פרוליפרציה של נשק סייבר התקפי\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מאז 2010 החלו מדינות רבות לאמץ גישה של פתיחות בנוגע לניצול יתרונות המרחב הקיברנטי ● מצב זה מייצר תורפות חדשות ומחייב את הממשלות לספק אמצעי הגנה לגופים הלאומיים ולחברות מסחריות בבעלות אזרחים

במאמר שהתפרסם באחרונה בביטאון AARMS ניתחה ד"ר דורה דבאיי, מומחית ליחסים בינלאומיים מהונגריה, את מה שהגדירה כ"פרוליפרציה של נשק קיברנטי התקפי". אולם דבאיי זיהתה את הסכנה רק בחלקה, שכן הסכנה העיקרית בסייבר היא מצד זאבים בודדים וארגונים סוררים, ובכל הנוגע לפתרון הצביעה על נתיב פעולה לא ריאלי.

cyber-weapons

ד"ר דבאיי טוענת שכיום ישנה "פרוליפרציה של נשק קיברנטי התקפי".

לשיטתה למן 2010 החלו מדינות רבות לאמץ גישה של פתיחות בנוגע לניצול יתרונות המרחב הקיברנטי. משרדי ממשלה, רשויות לאומיות, גופים מסחריים ותשתיות קריטיות הגדילו את נפח פעילותן ברשת ואת נגישותן לציבור האזרחים באמצעות האינטרנט. אף שמדובר במהפכה של ממש, הרי שמצב זה מייצר גם תורפות חדשות ומחייב את הממשלות השונות לספק אמצעי הגנה לגופים הלאומיים כמו גם לחברות מסחריות שבבעלות אזרחי המדינה.

דבאיי כותבת במאמרה כי המדינות נדרשות "למצוא פתרונות כיצד לשלב נשק קיברנטי בארסנל האסטרטגי שלהן, ובמקביל לכונן מנגנונים שיגבילו את ההשלכות המזיקות והרסניות של נשק קיברנטי המופעל נגדן".

עוד היא מציינת כי מתקפות סייבר הפכו חלק מסדר היום הציבורי-ביטחוני (מתקפת אנונימוס בשבוע שעבר היא דוגמה עדכנית לכך), מצב המחייב תשובות חדשות ויעילות מצד המדינה.

להשיג רמה גבוהה יותר של בגרות אסטרטגית

sfl-cyber-attack-monday-in-city-of-fort-lauderdale-20141201

מתקפות סייבר, כמו שביצעו אנונימוס בשבוע שעבר, הפכו חלק מסדר היום.

במאמרה הקבילה דבאיי בין המצב השורר בין אומות כיום לתקופה הטרום-אסטרטגית של הנשק הגרעיני, למן מלחמת העולם השנייה ועד ראשית שנות השישים, וטענה שהיעדר האמון ביניהן, בדומה לאותה עת, הוא שמביא להגברת תפוצת הנשק הקיברנטי. לפיכך, נדרש יותר שיתוף ידע טכני, משפטי, פוליטי-צבאי בין המדינות במטרה להשיג רמה גבוהה יותר של מה שד"ר דבאיי מכנה "בגרות אסטרטגית", הן בפריסת יכולות הסייבר ההתקפיות והן בפיתוח אסטרטגיות אבטחה כנגדן.

מדינות במערב מסווגות את יכולות הסייבר ההתקפיות שלהן כחשאיות ביותר, ממש כפי שארצות הברית סיווגה את פרויקט מנהטן שהבשיל לכדי נשק גרעיני, וכמעט שלא חושפות מידע אודותיו. מדינות כמו סין ורוסיה קפדניות בהקשר לכך עוד יותר, שכן אינן צריכות "להטריד עצמן" בסוגיות כמו זכות הציבור לדעת.

אף שיש שיתופי פעולה בתחום זה, עיקרם מבצעי נוכח אינטרסים משותפים דוגמת מבצע "משחקים אולימפיים", שעל-פי פרסומים זרים יזמו ארצות הברית וישראל במטרה לפגוע בתכנית הגרעין האיראנית. הנחת העבודה שהדבר עתיד להשתנות אינה סבירה. על מדינות, ובהן ישראל, לספק אמצעי הגנה לרשויות הלאומיות כמו גם לחברות מסחריות שבמדינה מבלי להסתמך על כך שהמדינות יעברו את גיל ההתבגרות גם בתחום הנשק הקיברנטי.

יתרה מזו, בעידן שבו מדינות (בוודאי דמוקרטיות) כמעט שאינן נלחמות זו בזו, הסכנה מפני נזקו של נשק קיברנטי בסייבר מקורה בעיקר בארגוני טרור כמו דאעש, בפושעים ובפעולתם של יחידים. אלו אינם מושפעים מאותו מאזן הרתעה שמקיימות המדינות בינן לבין עצמן. ברשות קבוצה מצומצמת או לבודדים עשוי להיות אמצעי להשבית את רשת החשמל של מדינה שלמה. איום זה מחייב חשיבה שונה שאינה נשענת בהכרח על גישות מוכרות ממדע המדינה, שכן מדובר במצב חדש.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 13.04.2016)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s