התא"ל שדחק את הרמטכ"ל לפינה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בהחלטתו של תא"ל רפי מילוא, קצין מעוטר ורב־זכויות, מניחה לפתחו של הרמטכ"ל כוכבי דילמה מורכבת. צה"ל זקוק למפקדים כמו מילוא, אך אם ימצא הרמטכ"ל דרך להשאירו, יצטייר כמי שכופפו את ידו. אם לא, יצטייר כמי שאינו מצליח להשאיר בצבא קצינים לוחמניים. כך או כך ההדרכה בצה"ל תישאר מוזנחת.

בסוף השבוע האחרון פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי תא"ל רפי מלוא, מפקד המכללה הבין־זרועית לפיקוד ומטה (פו"ם), החליט לפרוש מצה"ל. באוגוסט האחרון פורסם כי בעת שפיקד על אוגדת הגליל במבצע "מגן צפוני", להשמדת מנהרות החדירה של חזבאללה לגליל, הוביל מילוא סיור של כוח קטן באחת ממנהרות החדירה עד לקצה הצפוני שלה, מאות מטרים בשטח לבנון.

מילוא יזם את הסיור מבלי שטרח לאשר זאת מראש עם מפקדיו ומבלי שנעשו כלל התיאומים הנדרשים, בכדי שיינתן לכוח סיוע וחיפוי נאותים. למחרת הסיור עדכן את אלוף הפיקוד, אמיר ברעם, שבתורו עדכן את הרמטכ"ל, אביב כוכבי. בבירור שנערך לו הודה מילוא שטעה, אך הוסיף שהוא "מפקד לוחם. לא יכול להיות שאני לא אכנס לראות את המנהרה עד סופה".

אפשר להבין אותו. בספרו "סקיפיו הגדול מנפוליון" (הוצאת מערכות, 1964) שיבח התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל הנרי לידל-הארט, את נטייתו של המצביא הרומאי פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס שלחם נגד מפקד צבא קרתגו, חניבעל, להימצא קרוב ללחימה כדי להתרשם ממנה מכלי ראשון.

לידל-הארט, שלחם כמפקד מחלקת רגלים במלחמת העולם הראשונה, כתב כי "במלחמה בת-זמננו אין לך דבר שנמצא לרועץ להשגת תוצאות מכריעות כהעדר תצפיתו ופיקוחו של המפקד עצמו" (עמוד 32). הרמטכ"ל, כך נראה, היה קשוב לכך והחליט שהעונש יהיה נזיפה ועיכוב דרגה בן שנה אחת.

מפקד לוחם

קביעתו של מילוא כי הוא מפקד לוחם היא בבחינת אנדרסטייטמנט. הוא עשה מסלול שירות ארוך ובהצטיינות בשייטת 13 לצד גיחות לצבא היבשה, שם עבר לחטיבת גולני ופיקד על הסיירת החטיבתית באינתיפאדה השנייה (שם זכורה במיוחד הפשיטה שהוביל בג'נין לחיסול איאד סוואלחה, ראש הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלמי בשומרון, שהיה אחראי לרצח עשרות ישראלים, שהסתיימה בקרב מטווחים קרובים בדירת המסתור של סוואלחה) ועל גדוד.

לאחר מכן שב לשייטת כמפקד פלגת הלוחמים ועוטר בצל"ש אלוף (השני שלו, את הראשון קיבל כמג"ד) על האופן שבו פיקד על פשיטת השייטת בצור במלחמת לבנון השנייה. בהמשך פיקד על חטיבת מילואים וחטיבה מרחבית, על שייטת 13 ועל האוגדות אדום והגליל.

חבריו של מילוא סיפרו בתקשורת שהוא נפגע מכך שלמד על העונש דרך התקשורת, וחש כי נענש באופן לא מידתי. למעשה, אמרו, מילוא יגיע למטה הכללי כאלוף רק בגיל 51, המאוחר יחסית למי שרואה עצמו מיועד להגיע לקצה הפירמידה.

בהחלטתו לפרוש הציב התא"ל את הרמטכ"ל בסיטואציה לא נוחה, ודומה שכל החלטה שיקבל תוציא אותו רע. אם ימצא דרך לרצות את מילוא ולהשאירו (באמצעות הבטחת קידום כזו או אחרת) אז יצטייר כמי שכופפו את ידו, ואם לאו, יצטייר כמי שאינו מצליח להשאיר בצבא קצינים לוחמניים שמאתגרים את הפיקוד הבכיר. 

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לכוכבי. ביולי האחרון, לאחר פרסום התחקיר אודות כישלון המבצע המיוחד בעזה בנובמבר 2018, החליט מפקד מערך המבצעים המיוחדים (המ"מ), תא"ל ג', יוצא שלדג שפיקד קודם על סיירת מטכ"ל, לפרוש לאחר שנודע לו מפרסומים בתקשורת שהרמטכ"ל פנה לאחד מקודמיו בתפקיד שפרש, תא"ל (מיל.) א', וביקש ממנו לשוב לצבא ולהחליפו. לא חשוב איך תיפטר הפרשה הנוכחית, מהתקלה החוזרת הזו יש להיפטר, לאלתר. 

כתב אתר "מאקו", שי לוי, צייץ בטוויטר כי אוי לו לצה"ל אם פרישה של קצין, טוב ככל שיהיה, היא בבחינת "טלטלה". הוא כמובן צודק. מילוא הוא כאמור, קצין מצוין, ויהיה טוב לצה"ל אם יצליח הרמטכ"ל לשכנעו להישאר, אבל כדאי לא לאבד פרופורציות. 

