"זהו העניין, ונבצע אותו באוגדה אחת" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספטמבר 1944 ביקשו בעלות- הברית לסיים את מלחמת העולם השנייה בחזית אירופה באבחה אחת, באמצעות תפיסתם של חמישה גשרים בהולנד. ספרו המופתי של קורנליוס ראיין תיאר מדוע מראש התכנית נידונה לכישלון ומדוע היה זה "גשר אחד יותר מדי".

מבצע "מארקטגארדן" שהיה המבצע המוטס הרחב ביותר בהיקפו שנערך במלחמת העולם השנייה. בספטמבר 1944 תמך אייזנהאואר ביוזמתו של הגנרל הבריטי ברנרד לו מונטגומרי, "מונטי", להשגת הכרעה מהירה במלחמה נגד גרמניה הנאצית באמצעות עקיפת קו זיגפריד מצפון על-ידי הצנחת מספר אוגדות מוטסות בהולנד, תפיסת גשרי מפתח וכיבוש ראש גשר מעבר לנהר הריין.

את התכנית יזם הגנרל מונטגומרי, קצין חי"ר שקנה את עולמו כשפיקד על הארמיה ה-8 בקרב אל עלמיין, בו הביס את הפילדמרשל הגרמני ארווין רומל. מונטגומרי, כמו שאר הבריטים ראה במבצע גם הזדמנות להשיב את ההובלה בדינמיקה בין בעלות-הברית לידי הבריטים וגם צורך חיוני שכן ממרחבי הולנד שוגרו רבות מרקטות ה-V2 לעבר בריטניה. לקורא הישראלי קל להבין לליבם של הבריטים, נוכח האיום החמור על העורף הישראלי שמציבים חזבאללה וחמאס באמצעות ארסנל הרקטות שבידיהם.

בספרו "גשר אחד רחוק מדי" (הוצאת זמורהביתן, מודן, 1979) תיאר ההיסטוריון והכתב הצבאי קורנליוס ראיין, את המבצע על היצירתיות שבו, על התעלמות מתכנניו מהמודיעין ומהאילוצים הלוגיסטיים, על גבורת המפקדים והלוחמים ועל סופו העגום. 

הספר עובד בשנת 1977 לסרט בשם זהה, בכיכובם של שון קונרי, אנתוני הופקינס, דירק בוגארד, לורנס אוליביה, ג'יימס קאן, ג'ין הקמן ומייקל קיין.

"השגיאה החמורה ביותר של המלחמה"

מונטגומרי הציג את התכנית לגנרל פרדריק בראונינג, סגן מפקד הארמיה המוטסת הראשונה של בעלות-הברית. הכוחות המוטסים נדרשו להשתלט על מספר מעברים, "חמישה מהם גשרים עיקריים, בכללם על הנהרות הרחבים מאס, ואל והריין התחתון – ברצועה של למעלה מ-100 קילומטר בין הגבול ההולנדי לבין ארנם. בנוסף היה עליהם לפתוח את המסדרון – לרוב כביש יחיד צפונה – שבו ינוע השריון הבריטי. על מנת שמיאוץ השריון יצליח, היה על כל הגשרים להילכד בשלמותם. הסכנות היו ברורות, אך בדיוק לסוג זה של סער-פתע אומנו הכוחות המוטסים" (עמוד 65).

למרות זאת, . בראונינג היה מוטרד. הוא הצביע על הצפוני שבגשרים, זה שמעל לריין התחתון בארנם, ושאל את מונטגומרי כמה זמן יידרש לשריון להגיע לכוח הצנחנים שישתלט עליו. יומיים, השיב מונטגומרי. בראונינג השיב שהצנחנים יוכלו להחזיק בו ארבעה ימים, "אבל המפקד, דומני שאנו עלולים להרחיק לכת – גשר אחד רחוק מדי" (עמוד 66).

התכנית, כמאמר בראונינג, הייתה יותר מדי, מהר מדי בפחות מדי. כשבחן הגנרל ג'יימס גייוין, מפקד האוגדה המוטסת ה82, את המשימות שהוטלו על אוגדתו הלין ראש המטה שלו שכדי להשלים את כולן יידרשו שתי אוגדות. גייוין הסכים, ואמר "זהו העניין, ונבצע אותו באוגדה אחת" (עמוד 85).

כדי לאפשר ל"מונטי" לבצע את התכנית נתן אייזנהאואר קדימות לצרכי הלוגיסטיקה והאספקה של כוחותיו על חשבון כוחות הארמיה השלישית, בפיקוד הגנרל ג'ורג' פאטון, שניהלה באותה עת קרב התקדמות מוצלח במיוחד על פני צרפת והשמידה כוחות גרמנים רבים. הארמיה עמדה לנוע לעבר הסאר ודהירתה נעצרה בעקבות ההחלטה. פאטון טען כי הייתה זו "השגיאה החמורה ביותר של המלחמה" (עמוד 52). יתכן מאוד שצדק.

"מישהו הגה סיוט אמיתי"

ב-17 בספטמבר 1944 החל המבצע. הכוחות המוצנחים ומוטסי הדאונים (מודאים) נחתו בהצלחה והחלו להשתלט על רוב היעדים המתוכננים. עם זאת, ניכר הפער בין הגייסות האמריקנים חדורים ברוח לחימה, יוזמה והתקפיות לגייסות הבריטים המותשים משנים רבות יותר של לחימה, אשר התרבות הצבאית ששררה בהם שמה על כך פחות דגש (עניין שמונטגומרי נאבק בו כבר בקרב אל עלמיין).

