הערכים קובעים את התוצאה | מאת גל פרל פינקל

ספרו של תא"ל (מיל.) גל הירש הוא אחד החשובים שנכתבו על מלחמת לבנון השנייה. ספר עשיר בלקחים מהלחימה שהיתה שנותן מושג על חומרת האיום שיפגוש צה"ל במערכה הבאה.

• פורסם באתר "סימניה"
• 9 באפריל 2013

בין הספרים שנכתבו על מלחמת לבנון השנייה, אחד החשובים ביותר, הוא הספר "סיפור מלחמה סיפור אהבה" מאת תא"ל (מיל.) גל הירש (הוצאת ידיעות ספרים, 2009). בספר תיאר המחבר את מסעו מן הפנימייה הצבאית ועד לפרישתו הכפויה מן הצבא לאחר המלחמה ב־2006.

חשיבות הספר נובעת מן העובדה שכתב אותו מי שמילא תפקיד מרכזי במלחמה מיום פריצתה ועד סופה, ובו תיאר את האירועים מנקודת מבטו. המחבר תיאר בבהירות רבה את נתיב הקרבות של אוגדתו, ומהלחימה של אז ניתן לקבל מושג על חומרת האיום וטיב הלחימה שיפגוש צה"ל במערכה הבאה.

"לאלתר, להעז, לדבוק במשימה"

הירש, התגייס לצה"ל ב־1982, התנדב לחטיבת הצנחנים והתקבל לסיירת הצנחנים. "הסיירת היתה גורם משמעותי מאוד בתהליך הפיכתי למפקד, וממנה לקחתי את הגישה הספרטנית, "יש ספק – אין ספק", את המקצוענות, את הנחישות והקשיחות ללא גבולות, ואת הידיעה שאין משימה שלא אוכל לבצעה, כי הדברים תלויים בעיקר בי" (עמוד 24), כתב. לאחר קורס הקצינים פיקד על צוות בסיירת ועל פלוגה בחטיבה.

אחד הפרקים המרתקים בספר נגע למבצע "חוק וסדר" במאי 1988, שבמהלכו פשט כוח מחטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז (מפקד שהשפיע עליו מאוד), על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. הירש פיקד אז על כוח מפלוגת ההנדסה החטיבתית שלחם בשכונה הצפון־מערבית, בבונקרים ובתעלות קשר.

"פתחיו של הבונקר הגדול נפערים עתה. דמויות רצות לתוכו. מחבלים. אני מרים את הנשק, מכוון, יורה לעברם ואל הפתח. מעל הפתחים מתקדם רוני, משלך רימוני עשן ובעקבותיהם מטעני חבלה. תקרת הבונקר קורסת על יושביו בקולות נפץ עזים. הכוח שלי ממשיך להתקדם אל ראש הגבעה, אל קצות התעלות, מחפים הדדית בתיאום עם רוני, חוברים לסיירת מימין. נראה שהשטח בידינו" (עמוד 56). כ־50 פעילי חזבאללה נהרגו במבצע ההוא, כמו גם שלושה מחיילי צה"ל בהם חבר קרוב של הירש.

פרק מרתק אחר נגע לתקופת פיקודו על יחידת שלדג. הירש הוביל מבצע בעומק לבנון כנגד בסיס חזבאללה, ב־1995, במהלכו כיבה את מכשיר הקשר בכדי למנוע ממפקדיו להורות על נסיגה. להגנתו טען כי "התוכנית תמיד תשתנה, כך חונכתי במשך שנים בצנחנים, כך אנחנו מחנכים ב'שלדג'. לאלתר, להעז, לדבוק במשימה" (עמוד 93). המבצע הושלם בהצלחה והירש זכה לנזיפה מהרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק אך גם לשבחים על אומץ הלב. 

בעקבות שינויים שערך ביחידה וסגנון הפיקוד שלו התמודד הירש עם מחאת אנשי מילואים ביחידה, שגבלה במרד. הוא קיבל גיבוי ממפקדיו בחיל והיחידה בפיקודו זכתה להישגים ובהם צל"ש הרמטכ"ל במבצע "ענבי זעם".

