"אני אבריא, אחזור להיות מה שהייתי לפני שנפצעתי ואתה תראה אותי טס" | מאת גל פרל

בספרו "צבעוני ארבע" תיאר אלוף (מיל.) גיורא רום, ה"אייס" הראשון בתולדות חיל האוויר את סיפור נפילתו בשבי המצרי במלחמת ההתשה, ואת את האופן שבו התגבר, השתקם ושב לטוס ולפקד. התוצאה היא ספר מרתק על כוחו של האדם להתגבר, על מלחמה, פיקוד ומנהיגות.

• פורסם באתר "סימניה"
• 22 בינואר 2016

נפתח בווידוי. אני לא אוהב ספרים על כוח אווירי, טייסים או חילות אוויר. את שירותי הצבאי עשיתי בצבא היבשה, שם אני גם עושה מילואים, וביושר, אני פחות מתחבר לספרים שכאלה (אף שקורא גם אותם כי בכל זאת צריך ללמוד ולהכיר). אני מספר זאת כדי להמחיש עד כמה נהניתי מהספר "צבעוני ארבע" מאת אלוף (מיל.) גיורא רום (הוצאת ידיעות ספרים, מהדורה מורחבת, 2015). זהו ספר מצוין, שבו תיאר רום את קורותיו לאחר שנפל בשבי המצרי במלחמת ההתשה, ואת האופן שבו התגבר, השתקם ושב לטוס ולפקד בחיל האוויר.

המשימה חייבת להתבצע

רום, לימים נספח צה"ל בארצות־הברית, היה חניך בחזור ח' של הפנימייה הצבאית הריאלי בחיפה. לשנים ההן, קבע, "היתה השפעה מכרעת בעיצוב אישיותי כלוחם" (עמוד 220). הלימודים בפנימייה היו תובעניים ותחת סטנדרטים גבוהים של הישגיות. שם הפנימו הוא וחבריו לחיים את "ההכרה שמשימה, לא חשוב באיזה תחום, חייבת להתבצע. שום דבר, חוץ מהדיווח "המשימה בוצעה" לא התקבל ולא יתקבל" (עמוד 220). לאורך כל תקופת הלימודים, ציין, היתה בין החניכים "תמיכה הדדית וחברות שהתהדקה מיום ליום" (עמוד 220).

העמידה המשימה, כתב, היתה חזות הכל, אך עם סייג אחד. מאביו למד "שאם השגת המשימה כרוכה בהתבזות עצמית, במעשים של חוסר יושר, בוויתור חריף על עקרונות, צריך לשקול פעם נוספת אם ההישג, בסופו של דבר, יהיה שווה את הטעם הרע שיישאר לזמן רב" (עמוד 229). וגם את הכלל הזה כדאי לזכור.

עם סיום הלימודים, בשנת 1962, התגייסו הבוגרים לצה"ל. בין אלו ניתן למנות את אמנון ליפקין־שחק ומתן וילנאי שהלכו לצנחנים (והתקדמו עקב בצד אגודל עד ששירתו כרמטכ"ל וסגנו), ואת יום־טוב תמיר שהלך לשריון (לימים תא"ל, שעוטר על גבורתו כמפקד גדוד 9 בעיטור המופת). רום, כאמור, התנדב לקורס טיס. 

במלחמת ששת הימים כבר היה טייס קרב מוביל בטייסת המיראז'ים "העטלף" (טייסת 119). "בשלושת הימים הראשונים של מלחמת ששת הימים הפלתי חמישה מטוסים, ארבעה במצרים ואחד בסוריה, והפכתי להיות ה"אייס" הראשון של חיל האוויר, תואר האצולה של קהיליית טייסי הקרב בעולם" (עמוד 23). במהלך המלחמה גם נפצע ברגלו, אך כבר אז סירב להפסיק לטוס.

במלחמת ההתשה, ב־11 בספטמבר (תאריך שהפך לימים לסמלי בגלל אירוע אחר) 1969, נפגע מטוס המיראז' של רום במהלך קרב אוויר מעל אדמת מצרים. שם הספר, אגב, נגזר מאות הקריאה שלו באותה משימה, "צבעוני ארבע". רום הפעיל את כיסא המפלט וצנח היישר לידי מאות הפלאחים שחיכו לו על אדמת דלתת הנילוס, והעבירו אותו לידי הצבא המצרי.