הגנרל גייוין, למשל, מהבולטים שבמפקדים האמריקנים במלחמה בכלל ובצנחנים בפרט, "שהתלווה לצניחת חטיבה 505" (עמוד 154), הוביל את אנשיו מלפנים. רוח הלחימה והתוקפנות הטבעית שהפגין, שהייתה כמעט נחלת הכלל בגייסות המוטסים האמריקנים, והיוותה אנטיתזה לכוחות הבריטים, ובכלל זה אף לצנחנים. ואכן, זמן קצר לאחר הצניחה "לכדה חטיבה 504 של אוגדה 82, שבפיקוד בריגדירגנרל ג'יימס גייוין, את גשר כראבה החיוני" (עמוד 202).

הבריטים מצדם, לא הבינו עד תום את חשיבות המהירות עבור כוחות הפועלים בעומק, את הצורך להשלים את המשימה בעוד האויב מופתע מהימצאות הכוח בעומק שטחו וטרם הספיק להתאושש ולהיערך בהתאם.

בספר הציג ראיין את מחדלי המבצע, עוד בשלבי התכנון, וכי התוצאה הייתה ידועה מראש עוד בטרם יצא אל הפועל. כן תיאר ראיין את התמודדות הגרמנים עם המתקפה המפתיעה, והעלה על נס את יכולתם להתעשת, ולצאת, בפיקוד הגנרל הוותיק גרד פון רונדשטט, למתקפת נגד כנגד הטובים והמנוסים בחיילי בעלותהברית.

האירוע הדרמטי ביותר בספר נגע לצליחת נהר ואל וכיבוש גשר ניימכן, שהיה מכשול המים האחרון בדרך לארנם. הדרך היחידה להשתלט על הגשר, אמר גנרל גייוין לאנשיו, "היא להסתער עליו בו זמנית – משני צידיו" (עמוד 281). המשימה הוטלה על הגדוד השלישי שבחטיבת החי"ר המוצנח ה504 שבאוגדה המוטסת ה-82, עליו פיקד ג'וליאן קוק, בוגר האקדמיה הצבאית שבווסט פוינט.

בסרט ישנה סצנה נפלאה שבמהלכה ניגש הגנרל גייוין (אותו גילם ראיין אוניל) למפקד הגדוד השלישי, רס"ן קוק (שגילם רוברט רדפורד) ואמר לו שהוא שולח שתי פלוגות לצלוח את הנהר ולכבוש את הגשר. "אני צריך אדם עם תכונות מאוד מיוחדות שיוביל אותן. הוא צריך להיות מספיק קשוח כדי לעשות את זה, הוא צריך להיות מספיק מנוסה כדי לעשות את זה. ועוד דבר אחד. הוא צריך להיות מספיק טיפש כדי לעשות את זה… תתחיל להתכונן". כשנשאל אחר כך המג"ד מה רצה מפקד האוגדה, השיב, "מישהו הגה סיוט אמיתי. סיוט אמיתי".

תחת חיפוי מטוסי קרב ואש טנקים הוביל "רב-סרן ג'וליאן קוק בן ה-27 את הגל הראשון של אחת הנועזות שבצליחות-הנהר מעולם" (עמוד 297). הגרמנים המטירו עליהם אש תופת. "קוק ידע, שאבידותיו כבדות, אך לא היה לו פנאי לאומדן. פלוגותיו נחתו בכל מקום לאורך רצועת-החוף החשופה" (עמוד 302), והחלו להשיב מלחמה שערה.

"לבדם ובקבוצות קטנות, הסתערו הצנחנים, שישבו חסרי-ישע בסירות בנפול חבריהם לידם, על חיילי אויב פי ארבעה וחמישה ממספרם, ברימונים, תת-מקלעים וכידונים. ביעילות חייתית כרו את הגרמנים מעמדותיהם ובלא מנוחה או ארגון-מחדש המשיכו בהסתערותם הדורסנית. הם לחמו בשדות, בגנים ובבתים שמתחת לסוללה, תחת אש המקלעים וסוללות הנ"מ, שהלמו בהם ממצודת הוף ואן הולנד שהיישר לפנים. קבוצות אחרות נעו מזרחה, לאורך דרך-הסוללה ואל הגשרים, בעוד" (עמוד 304). אף שספגו נפגעים רבים הצליחו קוק ואנשיו לכבוש את הגשר.

אך למרות נחישותם של הצנחנים, כתוצאה מהתאוששות כוחות הוורמאכט נכשלו בעלותהברית בהשגת יעדו העיקרי – חציית מכשול המים הגדול של הריין, ואבטחת ראש גשר מצפון לנהר – וכוחותיהם המוטסים ספגו אבידות כבדות. המבצע גבר מחיר כבד מאוד מבעלות-הברית, שכלל מעל 15 אלף פצועים, הרוגים ושבויים (האוגדה המוטסת הבריטית ה-1 פסקה לתפקד כיחידה לוחמת) ולכישלונו ביטל למעשה את האפשרות לסיים את המלחמה באירופה לפני תום שנת 1944.

ראיין הוציא מתחת ידיו ספר מרתק לקריאה (שתורגם היטב לעברית בידי אמיר אורן, לימים פרשן צבאי ב"הארץ") שהגנרל ג'יימס גייוין, מפקד האוגדה ה82 במבצע, קבע שהוא "תיאור מדויק, מרגש ומעורר הערצה של האומץ האנושי". 

מאז יצא פורסם הספר הפך שמו, "גשר אחד רחוק מדי", לביטוי רווח לתיאור מהלכים שבהם מתקיים עיקרון "תפסת מרובה לא תפסת". לאור החורים הגדולים בתכנית שזעקו מראש למרחוק, מוטב ללמוד מן המבצע בעיקר ש"סוף מעשה במחשבה תחילה".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.