כי "הדבר היחיד שעלינו לפחוד ממנו הוא הפחד עצמו".

בפרשה העוסקת בדיני המלחמה, פרשת "שופטים", מצווה עלינו התורה: "אל תערצו מפניהם". דווקא מתוך אמונתנו כיהודים יש להביט על כל אויב בגובה העיניים, אסור להעריץ אותו ולהעניק לו יותר נפח וחשיבות מכפי שמגיעים לו. להפך, יש ללמוד ולהבין אותו ואת דרכי פעולתו. ואז באופן קר ומקצועי לפעול כנגדו בדרכים המתאימות. כשם שאמר בנאום ההשבעה שלו הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט: "הדבר היחיד שעלינו לפחוד ממנו הוא הפחד עצמו: פחד ללא שם, ללא הגיון והצדקה, המשתק את המאמצים החיוניים להפוך נסיגה להתקדמות". ברגע שנסיר את הפחד נהיה כבר בחצי הדרך אל הניצחון.

דרושה חשיבה מחוץ לקופסה

הדבר שישראל וצה"ל זקוקים לו הוא חשיבה יוצרת וגמישה בדרג התכנוני וקשיחות חסרת פניות בדרג הביצועי, בפועל כנראה חווינו במלחמת לבנון השנייה את ההיפך. אם חזבאללה עשה בדיוק מה שהתכונן אליו אזי ניתן לומר כי עיקר כוחות צה"ל במלחמה עשו גם הם את מה שחזבאללה התכונן אליו. התכנון היה פשטני, צפוי ולוקה בהססנות ובחוסר מעוף ויצירתיות. דווקא בדרגי השטח התגלתה גמישות רבה, כוחות הופעלו שלא בהתאם לייעודם. כוחות מיוחדים ומובחרים נשלחו למשימות חי"ר ואילו כוחות חי"ר לא צוידו כראוי ונשלחו למשימות שנועדו לכוחות מיוחדים. כך למשל, נשלחה חטיבת הצנחנים במילואים 55, משום מה, למשימתה הייעודית של חטיבת צנחנים מובחרת אחרת באותה אוגדה – לזהות משגרי רקטות במרחב ולסגור עליהם מעגלי אש מדויקת. הצלחתה של החטיבה היתה כתוצאה מאלתור ויוזמה של המפקדים והלוחמים בשטח ולא פרי אימון והכשרה מתאימים.

לוחמים עולים על מסוק בדרכם ללבנון, (צילום: חיל-האוויר).

לוחמים עולים על מסוק בדרכם ללבנון, (צילום: חיל-האוויר).

לאחרונה, טען בפני פרופסור המתמחה במחקר הביטחוני אודות מלחמת לבנון השנייה כי לדעתו, כמו גם לדעתם של קצינים בכירים בצה"ל עימם שוחח, מה שצריך לעשות במלחמה הבאה בלבנון הוא להכניס מסות אדירות של חיילי צה"ל ולסרוק כל אבן עד להשמדת אחרון לוחמי החזבאללה. חשיבה מסוג זה הינה דבקות עיקשת במלחמות העבר, תוך חוסר תשומת לב רשלנית למימד הזמן ולמגבלות הכוח של ישראל. מה שהתאים ללגיונות רומא כבר אינו מתאים למלחמות המאה ה-21, בהן מתעמתים כוחות לא סדירים הבזים לחוקי המשפט הבינלאומי עם מדינות דמוקרטיות בעלות חשיפה תקשורתית ורגישות חברתית גבוהה לאבידות.

דרוש: צבא אנטי-חזבאללה

יחידת מגלן בתרגיל משותף עם טייסת מסוקי אפאצ'י AH-64.

יחידת מגלן בתרגיל משותף עם טייסת מסוקי קרב, (צילום: חיל-האוויר).

