מלחמה על הבית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרון קצרצר תיאר מ"מ במילואים את חוויותיו מהקרב במחנה הפליטים ג'נין במבצע "חומת מגן". זהו ספר מטלטל, שממחיש את אתגרי הלחימה בשטח בנוי וצפוף כנגד אויב נחוש, כמו גם את עוצמתו של מערך המילואים ויכולתם של אנשיו להתגבר על כשירות לקויה ומחסור בציוד, ולעמוד במשימה. 

בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת מערכות, 2005), כתב תא"ל (מיל.) משה (צ'יקו) תמיר, יוצא חטיבת גולני שגם פיקד עליה בלחימה באנתיפאדה השנייה, כי אף שהדבר לקח זמן, הוסרו לבסוף המגבלות המדיניות שהקשו על צה"ל לפעול ביעילות כנגד טרור הפלסטיני, והתוצאות היו בהתאם. "בסדרת פעולות חסרות תקדים במורכבותן השתלטו כוחות צה"ל, ובראשם חטיבות חיל הרגלים הסדירות, על מעוזי המחבלים במחנות הפליטים ובקסבות הצפופות של הערים הפלסטיניות" (עמוד 271).

תמיר ציין כי "החלטות המטה הכללי להשתלט על מעוזי המחבלים בלב השטח הבנוי התבססו לא מעט על המוטיבציה לפעולה של יחידות השדה הסדירות ועל הפגנת יכולת הביצוע הגבוהה שלהן. אין בלבי ספק באשר לרוח הלחימה וליכולת הביצוע הגבוהה של יחידות השדה" (עמוד 272). תמיר צדק, אבל כיוון בעיקר ליחידות הסדירות שהפגינו רמת לחימה ומקצועיות גבוהה.

כך למשל, באוגוסט 2001, במבצע "בית מוגן" פשט גדוד הצנחנים 890 בסיוע כוחות שריון על העיירה בית ג'אלה הסמוכה לבית לחם. מג"ד 890 דאז, סא"ל יהודה יוחננוף, אמר לימים בראיון לאביחי בקר ב"הארץ" כי "למרות שחיילי החי"ר עשו את עיקר העבודה בבית ג'אלה, בתמונות שפורסמו בעיתונים ספק אם תמצא אותם. כמעט כל הצילומים היו של טנקים. אחד ההסברים לתופעה, ובה אני גאה מאוד כמג"ד, הוא המקצועיות: התמקמנו בעמדות שבקושי אפשר היה להבחין בהן. העובדה שסיימנו ללא אף שרוט שהייה של חמישים שעות ומשהו בשטח בנוי, עם הרבה מאוד אש שנורתה עלינו, זה לא דבר של מה בכך".

בכל האמור ביחידות המילואים המצב היה שונה, וחטיבות המילואים הפגינו כשירות ונחישות ברמות משתנות בבואן להילחם בערים הפלסטיניות בשלהי מרץ 2002. הדבר נגזר כמובן גם מטיב הלחימה והאויב שפגשו. מבין חטיבות אלו, הרי שחטיבת החי"ר 5, פגשה ככל הנראה את האתגר הקשה ביותר, כשלחמה במחנה הפליטים בג'נין במבצע "חומת מגן"

ננצח עם מה שיש

בספרו המצוין, "חומת מגן שלי" (הוצאת מערכות, 2006), תיאר עופר סגל־עז־כאריאל, יוצא חטיבת גבעתי ששימש כמפקד מחלקת הרתק במילואים בגדוד 7020 שבחטיבה 5, את חוויותיו מהלחימה. כשנקרא בצו 8 למבצע, חש כי לאור מתקפת הטרור והפחד ששרר אז בישראל, הפעם הוא "הולך להילחם על ירושלים, על הבית שלי" (עמוד 10).

תיאור הגיוס והמחסור בציוד מוכר לכל מילואימניק. "עד הבוקר הגיעו רוב האנשים. לא כך היה לגבי ציוד הלחימה האישי והמזון. כמה חיילים טרם קיבלו כלי נשק אישיים, ונאלצנו להסתפק בכמויות מזון דלות ביותר" (עמוד 10). למרות המחסור ובהתאם לאתוס, החליט המחבר "שננצח עם מה שיש לנו. אין ברירה" (עמוד 10).

המחבר יודע לספר סיפור. תיאורו את הלחימה בג'נין מרתק והקורא חש שהוא נע עם הלוחמים מבית לבית. לאחר שתפסו את אחד הבתים במחנה הפליטים נפתחה לעבר המחלקה אש. "הצצתי מהחלון וזיהיתי את המחבלים שירו לעברנו מאחד החדרים שבבית הסמוך. השבנו אש כבדה לתוך החדר שבו היו ולעבר חדרים נוספים בבית" (עמוד 28).

בשלב מסוים זיהה המחבר חולית מחבלים בבית הסמוך והורה לאחד החיילים לירות טיל לאו לחדר שבו התבצרו, אך הטיל לא התפוצץ. סגל־עז־כאריאל הורה לאחד החיילים לצאת למרפסת ולירות ממנה ממטול רימונים 203־M לעבר חלון החדר שבו היו המחבלים בבית הסמוך. החייל לקה בתגובת קרב והתקשה לתפקד. בתגובה פקד המחבר מאחד הלוחמים לקחת את נשקו של החייל ממנו ולירות רימונים מהמרפסת לעבר החדר. "הפגיעה הראשונה הייתה מעל החלון, השנייה מתחתיו, השלישית נכנסה ופגעה בול. השתרר שקט" (עמוד 30). בהמשך התברר כי החולייה חוסלה.

