עיבוד חוויות קרב בכתיבה – איך כותבים מלחמה | מאת אביעד מנדלבאום

רשומה רגילה

בפייסבוק נפתחו לאחרונה מספר קבוצות שבהן משתפים חוויות לחימה מתקופות שכמו נשכחו מהזיכרון הקולקטיבי הלאומי. הן מהוות מרחב מוגן לשיתוף, ומאידך ממחישות את מגבלות "שיח הלוחמים" הישראלי. עיון בשלושה ספרים מצביע על גורם מלכד והוא "מרחב הבושה" – מרחב שעמותת "רסיסים" מנסה לצמצם.

לאחרונה אנו עדים לקבוצות שונות בפייסבוק שאומנם שונות בחברים המרכיבים אותם ובגילם, אך זהות במטרתן – שיתוף החוויות השונות מהשירות הצבאי לפי משימת הצבא במהלך שנים מסוימות בתקופות שמשום מה פחות תפשו מקום בזיכרון הקולקטיבי הישראלי בהשוואה למלחמות הגדולות של פעם. דוגמה בולטת היא קבוצת "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים" העוסקת כהגדרתה בתקופת השהייה ברצועת הביטחון בלבנון. קבוצה אחרת, באותו הקונספט, נתנה מענה לדור צעיר יותר "סיפורים מעזה – תקופת המוצבים והמבצעים". גל הקבוצות הזה נובע במידה לא מועטה מספרו של חיים הר-זהב, "לבנון: המלחמה האבודה", וליתר דיוק מתהליך כתיבתו.

בתאריך ה-16 במרץ היה אמור להיערך ערב בהנחייתי עם שלושה סופרים שכתבו חוויות לחימה, בהם הר-זהב. מטרת הערב, פרי יוזמתה של העמותה, הייתה לדבר עם היוצרים ולנתח באמצעותם את תהליך עיבוד חווית לחימה לתוך כתיבה ומכאן שם הערב "איך כותבים מלחמה". לצערי, הערב בוטל נוכח משבר הקורונה.

צריך לומר מראש, אני אינני איש טיפול וגם לא מבקר ספרות מקצועי, אך בעברי שירתי שירות קרבי ביחידת הפלחה"ן בחטיבת גבעתי ובעברי ידעתי אירועי לחימה, חלקם קשים. לימים, אחרי שנים בהם עיבדתי בעצמי את אשר עברתי הצטרפתי כפעיל לעמותת "רסיסים" ואני מתנדב בקבוצת "רצים עם רמי". כיום אני מחבר בוועד המנהל של עמותת "רסיסים", וכשנתבקשתי על ידי חבריי להנחות את הערב, כאחרון החיילים, התייצבתי.

בשורות הבאות אכתוב בקצרה אודות הספרים שעמדו להיות עיקר ולב ערב העיון, והם: "הנשמה ה-48" (הוצאת מערכות, 1981) מאת משה לוי ששירת בחיל הים ועל סיפונה של המשחתת "אילת"; השני "לבנון: המלחמה האבודה" (הוצאה עצמית, 2019) מאת חיים הר-זהב המתאר בצורת רשומון את ארבע השנים האחרונות לשהות צה"ל בארץ הארזים; והשלישי, "גם אני הייתי שם" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2019) מאת יהונתן הרבלין המספר את קורותיו לאחר השתתפותו בצוק איתן כלוחם בגדוד הסיור של חטיבת הנח"ל.

ספרו של משה לוי "הנשמה ה-48" הוא למעשה סיפור אהבה של מלח לספינתו – המשחתת "אילת", אך גם מצבת זיכרון הן ל-47 החללים שנספו במהלך טיבועה של המשחתת והן למשחתת עצמה, היא הנשמה ה-48. בספר, תיאר לוי כיצד בחר לשרת על סיפונה של אח"י אילת מבין "כל האחרות" (עמודים: 15-13), ואת קורותיו על הספינה, ובכלל זה את הווי הצוות, טקסי קבלה וחניכה, מסדרים והשגרה המבצעית. לוי משייט בשפה העברית בנינוחות וכותב בשפה "אריק איינשטיינית" שמעטים עוד דוברים אותה. כמי שאינו מכיר את חיל הים, היטיב לוי לתאר את החיל ואת החיים במשחתת, אך גם את חוסר האונים בטיבועה וההמתנה לחילוץ שבושש מלבוא.

