"מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" | מאת גל פרל פינקל

בספרו ניתח אל"מ (מיל.) ד"ר מאיר פעיל ניתח את דמות המפקד בצה"ל, תפקידיו ואתגריו וקבע שעל המפקד ליצור בקרב אנשיו תחושת הזדהות ולהוביל על ידי דוגמא אישית. נשמע מפוצץ, אבל פעיל פרט את זה לפרטים ובהם טיפול באנשים, הקניית ערכים ויצירת אמון הדדי בין המפקד לפקודיו.

• פורסם באתר "סימניה"
• 15 ביוני 2013

ב־2009, כמפקד קורס מפקדי פלוגות וגדודים, אמר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר לחניכיו, כי לא פעם נופלים מפקדים צעירים כמותם למלכודת הזחיחות בראשית הלחימה. דעו לכם, אמר להם תמיר, יוצא חטיבת גולני שגם פיקד עליה ועל אוגדת עזה, "שתמיד תהיו מופתעים. כשזה יקרה תצטרכו להמשיך הלאה, כי זה מה שמצפים מכם. תבינו, מלחמה היא בלאגן. תארו לעצמכם שהכל מבולבל; מי שמימינך 'לא מבין כלום' ומי שמשמאלך יורה לתוך גבולות הגזרה שלך. אתם, כמ"פים, צריכים להגדיר את המשימה גם אם היא לא ברורה. מפקדים גדולים הם אלה שניחנים בחשיבה מחוץ לקופסה".

בדבריו שירטט תמיר את מערכת הציפיות והדרישות ממפקד בצה"ל, שלא השתנתה בהרבה למן היווסדו ועד עתה. אבל מהי מנהיגות קרבית ואיך מניע מפקד את חייליו לפעולה?

אחד החוקרים שהכיר את מושא מחקר זה "דרך הרגליים", היה אל"מ (מיל.) ד"ר מאיר פעיל, יוצא הפלמ"ח שפיקד בין היתר על בית הספר לקצינים של צה"ל, בה"ד 1, בטרם מלחמת ששת הימים. בספרו "המפקד" (הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשרד הביטחון, 2003) הוא ניתח את דמות המפקד בצה"ל, תפקידיו ואתגריו.

האדם הלוחם, כתב, "הוא מכפלת כושרו הגופני, האימון והידע המקצועי־צבאי שיש לו ונכונותו להילחם. אם אחד משלושת המרכיבים הללו הוא "אפס", כל המכפלה מתאפסת" (עמוד 7). לתפיסתו, "מפקד צבאי יזכה בהערצת חייליו רק כאשר אישיותו כמנהיג תהיה מושתת על שלושה מרכיבים: א) תבונה, ב) כאריזמה (קסם אישי), ג) יושר הגינות ונאמנות. כאן שוב מתקיימים יחסי המכפלה, ואם אחד המרכיבים הללו ערכו אפס, המכפלה כולה מתאפסת" (עמוד 9).

מנהיגות, קבע, "היא היכולת לגרום לכך שהנמצאים בסביבתך יעשו את רצונך מתוך הזדהות, כאילו הם עצמם יזמו והחליטו את אשר צריך לעשות" (עמוד 11). זה נשמע מפוצץ, אבל פעיל פרט את זה לפרטים ובהם טיפול באנשים, הקניית ערכים ויצירת אמון הדדי בין המפקד לפקודיו.

אם, כתב, יזנח צה"ל את מודל צבא־העם הבנוי "על שירות חובה וחיל מילואים אזרחי, ובמקום זאת יאמץ את שיטת צבא השכירים המקצועני, הוא יאבד את היכולת לנצל את הפוטנציאל הפיקודי הקיים בכל שדרות העם. המשמעות העלולה לנבוע מכך היא השתרשות של בינוניות מדאיגה במערכת הפיקוד, שתתגלה דווקא בעתות חירום" (עמוד 39).

ככלל, פעיל צודק. השאלה כיצד להתאים את מודל הגיוס של צבא־העם לאתגרי ההווה והעתיד היא שאלה אקוטית שצריכה להטריד את כל מי שצה"ל, והמדינה, יקרים ללבו, וכמוה גם מציאת הדרך שתבטיח שמפקדים טובים יישארו במערכת וימשיכו לבוא, לא רק לטיס ולסיירת אלא גם ל"צה"ל הגדול".

