"תגיד, שקדי, כמה זמן אתם בתוך הטילים?" | מאת גל פרל פינקל

האוטוביוגרפיה שכתב מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף אליעזר שקדי, מרתקת. בכל סיפור בספר היה מסר חזק שאותו ביקש להעביר לקוראים. חבל שבדרך הוא לא הצליח להימלט מהמלכודת שבה נפלו לא מעט מפקדים בכירים שכתבו על שירותם הצבאי.

• פורסם באתר "סימניה"
• 9 באוגוסט 2021

יש כל מיני דרכים שבהן נוקטים מפקדים בכירים בבואם לכתוב את זיכרונותיהם. ישנה הדרך שבה מתאר המחבר את חייו, דרך תחנות ילדותו, גיוסו הכשרתו וכל תפקיד ותפקיד בו שירת. דרך אחרת היא לתאר בתמצות מירבי את השירות הצבאי הזניח ולהתמקד במלחמה, קרב או אירוע שהיו משמעותיים במיוחד.

בספרו "למה מי זה מייקל?!" (הוצאת ידיעות ספרים,2021) נקט מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל.) אליעזר שקדי, בדרך שונה, ולא שגרתית. הספר הוא אסופת סיפורים קצרים, לא בהכרח עוקבים, מחייו (שהטובים שבהם הם אלה העוסקים באביו, ניצול השואה והמחנך), שבסופם שזר לקח, או תובנה מסוימת שלמד מן האירוע המדובר.

במלחמת לבנון הראשונה הוא היה מוביל מבצעי בטייסת 117, טייסת מטוסי F16, שהוזנק כחלק מרביעיית מטוסים לקרב אוויר מעל בקעת הלבנון. "ניהלנו קרב אוויר קצר של פחות מדקה מול מטוסי מיג 23 סוריים, שבסופו יריתי טילים על שניים מהם. איתן, סטיבה, שהיה מספר שתיים במבנה, ירה גם הוא טיל על אחד מהמטוסים. הטילים פגעו ושני המטוסים הופלו" (עמוד 143), כתב. למרות שהיה מדובר בטייסי אויב, הוא רצה שלפחות אחד מהם יצנח בשלום.

בסיפור אחר תיאר שקדי כיצד בראשית שנות התשעים כמפקד טייסת פיקד על רביעיית מטוסי קרב שתקפה יעדי חיזבאללה סמוך לעיירה ג'נתא שבלבנון, סמוך לגבול עם סוריה. "הגענו למטרה, ביצענו יעף, תקפנו ויצאנו" (עמוד 102). אף שנאמר לו בבירור כי בשום תנאי אין לבצע יעף הפצצה חוזר על היעדים, החליט שקדי לאשר לאחד מפקודיו, שבשל תקלה לא הצליח להטיל את החימוש ממטוסו לבצע יעד כזה. מפקד החיל גיבה את שקדי בשם העיקרון שמוביל המבנה הוא "מפקד חיל האוויר בשטח" (עמוד 102).

עבר זמן ושקדי, עתה ראש מחלקת המבצעים בחיל, נקרא להציג תקיפה דומה לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. תיאור המפגש עם רבין, שהצטייר כיסודי, דקדקן, ויורד לפרטים, מרתק. אמנם רבין היה איש צבא בכל רמ"ח אבריו ורמטכ"ל, אך את שירותו עשה בפלמ"ח ובפיקוד על כוחות היבשה.

"תגיד, שקדי, כמה זמן אתם בתוך הטילים?" (עמוד 105), שאל רבין. כלומר, כמה זמן מתוך המשימה יהיו מטוסי הקרב נתונים לאיום טילי נ"מ. מהשאלה כאן ניתן לראות אדם שהבין באופן עמוק ומלא את המשימה שנדרש לאשר. ראש הממשלה אישר את המשימה, אך אסר לבצע יעף תקיפה נוסף.

אז הבין שקדי מדוע נאסר עליו בשעתו לבצע יעף תקיפה שני. "לנגד עיניו של ראש הממשלה עומדים כל השיקולים והמשמעויות: חשיבות התקיפה מצד אחד, והסכנה שדברים ישתבשו ושאיש צוות אוויר ייהרג או ייפול בשבי החיזבאללה מן הצד האחר" (עמוד 105). בקיצור, ראש הממשלה רואה את התמונה הרחבה, בעוד שהתמונה שלנגד עיניו היא לא פעם צרה בהרבה.