בניגוד ללוי ולהרבלין שמספרים סיפור בגוף ראשון ונופחים חיים לא רק בחללים ובספינה אלא גם בקונטקסט ובהלך הרוח כברומן, ספרו של הר-זהב על "המלחמה האבודה" מסופר כרשומון אירועים שהתרחשו בלבנון בין השנים 2000-1996 ונכתב לאחר ראיונות עומק רבים עם אלו ששרתו בלבנון. ברקע הספר אג'נדה ברורה – המלחמה אבודה כי הציבור שכח את השירות בלבנון וכאבם של הלוחמים נשכח אך לא שכח.

ביקורת מקיפה על הספר, על חשיבותו וחסרונותיו, הובאה כאן בעבר, אבל ראוי לציין שתי מעלות נוספות לספר שלא יסולאו בפז. האחת, המחבר, ששירת כלוחם בחטיבת הנח"ל בלבנון בשנים המדוברות, היטיב לתאר את התחושות, את הפעולות האוטומטיות ואת האווירה כשאירוע לחימה מתרחש. כמי שחווה אירועי לחימה מעולם לא חשתי הזדהות שכזו עם טקסט כתוב. השנייה, הוא הצליח לתפוס, הן נוכח בחירה סלקטיבית של אירועים שבחר לציין בספרו והן נוכח כתיבתו אשר כביכול מרגישה מרוחקת, את רוח התקופה במדויק בכל האמור בתחושותיו של החייל הפשוט ובתיאור יחסי צבא-חברה בתקופה הנידונה.

בשונה מאחרים, יהונתן הרבלין בספרו "גם אני הייתי שם" לא תיאר בהרחבה את חווית הקרב וגם ההווי הצבאי נמצא יחסית בשוליים. עם זאת, השוליים הללו משמשים כמן דבק המחבר את יתר הפרקים בספר. ספרו כמו משלים את שני הספרים האחרים, הן בציר הכרונולוגי של ההתרחשויות והן עם דגש על חוויות ההתמודדות והעיבוד של השלכות הלחימה על נפשו. הרבלין כתב ספר ארצישראלי המספר את סיפורם של כל המשתחררים משירות קרבי בשני העשורים האחרונים ואולי אף יותר, את הדחף לבריחה רחוק לשם התנתקות וקבלת אנטי-תזה לעולם המשמעת וההיררכיה הצבאי בחופש ובמרחבים של דרום אמריקה. בד בבד, שזורים סיפורי הצבא והטיול בדרום אמריקה יחד עם ההתמודדות והטיפול בתסמונת הדחק הפוסט-טראומתי שהוא חווה – אותה, יצוין, הוא מתאר בפרטי פרטים באופן חשוף וכואב שהחברה הישראלית לא תמיד מכירה או רוצה להכיר.

מלבד העיסוק בחוויית לחימה, הספרים והסופרים נבחרו לאותו ערב עיון שבוטל הן בכדי להמחיש את הרצף הכרונולוגי והמעבר הבין-דורי והן בכדי להדגיש את הטרילוגיה הנוצרת מכינוס שלושת הספרים ויוצריהם יחד. שכן, הכתיבה על חוויית הלחימה משתנה על-פי רוח התקופה והזמן שבו היא נעשית, והרי הזמן מלבד שמתעתע, הוא מרפא גם אם רק במקצת. כך לדוגמה, ספרו של לוי פורסם בשנת 1981, לאחר ארבע שנים בהן הכותב פקד משפחות שכולות, ערך ראיונות לאנשי מפתח רלוונטיים ולהבנתי, במודע או שלא במודע עיבד חוויה שהאדם היחיד שסירב לשוחח עמו אודותיה תיאר כחוויה אשר "כולנו רוצים לשכוח, אתה מנסה להזכיר" (עמודים: 10-9).

