לערער את ריבונות חמאס ברצועה | מאת גל פרל

המלחמה בעזה (סליחה, מבצע) ממחישה מחדש את העיקרון שניסח בשעתו הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני כי, "הגרילה מנצחת אם אינה מפסידה, הצבא הרגיל מפסיד אם אינו מנצח." צה"ל מנהל מערכה מורכבת, קשה ואינטנסיבית כנגד אויב נחוש, שהוגדר בעשור האחרון על-ידי קצינים בכירים בצה"ל כאכזר והפנאטי ביותר בו לחמו, גם אם באותה נשימה מיהרו להזכיר כי גם הבוסרי ביותר במצב המוכנות שלו. ובכן, לא עוד.

החמאס הגיע למערכה הנוכחית עם ארגז כלים של יכולות מרשים. החל במערך שיגור רקטות שלו אמל"ח ורסטילי ותכניות אש מורכבות ומתוזמנות לכל חטיבה מרחבית, עבור בפיקוד ושליטה בגזרות השונות ברצועה היודעות לעבוד באופן עצמאי ובמנותק מגוף המטה הבכיר של הזרוע הצבאית, המשך ביכולות מיקוש וחבלה בצירים ובמבנים ברצועה וכלה במנהרות התקיפה חוצות הגדר. עם מחברים זאת עם נחישות ונכונות להילחם שיש בדרך כלל רק לאלו שגבם אל הקיר, מדובר ביריב מרשים שהגיע מוכן ככל יכולתו לעימות הנוכחי, לאחר שלמד היטב את נקודות החוזק והנקודות התורפה של ישראל וכוחה הצבאי. לא מדובר עוד בחבורת פרחחים לא מאורגנת עם כמה "קלאצ'ים" ומרגמה, אלא בגוף מאורגן המוכן למלחמות ההווה ולא למערכות האתמול.

באינתיפאדה השנייה פנה מפקד חטיבת גולני, משה "צ'יקו" תמיר "למופז, וביקש שיאשר לגולני לתקוף את מחנה הפליטים ג'נין. תסתכל לי בעיניים, אמר לרמטכ"ל. אתם יכולים להגיד אלף פעם שמח"ט גולני מתלהם, ולתת אלף הסברים למה לא לעשות. אבל אני אומר לך, המג"דים שלי יכולים לעשות את זה." (מתוך הספר "בומרנג", מאת עפר שלח ורביב דרוקר, הוצאת כתר, 2005, עמוד 196) בקיץ 2014, כאז כן עתה, יותר מעשור לאחר מכן ושלושה עימותים צבאיים נוספים, הוכיח הצבא בדיוק את זה – הם יכולים לעשות את זה.

צה"ל לחם במלחמה הזו (סליחה, מבצע) כחמישים ימים. במהלכן ביצע אלפי תקיפות אוויריות, הפעיל אש מנגד שכללה אש תותחים ומרגמות כמו גם טנקים וטילים אשר שוגרו מספינות חיל הים וכן מהלך קרקעי מוגבל ומצומצם בהיקפו (הכוחות פעלו במרחק קילומטרים ספורים מגדר המערכת) אך מורכב מאוד כנגד תשתית המנהרות של החמאס. צוותי קרב חטיבתיים פעלו לאיתור והריסת מנהרות תוך שהם מנהלים לחימה עיקשת מטווחים קרובים עם לוחמים (לא מחבלים) של החמאס.

בשונה ממבצעים קודמים שביצעה ישראל נועד מבצע זה להשמיד תשתית רחבה של אויב בכדי לשלול ממנו דרך פעולה, והוא בוצע בהצלחה רבה כנגד אויב מיומן וערוך היטב בשטח בנוי ורווי אוכלוסיה. כאלפיים פלשתינאים, מהם כמחצית פעילי חמאס (ואולי יותר) נהרגו, אלפים נפצעו. חטיבת הצנחנים לדוגמה, טענה בסוף המבצע הקרקעי (זה כן מבצע, בתוך המלחמה) כי לוחמיה הרגו כ-140 פעילי חמאס והכווינה אמצעי אש מנגד שהביאו למותם של עוד כ-70. עם מחברים את זה עם סיכולים ממוקדים בבכירי הנהגת הזרוע הצבאית של חמאס (ראאד אל-עטאר, מוחמד אבו שמאלה וכמובן מוחמד דף שטרם התברר סופית אם החזיר את נפשו לבורא) ניתן לומר כי הושגה פגיעה קשה בחמאס ובפעיליו.