לתכנן ולבצע פעולה כמו קרב אוויר

במלחמת לבנון השנייה פיקד שקדי, בין היתר, על מבצע "חד וחלק". במהלך המלחמה, כתב, חשב "שלמבצע קומנדו בעומק השטח שבשליטת חיזבאללה יכולה להיות השפעה לא מבוטלת. תחשבו מה זה עושה לאנשי חיזבאללה שנלחמים בחזית ומבינים שפשטו להם על הבית, בעורף, במקום הכי מוגן בעולם" (עמוד 199). היעדים שנבחרו היו בית החולים "דאר אל חיכמה" ששימש את כוחות חיזבאללה ושכונת שייח חביב בעיירה בעלבכ, שבה מתגוררים פעילים בארגון.

אף שזה היה חסר תקדים, כתב, "הצעתי לרמטכ"ל דן חלוץ שחיל האוויר יתכנן את המבצע ויפקד עליו" (עמוד 199). הרמטכ"ל קיבל את הצעתו והטיל עליו את הפיקוד. בין מתכנני המבצע, ציין, היה גם "תת־אלוף טל רוסו (לימים אלוף), מומחה בתחום הקומנדו, שהרמטכ"ל הטיל עליו לרכז את המבצעים המיוחדים במלחמה" (עמוד 200). רוסו, יוצא יחידת שלדג, שימש כסגן מפקד סיירת מטכ"ל ופיקד על מגלן, התמחה בדיוק במבצעי פשיטה כגון זה.

מפקד הכוח הפושט היה "אלוף־משנה ניצן אלון, שהיה בעברו מפקד סיירת מטכ"ל" (עמוד 200). הכוח כלל את "שלדג – יחידת הקומנדו של חיל האוויר, בפיקודו של איתי יהודאי" (עמוד 200), ואת כוח "סיירת מטכ"ל – יחידת הקומנדו של אגף המודיעין, בפיקודו של עודד ראור" (עמוד 200). שקדי ציין כי הדגש המקצועי המרכזי שלו "היה לתכנן ולבצע את הפעולה כמו קרב אוויר, ללא פשרות: הגעה לשטח, ביצוע המשימה בצורה תכליתית ואגרסיבית וניתוק מגע במהירות" (עמוד 201).

למרות שהוא טמן בחובו סיכון גבוה ופוטנציאל הסתבכות לא־מבוטל, "המבצע הסתיים בהצלחה וללא נפגעים שלנו. תוצאותיו היו פגיעה במחבלים, לקיחת שבויים, השמדה ואיסוף של אמצעי לחימה והבאת מידע מודיעיני. והכול הודות ללוחמים מעולים ובזכות תכנון והובלה נכונים ושילוב מרשים בין כוחות הקרקעיים והאוויריים" (עמוד 201). הכוחות הרגו 19 פעילי חיזבאללה בעומק לבנון, והפשיטה חייבה את הארגון, ארגון שמשאבי כוח האדם שלו מוגבלים, לתגבר את יחידותיו האמונות על הגנת בקעת לבנון.

בשלהי שנת 2005 חש שקדי כי אלוף פיקוד הדרום דאז, יואב גלנט, יוצא שייטת 13 שגם פיקד על היחידה, מתוסכל מרמת היכולות שברשות הפיקוד למערכה כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה. "גלנט, לוחם אמיץ ומפקד נחוש, רצה להוביל את הלחימה בדרום, ובצדק" (עמוד 172).

שקדי הציע לאפשר לו ולאנשיו בפיקוד גישה לתפיסות ולמערכות החיל כדי שיוכלו להטמיע אותן בפיקוד הדרום. "גלנט אימץ את תפיסת ההפעלה הזו באופן מלא עם ההתאמות הנדרשות" (עמוד 173). שם, ציין, נזרעו הזרעים ל"עופות דורסים", תכנית תקיפה מסיבית של יעדי מחבלים ברצועה. "מהלך הפתיחה של "עופות דורסים" ביום הראשון של מבצע עופרת יצוקה, בהובלתם של מפקד חיל האוויר, האלוף עידו נחושתן, ושל האלוף גלנט, הצליח מאוד וגרם לפגיעות קשות במחבלים ולנזק משמעותי לחמאס תוך פרק זמן קצר" (עמוד 174).

