המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) קיים לפני כשבועיים כנס להשקת "ידעתי את ארצי", ספרו האוטוביוגרפי של האלוף (מיל.) מתן וילנאי, שכתב ביחד עם העיתונאי יניב מגל.
במסגרת הכנס התקיים פאנל בנושא מנהיגות צבאית בהנחייתי, ובהשתתפות ד"ר תא"ל (מיל.) דב תמרי, ח"כ וסגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל.) יאיר גולן, הד"ר כרמית פדן ואלוף (מיל.) גרשון הכהן, שניתח את המורכבויות והאתגרים שניצבים בפני המנהיגות הצבאית.
הפיקוד הבכיר צריך לעודד ולטפח את היוזמה לפעול
בדברי הפתיחה שלי ציינתי שאחד הקטעים שתפסו אותי בספרו של מתן היה דווקא סיפור קטן מהתקופה שמתן היה מפקד אוגדה 36 והתראיין לערוץ 1. הוא נשאל מה יעשה כשישתחרר מהצבא? והוא השיב שהוא ישדוד בנקים, כשהוא מתלוצץ כמובן. לא עבר זמן רב, והתקשר אליו הרמטכ"ל, משה לוי ("מוישה וחצי"), שהעיר שאינו יכול לדבר כך. מתן הסכים, אבל ציין בפניו שמאז הריאיון קיבל כבר חמש פניות מחיילים שלו לשעבר שרוצים להצטרף, כי הם יודעים שאתו השוד יצליח. משיחות עם לא מעט מפקדים וחיילים שהלכו אחרי מתן בלילות, בצנחנים, בירדן, במצרים, גם לאנטבה. ואחד הדברים שגיליתי זה שהוא צודק. כולם אמרו שעם מתן הפעולה תצליח.
המנהיגות צבאית, כתב בעבר הרמטכ"ל אביב כוכבי במאמר, היא "היכולת להוביל אנשים לביצוע משימות באופן מקצועי ונורמטיבי, לאורך זמן ובאופן שיטתי, ולהשתנות במהירות על פי הצורך".
המנהיגות הצבאית שונה מאוד מתחומים אחרים שבהם נדרשת מנהיגות, כמו למשל אימון קבוצת פוטבול, או ניהול מחלקה בבית חולים, כי באף מקצוע אחר, המפקד לא צריך לקחת את האנשים שלו ללב הסכנה, כשהם יודעים שאולי הם לא יחזרו, להשלים משימות ולפעמים גם להפעיל כוח.
המפקדים בצה"ל, קרי המנהיגים, נדרשים להתמודד בצה"ל עם שורת אתגרים ואילוצים שלא היו בעבר. אחד מהם הוא הצורך לפעול בסביבה רשתית יותר, טכנולוגית יותר, תקשורתית יותר ובכלל זה רשתות חברתיות.
כשאני הייתי טירון, היה לי מג"ד (היום אלוף), שנהג להגיד לכל מחזור טירונים את המשפט הבא: "יש סיכוי שחלק מכם יחזרו בארון". הוא חזר על ההערה הזאת, שהיא הערה נכונה, בכל שיחה שניהל עם מחזור טירונים שהוא פגש. כשנה וחצי מאוחר יותר היא הפכה לכותרת ב-"Ynet". כיום, מה שקורה בבסיס יכול להפוך לפוסט או ציוץ ויראלי בפייסבוק בתוך דקות.
בסיום דברי התייחסתי לאתגר נוסף של המנהיגות הצבאית והוא טיפוח רוח הלחימה. היוזמה והרצון לפעול, אלה שמניעים את הפיקוד הבכיר ואת דרג מקבלי ההחלטות, זהו אתגר שהפיקוד הבכיר והפיקוד הזוטר צריכים להמשיך לטפח, ולעודד, ולחנך אליו וגם לגבות אותו. כי הוא לא מובן מאליו, ובלעדיו אין תקומה.
