שתיים דובים: האם טראמפ יצליח לשבור את ברית מוסקבה-בייג'ינג?\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

למרות שהן מתנהגות כבעלות ברית אסטרטגיות, הפערים בין רוסיה וסין יכולים לאפשר לטראמפ, אם ישחק נכון בקלפיו, לשנות את המאזן המעצמתי לטובתו.

חלק מן המציאות הגיאופוליטית שחזה אורוול מתממש בימים אלה, (מקור: סימניה).

בספרו האלמותי, "1984", תיאר ג'ורג' אורוול מציאות דיסטופית שבה שלוש מעצמות-על נלחמות זו בזו ברוטציה: בכל פעם שתיים מהן מתאגדות כנגד השלישית, והמבודדת מתחלפת מדי פעם. למרות שנכתב ב-1948, כבר אז חזה אורוול את התבססותן של שלוש המעצמות הגדולות של המאה העשרים: הוא קרא להן אוקיאניה, השולטת בעולם דובר האנגלית בצפון אמריקה, האיים הבריטים ואוסטרליה, איסטאסיה, השולטת במזרח הרחוק, ואיראסיה, השולטת מסיביר ועד תעלת למנש. או, בגרסת העולם האמיתי: ארצות הברית, סין ורוסיה. מתום מלחמת העולם השנייה ברה"מ וסין פעלו כמקשה אחת במסגרת המאבק הבין-גושי, אך הנרי קיסינג'ר, יועץ הנשיא האמריקני לביטחון לאומי, היה הראשון לזהות את הפערים האידיאולוגיים בין המאואיזם לבין הלניניזם, הוביל לפריצה ביחסי וושינגטון-בייג'ינג באופן שבודד את מוסקבה והלכה למעשה סיים המלחמה בוייטנאם.

הציר הרוסי-סיני שב למלוא כוחו בשנים האחרונות עת הציב חזית שמרנית ותקיפה מול מדיניות החוץ של אובאמה. רוסיה וסין תמכו בציר השיעי ע"י פיתוח יחסים כלכליים, הגנה על סוריה במועצת הביטחון וייצוא נשק לאיראן; המשיכו וממשיכות לסחור עם צפון-קוריאה באופן שמשאיר את ראש המשטר מעל המים; תוקפות את ארה"ב בסייבר ונטפלות לספינותיה בימים; מחבקות את מצרים, תורכיה וישראל שחשו נבגדות מהממשל האמריקני; מנהיגות את פורום המעצמות העולות של ה-BRICS (יחד עם ברזיל, הודו ודרום-אפריקה) ומובילות קו לעומתי ב-G20, הגרסא הלא-אליטיסטית של ה-G7 ממנו נבעטה רוסיה ב-2014 לאחר שפלשה לקרים.

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

כשנבחר טראמפ, מהללו ומשבחו של הנשיא הרוסי פוטין, עלו השערות, כולל על-ידי החתום מטה, בדבר היתכנותו של מגה-דיל בין-מעצמתי, במסגרתו ארה"ב ורוסיה יבצעו ויתורים הדדיים ותאחדנה כוחות מול סין העולה ומתעצמת. פערי האינטרסים בין המעצמות האסייתיות הונחו לפניו על מגש של כסף: התלות הסינית בייבוא נפט רוסי, הכניסה הסינית למרכז אסיה (רפובליקות ה-"סטן" למיניהן שהיו בעבר חלק מברה"מ) והתחרות על שווקים לייצוא נשק הם רק כמה מנקודות המחלוקת של השתיים. חזון המעצמה הגובר של סין, שמצהירה בבירור כי בעתיד ישוב העולם למודל דו-קוטבי, ארה"ב נגד סין, אינו עולה בקנה אחד עם השאיפות האימפריאליסטיות של פוטין "להחזיר את רוסיה לקדמת הבמה העולמית".

אך בניגוד להערכות ולמרות כל ההצהרות בתקופת הקמפיין והבחירות, נראה שטראמפ מנסה להתקרב דווקא לדוב הפנדה: מאז נפגש עם נשיא סין, שי, הוא לא מפסיק לחלק שבחים לו, לפגישתם (במהלכה סיפר לו, סביב עוגת שוקולד, על התקיפה בסוריה בעת שהתרחשה), לרפובליקה העממית וליחסים בין המדינות. "כבר עכשיו", מזהים הנשיא ואנשיו שינוי חיובי בגישת סין מול צפון-קוריאה ובנושאי הסחר, וטראמפ אף הספיק לחזור בו מהבטחת הבחירות להכריז על סין כמניפולטורית מטבע. ומה עם רוסיה, אהובתו הגדולה? בתחילה הסתפק טראמפ בלשלוח מסרים חריפים דרך השגרירה לאו"ם ניקי היילי, שגינתה את התמיכה הרוסית למשטר אסד. מעט אחרי הצעת הגינוי שהרוסים הטילו עליה וטו במועצת הביטחון בעוד סין, באופן חריג, נמנעה, טס למוסקבה שר החוץ רקס טילרסון, ידיד ותיק של הקרמלין ושל פוטין. הפגישות שערך הדיפלומט האמריקאי שקיבל את "אות הידידות" מנשיא רוסיה לא תוארו כנעימות, בלשון המעטה.

נשיא רוסיה פוטין, מדגיש שוב ושוב את תפקידו של רוסיה כמעצמה עולמית, (מקור: ויקפדיה).

מה גרם לשינוי? אולי ההבנה שעלייתה של סין היא בלתי-נמנעת, וכל ניסיון לעצור את התעצמותה יעלה חרס ויעלה בדם. אולי השפעת הכוורת של טראמפ, שהאגף המתון בה (המיוצג ע"י סגן הנשיא מייק פנס, מזכיר ההגנה ג'יימס מאטיס והיילי) עוין את רוסיה, בעוד ירדה קרנם של הרוסופילים מימי הקמפיין. אולי החקירות בקונגרס, שמבהירות לטראמפ שיחס אוהד מדי לקרמלין יעלה לו בקרדיט, באמינות ובתרחיש קיצוני גם בכיסאו. אולי הפגישה עם שי יצרה מומנטום חיובי. עם פוטין, אגב, טראמפ עוד לא נפגש. כנראה שמדובר בשילוב של הכול יחד, ואם טראמפ ישכיל לפתח את יחסי ארה"ב-סין ולהרחיבם מהתחום הכלכלי אל המדיני והביטחוני, כולם ירוויחו מהחזית המשולבת של שתי הכלכלות הגדולות בעולם.

חוץ מרוסיה. פוטין מדגיש שוב ושוב את תפקידו של רוסיה כמעצמה עולמית, ובפעם האחרונה שהרגיש כי ארה"ב מכרסמת בחצר האחורית שלו הוא פלש לאוקראינה והצית בה מלחמת אזרחים. בתרחיש שבו ארה"ב וסין משתפות פעולה בנושא ביטחוני (מצפון קוריאה ועד הפלסטינים) ומדירות מהשיח את רוסיה, התגובה של פוטין עשויה להיות כואבת.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s