בהתייחס לתקיפת הכור הסורי בשנת 2007, אולי הדרמטי במבצעי החיל שעליהם פיקד, ציין שקדי עד כמה היה מוחשי היה הסיכון שבפריצת "מלחמה כוללת עם סוריה, כתגובה להשמדת הכור" (עמוד 451), ולצדו היתה "ההבנה שאם תפרוץ מלחמה, עיקר הנטל בשלב הראשון יהיה על חיל האוויר עד שצה"ל ישלים את היערכותו" (עמוד 451).

שקדי תיאר את ההכנות שביצע החיל, ובכלל זה התכנון, ואימוני הטייסות שעליהן הוטלה המשימה. זכור לו במיוחד "המודל המבצעי בבור של חיל האוויר שאליו הזמנתי את הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ואת השיחה שלנו מלב אל לב" (עמוד 452) ולאחר שהתקבלה ההחלטה על השמדת הכור "את הפיקוד על המבצע מתא הפיקוד והשליטה בבור של חיל האוויר, כשבחדר אחר, מחוץ לתא, יושבים ראש הממשלה, שר הביטחון, שרת החוץ, הרמטכ"ל, ראש המוסד ובכירים נוספים" (עמוד 453). רגע השיא, סיכם, היה הרגע "שבו שמענו את מילת הדיווח "אריזונה" שמשמעותה שהכור הושמד" (עמוד 453).

"כמה טוב הייתי"

שקדי הוא מספר בחסד. ומכלל הסיפורים שבחר לספר יש מה ללמוד, ומה לקחת הלאה. מנגד, שקדי בספרו לא הצליח להימלט מהמלכודת שבה נפלו לא מעט מפקדים בכירים בספרי הזיכרונות שכתבו על שירותם הצבאי.

ספרים אלו ניתן לסווג בחתך גורף לשלוש קטגוריות. הראשונה, היא "תמיד צדקתי" (ספרו הנהדר של אלוף מיל. וח"כ אלעזר שטרן למשל הוא כזה, וכך גם הספר שכתב אלוף מיל. עמוס גלעד).

הקטגוריה השנייה, שאליה שייך ספרו של שקדי, היא, כמאמר מפקד בכיר בצה"ל, קטגוריית "כמה טוב הייתי". שקדי היה מפקד זוטר ובכיר טוב מאוד אבל מהספר עולה בדיוק זה. הכישלונות שמוזכרים זניחים, ואינם פוגמים בתחושת הקורא שהאיש מצוין, מצוין.

כך למשל, העובדה שהחיל בפיקודו לא הצטיין, בלשון המעטה, במתן סיוע לכוחות היבשה (והשתפר בכך, בהובלתו, לאחר המלחמה) ובפגיעה ברקטות קצרות הטווח במלחמת לבנון השנייה, אינה מוזכרת. גם האינטראקציה של המחבר עם אישים בכירים שהיו, בהכרח, חלק ממסלול שירותו כמו הרמטכ"לים מופז, יעלון ואשכנזי נעדרה מדפי הספר.

את הספרים שנופלים תחת אחת משתי הקטגוריות אלו מומלץ לקרוא בזהירות ועם "קורטוב של מלח". הקטגוריה השלישית היא זו של ספרים שהמחבר תיאר בהם את האירועים כהווייתם, פחות או יותר (הספרים שכתבו אלוף מיל. גיורא איילנד והגנרל ויליאם סלים למשל, הם כאלה). למרות זאת, מדובר בספר מרתק לקריאה עם מסרים חשובים.

כשפרש שקדי, בן לניצולי שואה, מצה"ל במאי 2008 הוא חילק למאות קצינים את תמונת המטס שביצעו שלושה מטוסי קרב מסוג F15 מעל אושוויץ ועליה ההקדשה: "חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ, בשם מדינת ישראל והעם היהודי. לזכור, ולא לשכוח, לסמוך רק על עצמנו" (עמוד 89).

במציאות הכפר הגלובלי אסטרטגיית "עם לבדד ישכון", אינה מתאימה, אך לצד הצורך בבריתות ושותפים לפתרון אתגרים, הלקח העיקרי שיש ללמוד מתקיפת הכור הסורי ומהספר כולו הוא המסר הזה. כי יהיו וישנם איומים נוספים.