כשהייתי בסדיר נהגו בחטיבת הצנחנים לשלוח את מי שנבחרו לעבור קורס מפקדי כיתות לשבועיים הכנה מקדימה, שבה עברו על ניווטים, כושר, קליעה וכיוצא בזה. בעיקר כדי לוודא שלא "נבייש את הפירמה". בסיום ההכנה, בחר קצין המילואים שהיה אחראי עליה, לחלק לנו מקמה לא מוכרת מאת חיים חפר, "המפקד" שמה, כמה שורות ממנה שנשארו אתי נראות רלוונטיות גם עכשיו:
"נתנו לך נער בן שמונה עשרה ואמרו : עשה ממנו חייל. נתנו לך נער ונתנו לך עול, והוא על כתפיך מוטל. והנער ילך אחריך, כי את "האחרי!" אתה קראת. והצבא אינו חברת ביטוח חיים, ורבים הנופלים השוכנים מטה. אבל אתה, המפקד, המ"מ, המ"פ – הלא גם אתה ידעת. כי לא המתים יהללו יה, כי אם החיילים החוזרים בשלום ובשיר הביתה".
זאת האחריות, למשימה ולחיילים, שמונחת לפתחם של המפקדים בצה"ל. המימוש שלה זו המנהיגות.
"מנהיגות ביהודה ושומרון מותחת את המפקד בצה"ל אל הקצה"
הדובר הבא, אלוף (מיל.) יאיר גולן, סקר בהרצאתו את האתגרים אתם נדרשים להתמודד מפקדי צה"ל בעת שירותם ביהודה ושומרון. הפיקוד ביהודה ושומרון, אמר, הוא פיקוד שבו נפגשים ולעתים מתנגשים "הערכים האישיים, האתוס הלאומי והמשימות הביטחוניות. והמשימות הן קשות".
ההתמודדות עם האוכלוסייה היא מורכבת ומציבה דילמות. גולן, שפיקד בעבר על אוגדת יהודה ושומרון בשלהי האינתיפאדה השנייה, מנה שני גורמים שמסייעים לחיילים באיו"ש לשמור על צלם אנוש, ולצאת מהשירות בריאים בגופם ובריאים בנפשם. האחד, אמר, "זו הזהות הבסיסית הקולקטיבית שאומרת שאנחנו אומה שוחרת שלום שרוצה להגיע לחוף מבטחים, ונלחמת איפה שהיא נלחמת מכיוון שיש שם אנשים שוחרי רע. אנחנו לא קולוניאליסטים, ואנחנו לא רוצים לספח, אנחנו פשוט נלחמים על ביטחוננו. ואני יכול להגיד שהגישה הבסיסית הזאת, האתוס הלאומי הזה הוא דבק מחבר בין חיילים בני שמונה-עשרה, תשע-עשרה ועשרים, שבאים מכל הקשת הפוליטית. ואין לי מושג, ואף פעם לא בדקתי, מה כל אחד מהם משלשל בקלפי, ואף פעם אפילו לא דיברנו על זה. אבל היה ברור שצדקת הדרך היא עניין מאוד מאוד בסיסי. והסיבה שאנחנו שם היא סיבה צודקת".
הדבר השני, אמר, "זה אורח הפעולה. בכל מה שעשינו, וכך ניסיתי תמיד להנחיל גם לפקודי, הפעלנו מינימום כוח הכרחי להשגת המשימה. לא יותר מזה. לא נקמה, ולא התעמרות, ולא לנגוש בהם, ולא להראות להם ולא להשפיל אותם. אלא, להפעיל כוח בדיוק למה שצריך. היכולת להחיל את הכלל הזה על עצמך ועל פקודיך, היא מרכיב מאוד מאוד דרמטי ביכולת להגיד, אני לא רק בא בשם מטרה צודקת, אני גם עושה את זה נכון".
גולן, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלבנון ועוד הספיק ללחום בצבא הסורי בשל"ג, אמר שדווקא "המנהיגות ביהודה ושומרון מותחת את המפקד בצה"ל אל הקצה של מגוון היכולות הנדרש ממנו. והוא מורכב הרבה פעמים יותר מאשר לחימה פשוטה כנגד צבא אויב או ארגון מחבלים בלבנון".
