"תמורת שלום הייתי מוכן לתת כמעט הכול" | מאת גל פרל

"את המצב היטיב לתאר רל"ש הרמטכ"ל, שעל פי דוח ועדת אגרנט רשם ביומנו בבוקר יום ראשון: "המצב בגזרת התעלה רע עד רע מאוד. מצבו של דני [שומרון, מח"ט 401] קשה" (עמוד 113).

את הספר "ציר סקרנות צומת ודאות" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2013) מאת ד"ר רון פונדק ז"ל קראתי בנשימה עצורה ביום השואה האחרון. ד"ר רון פונדק, יליד תל אביב, התגייס לצה"ל חמישה שבועות לאחר מות אחיו אורי במלחמה, שובץ בחיל המודיעין ושירת כקצין מודיעין. בהמשך שימש בתפקידים שונים בשירות המודיעין בצבא ובממשלה. פונדק כתב ופרסם דוקטורט בתחום ההיסטוריה המדינית של המזרח התיכון עבור אוניברסיטת לונדון. היה מעורב במשך כעשרים שנה בתהליכים מדיניים לקידום השלום בין ישראל לארצות ערב, והיה בין היתר מאדריכלי הסכם אוסלו. יצא לי לפגוש בו השנה בשל היותו יו"ר הארגון שבו עבדה זוגתי. מצאתי בו איש שיחה מרתק ומבריק. אחד שאמר ועשה.

בספר מתחקה פונדק, שנפטר ממש לאחרונה, אחר נתיב הקרבות של אחיו הבכור, סגן אורי פונדק ז"ל, אשר שימש במלחמת יום הכיפורים כקצין המבצעים בגדוד השריון 46 שבחטיבת הטנקים 401 בעת מלחמת יום הכיפורים. באמצעות סיפור זה אורז למעשה פונדק, ומגיש לקורא, את סיפור משפחתו כולה. פונדק מתארו קטעים קטעים החל מן הבריחה מן העיר רומני שבאוקראינה לדנמרק, מאימת הפוגרמים, עבור בבריחה מפני הנאצים בשואה והמשך בעליית אביו הרברט, שהיה לעיתונאי חשוב בישראל ובדנמרק וככה "על הדרך" למרגל ואיש מוסד, ואימו סוזי. וכך, שוזר המחבר קטעים משפחתיים בחוויות המלחמה של גדוד שלם. פונדק ביצע עבודת תחקיר מרשימה, ושוחח עם כל בעל תפקיד רלוונטי שנותר בחיים, בין שהיה זה נהג טנק אלמוני, חובש דוגמת מי שיהיה לימים פרופסור מריו ליביו, מ"מים ומ"פים בגדוד כמו ירון רם או עירא עפרון וכמובן המג"ד, דוד שובל שבטנק שלו, טנק המג"ד, לחם אורי ז"ל במלחמה עד שנפגע ונהרג, בגדה המערבית של תעלת סואץ.

פונדק מתאר את המלחמה באופן המטלטל את הקורא ומשליך אותו באחת למרחבי החולות בסיני בשנת 1973. אחד התיאורים שממש תפסו אותי היה אודות מפקד חטיבה 401, דן שומרון איש הצנחנים (ולימים מפקד מבצע אנטבה והרמטכ"ל), אשר לא האמין לדברי ההרגעה מן הפיקוד הבכיר כאשר המצרים ריכזו כוחות בקרבת התעלה, "שומרון חזר לחטיבה בתחושה שצריך לעשות הכול כדי להתכונן למלחמה ונתן הוראה, על דעתו בלבד, לאסוף כל חייל בעל רישיון נהיגה שאינו טנקיסט, לקחת את הרכבים, להגיע לימ"חים (יחידות מחסני חירום), לפתוח אותם ולהעמיס תחמושת ודלק. על פי עדותו בוועדת אגרנט, כשנודע באוגדה שהוא פותח את הימ"חים נאמר לו ש"אין אישור לפתוח ימ"חים." הוא התקשר לסגן מפקד האוגדה והלה אמר לו, "אסור לך להוציא תחמושת  ואסור לך להכין את הדרגים." שומרון השיב, "אני עושה את זה בניגוד להוראות," והתשובה שקיבל היתה, "טוב, אם תצליח – תצליח; אם לא, תשלם על זה שאתה עושה בניגוד להוראות." כארבע-עשרה שעות אחר כך, בעוד המלחמה בעיצומה והתחמושת אוזלת, שאל האוגדונר את שומרון איך הוא מסתדר, ונענה, "מזלי שלא חיכיתי ולא מילאתי הוראות, והדרגים [עם התחמושת] בדרך." לולא התושייה והחוצפה של שומרון, הטנקים של החטיבה היו נתקעים לפנות בוקר בלי דלק ובלי תחמושת" (עמוד 32).

טנק מג"ח ישראלי שנפגע בקרבות בסיני.

תיאור אחר המביא את קרב ואדי מבעוק מן הזווית של השריונרים היה מרתק לא פחות,"כעשרים דקות אחרי שהפלוגה של ירון רם פתחה באש, פתחו באש גם הטנקים של עירא, טנק המג"ד ובו אורי ושלושת הצנטוריונים. חטיבת השריון המצרית נכנסה למלכדות קטלנית. מהרגע שהגדוד "תקע" בפקק את שדרת המסע של הדיוויזיה המצרית, שכללה משאיות ונגמ"שים נוסף על טנקים של החטיבה הקדמית שנפגעה באופן אנוש, הצטרפו לחגיגת המלחמה כוחות ישראליים נוספים, ובעיקר אלה שהיו מצוותים לגדוד הצנחנים והארטילריה. מאוחר יותר הופעל גם חיל האוויר" (עמודים 161-160).

אורי פונדק ז"ל, למען השלום היה נותן כמעט הכול.

קראתי את הספר כמי שזכה לפגוש את המחבר, וכמי שמתעניין במלחמת יום הכיפורים ובהיסטוריה צבאית (את הסמינר שלי בתואר ראשון כתבתי על ההכרעה הצבאית בחזית הדרום). תיאורי הקרבות גרמו לי לא פעם לחשוב כיצד היינו, חברי ואני לשירות הסדיר והמילואים, עומדים בכאוס וקריסת מערכות דוגמת זה שהתרחש באוקטובר 1973. ועוד דבר, שנותר חזק יותר מכל קטע אחר בספר, מהדהד מן השורות שכתב אורי פונדק ז"ל לעצמו בשנת 1970 במכתב שהותיר במגירה בביתו ונתגלה לאחר מותו, "השלום רחוק, יש לי הרגשה שכיום תמורת שלום הייתי מוכן לתת כמעט הכול, חוץ מהחיים. אבל אולי יום אחד אצטרך לתת את החיים כדי שבבוא העת אחרים יוכלו ליהנות מהדבר המופלא הזה שנקרא שלום. לא שלום חטוף ברחוב, אלא שלום מלא בעולם" (עמוד 52).

מומלץ בחום רב!!!