לאחר מכן, כקצין האג"ם של אוגדת יהודה ושומרון, הוא נפצע קשה מאוד במארב מחבלים ונדרש לשיקום ארוך. למרות הפציעה שב לפקד. באנתיפאדה השנייה שימש כמח"ט בנימין וכקצין האג"ם של פיקוד המרכז, בין היתר במבצע "חומת מגן".

בשנת 2003 שימש הירש כמפקד בית הספר לקצינים. הוא זכור לי, כצוער מן הצנחנים שהיה חניך בקורס, כמפקד מרשים שחינך אותנו לקחת יוזמה, להוות דוגמה אישית לפקודינו ולנוע קדימה כל העת.

"תהיה מלחמה"

כשנה לפני המלחמה מונה הירש למפקד עוצבת הגליל, היא אוגדה 91. "תהיה מלחמה" (עמוד 232), שינן לאנשיו כל העת ועשה כל שביכולתו להיערך אליה ולרתום את הצבא להכנות. אבל המיקוד של צה"ל, לאחר ההתנתקות מרצועת עזה ובשלהי האנתיפאדה השנייה, היה במקום אחר. מה גם שבניגוד לו ולמפקדים בכירים נוספים, ובהם גדי איזנקוט, בני גנץ וגבי אשכנזי, האמין הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, שניתן לנהל בלבנון מערכה מבוססת אש, בעיקר מן האוויר. 

ימי הקרב שניהלה האוגדה כנגד חזבאללה בשנה שקדמה למלחמה חיזקו את הערכתו. בנובמבר 2005, למשל, ב"אירועי הר וגיא" הצליחו כוחות האוגדה לסכל פיגוע חטיפה שניסו לבצע לוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה סמוך לכפר ע'ג'ר. כוח מפלוגת צנחנים מגדוד 202 שביצע הונאה טקטית, אותה הגו המ"פ והירש, ושינה את מיקומו הרגיל של המארב פגע והרג ארבעה מחבלים. יום הקרב הסתיים בהצלחה אבל לו היה ברור שהפעם הבאה היא שאלה של זמן.

כחצי שנה מאוחר יותר, ב־12 ביולי 2006, הצליחו פעילי חזבאללה לחטוף שני חיילי צה"ל. הפעם לא הצליחו כוחות האוגדה לסכל את הפיגוע והדבר הוביל למלחמת לבנון השנייה. שבוע מאוחר יותר, החל שלב הלחימה הקרקעית. הקרב המשמעותי הראשון היה בכפר מרון א־ראס. הירש הטיל על גדוד הסיור של הצנחנים, שעליו פיקד סא"ל נמרוד אלוני, להשתלט על הכפר.

"נמרוד השתלט על מרון א־ראס תוך הפעלת פלוגת טנקים, ארטילריה, הנדסה, מסוקי קרב, תצפיות יחמ"מ והכול בנוהל קרב של שעות ספורות ובתיאום מול שני גדודים נוספים ומול מפקדת חטיבה 300. תוצאות הקרב שלו היו חד־משמעיות, האויב הובס" (עמוד 273). 

בהמשך הלחימה בכפר ספג כוח מיחידת אגוז חמישה הרוגים, אך הקרב הסתיים כניצחון ברור לצה"ל, והירי מן הכפר לעבר יישובי הצפון פחת משמעותית. גם בהמשך הלחימה נשאה אוגדתו בעיקר נטל הלחימה, ובכלל זה הקרבות בעיירה בנת ג'בייל, ובהם הקרב המפורסם שבו לחם גדוד 51 של גולני, והקרב המוצלח והמוכר פחות.

"ב־7 באוגוסט יצאה האוגדה לכיבוש בִנת ג'בייל תחת השם "שינוי כיוון" 10. ההתקפה בוצעה על ידי חטיבת 'גולני' (חט' 1) חטיבת הצנחנים (חט' 35), חטיבה 7, חטיבת השריון מילואים 'מרכבות הפלדה' והאגד הארטילרי. בתוך 18-12 שעות התקבלו ידיעות ונוצרה הבנה כי מרחב 3 של חיזבאללה נשבר וכי האויב התמוטט" (עמוד 352).