בהתייחסו לאתגרי הפיקוד בנוגע לכשירות הצבא, סיפר גולן כי בדק ומצא שכאשר עברו מפקדי חטיבות השריון ברמת הגולן מבלימה למתקפת הנגד במלחמת יום הכיפורים, עמדו לרשותם רק 26 טנקים כשירים בכל חטיבה. פחות מגדוד. "מאיפה החוצפה", שאל, "מי הרשה להם, עם חטיבות מרוסקות כל-כך לעבור להתקפה". ההסבר, לדבריו, טמון בכך שהיתה להם "תחושת העליונות, המקצוענות, הכרת כובד המשימה על כתפיהם בלבד, היא מה שבנתה את זה". בניית רוח הלחימה וחינוך הלוחמים והמפקדים לפעול כך, אמר, היא אחריות שמוטלת לפתחו של הפיקוד הבכיר.
"לדבר עם האנשים"
אלוף (מיל.) גרשון הכהן, קצין שריון ומפקד גיס לשעבר, אמר בהרצאתו, שמאחר והחיילים בצה"ל דורשים שותפות ואחריות משותפת, ושאף אחד מהם "לא מוכן להיות פועל בפס ייצור", אתגרי המנהיגות של המפקדים מורכבים מאוד.
הכהן הדגיש כי היכולת לרתום את תחושת השותפות הזו היא מכפיל כוח של ממש ובכדי להמחיש זאת סיפר שבזכותה זכתה אוגדת המילואים שעליה פיקד בפרס רמטכ"ל. אלוף פיקוד צפון דאז, גבי אשכנזי, שאל אותו כיצד שידרג את האוגדה לרמת יעילות כה גבוהה? האם אתה בודק בש.ג מתי הנגדים באים לעבודה, שאל. לא, השיב הכהן, "אני בודק בשתיים עשרה בלילה למה הם עוד בעבודה".
להפיכת חייל לפועל בפס הייצור יש יתרונות מסוימים, אמר, ומסורת זו, שיונקת מהצבא הבריטי, הוכיחה את עצמה בחיל השריון. אך לשותפות לרעיון ישנם יתרונות גדולים. הפלמ"ח, אמר הכהן, היה "בנוי על התחושה הזאת של שותפות". לתפיסתו, "לדבר עם האנשים", לחבר אותם למשימה ולמטרה המשותפת, היא משימתו של המפקד, המנהיג.
יש סכנה שאמון הציבור בצה"ל כארגון לוחם נסדק
הד"ר כרמית פדן, חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי, ציינה כי לפי סקרים שונים אמון הציבור בצה"ל נותר גבוה מאוד. אבל, אמרה, "בעיני הם לא מספרים את כל הסיפור". יש להבחין בין אמון הציבור בצה"ל כארגון לוחם לבין אמונו בצבא כמוסד ציבורי שנדרש לתהליכי מנהל תקינים.
אירועים שונים, מנתה, ובהם השגיאות שהתגלו בנתוני גיוס החרדים, פרשת הטחינה ביחידת הפעלת הסוכנים של אמ"ן, הגרסאות השונות של צה"ל בנושא לגיוס נשים לשריון, והניסיון לעכב את הפרסומים אודות הצפת ההאנגרים של מטוסי הקרב בבסיס חיל האוויר בחצור, סודקים את אמון הציבור בצה"ל כמוסד.
אמנם, ציינה, אירועים כאלו התרחשו גם בעבר, אבל ההקשר לעת הנוכחית הוא זה שהופך אותם למטרידים בהרבה. צבר האירועים הללו התרחש "כאשר עדיין תלויה ועומדת, כעננה שחורה, מעל ראשו של הצבא, פרשת הצוללות", שבה מעורבים לא רק פוליטיקאים אלא גם קצינים בכירים. נדבך נוסף הוא ברקע הביקורת שמתח נציב קבילות לשעבר, אלוף (מיל.) יצחק בריק בנוגע לכשירותו הירודה של הצבא.
גורם נוסף הוא "השחיקה של מעמדו של הצבא בחברה". אלו הנמנים על שכבה מעמדית מסוימת מהאוכלוסייה, אמרה, מאמינים שישראל אינה מצויה עוד תחת איום קיומי, "והם מדירים את רגליהם מהיחידות הלוחמות".