במהלך מלחמת לבנון השנייה פעלו כוחות מיוחדים בשטח בהיקף נרחב. לא כל הפעולות היו אפקטיביות וראויות, וועדת וינוגרד אף הגדירה אותן כבלתי מספקות. מנגד, היו גם פעולות שתרומתן למערכה היתה גבוהה. דוגמה לפעולה כזו היא מבצע "נערי החוף", במהלכו פעל כוח מהיחידה המובחרת מגלן במרחב ראס-א-ביידא, השמיד עשרות מטרות ושיתק את מרחבי השיגור של חוף צידון. המבצע זיכה את מגלן בצל"ש אלוף פיקוד המרכז ותואר לאחרונה בתקשורת כ"מבצע מהסרטים". עם כל הכבוד לאומץ ליבם של הלוחמים מדובר בהגזמה קשה. הכוח הצליח מסיבה הרבה יותר טריוויאלית – הוא פעל בדיוק בהתאם למתאר שהתאמן אליו. זה הכל, אין ולא צריך להיות בזה שום דבר מיוחד. ההצלחה נבעה מכך שבניגוד לחלק ניכר מכוחות צה"ל במלחמה, הכוח הזה של מגלן אכן זכה לממש את ייעודו האופרטיבי. כשמביאים בחשבון את העובדה שבצד השני רובם המוחלט של לוחמי החזבאללה פעלו בדיוק כפי שאימנו אותם, מבינים היטב מדוע נראתה המלחמה כפי שהיא נראתה.

ברשות צה"ל אז כמו היום כוחות רבים מאומנים ואיכותיים שיבצעו משימות שאליהן התאמנו, ולכן על דרגי התכנון והפיקוד אסור לחשוש להפעיל אותם באופן נועז ואוטונומי, גם במקומות רחוקים ומבודדים יותר, על מנת להפתיע את האויב. על צה"ל לחשוב מחוץ לקופסה. לא רק כוחות מיוחדים מסוגלים להיות יצירתיים ולהוציא את האויב משיווי משקלו. בדיוק כשם שחזבאללה אז ובנה את עצמו להיות כוח אנטי-צה"לי מובהק, על צה"ל על יחידות המחץ שלו כיום לבנות עצמם להיות צבא אנטי-חזבאללה. ביום פקודה כל מה שיידרש הוא לאזור אומץ ולהוציא לפועל בדיוק, אבל בדיוק, את המהלכים הנועזים והמפתיעים שתוכננו מראש.


יאיר אנסבכר, בעל תואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת ת"א, שירת כלוחם ביחידת מגלן. ספרו "כצל ציפור" אודות חוויותיו מן השירות הצבאי יצא בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2009.

חטיבת הקומנדו: הצבע לא קובע\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לוחמי אגוז עברו לחטיבת הקומנדו ומחו על ההחלטה להחליף את צבע הכומתה מחום לאדום. גאוות יחידה היא חשובה, אבל אסור שתהיה מבוססת על צבע הכומתה, היא צריכה להתבסס על מה שיעשו הלוחמים במדי ב'

מסע ההלוויה של סמיר קונטאר בביירות.

מסע ההלוויה של סמיר קונטאר בביירות.

חילופי האזהרות שהתקיימו בתקופה האחרונה בין מזכ"ל החיזבאללה נסראללה לרמטכ"ל גדי איזנקוט מטרידות, בלשון המעטה. חיזבאללה, כפי שפורסם לאחרונה, מצוי במשבר חריף. הארגון, שספג אבדות רבות במלחמת האזרחים בסוריה (בהם גם פעילים בכירים שנהרגו בפעולות סיכול עלומות), נדרש להתמודד עם משבר פיננסי קשה. בשל סנקציות שהוטלו בארצות הברית על גופים פיננסיים המקיימים קשר עם חיזבאללה, סובל הארגון ממחסור חמור בתזרים המזומנים שלו. למרות הקשיים מהם סובל הארגון והאמינות שאנשיו מייחסים לדברי הרמטכ"ל, שזכור לחיזבאללה כיריב מר שמכיר את לבנון "דרך הרגליים", סביר שהארגון מתכנן תגובה מדודה על מותו של קונטאר, במטרה שלא "לטלטל את הסירה". הסיבה היא שבמזרח התיכון, כמו בטבע, גם מראית עין של חולשה היא מסוכנת. אולם המרחק בין התכנית לביצוע עשוי להיות גדול מכפי שחיזבאללה מתכנן. כך למשל היה ב-2006, וכדאי להיות מוכנים גם לזה.