בספר תיאר המחבר בפתיחות ובפירוט את החקירות, הפחדים והתקוות. באחד הימים בשבי טווה לעצמו פנטזיה "שממש ברגעים אלה עושים שני מסוקים את דרכם בחשאי לקהיר כדי לחלצני. ומרעיון כללי לתיאור מפורט מאוד: שני דברים היו בלב העניין, האחד, החיילים יהיו מהצנחנים, והשני, כשתיפתח הדלת יעמוד שם רפול. לא אף אחד אחר. רק רפול" (עמוד 119). בפועל, התקיימו כעבור שלושה חודשים חילופי שבויים, שחלקם נתפסו בפשיטות הצנחנים והיחידות המובחרות.

אבל למרות הכאב והפחד, כשאחד משוביו שאל אותו אם הוא חושב שיחזור לטוס השיב רום בביטחון שכן. "אני אבריא, אחזור להיות מה שהייתי לפני שנפצעתי ואתה תראה אותי טס" (עמוד 125). השיבה הביתה אחרי כשלושה חודשים טראומתיים במיוחד חייבה אותו לתקופת שיקום ולסדרה של ניתוחים. אבל גם אז, הוא לא ויתר על חלומו לשוב לטיסה קרבית.

"תמשיך. חזור לטייסת ותמשיך לפקד"

בעיני, החלק הכי מרתק בספר נגע לאופן שבו השתקם ושב לפקד ולטוס. החזרה לטיסה היתה הדרגתית, ורום שילב במהלכה לימודי תואר ראשון בכלכלה ובמדע המדינה מאוניברסיטת בר־אילן. בינואר 1971 ערך את טיסת הסולו המחודשת שלו במיראז'. באחת הגיחות שבהן לקח חלק נקלע לקרב אווירי מעל שטח סוריה. עם שובו שקל ברצינות להפסיק לטוס, ואף שיתף בכך את מפקד החיל, אלוף מוטי הוד.

האפיזודה ההיא הסתיימה בכך שיצא לטיסה בשמי הארץ. לקראת הנחיתה, כתב, "ידעתי שאין בי הכוח הנפשי לעשות את הדבר הנכון – להיכנע ולהפסיק לטוס" (עמוד 185).

יומיים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור קיבל רום את הפיקוד על "טייסת הדרקון המעופף" (טייסת 115), טייסת מטוסי סקייהוק, בבסיס תל נוף שמפקדה, סא"ל עמי גולדשטיין, נהרג בתאונה. מי שהתעקש שיקבל את התפקיד היה מפקד הבסיס, אל"ם רן פקר (מאגדות החיל שהיו באמת). פקר, כתב, "היה מפקד טייסת 119 כשנלחמתי בה במלחמת ששת הימים. הוא היה מפקד בית הספר לטיסה כשאני הייתי שם מדריך טיסה במשך שנתיים וחצי. ויותר מכול, ב11 בספטמבר 69׳ הוא היה צבעוני אחד, המוביל של מבנה צבעוני, כשאני הייתי צבעוני ארבע, שלא חזר" (עמוד 187).

לרום לא היה ניסיון קודם בהטסת מטוס סקייהוק, אך כשפרצה המלחמה התעקש להשתתף בתקיפת כוחות מצריים שניסו לכבוש את מוצב "בודפשט". רק שלושה טייסים לפניו בהיסטוריה של התעופה העולמית, ציין, עשו את הטיסה הראשונה שלהם במטוס במשימה מבצעית. הוא עמד להיות הרביעי.

מוביל הרביעיה, יכין כוכבא, שעמדה לצאת לתקיפה היה בשעתו חניך של רום בקורס טיס. "זאת הטיסה הראשונה שלי בסקייהוק, מפלמחים לנחל־ים לוקח כעשרים דקות, בזמן הזה אלמד לטוס, ואם יהיו לי שאלות, אתה תענה לי" (עמוד 190), הודיע לכוכבא וטס כסגנו.