האירועים הללו, שהם תולדה של ניהול כושל ותרבות ארגונית קלוקלת, מביאים את הציבור "לחשוב שמתנהל שימוש לא ראוי בכספי ציבור".
הסכנה, הזהירה פדן, היא "שהסדק באמון הציבור ייגע לא רק לחלקים הניהוליים של הצבא, אלא יזלוג גם לאמון בכושרו המבצעי של צה"ל. זאת אומרת, יחלחל גם לרמה המבצעית, ויגרום להטלת ספק ביכולותיו של צה"ל להמשיך לתפקד ככוח המגן, ולפעמים גם התוקף, של מדינת ישראל".
"צה"ל לא סיפק את הסחורה האסטרטגית לממשלות"
הדובר האחרון בפאנל היה תא"ל (מיל.) דב תמרי, שציין בראשית דבריו שכממלא מקום מפקד גדוד 890 של חטיבת הצנחנים היה מי שקיבל את וילנאי לצנחנים. מאוחר יותר, אמר, כסמח"ט, היה מי שהמליץ ב-1968 להצניחו אותו מעל מחליפו בפיקוד על סיירת הצנחנים, גד נגבי, והטיל עליו את הפיקוד על הפשיטה על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי, בעומק מצרים. "ואני חושב שנגבי לא סולח על זה עד היום", אמר. וילנאי מיהר להרגיע ולבשר שנגבי דווקא סלח.
בניגוד למיתוס הרווח, אמר תמרי, צה"ל לא ניצח מערכה מאז מלחמת ששת הימים ובניגוד לדימוי שלו כצבא יצירתי וגמיש, הוא לא השתנה מרצונו שלו כחמישים שנים. "לא אחת צה"ל מצא את עצמו לא רלוונטי בשעת משבר. מאז הניצחון המכריע האחרון ב-1967, צה"ל הפך לא פעם אחת למכשלה הן בתפקודו במנגנון המדינה והן בשיח האסטרטגי הלאומי, ולא סיפק את הסחורה האסטרטגית לממשלות".
במאזן האסטרטגי של 53 השנים האחרונות, מנה, השיג צה"ל שלוש הצלחות מערכתיות ("לא לזלזל") והן הניצחון במלחמת ששת הימים, "השמדת שני כורים גרעיניים במרחב" וההתמודדות עם הטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה. לעומת ההצלחות, אמר, עומדים הכישלונות הבאים: מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה והשהייה ברצועת הביטחון שלאחריה, האינתיפאדה הראשונה, מתקפת הטילים ב-1991 מעיראק והמערכה בלבנון ב-2006.
לדברי תמרי, שהפרספקטיבה שלו נפרסת למן ימיו כקצין צעיר בצנחנים בפעולות הגמול שעליהן פיקד אריק שרון בשנות החמישים, ועד לימיו כסגן מפקד אוגדת הפלדה במלחמת יום הכיפורים, צה"ל נכשל בפיתוח תחום הידע המערכתי של תמרון אופרטיבי". משום כך, אמר "הוא לא הצליח למצות את יתרונותיו הטכנולוגיים והקרביים, והיו הרבה".
לצה"ל אמר היו מצביאים והזכיר את יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח וחזית הדרום במלחמת העצמאות והרמטכ"ל משה דיין במערכה קדש ב-1956. "המצביאות של אלון ושל דיין התאפיינה בהכתבה למדינאי להבין את המרחב התבוני שבו הדברים קורים". דיין, אמר, עיצב על המערכה ב-1956 בהתאם למגרעות צה"ל. הוא הבין "מה אנחנו לא יכולים לעשות ולפי זה הוא בנה את המערכה". המצביאים הללו, אמר, למדו איך ללמוד. נשאלת השאלה האם אבדה המצביאות מן הסוג הזה, שכן לדברי תמרי "כל מרחב תוצאתי ממלחמה הוא דבר חדש, שמחייב חשיבה מנותקת מהישגי הסיבוב האחרון".
(המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 10.02.2020)
על הכוונת 