כחלק מחיזוק המוכנות של צה"ל הוקמה לאחרונה בצה"ל חטיבת הקומנדו בעוצבת האש, אוגדת צנחנים מובחרת. בשל כך מחו לוחמי יחידת אגוז, שפעלה קודם לכן כחלק מחטיבת גולני, על ההחלטה להחליף את צבע הכומתה של היחידה מחום לאדום. חטיבת גולני זכתה בכומתה ייחודית לה בשנת 1976. עד אז חבשו לוחמיה כומתת בקו"ם (לסיירת לבדה ניתנה הפריבילגיה לחבוש כומתה שחורה). בשנת 1995, עם הקמתה של אגוז בחטיבה כיחידה מובחרת ללחימה בחיזבאללה, חבשו לוחמיה את הכומתה החומה של גולני. שיוכה לעוצבת האש מחייב, כחלק מאחידות היחידות בחטיבה, מעבר לצבע של החטיבה "היריבה". אך טבעי הוא שהגולנצ'יקים מאגוז יביעו התמרמרות.

תמוז

ירי טיל תמוז, אמצעי שמפעילה יחידה מובחרת בחיל התותחנים.

כרגיל בצה"ל, כבר היו מקרים דומים בעבר. לפני כ-30 שנה הוקמה בצבא יחידה סודית ומובחרת שנועדה להפעיל נשק מונחה מדויק. בצה"ל כמו בצה"ל היחידה הוצבה בצנחנים. המפקדים והחיילים הלכו עם כל הקישוטים שנגזרים מכך החל בכומתה האדומה וכלה בכנפי הצניחה והנעליים. את הנשק הסודי, כנהוג אצל האדומים, ארזו במנשאים וסחבו מרחקים שלא היו מביישים את בני ישראל במדבר. אחרי כמה שנים, כחלק מהחלטה על הכנסת טכנולוגיה מתקדמת לחיל התותחנים הועברה היחידה, שממילא עשתה מה שעושה הארטילריה – יורה מטען חומר נפץ בדיוק וממרחק – לתותחנים. לוחמי היחידה, שסירבו לוותר על סמלי הסטטוס היוקרתיים, מרדו. מפקד היחידה, בצעד מנהיגותי, ערך מסדר ולעיני הלוחמים כולם הסיר את סמלי הצנחנים ועטה את התג, הסמל והכומתה (שהייתה אז שחורה) של התותחנים. בזה נגמר הסיפור. היום היחידה "כחולה לגמרי" ולוחמיה מתרפקים בעיקר על מורשת שמקורה במלחמת לבנון השנייה וברצועת עזה.

מפקד חטיבת הקומדנו, אל"מ דוד זיני, בטקס ההקמה בגלבוע.

מפקד חטיבת הקומנדו בכומתה אדומה בטקס ההקמה בגלבוע, (צילום: דו"צ).

מפקד חטיבת הקומנדו, אל"מ דוד זיני, שכבר בטקס ההקמה בגלבוע נאם וכומתה אדומה לראשו (צבע שהשאיר מאחור כשעזב את "היחידה" לגולני), עשה בדיוק את אותו הדבר. סמלי סטטוס, צבע ויוקרה הם חשובים, הם מחברים את הפרט אל השלם, מהווים חותמת מחייבת ומייחדים קבוצה לכדי יחידה. אבל גאוות היחידה אסור שתהיה מבוססת על צבע הכומתה, גודל הכנפיים וכיוצא בזה. גאוות יחידות חטיבת הקומנדו צריכה להיות על מה שיעשו הלוחמים במדי ב', בפעילות מבצעית מיוחדת ובלחימה. האיומים מצד חיזבאללה וחמאס, ולאחרונה גם אלו שהשמיע מנהיג דאעש, הם סיבה טובה לסיים את הוויכוח ויפה שעה אחת קודם.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 09.02.2016)

"קומנדו או לא קומנדו?"\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע הוקמה חטיבת הקומנדו החדשה, שתאגד בתוכה יחידות מובחרות שונות מאוד. האתגר של מפקדה, דוד זיני, הוא לאגד אותן לכדי כוח היודע לפעול במשולב. האתגר של המטכ"ל יהיה להפעיל אותה ביום פקודה.

לוחמי רימון בתרגיל, (צילום: דו"צ).

לוחמי רימון בתרגיל, (צילום: דו"צ).