דרך הפיקוד של פעיל עצמו, שהקפיד בכבוד אנשיו, דאג להם ושוחח עמם על מגוון נושאים הפכה לשם דבר. בין חניכיו בית הספר לקצינים ניתן למנות את המשורר יהונתן גפן והאלופים במילואים (שפיקדו לימים על בה"ד 1 בעצמם) אילן בירן יורם יאיר ודורון רובין, יוצא הצנחנים שכתב שפעיל השפיע עליו עמוקות.

"החלטתי לחשוב רבע שעה"

כדי להמחיש את טיעוניו הביא פעיל בספר דוגמאות מימיו כמפקד, כמו גם ממורשת הקרב של צה"ל. במלחמת סיני, למשל, הוטל על גדוד 51 בפיקודו לכבוש את מתחם צומת רפיח. בדרכו ליעד נדרש צוות הקרב הגדודי, שכלל גם כוח שריון ואת פלוגת הסיור החטיבתית, לחצות שדה מוקשים.

במהלך מעבר השדה עלו זחל"מ, קומנדקר ושני טנקים על מוקשים ונפגעו. לגדוד היו מספר פצועים והרוג. מח"ט גולני, אל"מ בנימין ג'יבלי, פקד על פעיל לנטוש את הטנקים ולנוע רגלית למשימתו. "לא עניתי מיד. החלטתי לחשוב רבע שעה" (עמוד 116), כתב פעיל.

ציות לפקודת המח"ט היתה הפתרון הקל, אך פעיל ידע שכך יגיע הגדוד למתחם צומת רפיח באור יום, לאחר תנועה רגלית שתימשך כארבע שעות, ויהיה חשוף, ללא כלים ממוגנים וטנקים, בשטח מישורי לאש המצרית. אם יעשה זאת, כתב, אמנם "אבצע את הפקודה שניתנה לי על ידי המח"ט, אבל אין סיכוי שאצליח להשלים את המשימה" (עמוד 116).

פעיל, שהבין כי המפתח להשלמת המשמה טמון בהוצאת הטנקים והזחל"מים של הגדוד משדה המוקשים, הודיע למח"ט שאין בכוונתו לבצע את הפקודה. אז פנו הוא וחייליו למלאכת חילוץ הכלים ומעבר שדה המוקשים.

"פגזי אוייב התפוצצו סביבנו כשמתלווים אליהם צרורות נותבים של מקלעים בינוניים, ובתווך פצצות תאורה. מדי פעם איתרנו מוקש, הנחנו עליו חצי לבנת חבלה, התרחקנו קמעה ופוצצנו" (עמוד 117). לאט, בזהירות ובשיטתיות חיל עצמו הגדוד, נע לעבר היעד וכבש אותו. "בשעה 08:30 יכולתי לדווח למח"ט, כי צומת רפיח בידינו" (עמוד 117).

דוגמא אישית

בשל הצורך להוביל את הלוחמים כנגד האויב בקרב, הסביר, יש לשמור בצבא על משמעת. אולם אל לו למפקד להניע את אנשיו על בסיס המשמעת לבדה, ועליו ולטפח את רוח הלחימה של חייליו באמצעות ערכים בעלי משמעות הומנית מובהקת: אהבת המולדת, גאוות היחידה, מדיניות של שכר ועונש מבוקרת, ובראש ובראשונה על ידי "דוגמא אישית" (עמוד 110).

להמחשה הביא פעיל את הקרב על מצודת הבופור במלחמת לבנון הראשונה. רס"ן גיורא "גוני" הרניק "העביר את הפיקוד על סיירת "גולני" למפקד אחר, מספר שבועות לפני פרוץ מלחמת לבנון" (עמוד 110). משנפצע מפקד הסיירת בקרב מיהר גוני ותפס פיקוד על הפלוגה.

