"החיזור" של ממשל טראמפ אחרי הקרמלין נובע מזיהוי אינטרסים משותפים לארה"ב ולרוסיה, ומכוון לוותר על עקרונות ישנים בתמורה לשיתוף פעולה בנושאי ליבה, ובהם המאבק בדאעש.
אם היינו שואלים את הישראלי הממוצע מה דעתו על איראן, כנראה שהיינו מקבלים תשובות בנוסח, "איראן היא השטן, המדינה המסוכנת ביותר בעולם ואסור לעשות איתה הסכמים בוודאי שלא כאלה שמאפשרים לה להמשיך ולממן את הטרור באזור".
רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.
נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, פיתח מדיניות בנושא האיראני שנובעת מזווית ראייה אחרת: איראן היא מעצמה אזורית עם כלכלה שברירית, הנהגה שמנוהלת בסופו של יום ע"י שיקולי ריאל-פוליטיק וציבור שקרוע בין שמרנים רדיקליים לליברלים פרו-מערביים. כמו שאיראן היא חלק מהבעיה במזרח התיכון, כך היא תוכל – בהפעלת מקלות (סנקציות) וגזרים (מו"מ) מתאימים – להיות חלק מהפתרון. שיאו של הפלירט האמריקני-איראני הגיע לשיאו בקיץ 2015 עם החתימה על הסכם הגרעין, שדחה את האיום המיידי שהצבה איראן למדינות המתונות באזור (בהן ישראל) ואמור, בטווח הזמן הרחוק, לקרב את ההנהגות בטהראן ובוושינגטון לקראת פתרון משברים אחרים.
ואז נבחר טראמפ, ובחירתו מעמידה את כל מערכת היחסים הזו, שנבנתה על ההנחה שהיורשת של אובמה תמשיך את תהליך ההתקרבות לאיראן, בסכנה. טראמפ נוהג באופן דומה לקודמו, ומעלה על ראש שמחתו יריבה מסורתית, מסוכנת לא פחות, שאף מציבה איום אסטרטגי לביטחון, לאינטרסים ולערכים האמריקניים במזה"ת ובעולם – רוסיה. על פניו מדובר בפלירט מוזר, שלא לומר פזיז שרבים מייחסים לו מניעים סמויים של טראמפ ואנשיו, עם מעצמת-העל במיל' והמדינה היחידה אי פעם שהייתה מסוגלת להשמיד את ארה"ב. אך בראייתו של טראמפ, רוסיה אינה האנטיכרייסט שהייתה בימי המלחמה הקרה: כלכלתה מקרטעת, גבולותיה מאותגרים ע"י יריבים ממערב (נאט"ו) ומדרום (סין) והיא חולקת עם ארה"ב אינטרסים אסטרטגיים במרחבים שונים, שהמרכזי והמיידי בהם הוא המאבק בשטן של המאה ה-21, הג'האד העולמי (באופן אירוני, אותו יריב משותף שאובמה זיהה לארה"ב ולאיראן).
אם רוסיה כל-כך מעוניינת בכניסה לבוץ הסורי, למה שנפריע לה? אם היא מתערבת בתהליכים הדמוקרטיים במדינות מזרח-אירופה, למה שנתערב אם הן לא מסוגלות ולא מוכנות להגן על עצמן? ואם, במסגרת מגה-דיל בין-מעצמתי, נוכל לסחוט ויתורים ממוסקבה בתחומים שבהם היא פוגעת ישירות בארה"ב (סייבר, התנגשויות בים הצפוני, גרעין וטילים בליסטיים בין-יבשתיים) ולכונן שת"פ מול האויב המיידי (הג'יהאד העולמי) או העתידי (סין), אז מה זה כבר ויתור על זניחת המחויבות למדינת עולם-שלישי אירופית כמו ליטא, לטביה או אסטוניה?
הברית הטרנס-אטלנטית החדשה היא, בחזונו של טראמפ, ברית של נוצרים, שמרנים, לאומנים-לבנים ואוטוקרטים שאינם מייחסים חשיבות יתרה לשיח ערכים של "טוב ורע" אלא רק לכוח ולאלו החזקים מספיק כדי לדורשו. אם לברית טראמפ-פוטין יבקשו להצטרף מנהיגים בעלי דעות דומות כלה-פן או ווילדרס, הם יותר ממוזמנים. רבים זוכרים לטראמפ את אמירתו שברית נאט"ו היא "מיושנת", אך היה גם חלק שני למשפט – נאט"ו מיושנת כיוון שאינה נלחמת בטרור. במסגרת אותו מגה-דיל, יבקשו טראמפ ופוטין לשרטט מחדש את המזרח התיכון, ככל הנראה בהתאם לטעמיו של האחרון בתמורה לוויתורים שיעשה במישור הבילטראלי. מאטיס-שויגו זה הסייקס-פיקו החדש והפעם, מאה שנים מאוחר יותר, הם יחלקו את הלבנט באופן שאמור להתחשב באינטרסים העדתיים והדתיים של מיליוני תושבי עיראק וסוריה, ומתוך אינטרס משותף של פגיעה, קשה ככל הניתן, בג'יהאד העולמי.
אך בכל חדר יש פיל ובמקרה הזה, הפיל הוא אותו פיל שאתו התחלנו את המאמר: בסוריה פזורים מאות (אם לא אלפי) לוחמים איראניים, והם לא ימהרו לסגת מהמסדרון היבשתי שסללו לבני בריתם בלבנון. בכוח לא יוציאו אותם, וסנקציות הן כלי רגיש ונפיץ מדי, מה שמציב סימן שאלה לגבי מה התמורות שארה"ב ורוסיה מסוגלות לתת לאיראנים בתמורה לנסיגה, וכמובן – האם באמת אותה נסיגה חשובה להן מספיק בכדי לשלם?
רותם אורג הוא סופר, ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.
על הכוונת 
2 מחשבות על “רוסיה של טראמפ היא איראן של אובמה\ מאת רותם אורג”