- פורסם ב "פייסבוק"
- 3 במרץ 2023
במקור לא תכננתי לפרסם את זה אבל כמה אנשים אמרו לי שכדאי אז הנה:
השבוע סיימתי שבוע מילואים בצאלים. כן כן הייתי אחד מאלה. יש מקרים שאפילו החולות של צאלים הם אסקפיזם מבורך מאירועים, על משקל באין חופי סיני נסתפק בדיונות של צאלים בשביל לברוח מהפושים, המבזקים והדיווחים.
במילואים פוגשים את האנשים הכי טובים במדינה. זה נשמע כמו קלישאה אבל זה לא. זה אפילו לא תופס את אפס קצהו של העניין. ויש הרבה ביחד. ביחד שמאפשר גם להשיג דברים שנראים בלתי אפשריים, גם ליהנות מלא וגם להתווכח ברצינות ולהישאר ביחד.
הוויכוח הציבורי היה מאוד נוכח. ואתה שומע דברים. דברים שגורמים לאוזניים שלך לבעור, דברים שגורמים לך לחשוב ולהבין את הצד השני. האמת, פחות השמעתי הפעם. אולי בגלל התפקיד אולי מסיבות אחרות. אבל בסוף כשתקועים מבחירה ביחד בחולות של צאלים, גם מקשיבים באמת ולא רק משמיעים.
קבוצה לא גדולה במיוחד, לא זוהרת, תמיד על אותן גבעות – רק בכל פעם פחות אנשים. לא בטוח שזה בגלל המצב. יש מצב שזה בגלל שהשתנינו כחברה ושירות מילואים נתפס בה (בטעות) כמשהו פחות חשוב. אבל דווקא בגלל שאנחנו הופכים דומים קצת לסיסמת הגיוס של המארינס: המעטים והגאים, זה נהיה חשוב כל כך לבוא. אין מישהו אחר.
התחלף לנו מג"ד השבוע. המג"ד החדש (גילוי נאות, חבר קרוב מאוד) דיבר על השרשרת. על סבו וסבתו שעלו לארץ והקימו קיבוץ לפני קום המדינה ועל סבו וסבתו שעלו ארצה כניצולי שואה. על דודו שנפל כמפקד טנק בחווה הסינית, על אביו ששירת בגדוד, על נופלי הגדוד, על מי ששירתו בגדוד לפנינו. "את הדרך שלהם", אמר, "אנחנו ממשיכים".
וזה נכון. הרי לכולנו יש כאלו סבים וסבתות, חברים ובני משפחה שהחלו בדרך, חלקם אף נפלו במאבק להמשיך אותה. עכשיו זה תורנו.
אם לא נהיה שם, לא יהיו שם אחרים במקומנו. זה שלנו לשמור על זה ועל הביחד.
אבל בכל מקרה אני מתפזר. האמת שרציתי בעיקר לספר על הלביאה שהשארתי בבית. שותפה ובת זוג שעשתה מילואים קשים יותר כשאני הלכתי לשחק בארגז החול של צאלים ועל זה שאיכשהו הספקתי (שום נס לא קרה פה. ליאור החזיקה אותן ערות במיוחד) והצלחתי לחבק ולנשק את הבנות שלי לפני שנרדמו. ואין על התחושה הזו בעולם. הידיעה שעשית משהו בעל ערך. שנחשב. אפילו שזה רק עוד שבוע בארגז החול של צאלים.
סליחה שחפרתי. רציתי רק לומר שמילואים זה חשוב. וכשחוזרים מזה לחיבוק בבית מבינים גם למה.
על הכוונת 
חיבוק גם מחברים נוספים המאמינים שהביחד הוא יותר מכל חלקיו.הצורך לשמור על הביחד רק הוא יבטיח את עתידה של מדינת ישראל.
מי יתן וירבו כמוך
לפני שלושה ימים קיבלנו צו 8 לתעסוקה מבצעית בבנימין. תהיתי מה אעשה עם זה בימים שקדמו, אך ברגע שראיתי את הזימון בטלפון האינסטינקט הראשון היה לשמוח ולהבין שאין מצב בעולם שלא אגיע. הטור הזה די תמצת את ה"למה". תודה ושבוע טוב!
ישנם חכמולוגים רבים שחושבים כי מי שמשרת בצבא ומי שעושה מילואים הוא פראייר.
האמת היא זאת:
מי שלא משרת, פראייר.
אשריך שזכית.
תודה על השרות שלכם למעננו,למען עם ישראל
תבורכו והשם יצליח דרככם לטובה
בשורות טובות וחיבוק חם ואוהב
ישראל ט.