השבוע הוקמה חטיבת הקומנדו החדשה של צה"ל, כחלק מתר"ש "גדעון". החטיבה תאגד בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן, אגוז ורימון כמו גם מספר יחידות מובחרות במילואים ותהיה כפופה לעוצבת האש המובחרת. מפקדים בולטים במערך השדה, בסדיר ובמילואים, המליצו על הקמתה כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה, מתוך הנחה שאיחוד היחידות למסגרת אחת יביא להפעלה אפקטיבית יותר שלהן בלחימה כנגד ארגוני הטרור ההיברידיים בהם לחם צה"ל בעשור האחרון, בהם חמאס וחזבאללה. הדבר התעכב כתוצאה ממאבקי כוח שונים על כפיפות ושייכות, ונדרשה כאמור החלטת רמטכ"ל (שעשה את עיקר שירותו דווקא בצבא הגדול) שהפכה את הרעיון לעובדה. לדברי הרמטכ"ל, "חטיבת הקומנדו של צה"ל תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד." למרות זאת, יחידות העילית של הצבא נותרו מחוץ לחטיבה. לא בטוח שלא בצדק.

משה דיין מתדרך את גדוד הקומנדו לפני הפשיטה על לוד, 1948.

משה דיין (מימין) מתדרך את גדוד הקומנדו לפני הקרב על לוד, יולי 1948.

שורשי הקומנדו נטועים עמוק בצה"ל מימי "הנודדת" של יצחק שדה ופלגות הלילה המיוחדות שהוביל אורד וינגייט. נראה כי בהנחיית הרמטכ"ל איזנקוט, הבקי במיוחד בהיסטוריה, רואה החטיבה את שורשיה בגדוד הקומנדו ה-89 עליו פיקד משה דיין במלחמת העצמאות. בספרו "אבני דרך" (הוצאת עידנים, 1976) תיאר משה דיין כיצד קיבל כמפקד גדוד הקומנדו בקשה לתגבורת מצד אחד ממפקדי הפלוגות שלו, דב הבלונדיני, שלחם במנותק מן הגדוד בכפר דיר-טריף. דיין שלחם אותה שעה בלוד נבצר מלסייע, אך שאל את המ"פ בקשר, "קומנדו או לא קומנדו?" רוצה לומר, האם הם פלוגה בגדוד הקומנדו היודעת לפעול לבדה ולנצח או לא. "קומנדו!" ענה דב, "נצא להתקפה!" ואכן, היעד נכבש. בהמשך ישיר לכך פעלו היחידות שמאגדת החטיבה כאוטונומיות קטנות בתוך הצבא הגדול המתמחות בלחימה בכוחות קטנים. אגוז ומגלן בלחימה בלבנון, דובדבן בלחימה בטרור הפלסטיני בשטחים. יחידת רימון, שקמה בחטיבת גבעתי, ומתמחה בלוחמה מדברית היא חוליה נוספת בשרשרת.

תג חטיבת הקומנדו החדשה.

תג חטיבת הקומנדו החדשה.

צבאות אוהבים להקים חטיבות מחץ של כוחות מובחרים למשימות מיוחדות, עוד ימי מלחמת העולם השנייה וצה"ל אינו יוצא דופן. אולם למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות, הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות". הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם (דוגמת הפשיטה בבעל-בק ב-2006), הביאו גם הם לכך שבמרבית המקרים כוחות אלו מופעלים בשיטה המסורתית והכבדה, "דוך-אנ-דוך". סיבה נוספת היא שאלת האחריות הפיקודית, כפי שתיאר זאת פעם אהוד ברק, שמכיר את הנושא כמי שהיה ראש ממשלה ורמטכ"ל כמו גם מפקד "היחידה". לדבריו, מבצע התקפי רחב היקף, שעלול לגבות את חיי מאות חיילים, נתפס כחלק בלתי-נמנע מהלחימה. מנגד, במבצעים מיוחדים, גם בזמן מלחמה, האחריות הברורה לנפגעים היא על הדרג שיזם את המבצע.

