העולם כבר לא מנוהל ע"י "שריפים", הכופים "פתרונות מושלמים" על שחקנים אחרים; ריבוי השחקנים והדיפוזיה של הכוח מובילה את העולם לכיוון הסדרי – האם טראמפ יצליח להעביר את המסר הזה לישראל ולרשות הפלסטינית, שיאלצו לוותר על "עסקה אולטימטיבית"?
כשהקהילה הבינלאומית לוחצת על צפון-קוריאה לחדול מהתכנית הגרעינית שלה, פיונגיאנג מניפה אצבע משולשת. נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן פלש לאפגניסטן ולעיראק כדי "לעשות שם סדר", וראינו כמה מסודרות המדינות האלה. צבא מצרים, תחת ניצוחו של הנשיא א-סיסי, מנהל כבר שלוש שנים מערכה צבאית חסרת תקדים נגד שלוחת דאעש בסיני, והארגון איננו כלה. וגם אצלנו, ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, הוביל את ההתנתקות החד-צדדית מעזה. מה משותף לכל הפעולות האלה?
רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.
עד השנים האחרונות, העולם התאפיין במציאות מדינית-ביטחונית של "שריפים": מנהיגים חזקים שלא מתביישים לדפוק על השולחן, להגיד "זה מה שאני רוצה וככה זה יהיה" ולכפות "פתרונות מושלמים" על היריבים שלהם, מטרומן וצ'רצ'יל שמחקו את הירושימה ודרזדן מעל פני האדמה, דרך בגין שהפציץ את הכור בעיראק ועד רייגן, שמירוץ החימוש שהוביל הוריד את כלכלת ברית המועצות על הברכיים. האם סוג כזה של פתרונות יכול להתקיים גם בימינו? במילה: לא.
תהליך הדיפוזיה של הכוח נמשך כבר שנים, אך 2007 הייתה שנת השינוי הגדול, עם מהפכת המידע שחוללו הרשתות החברתיות והסמארטפונים, שאפשרה למידע לזרום במהירות שיא בכל רחבי העולם. מהפכת המידע, שתודות לה כל תא רדום יכול לבנות מטען נפץ בחצר האחורית או לבצע מהספה בסלון תקיפת סייבר על תשתיות חיוניות, העלתה משמעותית את רמת המסוכנות של סוכנים (proxy), המסוגלים להוציא לפועל פעולות תגמול על פתרונות בכפייה נוסח טרומן ובגין. מהפכת המידע גם העלתה משמעותית את כוחם של ציבורים ואת יכולתם להתאגד ולהפוך לגורמי כוח, וכשיש גורמי כוח רבים בזירה, היכולת לכפות "פתרון מושלם" מצטמצמת משמעותית.
אובמה בעת שהיה חבר הסנאט של ארצות הברית, (מקור: ויקפדיה).
2007 הייתה גם שנת המהפכה עם עלייתו המטאורית של הסנאטור דאז והנשיא לעתיד ברק אובמה, שקו יסוד במדיניות החוץ והביטחון שלו היה נכונות לנהל משא-ומתן עם אויבים, כולל איראן וסוריה, ככלי להגעה להסדרה. אובמה היה הראשון לזהות כי נגמר עידן "הפתרונות המושלמים". רתיעתו ממעורבות צבאית מקיפה שעלותה בדם ודמים יקרה והרסנית כמו זו של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, נמנע הנשיא ה-44 מפעולה צבאית במזה"ת גם במחיר פגיעה בדימוי העוצמה האמריקני ועימותים עם בעלות הברית המסורתיות. במקום זאת, אובמה הפך לסמל של פשרות מדיניות, והחליף את "הפתרונות המושלמים" ב"פתרונות חלקיים".
לאחר שחזר בו מאיומו לתקוף בסוריה, בתגובה לטבח הכימי של 1,500 אזרחים ב-2013, חתם אובמה על "העסקה הכימית" עם מקבילו הרוסי פוטין. סוריה ויתרה על מאגרי הנשק הכימי שלה, ובכך הוסר, למעשה, אחד האיומים הקיומיים הגדולים ביותר על ישראל, ירדן ותורכיה. האם המלחמה נגמרה? לא. האם המצב ההומניטארי בסוריה השתפר? ההפך. אבל העסקה הזו הייתה הטובה ביותר, לארה"ב ולבעלות בריתה, שיכל להשיג בסיכון מינימלי. גם הסכם הגרעין עם איראן הוא דוגמא מצוינת ל"פתרון חלקי". אמנם, איראן לא הפכה לשוודיה והיא ממשיכה לממן טרור וחתרנות ברחבי המזרח התיכון, אך תכנית הגרעין שלה הוחזרה לאחור ואימת הפצצה הוסרה מעל תל-אביב וריאד. האלטרנטיבה, בדמות מלחמה אזורית ופעולות נקם בארה"ב ובאירופה באמצעות משמרות המהפכה, הייתה גרועה יותר.
הנשיא טראמפ ורה"מ נתניהו בביקורו השבוע בישראל, (צילום: קובי גדעון, לע"מ).
אבל החל מה-20 בינואר ישנו "שריף חדש בעיירה". הנשיא האמריקני דונלד טראמפ התחיל כשריף בעולם של בוררים: כשדמויותיהן המיתולוגיות של צ'רצ'יל ורייגן הן נר לרגליו, המועמד טראמפ האמין כי יוכל, בכוח אישיותו ומעצמת-העל העומדת לרשותו, לתקן את עוולות העולם באם רק יאיים מספיק. כיום הוא מוקף ביועצים מנוסים ומתונים (ברובם) שסביר להניח כי יאזנו אותו, ולא רחוק היום בו יבין כי יאלץ לוותר על חלום "העסקה האולטימטיבית", ובפרט בזירה הישראלית-פלסטינית. בשיחותיו עם שני הצדדים, בוושינגטון, בירושלים ובבית-לחם, טראמפ הבהיר כי כדי להגיע להסכם תידרשנה פשרות כואבות: בהתנחלויות, בירושלים, בפליטים, בשיבה, בהכרה ההדדית, בביטחון ובגבולות. בסוגיה הישראלית-פלסטינית, אחרי שנפל לו האסימון כי נגמר עידן "הפתרונות המושלמים", טראמפ הוא יותר אובמה מרייגן: הוא מבין שלא תהיה "עסקה אולטימטיבית" ששני הצדדים יתמוגגו ממנה ושהגעה ל"פתרון החלקי" תחייב פשרות כואבות. עכשיו, זהו תורם של נתניהו ועבאס להבין זאת.
רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.
על הכוונת 