מוטב גם לא לקשור בין מילוא לקצינים אחרים בדרגת תא"ל שפרשו מצה"ל על רקע עבירות משמעת כאלה ואחרות, למרות שהצטיינו בשדה הקרב, כמו התא"לים מחטיבת גולני שמואל זכאי ומשה "צ'יקו" תמיר (שפיקד על מילוא בגולני), ועימאד פארס מגבעתי. הדברים אינם דומים.

אם מילוא ואנשיו היו נפגעים בסיור וחמור מכך, היה הדבר מהווה את הנפץ שהיה הופך את המתיחות בין ישראל לחזבאללה לכדי עימות צבאי, שממנו בדיוק ביקשה ישראל להימנע. הטענה שנשמעה לפיה לו היה מבקש אישור היה נאסר עליו לצאת לסיור, יש בה ממש, אך היא אינה פוטרת אותו מכך. 

הצלע המוזנחת של התפקידים הצבאיים

בספרו, "המגש והכסף" ( כנרת זמורה-ביתן, 2003), מתח הפרשן הצבאי (ולימים הח"כ) עפר שלח ביקורת על היעדר תהליכי פיתוח והכשרה נאותים לפיקוד הבכיר של צה"ל. אילוצי הבט"ש והעובדה שצה"ל ממעט בתרגילים רחבי היקף, כתב, גורמים לכך שחלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע "דרך הרגליים" והניסיון.

שלח, מ"פ צנחנים במילואים לשעבר, כתב שבפועל, בגלל שמה שקובע הוא "מבחן התוצאה, האוגדונר שהצטיין כמ"כ כפול מאה, בזירות הבט"ש של לבנון והשטחים, מתקדם במהירות ומבלי להתעכב על הכשרה נוספת. כך הגיע ארז גרשטיין לדרגת תא"ל בגיל 34, משום שגילה אומץ לב ומנהיגות בעשרות קרבות כיתתיים בלבנון, כך התקדם בני גנץ לפיקוד הצפון, ויורשו באיו"ש יצחק גרשון (ג'רי) רץ באותו מסלול. אין הכוונה, כמובן, לזלזל בתכונות שגילו או בהצלחתם בתפקידיהם הקודמים. אבל יש חוסר מקצועיות מובהק במעבר המהיר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים ביותר" (עמוד 89).

את תוצאותיה של ההכשרה הלקויה הזו (והיעדרה), ניתן היה לראות במלחמת לבנון השנייה. אמנם צה"ל השתפר מאז, אבל בספר כלל שלח הערה חשובה על הנדבך השלישי של התפקידים הצבאיים (לצד פיקוד ומטה), ההדרכה.

זולת הפיקוד על בה"ד 1, כתב, "ההדרכה נחשבת נחלתם של מי שמסלול הקידום הפיקודי שלהם חסום. ביום שבו ימונה מח"ט צנחנים, שסיים את תפקידו בהצלחה, לא למפקד אוגדה אלא למפקד פו"ם – ולא יסומן כמי שדרכו תמה – תעלה היוקרה הן של ההדרכה בבית הספר לפיקוד ומטה והן של ההשתתפות בקורס" (עמוד 88). שבע־עשרה שנים חלפו מאז והאבחנה של שלח עדיין בתוקף.

לרגע, אגב, הסתמן שיהיה שינוי. ב־2012 החליט הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, למנות את הרצי הלוי (לימים מפקד פיקוד הדרום) למפקד פו"ם. קודמו, תא"ל הראל כנפו, אמנם פיקד קודם לכן על גדוד 890 של הצנחנים בלבנון, על חטיבת שומרון ובית הספר למ"כים, אבל לפו"ם הגיע כתחנה אחרונה בשירות. הלוי, שפיקד על חטיבת הצנחנים במבצע "עופרת יצוקה" ובהמשך, בדומה למילוא, על אוגדת הגליל, היה מאלה שאמרו עליהם שיגיעו הכי רחוק שאפשר.

לכאורה, היה מי שהקשיב לעצתו של שלח, אבל בפועל כיהן הלוי בתפקידו חודשים ספורים, לא משהו שניתן לכנות כקדנציה, ונשלף משם לשמש כראש אמ"ן. מחליפו בפו"ם, רוני נומה, שכמוהו עשה את עיקר שירותו בצנחנים וביחידות מיוחדות ונחשב למסומן לפיקוד בכיר, הוקפץ גם הוא לאחר חודשים מעטים בכדי שיעמוד בראש מפקדת העומק. 

העברתם מן התפקיד לתפקידי פיקוד בכירים יותר אמנם העידה על איכותם הגבוהה כמפקדים אבל הפגינה זלזול בוטה בחשיבות המכללה לפיקוד ומטה. במינוי מילוא למפקד פו"ם נראה שהתגשמה סוף סוף ההמלצה ההיא. אבל גם הפעם הסטטיסטיקה, לפיה הפיקוד על המכללה לפיקוד ומטה היא תחנה שקצינים עוברים דרכה, בלי ממש להיות לעשות את התפקיד, ולחלופין מהווה תחנה האחרונה בשירות, נותרה בעינה. זה לא חייב להיות כך.

3 מחשבות על “התא"ל שדחק את הרמטכ"ל לפינה | מאת גל פרל פינקל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.