"כדי לארגן סביבו את הכוח, נקט גוני צעד בלתי שגרתי, גאוני, מנוגד לחלוטין לעקרונות הלחימה הנלמדים – הוא פקד להדליק את האורות בנגמ"שים, על מנת שידעו איפה הוא ואיפה הכוחות האחרים. לאחר שליכד את הכוח, עלה איתו למעלה עד לנקודה ממנה כבר אי אפשר היה לעלות ברכב. הוא אסף את המפקדים, עבר במהירות על המטלות, הסביר, הציב כל לוחם במקומו. הם ירדו מהנגמ"שים, התחילו לנוע וכבשו את המצודה" (עמוד 111). הרניק וחמישה מלוחמיו נפלו בקרב, אבל הבופור נכבש. הרניק עוטר בצל"ש מפקד האוגדה על האופן שבו פיקד על הסיירת.

דוגמה אחרת נתן פעיל מהפשיטה שביצעה חטיבת גולני על מוצבי הצבא הסורי בכפר נוקייב בשנת 1962. על הסיירת החטיבתית פיקד אז רס"ן צביקה עופר, יוצא הפלמ"ח והצנחנים. "הכוח שבראשו עמד, שעסק בטיהור התעלה הראשית במתחם המבוצר, נתקל בהתנגדות עזה והתקדמותו היתה לכן איטית וקשה" (עמוד 119). נוכח הצלחת כוח המשנה של הסיירת בפיקוד סגנו בתעלה המשנית, "החליט עופר להעביר את עיקר מאמץ הפריצה לגזרה שבה פעל הסגן וכך עלה בידו לכבוש את המתחם" (עמוד 120).

במהלך הלחימה בתעלה הראשית, סיפר עופר בתחקיר, "רצתי ראשון בתעלה, עם תת מקלע עוזי ורימונים. יריתי והחלפתי מחסניות" (עמוד 120). כשביקש באזוקה (מטול רקטות נגד טנקים) בכדי לשתק עמדה מבוצרת במיוחד, התכוון כי חוליית הבאזוקה תגיע לראש הכוח ותירה, אולם אנשיו העבירו לו את האזוקה שיירה בה בעצמו.

הלקח, כתב פעיל, "הוא שמפקד לא נועד להיות הלוחם היחיד בקרב, אלא המנהיג והמפעיל הכולל של כוחותיו. יכול מפקד להילחם ברגע מסויים בראש כוח, אבל תפקידו העיקרי הוא לנהל את הקרב ולשלוט בכוחות הלוחמים" (עמוד 120). על האופן שבו פיקד ולחם בקרב עוטר עופר (שלימים נהרג, כמפקד סיירת חרוב, כשהוביל מרדף אחר מחבלים בוואדי קלט ב־1968) בעיטור הגבורה.

פעיל טען בצדק שהקפדה על טוהר הנשק לא פוגעת בלוחמנות וחתירה למגע, וגם כאן מי שקובע הוא המפקד בדוגמא האישית, בערכיו ובדרך שאותה הוא מתווה ומוביל. 

בפשיטה בלבנון ב־1980 הקפיד "מג"ד צנחנים בשם דורון אברוצקי (לימים אלמוג)" (עמוד 173) להימנע מפגיעה באזרחים. במלחמת לבנון הראשונה הוא פיקד על גדוד הסיור של הצנחנים ששימש כחוד של החטיבה (עליה פיקד יורם יאיר), למן הנחיתה מהים מצפון לצידון, דרך הרי השוף ודרך מערכי הקומנדו הסורי, עד ביירות. "הם הלכו בראש המחנה, הרגו עשרות מחבלים בקרבות "מטווח אפס", תפסו רבים אחרים בשבי" (עמוד 173), והוכיחו הלכה למעשה שאין סתירה בין הקפדה על מוסר לחימה ובין יכולת קרבית מעולה.

בדומה לרוח הדברים שאמר תא"ל תמיר לחניכיו, כתב פעיל כי את המאמץ העיקרי "יש להשקיע בהכנה ראויה של סגל מפקדי העתיד: לאתרם, למיינם, להכשירם, לטפחם, לחנכם כמפקדים חושבים, המסוגלים להבין דבר־מתוך־דבר, לקבל החלטות ולהנהיג את יחידותיהם גם בתנאים משתנים במהירות ובהיעדר הכוונת מרכזית" (עמוד 142).

בצה"ל נוהגים לצטט את אמירתו של השופט גדעון, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים ז', יז), כאילו היתה כל התורה על רגל אחת. האמירה היא אמנם כזו, אבל פעיל בספרו הסביר באופן קריא, ברור ומרתק לקריאה כיצד עושים זאת בשגרה ובלחימה.