המזרח התיכון בלהבות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סגן ראש אגף מבצעים במוסד הוא לוחם שרירי ומיומן, חובב בישול ואופרה, המתגעגע לישראל הישנה. מותחן קליל ואפקטיבי המתכתב עם סוגיות עכשוויות הנוגעות לפרשיות ראש הממשלה

לילות שלמים עקבו קוראים בישראל אחר עלילותיהם של גיבורים כמו ג'ק ראיין, איש חיל הנחתים שיצר טום קלנסי, שהפך למרגל ב-CIA בעל כורחו, או קולונל סם הוליס, טייס הקרב שנעשה למפעיל סוכנים בספרו המצוין של נלסון דה-מיל, "בית הספר לקסם אישי". מותחני צבא וריגול כחול-לבן, כמעט לא נראו כאן. והנה, כבר כמעט 25 שנה שהז'אנר הזה, פרי עטם של סופרים ישראלים – שלחלקם רקע קרבי ומודיעיני – בפריחה. אולי זו המציאות הגיאופוליטית, שבמסגרתה מנהלת ישראל מערכה חשאית ממושכת כנגד אויבים רחוקים וקרובים, ואולי זו העובדה שבמציאות התקשורתית של היום נחשפו הרבה יותר יכולות, מבצעים ודמויות שהיו מסווגים בעבר.

מי שהוביל את השינוי הספרותי, לטעמי, היה מישקה בן-דוד, בעברו בכיר במוסד, בשורה ארוכה של ספרי מתח שכתב. אבל אליו הצטרפו חגי טיומקין, אודי אדלמן, ויפתח רייכר-עתיר, בעצמו קצין בכיר בחיל המודיעין וקודם לכן מפקד בצנחנים ובסיירת מטכ"ל. בשנים האחרונות יצאו כאן, "לילה ארוך בפריז", ספרו המשעשע של דב אלפון; "הסדק", ספר הריגול המותח שכתב יריב ענבר (שם בדוי של איש קהיליית המודיעין) על אודות קצין בדובדבן ואיש מוסד שהודח ושב לסייע לשב"כ לסכל פיגוע קשה שמתכנן החמאס, וכמובן ספרו האחרון של איש מערכת הביטחון שכותב בשם העט יונתן דה שליט, שחותם את הטרילוגיה שלו אודות יערה שטיין, לוחמת המוסד הנועזת. בחלק מהספרים ניכר ניסיון לחקות את אמן ספרי הריגול הגדול מכולם, ג'ון לה-קארה (הלא הוא דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי בעברו), ולכתוב ספרות יפה שעוסקת בעולם החשאי; וחלקם נכתבו כדי ליצור ספר טיסה/ חופשה מבדר ומותח, לא רציני מדי ולא כבד מדי, שנועד לספק לקורא מספר שעות מהנות, מן הסוג שהיה מקבל כשהיה צופה בסרט אקשן טוב.

עטיפת ספרו של אלעזרי, מותחן ריגול כחול-לבן, (מקור: אתר "עברית").

"העוצמה והזעם של אבנר ארליך" (הוצאת דני ספרים, 2019) מאת פיני אלעזרי, נראה כניסיון לכתוב ספר מתח מן הסוג השני, ברוח ספריהם של רוברט לודלום ווינס פלין. גיבור הספר, שהעלילה מתוארת מנקודת מבטו בגוף ראשון, הוא אבנר ארליך נאמן, סגן ראש אגף מבצעים מיוחדים של המוסד. לפני כן היה ארליך "קצין בסיירת מטכ"ל והשתתף בהרבה מאוד פעילויות מבצעיות" (עמוד 314). ארליך הוא אמנם מפקד בכיר במוסד, אבל הוא לוחם, שמקפיד להמשיך ולפעול בשטח. שם הספר, הלא שגרתי יש לומר, נוגע לאופן שבו ארליך פועל, וכדי לא לספר יותר מדי נגיד רק שהדבר קשור קשר עמוק "בפשיטה על מתקן שליטה ותצפית של הסורים" (עמוד 234), בה השתתף ארליך בראשית ימיו ביחידה.