במלחמת לבנון הראשונה למשל, יועד גדוד מחטיבת מילואים מובחרת לנחות ממסוקים בכביש ביירות-דמשק, במטרה למנוע את נסיגת אש"ף לסוריה ולנתק את הבירה הלבנונית מכוחות סיוע. בפרוץ המלחמה בוטלה התכנית והחטיבה כולה נעה בשיירת רכבים בפקקים הארוכים ללבנון. אף שלחמה היטב מימשה מעט ממה שתוכנן. גם ב"צוק איתן" פעלו היחידות המובחרות, ובהן גם אגוז, דובדבן ורימון, בהתאם לתפיסה זו ונכנסו דרך הגדר לעבר עזה, כאילו היו אחרון גדודי החי"ר. ככלל, היו במלחמה בעזה מעט מבצעים מיוחדים. המבצע היחיד שנחשף היה פשיטת שייטת 13 בחוף סודנייה למניעת שיגור רקטות ממתחם מסוים. המבצע, שבמהלכו נפצעו ארבעה לוחמים ונהרגו 15 מחבלים, נחשב מוצלח. 

מפקד חטיבת הקומדנו, אל"מ דוד זיני, בטקס ההקמה בגלבוע.

מפקד חטיבת הקומנדו, אל"מ דוד זיני, בטקס ההקמה בגלבוע.

על החטיבה החדשה עתיד לפקד אל"מ דוד זיני, יוצא סיירת מטכ"ל, שעשה את מרבית שירותו בחטיבת גולני ופיקד בין היתר על גדוד 51 ויחידת אגוז. זיני נחשב במשך השנים לקצין נחוש וקשוח, שהצטיין במיוחד בלחימה ברצועת עזה. האתגר שיעמוד לפתחו מורכב במיוחד. מדובר בארבע יחידות שונות מאוד. צבע הכומתה, המורשת והשיוך החטיבתי הם הבדלים בטלים בשישים. ליבת האתגר תהיה ביכולת לאגד יחידות מובחרות שאין להן מן המשותף ולכל אחת מהן ייעוד ויכולות, שאינם בהכרח קשורים לאחרות, לכדי אגד בעל תפיסת הפעלה אחודה ומשולבת. אם יצליח תהווה החטיבה מכפיל כוח בקרב היבשתי. אז יעמוד האתגר לפתח המטה הכללי שיצטרך להפעיל אותה.

אובמה מעדיף שדאעש תחכה לינואר 2017\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנשיא אובמה מתנגד לשליחת כוחות כנגד דאעש, למרות שבמשרד ההגנה כבר שוקלים זאת. לנשיא מגוון שיקולים ותקווה אחת – לדחות את הטיפול בבעיה לינאר 2017.

הממשל האמריקני שוקל באחרונה שליחת כוחות קרקעיים ללחימה כנגד דאעש. הנשיא אובמה טרם אישר זאת ונראה כי הוא מתקשה לוותר על אסטרטגיית ההתשה באמצעות מערכה אווירית בה דגל עד כה. הדבר נובע הן מכך שאובמה נבחר על מצע שכלל צימצום מעורבותה הקרקעית של ארצות הברית בלחימה במזרח התיכון, והן משום שהוא מאמין באסטרטגיה הגורסת כי עריפת ראש הנחש היא הפתרון האפקטיבי ביותר. הסיבה לכך היא ככל הנראה ניסיונו המוצלח יותר אל מול אל-קאעדה.

אובמה והסיכול הממוקד

964212[1]

הספר "בן לאדן – החיסול" מאת מרק בודן.

הספר "בן לאדן – החיסול" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, שנת 2012), מאת העיתונאי מרק בודן (מחבר "התרסקות במוגדישו" ו"'אורחיו' של האייתוללה") מספק צוהר לאופן שבו תופס הנשיא אובמה את הלחימה בג'יהאד העולמי. הוא עושה כן באמצעות תיאור השתלשלות האירועים שהובילה למבצע "חנית נפטון", במהלכו, ב-2 במאי 2011, פשטו באישון לילה לוחמי הקומנדו הימי האמריקני על מתחם מגורים באבּוֹטאבּאד שבפקיסטן, והרגו את אוסאמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעדה ואדריכל פיגועי 11 בספטמבר 2001, לאחר מצוד שארך כעשר שנים.

mcraven_H8AGM_40597

אדמירל מקרייבן, מפקד JSOC ויוצא הקומנדו הימי.