האוגדה בפיקודו לקחה חלק גם במבצע האחרון של המלחמה, "שינוי כיוון 11", השלימה במהלכה את רוב משימותיה ופגעה קשה באויב.

הדחה

הירש ניזוק קשות מן המלחמה. לאחריה מונה האלוף (מיל.) דורון אלמוג, מפקדו בעבר בצנחנים, לחקור את אירוע החטיפה. אלמוג, כתב בשעתו עפר שלח, "לא יכול היה לסבול את המחשבה שאיש לא ישלם מחיר על הכישלון". הדו"ח שכתב, ככל הנראה במטרה לזעזע את צה"ל ולהביא להתפטרות הרמטכ"ל חלוץ, תלה בהירש אחריות ישירה לעובדה שהאוגדה כשלה בסיכול פעולת החטיפה והיה קטלני להמשך הקריירה הצבאית של הירש.

הירש בתגובה בחר להתפטר מצה"ל, אך דרש וקיבל שימוע אצל הרמטכ"ל שבו בוטלו מסקנות הדו"ח. לטענתו, חלוץ נתלה בעובדה שהתפטר ונמנע מלהשאיר אותו בשירות.

הירש צדק כשטען כשאינו אשם בכישלונות המלחמה, שמשום מה דבקו בו. השגיאות שעשה ניתנות להבנה ואינן חורגות מאלו שעשו קודמיו במלחמות ישראל. הכשלים היו, ברובם, מערכתיים וקשה להניח שהחלפת מפקד אוגדה כזה או אחר היתה משנה את תפיסת הצבא את המערכה, את הרצון להימנע מהפעלת כוחות קרקעיים בהיקף גדול וליקויים נוספים.

נוח לשגות באשליה שלכישלון יש פנים ושמות. שאם נפטרנו מהירש וחלוץ הרי שצה"ל חזר להיות "הצבא של פעם". בכל האמור במפקד הצבא, יש רגליים לסברה כי איש יבשה היה פועל אחרת, מגייס מילואים ומפעיל את כוחות היבשה באופן סדור ולא בשיטת הסלמי. כך עשו בשעתו הרמטכ"לים שאול מופז ב"חומת מגן" וגבי אשכנזי ב"עופרת יצוקה". אבל בסוף, צה"ל הוא אותו צה"ל. לפעמים קצת יותר מאומן, לפעמים עם פיקוד יותר מוכשר, אבל כשהתקלות הן מערכתיות, הדחה כזו או אחרת לא תתקן אותן. 

הירש יודע לספר סיפור, אמנם סובייקטיבי (כך הוא ראה וחווה את הדברים), שיוצא מהלב ותופס את הקורא ומחבר אותו לאירועים, כאילו התרחשו למול עיניו. ספרו טומן בחובו שורה של לקחים חשובים ובהם חובת המפקדים ללמוד ולגלות סקרנות מקצועית, חשיבות הניצחון בקרב הראשון לתודעת הכוחות, הקברניטים, הציבור והאויב, ובעיקר הצורך להתכונן למלחמה, כי זו תבוא, וסביר שללא כל אזהרה מוקדמת.

מנגד, חבל שכלל בספר כמעט כל מסמך שכתב לחייליו ועשה שימוש מופרז בסימני קריאה ובמשפטים שמתחילים ב"אני". בשעתו העיר עמוס הראל שלו העורך היה מקצץ כמאה עמודים, הספר היה קריא בהרבה. למרות זאת, כפי שכתב הראל, "הספר מרתק".

קשה להאשים את מי שחש שהעמיסו על גבו, שלא בצדק, את כישלונות המלחמה כולה, ברצון בזיכוי ציבורי. חסרונותיו, בהם הצטיירותו כקצין יהיר מלא פאתוס, ידועים. אך למרות שעומדת לחובתו פרשת החטיפה שבגינה פרצה המלחמה ושורת פקודות בשפה גבוהה שלא הובנו או בוצעו כהלכה, במלחמה המבולבלת ההיא, היה הירש המפקד היוזם והלוחמני ביותר. את סיפורו חתם בקביעה כי "ערכים הם אלה הקובעים את התוצאה" (עמוד 524). זהו המסר שיש לקחת מהספר.