בספר הזה נדרש הגיבור להתמודד עם ארכי-מחבל בשם עימאד אקברייה, העומד בראש רשת טרור של הג'יהאד העולמי, מוציא לפועל שורת פיגועים התאבדות קטלניים ברחבי העולם ומנהל בסיס סודי בתימן, שממנו הוא משלח שיירות אמצעי לחימה מתקדם שיוברחו לארגוני החמאס והחזבאללה. כצפוי, בספרים וסרטים מסוג זה, גם כאן עומד בין ארליך לעימאד חשבון אישי ישן, מימיו של ארליך ביחידה. חשבון שעימאד ינסה בכל כוחו לפרוע לאורך עלילת הספר, בתכנית נקמה ששואפת עד פגיעה במסגד אל אקצה.

מימון צוללות גרמניות

ארליך הוא הקשוח שבקשוחים. מילה שלו היא מילה ואלכוהול לא מאט אותו, גם לא בעשירית השנייה. לא מזיק גם שהוא חריף, בעל אגרופי פלדה ואקדוחן מיומן. בקיצור, פטריק קים קטן עליו. לצד קטלניותו בשדה הקרב, ארליך הוא גם בשלן חובב, שמקפיד על דיאטה שמתאימה למתאמנים בתחרויות איש הברזל וחובב אופרות וספרות יפה. קלישאה מהלכת על שתיים.

דווקא מפקדו, ראש אגף המבצעים המיוחדים של המוסד, אפרים (פרוייקה) דשבסקי, שארליך רואה בו דמות אב, מצטייר כדמות אמינה שקל הרבה יותר לאהוד. לאורך העלילה מתמודד פרוייקה עם מחלת הסרטן שבה לקה בעקבות צלילות שביצע בצעירותו בנחל הקישון. פרוייקה, מצדו, מסרב לפרוש ומתעקש להמשיך לעבוד, גם אם זה יהרוג אותו. באחד הפרקים הוא מספר לסגנו על הוריו, סיפור שהוא אחד מהמשעשעים בספר רווי ההומור הזה. "היה להם, לזקנים שלי, טקס קבוע בכל בוקר. שלושים, אולי ארבעים שנה. אבא היה אוכל את ההרינג עם לחם שחור וחמאה ואז שותה את כוס התה הגדולה שהייתה מלאה בוודקה. כשסיים את הכוס הושיט יד לבקבוק, כדי למלא עוד כוס. אימא הייתה צווחת ואז אבא היה אומר לה, 'יודית, אחרי שאני שותה כוס וודקה אני בן אדם חדש, ולבן אדם החדש הזה – לא מגיעה כוס וודקה?!'" (עמוד 63).

הכוחות המיוחדים של צה"ל באימון. ניכר שהמחבר מכיר אותם היכרות אינטימית, (צילום: דו"צ).

ניכר כי אלעזרי, שבאופן שחושף טפח ומסתיר טפחיים נכתב עליו בגב הספר כי הוא דייג, מתאגרף שומר סף, תסריטאי, אסטרטג ולוחם, השתדל לחבר את העלילה למציאות הישראלית העכשווית. כך למשל, מוזכר בספר חיסול "הגנרל מחמד סלימאן, יועצו של בשאר אסד, בטרטוס, צפונית ללטקייה" (עמוד 47). החיסול, על-פי פרסומים זרים, היה עבודה של שייטת 13. דוגמה אחרת היא סירובו של רה"מ לאשר פעולה מסוימת על אדמת גרמניה. גיבור הספר משוכנע "שיש סיכוי סביר שהמחסום העיקרי היה המשא ומתן המתמשך למימון הצוללות הגרמניות, מהלך שהפך לסיפור אישי של ראש הממשלה, שלא אישר כל פעילות שהייתה עלולה להפריע לו בנושא" (עמוד 273).

במקרה אחר, לאחר שחיל האוויר תקף בהצלחת שיירה שהובילה נשק מתקדם לארגוני הטרור, תוך שיתוף פעולה עם מדינה ערבית שעמה רשמית אין לישראל יחסים דיפלומטית, ברור לארליך, באופן שהתכתב עם ביקורת שהושמעה על רה"מ נתניהו, "שברגע הראשון של מצוקה פוליטית, כזו או אחרת, רה"מ שלנו עלול להשתמש במידע הזה לצרכיו, ובכך 'יחרב' את הקואליציה החדשה שלנו" (עמוד 144). גם אזכורים אגביים, כמו שמו של רותם שני, קצין ניוד ביחידות המיוחדות של צה"ל שנהרג בתאונת אופנוע, מלמדים על היכרות אינטימית של המחבר עם עולם המבצעים המיוחדים, היחידות והאנשים שנוטלים בהם חלק.