בודן ערך תחקיר מעמיק וקיים ראיונות עם מקורות מוסמכים ושותפי סוד: הנשיא אובמה, בכירים בסי-איי-אי ובפנטגון, מפקדים בכוחות המיוחדים המשולבים של ארצות הברית ולוחמי "אריות הים" שהשתתפו בפשיטה. מצד שני, תיאוריו מזכירים יותר פרק בסדרה "הבית הלבן" מאשר את ספריו הקודמים. בודן מספר את הסיפור דרך שתי נקודות מבט עיקריות. נקודת המבט הראשונה היא של אדמירל ויליאם מקרייבן, ראש פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים של ארצות הברית (JSOC), תיכנן ופיקד עליו. מקרייבן, "קצין יחידת העילית "אריות הים"" (עמוד 23), התאמן "לקראת משימות נועזות במשך כל חייו הבוגרים" (עמוד 24) ולחם במלחמת המפרץ. בטרם בחירתו של אובמה לנשיאות שימש מקרייבן כסגנו של מפקד JSOC, הגנרל סטנלי מקריסטל, יוצא הריינג'רס והכוחות המיוחדים של צבא היבשה, בלחימה בעיראק. שם, "צוותי JSOC בפיקודו של מקריסטל החלו ב-2007 וב-2008 לפרק רשתות טרור בקצב הולך וגובר ולמוטט אותן, עוד לפני שאלה הבינו מה קורה" (עמוד 112).

נקודת המבט השנייה היא של הנשיא ברק אובמה. למרות שנתפס לעיתים כהססן בהפעלת כוח, בין היתר כתוצאה מן המחיר בחיי חיילים בלחימה במרג'ה שבאפגניסטן שנה קודם לכן, אובמה מצטייר בספר כאסטרטג זהיר שמכיר במגבלות הכוח ומוכן להפעילו רק כשהדבר דרוש. בממשל של אובמה הפנימו את הישגי ה-JSOC והבינו כי הפגיעה בפעילים בכירים משפיעה על כלל הארגון. הגישה ללחימה באל-קאעדה השתנתה – יותר סיכולים ממוקדים ופחות "מגפיים על הקרקע". אובמה עצמו הורה להגביר את ההתנקשויות באמצעות מל"טים ברחבי המזרח התיכון, בין היתר בפקיסטן ובתימן.

הנשיא אובמה וצוותו בחדר מצב בבית הלבן במהלך הפשיטה על המתחם באבוטבאד.

הנשיא אובמה וצוותו בחדר מצב בבית הלבן במהלך הפשיטה על המתחם באבוטבאד.

ככוח המבצע בחר מקרייבן ב"צוות 6" של הקומנדו הימי האמריקני (SEAL Team Six), יחידת העילית של הצי ללוחמה בטרור, הן מתוך נאמנות ליחידה בה צמח (בעניין הזה כמעט כל הצבאות דומים) והן משום ש"כוח דלתא", היחידה המקבילה של צבא היבשה, "תפסו קו" באפגניסטן ו"אריות הים" היו פנויים. בודן מתאר בספרו את הדילמות שעמדו לפתחו של הנשיא ואת התהליך המרתק והסבוך של קבלת ההחלטה על הפשיטה. בראיון לספר ציין אובמה כי נשען על האדמירל מ"אריות הים" כשקיבל את ההחלטה, "מקרייבן – יש בו משהו שנוסך ביטחון. ואני לחצתי אותו אל הקיר". (עמוד 201). מנגד, בעוד מקרייבן ראה את הדברים כשאלה של יכולת, נדרש אובמה לפרספקטיבה רחבה יותר בין היתר משום שארצות הברית עמדה להפר את ריבונותה של מדינה ידידותית. למרות זאת הודיע הנשיא כי "יש אור ירוק" (עמוד 202).

אתרי הפיגועים

הלוחמים בפשיטה, כפי שהוצגה בסרט ההוליוודי "כוננות עם שחר", 2012.