הסיבה ברורה, התקופה בה טובעה אח"י אילת היא תקופת האופוריה של ניצחון מלחמת ששת הימים, דבר שעמד בניגוד גמור לתחושות לוחמי המשחתת שנשלחו למשימת סיור במים בינלאומיים בקרבת פורט סעיד במטרה "להראות נוכחות ישראלית" בצפון תעלת סואץ. לראיה, הפרק הביקורתי השואל "מי אחראי לטיבוע" כלל לא הופיע במהדורתו הראשונה, אלא הופיע רק במהדורה השנייה ובמהדורה השלישית לספר נוספו פרטים שנחשפו לראשונה ופרק נוסף מאת האלוף אברהם בן שושן, מפקד חיל הים 1989-1985.

מן העבר השני, בדור לבנון, "מרחב הבושה" נבע מדיסוננס אחר שבין "חוויית הלחימה והמתח היומיומי מצפון לגבול, לבין שגרת יומם של אזרחי ישראל שהמשיכה כאילו לא מתנהלת מלחמה כלשהי במקביל אליה" (עמוד 8). הקורא מקבל המחשה ברורה לאותו "מרחב הבושה", באמצעות תיאור חזרתו של מי מן החיילים בספר לחופשת סוף שבוע בביתו מן השירות הקרבי בלבנון, שכלל שגרת לחימה של מארבים ומטענים. הוא אינו משתף בחוויותיו את חבריו בשל ההבנה כי "החברים לא יבינו ממילא, ולכן אין טעם לספר להם מה קורה בלבנון".

בעת ההיא, כך לפי הר-זהב, נהג צה"ל להוציא הביתה את מי שחוו חוויית לחימה בעלת תוצאות טרגיות. לתפיסתו היה זה "ככל הנראה המקום האחרון שבו צריכים היו להיות. במקום עיבוד רגשי של החוויה ביחידה, לצד החברים שעברו אותה יחד עם החיילים, הם נשלחו לפגוש את הוריהם שאותם לא שיתפו ממילא בדבר וחצי דבר אודות השירות גם בימים שקטים, ובוודאי שלא שיתפו באירועים קשים, כדי לא להדאיג. כשחזרו החיילים ליחידתם, כעבור מספר כמה ימים, נהגו בדומה לחבריהם ולא דיברו על האירוע שעברו. המסר ללוחמים, כפי שהעביר בשעתו מח"ט גולני אייזנקוט לחייליו, היה – "אסור להתייפח". צריך לשמור על פאסון. החיילים צריכים להיות קשוחים" (עמודים 284-283). הדברים מקבלים משנה תוקף ואף חוזרים בחוויותיו האישיות של הכותב בספרו של הרבלין, שאף מציין במהלך כתיבתו כי כשנשאל אודות תחושותיו על ידי זוגתו התבייש לשתף.

"מרחב הבושה" פנים רבות לו ולא תמיד הוא מתכתב באופן ישיר עם המילה "בושה" שעושה לו עוול, מדובר בגבולות השיח בחברה הישראלית אודות חוויות לחימה. "הטרחנות" שבלספר מה עברתי ומה היה בתקופתי. עמותת "רסיסים" מטרתה לצמצם את מרחב הבושה ולהרחיב את השיח ואחת הדרכים היא בטקס זיכרון ממלכתי אחר. טקס בו לצד זיכרון הנופלים אנו מקדשים את החיים ומספרים את סיפורם של אלו שבחרו לשתף. קבוצות הפייסבוק שציינתי בהתחלה כמו משלימים מלאכה שהחלה "כפרויקט", הפכה לעמותה שמלאכתה עוד לא תמה.

גם השנה תערוך עמותת "רסיסים" אירוע זיכרון והוא יועבר, כמו יתר הטקסים והכנסים, בשידור ברשת האינטרנט. הציבור מוזמן לצפות, להיווכח ולתת מקום לכל אדם והסיפור שלו. לתפארת מדינת ישראל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.