געגוע למאירקה הר ציון

הקריאה בספר מלמדת על געגוע של המחבר למדינת ישראל שאיננה עוד. לצד תלונות מצד הגיבור על רבנים שגנבו לו את המדינה, הוא מתגעגע לתקופה שבה יכלו הוא ושכמותו להחליט ולעשות, ולעזאזל הפרוטקול, פקודות מטכ"ל ושאר מרעין בישין. לא בכדי מציין הגיבור שגיבוריו "היו מאירק'ה הר ציון, קצ'ה כהנר וירמי ברדנוב. על פי המורשת שלהם, כשמאיר היה מתעצבן וצריך רגיעון הוא היה פושט על מאהל בדואים בירדן, שוחט כמה וחוזר רגוע. הצבא של היום הוא כבר לא 'שכונה'. המוסד – ודאי שלא. יש כאן היום יותר מהנדסים, סייבֵּריסטים וקמ"נים מלוחמים" (עמוד 278).

ההקפדה על הכללים והמקצוענות שהחליפה את החובבנות הם דווקא שינוי מבורך, ועדיין הציטוט העלה בזיכרוני דברים שכתב בשעתו עפר שלח, בעצמו צנחן ותיק, לאחר ראיון שערך עם מאיר הר ציון. שלח (לימים ח"כ) ציין שהשיחה עם הר ציון הותירה אותו "מדוכדך כי האיש הזה, כמעט לבדו על ההר, במטבח שמרוהט כמו פעם ועם מזגן מיושן, היה פעם לא רק סמל ישראלי, אלא גם מייצג. ומה שהחליף את הישראליות שלו, פשטנית ככל שתהיה, לא טוב בעיניי בשום דבר". סביר שהמחבר חושב דברים דומים, ולא בלי צדק.

יש בספר כמה חסרונות. ראשית המציאות המאצ'ואיסטית, שנטולה כמעט דמויות נשיות שאינן בתפקידי סיוע. ארליך הוא אמנם גבר-גבר, שאין מי שלא רוצה לשתות אתו כוסית ויסקי (סינגל מאלט משובח או ברבן פשוט), ולהחליף אתו צ'אפחות, אבל בעולם החשאי לנשים יש תפקיד בלחימה ובפיקוד בהיקפים גדולים בהרבה משיש להן במערכי הצבא הקלאסי. שנית, לעתים נופל המחבר בפרטים הקטנים. "ככל שחפרתי והעמקתי עד לפרטי הפרטים הקטנים, הבנתי כי אלוהים אולי נמצא שם, אבל אני, אבנר ארליך נאמן, אבא של ערן, אני אחראי לתוצאה הסופית" (עמוד 93), אומר הגיבור, וזה תקף גם ביחס למחבר.

למסוק יסעור למשל, אין מגלשיים, ובצה"ל כבר לא משתמשים במרגמה 52 מ"מ, בטח לא ביחידת אגוז. גם הרקע של הגיבור בעייתי. ארליך, בשלהי שנות הארבעים לחייו, נזכר לפתע בספר "בדברים שאמר לו רפול בשדה התעופה בביירות" (עמוד 417). רפול אכן פיקד על מבצע "תשורה", במהלכה פשטו כוחות צנחנים וסיירת מטכ"ל על שדה התעופה של בירת לבנון. אבל זה היה ב-1968, חמש שנים לפני שארליך נולד. חסרונות אלו פוגמים במקצת בספר, אבל למרות זאת הסיפור עובד. ארליך הוא אולי מעין ג'יימס בונד/ מיטש ראפ בצבעי כחול לבן, אבל קל לאהוד אותו, לשמוח אתו בניצחונותיו ולחשוש לו כשהוא בסכנה, וליהנות מהספר כל עוד לוקחים אותו באי הרצינות הראויה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 19.07.2019)

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.