הלוחמים הוטסו מאפגניסטן לפקיסטן במסוקי בלק-הוק (שעל-פי מספר פרסומים היו מדגם חדיש ו"חמקני"). במהלך הנחיתה ביעד התרסק אחד המסוקים בחצר המתחם (והושמד בטרם פינוי הכוחות). בחמ"ל הפיקוד באפגניסטן דיווח מקרייבן שאנשיו "מוכנים למקרה כזה והם יתמודדו איתו" (עמוד 218). לוחמי הקומנדו הימי נעו בזריזות לעבר הבתים במתחם. כוח אחד התגבר במהירות על ההתנגדות המועטה מצד חלק קטן מן השוהים במתחם והרגו שני גברים ושתי נשים בקרב יריות. כוח נוסף נע לבית שהוגדר כיעד העיקרי. שלושה מן הלוחמים החלו לטפס במדרגות לקומה העליונה כשנתקלו בבן לאדן. "לפחות אחד הלוחמים ירה בו. האיש נסוג במהירות לתוך חדר השינה, והלוחמים בעקבותיו. בחדר השינה הם מצאו שתי נשים שרכנו מעל בן לאדן, אשר נפצע אנושות לאחר שנורה בראשו. הלוחם הראשון הדף את שתי הנשים מדרכו ושני האחרים נעמדו מעל בן לאדן וירו כמה פעמים נוספות בחזהו" (עמוד 221).

הנשיא אובמה והאדמירל מקרייבן בפגישה לאחר הפשיטה.

הנשיא אובמה והאדמירל מקרייבן בפגישה לאחר הפשיטה.

מיד לאחר מכן התפנו הלוחמים במסוקים לעבר אפגניסטן (ללא נפגעים). לאחר תשאול הלוחמים דיווח מקרייבן לנשיא כי בן לאדן נהרג. ""בלי דנ"א אני לא יכול להגיד לך שאני בטוח במאה אחוז," אמר האדמירל. "אבל אני די בטוח, קיבינימט"" (עמוד 226). במפגש עם הלוחמים בשובם מן המבצע אמר הנשיא אובמה ללוחמי הקומנדו הימי, "קיבלתי את ההחלטה שקיבלתי כי היה לי ביטחון של מאה אחוז ביכולת שלכם" (עמוד 250).

מה שעבד מול אל-קאעדה לא בהכרח מתאים מול דאעש.

מל"ט מסוג פרדטור, שהופעל רבות במבצעי סיכול ממוקדים כנגד אלקאעדה

מל"ט מסוג פרדטור, שהופעל רבות במבצעי סיכול ממוקדים כנגד אל-קאעדה.

אולם מוצלחת ככל שהתגלתה חלופת הסיכולים הממוקדים על פני המערכה הקרקעית כנגד אל-קאעדה אין בה בכדי ללמד כי היא (ומערכה האווירית) מתאימה כנגד המדינה האסאלמית. הסיבה לכך נובעת מכך שהיא משחקת על כל המגרש, הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי. בחינה צרה של המערכות שניהלה ישראל באחרונה אל מול הארגונים ההיברדיים חמאס וחזבאללה מלמדת כי נדרשה מעורבות של כוחות קרקעיים במטרה להשיג פגיעה משמעותית בארגון. בשל כך תקיפות אוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולנצח בלחימה הקרקעית.

דומה כי נדרש מהלך רב ממדי, הכולל שליחת "מגפיים על הקרקע" (יחידות רגלים וכוחות מיוחדים) ללחימה בעיראק כשבמקביל יפעלו נגדו ארגוני מודיעין ומשטרה ברחבי העולם במבצעי סיכול (בדומה לאלו שמבצע השב"כ בישראל). חרף נאומו התקיף של נשיא צרפת לאחר הפיגועים בפריז סביר הרבה יותר שצרפת תנהל את המלחמה ב"שלט רחוק" מאשר שתחייב את כוחותיה למערכה ארוכה ומדממת במזרח התיכון. הדבר נכון גם לשאר מדינות מערב אירופה. הדגש ששם אובמה במסיבת העיתונאים על החשיבה בטרם הפעולה, בין היתר על המצב שתיצור זו בעיראק, חשוב אף הוא. לו הממשל הקודם היה מקדיש לסוגיה את התשומות הראויות עיראק היתה נראית אחרת. אבל זו כמובן רק השערה. כך או כך, נראה שללא מוכנות מצד אירופה להתחייב לאסטרטגיה אגרסיבית יותר כנגד דאעש גם אובמה יבחר שלא לסכן את כוחותיו במערכה שכזו, כשהוא מקווה לדחות את הבעיה עד לאחרי ינואר 2017. אז זו כבר תהיה הבעיה של נשיא (או נשיאה) אחר. לא בטוח שהבחירה בידו.