אז למה המלחמה (סליחה, מבצע) לא נגמר? בתהליך המהפכה החשיבתית המרשים שהתקיים בקרב הכוחות המזויינים של ארצות הברית בשני העשורים שלאחר מלחמת וייטנאם הגדיר התיאורטיקן הצבאי קולונל ג'ון בויד, טייס קרב בחיל האוויר האמריקני, את המרכיב המביא להכרעה במערכה צבאית, "מכונות אינן נלחמות," אמר בויד. "קרקע אינה נלחמת. בני אדם נלחמים. אתה חייב להיכנס למוחם של בני אדם. שם מנצחים את הקרב." (מתוך הספר "המגש והכסף" מאת עפר שלח, הוצאת כנרת-זמורה ביתן, 2003, עמוד 41) ניכר כי למרות שהוסבו לחמאס אבדות קשות לא הושג אותו מרכיב חמקמק ובלתי מוסבר המכונה "הכרעה". המדובר באותה תחושה בקרב מקבלי ההחלטות בצד היריב כי אבדו במקביל רוח הלחימה (הרצון להוסיף ולהילחם) והיכולת לעשות כן (המרכיב החומרי המתבטא במשאבי כוח-אדם, אמל"ח ותקציב).

ברגע שהמילה הזו נכתבת או נזרקת לחלל האוויר בעידן המלחמות הא-סימטריות מיד קמים עליך ללמדך כי מילה זו שייכת למלחמות העבר דוגמת מלחמת יום הכיפורים, עת כיתר צה"ל את הארמיה המצרית השלישית ושלל למעשה את יכולתו ורצונו של הצבא המצרי להילחם. אמת, קשה עד בלתי אפשרי להשיג תוצאה זו מול החמאס. אבל ישנן אפשרויות נוספות. ראש המוסד, האלוף במיל' מאיר דגן הסביר בהרצאה במכון למחקרי ביטחון לאומי את "החלטתו של חומייני להסכים להפסקת אש במלחמת איראן-עיראק כעבור שמונה שנות מלחמה בסוף שנות השמונים. לדבריו, חומייני החליט על כך לנוכח החשש שהמשטר יאבד את תמיכת העם באיראן לנוכח המחיר שגבתה המלחמה." (מתוך הכתבה "דגן: נוצרה שעת רצון שעשויה לאפשר הסכם בין העולם לאיראן" מאת עמוס הראל וגילי כהן, "הארץ", 24.10.2013) משמע שלטון הנתפס כלא רציונאלי, הפועל ממניעים דתיים קיצוניים מנהל תהליך רציונאלי של רווח והפסד בעת שמדובר בשלמותו השלטונית. הדבר ישים גם בעזה בשל היות החמאס ריבון על הרצועה המקיים בה למעשה, מדינה הלכה למעשה.

אין זה בכוחה של ישראל להמליך שלטון אוהד לה ברצועה. רעיון עוועים זה נוסה במלחמת לבנון הראשונה ותוצאותיו ידועות. בהכללה גם מניעת החמאס מלהתעצם צבאית אינה אפשרית, ממש כשם שישראל רוכשת נשק ומתכוננת למלחמה הבאה מבלי שיוכל מי מאויביה למנוע זאת. אף שמיטוט החמאס הוא מהלך נתון לפרשנות וניתן גם להתווכח על כדאיותו, הרי שהתשובה טמונה בערעור היציבות השלטונית בעזה. שינוי הנחת העבודה של החמאס כי המלחמה (סליחה, מבצע) יניב לו הישגים רבים להבנה שזה עשוי לגבות ממנו מחיר שהוא אינו נכון לשלם – שלטונו על רצועת עזה. מהלך שכזה ניתן להשיג באחת משתי דרכים. הראשונה, והפחות ישימה היא באמצעות עידוד האופוזיציה המתונה ברצועת עזה להחליף את שלטון חמאס. זוהי אפשרות מועדפת לישראל מן הבחינה הרעיונית אך מאחר וחמאס פשוט יוציא את מתנגדיו להורג, זאת על סמך אירועים קודמים, היא אינה ניתנת לביצוע.

האפשרות השנייה הינה הוצאתו לפועל של מהלך התקפי עצים, רחב היקף בכל הממדים (יבשה ים ואוויר), הכולל מספר גדול של צוותי קרב חטיבתיים לעומק הרצועה במטרה לפגוע בתשתיות ובפעילים קריטיים לחמאס. הניסיון שרכש צה"ל בלחימה עד כה, כמו גם הפגיעה שנגרמה לחמאס בחמישים ימי הלחימה, מיטיבים את התנאים לביצוע מהלך שכזה, שטרם בוצע. כפי שאמר בשעתו האלוף במיל' יואב גלנט, "אי-אפשר לקבל כרטיס לסרט בלי לשלם את המחיר." (בהרצאה במכון פישר אודות מבצע "עופרת יצוקה", 07.07.2012) רוצה לומר לא ניתן יהיה להביא להישג מלא במחיר חלקי. מהלך זה יגבה מן החמאס את המחיר אותו ניתן לכנות כאן, בהיעדר שם טוב יותר, "The extra mile" ויבהיר לו כי הישרדותו כריבון עזה אפשרית רק בתנאי כי תופסק הלחימה והוא יגלה גמישות במשא ומתן.

הכותב משרת בחטיבת צנחנים מובחרת במילואים ומשמש עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS.