עומק לפנים | מאת גל פרל פינקל

• פורסם בבלוג "שורטי" של המכון למחקרי ביטחון לאומי 
• 29 במרץ, 2016

במהלך מלחמת לבנון השנייה פשטו כוחות מסיירת מטכ"ל ומיחידת שלדג על יעדי חזבאללה בעיירה בעלבק שבעומק לבנון. המבצע יצר בקרב ההנהגה הצבאית של הארגון את התחושה שגם העורף הלבנוני לא מוגן מפני כוחות צה"ל, שביכולתם לפעול בו קרקעית ולא רק מן האוויר. מהלך שכזה היה כהגדרת מפקד הפעולה, האלוף טל רוסו, "כמו שחיילים שלנו נלחמים בצפון ושומעים שפשטו על תל אביב", וחייב את חזבאללה, ארגון שמשאבי כוח האדם שלו מוגבלים, לתגבר את יחידותיו האמונות על הגנת בקעת לבנון.

בניגוד לקו המגע המבוצר בו נערך האויב לקראת מהלכי התמרון של צה"ל, העומק פגיע יותר. הוא מכיל נכסים רגישים המהווים מרכזי כובד (מפקדות, מאגרי אמל"ח אסטרטגיים והנהגה פוליטית), אך מאחר ולא ניתן להיות "חזק בכל מקום" הוא גם שמור פחות מקו החזית. בדצמבר 2015 הוקמה בצה"ל חטיבת הקומנדו שמאגדת בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן, אגוז ורימון, כמו גם מספר יחידות מובחרות במילואים. חטיבה זו קמה כלקח ישיר ממלחמת לבנון השנייה, מתוך רצון לחזק את יכולתו של צה"ל לפעול בעומק האויב. בהתאם לכך הוכפפה לעוצבת האש, עוצבת העומק של צה"ל.

שורשי הקומנדו הצה"לי נטועים עמוק במורשת הצבאית עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל, החל מ"הנודדת" של יצחק שדה ופלוגות הלילה של אורד וינגייט, דרך יחידה 101 בפיקוד אריק שרון ועד ליחידות הפועלות כיום. היחידות שמאגדת החטיבה פעלו לאורך השנים כאוטונומיות קטנות בתוך הצבא הגדול והתמחו בלחימה בכוחות קטנים. כך פעלו אגוז ומגלן בשנות הלחימה ברצועת הביטחון בלבנון, וכך הייתה דובדבן בלחימה בטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון. יחידת רימון, שקמה כחלק מחטיבת גבעתי, ומתמחה בלוחמה מדברית, היא חוליה נוספת בשרשרת. מהלך הקמת חטיבת הקומנדו אינו חריג בהשוואה למקרים אחרים בהיסטוריה הצבאית המודרנית. צבאות אוהבים להקים חטיבות מחץ של כוחות מובחרים למשימות מיוחדות, עוד מימי מלחמת העולם השנייה, ובכך צה"ל אינו יוצא דופן. אולם בפועל, למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות, בניהולן של מלחמות העבר הצורך הצה"לי הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות", לצד הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם, הביאו לכך שבמרבית המקרים כוחות אלו הופעלו בשיטה המסורתית והכבדה.

סיבה נוספת לחוסר ניצול המשאב הזה היא סוגיית החשש מפני האחריות הפיקודית בפעולות מסוג זה. רא"ל במיל' אהוד ברק (בעברו מפקד סיירת מטכ"ל) ציין בשעתו כי בעוד שמבצע התקפי רחב היקף, שעלול לגבות את חיי מאות חיילים, נתפס בציבור כחלק בלתי-נמנע מהלחימה, הרי שבמבצעים מיוחדים, גם בזמן מלחמה, מטיל הציבור את האחריות לנפגעים על הדרג שיזם את המבצע. החשש מכישלון לפיכך, מביא לביטולן של פעולות רבות. במלחמת לבנון הראשונה למשל, יועד גדוד מחטיבת מילואים מובחרת לנחות ממסוקים בכביש ביירות-דמשק, במטרה למנוע את נסיגת אש"ף לסוריה ולנתק את הבירה הלבנונית מכוחות סיוע. בפרוץ המלחמה בוטלה התכנית והחטיבה כולה נעה בשיירת רכבים בפקקים הארוכים ללבנון. אף שביצעה היטב את משימותיה, מימשה מעט מייעודה שהיה אמור לבוא לידי ביטוי בתכנון המוקדם. גם ב"צוק איתן" פעלו היחידות המובחרות בהתאם לתפיסה זו, כשלחמו בעזה כיחידות חי"ר רגילות. בהתאם לכך, מספר המבצעים המיוחדים שביצעו יחידות העילית של הצבא במערכה בעזה היה מצומצם.

אולם המערכה הבאה, בין שתתרחש בדרום או בצפון, מחייבת רציונל פעולה אחר. חזבאללה וחמאס מודעים היטב ליכולתו של צה"ל לחבר מערכי אש מדויקת ומודיעין עדכני לכדי מבצעי השמדת מטרות איכות מהירים ויעילים. לפיכך, ארסנל הנשק שברשותם יופעל בשיטת "הפעל או תאבד" (use it or lose it) כבר בתחילת המערכה. מכאן, שעל צה"ל להפעיל מהלך מתמרן בעומק, במטרה לפגוע במרכזי הכובד של היריב, להשיג אפקט תודעתי ולחייב את הארגון להתמודד עם צה"ל הן בחזית והן בעומק.

על החטיבה החדשה, שמפקדה הוא אל"מ דוד זיני, לעמוד בפני אתגרים מורכבים. ליבת האתגר שלפתחה תהיה ביכולת לאגד יחידות מובחרות שבייסודן אין להן מן המשותף ולכל אחת מהן ייעוד ויכולות, שאינם בהכרח קשורים לאחרות, לכדי אגד בעל תפיסת הפעלה אחודה ומשולבת. אם תצליח, תהווה החטיבה מכפיל כוח בקרב היבשתי. או אז יעמוד האתגר לפתחו של המטה הכללי, שיצטרך לדעת כיצד להפעיל אותה.