חוסר ניסיונו הביא לכך שביעף התקיפה הראשון שלו על כוחות השריון האמפיביים המצריים הפצצות שלו לא השתחררו, והוא יצא לבדו ליעף נוסף. "הפעם אני מוביל בעדינות את נקודת המכוון הרגישה שבתצוגה המתוחכמת שבכוונת, וכשאני לוחץ על כפתור הפצצות אני מרגיש בבירור את רעד המטוס כאשר שמונה הפצצות משתחררות ממנו" (עמוד 191).

לאחר גיחה זו הציע רום לפקר להביא במקומו מפקד מנוסה יותר. פקר, מסיבה לא ידועה, סירב. "אני רוצה שתמשיך. חזור לטייסת ותמשיך לפקד" (עמוד 193), אמר לו. וכך היה. יתרה מכך, רום החליט אז "לטוס הרבה ככל שרק אוכל. תמיד יותר מכל אחד אחר בטייסת. אני אטוס בעיקר למצרים, ואני אראה, קודם כול לעצמי, שהשבי הרחק מאחורי, ושאחיזתו בי הולכת ונחלשת, ולבסוף נעלמת" (עמוד 195).

לא מדברים על הפחד

על פחד, כתב, "לא מדברים. לפחות לא בצבא. ההנחה היא שעצם הדיבור יכניס "רעש למערכת". ישנו גם חשש שהדיבור על תכונה שהיא נפשית במהותה יבהיר שאין שום חוקיות ביחס בין דירוג הפחד ובין סדר הדרגות הצבאיות. גם לא ברור כלל ועיקר עד מה המילים שישתמשו בהן המשוחחים תואמות את התחושה האמיתית שלהם. ואולי גם לא צריך לדבר על פחד כי הלוחמים, בסופו של דבר, אינם נבחנים בסולם הפחד. הם נבחנים בסולם הביצועים הקרביים שלהם באותם מצבים שבהם עשוי להתעורר פחד או שבהם נשקפת סכנת חיים" (עמוד 199). אבל זה לא אומר שלא מפחדים, להפך.

בטיסה קרבית, הסביר, הצורך "לעשות את הדברים הנכונים גובר ברוב המקרים על המתח ועל הפחד ומאפשר להטיס את המטוס גם בתנאים הקיצוניים של קרב" (עמוד 197). ועדיין, רום, 

הטיסה המפחידה ביותר שביצע, סיפר, התרחשה ביום הרביעי למלחמת יום הכיפורים. היתה זו "תקיפה שגרתית כביכול, לא הרואית, לא מפורסמת, לא מהטיסות שעליהן נכתבים מאמרים או שירי הלל. זו היתה גיחה לצורך תקיפת שריון מצרי שחצה את התעלה באזור קנטרה והתמקם על הגדה המזרחית של התעלה כדי להגן על ראש הגשר" (עמוד 202).

המבנה שהוביל נתקל באש הנ"מ העזה ביותר שראה בחייו. בעוד שאנשיו תקפו את המטרה בהצלחה פחותה ביעף הראשון התעקש רום וביצע יעף שני לא מוצלח ואז עוד אחד. "משכתי בפעם השלישית, משנה לחלוטין את דרך התקיפה, מטפס הפעם גבוה הרבה יותר מעל הגובה היעיל של הנ"מ, אפילו אם הדבר מעלה את סכנת החשיפה שלי לטילי הקרקע־אוויר, ובלבד שאצליח לבצע את יעף ההפצצה כראוי. הסרבל שלי רטוב לגמרי ואני חושב לרגע שהמצרים אומרים איש לרעהו שהטייסים הציוניים כנראה חכמים פחות ממה שמספרים עליהם, אם הם חוזרים שוב ושוב" (עמוד 204).

המצרים לא ידעו, העיר, "שאני הוא מפקד הטייסת ושאעשה כל מה שאפשר עלי אדמות כדי לחזק את סמכותי ולקבוע בטייסת שלי את מדדי הביצוע" (עמוד 205).

בסופו של דבר, כתב, "ההתגברות על הפחד במלחמה היא אחד הדברים היותר מרתקים. היא לא כישוף, לא תרגיל לפסיכולוגים ולא שימוש בשום מקסמי שווא. היא ההתמודדות של הפרט עם עצמו, היא הלכידות של היחידה, ומעל לכול, עוצמתו של המפקד והדוגמה האישית שהוא נותן" (עמוד 205).

ספר מרתק על כוחו של האדם להתגבר, על מלחמה, פיקוד ומנהיגות.