בהמשך הלחימה בג'נין נתקלה הפלוגה באויב נחוש, ואף שפגעה במחבלים ספגה גם היא אבדות רבות. 13 חללים היו לפלוגה בלחימה, בהם מפקדה, רס"ן עודד גולומב. "אם יש גיהינום, חשבתי לעצמי, אני נמצא בו כעת" (עמוד 63), תיאר את תחושתו בתום הקרב

לאחר הקרב התברר כי שלוש גופות של חללי הפלוגה נותרו בידי המחבלים. כוח "של השייטת" (עמוד 62), בפיקוד מפקדה, אל"מ רם רוטברג, הוזעק לחלצן. המחבר כתב שהביט אז בעיני לוחמי השייטת, "הם הישירו אלי מבט וידעתי: הם יעשו הכל כדי להוציא משם את החברה שלנו" (עמוד 64).

סגל־עז־כאריאל ציין לאקונית כי "היחידה עשתה עבודה טובה וחילצה את שאר חברינו" (עמוד 64). בפועל, לוחמי הקומנדו הימי בפיקוד רוטברג איתרו את הגופות באחד מבתי מחנה הפליטים, פרצו אליו וניהלו קרב שכלל השלכת רימונים וחילופי אש מטווחים קרובים כנגד המחבלים שהחזיקו בגופות למטרות מיקוח. הצלחתם להשיב את גופות החללים מנעה הסתבכות לא מבוטלת וסיכלה ניסיון של המחבלים להשיג קלף מיקוח שהיה מסייע להם ללחוץ על הממשלה לסיים את המבצע.

בעיצומו של הקרב שאל הרמטכ"ל, שאול מופז, את מפקד הגדוד, סא"ל יורם לביא, אם גדודו יכול להמשיך ולהילחם. "אנחנו באמצע משימה. עוד לא סיימנו אותה. אנחנו נמשיך ונסיים את מה שהתחלנו" (עמוד 65), השיב המג"ד, וכך היה.

חיבוק של אחים לנשק

למרות שבסופו של יום הפלוגה והגדוד עמדו במשימה ולא חדלו להילחם, על אף הנפגעים, עד שהקרב הוכרע, הרי שהאירוע פגע בהישגי מבצע "חומת מגן" כולו ויצר בקרב מפקדי הצבא הסדיר דימוי (שגוי!) לפיו חלק מיחידות המילואים הן "צבא סוג ב'" ומוטב להימנע מהפעלתן.

הדימוי הזה קיבל חיזוק נוסף כתוצאה מביצועי כמה מחטיבות המילואים במלחמת לבנון השנייה. מנגד, זוהי תמונה חלקית מאוד, ומי שיבחן את מצב הדברים לעומק יגלה כי גם ב"חומת מגן" וגם במלחמת לבנון השנייה (ולאחר מכן בלחימה ברצועת עזה) היו חטיבות מילואים שלחמו בהצטיינות.

ב־2007, לאחר שנהרג חברם, רס"ל אהוד אפרתי, ברצועת עזה אמרו צנחנים במילואים ש"המדינה צריכה לדאוג לשני דברים: לתגמול נאות של המעטים שנושאים בנטל המילואים ולמספיק ימי מילואים כדי לאמן אותם, כדי שהכישלון של מלחמת לבנון השנייה לא יחזור על עצמו". הפתרון, אם כן, טמון בהכללת יחידות המערך בתכניות האופרטיביות, בשמירת כשירות שנגזרת מכך ובהפעלה משולבת שלהן עם הכוח הסדיר.

בהקדמה לספר כתב מפקד המכללות דאז, אלוף אייל בן־ראובן, קצין שריון בעברו, כי הוא מהווה "תעודה חשובה של גבורה, נחישות ואחוות לוחמים המעידה על איכותן וחוסנן של יחידות המילואים הלוחמות ועל יכולתן לשמש משען לצה"ל ולמדינת ישראל בעת חירום" (עמוד 7).

זהו ספר קצר אבל כפי שציין בשעתו בצדק סא"ל (מיל.) בעז זלמנוביץ, מפקד סיירת גבעתי לשעבר, במאמר ב"מערכות" אף שהספר "מחזיק מעט דפים, אך זהו מעט המחזיק את המרובה. זהו סיפור מרתק על לחימה, על אנשים מול האש, על מנהיגות, על אובדן חברים ועל התמודדות. בגלל האופן שבו הוא מטפל בנושאים הכבדים האלה זהו ספר חובה לדרג המסתער בכלל ולאנשי החי"ר בפרט".

הספר הסתיים כאשר "הפלוגה התכנסה לתמונה משותפת. התחבקנו זה עם זה, חיבוק של חברים קרובים, של אחים לנשק. נפרדתי מכולם ונסעתי עם שלומי הקשר ועם אולג הקלע, לירושלים. הביתה!" (עמוד 93). כל מי שעבר אימון או תעסוקה מבצעית במילואים, שלא לדבר על לחימה של ממש, יבין כמה עוצמה יש ברעות הזו.

2 מחשבות על “מלחמה על הבית | מאת גל פרל פינקל

  1. עדיין לא ברור לי למה היה צריך יחידות מילואים במשימה של גדוד אחד. לא עדיף להחזיק 4-5 גדודים כאלה באיכות גבוהה (כמו הימ"מ) למקרים כאלה?

    לדעתי רוב הצבא בנוי לא נכון – איכות חייבת להיות יותר מכמות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.