בבואו לטפל בסוגיה האיראנית כלל לא בטוח שטראמפ יכול "להיכנס בהם" לאור נפיצותה ומורכבותה – ועל הצוות המדיני-ביטחוני שלו לפתח מדיניות זהירה בהתאם.
אין כמעט נושא שה-"כוורת" של טראמפ, על יועציו ושריו, מסכימה לגביו בקונצנזוס: הוא מינה שגרירה לאו"ם בעלת טינה עזה לרוסיה והכפיף אותה לשר חוץ שזכה לאות אבירות מפוטין; בחר בגנרל פלין האיסלאמופוב כיועץ לביטחון לאומי, והחליפו בגנרל מקמסטר, המעוניין בשיתוף פעולה עם העולם האסלאמי המתון; אפילו ביחס לישראל אין תמימות דעים בקבינט, בו יושבים מעריציה הגדולים (מייק פנס כדוגמא בולטת) יחד עם גנרלים זהירים כמזכירי ההגנה וביטחון המולדת, ג'יימס מאטיס וג'ון קלי, שמבינים שהסכסוך הפלסטיני מקשה על ארצות-הברית להתקרב לבעלות בריתה הערביות.
מזכיר המדינה טילרסון הבהיר כי ארצות-הברית "מבינה כי איראן היא מדינה מסוכנת וחתרנית ברמה האזורית ופועלת להגיב לכך בהתאם", (מקור: ויקיפדיה).
למעט איראן. באופן מפתיע, אין יושב קבינט אחד, בוודאי במעגלים המדיניים-ביטחוניים, שלא רואה ברפובליקה האסלאמית את המדינה המסוכנת ביותר במזה"ת. בשל ההבנה הזו, וושינגטון נאלצת לפתח מדיניות דו-מסלולית מול טהראן: מחד, הטון מאוד השתנה והמפגשים המתוקשרים בריאד ובירושלים כוונו בין היתר לתקשורת האיראנית, כולל הצהרתו הדרמטית (הגם ולא מחדשת) של הנשיא טראמפ כי איראן לא תהפוך לגרעינית במשמרתו. בפעולותיה בשטח ניכר כי ארצות-הברית מוכנה להיות אסרטיבית יותר מול הציר השיעי, הן בתקיפות שביצעה נגד גורמים מזוהי-משטר אסד בסוריה והן ע"י הפלת הכטב"מ האיראני ב-18 ביוני. מאידך, הבון-טון שאפיין את קמפיין הבחירות ("אקרע את הסכם הגרעין ביום הראשון שלי במשרד" – ד. טראמפ) היה ואיננו, ובהצהרת מזכיר המדינה רקס טילרסון הוא אף הבהיר בצורה מפורשת. לדבריו, ארצות-הברית "מבינה כי איראן היא מדינה מסוכנת וחתרנית ברמה האזורית ופועלת להגיב לכך בהתאם, אנו בוחנים את המדיניות שלנו בנושא הגרעיני".
הגישה הדו-מסלולית הזו נובעת מכמה הגיונות: הראשון והמרכזי שבהם הוא ההבנה שהסלמה סביב ההסכם היא מסוכנת, שכן היא עשויה להוביל לפרישת איראן ממנו ולחידוש תכניתה הגרעינית. השני קשור במעצמות האחרות השותפות להסכם הגרעין – רוסיה, סין ואירופה. במקרה הטוב, פיצוץ ההסכם יחסום בפניהן את השוק האיראני שהן נהנות ממנו; במקרה הרע, פוטין עשוי לקום בבוקר ולגלות רפובליקה אסלאמית עם שאיפות מעצמתיות ונשק גרעיני, ממש בחצר האחורית שלו.
בחירתו של רוחאני, מוכיחה כי הסכם הגרעין מחזק את הכוחות המתונים באיראן, (מקור: ויקפדיה).
ההיגיון השלישי, שאיש מאנשיו של טראמפ לא יודה בו בפומבי, קשור בהצלחה המסתמנת של הסכם הגרעין, עם בחירתו המחודשת של חסן רוחאני לנשיא איראן וההצלחה הגורפת למתונים בבחירות המקומיות. המטרה הנסתרת של ההסכם, בניצוחם של הנשיא לשעבר אובאמה ומזכיר המדינה שלו קרי, מוכיחה את עצמה: הקולות המתונים באיראן מתחזקים ומתבססים ערוצי שיח עמה. ביום מן הימים, לוושינגטון יהיה בן שיח בטהראן והיא תוכל לטפל במשבר עתידי פוטנציאלי במקום לעמוד חסרת אונים מול מדינה גרעינית סוררת (עיין ערך צפון-קוריאה).
אז מה מכאן ואילך? טילרסון הוא דיפלומט טירון, אך מסתמן כחריף בדעתו ומתון בדעותיו. יחד עם מאטיס, קלי, היילי, מקמסטר ופנס הם מרכיבים כוורת זהירה, רבת ניסיון בתחומי חוץ וביטחון, שאמנם מחזיקים בעמדות ניציות ביחס לאיראן (ואוהדות למדי ביחס לישראל ולמדינות הסוניות) אך הם מבינים היטב את הסכנות הכרוכות בהתנגשות עם הרפובליקה האסלאמית. לכשתגיע השעה לשלב ב' בהסכם, יפעל ממשל טראמפ להציב את וושינגטון בעמדת מיקוח, תוך גיבוי עמדותיה בפעילות צבאית במזה"ת, שבאות לידי מימוש בסוריה, בחקיקת סנקציות שתרתיע את הרפורמיסטים ובמכירות אמל"ח לבעלות בריתה האזוריות. ההגעה לעמדה הזו היא מורכבת ודורשת משאבים רבים בזמן, בתקציב ובקרדיט נשיאותי, וכלל לא בטוח שהנושא האיראני הוא בראש מעייניו של טראמפ בשלב זה.
על הכוונת 